מאת: שירי קטלן

יום שני בבוקר. מכללת תל אביב יפו. הכנס הסוציולוגי השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית. אני מגיעה קצת לפני תחילתה של מליאת הפתיחה, מתמקמת באופן אסטרטגי מול הבופה העשיר, ותוך כדי ארוחת טעימות מדפדפת בתוכנית הכנס, מחפשת שמות מוכרים. מאוניברסיטת בן-גוריון זיהיתי את אורי רם ולב גרינברג, מחיפה את עוז אלמוג, סמי סמוחה ואסף דר, מאוניברסיטת תל אביב את משה סמיונוב ודני רבינוביץ' (ואלו רק השמות שאני הכרתי), מהאוניברסיטה העברית.... לקח לי קצת זמן למצוא את הדוברים מהאוניברסיטה העברית. הסיבה היא שמסגל המחלקה הייתה דוברת אחת בכל הכנס - פרופ' ברברה אוקון. אמנם מיכל פרנקל הייתה יושבת ראש במושב עם הרצאות של תלמידי מוסמך ודוקטורט, ומיכאל שלו היה מתדיין באחת המיני-מליאות, אך דוברת מסגל המחלקה הייתה אחת ויחידה.

על המעורבות, או העדר המעורבות, של המחלקה באגודה הסוציולוגית הישראלית כבר נכתב בעיתון זה לאחר הכנס האחרון, ואיני רוצה להתעמק בעניין זה, או בשאלה האם החלטת המחלקה לארח את כנס האגודה בשנה הבאה היא סימן לשינוי בגישה זו או לא. ברצוני להתייחס לשאלות שמעלה רביד נבו בגליון זה, בקשר לאדישות וחוסר המעורבות של הסטודנטים ולטענות, שגם הן חזרו בעיתון זה כמה פעמים, על אופי האווירה במחלקה. רביד תוהה מדוע הסטודנטים לא מעורבים? מדוע אין ועד חוגי? מדוע מועדון הסרט לא הצליח? מדוע בלתי אפשרי למצוא מתנדבים לועדת מורים תלמידים? אני רוצה להציע הסבר: התשובה טמונה בחוסר המעורבות של המרצים.

אחריותם של חברי הסגל במחלקה, לפחות לדעתי, היא לא רק לדאוג למוניטין הבינלאומי של עצמם ושל המחלקה, וגם אינה רק בהעברת הידע שצברו בכיתות, למרות שאין ספק כי אלו הם תפקידים מרכזיים. תפקיד נוסף, וחשוב לא פחות, הוא יצירת האווירה האקדמית, שמשמעותה מעורבות בצריכה ביקורתית ויצירה של ידע. וכדי לעודד מעורבות עליך להיות מעורב. זה לא מפתיע בעיני שבמושב שהיה מוקדש להצגת עבודותיהם של תלמידי מוסמך ודוקטורט, היה נציג אחד בלבד מהאוניברסיטה העברית. מאוניברסיטת בן גוריון, לשם השוואה, הציגו חמישה סטודנטים.

חוסר העניין בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, ובסוציולוגיה הישראלית בכלל, משפיע בצורה החזקה ביותר על הסטודנטים למוסמך ודוקטורט שלומדים לשאת עיניים אל מעבר לאוקיינוס, לא רק בפרסומים, אלא גם במעורבות ויוזמה: לעשות את מה שצריך כדי לשחק במגרש של הגדולים, ולא לבזבז זמן על זוטות. זוטות, דרך אגב, זה לא רק כנסים מקומיים, זה גם מחלקות מקומיות, כמו זאת בעברית, כי הרווארד מחכה לכולנו. אבל אני חושבת שאנחנו מפסידים את הסטודנטים הרבה יותר מוקדם, כבר בתואר הראשון.

