מאת: אדם קלין-אורון, דניאל ויינברג ולירון שני

המגמה הגדולה ביותר בלימודי התואר השני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים היא המגמה ללימודי ארגון או, כפי שהיא נקראת בפי העם, סוציולוגיה ארגונית. כמעט חמישים אחוז מתלמידי התואר השני במחלקה לומדים במגמה, הנתפסת כיוקרתית והמבוקשת בין מגמות, בעיקר הודות לסף הקבלה הגבוה והילת המקצוע הנלווית אליה.

בניגוד לסטודנטים בשאר המגמות לתואר השני (סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ודמוגרפיה), רוב הסטודנטים במגמת "לימודי ארגון" לא נמצאים במסלול המחקרי של כתיבת תזה ומעטים מהם ממשיכים במסלול האקדמי לתואר שלישי. לפני כשנתיים ביקרה במחלקה ועדת מומחים חיצונית שבחנה את הלימודים במחלקה. אחת מהמלצות הוועדה, בדו"ח הניטור שהיא כתבה, הייתה להעביר את המגמה למחלקה אחרת, למשל מינהל עסקים, ולהתמקד רק במסלול המחקרי. אך לדעת אחרים המגמה היא חלק בלתי נפרד מהמחלקה. גם היום המגמה ממשיכה להיות המובילה במספר הסטודנטים במחלקה.

בשנים האחרונות נשמעו קולות רבים מתוך המגמה שהביעו תסכול, אכזבה ולעתים גם כעס על תוכן הלימודים ועל מבנה המגמה. מערכת 'פקפוק' מעוניינת זה זמן רב לתת ביטוי פומבי לקולות אלו, אך למרות שבשיחות פרטיות עלו נושאים רבים, תלמידי המגמה לא היו מוכנים לכתוב בנושא ולהזדהות בשמם. עקב כך, בחרנו לארגן רב-שיח בו יוכלו סטודנטים במגמה לומר את אשר על ליבם. רבים מבין הסטודנטים בחרו שלא להגיע, ואיננו בטוחים שאלו שהגיעו מייצגים את רוב הסטודנטים במגמה. בנוסף, חלק ממשתתפי הרב-שיח בחרו להישאר בעילום שם, ושמם שונה בכתבה. יחד עם זאת, לדעתנו, הקולות והנקודות העולים מתוך השיחה הם חזקים ומשמעותיים, וחשיבותם עולה על מחיר האנונימיות.

 

נגרים ויועצות – על זהותה של המגמה

אחת הבעיות הגדולות שהעלו הסטודנטים הייתה הזהות הלא ברורה של המגמה: האם מטרתה להיות בית ספר לרכישת מקצוע או מגמה תיאורטית וביקורתית. התחושה אצל מרבית הדוברים הייתה שבסופו של דבר לא משיגים לא את זה ולא את זה. הדבר נובע, לדעתם, ממבנה המגמה – אך גם מהרכב ואופי הסטודנטים הלומדים בה.

ליאת: האוריינטציה של המגמה היא מבולבלת. אם הוחלט שזו מגמה תיאורטית, אז תפַתחו את הקורסים התיאורטיים, תנו להם יותר עומק. אם לא, אז תנו יותר פרקטיקה, יותר ניסיון מהשטח. אבל על שום דבר לא הולכים עד הסוף. נשארים כל הזמן על הגדר ובסוף יוצא שאין שורה תחתונה.

אדם קלין-אורון: אבל המחלקה אומרת בפירוש שלא הופכים ליועצים ארגוניים בסיום המגמה, לא?

יוסי: אם אתה מחפש בפועל מה לומדים במגמת ארגון לפי אתר המחלקה, אז באמת כתוב שלא לומדים להיות יועץ ארגוני. אבל כשמייח"צנים את זה, כשרוצים שאנשים יבואו לפה – אז לא סותרים את זה. המחלקה מדברת בשני קולות, אנחנו גם זה וגם זה. זה מעין סוג של הגביע לכל מי שלומד בתואר ראשון בסוציולוגיה. כאילו "תמשיכו איתנו, תמשיכו איתנו, ארגון, ארגון, ארגון! הנה הגזר ילדים!" ואז אתה מגיע, ואתה רואה שהגזר הוא סתם. הוא גזר. ואללה גזר, בסדר, ויטמינים, אבל אין פה מעבר.

