check
"אני של האו"ם" – מציאות ובדיון של יחסי הכוח בין כוחות שמירת שלום של האו"ם ואוכלוסייה מקומית | פקפוק

"אני של האו"ם" – מציאות ובדיון של יחסי הכוח בין כוחות שמירת שלום של האו"ם ואוכלוסייה מקומית

מאת: ענת זלצברג

במהלך השנה האחרונה, עשרות תלונות על תקיפה מינית ואונס הושמעו כלפי כוחות שמירת השלום של האו"ם ברפובליקה המרכז אפריקאית. כוחות אשר הוצבו על ידי האו"ם במטרה לפקח על הפסקות אש באזורי סכסוך. המספרים שמציגים ארגוני זכויות אדם שונים נעים בין כתריסר לעשרות רבות בשנה. בשנים האחרונות תלונות דומות הושמעו ביחס לכוחות אחרים של האו"ם באפריקה – ביניהם הכוחות שהוצבו בקונגו, ליבריה ומאלי. מדובר בתופעה חריפה, ולטענת ארגוני זכויות אדם רבים – סיסטמתית ולחלוטין שקופה מבחינת פיקוח.באזורי סכסוך כמו הרפובליקה המרכז אפריקאית או קונגו, ניטשו לאורך שנים ארוכות מלחמות אזרחים עקובות מדם, במסגרתן אירעו פשעי מלחמה מזעזעים, ביניהם אונס נשים וילדים[1] – פשעים בהם מואשמים כעת גם אלו שהופקדו על שמירת האזרחים והאזרחיות מפשעים אלו בדיוק. מסיבה זו, ישנם מספר רבדים של אי מוסריות ופליליות בתופעה זו – האחד של תקיפה מינית, והשני של מעילה באחריות שהטילה הקהילה הבינלאומית על אותם "שומרי שלום". לאורך שנים האו"ם התנער מאחריות ביחס לתופעה, ויותר מכך – טען שהכשרת החיילים בכוחות אלו נמצאת תחת אחריותן של המדינות ששלחו אותם. באפריל, היקף המקרה שנחשף ברפובליקה המרכז אפריקאית הניע את מועצת הבטחון להעביר החלטה שתחייב החזרת כוחות מהשטח בהינתן עדויות של ניצול מיני סיסטמתי. ארגוני זכויות אדם שונים בקרו את ההחלטה בטענה שהיא מציעה פתרון סימפטומטי, "כלאחר מעשה", במקום לעקור את הבעיה מן השורש. אך מה עומד בשורש התופעה הזו? מה הופך אזור סכסוך או כוח שמירת שלום לקרקע פורייה לאונס, תקיפה וניצול מינית? האם הדבר ייחודי רק לאזורי סכסוך מסוימים, או שמדובר בתופעה שנובעת מעצם מבנה יחסי הכוח בין האוכלוסייה מקומית וכוחות שמירת השלום?

כוחות שמירת השלום אמורים לסייע באחזקת ושימור הפסקות אש, ולתרום ליציבות באזורי מלחמה. באזורי מלחמה האוכלוסייה נמצאת במצב קיצוני של פגיעות – במיוחד נשים וילדים. זו פגיעות ייחודית שנובעת מעצם מבנה הסיטואציה של סכסוך אלים (כלומר, היא אופיינית לכלל אזורי הסכסוך  – ולא רק במקרים יחידים), ושהוכרה על ידי האו"ם בהצעות החלטה שונות.[2]  האירוניה הגרוטסקית כאן נובעת ממצב בו "הפתרון" הופך לחלק מהבעיה. אותה פגיעות ייחודית ומוחלשות ממקמת את הקורבנות כ"נוחים" לפגיעה גם עבור אלו שאמורים להגן עליהם. אלו יחסי כוחות שמתבטאים באינטראקציה יומיומית בין פרטים שמאכלסים את אותו המרחב, אבל גם באינטראקציות שנובעות מהפונקציה שאותם חיילים נועדו לשמש – דיווח על הפרות הסכמים, פעולות השקפה של החיילים בכפרים ובערים וכד'. אלו רבדי משמעות וכוח נרקמים בין כוח זר, גברי ברובו המוחלט[3], שעדיפותו היחסית במאזן הכוחות מעוגנת במשפט בין-לאומי, ובין אוכלוסייה מקומית מוחלשת במצב קיצוני של פגיעות? ראייה סוציולוגית, בדגש על שימוש במתודות סוציולוגיות פוסט קולוניאליסטיות, יכולה להציע כלי לפירוק אותם יחסי כוח, ובשאיפה – גם פתרונות למופעים הקשים שצומחים ממנו.

