מאת: פרופ' אריק כהן

בשנה האקדמית 1954-55, עדיין עולה חדש יחסית ומשוחרר טרי מארבע ארבע שנות שירות צבאי, התחלתי את לימודי במחלקה. נחתתי היישר אל תוך הפשטות  פרסוניאניות מסתוריות, אותן לימד תוך כדי מציצת סוכריות שמואל נוח אייזנשטדט, אשר למרות גילו הצעיר כבר החל לאבד את קולו בגלל מחויבויות הוראה רבות מדי. הפשטות אלו אוזנו במידת-מה על-ידי יונינה גרבר-טלמון ז"ל במסגרת קורס על "מוסדות השוואתיים", אשר הכניס אל תוך האווירה האליטיסטית מרכיב אנתרופולוגי מעשי ויומיומי, גם אם מעט מינורי. את הסוציולוגיה אותה למדנו מצאתי מעניינת, אך גם עבשה, והגדרתי אותה כ"מובנת מאליה מרמת הפשטה מסוימת ומעלה". מכך גזרתי מסקנה אישית – להכיר בצורה מקיפה ככל שניתן חברה מסוימת, ובחרתי אחת עליה לא ידעתי דבר: הודו. בחירה זו התגלתה כבת מזל בהתחשב במעבר שלי, מאוחר יותר, לתאילנד, בה אני מתגורר וחוקר.

בניגוד לאווירה הנשגבת ששררה בכיתות, עבודות המחקר השונות בהן עסקו – יותר ויותר – המרצים במחלקה התמקדו בנושאים קונקרטיים. עבודות אלו, שלא אופיינו ברפלקסיביות יתרה, שירתו בעיקר את הפרויקט המתמשך של הציונות. באותו הזמן חווה פרויקט זה, לאחר תקופה ממושכת של התרחבות המנגנון המדינתי, את משבריו הראשונים: השפעת בניית המדינה על הארגונים הטרום-מדינתיים. חברים במחלקה החלו להיות מעורבים במחקרים בקנה מידה גדול אשר הוזמנו על-ידי המדינה וארגונים לאומיים אחרים: אייזנשטדט על עולים חדשים, גרבר-טלמון על הקיבוץ, בן-דוד על תנועות הנוער, ווינטראוב על המושבים. השימוש בסוציולוגיה ככלי חדש לתכנון חברתי על-ידי הרשויות השונות התאים לחברי המחלקה – הם אמנם היו מוכנים לקחת חלק בפרויקטים הלאומיים, אבל גם ראו במחקרים אלו הזדמנות לעסוק בסוגיות תיאורטיות, עיסוק אשר יאפשר להם לממש את שאיפתם לקידום אקדמי. במבט לאחור, ההעדר המוחלט של התבוננות ביקורתית על הנחות היסוד עליהן נבנה מפעל הציונות (על ביטויו השונים) הינו מפתיע. נדרש דור חדש של חוקרים על מנת לפתח פרספקטיבה שונה על מפעל זה, וגם שינוי זה דרש מאבק לא קטן.

שנות ה-50 היו תקופה של התרגשות ואופטימיות רבה במחלקה ובאוניברסיטה בכלל. היתה זו תקופה של "בניית מוסדות", גם במובן הסוציולוגי אבל גם בזה הפיזי: בשנת 1956 עברנו ממספר מיקומים שונים, קטנים ולא נוחים, לגבעת רם, שם השתכנו בחדרים מרווחים ונעימים (בסטנדרט של אותם הימים, כמובן).  תלמידים רבים אומצו על-ידי המרצים הבכירים ונשלחו לעבוד על המחקרים הגדולים. מערכת יחסים של פטרון וקליינט – שלעיתים הועצמה על ידי קשרי חברות – התפתחה בין מורים לתלמידים מתקדמים. אייזנשטדט, אשר נהנה בתקופה זו מסמכות שאיש לא עירער עליה (למרות שלא תמיד התקבלה בברכה) הן על המורים והן על התלמידים, העסיק את מספר האסיסטנטים הרב ביותר. בינינו לבין עצמנו קראנו להם "עבדיו של אייזנשטדט". לעבודה תחתיו הייתה צמודה יוקרה רבה, אך התלות שנוצרה כתוצאה מעוצמת אישיותו ודרישותיו הרבות לא תמיד תרמה להתפתחות העצמאות האינטלקטואלית של עוזריו. חלקם פיתחו הנגאובר שנמשך כל חייהם.

