מאת: מתן שחק

כשעוברים במסדרון המוביל למחלקה, מתגנבות לזווית העין כרזות המודיעות על כנסים וימי עיון. לפעמים הן נודדות למרכז טווח הראיה ואף זוכות לקריאה מהירה או מדוקדקת. לעיתים נדירות אף יותר הן גורמות לצופה המשתהה (שבדרך כלל חוסם את המסדרון באופן זה או אחר) לכתת רגליו וממש להגיע לכנס. בשורות הבאות אספר על כנס בו ביקרתי (בחלקו), על הנושאים שנידונו בו, על המשתתפים והאורחים, ולבסוף אציג כמה תהיות על מקומם של כנסים בחיים האקדמיים של סטודנטים בארץ.

באמצע החודש שעבר התקיים כנס בן שלושה ימים בנושא היסטוריה ופילוסופיה של הכלכלה. היום הראשון התקיים באוניברסיטת תל אביב, השני באוניברסיטת בן-גוריון, והשלישי במכון ון ליר בירושלים. למרות רצוני להשתתף גם ביומיים הראשונים, מחירי הדלק והכרח הפרנסה שכנעו אותי להגיע ליום האחרון בלבד.

כבר מקריאת הכותרת אפשר להרים גבות ולהוציא אויר ברוב חשיבות ועניין. כמקובל בעולם האקדמי העכשוי, מדובר בכותרת הבנויה משלושה שמות, שלפחות שניים מהם מוסבים על האחרון. במקרים המוצלחים יותר מדובר על שילוב בין מונח מרחבי, מונח היסטורי ומושג מופשט. בעיקרון, כל משחק בין שלושתם אפשרי מבלי לשנות במאומה את התכנים המדוברים, דבר פלאי כשלעצמו. בדומה אפשר למצוא כותרות כמו "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה של המיניות", "גיאוגרפיה וגניאולוגיה של הרציונליות" ועוד. כותרות כאלה מבטיחות חוכמה השמורה ליודעי ח"ן ולבעלי יכולת לעקוב אחר להטוטי לשון ומשחקי מטאפורות ומושגים המשולבים זה בזה עד-לא-ידע, כמיטב המסורת הפרסומית בעיצוב "טיזרים" אינטלקטואלים. ובכן, זה עבד. נמשכתי בחבלי קסם, תוך תחושה פנימית עמוקה שאני מוכרח לשמוע מה הולכים להגיד שם.

לפני שאסקור בקצרה את נושאי המושבים השונים, כדאי לציין שבדרך כלל זוכה הכלכלה (כדיסציפלינה, תיאוריה, מדע או פרקטיקה) ליחס חשדני, צונן ואף מזלזל מצד סוציולוגים. מסורת זו התחילה עם הגותו של קארל מרקס, וביקורתו על הכלכלה הפוליטית של השיטה הקפיטליסטית, והמשיכה, בצורות שונות, בתיאוריות ביקורתיות (רק ללא הידע העצום והמעמיק שהיה למרקס בנבכי נשמת הכלכלה, בדרך כלל). אפשרות אחת ליחס זה היא ההשפעה האדירה של תיאוריות כלכליות (ופוליטיות, שהרי בראשיתן הן בלתי נפרדות) על צורת החיים החברתית המודרנית, המכונה, בדרך כלל, בשם הכללי "קפיטליזם". תחום ידע זה, יחד עם שכנתו לפקולטה, הפסיכולוגיה, הם במידה רבה מאבני הראשה של החברה והתרבות המודרניות. לאורן מעוצבים החוק, הממשל, המדיניות, והמסגרת הפרשנית של חיי היומיום דרך אידיאלים של אושר, חופש, אוטונומיה, מימוש עצמי וכדומה.

הכנס עסק בנושאים רבים ומגוונים, כמו: פילוסופיה של הכלכלה (כלומר התשתית המושגית של התיאוריה הכלכלית המודרנית והנחות היסוד העומדות בבסיסה בנוגע, למשל, לצדק וחברה), תיאוריה כלכלית מרקסיסטית (מה שמזכיר לנו שמרקס היה בכלל תיאורטיקן כלכלי) ומשמעותה לימינו, אי-הסכמה בתיאוריה הכלכלית, מאקרו-כלכלה, המחלוקת אודות מקורות הקפיטליזם בתיאוריה החברתית-כלכלית, התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית (behavioral economics) כתחום ביניים בין פסיכולוגיה לכלכלה (התיאוריה של הישראלים טברסקי וכהנמן), כלכלה ניסויית, הקוריקולום הנלמד במחלקות לכלכלה והשינויים שראוי להכניס בו ועוד. 