בתואר הראשון שלי חינכו אותי שני "הורים": המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה ליחסים בינלאומיים. שם, בגוש שלוש, הדברים נראו אחרת לחלוטין. הועד החוגי פעל במלוא המרץ; כולנו ידענו מי הם נציגי החוג באגודה; מועדון הסרט החודשי הביא סרטים רלוונטיים ושילב אותם בהרצאות של המרצים הבכירים בחוג; ובזמן מבצע 'עופרת יצוקה' קיימה המחלקה "שולחן עגול", בו ניתחו פרופ' אברהם סלע, ד"ר עודד לוונהיים וד"ר אבי סגל את האירועים בעיניים אקדמיות וניהלו דיון עם הסטודנטים על הנושאים הבוערים. רוב ההרצאות והכנסים בהם נכחתי בתואר הראשון שלי היו של המחלקה ליחב"ל, ולכל כנס הגעתי חצי שעה מוקדם כי ידעתי שאני צריכה להתחרות עם עשרות סטודנטים אחרים על מקום (ועל הקרואסונים, כמובן). להרצאות של המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה התחלתי ללכת כאשר גיליתי, לגמרי במקרה, על קיומו של הסמינר המחלקתי, וזאת למרות שאני עוקבת באדיקות אחר לוחות המודעות. אז אפשר להגיד שמשני ההורים האקדמיים שלי המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה היא ההורה האהוב, אך המחלקה ליחב"ל היא ללא ספק ההורה האוהב, החם והמזמין.

היום אני מתרגלת, ויש לי גם את נקודת המבט של הצד השני. זכיתי ללמד ולהדריך כ-70 סטודנטים בסמסטר הראשון של שנה א' שלהם, ללוות את הצעדים הראשונים שלהם באוניברסיטה. המפגש הזה לימד אותי שלמרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, סטודנטים רבים באים לכאן כדי ללמוד. באמת ללמוד: להעמיק, להרחיב אופקים. אמנם לא כולם, אבל רבים מהם. יש להם תמונה בראש של האוניברסיטה, כמו שלי הייתה תמונה בראש של האוניברסיטה כשאני הגעתי לכאן. זה מקום בו לומדים מתוך התשוקה לידע, מעמיקים במשהו לשם העניין הטהור, מרחיבים אופקים כדי להיות מסוגלים להבין את התמונה הגדולה. אך כאשר הציפייה הזו לא מתממשת, האוניברסיטה הופכת להיות קשורה במבחנים ועבודות, שינון ודיקלום. וכשזה המצב, המטרה העיקרית של כל סטודנט היא ללכת כמה שיותר מוקדם הביתה, לסיים כמה שיותר מהר את התואר, ולעשות את זה בממוצע כמה שיותר גבוה. לא מעבר לזה.

שנה שעברה הלך לעולמו קלוד לוי שטראוס, אחד מהאנתרופולוגים החשובים בעולם. השנה הלך לעולמו שמואל נח אייזנשטדט, אחד מאבות המחלקה שלנו. האגודה האנתרופולוגית האמריקאית החליטה שאנתרופולוגיה אינה מדע. כל הדברים הללו, חשובים וראויים לדיון מעמיק, עברו בשקט רועם, כלומר, רועם למי שבכלל ידע על קיומם (אני גילתי על מותו של לוי שטראוס מ-YNET, על פטירתו של אייזנשטדט מקבוצת התפוצה של מדעי החברה ועל החלטתה של האגודה האנתרופולוגית מהאתר של "הארץ"). וזאת מבלי בכלל להתייחס לשתי מלחמות שישראל הייתה מעורבת בהן, משבר כלכלי, מהפכות בעולם הערבי, מגפה בינלאומית (שפעת העופות), ביטול גישת הרב-תרבותיות בגרמניה ובריטניה, הדיון על הפליטים מסודן, גרוש ילדי העובדים הזרים ודברים רבים רבים אחרים שקרו במציאות הגלובלית והמקומית בה אנחנו חיים, עליהם עברנו לסדר היום כאילו הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה כלל לא מתעניינות בכל הדברים הללו. מדוע אצלנו במחלקה לא נעשה "שולחן עגול" ולו על אחד מהנושאים האלו? איך לא נוצר כאן דיון שמראה לסטודנטים שסוציולוגיה אינה רק תיאוריה? שמקומו של  פוקו כלל אינו בכיתות, שבורדייה אינו רק כותב של מאמרים שוברי שיניים?

ניתן כמובן להפנות מבט מלא תקווה לסטודנטים לתואר שני ודוקטורט ולבקש מהם להרים את הכפפה ולהפוך את המחלקה למרחב אקדמי תוסס. הרי גם חלק גדול מהפרויקטים במחלקה ליחב"ל הם יוזמות של סטודנטים. אך אני סבורה כי מחלקה שאינה מטפחת את הסטודנטים שלה, שאינה "מפתה" אותם פנימה כבר מהתחלה, שאינה נותנת להם מסגרות לחשוב סוציולוגיה מחוץ לכיתה, מעבר לתיאוריה, יוצרת סטודנטים לא מעורבים, וכאלו שגם אינם מעוניינים להיות מעורבים.

 

שירי קטלן היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.