ספר על ההשכלה האקדמית שלך. היכן רכשת אותה ?

למדתי באוניברסיטה העברית את כל התארים. בבוגר סוציולוגיה וכלכלה, ובמוסמך סוציולוגיה ופילוסופיה ולעצמי למדתי בחוג למדע הדתות. גם פסיכולוגיה אבל לא במסגרת הלימודים. את הדוקטורט עשיתי בשיטות יותר כמותניות, ולאחר מכן עברתי לעבודות שדה לאחר ביקור ממושךבאוניברסיטת מנצ'סטר ב1965.

 

מה היה נושא הדוקטורט שלך ?

מחקר השוואתי של מבני הכוח בעיירות פיתוח. לקחתי ארבע עיירות כאלה: קריית גת, דימונה, נתיבות ואור עקיבא. שתיים מאלה מפותחות ושתיים לא, שתיים הומוגניות ושתיים לא, והשוויתי ביניהן בשיטות של רשתות, שבאותו זמן לא השתמשו בהן. רציתי לבחון את מבני הכוח השונים שמגיעים עד ראש העיר, אחרי הביקור במנצ'סטר בזמן הצמיחה של אסכולת מנצ'סטר של מקס גלקמן ואמריס פיטרס ואחרים. עוד בזמן הדוקטורט עברתי להתגורר בעכו לחצי שנה ושם עסקתי בעיקר ביחסי יהודים ערבים במישור של צעירים. משם יצא המאמר Arab Boys and Tourist Girls in a Mixed Jewish-Arab Community שהיו מלמדים פעם בשנה א'. מאמר זה היה פתח לתחום עיסוק שמאוחר יותר היה די מרכזי בחיי: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של נוסעים, תיירים, עובדים זרים, מיסיונרים, תרמילאים או אנשים ששוהים מחוץ למדינתם תקופות ארוכות. עוד לפני שהסתיים הדוקטורט התחלתי להתעניין בכך, כך שיש לי עניין ותחומי מחקר מגוונים. למרות כל הלימודים האלה, הלימוד העיקרי בא מהמחקר. בשנות ה-50 יונינה טלמון ז"ל ניהלה את המחקר המקיף הראשון על הקיבוץ וכתלמיד שנה שנייה לקחו אותי לשם למיין שאלונים לקטגוריות. מה שמחשב עושה היום, אז היה צריך עשרה אנשים. מזה התחלתי להתעסק במחקר זה, לכתוב דוחות, ולבסוף ניהלתי את המחקר אחרי מותה. באותו זמן החל העניין בערים חדשות, והתחלתי מחקר על קריית גת. ב-1961 הוצאנו מחקר עם לאה שמגר ויעל לוי.

בסיום הדוקטורט התחלתי להתעניין בסוציולוגיה של העיר ויחד עם אריה שחר הקמנו את המכון למחקר עירוני במחלקה לגיאוגרפיה. שנינו היינו המקימים. אצלי העניינים התפתחו אחרת. הייתי בעל שאיפה גדולה לעשות מחקרים בחו"ל. אחרי המחקר לדוקטורט נסעתי לעבודת שדה אנתרופולוגי בעיירה באנדים בפרו. עשיתי שם מחקר שממנו לא יצא הרבה, רציתי להיות באנדים ולכן נסעתי. זה היה מאוד מעניין אבל לא היו לי הכלים המספיקים בכדי לעבד את החומר בצורה טובה. מיד אחרי זה הייתי תקופה מסוימת בארצות הברית, וקרה מה שקורה להרבה אנשים במחקר, והשתנו תוכניותי. אחרי השהות באנדים היה לי רעיון מצוין על כיוון תיאורטי של סוגי תיירים. בשנות ה-60 המאוחרות כתבתי אותו וזה הפך להיות אחד ממאמרי היסוד בתחום. החל משנות ה-70 עיקר העיסוק שלי היה בכתיבת שורות מאמרים ובכל פעם עם אנשים אחרים יצרנו את הבסיס המושגי והתיאורטי לחקר התיירות. באותה תקופה זה היה חידוש. אז יצאו המאמרים הכי מצוטטים שלי (שמוזכרים מעלה).

בינתיים התחלתי לעבוד באוניברסיטת סינגפור ולקחתי חל"ת מהאוניברסיטה העברית, והתגלתה לי דרום מזרח אסיה. הרבה שנים עסקתי בהודו, והייתה לי יותר גישה לאזור זה. כשהייתי בלימודים למדנו בשנה א' תיאוריה פרסוניאנית מופשטת, לא יודע אם עדיין מענים אתכם בזה, ואני הרגשתי שאני יודע הרבה מאוד על מודלים חברתיים אבל לא יודע כלום על חברה. בקיץ 1954 יצאתי ללמוד על הודו, והקדשתי לה 10 שנים. תרמתי את הפרקים על האימפריות ההודיות בספר The Political Systems of Empires של אייזנשטדט.    

כשבאתי לסינגפור הדברים נקשרו מבחינתי. במהלך השהות שם נסעתי לתאילנד בשנת 1973. תאילנד של אז דומה ללאוס של היום בערך. יצאתי לטרק בהרים במקום מבודד למדי וזה משך אותי לכתוב על יושבי ההרים. פגשתי בחור ניו זילנדי שעמד לעבור לצ'נג מאי למרכז לחקר השבטים. נסעתי לשם בכדי לפגוש אותו ודיברנו על האפשרות שאעשה מחקר על שוכני ההרים. השגתי כסף למחקר, וזה לא היו פשוט. היו מעט מאוד כתבי עת על תיירות, והיום יש מאות. כמה שנים אחרי זה נסעתי לקוסמוי ופוקט וגיליתי את התרמילאים. מיד החלטתי שזה נושא מעניין. אז החלטתי שאני צריך לעבור לתאילנד: לעבוד על היסטוריה וסוציולוגיה של תאילנד, התחלתי ללמוד את השפה, ורציתי לעשות עבודת שדה בשכונת עוני בבנגקוק. ארבעה שנים ישבתי בה במשך שלושה חדשים כל פעם. במשך היום הייתי קורא ובלילה יוצא לשכונה. זה התרחב לעיסוק בנושאים תיירותיים בקנה מידה די רציני, הנמשכים בצורה זו או אחרת עד היום. באותו הזמן עסקתי גם בנושאים פוליטיים של תאילנד.

 

האם תוכל לספר על מחקרים שערכת בשנים האחרונות?

בדיוק עכשיו יצא מאמר על טקסי הדם שניהלו החולצות האדומות נגד החולצות הצהובות ב-2010. מאז שנות ה-70 רב העבודה שלי הייתה בדרום מזרח אסיה, בעיקר בתאילנד, בפיתוח נושאים תיאורטיים הקשורים במסעות מסוגים שונים. פרסמתי חמישה ספרים על תאילנד, ואחד מהם על שינוי האמנות המסורתית. בשנים האחרונות הקדשתי הרבה זמן למקרי בוחן, ומה שמאפשר אותם הוא קשרי גומלין בין סוציולוגיה של תאילנד לנושאים תיירותיים. בשנים האחרונות הקדשתי די הרבה זמן לתיירות ובעלי חיים. על פילים, תיירות דינוזאורים ועוד. מצד אחד האתרים שבהם יש מאובני דינוזאורים הם אותנטיים ומנגד הם מרוחקים. נשאלת השאלה כיצד להנגיש אותם תוך שמירה על ייחודם. כעת יוצא מאמר על נמרים, ועל הדילמה של אילוף בודהיסטי או בשיטות אחרות.

נושא אחר הוא תיירות ואסונות. רק עכשיו נושא זה מתחיל להשתלב בסוציולוגיה המרכזית. לדוגמא, בתאילנד בתקופת הגשמים מקומות רבים מוצפים כדרך שגרה, ולא כאסון. בשנה שעברה השתתפתי לא רק כתצפיתן, כאשר ביתנו שלנו הוצף. בבנייה ובהיערכות עירונית מודרנית אין מהלך מים תקין טבעי. הכול עניין של ניהול מערכת הידראולית, ויש שם פוליטיקה מי יוצף ומי לא. בכדי להציל את מרכז בנגקוק עשו כל מיני שיקולים. נושא אחר הוא תיירות והומור: הומור על תיירים, בין תיירים ושל תיירים על המקומיים. עסקתי בעיקר בקריקטורות למיניהן. כתבתי מאמר קצת אירוני ששואל

שאלות סוציולוגיות בעזרת בדיחות. איך בדיחות ממקדות את תשומת הלב להיבטים סוציולוגיים של הסיטואציה שבה אנו עוסקים. האם הן מחזקות או מחלישות את התיאוריה? אתן לך דוגמא: יש טענה שבחיי המשפחה של זוג שנשוי זמן רב החופשה מחזקת ומחדשת את הקשרים ביניהם. האם זה למעשה קורה ? הבדיחות מראות שההפך: שרוצים להתרחק זה מזה. מצאתי מחקר שדווקא חופשה בנפרד תחזק את הקשר בין בני הזוג. הבדיחות מטפלות בזה.

 

נראה שעסקת בנושאים רבים. כיצד אתה בוחר על מה לכתוב ?

האסטרטגיה שלי היא פתיחת תחומים שיש בהם פוטנציאל אבל לא שמו לב אליהם. ככה זה התחיל עם תיירות וככה זה היום בתוך התחום. יחד עם זה אני חי בתאילנד וזה שאתה חי בתוך השדה שלך מאפשר לך להעלות על נושאים ייחודיים, כמו המחקר על הדם שצוין לעיל. לא ידעתי על כך כלום לפני כן, על דם כאמצעי מחאה. נדרשתי לספרות האנתרופולוגית על דם. דוגמא אחרת היא שגילו במקדשים בבנגקוק גופות עוברים. כל העניין של הפלות עלה. עליתי על הנושא ותחקרתי את הרקע של הסיפור וכתבתי מאמר על בעיה ההפלות בחברה שהיא מצד אחד חופשית ומצד שני החוק מונע טיפול יותר ידידותי לבעיית ההריונות לפני הנישואין. מכאן נוצר הפער בין המציאות לתיאוריה אותו ממלאות עשרות קליניקות פרטיות שמתמחות בגופות. הבעיה הסוציולוגית התפתחה בצורה מאוד מוחשית.

 

איך ולמה נמשכת לתיירות ?