מתוך שלל נושאים זה, אגע בכמה סוגיות שעלו בכנס – כיצד רואים הכלכלנים את חסרונותיהם, מהם המתחים הקיימים בתוך הדיסציפלינה, אילו בעיות עולות מתוכנית הלימודים, וכיצד הם רואים אותנו, הסוציולוגים.

להבדיל מסוציולוגיה, כלכלה הוא שם של דיסציפלינה אקדמית, הכוללת תיאוריה, מחקר והוראה, אך גם שם של מקצוע הממלא תפקיד מרכזי בהתנהלות הכלכלית של החברה – בחברות, ארגונים וגופים ממשלתיים. כלומר, ישנו מתח בין התיאוריה והמחקר בכלכלה, שעם הזמן הופכים יותר ויותר קרובים למתמטיקה מצד אחד (תורת המשחקים ומודלים מתמטיים וסטטיסטיים לתופעות כלכליות) ולפסיכולוגיה מצד שני (כלכלה התנהגותית, מודל הרציונאליות החסומה, והטיות רגשיות-קוגניטיביות בקבלת החלטות ובחירה), לבין השימוש בתיאוריות ומודלים כלכליים בפועל במסגרת פעילות כלכלית בשווקים וארגונים על יד בעלי מקצוע. בשפה האנתרופולוגית, זהו ההבדל בין "דגם של" ו"דגם בשביל" בשפתו של גירץ.1 הנקודה המעניינת היא ששני סוגי המודלים שייכים לפרקטיקות שונות הקשורות ביחסי גומלין מורכבים ומצריכות דגשים שונים בהכשרה האקדמית. למשל, "נערי האוצר", רוכשים את הכשרתם המקצועית במחלקות לכלכלה, בהן לומדים מודלים כלכליים ליברליים המניחים שוק חופשי, פעולה אינדיבידואלית, רציונלית ואוטונומית לאור חישובי תועלת; אך הם אינם חוקרים את המציאות הכלכלית, אלא פועלים לעיצוב מדיניות ומימושה בפועל לאור אותם מודלים תיאורטיים. המורכבות מבחינת המורים של המחלקות לכלכלה מתמקדת בסוגית תכנית הלימודים, עד כמה היא מכשירה את הסטודנטים להיות חוקרים, תיאורטיקנים או בעלי מקצוע. הבעיה מתעצמת לאור המגמה הנפוצה בכל תחומי ההשכלה הגבוהה –  שה"מעבר" דרכה הופך להיות הכרחי לקליטה בשוק העבודה –  והתרחבות הדרישה המוסדית להתייחס לצרכיהם המקצועיים של הסטודנטים כקריטריון לאיכות ויעילות ההוראה ולשיקול מרכזי בעיצוב תכנית הלימודים. ובכן, גם את הכלכלנים מגמה זו מטרידה, לא מפני שזהו תהליך מסחור של הידע והאקדמיה, אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיות בהכשרת חוקרים ותיאורטיקנים.

הדוברים בכנס הביעו מורת רוח מהפיכת לימודי הכלכלה ל"הכשרה מקצועית" גרידא מפני שזו מצמצמת את נקודת המבט, מוציאה מתוכה שאלות עקרוניות ורחבות הנוגעות להקשר החברתי-היסטורי של הפעילות הכלכלית ושל הכלכלנים עצמם, ואינה נותנת דין וחשבון לשאלות של צדק, עוני ומוסר. מתוך כך, יצאה קריאה לתגבר את לימודי ההיסטוריה של התיאוריה הכלכלית כקורס חובה לתואר הראשון, על מנת שסטודנטים יבינו את המגמות התיאורטיות השונות בהקשרן ההיסטורי והחברתי. קריאה נוספת הייתה להכנסת עיסוק ב"שאלות גדולות" עכשוויות. המודל לראיה פנורמית, עלה מהשיח בכנס, הוא דמות הסוציולוג. מצד אחד, כלכלנים נוטים להתנשא מבחינה "מדעית" על פני חבריהם למסדרון הפקולטה (סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, אנשי מדע המדינה) – תופעה שאפשר לראות בכל אחת מהדיסציפלינות במדעי החברה –  אך, יחד עם זאת, עלה מהשיחה ניחוח של געגוע וכמיהה להסתכלות סוציולוגית רחבה, היסטורית, בעלת כלים מגוונים להסבר תופעות כלכליות-חברתיות, וכמקור שופע לתובנות אודות המציאות החברתית. מעמדת ההתגדרות בתיאוריות הדיסציפלינריות, מנסים הכלכלנים לצאת אל השדה הפתוח של האינטר-דיסציפלינריות, או בעברית, המחקר והתיאוריה הבין-תחומיים. מגמה זו הופכת מרכזית בשנים האחרונות, כמעין חזרה לאידיאל האינטלקטואל שאופקיו רחבים, באמתחתו מטעמים מתחומי דעת שונים ומגוונים, וגבולות דיסציפלינריים אינם חלים עליו.