עבדתי עם אייזנשטדט על הכנת הטבלאות לספרו המונומנטאלי "המערכות הפוליטיות של אימפריות" (The Political Systems of Empires, 1963) – הזדמנות מבורכת ללמוד על מספר אימפריות שונות, בעיקר בתת-היבשת ההודית. יחד עם זאת, הייתי קרוב יותר ליונינה גרבר-טלמון (בהמשך, רק טלמון) שאל מחקרה אודות הקיבוץ הצטרפתי לראשונה ב-1956. היינו קבוצה צעירה ונלהבת אשר ניתחה תוצאות סקר מרכזי שנעשה באחת מהתנועות הקיבוציות ופיתחה דוחות מקיפים שנועדו לעזור לתנועה בתכנון החברתי. פרויקט המחקר הזדהה עם מטרות התנועה הקיבוצית, ולא עסק בצורה ביקורתית בקיבוץ כחוד החנית של הקולוניזציה הציונית, ואף לא הצליח לחזות את שקיעתו במקביל לקץ ה"ציונית הסוציאליסטית". בוודאי שאיש לא ראה שזוהי תכנית המתאר הכללית של עתיד החברה הישראלית. יונינה נפטרה ב-1966, טרם הספיקה להשלים את עבודת חייה. המשכתי את המחקר על הקיבוץ עוד כמה שנים, אך תחומי העניין שלי כבר נדדו לנושאים אחרים, בעיקר מחקר סביב פרויקט ציוני נוסף – עיירות הפיתוח.

בראשית שנות ה-60, מקס גלוקמן מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר ביקר במחלקה והציע שיתוף פעולה נרחב לחקר קהילות ישראליות. אך המשא ומתן בנושא נכשל, וגלוקמן פנה לאוניברסיטת תל-אביב, אשר המחלקה שלה לסוציולוגיה הפכה לשנים למוקד המחקר האנתרופולוגי בישראל. גלוקמן הזמין אותי לבוא למנצ'סטר. כאשר חזרתי, החלטתי לנסות את ידי בעבודת שדה, אותה בחרתי לבצע בעיר המעורבת עכו. מעורבות עמוקה במציאות החיים היומיומית של העיר היהודית-ערבית הובילה לתום עידן התמימות הסוציולוגית שלי, והיוותה נקודת מפנה בקריירה האקדמית שלי, ובהמשך, גם בחיי האישיים. דבר זה הוביל, בסופו של דבר, למעבר שלי לתאילנד –  אך זהו סיפור לזמן אחר.

תחת מנהיגותו של איינזשטדט המחלקה שמרה על אוריינטציה מקרו-סוציולוגית חזקה, אשר הובילה, בעיתה, למעבר למחקרים השוואתיים רחבים של מספר חברות מתפתחות. יחד עם זאת, מחקרים אלו עשו שימוש בכלים בלתי-ישירים, ובעיקר בניתוח מקורות משניים. ריחוק זה נותר מאפיין מרכזי אפילו במחקרים אודות נושאים ישראליים. המחלקה לא מיהרה לאמץ את האנתרופולוגיה, וחלף זמן רב בטרם עודדה סטודנטים להיות מעורבים ישירות בעבודת שדה.

למרות שהקשר הישיר של המחלקה לפרויקטים לאומיים נחלש עם השנים, הממשלה ומוסדות לאומיים נותרו מקור מרכזי של תמיכה למחקרים רחבי היקף. כך, נותרה המחלקה מזוהה עם הממסד, למרות שחברי סגל מסוימים הזדהו פחות ופחות עם המדיניות שלו. עם-זאת, אובדן התמימות הסוציולוגית של המחלקה בושש להגיע – והחל רק כאשר דור חדש של חוקרים נטש את ההזדהות הסמויה עם הנחות היסוד שעל בסיסן נוסדה המדינה, והחל לבחון באופן רפלקסיבי את השפעתן הסוציולוגית של הנחות אלו.

 

אריק כהן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא עוסק בסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של התיירות.