אני מאוד אהבתי לנסוע מאז שהייתי ילד, שביליתי את מלחמת העולם השנייה בתנאים שבהם לא התאפשר לי לנסוע. תיירות היא תעשייה שהשפעתה ברמות כלכליות, תרבויות, חברתיות. היא אדירה ועצם זה שזה לא היה חלק אינטגראלי מראיית האדם המודרני אלא נחשב למשהו מצחיק כזה, התייחסו לזה בזלזול ולא ראו שצמח פה תחום: המעבר מעבודה לפנאי מהווה מוקד מרכזי של החיים במערב.  אם אתה חושב על הביוגרפיה שלך, תראה שמה שאתה זוכר זה את הנסיעות שלך. זה נתן אפשרות לתובנות אשר בעצם התעלמו מהם בסוציולוגיה הכללית.בשנות ה-60 נכתב מאמר על כך שהתיירות המודרנית היא אובדן של הרצון למסעות מאמצים שהיו בעבר. הנוסע היה צריך 'לעבוד' בנסיעתו. בכל האמור לתיירים, הכל מוכן עבורם כביכול. התפתח ויכוח סביב זה ואחרים טענו כי התייר מחפש משהו: אותנטיות ודברים אחרים. העובדה שלא ראו את הנושא כמרכזי נראתה לי מוזרה ולכן התחלנו אז לעסוק בזה. אני זוכר שהעורך של ה-Annual Review of   Sociology הכניס מאמר על תיירות ולמרות זאת טען כי זהו אחד מהנושאים הפחות חשובים. היום כבר לא חושבים כך. הנושא התמסד, אולי יותר מדי. יש אקדמיה, אנציקלופדיה, וכתבי עת רבים, ואף יותר בעולם הלא-מערבי.

 

כל העיסוק הזה הוא של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, או של שיווק, פרסום ומנהל עסקים ?

מה שקרה לתחום הזה הוא שהוא עבר מסחור בעצמו. חלק גדול מאוד מהעבודות הן של מנהל, מנהל עסקים ודומיהם. פחות כלכלה דווקא. לדעתי זה משעמם מאוד, אבל שם הכסף. היום יש MBA מיוחד לתיירות. התארים האלה מכניסים כסף לאוניברסיטאות וניתן למצוא בעזרתן עבודה, אך הרמה הלימודית שם אינה גבוהה, מהתרשמותי.

 

כיצד משפיע 'זמן הפוסט' על הסוציולוגיה של התיירות ?

היום יש מאבק בסוציולוגיה של התיירות בין המודרניים המאוחרים לפוסט מודרניים. האחרונים מבקשים לפרק את כל המושגים של הסוציולוגיה של התיירות. כך לדוגמא את המושג של תיירות. תיירות מתבססת על ההנחה שיש לך בית, אתה יוצא החוצה ממנו וחוזר אליו. עכשיו התחילה בעיה: מה זה בית !? איפה הבית ? הרבה אנשים מהגרים ? קח את עצמי כדוגמא: איפה הבית שלי : ישראל או תאילנד? היום מדברים על בית שני ושלישי, ועל רכיבי ביתיות. לעיתים אתה תייר בחיי היום יום ובבית במקום שאתה מתייר. לפעמים אפשר לתייר במקומות בעירך או במדינתך, עם ההתפתחות של תיירות עירונית. לדוגמא, בארה"ב יש טיולים מאורגנים לשכונות אתניות כמו צ'יינה טאון. אנשים היום שומרים על מנהגים יום-יומיים בעת שהם נוסעים במסע מאורגן. ההנחות המקוריות שלי היו על בועה אקולוגית שהאדם נוסע איתה. היום פירקו את זה והתייר נוסע בתוך סביבה מוכרת והוא יכול לשלם בדולרים בכל העולם. אלה ממשיכים את ההמשכיות של מנהגי היום-יום בעת הטיול. תלוי כמובן על איזה סוג תיירות אנחנו מדברים. לתרמילאים יש תדמית אקולוגית וגם של כאלה שמשפיעים לטובה על המקום בו הם מטיילים. לעניות דעתי היא לא כל כך אקולוגית ולא כל כך משפיעה: האנשים שחקרתי נוטים לצרוך שירותים ממובלעות צרכניות שמשרתות את האינטרסים שלהם, והם מתחברים עם העובדים שבאים איתם במגע אבל לא עם כלל החברה. עיקר הקשרים שלהם הם בינם לבין עצמם. אני לא רואה בכך לשלילה בהכרח. ניסיתי להתחקות אחר הפונקציה של ה'ביחד' הישראלי בחו"ל למרות שהם משוחררים מאילוצי החברה בישראל.

 

האם אתה יכול להצביע על שינויים הנגרמים בתיירות בעקבות הגלובליזציה ?

זה מעניין. התיירות היא גלובלית אבל אין כל כך גלובליזציה של התיירות, כלומר אין הרבה מוסדות רב לאומיים. יש תעשיית תיירות וידע טרנס לאומית אבל לא רבה. היום יש מעבר בסוציולוגיה מחשיבה על דברים קבועים לניידים. מהדגש על עוגני החברה לקשרים ביניהם. יש סוציולוג בריטי שרואה את העולם כרשתות בהן יש זרימה בין הנקודות ונוצרת חברה גלובלית. במאה ה-21 כל המגמות שנוצרות היום הם נגד הגלובליזציה: חיזוק מדינות הלאום וגבולותיה. היום מפחדים מאוד מטרור וממהגרים. היום לא נעים לעבור גבולות פעמים רבות. כל אחד הוא פושע פוטנציאלי. היום יש מגמות אנטי-גלובליות ברמות אידיאולוגיות שונות שלוחצות למעבר לתיירות רכה כמו 'אוכל איטי' או "Burning  Man". לגבי התיירות הלא מערבית, אין לנו עדיין מונחים תיאורטיים בכדי להבינה. אני וחיים נוי רוצים לפתח מערכת מושגית חדשה בקשר לכך. מצד אחד המעמד הבינוני החדש משתמש במערכת שנפרדה מהמערכת המסורתית של התיירות ומצד שני יש המשכיות של המסורות המקומיות לתיירות. כמעט לכל עם במזרח אסיה יש דרישות שונות ונבדלות מרצונותיו וצרכיו של התייר המערבי. בשנים האחרונות אני עובד עם ניר אביאלי על המסורות הקולינריות המשתנות והקשר לתיירות.

 

אתה יכול לתת דוגמא למקומות שהתיירות שונה מבחינה כלכלית ?

כן. לדוגמא, בנגקוק הייתה בנויה על רשת של תעלות. העיר המודרנית התעלמה מכך, ורק כאשר היו שיטפונות נזכרו בזה. השיטפונות גילו אותן מחדש, וגם התיירים, מה שיצר כיסים של פיתוח על בסיס היעדר הפיתוח. או מקום אחר בשם אמפאווה, מרוחק מבנגקוק, שבו גילו גחליליות. התחילו מסעות בכדי לראות את הגחליליות ואז גם גילו את העיירה שבה בתים ישנים. היום בסוף שבוע אחד מגיעים לשם עשרת אלפים איש. פעמים רבות התיירות משפיעה רק על חלק קטן מאוד של האוכלוסייה במדינת היעד, ואילו החלק האחר משלם את המחיר שהתיירות גורמת, כמו עליית מחירי המזון לדוגמא.

 

אתה יכול לאפיין תיירים מבחינת מגדר? איך גברים ונשים נבדלים בהתנהגות התיירותית שלהם ?

יש מעט מחקר על כך. אני אישית לא כל כך עסקתי במגדר, למעט תחום הזנות. איך יחסי מין עם בחורה שמבוססים על משא ומתן כלכלי משתנים והופכים לבעלי 'סוף פתוח'. כתבתי מאמר על נישואין בין תאילנדיות לזרים. הם מאופיינים בהטרוגמיה גדולה, כלומר הבדלים משמעותיים בתכונות יסוד של בני הזוג מבחינת שפה, חינוך, דת וכו'. ההטרוגמיה מביאה לידי כך שהמגע התרבותי המשותף הוא מינימאלי, ולאחר שהרכיב המיני בקשר נחלש הקשר מתפרק, ויש הרבה דוגמאות לכך. נישואין שכאלה הם מעניינים, אך לא יציבים. נישואין הומוגניים הם יותר משעממם אך יותר יציבים. רב האנשים לא מודעים לכך. פעמים רבות לאישה יש כוח מפני שהיא יודעת את השפה ומנהגי המקום, כך שהיא שולטת בבעלה במובנים מסוימים. זה מעניין אבל גם עצוב. אתה רואה היום שאנשים מבוגרים באים לחפש אישה, אין להם מושג על זה.

 

יש גם דוגמאות הפוכות, של גברים תאים שמתחתנים עם נשים זרות ?

אלה היו הנישואים ההטרוגניים הראשונים, בין סטודנטים תאים שנסעו למערב בכדי ללמוד וחזרו עם אישה מערבית לתאילנד. יש ארגון של נשים כאלה. יו"ר הארגון סיפרה לי על הבעיות של הנשים הללו, מפני שהגברים התאים הם חבורה. הם אוהבים לצאת החוצה ולבלות בצוותא בשתייה ודברים אחרים, ומשאירים את הנשים בבית, והן מרגישות שוליות.

 

האם תוכל לספר על תקופתך במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית?

כולם העריצו את אייזנשטדט אבל גם פחדו ממנו. הוא העסיק אנשים רבים בשבילו, ולא כחלק משיתוף פעולה. אנשים רבים איבדו את עצמאותם ולא יכלו להשתחרר מכך עד תקופה מאוחרת. לי יחסית היו יחסים טובים איתו. אני אוהב להיות עצמאי כך שלא הושפעתי ממנו במיוחד. אני לא חושב שעשיתי קריירה אלא עשיתי הרבה תפניות. תמיד העדפתי להתרכז בעניינים שיש בהם פוריות מדעית מסוימת. שיניתי הרבה מאוד נושאים, מפני שאני לא מתבייש לפתוח נושא חדש, להיכנס אליו מהר תוך קריאה אינטנסיבית להציג ממצאים ולעזוב. לדוגמא, לפני הרבה שנים ביקשו ממני לכתוב מאמר על הריח בסמטה בבנגקוק, כנגד המגמה של חשיבותו הגוברת של הויזואלי על החושים האחרים. המאמר התפרסם, ולפני כמה שנים הוציאו ספר על סוציולוגיה של ריח, ופנה אליי העורך וסיפר לי שאני החלוץ בתחום. אני לא ממליץ על שיטת עבודה שכזו, מפני שאנשים בנויים על עיסוק בנושא אחד מרכזי. עד היום אני ממשיך לכתוב כפי שאתה רואה, ואני מאמין שזה חשוב אחרת מאבדים משהו כשקמים מאוחר וכו'.