 

תלמידי מגמת הארגון בהפסקה

ליאת: בשיחת הפתיחה של ישראל [ד"ר ישראל כ"ץ, ראש המגמה], הוא אמר בפירוש שזה לא מקום פרקטי ושאנחנו לא מוציאים פה יועצים ארגוניים, אנחנו מוציאים פה אנשים שיודעים לחקור וללמוד ארגון, אבל גם את זה הם לא עושים.

יוסי: אבל יוצרים רושם כזה, הנה עכשיו בשיעור, אחת המרצות אמרה, "כשתהיו יועצים ארגונים אז..." משחקים על זה. ורוב הסטודנטים דורשים את זה.

אז במובן מסוים הבעיה נובעת מהשטח, זאת אומרת, לפי מה שאתם אומרים המחלקה טוענת: תראו – אנחנו לא מייצרים פה יועצים ארגוניים, והאנשים שבאים למגמה אומרים: סבבה, אנחנו רוצים להיות יועצים ארגוניים, ואנחנו נירשם בכל זאת. ואז יש כל הזמן איזשהו סחף חזק שגורר לכיוון הזה.

יוסי: תראה, לדעתי רוב האנשים שנמצאים במגמה הם אנשים שבאו להיות יועצות ארגוניות. באמת, הן לא קוראות את מה שצריך לקרוא, הדיונים הם עם אותם ארבעה אנשים שכן קראו. זה גם מוריד לי את החשק לקרוא. אני בא, אני מנסה לנהל שיח ואז מסתכלים עלי "מה אתה דביל? מה אתה קורא? למה אתה מנסה? למי אתה מדבר?" בסופו של דבר אני יושב, זורק מילה שתיים ויוצא החוצה מהשיעור. לקראת סוף השנה, אתה לוקח את הסיכומים של אותן יועצות הארגוניות לעתיד. כך בעצם אנחנו לא מייצרים כאן סוציולוגיה ארגונית, לפחות אני לא מרגיש שמכינים אותי לאיזשהו מחקר ארגוני.

אז אתה אומר שבמידה מסוימת האקלקטיות של המגמה מתבטאת גם בהרכב הסטודנטיאלי. גם אם תרצה לעשות קורס שהוא יותר בעל נטייה תיאורטית אתה לא יכול כי יש אנשים שזה לא מעניין אותם או שאין להם את הכישורים לזה. אני מניח שזה עובד גם בכיוון ההפוך, שאם תעשה קורס נורא פרקטי אז יהיו אנשים שימצאו אותו מאוד לא ביקורתי.

מתן שחק: המגמה וישראל מנסים לפתח את התפיסה שאם אתה רוצה להיות יועץ ארגוני אז אתה צריך לבוא עם יכולת חשיבתית-ביקורתית מפותחת.

ליאת: אבל זה לא קורה... זה לא עוזר...

מתן: השאלה לדעתי היא האם חייבת להיות הדיכוטומיה שבין מחלקה אקדמית לבין בית ספר מקצועי. כי, שוב, כל העניין הוא שהתפיסה, לפחות של ישראל כפי שאני מבין אותה, היא שהערך המוסף של המגמה הוא שכאשר לומדים על ארגונים, צריך להבין שלא תמיד יש שורה תחתונה, שלא תמיד אתה יודע הכול ושאין נוסחה לכל דבר. מה שהמגמה מנסה לתת, לדעתי, זה את הכלים הבסיסים להתמודד עם זה, בעזרת הרבה מאוד שיטות אנליטיות, סוציולוגית, פסיכולוגיות או אנתרופולוגיות. אז יכול להיות שהייחוד של המגמה היא שהיא לא חנוקה בהגדרה אחת.