כיצד ניתן לנתח יחסים בהם צד אחד הוא חסר קול, מוחלש ופגיע באופן שמובנה מתוך הסיטואציה עצמה? כיצד ניתן לגשר על הפערים שיוצרים אותם יחסי כוח, כך שקורבן תוכל להשמיע את עצמה, ולבטא את שנעשה לה – מול אלו שהציבו את מי שפגע בה ליד ביתה? ראוי לציין כי הדיון ביחסי כוח בחקר היחסים הבין-לאומיים עבר תהפוכות רבות בתקופה קצרה. באופן היסטורי, חקר היחסים הבין-לאומיים מוטה באופן משמעותי לחקר בעלי העוצמה – המעצמות הגדולות והיחסים ביניהן. העיסוק בפרטים, ובוודאי בפרטים מוחלשים במדינות מוחלשות, הוא למעשה "חדש" למדי לתחום. בין הגורמים לשינוי הזה הוא האימוץ של מתודולוגיות ופרספקטיבות מדיסציפלינות שונות, בדגש על הסוציולוגיה, שמתמקדות בניתוחי עומק של יחסי כוח. במקרה זה, אשתמש במתודולוגיה ששורשיה בסוציולוגיה וההיסטוריוגרפיה הפוסט קולוניאליסטית. החל מאמצע המאה הקודמת, המחקר הפוסט קולוניאליסטי – בדגש על הסוציולוגיה, השתמש בחומרים ספרותיים ככלי להעניק קול למושתקים. בשורש המתודולוגיה ניצבת ההבנה לפיה יחסי הכוחות הקולוניאליסטים ייצרו מצב בו קולם של המוכפפים [subalterns] מושתק ומודר מתוך הנרטיב הקולקטיבי האקטואלי וההיסטוריוגרפי שנכתב על ידי ההגמוניה. אמנות שנוצרת בידי המוכפפים, ובראשה ספרות, מציעה נרטיב אלטרנטיבי, ופתח להשמעת קול שנדחק מהבמה ההגמונית. או במילותיה של החוקרת הפוסטקולוניאליסטית גאיטרי ספיבק, "[ב]שיח הפוסטקולוניאליסטי… המודר יכול לדבר ולהיות מדובר, ואף ניתן לדבר למענו" (Spivak 1993). בכתבה זו, אשתמש במתודה הסוציולוגית הפוסטקולוניאליסטית בכדי ל"העניק קול" למוכפפים המושתקים – במקרה זה, קורבנות התקיפה המינית על ידי כוחות שמירת השלום, במטרה לנתח את יחסי הכוח ביניהם ובין חיילי האו"ם מנקודת מבטם של המוכפפים. זו פרספקטיבה שיכולה לסייע בהבנת שורש יחסי הכוחות האלה, ובהבנת הדרך הטובה ביותר לקעקוע השלכותיהן הטרגיות.

חשיפת היקף תופעת התקיפה המינית על ידי כוחות שמירת השלום של האו"ם ברפובליקה המרכז אפריקאית והתגובות אליה, העלו בזיכרוני סיפור קצר של אחת הסופרות החביבות עליי, עמליה כהנא – כרמון, "הינומה" מ-1967. הסיפור מתאר באופן חד ונוגע ללב את ההסתכלות של צעירה ישראלית על חיילי האו"ם. למעשה, מדובר בתיעוד ספרותי של פרספקטיבה של קול ממודר – צעירה ממשפחה מזרחית ענייה, על חיילי כוח שמירת השלום הראשון של האו"ם (UNEF), שהוצב בגבול ישראל-מצרים לאחר משבר סואץ. כעת אציע ניתוח פוסטקולניאליסטי לסיפורה של כהנא-כרמון, במטרה להבין את מבנה יחסי הכוח הנוצרים בין כוחות שמירת שלום ובין האוכלוסייה המקומית מנקודת ראותה של המוחלשת.

סיפורה של כהנא-כרמון נפתח בשושנה, צעירה בת פחות מ-14, אותה אביה מלווה לתחנת האוטובוס לקראת נסיעה הביתה. שושנה ואביה מתרשמים שניהם מחיילי האו"ם שעולים לאוטובוס – אביה משווה את הופעתם הפיזית הזרה לשחקני קולנוע אמריקאים. אחד החיילים, צעיר קנדי, מתיישב ליד שושנה בנסיעה, והיא מתארת בהתרגשות את הנגיעות המקריות ביניהם בעוד האוטובוס מטלטל בדרך. האוטובוס מתקלקל בדרך, כולם יוצאים מחוץ לאוטובוס. הוא מושך אותה למקום שבו לא יוכלו לראות אותם, נשכב מעליה – ולא נותן לה ללכת. מידת ההסכמה כאן היא מעורפלת – בעיניים משפטיות, היום ניתן לקבוע כי כיום המעשה היה מוגדר כאונס, היות ושושנה צעירה בשנתיים ויותר מגיל ההסכמה הנתון בחוק. יותר מכך, תהליך המחשבה המתואר בסיפור הוא אמביוולנטי- נע בין התרגשות ופחד. שושנה לא משתתפת באופן פיזי במעשה – היא קופאת. בעוד שבהחלט מדובר במקרה שונה מאשר המקרים החריפים שתועדו באפריקה, הטקסט מתאר יחסי כוחות שתקפים גם ביחס למקרים העכשוויים. הדמיון כאן רב מן השוני, מפני שרבים מהגורמים המבניים שרלוונטיים ליצירת יחסי הכוחות אותם אני מנסה לנתח, נוכחים בכל הצבה של חיילי או"ם באזור סכסוך.