 

בליבו של הויכוח על מושג המעמד עומדת השאלה האם מצבו הכלכלי האובייקטיבי של האדם הוא שקובע את סיכויי חייו, או שמא יש לנו יכולת בחירה, ולו חלקית, לגבי אותם מאפיינים חברתיים, כלכליים או אחרים, שיגדירו אותנו ויקבעו את דפוסי חיינו. באופן שטחי ניתן לנסח את הדילמה ככזו שבין מטריאליזם קיצוני ואידיאליזם קיצוני. על פי הגירסה המטריאלית, בעלות או חוסר בעלות על אמצעי ייצור, מקצועו של היחיד ויחסי ההעסקה שלו, או לפחות הכנסתו של היחיד ומצב חשבון הבנק שלו, הם שמשפיעים לא רק על סיכויינו לרכוש השכלה וליהנות מבריאות טובה (שעלותם בצידם), אלא גם על דעותינו הפוליטיות, המאבקים אליהם אנחנו מצטרפים (או נמנעים מלהצטרף), טעמינו במזון, באומנות, ואפילו באהבה, שהרי על פי מרקס, כל היחסים החברתיים הם יחסי ייצור. הסוציולוגיה המודרנית, שחגגה את מושג המעמד ואת היכולת ההסברית שלו, יכולה הייתה להיתלות במערכת הפוליטית, שנחלקה בין מפלגות המייצגות עובדים לבין אלה המייצגות את בעלי ההון, כדי לחדד את הטענה שהשתייכות מעמדית והמאבק בין המעמדות, הם שמעצבים את פני החברה בה אנו חיים. גם כיום טוענים סוציולוגים מטריאליסטים דוגמת ג'ון גולדטורפ ועמיתיו לאסכולת קולג' נאפילד¹,כי מקצועו של אדם ודפוסי ההעסקה שלו מעצבים במידה רבה את סיכויי חייו ואת עמדותיו הפוליטיות.

מנגד, טוענים תיאורטיקנים של המודרניות המאוחרת דוגמת אולריך בק ואנטוני גידנס, שהקשר בין מיקומו האובייקטיבי של האדם במערכת הכלכלית לבין סיכויי חייו בכלל, ועמדותיו והשתתפותו הפוליטית בפרט, אינו חזק במודרניות המאוחרת כפי שהיה בעבר. בצורתה הקיצונית, טוענת גישה זו כי אנשים בוחרים באופן כמעט חופשי בקבוצות ההזדהות שלהם, ומעצבים את עמדותיהם הפוליטיות, את התנהגותם ואת העדפותיהם התרבותיות והאחרות באופן רפלקסיבי על פי זהות נבחרת זו, הנתונה לשינוי במהלך חייו של אדם ומול נסיבות חברתיות משתנות. אחת התופעות הנתפסות כתומכות בתפיסה זו, היא המעבר מפוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של זהויות, במסגרתה אנשים נוטים להצביע ולהשתתף במאבקים פוליטיים על פי הזדהותם המגדרית, המינית, האתנית או התרבותית, כמעט ללא זיקה ישירה למצבם הכלכלי האובייקטיבי. בכתיבתו אודות תהליך האינדיבידואליזציה במודרניות המאוחרת, אולריך בק הוא כנראה המייצג הבולט ביותר של גישה זו.

בתווך עומדת מרבית הסוציולוגיה בת זמננו, העוסקת ביחסי הגומלין המורכבים שבין מצבה הכלכלי/תעסוקתי האובייקטיבי של היחידה לבין האופן בו היא מגדירה את זהותה, בוחרת את סגנון חייה ומעצבת את העדפותיה ופעולותיה הפוליטיות. מנקודת מבט זו, חשיבותו הפוליטית והחברתית של מושג המעמד אינה ביכולתנו לנבא את עמדותיו ופעולותיו של האדם על פי מצב חשבון הבנק שלו, אלא בכך שמרגע שהשיח המעמדי חוזר למעמדו הדומיננטי בשיח הציבורי הכללי, יותר ויותר אנשים מתחילים לחשוב על מיקומם החברתי ועל גורל חייהם דרך הפריזמה המעמדית. מנקודת מבט זו הם מתחילים לראות בשינוי המבנה הכלכלי את המפתח לשינוי מצבם החברתי בכלל, ומוכנים להתגייס למאבקים פוליטיים, וליצור קואליציות פוליטיות שנראו עד כה בלתי אפשריות. בעוד מנקודת מבטו של מרקס, מעמד חייב להיות "מעמד כשלעצמו", בעל מאפיינים משותפים אובייקטיבים, כדי שיוכל להפוך ל"מעמד למען עצמו", הרי שמנקודת המבט האינטראקטיבית, מיקום כלכלי אובייקטיבי משותף אינו תנאי מחייב להיווצרותה של קבוצת זהות מעמדית, שתביא, בסופו של דבר, לשינוי מבני, לפחות מינורי, במערכת הכלכלית.

הנתונים המלאים אודות דפוסי ההשתתפות במחאת הקיץ האחרון עדיין אינם זמינים, ועדיין איננו יכולים לומר בודאות מהו מיקומם ה"מעמדי" האובייקטיבי של משתתפי המאבק, ואם אכן מיקומם המעמדי הוא שעיצב את הזדהותם עם המחאה. עם זאת, נדמה שאחד מפירותיה הברורים של המחאה הוא שובם של השיח המעמדי ושל המאבק החברתי על דמותה הכלכלית של החברה הישראלית למרכז הדיון הפוליטי. במובן זה נדמה לי שגם אם נוסחה במונחים מעמדיים השייכים למודרניות המוקדמת, המחאה הנוכחית שייכת למודרניות המאוחרת והיא שייכת לעידן הפוליטיקה של הזהויות יותר משהיא מבטאת פוליטיקה מעמדית במובנה הקלאסי.

מנגד, אחת הביקורות המוטחות ללא הרף במי שנתפסים כמבקרי התיאוריה המעמדית, גורסת שהם מחילים את חווית החיים שלהם עצמם כבני המעמד הבינוני, גם על המעמדות האחרים. בעוד בני המעמד הבינוני חופשיים, מתוקף מעמדם, לאמץ להם זהות באופן רפלקסיבי ולבחור בעמדות פוליטיות המשרתות – או שאינן משרתות – את האינטרסים הכלכליים שלהם, הרי שבני המעמדות הנמוכים מוגבלים על ידי מצבם הכלכלי האובייקטיבי, ואינם חופשיים לעצב את זהותם ככל העולה על רוחם. אולי זה מסביר מדוע בני המעמדות הגבוהים, שהמחאה מנוגדת כביכול לאינטרס הישיר שלהם, מצאו עצמם משתתפים בה, בעוד קבוצות גדולות מן המעמדות הנמוכים, לא יכלו להזדהות עם המאבק ועם מארגניו, למרות שמטרות המאבק משרתות, לפחות לכאורה, גם אותן. כך, בעוד השתייכות מעמדית אובייקטיבית נראית כבעלת יכולת הסבר מצומצמת ביחס להשתתפות הפוליטית במחאת הקיץ, אולי היא יכולה להסביר דפוסים של אדישות וחוסר השתתפות במחאה זו.

 

לאחרונה, עבודתך עוסקת יותר במעבר מקטגוריות "או-או" לקטגוריות "גם וגם". האם לא קשה לקוראים שלך לאמץ גישה זו של "אני מסרב להשתמש בטיפוסים אידיאלים, אני לא משתמש ב"קטגוריות זומבי", אני לא מאמין בדיכוטומיות המזויפות הללו"?

נכון, אנשים לא אוהבים שאומרים להם שהם משתמשים בקטגוריות זומבי, אבל הסיבה שאני אומר זאת היא שמדעי החברה נתקעו בנקודת המבט של מדינת הלאום. הם לא רק חושבים על, אלא גם באמצעות, קטגוריות לאומיות כדרך הבסיסית להתבונן על מוסדות, על תנועות, על מעמד, על חוסר שוויון; הכל קשור אצלם למדינת הלאום. אנחנו חיים עכשיו בעולם – וזו התזה המרכזית שלי – שבו הפרדיגמה הזו פשוט לא מתאימה למציאות יותר. תסתכל על האירועים המרכזים ששינו את העולם בשלושים השנים האחרונות: נפילת חומת ברלין, ואיתה, ההתנגשות בין האידיאולוגיות והמערכות הצבאיות של המזרח ושל המערב. בוא נעבור ל-11/9, בוא נעבור למשבר הכלכלי, ובוא נעבר לתהפוכות בעולם הערבי ולרעידת האדמה ביפן. יש שלושה מאפיינים מרכזיים המשותפים לכל אלו. הראשון – מאז ראשיתם, מדעי החברה ניסו לתפוס את הדינמיקות המרכזיות של העולם המודרני, והם עשו זאת בעיקר דרך הקטגוריות של מעמד. אבל לא ניתן לתפוס את האירועים הנוכחים, לא ניתן להבין מה השתנה בעולם, רק באמצעויות קטגוריות של מעמד – אפילו אם משתמשים בהן ברמה הבינלאומית. שנית, כל האירועים הללו הם, ברמה מסוימת, אירועים על-לאומיים, בעלי דינמיקה על-לאומית. שלישית, קטגוריות של מעמד – ומרבית הקטגוריות הישנות האחרות – לא מפענחות ותופסות את הדינמיקות החדשות: הן קטגוריות "רכות" מדי. מעמד היא קטגוריה רכה מדי, היא לא באמת תופסת את הדינמיקה הגלובלית של חוסר שוויון, או את הדינמיקה בעולם הערבי.

אני חושב שמרבית מדעי החברה מופתעים לגמרי מהאירועים הללו, אף אחד לא צפה אותם. ולמה אף אחד לא צפה אותם? כי אין לנו קטגוריה שתאפשר להבין אותם. הם משתמשים, אפילו אחרי נפילת חומת ברלין, הם עדיין משתמשים בקטגוריות הישנות, בקטגוריות זומבי שהיו אמורות למות מזמן. למשל, יש הרבה דינימיקה של נגד-אירופה-מאוחדת / בעד-אירופה-מאוחדת, עם אלמנטים של חזרת הלאומיות, וזו דינמיקה שקשורה לחוסר שוויון – אבל לא בהקשר הלאומי, אלא בהקשר האירופאי (מהגרי עבודה, בעיקר). אין לנו מסגרת התייחסות למצב הזה. כך גם עם העולם הערבי: בשבילנו, זו התקוממות מתוך כלום, בגלל שאנחנו לא מבינים אותה.

 

באמת אפשר לראות את הפרשנים מנסים לשאול מי מנהיג את המהפכות, מה קורה, ואין להם שום מושג. הם פשוט לא מצליחים להבין אותן.

לא, הם לא יכולים להבין את המצב. אתה יודע, זאת הייתה ההרגשה שלי מההתחלה. כבר לפני 25 שנים, כשכתבתי את Risk Society, הרגשתי שהסוציולוגיה כבר לא באמת תופסת את הדינימיקות של הזמן הנוכחי – הן כבר לא מעמד, הן סיכון (וזה עדין, במידה מסוימת, המצב), אינדיבידואליזציה וכולי. אז הכרחתי את עצמי, מצד אחד, לא להתנתק לחלוטין מהמסורת הסוציולוגית, להשתמש במסורת הזו, אבל גם לנסות לעצב אותה מחדש ולבנות ארגז כלים שיאפשר לנסות ולהבין את הדינמיקות החדשות.

והרעיון המרכזי, במלים פשוטות, הוא שהמודרניזציה עברה תהליך של הקצנה: שהעקרונות של המודרניות עוברים אוניברסליזציה, אבל שזה לא תהליך ישר וברור, אלא תהליך שמייצר תופעות לוואי, תופעות שלא חשבנו עליהן ושחותרות תחת המוסדות החברתיים.

