מאת: פרופ' תמר אלאור

איפה שהוא בשנה הראשונה ללימודי המוסמך שלי באוניברסיטת תל אביב, נפגשתי עם ק.לוי-שטראוס, פגישה אישית. בסמינר שאינני זוכרת את חופתו ביקש המורה ד"ר סשה ויטמן מכל אחד מאתנו לבחור הוגה מסוים ולתת עליו רפרט. משום מה בחרתי בלוי-שטראוס. סשה המליץ לי לקרוא את ספרו דק הגזרה של סר אדמונד ליץ' על לוי-שטראוס במקביל לשניים שלושה טקסטים מקוריים שלו. הספר של ליץ', הוא אמר לי, מבוסס על הרצאות שנתן בתוכנית רדיו של הבי.בי.סי ש"האוניברסיטה המשודרת" של גל"ץ עשויה בתבניתה. ליץ' הציל אותי. בכתיבה אנגלוסקסית נהירה, הורה לי את הדרך אל נבכי התחביר הצרפתי.

ציירתי לעצמי מתחים בינאריים ומשולשים כדי להבין את הסטרוקטורות הבסיסיות של לוי-שטראוס ושקעתי לתוך שרטוטים בלתי אפשריים המסמנים ומסמלים יחסי אנוש. יכולתי להרגיש שלוי-שטראוס מפרק את המהלך הליניארי-אבולוציוני, מבקר את עליונות הקדמה מבלי לכפור בה, וחותר פנימה לאן שהוא, מעבר לחברתי. בתל אביב הזהירו תמיד מ"רדוקציות" למבני עומק שמהם נובע החברתי, אלה לא היו פופולאריים. הלכתי בזהירות.

איפה שהוא בתוך המסה של ליץ' הופיע (אם זכרוני אינו מטעה אותי) הסבר שחיבר את המפעל הסמיוטי והסטרוקטוראלי  של לוי-שטראוס אל הלא מודע (לאו דווקא  במובן הפרוידיאני – אלא בפשט של "לא  מכוון"). דובר שם על דלתוניזם, על עיוורון צבעים חלקי שבו אדם שאינו מבחין בצבע האדום לא יוכל להבחין גם בירוק, וזאת משום שאלה צבעים הופכיים מבחינה פיגמנטאלית. מכאן נגזר שהמוח האנושי אינו יכול לתפוס תופעה אם לא הבין בעת ובעונה אחת את התופעה ההופכית לה. כלומר, המוח האנושי הינו מכונה הפועלת באופן בינארי כמו המחשב. או שמא המחשב פועל באופן בינארי כמו מוח האדם. לפיכך, אל מול קשת הצבעים המתגוונת מפיגמנט לפיגמנט בזרימה, מפעיל המתבונן האנושי פילוחים בינאריים המייצרים לו זוגות של הפכים. אין פלא איפה שהסימנים ירוק ואדום נבחרו לסמל תופעות הופכיות.

בנבדל מן המחשב, וכאן העניין, האדם מודע למגבלה המכאנית שלו, כלומר לעובדה ש"העולם איננו שחור לבן". הידיעה הרפלקטיבית הזו, שאני רואה את העולם באופן מוגבל, היא התשתית לפעולה התרבותית. האחרונה מבקשת לפצות ולהשלים על המגבלה ועם זאת לייצר מחדש את התבנית (הסטרוקטורה) המלאכותית של ובתוך עולם התופעות. הייתה לי הרגשה שהבנתי משהו. מסוג הרגעים הנדירים לתלמידה צעירה היושבת לבדה מול טקסט.

את הרפרטים העברנו בדירה הקטנה של סשה ברמת השרון. הוא עלה אז עם משפחתו מארצות הברית והביא ניחוחות אחרים. הצטופפנו בסלון. בעברית של עולה חדש ובמבטא צרפתי, פתח  את הדלת ללוי-שטראוס, טייל איתנו בעקבותיו, מבלגיה לסורבון, לברזיל, לארצות הברית וחזרה לפריס. בדרך נצרבה בזכרוני פרפרזה שעשה מתוך "תוגת הטרופיקה":

לוי שטראוס אמר שכבר בחודש הראשון הבין הכל על מושאי מחקרו. אולם ככל שהזמן חלף התקעקעה הבנתו והכיר בכך שבעצם "לא הבין מאומה". בתום שנת השהות ולאחר שהחל בפענוח החומר, גילה שחזר בעצם אל התובנות של החודש הראשון. "האם זה אומר שאפשר לעשות עבודת שדה בת חודש?" רצינו לדעת. "אפשר," אמר סשה, "אבל צריך שנה שלמה כדי להיות בטוחים שהיא עומדת".

אחרי שנפרדנו ברמת השרון, לא חזרתי אליו לאורך תקופה ארוכה. אל העבודה הסטרוקטוראלית שבתי מאוחר יותר דרך המקרא והמחשבה הפמיניסטית ושוב בעזרת  תיווך  אנגלוסקסי. הפעם היו אלה האנתרופולוגיות  מרי דאגלס ושרי אורטנר, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

פרופסור תמר אלאור היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי העניין שלה הם: אוריינות, מגדר, דת ועוד.