ליאת: אבל התחושה היא שזה לא קורה. תראו, ידעתי שכשאני באה לאוניברסיטה העברית ולא הולכת למכללות, אז יש לזה מחיר וזה בסדר. הייתי מוכנה לשלם את המחיר כי הכרתי את הסילבוסים. אבל אפילו מהבחינה התיאורטית אני לא מרגישה שזה מספק. אני מרגישה שלא ממש חוקרים ארגונים, אלא שהלימודים הם המשך של התואר הראשון, אני עדין ממשיכה לקחת את אותם קורסים, עם אותם מרצים [...] ויש הרגשה שבשם השארת המחלקה בחיים זה בא קצת על הגב של אנשים שלומדים ארגון. כלומר, בגלל שיש בעיה עם תואר שני באנתרופולוגיה וסוציולוגיה וקשה למשוך סטודנטים, אז על הגב של האנשים שמוכנים לשלם פה ממיטב כספם בשביל ללמוד ארגון, בעצם מקיימים את המגמות האחרות.

אז אחת הבעיות לדעתך היא שאת לומדת קורסים אחרים שלדעתך לא קשורים?

ליאת: אני את התואר באנתרופולוגיה סיימתי כבר. היה נחמד ומעניין, אבל די, באתי ללמוד משהו אחר. מרגיז אותי שהמחלקה לא מודה בזה. מנסים ליפות את המצב בטענה שאם אני אקח קורס באנתרופולוגיה [במהלך התואר השני], אז זה יעזור לי בעולם האמיתי, וזה לא נכון. עכשיו שאני בפרקטיקום אני רואה את זה. זה פשוט לא רלוונטי ולא עוזר. אז נכון שלימודי אנתרופולוגיה נתנו לי את המיומנות לעשות עבודה איכותנית. אבל זאת מיומנות שיש לי עוד מתואר הראשון, אני לא בטוחה שזה קשור בהכרח לתואר השני.

שלומית: אתם יודעים שבאיפ"א, האיגוד הישראל לפיתוח ארגוני [ארגון היועצים הארגוניים בישראל], המגמה שלנו לא מוכרת כמוסד שאחרי סיום הלימודים בו ניתן להיות חברים באיפ"א.

יוסי ואוהד: מה?!

שלומית: תסתכלו! כי לדעתם לא למדנו מספיק קורסים שמכשירים להיות יועצים ארגונים.

מתן: אבל זאת לא בעיה רק של מגמת ארגון, זה בכל המגמות במחלקה. יש פה אנשים שגומרים את הדוקטורט שלהם ומתלבטים אם הם סוציולוגים או אנתרופולוגים, או אנשים שמגיעים מבחוץ ואומרים "אני סוציולוג" ואומרים להם "אה, אתה אנתרופולוג" או ההפך. אין שום דבר מובנה גם במגמת הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, להפך, זה דבר שהוא פלואידי לחלוטין. אין שום דבר מסודר גם בהן.

כמובן שמגמת הארגון נבדלת בכך שהיא אמורה להיות מוּכוונת פרקטיקה. היא, בסוף, לפחות לפי תפיסת הסטודנטים וגם איפשהו בתפיסה של המחלקה, באה להגיד – אנחנו מוכוונים לרכישת מקצוע. אז יש לזה כמה היבטים. דבר ראשון, שאת הרבה מאוד מהסטודנטים במגמה לא מעניין כל מה שמסביב, לא מעניין אותם להתעמק בחומר, לא מעניין אותם תיאוריה. הם רוצים לצמצם כמה שיותר את החובות שלהם ואת הנוכחות שלהם, כי הם גם עובדים בדרך כלל, יש להם עוד דברים לעשות חוץ מלבוא לאקדמיה ולהגג פה.

ההיבט השני זה שהמחלקה דוחה את הפרקטיוּת. זאת אומרת, הרושם שלי הוא שבמחלקה לסוציולוגיה, עד כמה שזה מצחיק, דברים יישומיים הם דברים נחותים. היועץ הארגוני נתפס כאויב הכי גדול של הסוציולוג המרקסיסט הביקורתי, הביקורתיים מול הפרקטיים, שזה נוראי בעיני.

דבר שלישי, לדעתי בייעוץ ארגוני עצמו אין שום תיאוריה. אם אתה רוצה ללמוד ייעוץ, תלך תהיה יועץ, תלך תהיה שוליה של יועץ. תלמד איך עובדים בארגונים, תרכוש ידע מעשי שצוברים מהניסיון ולא מהאקדמיה. לדעתי,  אם אתה רוצה להיות נגר, לך תנגר.