 

התוצאות הלא מכוונות (unintended consequences) של המודרניות השניה.

כן, התוצאות הלא מכוונות שחותרות תחת המוסדות ומייצרות כל מיני דינמיקות חדשות. אם תשאל אותי מה המאפיין המרכזי של המציאות בה אנחנו חיים, הרי שלא מדובר בגלובליזציה, אני חושב שזה מושג רחב מדי, ולא ניתן לעשות בו שימוש ממשי במדעי החברה; מדובר, במידה מסוימת, בעל-לאומיות, בגלל שזה תהליך הפועל מעבר למדינת הלאום. ולא מדובר בקוסמופוליטיות (cosmopolitanism) במובן הנורמטיבי, המקובל בפילוסופיה, של אחריות מוסרית כלל עולמית. אלא, פתאום, נוצרת מעורבות שלא מרצון עם 'האחר', עם האחר הגלובלי המודר. ואם אנחנו לא מצליחים לתפוס את זה באמצעות מסגרת התייחסות מושגית כלשהי, אני לא חושב שאנחנו מבינים את הדינמיקות. וזה לא משהו שקורה "אי שם בחוץ", כמו רעיון המערכת העולמית (World-systems) של וולרשטיין, או תיאורית ה-Weltgesellschaft, או משהו כזה. לא, זה קורה בפנים: זה קורה במשפחות, זה קורה בכיבוש, זה קורה בדת. זה מאפיין בסיסי של החיים בימינו: אנחנו מתמודדים עם המפגש הזה עם האחר, מפגש שלא מרצון עם האחר.

 

האם היית מאפיין אותו כמפגש מבני עם האחר?

 

קודם כל, חשוב להבין – כמו שאנחנו תמיד מבחינים במדעי החברה, לפחות בסוציולוגיה – בין מבנה לבין משמעות ונטייה (או רפלקציה). זו קטגוריה מבנית, והדרך בה אנשים מייחסים לה משמעות, או מבצעים רפלקציה לגביה, היא קטגוריה אחרת. 'קוסמופוליטיות' הייתה, ועבור רבים עדיין הנה, משהו שקשור בערכים, בפילוסופיה, באתיקה – התפיסה שאנחנו אזרחי העולם ובעלי מחויבות מוסרית לכל אדם באשר הוא אדם; ואנשים אמרו שזה דבר נהדר, אבל זה לא עובד. וזאת הייתה הביקורת המרכזית: זה נהדר, אבל מסיבות שונות, זה לא עובד.

ואני אומר – לעת עתה, בואו נעזוב את המסורת המוסרית הזו, ונדבר על עניינים של מדעי החברה. אנחנו מדברים על עובדות עכשיו, ואני רוצה מסגרת מושגית, אני רוצה תיאוריה סוציולוגית, שאינה מבוססת על מושגים של מדינת הלאום, אינה מייצרת מחדש מידע ברמה הלאומית – ולכן, אינה רואה איך התערובת הזו, הערבוב (enmeshment) הזה, עם האחר מתרחש במציאות.

ולכן, כן, זה עניין מבני. זה יכול להיות גם רפלקסיבי, זאת אומרת, בחירה מודעת – ולעתים, זה באמת המצב – אבל חייבים לבצע הבחנות. דוגמה מפורסמת היא, כמובן, שינויי האקלים וכל ההשפעות הסביבתיות. ניתן להתעלם מהשפעות אלו, והסיכונים שהן מייצרות, זאת אומרת, לא לחשוב עליהם; אבל אם מתעלמים מהם הם רק מחמירים. אפשר אפילו להתעלם מהם לזמן רב: אנחנו יודעים שבמדינות עניות רבות, או בגוש המזרחי, לא הכירו בהשפעות ובסיכונים הסביבתיים – אבל אז הכל נהרס. אז רפלקסיביות לא חייבת להיות חלק מזה. אבל, יותר ויותר, סיכונים מייצרים מעורבות ציבורית עם אוכלוסיות מסביב לעולם, כמו שראינו במקרה של 11/9 או המשבר הכלכלי.

סוג כזה של מפגש עם האחר הוא ייחודי לתגובות לסיכונים, אבל הנה דוגמה נוספת, שאנשים לא חשבו עליה הרבה עד לאחרונה. בתנאים של גלובליזציה, קפיטליסטים יכולים להעביר משרות לכל פינה על כדור הארץ – איפה שכוח העבודה זול. התוצאה היא סוג מסוים של קוסמופוליטיזציה, בגלל שניתן להחליף עובדים ממדינות עשירות בעובדים זולים יותר מרחבי העולם, וזה המפגש עם האחר! העובדים הללו לא מכירים האחד את השני, אין ביניהם דיאלוג, זה קורה בלי הצבעה, בלי הסכמה; זה קורה בתהליך של הזזת הון למדינות אחרות. כאן יש לנו מעורבות, אפילו חיבור, עם האחר, שיוצר דווקא מעין תמונה של "אויב כלכלי". לכן, לתהליך הזה יש השלכות חמורות בהקשר של תנועות אנטי-קוסמופוליטיות, תנועות מפחידות של חזרה ללאומיות. זו קוסמופוליטיזציה שיוצרת תגובת נגד.

 

אבל אלו קטגוריות הזומבי שקמות מקבריהן ותוקפות בחזרה. אם תגיד לישראלי שהלאומיות מתה, הוא יאמר לך שאתה אומר את זה כי אתה אירופאי, ואתה לא מבין שבישראל הקטגוריות הללו חיות וקיימות.

אני דווקא חושב שזה המצב גם בישראל. קודם כל, החזרה ללאומיות היא תגובה לקוסמופוליטיזציה; זו לא מדינת הלאום הישנה שכופה את תפיסת העולם שלה. הם מגינים על התפיסה שלהם בגלל שהם מוקפים על ידי האחר.

 

כמו התגובה הפונדמנטליסטית לדת.

 

בהחלט. לדוגמה, אם יש לכם, לכאורה, מלחמה "נורמלית" בישראל – לא מלחמה חדשה אלא מלחמה ישנה –  הרי שבעצם הציבור הגלובלי הוא חלק מהעניין, ואם לא תקחו את זה בחשבון אתם עלולים להפסיד, אפילו אם תנצחו צבאית. במובנים רבים, זה מצב שעבר קוסמופוליטיזציה. אתם צריכים לקחת בחשבון איך אירופה וארה"ב, וגם גופים אחרים, מגיבים למלחמה – לא תוכלו לנהל את המלחמה רק במסגרת לאומית. אם תחשבו רק במונחים לאומיים אתם תפסידו.

 

אתה אומר שאפילו במושגים של ריאל-פוליטיק, מנקודת מבט מקיוואלית, כדאי לנו להיות קוסמופוליטיים.

אני חושב שמופיע סוג חדש של ריאליזם קוסמופוליטי. בעולם שעבר קוסמופוליטיזציה, בכל התחומים, יש סוג חדש של כלל, או אילוץ, קוסמופוליטי – שיתוף פעולה או העלמות; אפשר אפילו לומר, אסון אנושי או זכויות אדם. אם מתבוננים בטווח הארוך, מידת ההצלחה או הכשלון של אסטרטגיה פוליטית קשורה בשאלה אם יש לה חזון קוסמופוליטי. בהקשר לאירופה, אפשר לראות שכיום כולם דווקא רוצים זווית ראיה לאומית; בעיקר הגרמנים, בימינו, מנסים להגדיר את אירופה ברמה הלאומית – אבל אירופה וארה"ב יכשלו אם לא יאמצו עמדה כלל-אירופאית ואת האינטרסים של אירופה לצד האינטרסים הלאומיים. במובן מסוים, זה שינוי בהגדרה של מהו אינטרס לאומי יותר מאשר נקודת מבט המתבוננת מעבר לזהות ואינטרס לאומי. אפילו נקודת מבט לאומית בימינו צריכה להיות פתוחה לעולם, צריכה יכולת ליצור קשר עם האחר, אפילו אם מטרתה מאיימת. אפילו תרחיש ברוח קארל שמיט, שאני לא אוהב לחשוב עליו, זקוק לחזון קוסמופוליטי. אפילו הטרוריסטים זקוקים לחזון קוסמופוליטי ריאליסטי כדי לשתף פעולה ולמצוא את המטרות המרכזיות במדינות שונות, והם יצרו רשתות שנועדו לאפשר את זה.

 

באיזה עוד אופנים, לדעתך, עברה ישראל קוסמופוליטיזציה?

הנה דוגמה נוספת, אולי קטנה יותר. כיום, בבתים של משפחות "לאומיות" נורמליות, יש מעורבות יומיומית ושגרתית עם עובדים זרים. מדובר בסוג של ערבוב עם האחר הגלובלי שמתרחש ממש במרכז המרחב הפרטי והמשפחתי. מבחינה גלובלית, מדובר באחת ההתפתחויות הגדולות של עשרים השנים האחרונות: אחד משווקי העבודה החשובים ביותר הוא עובדים חוקיים ובלתי-חוקיים במשקי בית, בבתי חולים וכדומה. זו לא גלובליזציה במשמעות המקובלת של המונח, כי זה בפנים. יש את האמהות-מרחוק (long distance mothers), נשים שמשאירות את הילדים שלהן בבית, ושהן עכשיו חלק מתופעה של שרשרת טיפול גלובלית. זו דוגמה קלאסית של קוסמופוליטיזציה. ועכשיו, צריך לשאול: איך אנחנו מבינים את התופעה הזו? והסוגיה המרכזית, לדעתי, היא שלא ניתן להשתמש יותר בהבחנה בין ה"לאומי" ל"בינלאומי" כתחומים נפרדים, לומר "כאן הלאומי, ושם הבינלאומי". תחשוב על זה – מדובר בסוג כלשהו של תערובת חדשה. הצמד לאומי/בינלאומי איפשר הבחנה ברורה בין פנים לחוץ, בין אנחנו להם; ופתאום,  "אנחנו" ו"הם" מתערבבים.

 

אם ניקח את העובדת הזרה, את האמא שעובדת בלטפל בילדים שאינם שלה – היא אמא לשתי משפחות. היא כאן, היא לא "שם בחוץ", הא חלק מהתפקוד הסדיר של משק הבית, חלק מהתפקוד של החברה הלאומית. באותו הזמן, היא "בחוץ", היא לא לגמרי "בפנים": לעתים קרובות היא נעדרת זכויות, והילדים שלה, אפילו אם הם נולדים כאן, אפילו אם הם מדברים עברית כשפת אם, לא מקבלים זכויות אזרח, זכויות רווחה, זכויות פוליטית. ובאותו הזמן, הילדים האחרים שלה – במדינה ממנה הגיעה – הם לגמרי "בחוץ". אז העובדות הזרות הללו הן, בעת ובעונה אחת, "בחוץ" ו"בפנים". וכאן מגיע הדיוק הסוציולוגי: עובדים זרים, אלו שעובדות במשקי בית ואחרים, הם כל-כך זולים וכל-כך מועילים בגלל שהם גם "בפנים" וגם "בחוץ".

