מאת: מורן מימוני
בתכנית "בית ספר למוסיקה" משתתפים 16 ילדים, בגילאי 10-13 והם מחולקים לארבע כיתות – לכל כיתה מורה: יהורם גאון, קרן פלס, משה פרץ ומתי כספי. בכל פרק, המורים בוחרים שירים עבור כל אחד מהתלמידים ועובדים איתם על השירה וההעמדה לקראת הופעה מול קהל. כמעט בכל תקצירי השיעורים ששודרו במהלך התכנית המורים ביקשו מהתלמידים להבין את מילות השיר, ועדיין, הדגש הוא על הקול וההעמדה – משוב המורים שניתן לתלמידים אחרי ההופעה מתייחס בעיקר לאופן שבו הילד או הילדה שרו את השיר, מבחינה ווקאלית ותיאטרלית. אין מילה על האופן שבו הזמרים הצעירים הפנימו והעבירו הלאה את מהותו של השיר.
במידה מסוימת, אנחנו לא מצפים מהילדים שיבינו – האם נערה בת 12 יכולה להבין את עצמתה של אהבת המולדת? האם ילד בן שבע יכול להבין כאב של אובדן? כנראה שלא, לפחות מבחינת היחס התרבותי שלנו לקטגוריה החברתית של הילדות. אם כך, אנחנו מעלים על נס את האופן שבו המשתתפים בתכנית שרים, ומתייחסים פחות למשמעות המילים שהם שרים. באותה מידה, ידוע – לפחות לצופים מושבעים של התכנית "כוכב נולד" – שמועמדים בעלי סיפור חיים אישי קשה ירגשו יותר מאיש מהיישוב בעל קול יפה. גם כאן, למשל, ניתן להבחין בשימת הדגש על הקול והמלודיה יחד עם הסיפור האישי, ולא על מילות השיר.
קרן פלס בחרה עבור אחד מתלמידיה את השיר "היא כל-כך יפה" של דני סנדרסון. כשנשאל, התלמיד ידע כי השיר מדבר על אהבת ילד לאישה, אולם הוא לא יכול באמת להבין, אלא אם התנסה בכך באופן אישי. פלס מבינה את זה, ההפקה מבינה את זה והצופים מבינים את זה. אבל הזכיינית החליטה שצריך לתת לילדים לשיר – כי זה חמוד ויגדיל את הרייטינג, אז ההצגה חייבת להימשך. בניסיון להבהיר לו את משמעות השיר, היא ביקשה ממנו לחשוב על מילקי, הכלבה שלו. שוב, למען הסר ספק – הכלבה שלו (ואם אתם עדיין לא מאמינים – הקטע בקישור). האם אהבת ילד לאישה, שמצטיירת אצלנו כדבר תמים וטהור, מקבילה לאהבתו לכלבה שלו? אם לא, אז אין מקום להשוואה הזו. אם כן, אז ייתכן כי מדובר ברגש שטחי במובן זה שהוא חסר המורכבות של אהבה, ובכל מקרה כאן נפתח פתח לדיון על מהותו ומשמעויותיה של האהבה: האם אהבה בוגרת שונה מאהבת ילדות? האם רק המיניות יוצרת את ההבדל? האם ייתכן כי האהבה ה"בוגרת" היא אותו רגש ילדותי ושטחי שמורכבותו נוצרת רק ממעורבותה של המיניות? ומה זה אומר על מערכות היחסים שאנו מנהלים? או, אולי אהבת ילד היא תוצר של הבנייה חברתית – מעין ניסיון ילדותי להשתייך לעולם המבוגרים? ואם כן – מה זה אומר על התרבות המחברתת את ילדינו ומקדשת את האהבה בצורתה השטחית?
אם כך, באמצעות בחינה של תכניות מוסיקה בפריים-טיים, ניתן להניח כי תרבותנו מקדשת את הצליל ולא את המהות. תכניות כמו "כוכב נולד", "The Voice" ו"בית ספר למוסיקה" מעידות על העניין האמיתי שלנו – הקול. את הדגש על הפן הווקאלי ניתן להסביר במאפייניה של הטלוויזיה: לדידו של יהושע מאירוביץ' במאמר "שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית1" זהו מדיום שייעודו להעביר מסרים ויזואליים וקוליים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בתחושות ורגשות ופחות במחשבות בהירות וטיעונים מורכבים. המדיום דורש – המדיום מקבל, והחברה מותאמת אליו. ניל פוסטמן טען כי הטלוויזיה גורמת לטשטוש ההבדלים – החיצוניים והפנימיים – בין ילדים ומבוגרים, כלומר, הטלוויזיה מורידה את יכולותינו הקוגניטיביות כמבוגרים וחושפת את הילדים לתכנים אליהם לא נחשפו בעבר (מין ואלימות הם הבולטים שבהם). למרות הביטוי הבולט של טענה זו בתכנית "בית ספר למוסיקה", אני משתמשת בטענה זו בעיקר כדי להסביר את ההתמקדות החברתית באספקטים הקוליים של המוסיקה.