 

סלט אורגני – על הבעיות במבנה המגמה

גם אחרי שצלחנו את הציפיות השונות ואת המתח בין הפרקטיקה לתיאוריה, בעיני רוב הדוברים הקורסים במגמה לא ברורים מספיק ולא נותנים מענה מספק לחקר הארגונים.

מתן: קודם כל צריך שתהיה מגמה. זאת לא מגמה, אין שום מגמה. נותנים כמה קורסים תיאורטיים, יש את כל הקבוצה של הקורסים של ישראל ועוד כמה. אני לא יודע אם המרצים מדברים ביניהם, אם הם יודעים מה כל אחד מעביר, אם הם מתכתבים ביניהם מה להעביר. לפחות הרושם שעולה מהכיתה הוא שאין איזה חוט מקשר בין כל הקורסים או הדברים השונים שלומדים במגמה הזאת, ולא עושים את זה גם בסוציולוגיה וגם באנתרופולוגיה. הדיאלוג בתוך המחלקה הוא הכרחי ובטח ובטח בתוך המגמה.

ליאת: כל פעם שאני יושבת עם ישראל בפגישות אישיות, אני רואה שיש למרצים מה ללמד. הפרקטיקום הוא הבית ספר הכי טוב. אז למה הקורסים בנויים כך, למה בצורה כל כך מלאכותית ולא לתת את זה בצורה מובנה? בקורסים עצמם?

מתן: לדעתי העמימות היא חלק מהעניין. המתודולוגיה של ישראל היא שכדי להעביר איך יועץ ארגוני צריך לעבוד זה מתוך עמימות. עכשיו, הוא יוצר את העמימות הזאת לפעמים בצורה מלאכותית ולפעמים בצורה קצת מלוכלכת, אבל בסופו של דבר זה התפיסה של העולם שלו לגבי מה זה יעוץ ארגוני וזה בלתי נפרד מהפרקטיקה שבה הוא בעלים של חברה לייעוץ ארגוני.

אוהד: אני חושב גם שבעיני ישראל ההסתכלות המסובכת הזו על ארגונים ועל העולם בכלל היא בבחינת "מזון בריא", כלומר מול כל הסטיגמות והגישות שקיימות בשוק הזה – אז פה, במגמה, אנחנו אוכלים "אורגני" - זה לא תמיד מתוק, אבל זה טוב. אני מתחבר לתפיסה הזו. אבל אני חושב שכן ראוי, ולו רק בשביל המוראל, לתת עם הסעודה האורגנית הזו איזה ממתק. זה לא בריא, אבל יש לזה חלק בתוך המכלול. זה מבחינת המחלקה, אבל גם מבחינת הסטודנטים שבאים למגמה, צריך לנסות לאמץ ציפיות אחרות כדי לקצור את הפירות שהמחלקה נותנת. אתה לא תקבל מה שהמגמה נותנת אם תפתח ציפיות שתהיה בבי"ס מקצועי [...] יש אנשים, גם בשנה ב' שמתקשים לקבל את מה שהמחלקה נותנת, וגם אם אני אישית לא ביניהם אני בהחלט מבין את התחושות שלהם.

 

סטטיסטיקה יצירתית - אז מה אפשר בכל זאת לעשות

למרות התחושה שאין הרבה מה לעשות, הצמצומים במחלקה, חוסר במרצים, הרכב אוכלוסיית הסטודנטים ועוד, דווקא למשתתפי השיחה יש כמה הצעות לשיפור, מצמצום חלק מהקורסים המתודולוגים, דרך עידוד היצירתיות ועד הכנסת יותר שטח אל הלימודים.

מתן: במחלקה יש מצד אחד רצון לשמר את התלמידי ארגון, כי הם מביאים את הכסף, כי זה בסוף רוב הנפח של תלמידי ה-M.A., מצד שני לא רוצים להשקיע בהם יותר מדי, לא רוצים לתת להם יותר מדי קורסים. לדעתי, אפשר לעשות יופי של קורסים גם באנתרופולוגיה וסוציולוגיה, ביקורתיים, בנושא של ארגונים ולא רק בעניין של תיאוריות. אני לא חושב שזה בלתי פתיר – אני חושב שזה לא באמת מעניין אף אחד במחלקה. אפשר לשבת וממש לנסות לבנות קורסים למגמות, לתת בשר לתואר.