 

אם לעבור לנושא אחר, איך אתה רואה את המבנה של אקדמיה קוסמופוליטית?

יש כמה הצעות שנמצאות בגליון מיוחד שערכתי לאחרונה של ה-British Journal of Sociology בנושא Varieties of Second Modernity: Extra-European and European Experiences and Perspectives. זה רק צעד ראשון, כמובן. אישית, אני חושב שמתודולוגיה קוסמופוליטית צריכה קודם כל להגדיר יחידות מחקריות חדשות. כרגע, סוציולוגיה אמפירית היא עיוורת; היא עיוורת בגלל שהקטגוריות שלה משכפלות מידע מפוברק ומפספסות את התמונה האמיתית. סוציולוגים לא באמת מבינים את הבעיות והדינמיקיות הבסיסיות שמשנות את העולם, ולכן אנחנו צריכים שיטה חדשה. יש צורך בסוציולוגיה מקצועית חדשה, עם מבנה ארגוני שונה, אולי סוגי מימון שונים. כמובן שעדיין אפשר להשתמש ביחידה הלאומית, אפשר גם להשתמש ביחידה המקומית, אבל המוקד צריך להיות התערובות וסוגי התלות החדשים.

אני כותב עכשיו ספר על מה שאנחנו קוראים "משפחות עולמיות" (world families): יש יותר ויותר קשרי אהבה ומשפחה שאינם חד-לאומיים, אלא דו-לאומיים. אפילו בגרמניה, שהיא מדינה הומוגנית מאוד, בערך רבע מכלל הילדים מתחת לגיל חמש הם בעלי הורים דו-לאומיים. בתי ספר פתאום מלמדים עשרים שפות, אפילו בעיירות קטנות. זה קורה, זאת עובדה, אבל אנשים לא מבינים את זה. משפחות עוברות קוסמופוליטיזציה, אהבה עוברת קוסמופוליטיזציה, וגם סוגים אחרים של קשרים.

אז ניתן להשתמש במשפחה – "המשפחה העולמית" הזו – כיחידת מחקר, להתבונן על המשפחה מהקשר אחר. כיום, יש לנו כמה סוגים של מתודולוגיות, אבל כולן לאומיות: ברמה הלאומית, ברמה ההשוואתית (תוך שימוש בקטגוריות לאומיות), ואז ברמה הגלובלית, תוך שימוש במושגים של חברה גלובלית או מערכת עולמית. זה עדיין ההגיון של הלאומי, זה לא תופס את התערובות שיש באזורים רבים.

 

זה לא דורש מימון עצום, שיאפשר לנסוע מחוץ לגבולות לאומיים?

 

כן, וזו באמת בעיה. ברמה הארגונית והתקציבית, אנחנו עדיין תקועים עם מבנה שתומך במתודולוגיה לאומית. אני חושב שזה אחד המבנים שצריך להתגבר עליו. הממשלות הלאומיות, או האזוריות, או מי שלא יהיה המממן – הם צריכים להבין שאפילו אם הם רוצים להבין את הדינמיקות הלאומיות, הם חייבים לממן מחקר מסוג אחר, מחקר המתמקד בחיבוריות (interconnectedness) הזו.

 

אז הכלל המרכזי, מבחינתך, הוא "עקוב אחרי המידע".

ובכן, עקוב אחרי השאלות שלך. עקוב אחרי השאלות, ותעקוב אחרי החיבוריות. זה מה שאנתרופולוגים עושים, ובמידה מסוימת, גם מה שברונו לאטור עושה.

חוץ מהמשפחה שעברה קוסמופוליטיזציה, דוגמה נוספת היא טכנולוגיות פריון: יכולה להיות ביצית ספרדית, זרע אנגלי, ואם פונקדאית מהודו (זה נהיה עסק די משמעותי שם). אנחנו חושבים, שוב, שזה דבר קטן, אבל אם מתבוננים על זה לעומק מבינים שזו התפתחות משמעותית: זוגות הומוסקסואלים, למשל, יכולים להביא כך ילדים לעולם; זו דרך להתרבות שעוברת נורמליזציה. כאן יש מצב של קוסמופוליטיזציה בגוף, כבר בלידה.

 

אתה חושב שאבד הכלח על החלוקה המקובלת לדיסציפלינות, לפחות במדעי החברה והרוח?

כן, בהחלט. אם מנסים להבין מי הולך לקבל את פרוסת העוגה הגדולה ביותר, כמו שאומרים, בנושא של קוסמופוליטיזציה, נדמה לי שהגיאוגרפים החברתיים התחילו לחקור את הנושא מוקדם מאוד; גם האנתרופולוגים מתעניינים מאוד בנושאים כאלו. אני מקבל הרבה הזמנות להרצאות ושיתופי פעולה ממחלקות לאנתרופולוגיה. מדעי המדינה, לפחות אלו העוסקים בפוליטיקה בינלאומית, נכנסו לדיון הזה בתחילתו. אבל סוציולוגים, עד היום, לא.  חלקנו התחילו לדון בנושא, אבל רוב הסוציולוגים, אפילו אלו המתעניינים בנקודת המבט הקוסמופוליטית, מתייחסים אליה בהקשר הנורמטיבי (בהתאם לגישה הפילוסופית), ואז עוד מנסים "להלביש" עליה את הכלים האנליטים המתאימים לדיון נורמטיבי ומוסרי. ואז הם אומרים – צריך ערך ומוסר קוסמופוליטי כזה או אחר. אני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, כי סוציולוגים לא מאוד מתוחכמים ומיומנים בסוג כזה של דיון. צריך להיות שיתוף פעולה מסוג חדש, מאמץ אינטרדיסציפלינארי מסוג חדש, שיאפשר לנתח את המצב. למשל, כשאני חוקר את הקוסמופוליטיזציה של המשפחה, אני מוצא את עצמי נעזר לעתים קרובות בעבודות אנתרופולוגיות.

יש לי מינוי גם בהארווארד, וכשאני מגיע לשם הדוקטורנטים מעוניינים בעיקר בעבודה מהסוג הזה. כל הדור הזה כבר עסוק בחיבור כל מיני פרספקטיבות, ואין להם מתודולוגיה בשביל זה. נו, אין לי את התשובות לכל השאלות שלהם [צוחק], אבל יש תחושה חזקה שהסוציולוגים הצעירים, הדור הצעיר, נע לכיוון הזה.

נדמה לי שאחד הכוחות שדוחפים לכיוון הקוסמופוליטי, לעתים קרובות בניגוד לרצונן של ממשלות, הוא השוק החופשי, או, ליתר דיוק, הקפיטליזם הבינלאומי.

נכון. במושגים מרקסיסטים, למשל, שרשרת הטיפול הגלובלית שדיברנו עליה היא סוג של "השתלטות": הקפיטליזם בולע תרבויות חדשות, משתלט על אדמות, כדי לייצר סחורות. וזה מה שקורה כאן: זו דרך לארגן מחדש את חלוקת העבודה הבינלאומית בין מדינות עניות למדינות עשירות, וזה קורה ממש בליבה של המשפחה. אכן: נאו-ליברליזם מייצר קוסמופוליטיזציה. לא אנשים קוסמופוליטים, דהינו, שתופסים את עצמם כמחויבים מוסרית לעולם כולו – אלא קוסמופוליטיזציה. וזה גם מייצר סיכונים גלובליים, כמובן.

 

אז אולי הדמוקרטיה שייכת יותר למודרניות הראשונה? אולי היא "עובדת" רק ברמה הפוליטית הלאומית?

ברמה המוסרית, אני חושב שהמוסדות החברתיים הבסיסיים יכולים להשתנות ולהפוך לקוסמופוליטים: ארגוני העובדים, שיטת המפלגות, דמוקרטיה. בהקשר לזו האחרונה, אני חושב שהפיתוח הרעיוני של דמוקרטיה קוסמופוליטית הוא מתוחכם מאוד. לדויד הלד ב-LSE, וגם לרבים אחרים, יש רעיונות מעניינים מאוד על המשמעות של דמוקרטיה קוסמופוליטית. רעיון ה-Decoupling, למשל, או ייצוג פרלמנטרי שבו נדרשת מעורבות פעילה יותר של תנועות אזרחיות בקבלת החלטות, או בגופי קבלת ההחלטות של מוסדות על-לאומיים. יש עוד הרבה רעיונות, אבל אני מודה שהם עוד לא ממש תפסו תאוצה.

 

המושגים והתיאוריות שלך נתפסו לעתים כפסימים מאוד, כמתארים מציאות מבלבלת ועמוסת סיכונים. אם להשתמש במטאפורה של באומן, החיים במודרניות השניה הם כמו נסיון לרוץ על המים. אין שום תקופה של יציבות שמאפשרת להירגע. איך זה שאתה אופטימי כל-כך?

קודם כל, אני רוצה לבצע הבחנה סוציולוגית בין פוסט-מודרניות למודרניות שניה. זה חשוב במיוחד בהקשר של השאלה שלך, כיוון שאני לא חושב שיש רק נזילות וחוסר וודאות – כי אחד המנגנונים המרכזיים בתקופה הזו, בו לא העמקנו עד כה, הוא סיכון גלבולי.

נכון, סיכון גלובלי יוצר בלבול, אבל הוא לא מפחיד בגלל שהוא מביא אסון – הוא מפחיד בגלל שהוא ציפייה לאסון. ולציפייה הזו יש השפעה עצומה על היכולת לגייס אנשים לפעולה בעולם כולו. הסיכון הגלבולי מאיים בגלל שכל מיני סוגים של חוסר בטחון וחוסר וודאות מופיעים, וחזון שלם של וודאות ובטחון ויציבות מתמוטט. זו יכולה להיות בעיה רצינית בישראל, כי אתם מקווים לבטחון ושלווה, אבל נדמה לי שאתם חייבים להבין שזה לא עובד ככה יותר. אבל, שוב, באותו הזמן הסיכונים הגלובלים, כמו שינויי האקלים, כמו המשבר הכלכלי, כמו, במידה מסוימת, טרור – הסיכונים הגלובלים הללו יוצרים סוג חדש של קהילה, קהילה שהייתי מכנה 'קהילה קוסמופוליטית מדומינת של סיכונים גלובלים'. והקהילה הזו אפילו נכפית, לא תמיד מצטרפים אליה רק מרצון – ופתאום מופיע סוג חדש של קולקטיביות.

