מאת: מערכת פקפוק

מהי הרלוונטיות של לימודי הסוציולוגיה בחברה הסובבת את האקדמיה? האם מדעני החברה צריכים להשתמש בהבנתם האנליטית והתיאורטית את החברות האנושיות לשם נסיון לשיפורן? כיצד מבחינים, בכלל, בין רצון להביא לשיפור לבין כפייה של מערכת ערכית – או אפילו מדינית וכלכלית – אחת על רעותה? בגליון זה של 'פקפוק', השני לשנת הלימודים תשע"א, כתבות המציעות מגוון דעות בסוגיה קריטית זו. עמליה אוליבר-לומרמן מציגה את תוכנית המלגות על-שם הופמן, המעודדת דוקטורנטים להשקיע במחויבות חברתית לצד המחויבויות האקדמיות שלהן – מסיוע בשילוב סטודנטים ערבים באקדמיה, דרך הקמת פרויקט לפיתוח חשיבה ביקורתית בקרב תלמידי תיכון ועד לקידום חקיקה לטיפול אחראי בחומרים רדיואקטיביים בבית הספר לרוקחות. איל בן ארי, מן הצד השני של הדיון המוסרי והתרבותי, מציג את תוכנית Human Terrain System, בה אנתרופולוגים גויסו לסייע לצבא ארצות הברית בפעולותיו בקרב אוכלוסיות לא-מערביות, וזכו, בתמורה, בקיטונות של בוז מצד עמיתיהם למקצוע. אריק כהן מביט אחורה אל שנות החמישים במחלקה לסוציולוגיה (עדיין לא ממש לאנתרופולוגיה) באוניברסיטה העברית, בשנים שבהן הייתה שותפה לתנופת העשייה של הפרויקט הציוני – ומראה שכבר אז נזרעו במחלקה זרעי הריחוק התיאורטי שהלך והתפשט בשנים שחלפו. האם ריחוק תיאורטי כזה נכון מוסרית? האם הוא נכון אינטלקטואלית? אם הסוציולוגיה של המדע, כפי שמדגימה שירי קטלן, טוענת שאפילו מדעי החיים מושפעים מכוחות חברתיים ואין בהם גילוי וחשיפה של אמת אוביקטיבית, כיצד יכולים דווקא מדעי החברה להתעקש על "מדע נטול ערכים"?

יתכן ששאילת השאלות הללו מקרבת אותנו אל הבנה עמוקה יותר של החברה, של מדעני החברה ושל תפקידם של מדעני החברה בתוך החברה. ויתכן שמרוב שאלות אנחנו לוקים בחוסר יכולת לפעולה, שוקעים במחויבות אקדמית-אינטלקטואלית שהיא גם שיתוק חברתי כמעט ניהיליסטי. האם הגיע הזמן להפסיק לפקפק?

קריאה מהנה,

המערכת.