 

תלמידי מגמת הארגון בהפסקה

שלומית: אבל זה לא רק "המגמה". לפעמים יש תחושה שאנשים רוצים אולי להתנער באיזה שהוא אופן ולומר ש"המגמה היא ככה" ולא "אנחנו". השאלה היא גם מה אנחנו בתור תלמידים של המגמה עושים ואיך אנחנו בתור קבוצה פועלים, גם הסטודנטים צריכים ליזום.

מתן: הם אנשים בוגרים, לא ניתן להכריח אותם. שלומית: זה נכון,  אבל עדין, אין מספיק תחושת ביחד במגמה. סיבה אחת היא שלאנשים לא ממש אכפת, והם בעיקר מתלוננים. הנה גם עכשיו הנוכחות פה [ברב-שיח] היא לא המונית, כי עד יותר קל להגיד כן, מאוד אכפת לנו, אנחנו מסכנים ואין לנו זה ואין לנו ככה. אז תבואו, תגידו משהו, תכתבו מאמר, תיזמו משהו. אבל אנחנו אדישים. אין תחושת של "אנחנו", אין תחושה של ביחד.

מתן: אני מסכים.

אוהד: כמו שמתן אמר, ייעוץ ארגוני זה מקצוע שיש בו מן האמורפיות, יש בו הרבה גישות וזה מאוד תלוי בפרשנות האישית של כל אחד ובארגון שבו הוא נמצא. בתוך המצב הזה כל אחד צריך באמת להפעיל הרבה שכל ויצירתיות כדי להצליח במקצוע. למרות זאת, אני חושב שבמהלך הלימודים שלנו במגמה אפשר היה  לתת איזשהו מבנה יותר ברור שבתוכו משחקים. זאת אומרת, יש ארגז חול מאוד מבולגן וזה בסדר, אבל ראוי שתהיה איזו מסגרת. כנראה שיש אי הסכמה לגבי מה המסגרת הזו צריכה להיות ומה האופי שלה. אחרת אני לא מבין את המבנה. לדוגמה, בתואר השני בכלל יש הרבה פרזנטציות – סטודנטים נדרשים להעביר שיעור. בחלק מהמקרים, למשל בקורס של ישראל, כמעט כל שיעור שני צוות סטודנטים מעביר את השיעור כולו וחומר תיאורטי כבד. זה בעיני בעייתי מכיוון שבפרזנטציה כזו יש מרחב מוגבל ליצירתיות, וזה והיא גם בד"כ לא מועברת באוריינטציה מקצועית – אלא אקדמית. זה משהו שלדעתי מפוספס., אפשר לחבר יותר את היצירתיות בהקשר המקצועי, למשל, כמו דברים שאנחנו עושים בפרקטיקום. כשאנחנו כותבים דו"ח על הארגון אז אנחנו מביאים לידי ביטוי משהו שאנחנו רואים לנכון – לא למדנו איך לכתוב דו"ח, וקיבלנו חופש יצירתי, ואנחנו מקבלים על זה הערות אחר-כך. אנחנו עוברים איזשהו תהליך כדי לגלות את הפן היעוצי שאנחנו מתחברים אליו. צריך למצוא דרך לייצר מבנה של מגמה וקורסים שבתוכו מתקיימת איזושהי יצירתיות טובה בפן המקצועי.

ענבר: כמו שכבר אמרו אני חושבת שאחד החוסרים הגדולים זה פרקטיקום. במקומות אחרים מציעים אותו ופה לא ואם יש איזשהו דגש "פרקטי" הוא מתפספס בגלל זה.