 

כל זה עומד בניגוד גמור לאיך שהעולם הפוסט-מודרני היה אמור להראות: זה לא עולם אינדיבידואלי ונוזלי. סכנות מסוגים שונים מייצרות מבנים חדשים וזהויות קולקטיביות חדשות. מנקודת המבט הזו ניתן לראות את האמביוולנטיות של קוסמופוליטיזציה. מבחינה פוליטית, זה יכול להיות מאוד מפחיד: יכול להיות מצב קארל שמיטי של נורמליזציה של המצב יוצא הדופן [State of Exception: האפשרות של הריבון להתעלם מהחוק במצבי חירום – א.ק.א]. אפשר לעשות בזה שימוש פוליטי חריף מאוד. מצד שני, אולי יהיה כאן חזון הגליאני או קאנטיאני: קאנט או קטסטרופה; שיתוף פעולה או אסון. ואולי אפילו יהיה תמהיל של שתי נקודות המבט הללו. אבל, בכל מקרה, זה כבר לא מצב של הגדרה אישית ונזילה של עצמך בעצמך – מבנה חדש של זהויות קולקטיביות, אפילו כפויות, נוצר.

 

תוכל לתת דוגמה קונקריטית? ספציפית, מה לגבי הכור בפוקושימה ביפן שיצר, כמובן, סיכון עצום?

קודם כל, אנרגיה גרעינית היא ניסוי בקנה מידה עולמי. היא הפכה את העולם למעבדה. לא היה ניתן לבחון את המערכות הללו בצורה הקונבנציונלית – היו חייבים לבנות אותן כדי לראות אם הן עובדות. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מנסים להתמודד עם התוצאות של הניסוי הזה. זו דוגמה קלאסית של קוסמופוליטיזציה מכמה סיבות. אחת מהן היא שבעוד שהפיתוח והיישום של אנרגיה אטומית היא החלטה ברמה הלאומית, התוצאות הן על-לאומיות. זו נקודה קריטית: אנחנו מפעילים שיקולים וחישובים רק ברמה הלאומית, ולא עוצרים לחשוב שאם יש גידול בכמות הכורים האטומים, חישובים הסתברותיים פשוטים מראים שאסון כזה חייב להתרחש. אסונות כאלו הם חלק נורמלי מתקופתנו.

 

אפילו אחרי צ'רנוביל, ההתבוננות היא רק ברמה הלאומית?

כן, לפחות במידת מה. מנקודת מבט סוציולוגית, אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני המקרים הוא שבמקרה היפני בהתכה, בפיצוץ של הכור האטומי, צפו בכל סלון בעולם. אירוע קוסמופוליטי כזה מעוצב על ידי הצורה בה הוא מוצג והשיח הציבורי אודותיו. אני כמעט בטוח שכל הנסיונות לבודד את זה כאירוע שהוא רק יפני לא יצלחו. הנסיון לשים את זה בתוך קטגוריה כזו כבר לא עובד, זה עניין גלובלי: אלו בדיוק התוצאות הלא מכוונות ולא רצויות של טכנולוגיה מודרנית מתקדמת. טכנולוגיה כזו מייצרת תוצאות שמערערות את הלגיטימיות של הדרך הישנה לנהל פוליטיקה של אנרגיה. זה קורה בצורות שונות בהקשרים חברתיים שונים, אבל זה קורה בכל מקום. זה תלוי בתוצאות הסופיות של מה שקרה ביפן, ובדרך בה ננצל את הרגע הקוסמופוליטי הזה של אינטראקציה ושיתוף פעולה, אבל אני באמת מאמין שסביר שיהיה שינוי בפוליטיקה של האנרגיה מסביב לעולם. באירופה זה כבר קורה: בפעם הראשונה, אנחנו רוצים שתהיה חקיקה ויהיה פיקוח של האיחוד האירופי על הבטיחות של כורים לאומיים. זה יכול לקרות גם ברמה העולמית. שוב, יש לנו מצב של "שיתוף פעולה או גינוי".

 

שאלה אחרונה: אילו הוגים אתה קורא כרגע?

אני חושב מחדש על "האבות המייסדים" של הסוציולוגיה. אם, למשל, נתבונן באוגוסט קונט, שנתן לסוציולוגיה את שמה – נגלה שהיה לו חזון קוסמופוליטי. הוא לא עוסק בקוסמופוליטיזציה, אבל הוא מדבר על קוסמופוליטיות כמצב העתידי של המודרניות. יש לו חזון צרפתי של הציביליזציה, והוא האמין שבחזון הקוסמופוליטי הזה פריז צריכה להיות מרכז העולם. אבל עדיין, יש לו פרספקטיבה חזקה על הקשר בין המשכיות ושינוי כשני תהליכים שמעורבים בשינוי מהפכני של המבנה החברתי.

תיאוריות עכשוויות מדברות רק על השעתוק של מבנים, על שכפולם, ואין לנו באמת חזון ופרספקטיבה על שינוי של מבנה – ואני רוצה ללמוד מהאבות המייסדים איך לחשוב על שינוי. זה היה מעניין לגלות שקונט חושב על הנושא יותר מרוב האחרים. מרקס מדבר על זה קצת, אבל וובר לא. לוובר היה חזון קוסמופוליטי בהקשר של דתות העולם – מחקרים נהדרים, עדיין חשובים מאוד – אבל בהקשר של מודרניזציה הרעיון שלו של רציונליות בירוקרטית הכיר רק בנתיב אחד, ישיר ובלתי נמנע, של מודרניות. אם לצאת בהצהרה אירונית, הרי שאנשים רבים בימינו היו מאושרים לחיות בכלוב של ברזל שיפתור את אי-הוודאות, אבל אין יותר כלוב של ברזל, הוא מתמוסס.

בימים אלו אני גם בוחן נושאים ספציפיים, מנסה להגדיר יחידות מחקריות חדשות. עשיתי את זה לגבי דת – ספרי האחרון עסק באינדיבידואליזציה ובקוסמופוליטיזציה של הדת. עכשיו אני עושה את זה לגבי משפחות, ואני רוצה לעשות את זה לגבי עובדים. אני מתבונן בקוסמופוליטיזציה הזו ברמה הספציפית, הבסיסית, של חיי היומיום וההבנה העצמית של אנשים.

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

צבר מועלם הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולכלכלה.

 

 

 

כבר מקריאת הכותרת אפשר להרים גבות ולהוציא אויר ברוב חשיבות ועניין. כמקובל בעולם האקדמי העכשוי, מדובר בכותרת הבנויה משלושה שמות, שלפחות שניים מהם מוסבים על האחרון. במקרים המוצלחים יותר מדובר על שילוב בין מונח מרחבי, מונח היסטורי ומושג מופשט. בעיקרון, כל משחק בין שלושתם אפשרי מבלי לשנות במאומה את התכנים המדוברים, דבר פלאי כשלעצמו. בדומה אפשר למצוא כותרות כמו "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה של המיניות", "גיאוגרפיה וגניאולוגיה של הרציונליות" ועוד. כותרות כאלה מבטיחות חוכמה השמורה ליודעי ח"ן ולבעלי יכולת לעקוב אחר להטוטי לשון ומשחקי מטאפורות ומושגים המשולבים זה בזה עד-לא-ידע, כמיטב המסורת הפרסומית בעיצוב "טיזרים" אינטלקטואלים. ובכן, זה עבד. נמשכתי בחבלי קסם, תוך תחושה פנימית עמוקה שאני מוכרח לשמוע מה הולכים להגיד שם.

לפני שאסקור בקצרה את נושאי המושבים השונים, כדאי לציין שבדרך כלל זוכה הכלכלה (כדיסציפלינה, תיאוריה, מדע או פרקטיקה) ליחס חשדני, צונן ואף מזלזל מצד סוציולוגים. מסורת זו התחילה עם הגותו של קארל מרקס, וביקורתו על הכלכלה הפוליטית של השיטה הקפיטליסטית, והמשיכה, בצורות שונות, בתיאוריות ביקורתיות (רק ללא הידע העצום והמעמיק שהיה למרקס בנבכי נשמת הכלכלה, בדרך כלל). אפשרות אחת ליחס זה היא ההשפעה האדירה של תיאוריות כלכליות (ופוליטיות, שהרי בראשיתן הן בלתי נפרדות) על צורת החיים החברתית המודרנית, המכונה, בדרך כלל, בשם הכללי "קפיטליזם". תחום ידע זה, יחד עם שכנתו לפקולטה, הפסיכולוגיה, הם במידה רבה מאבני הראשה של החברה והתרבות המודרניות. לאורן מעוצבים החוק, הממשל, המדיניות, והמסגרת הפרשנית של חיי היומיום דרך אידיאלים של אושר, חופש, אוטונומיה, מימוש עצמי וכדומה.

הכנס עסק בנושאים רבים ומגוונים, כמו: פילוסופיה של הכלכלה (כלומר התשתית המושגית של התיאוריה הכלכלית המודרנית והנחות היסוד העומדות בבסיסה בנוגע, למשל, לצדק וחברה), תיאוריה כלכלית מרקסיסטית (מה שמזכיר לנו שמרקס היה בכלל תיאורטיקן כלכלי) ומשמעותה לימינו, אי-הסכמה בתיאוריה הכלכלית, מאקרו-כלכלה, המחלוקת אודות מקורות הקפיטליזם בתיאוריה החברתית-כלכלית, התפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית (behavioral economics) כתחום ביניים בין פסיכולוגיה לכלכלה (התיאוריה של הישראלים טברסקי וכהנמן), כלכלה ניסויית, הקוריקולום הנלמד במחלקות לכלכלה והשינויים שראוי להכניס בו ועוד. 

מתוך שלל נושאים זה, אגע בכמה סוגיות שעלו בכנס – כיצד רואים הכלכלנים את חסרונותיהם, מהם המתחים הקיימים בתוך הדיסציפלינה, אילו בעיות עולות מתוכנית הלימודים, וכיצד הם רואים אותנו, הסוציולוגים.