נקודת המבט של שושנה מדגישה אלמנט מבני ברור ביחסים בינה ובין חייל האו"ם – אלמנט שתקף במידה רבה גם באינטראקציה שבין חיילי האו"ם והאוכלוסיה ברפובליקה המרכז אפריקאית היום. הפרספקטיבה של שושנה מאדירה את החיילים ככלל ואת הקשר הרומנטי או המיני עם החיילים. סוד המשיכה שלהם בעיניה נובע מחוסר שייכותם למרחב המקומי. המרחב אליו משתייכת שושנה – שכונת העוני, כובל אותה לאורח חיים מסוים, מסליל אותה לתוך חיי אימה – אם יחידנית קשת יום. ההתקשרות לחייל מציעה עבורה פתח רעיוני או רגשי למוביליות חברתית, התקשרות למרחב אלטרנטיבי, פתוח ורומנטי יותר. באופן סמלי, בדרכה חזרה הביתה אל השכונה, ממקום עבודתו של אביה – שמנותק מהמרחב הביתי אליו היא כבולה, היא נתקלת במה שהיא תופסת כפתח יציאה – חייל האו"ם. היא מציינת בגאווה – "אני כבר אינני מישראל, אני של או"ם" (שם, 44). היא חולמת על מעבר למרחב אליו הוא שייך – היא רוצה להפוך ל"נערת גדוד", להסתפח לבסיס חיילי האו"ם, כך שהמגבלות החברתיות שמוטלות עליה לא יחולו לגביה יותר.

"הינומה" מעלה נקודה חשובה בנוגע ליחסי הכוחות בין חיילי האו"ם והאוכלוסייה, ולפגיעות היחסית של אותם קורבנות. הפגיעות של נשים, נערות וילדים באזור סכסוך כמו הרפובליקה המרכז אפריקאית היא רב מימדית – גם במערך העוצמה בינם ובין החיילים כמייצגים של צפון גלובלי, וגם בהינתן מצבם המקומי כאוכלוסייה פגיעה באזור סכסוך. גם הפגיעות של שושנה היא רב ממדית – היא ילדה שנמצאת במרחב לא מפוקח בהשגחה של מבוגר אחראי או הורה, היא צעירה וחלשה פיזית מהחייל, וחשוב מכך – היא מזהה בקשר עמו פתח מהפגיעות המקומית בה היא נתונה. יחסי הכוחות בין החברה ממנה מגיעה שושנה לחברה ממנה מגיע החייל משתקפים בקשר ביניהם, ומועצמים הן בשל פערי הגיל ביניהם, והן בשל מיקומם היחסי באותן חברות. שושנה מגיעה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, וסיכוייה למוביליות חברתית נמוכים. לעומתה, החייל חסר השם מנותק ממגבלות מעמדיות מקומיות, ומתקיים במרחב חף מהפיקוח החברתי הישיר של החברה אליה הוא שייך.

הפער בין שושנה ובין קורבנות האונס ברפובליקה המרכז אפריקאית הוא בהחלט גדול מאוד, אבל סיפורה של שושנה מעלה נקודות חשובות הנוגעות לחוויית יחסי הכוחות בין חיילי או"ם ואוכלוסייה מקומית, שנעדרות באופן חמור מהדיון במקרה.