עד כאן טוב ויפה, אך האם הדברים נשמעו, ואם כן מי היו השומעים? גם בזה לא אוכל להעיד אלא על מה שהתרחש ביום האחרון של הכנס, שנערך במכון ון ליר. אז מי הגיע לשמוע? כשהגעתי, די הופתעתי לגלות שהאולם עם המרצים המכובדים, שחלקם הגיע מעבר לים, היה די ריק. כידוע למכרי ון ליר, אפשר למצוא בין 3-7 אנשים קבועים מגמלאי רחביה המגיעים לכל כנס, יהיה אשר יהיה נושאו (דבר המעיד על עניין אינטלקטואלי רחב, או שעמום טוטאלי, תחליטו אתם). בנוסף לאלה, היו שם עוד 10 אנשים בקהל במשך היום, ובסוף היום הגיעו עוד בסביבות 15 איש. במשך כל היום היו בסך הכל 10 סטודנטים, ומרצים או חוקרים בתחום לא היו כלל מעבר לאלה שהוזמנו לשאת דברים. איך אפשר להסביר זאת? איך קורה שבמוסדות המקיימים את השיח האקדמי (בצורתו המדוברת, כלומר לא בכתב בצורת ספרים או מאמרים, ולהבדיל מהרצאות ושיעורים באוניברסיטה) אין קהל? מדוע לא מגיעים סטודנטים ומרצים לשמוע, ללמוד, לשאול ולהתווכח? בזמן האחרון אינטלקטואלים רבים ושונים מנסים להטביע את חותמם על הדיון הפוליטי ולהשפיע בסוגיות פוליטיות, אך האם מתנהל דיון – דיון ממש, של שיח ושיג בעולם האמיתי – אקדמי-אינטלקטואלי במקום ובזמן כלשהו? הכּרזות הניבטות במסדרונות האוניברסיטה המודיעות לנו על חגיגות ידע כאלה אינן זוכות להשפעה בדרך כלל. אפשר למנות לכך סיבות שונות – ידוע שסטודנטים בארץ טרודים בבעיות פרנסה תוך כדי לימודיהם, ולכן אינם יכולים להשקיע את כל זמנם ומרצם בפעילות אקדמית ולימודים. כמו כן ידוע כי בדרך כלל מרצים אינם מושכים או דוחפים סטודנטים וחוקרים צעירים לתוך עולם זה, ולעיתים אינם משתתפים בכנסים אלה בעצמם מקוצר זמן ומעומס חובות ההוראה ודרישות הכתיבה שלהם עצמם.

ברור לגמרי כי ישנו פער משמעותי בין האפקט שהכנסים שואפים לחולל להשפעתם בפועל. אולי זה בכלל לא נורא, ואין בזה הפסד גדול, לסטודנטים או למרצים (מעבר לעשרות אלפי הדולרים שעולה כל כנס) וזה פשוט ריטואל אקדמי שממשיך מכח ההרגל או המסורת. אך, בכל זאת, האם מתקיים דיון אקדמי ואם כן היכן הוא מתחולל? האם ה"דיון האקדמי" בצורתו העכשווית מוגבל למרחב שבין מקלדת המחשב לממשק המסך של כל חוקר בבדידותו? במרחבי ההיפר-טקסט, בין אינספור המאמרים הנכתבים לקוראים המרפרפים על פני השורות ומנסים לדוג משפט מפתח או פסקה רלוונטית? במסדרונות? בחדרי חדרים? בצ'אטים?

נדמה שכמו במקומות אחרים, גם העולם האקדמי הופך וירטואלי יותר ויותר, ובכל הררי הטקסטים הדוממים חסרה שיחה, ויכוח, דיאלוג, נוכחות הדדית.

 

[1] גירץ, קליפורד. 1990. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר, עמ' 94.

 

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ'   אווה אילוז.