להבדיל מסוציולוגיה, כלכלה הוא שם של דיסציפלינה אקדמית, הכוללת תיאוריה, מחקר והוראה, אך גם שם של מקצוע הממלא תפקיד מרכזי בהתנהלות הכלכלית של החברה – בחברות, ארגונים וגופים ממשלתיים. כלומר, ישנו מתח בין התיאוריה והמחקר בכלכלה, שעם הזמן הופכים יותר ויותר קרובים למתמטיקה מצד אחד (תורת המשחקים ומודלים מתמטיים וסטטיסטיים לתופעות כלכליות) ולפסיכולוגיה מצד שני (כלכלה התנהגותית, מודל הרציונאליות החסומה, והטיות רגשיות-קוגניטיביות בקבלת החלטות ובחירה), לבין השימוש בתיאוריות ומודלים כלכליים בפועל במסגרת פעילות כלכלית בשווקים וארגונים על יד בעלי מקצוע. בשפה האנתרופולוגית, זהו ההבדל בין "דגם של" ו"דגם בשביל" בשפתו של גירץ.1 הנקודה המעניינת היא ששני סוגי המודלים שייכים לפרקטיקות שונות הקשורות ביחסי גומלין מורכבים ומצריכות דגשים שונים בהכשרה האקדמית. למשל, "נערי האוצר", רוכשים את הכשרתם המקצועית במחלקות לכלכלה, בהן לומדים מודלים כלכליים ליברליים המניחים שוק חופשי, פעולה אינדיבידואלית, רציונלית ואוטונומית לאור חישובי תועלת; אך הם אינם חוקרים את המציאות הכלכלית, אלא פועלים לעיצוב מדיניות ומימושה בפועל לאור אותם מודלים תיאורטיים. המורכבות מבחינת המורים של המחלקות לכלכלה מתמקדת בסוגית תכנית הלימודים, עד כמה היא מכשירה את הסטודנטים להיות חוקרים, תיאורטיקנים או בעלי מקצוע. הבעיה מתעצמת לאור המגמה הנפוצה בכל תחומי ההשכלה הגבוהה –  שה"מעבר" דרכה הופך להיות הכרחי לקליטה בשוק העבודה –  והתרחבות הדרישה המוסדית להתייחס לצרכיהם המקצועיים של הסטודנטים כקריטריון לאיכות ויעילות ההוראה ולשיקול מרכזי בעיצוב תכנית הלימודים. ובכן, גם את הכלכלנים מגמה זו מטרידה, לא מפני שזהו תהליך מסחור של הידע והאקדמיה, אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיות בהכשרת חוקרים ותיאורטיקנים.

הדוברים בכנס הביעו מורת רוח מהפיכת לימודי הכלכלה ל"הכשרה מקצועית" גרידא מפני שזו מצמצמת את נקודת המבט, מוציאה מתוכה שאלות עקרוניות ורחבות הנוגעות להקשר החברתי-היסטורי של הפעילות הכלכלית ושל הכלכלנים עצמם, ואינה נותנת דין וחשבון לשאלות של צדק, עוני ומוסר. מתוך כך, יצאה קריאה לתגבר את לימודי ההיסטוריה של התיאוריה הכלכלית כקורס חובה לתואר הראשון, על מנת שסטודנטים יבינו את המגמות התיאורטיות השונות בהקשרן ההיסטורי והחברתי. קריאה נוספת הייתה להכנסת עיסוק ב"שאלות גדולות" עכשוויות. המודל לראיה פנורמית, עלה מהשיח בכנס, הוא דמות הסוציולוג. מצד אחד, כלכלנים נוטים להתנשא מבחינה "מדעית" על פני חבריהם למסדרון הפקולטה (סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, אנשי מדע המדינה) – תופעה שאפשר לראות בכל אחת מהדיסציפלינות במדעי החברה –  אך, יחד עם זאת, עלה מהשיחה ניחוח של געגוע וכמיהה להסתכלות סוציולוגית רחבה, היסטורית, בעלת כלים מגוונים להסבר תופעות כלכליות-חברתיות, וכמקור שופע לתובנות אודות המציאות החברתית. מעמדת ההתגדרות בתיאוריות הדיסציפלינריות, מנסים הכלכלנים לצאת אל השדה הפתוח של האינטר-דיסציפלינריות, או בעברית, המחקר והתיאוריה הבין-תחומיים. מגמה זו הופכת מרכזית בשנים האחרונות, כמעין חזרה לאידיאל האינטלקטואל שאופקיו רחבים, באמתחתו מטעמים מתחומי דעת שונים ומגוונים, וגבולות דיסציפלינריים אינם חלים עליו.

עד כאן טוב ויפה, אך האם הדברים נשמעו, ואם כן מי היו השומעים? גם בזה לא אוכל להעיד אלא על מה שהתרחש ביום האחרון של הכנס, שנערך במכון ון ליר. אז מי הגיע לשמוע? כשהגעתי, די הופתעתי לגלות שהאולם עם המרצים המכובדים, שחלקם הגיע מעבר לים, היה די ריק. כידוע למכרי ון ליר, אפשר למצוא בין 3-7 אנשים קבועים מגמלאי רחביה המגיעים לכל כנס, יהיה אשר יהיה נושאו (דבר המעיד על עניין אינטלקטואלי רחב, או שעמום טוטאלי, תחליטו אתם). בנוסף לאלה, היו שם עוד 10 אנשים בקהל במשך היום, ובסוף היום הגיעו עוד בסביבות 15 איש. במשך כל היום היו בסך הכל 10 סטודנטים, ומרצים או חוקרים בתחום לא היו כלל מעבר לאלה שהוזמנו לשאת דברים. איך אפשר להסביר זאת? איך קורה שבמוסדות המקיימים את השיח האקדמי (בצורתו המדוברת, כלומר לא בכתב בצורת ספרים או מאמרים, ולהבדיל מהרצאות ושיעורים באוניברסיטה) אין קהל? מדוע לא מגיעים סטודנטים ומרצים לשמוע, ללמוד, לשאול ולהתווכח? בזמן האחרון אינטלקטואלים רבים ושונים מנסים להטביע את חותמם על הדיון הפוליטי ולהשפיע בסוגיות פוליטיות, אך האם מתנהל דיון – דיון ממש, של שיח ושיג בעולם האמיתי – אקדמי-אינטלקטואלי במקום ובזמן כלשהו? הכּרזות הניבטות במסדרונות האוניברסיטה המודיעות לנו על חגיגות ידע כאלה אינן זוכות להשפעה בדרך כלל. אפשר למנות לכך סיבות שונות – ידוע שסטודנטים בארץ טרודים בבעיות פרנסה תוך כדי לימודיהם, ולכן אינם יכולים להשקיע את כל זמנם ומרצם בפעילות אקדמית ולימודים. כמו כן ידוע כי בדרך כלל מרצים אינם מושכים או דוחפים סטודנטים וחוקרים צעירים לתוך עולם זה, ולעיתים אינם משתתפים בכנסים אלה בעצמם מקוצר זמן ומעומס חובות ההוראה ודרישות הכתיבה שלהם עצמם.

ברור לגמרי כי ישנו פער משמעותי בין האפקט שהכנסים שואפים לחולל להשפעתם בפועל. אולי זה בכלל לא נורא, ואין בזה הפסד גדול, לסטודנטים או למרצים (מעבר לעשרות אלפי הדולרים שעולה כל כנס) וזה פשוט ריטואל אקדמי שממשיך מכח ההרגל או המסורת. אך, בכל זאת, האם מתקיים דיון אקדמי ואם כן היכן הוא מתחולל? האם ה"דיון האקדמי" בצורתו העכשווית מוגבל למרחב שבין מקלדת המחשב לממשק המסך של כל חוקר בבדידותו? במרחבי ההיפר-טקסט, בין אינספור המאמרים הנכתבים לקוראים המרפרפים על פני השורות ומנסים לדוג משפט מפתח או פסקה רלוונטית? במסדרונות? בחדרי חדרים? בצ'אטים?

נדמה שכמו במקומות אחרים, גם העולם האקדמי הופך וירטואלי יותר ויותר, ובכל הררי הטקסטים הדוממים חסרה שיחה, ויכוח, דיאלוג, נוכחות הדדית.

 

[1] גירץ, קליפורד. 1990. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר, עמ' 94.

 

מתן שחק הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא חוקר את תופעת "הקואוצ'ינג" (אימון אישי) למנהלים, בהנחיית פרופ'   אווה אילוז.

 

הסיבה שאני מדגיש את קורס זה אינה על-מנת לשבח, או לפרסם אותו (השנה הקורס לא מעובר במסגרת המחלקה; כולי תקווה שמדובר בהפסקה זמנית בלבד), אלא על מנת להדגיש נקודה מרכזית אחת: לאחר סיום קורס זה, כאשר רציתי להמשיך ולהעמיק את הידע שלי בתחום הסוציולוגיה הכלכלית, גיליתי כי כמעט ואין קורסים נוספים במחלקה בהם יתאפשר לי לעשות זאת. מלבד הסמינר של מיכאל שלו בשנה ג', בו אכן התאפשר לי להמשיך ולעסוק בסוגיות אליהן נחשפתי בקורס הבחירה, לא התקיימו קורסים נוספים אותם ניתן למקם תחת הכותרת של סוציולוגיה כלכלית. לפיכך, ראוי להעלות את השאלה: האם ייתכן שדווקא המחלקה הממונה על הדיסציפלינה ששנים מאבותיה המייסדים, קרל מרקס ומקס וובר, היו כלכלנים-פוליטיים (political economists) מובהקים, ושסוגיות של אי-שוויון בוערות בעצמותיה, זונחת את הנסיון לעסוק בחברה מנקודת מבט כלכלית?

כולנו לומדים בשיעורים הראשונים של מבוא לסוציולוגיה, מבוא לאנתרופולוגיה ואף בתיאוריות סוציולוגית את התיאוריה המרקסיסטית, וכולנו שמענו שתיאוריה זו מתבססת על ניתוח "מבנה הבסיס" וההנחה כי היחסים הכלכליים הם, יותר מכל זירה אחרת, השורש להבנת החברה כולה. אך קורסי המבוא הינם קורסי רוחב בלבד, והניסיון להציג בהם מגוון רב של תיאוריות שונות מתאפשר רק במחיר של ויתור מראש על העיסוק והעמקה בתיאוריות אלו מעבר להנחות היסוד המרכזיות שלהן. המקום להתעמקות זו הוא, כמובן, במסגרת קורסי הבחירה השונים שהמחלקה מציעה. זה המקום בו כל סטודנט יכול לבחור את הנושאים שעניינו אותו במסגרת קורסי החובה ולהרחיב את הידע שלו בכיוונים אלו.

אך כאן מתעוררת הבעיה. סטודנט המעוניין להמשיך ולהתמקד בחקר הארגונים יכול לבחור מתוך שלושה קורסים שונים בב.א, ועוד חמישה קורסים במסגרת מגמת הארגון של התואר השני. סטודנט המעוניין להעמיק את הידע שלו בתחום המגדר יכול לבחור מתוך שני קורסים בב.א ועוד שני קורסים במסגרת התואר השני. סטודנט אשר רוצה להתעמק בתחום סוציולוגיה, או אנתרופולוגיה, תרבותית יכול לבחור ממבחר של שלושה קורסי ב.א ושלושה קורסי תואר שני. עם-זאת, סטודנט המעוניין להתעסק בתחום הכלכלי נמצא בבעיה. סקירה זריזה בשנתון מעלה כי מתוך 22 קורסי הבחירה שהמחלקה מציעה בשנים ב' ו-ג', ישנו קורס אחד בלבד המתמקד בצורה כלשהי בתחום הכלכלה (בסוציולוגיה פוליטית, אגב, אין אפילו קורס אחד). המצב אינו שונה גם במסגרת התואר השני, ואף לא מדובר על שנה יוצאת דופן, כאשר בדיקה של שנתוני תש"ע ותשס"ט מציגה תמונה כמעט זהה. ברור שאין לצפות מהמחלקה להציע מבחר של קורסי בחירה בכל תחומי הסוציולוגיה השונים. השאלה היא מדוע תחום כל כך מרכזי כמו סוציולוגיה כלכלית אינו בא לידי ביטוי באופן משמעותי יותר במחלקה, והאם ניתן לראות בכך איתות מסוים מצד המחלקה לגבי סדרי העדיפויות שלה?