אוהד: אני אתן דוגמא שנראית אולי קצת שולית, אבל לדעתי משמעותית. למשל, דברים כמו סטטיסטיקה. "שיטות סטטיסטיות א' וב'", קורסי תואר ראשון שרק במגמת ארגון הם בגדר דרישת חובה. אני לא מכיר יועצים ארגוניים שחוזרים הביתה ואומרים "אני חייב לעשות לזה רגרסיה! אני חייב! אני חייב! תעצרו אותי!" החובה ללמוד את הקורס הזה היא מיותרת לדעתי, ומי שמעוניין תמיד יכול לבחור בו, כמו ביתר הקורסים האחרים במחלקה שלא קשורים ישירות לייעוץ ארגוני.

שלומית: להגנת הסטטיסטיקה, יצא לי לעבוד עם יועצת ארגונית, והיא משתמשת הרבה בכלים האלו, אז אולי זה לא הדבר החשוב ביותר אבל עדין נדמה שזה כלי משמעותי, אולי אנחנו לא מבינים את זה מספיק.

 

סטטיסטיקה – אימת המגמה

ענבר: אני מצטרפת לאוהד לגבי הקורסים בסטטיסטיקה ובכלל העודף בלימודי שיטות מחקר. נראה לי שהחובות של המגמה בתחום הזה הן מופרזות. בנוסף, זה טוב ויפה שחשבו לצמצם את ימי הלימוד לשניים בלבד, אבל, המערכת ביומיים האלו בנויה בצורה די גרועה. יש המון חלונות ואין רצף לימודים, אין גם כמעט כלל קורסי בחירה למלא את החלונות האלו. כך שבחלונות אפשר למצוא כמעט את כל המגמה על הדשא.

מתן: חסרה התמקדות בארגונים ישראליים. אין שום דבר שקשור לישראל, שום תובנה מיוחדת לגבי סוציולוגיה ארגונית ישראלית, או של ארגונים ישראליים. למשל, [אפשר] לשלב פה את אייל בן ארי, מיכאל שלו או אחרים שעוסקים בתחומים האלו וממש ליצור סוציולוגיה וחקר של ארגונים ולא רק קונוטציה של יעוץ.

אוהד: בנוסף, בעיקר בשנה א' יש עמימות לגבי הפרוצדורות –רוב הסטודנטים יודעים בערך מה יועץ ארגוני עושה, אבל אף פעם לא ראה תהליך כזה מההתחלה ועד איזה שהוא סוף. אז ברמת המבנה הזה, אפילו בהיבט ביקורתי, אפשר למשל לקחת מאמרים מכתבי עת כמו "משאבי אנוש" או "ייעוץ ארגוני", שהם לא סופר אקדמיים – ולדבר עליהם בעיניים תיאורטיות. שניגע במשהו שבעינינו הוא קיים בעולם כייעוץ ארגוני. או למשל השוק העסקי, שמדבר בשפה אחרת ואנחנו צריכים לדעת לדבר איתו. יש אנשים בפרקטיקום שלמשל מצאו את עצמם כותבים דו"ח לארגון שהוא מאוד מאוד תיאורטי, ואז פתאום הם נזכרו שהם כותבים לארגון עסקי, ואז הם שינו את הדו"ח. אז כתהליך למידה זה נחמד וחשוב, אבל זה מגלם איזושהי נימה שאנשים, איזושהי תחושה שאנשים חשים פה ביחס ללימודים במגמה – לדעתי אפשר לאזן את זה קצת, לתת קצת סוכריות, להכניס קצת יותר שטח. אין שום ספק שאנחנו לומדים כאן המון, מתפתחים ומקבלים כלים לעבודה ייעוצית, אבל יש חשיבות גם ב"הרגעה" של הסטודנטים שמתכוננים לצאת החוצה. גם אם לא מדובר בהכרח בתכנים שכשלעצמם הם מאוד קריטיים, אני חושב שגם לאפקט הפסיכולוגי ולאווירה שמתגבשת במהלך הלמידה יש חשיבות לא קטנה.

 

אדם קלין אורון כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

דניאל וינברג הוא סטודנט בשנה הראשונה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, המקווה לכתוב את התזה שלו על תחום משחקי התפקידים בישראל.

לירון שני הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת התיזה שלו: "מרשם לטבע - מפגשים מהסוג המודרני - המפגש בין מפוני גוש קטיף והארגונים הירוקים סביב ההתיישבות ביישוב מרשם", נכתבה בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.