השימוש במתודולוגיה סוציולוגית פוסטקולוניאליסטית מאפשר במה לקול מושתק שחיוני להבנת מאזן הכוחות בין כוחות שמירת השלום והאוכלוסייה המקומית. בכדי לרדת לשורש הפרקטיקה הקשה של אונס נשים, נערות וילדים על ידי חיילי כוחות שמירת השלום, יש צורך בתיקון ההשתקה הזו והבנת הפרספקטיבות השונות שמבנות את היחסים בין הצדדים. המסקנות העולות מניתוח הפרספקטיבה המתוארת ב"הינומה" ממצבות את האונס כאקט בתוך הקשר סבוך של רצון במוביליות חברתית ומערך של כוחות דכאניים. עצם הזרות והמעמד העדיף של החיילים לעומת הקורבנות בריבוד החברתי הגלובלי מייצרת קשר א-סימטרי בין הצדדים. אך בנוסף לכל זאת, הפונקציה אותה אמורים למלא החיילים כמגוננים על אותם קורבנות מהסכנות שמציבה בפניהן הסביבה המקומית שלהן לוכדת את הקורבנות ברובד מורכב של "מיתוס ההגנה". בחקר הבטחון הפמיניסטי, המונח "מיתוס ההגנה" מתייחס להנחה המוקדמת לפיה נשים וילדים זקוקים להגנה – והגברים הם אלו שמציעים את ההגנה הזו כאשר הם "יוצאים למלחמה". זו הנחה מוקדמת שמהווה חלק מבסיס הלגיטימציה של המלחמה כמוסד פוליטי  (Tickner 2013, 263). אך על פי רוב, הנפגעים והנפגעות החריפים ביותר של מלחמה הינם דווקא נשים וילדים, שפגיעים יותר בפני אלימות ישירה, וגם מושפעים באופן קשה יותר ממה שמכונה לעיתים "תופעות הלוואי" של המלחמה – פליטות ואונס. יתרה מכך – בסכסוך, ובמיוחד במלחמות אזרחים, שמהוות היום את רוב הסכסוך האלימים בעולם, אונס אינו "תאונה" שמתרחשת בשולי המלחמה, אלא מתודה צבאית מהותית. כוחות שמירת השלום של האו"ם לכאורה נועדו להגן על האזרחים והאזרחיות מ"רעות חולות" כאונס ופליטות, לאחר שלכאורה הקהילה הבין-לאומית הגיעה להסכמה על עצם קיומה של פגיעות ייחודית זו (כפי שניתן לראות בהחלטות שונות של האו"ם בנושא). עצם תפקיד זה של כוחות שמירת השלום, והתוכן הנורמטיבי שמניע אותו, הופך אותם לשקופים לביקורת – כלומר, הם נמצאים מעל לחשד בעברות כאונס וסחר בנשים וילידם, בעודו מחזק את מידת האשם המוסרית במעשיהם.

ניתוח תאורטי, וכן ניתוח של נרטיב ספרותי כמקרה אמפירי, מראה כי יחסי הכוחות בין החיילים ובין האוכלוסייה המקומית מושפעים הן ממיקומם היחסי בריבוד החברתי הגלובלי, מעצם הגדרת תפקידם של חיילי האו"ם בסיטואציה, ומפגיעותם המבנית של נשים, נערות וילדים באזור הסכסוך. כל אלו גורמים שראוי להתייחס אליהם כאשר ניגשים לפתור את תופעת אונס נשים, נערות וילדים על ידי חיילי כוחות שמירת השלום – גורמים שנחוץ ניתוח סוציולוגי של יחסי כוח ומשמעות בכדי לרדת לעומקם.

 

ענת זלצברג הינה בוגרת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וליחסים בין-לאומיים.

 

ביבליוגרפיה:

[1] אונס בעת מלחמה הוגדר כפשע מלחמה על ידי האו"ם בהחלטה 1820 (2008) של מועצת הבטחון.

[2] החלטות בולטות של מועצת הבטחון בנושא הן החלטות 1261 (1999) ו- 1314 (2000) בנושא ילדים וקונפליקט מזוין, החלטות 1265 (1999) ו-1296 (2000) בנושא הגנה על אזרחים בקונפליקט מזוין והחלטה 1820 (2008) בנושא נשים, שלום ובטחון.

[3] בכוחות שמירת השלום של האו"ם אמנם משרתות גם נשים, אך נוכחותן נמוכה עד אפסית באזורי סכסוך חריפים במיוחד, ובייחוד אזורי סכסוך בהם אלימות מינית היא בעיה נפוצה ועמוקה. (Karim and Beardsley 2013, 2).

רשימת מקורות:

Karim, S. and Beardsley, K. 2013. Female Peacekeepers and Gender Balancing: Token Gestures or Informed Policymaking? International Interactions 39 (4): pp. 461-488.

Spivak, G. 1993. Outside in the Teaching Machine.  New York: Routledge.

Tickner, Ann. 013. "Gender in World Politics", in: John Baylis, Steve Smith, and Patricia Owens (eds). The Globalization of World Politics: An Introduction to International Relations. 6th ed. Oxford: Oxford University Press. pp. 259-272.

כהנא-כרמון, ע. 2006. "הינומה" בתוך פגישה, חצי פגישה: סיפורי אהבה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 31-54.