קול מרגש באופן מיידי, הוא לא מצריך חשיבה, ולא דרושה הבנה מוסיקלית גדולה כדי להרגיש יכולת שיפוט פסבדו-מקצועית. לטלוויזיה, שהיא מדיום שטחי יותר מאמצעי תקשורת אחרים (ספרים, למשל), קל מאוד לעסוק באספקטים רדודים יותר של החיים – האהבה היא רגש נטול מורכבות ושירה היא בעיקר קול יפה. מעבר לזה, לשיפוט חושי ואינסטינקטיבי זה לא נדרשת למידה, אלא חוש שמיעה בלבד. ניל פוסטמן (בספרו "אובדן הילדות") טען כי מאפיין זה של הטלוויזיה גורם לטשטוש ההבחנה בין ילדים ומבוגרים. בד בבד, ישנה סוגה במוסיקה הישראלית שסופגת ביקורת דווקא על מילותיה – הז'אנר המכונה "מוסיקה מזרחית" (גם הכינוי אינו חף מיחסי כוח) זוכה למטחי עלבונות על היותו ריק מתוכן, סקסיסטי, נבוב, רדוד, מזיק, מחריד ודוחה באופן כללי. אין הרבה התייחסות תרבותית לאיכות הקולית של אייל גולן, משה פרץ או עומר אדם, אלא מתייחסים בעיקר למילות השירים שהם מבצעים. אין כאן כוונה לומר שמילות השירים בז'אנר הן בעלות ערך או שאינן פוגעניות לעיתים, אולם שירים כאלה ישנם גם בז'אנרים אחרים והם אינם מקבלים את אותה התייחסות תרבותית ("לאה גנוב" של שלום חנוך, "דינה ברזילי" של חיים חפר וסשה ארגוב, ו"אישה מהשמיים" של גלעד שגב).
במרחב הציבורי הפופולארי כיום קשה למצוא עיסוק בשירה כאמנות, בעוד שהעיסוק בזמרה כאמנות וכמקצוע הוא רחב וזוכה לתשומת לב תרבותית רבה. בגיליון "פי האתון" מהשישה בדצמבר נכתב על "איגוד המשוררים" ושם צוטט עמיר סגל, המתואר כמשורר ירושלמי בן 30, באמרו כי "המשוררים לא מקבלים כסף, פשוט כי לאף אחד לא איכפת מה הם עושים… בעבר משוררים היו מוסדות תרבות והיכו גלים, והיום – לא". סגל מתאר את המצב בכנות מכאיבה. מזמרה אפשר לחיות, מכתיבת שירה – לא.
קשה להבין את הדחייה החברתית המתבססת על מילות השירים (כדוגמת טענותיהם של יהורם גאון, חיים חפר, מנחם בן וחווה אלברשטיין), בייחוד לנוכח ההזנחה התרבותית של מילות השירים בכל הז'אנרים הישראליים האחרים. אם אנחנו מבליגים למירי מסיקה, למה לא להבליג לישי לוי? נותר רק להניח כי מעורבים בכך שיקולים פוליטיים וכלכליים. פוליטיים, מתוך הניסיון האשכנזי-אליטיסטי להשליט את תרבותם כדי "למערב" את התרבות הישראלית ("וילה בג'ונגל" וכולי) ולשעתק את מעמדם ההגמוני. כלכליים, כי הזמרים מהז'אנר ה"מזרחי" תופסים נתח שוק גדול שעד השנים האחרונות היה שמור לזמרים ה"ישראליים" וייתכן כי האחרונים חשים כי עליהם לתרום להוקעתה של המוסיקה המזרחית כדי לשמור על חלקם בעוגה הקטנה-ממילא של שוק המוסיקה בישראל. אחרת, לא ברור מדוע ישנה דחייה של המוסיקה המזרחית בכלל במקום דחייה של זמרים מסוימים או של שירים מסוימים.
באותו חלק של התכנית, וכאילו כדי לסמן לצופים "הנה, עוד מזרחי!" משה פרץ גם הוא מוצג כ"ילד טברייני שהחל כפייטן בבית הכנסת": גם כאן המסורת כסימון של מזרחיות. בתכנית עצמה, משה פרץ מתנהג כמו "מזרחי מחמד", ומשתדל להפגין את ההיכרות שלו התרבות ה"ישראלית" – כלומר, האשכנזית – בכל הזדמנות. כאשר הוא מספר על ציפיותיו מהתכנית, הוא מתאר תחושת שליחות ונזכר בילדותו, בה היה שר עם הוריו "קלאסיקות ישראליות". כדי להמחיש זאת, הוא מצולם שר קטע מ"זמר אהבה לים" שכתב רפאל אליעז והלחין סשה ארגוב.
למעשה, אני מצביעה על סתירה תרבותית הבאה לידי ביטוי בשימוש בטיעון הלירי כנגד ז'אנר מוסיקלי פופולארי מסוים תוך דגש על הפן הקולי של המוסיקה הפופולארית בכלל. ההסבר שאני מציעה לסתירה זו נעוץ בשורשיו הערביים של הז'אנר ה"מזרחי" וביחסה של האשכנזיות לתרבות הערבית עוד מימי התהוותה של החברה הישראלית: היהודים מארצות האסלאם היו ערבים, ותרבותם התנגשה עם התרבות היהודית האירופית מבחינת התפיסה העצמית של האשכנזים, שרצו לראות עצמם כמערביים. בנוסף לטיעון זה, הנוגע לשמירה על ההגמוניה התרבותית, ישנו גם הרצון לשמור על ההגמוניה הכלכלית. הפקת התכנית "בית ספר למוסיקה" מצהירה כי המטרה היא לחנך ילדים מבחינה מוסיקאלית (בפועל, המטרה היא כלכלית). כמוסד חינוכי – בדומה למערכת החינוך הישראלית כולה – התרבות וההיסטוריה האשכנזיות הן הדומיננטיות.
[1] מאירוביץ, י' (1985). שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית. בתוך: ת. ליבס ומ. טלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (עמ' 34-58). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.