הכלכלה אינה הדיסציפלינה היחידה המסוגלת להעמיד תובנות באשר לנושאים כלכליים. אולי הטענה המשכנעת ביותר בזכותה של הסוציולוגיה לחקור תופעות כלכליות היא זו של קרל פולני, אשר הציע את מושג ה"משוקעוּת" או "שיזור" (embeddedness) בטענה שהכלכלה אינה מעוגנת רק במוסדות כלכליים, אלא בשורה ארוכה של מוסדות חברתיים המגבילים ומייצבים אותה. עם מקבלים טענה זו, הרי שלסוציולוגיה תפקיד מרכזי בבחינת שלל ההקשרים המתקיימים בין אותם מוסדות חברתיים והמערכת הכלכלית. מדובר בגישה המבקשת להסתכל מעבר למוסדות כלכליים ולהתייחס גם להיבטים פוליטיים, לאומיים ובינלאומיים, המעצבים את המציאות בה מוסדות אלו מתנהלים.

בהרצאה שהתקיימה בשנה שעברה במכון ון-ליר לרגל צאתו לאור של ספרם של זאב רוזנהק ודניאל ממן, "בנק ישראל: כלכלה הפוליטית בעידן ניאו-ליברלי", נשמעה ביקורת מצד משתתף מהקהל באשר לזכותם של שני סוציולוגים אלו לעסוק בסוגיות כלכליות. בקול מתלהב ואף מתלהם, השתמש הדובר במטפורה של אינסטלאטור על מנת להבהיר את טענתו. "כאשר אתם בונים בית," הוא אמר, "ברור לכם כי עליכם להעסיק אינסטלאטור מקצועי כדי לחבר את הצנרת, ואתם עושים את זה היות ואתם יודעים כי יש רק דרך אחת לעשות מלאכה זו, וכי אדם שאינו מומחה יכול לעשות נזק." בכך, התכוון הדובר לומר לחוקרים אלו: "תתעסקו בתחומים שאתם מבינים בהם ותנו לנו, לכלכלנים, לעסוק במה שאנחנו מבינים בו הכי טוב."

כיום, ולא רק באקדמיה, ניתן לזהות תהליך בו לאט-לאט מכרסמים בלגיטימיות של אנשים מחוץ לתחום הכלכלה לעסוק בתחום זה. ואולי, תהליך זה גם הצליח לחלחל אל מעבר למפתן דלתה של המחלקה לסוציולוגיה. בנקודה זו עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו, הסוציולוגים, באמת רוצים "להשאיר את הכלכלה לכלכלנים"? היות ואני מאמין שתשובתנו לשאלה זו צריכה להיות שלילית, אני קורא למחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולמחלקות לסוציולוגיה בכלל, להמשיך במסורת של הדיסציפלינה הרואה סוגיות כלכליות ככאלו השוזרות בתהליכים ומוסדות חברתיים, ולכן, כשטח מחקרי שאינו רק לגיטימי, אלא מרכזי בדיסציפלינה הסוציולוגית. רק על ידי קידום תפיסה זו במסגרת הלימודים במחלקה יתאפשר לסטודנטים הנכבשים על-ידי עיסוקם של סוציולוגים בתחום הכלכלי להמשיך ולהרחיב את הידע שלהם, לשאול שאלות ולפתח חשיבה ביקורתית בתחום הסוציולוגיה הכלכלית.

 

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.   

 

לפיכך, אני מזמין אותך ליטול חלק בדיון, שמטרתו להביא לשינוי הפרמטרים של הכלכלה הפוליטית של מערכת ההשכלה הגבוהה. הזמנה זאת נעשית באמצעות ביקורת על הכניעה המשפטית והמוסדית של מערכת ההשכלה הגבוהה לחברות פרטיות, העושות רווחים מן היצירה האינטלקטואלית שלנו ללא תשלום בעבור זכויות היצירה שלנו. כמו בהעלם, החברות הללו שולטות באקדמיה ביד רמה ומנצלות את ההון האינטלקטואלי שלנו, החוקרים, וזאת ללא חלוקה ברווחים הנצברים בזכות היצירתיות והחוכמה שלנו, וללא כל פיצוי בעד הערך המוסף שהמוסדות להשכלה גבוהה מייצרים בזכות המימון, התמיכה הארגונית וההתייעלות, הדוחפים אותנו לייצר יותר ידע, יותר מומחיות, ויותר נכסים. אבקר כאן, אם כן, מערכת כלכלית שבה המוסדות הציבוריים שלנו מעבירים את נכסינו המשותפים לגופים פרטיים ללא גמול.

 ואם להקדים מכה נוספת לעלבון, גופים פרטיים אלו מוכרים לנו בחזרה, בעלות גבוהה ובדפוס דמוי קרטל, את מה שאנחנו העברנו להם בכניעה עיוורת וללא תנאי (גם אם, אגב אורחא, הגופים הפרטיים כן מעלים תרומה לציבור). בקיצור, אני רוצה שנדון בשאלה האם עלינו לדרוש שינוי בהסדרים של הבעלות על ההון האינטלקטואלי שלנו. בהחלט אפשרי שהממשלה וגופי מימון ציבורי ידרשו מן החברות הפרטיות חלק מן הרווחים הכלכליים שנוצרים בזכות מאמצי המחקר שלנו וכתמורה להשקעה הציבורית בעבודתנו. כך אולי נוכל להבטיח למוסדות שלנו מימון נוסף המגיע בזכות תרומתנו לקפיטליזם המדעי; וכך אולי גם נזכה לשכר דיפרנציאלי.

אז מה הסיפור? ממשלת ישראל מעמידה סכום כסף לטובת המחקר המדעי במדינה, בין ישירות (למוסדות ולאקדמיה הלאומית למדע, למשל) ובין בעקיפין (השתתפות בתכניות המחקר האירופי, למשל). השקעה זו נעשית כדי לפתור בעיות מעשיות ובסיסיות גם יחד; כדי להעמיד כלים להתמודד עם המציאות או כדי להבינה בלבד. הממשלה, הדואגת לאינטרס הציבורי הרחב, מעמידה לרשותנו תקציב כדי שנמצא תרופה לסרטן ובכדי שנברר מתי חיפה תהפוך להיות עיר מדבר; אך היא גם מממנת את מי שמוצא שיניים שמוכיחות כי מוצא האדם מראש העין, ואת מי שמאתר מגילות נשכחות במצרים ומפרשן לציבור. ואנחנו, החוקרים במוסדות, מתחרים בכדי לזכות בתקציבים הללו, זוכים בהם וחוקרים באמצעותם. ומטרתנו – וזו מחויבותנו הציבורית בעד המימון – לפרסם את ממצאי מחקרינו לציבור, בין אם זה ציבור חוקרים קטן של מביני עניין ובין אם זה ציבור רחב יותר. העיקר שהידע שלנו מופיע – באמצעות פרסומו – מול פני השמש. בזכות הפרסום יכול הציבור להעריך, לבקר ולהשתמש בידע שלנו ולצעוד צעד נוסף במסע המדעי אל חקר ה"שעדיין לא נודע".

אבל כאן המילכוד. על-מנת לפרסם בציבור את מה שלמדנו, אנחנו מגישים את כתב היד שלנו – ספר, או פרק או מאמר – למוציא לאור פרטי, העוסק בפרסום למטרות רווח. וכבר אז אנחנו מתחייבים להעביר את זכויות היוצרים למו"ל, וזאת תמורת השירות שהוא מעמיד לפנינו – מערכת הפקה והפצה מסודרת. אנחנו מוותרים על הזכויות שלנו, כי יוקרתנו במוסד ובדיסצפלינה מותנית בכושרנו לפרסם את ממצאינו בכתב עת מוביל בתחום המחקר שלנו. בשל תלות זו, המו"ל מונע מאיתנו להתחלק עמו ברווחים שהוא גורף בזכות פרסום הידע אותו יצרנו (גם בזכות המימון הציבורי של עבודתנו). יתרה מזאת, המוציאים לאור גם מעסיקים אותנו במערכת ההפקה המסודרת שלהם – וגם זאת ללא שכר. רובנו משמשים כשומרי סף של ההוצאות לאור וכתבי העת הפרטיים: אנחנו משמשים כשופטים של מחקריהם של אחרים, וחלקנו עובדים כחברי מערכת ועורכים. אך גם זאת ללא שכר, וגם זאת בשל תלות היוקרה הדיסציפלינרית שלנו בתפקידים של "שומרי סף" בכתבי עת מובילים. יוצא, אם כן, שאנחנו מעבירים לחברות הפרטיות הללו את הידע שלנו ללא כל גמול; ושאנחנו מתנדבים לשמן את המערכת הקפיטליסטית שלהן ללא חלוקה ברווחים. לא זאת אף זאת, בהיותן התאגדויות מסחריות לכל דבר, החברות הללו פונות אלינו בחזרה כלקוחות שלהן ודורשות מאיתנו תשלום רב על-מנת לזכות בגישה לכתבי העת או לספרים, גם לפרסומים שלנו וגם לפרסומים אותם שפטנו עבורם בחינם. למעשה, ללא מנוי מוסדי, אין לנו גישה לידע שיצרנו ובחנו. למשל, חברת Elsevier דורשת מכל מוסד ישראלי לשלם מנוי שנתי במספרים דולריים בני שש ושבע ספרות. וזו רק דוגמה.

בשני העשורים האחרונים מתחוללת מהפכה בתחום ההוצאה לאור במדע. יש תהליך של צמצום מספר הגופים הפרטיים הפעילים בשוק, כאשר חברות קטנות נרכשות על-ידי הגדולות. תהליך זה מתחזק על רקע הלגיטימציה של מדדי איכות של כתבי העת (ה-impact factor וה-H-index). אלו יצרו מכנה משותף המאפשר להשוות את האיכות והמרכזיות של כתבי עת, למשל, תוך יצירת לחץ על כתבי עת "בלתי מדורגים" להיכנס לדירוג (להצטרף לפורטפוליו של מו"ל גדול) ותוך יצירת לחץ על מוסדות וחוקרים להימנע מפירסום או שימוש בכתבי עת בלתי מדורגים. תהליך התכנסות זה מחזק את החברות הפרטיות ומגביר את המונופול הכלכלי שלהן בשוק הענק של הפרסום המדעי, וזאת תוך הגברת התלות של החוקרים, המוסדות והאגודות המדעיות בשוק הפרטי (ראה כאן דו"ח מעניין, במסמך PDF, המעריך את שווי השוק ב-22 מיליארד סטרלינג בשנה). כך הולך ומתחזק "מילכוד 22" המתואר כאן – על-מנת לפרסם עלינו להיות מטורפים ולוותר על זכויותינו בקניין הרוחני שלנו; אבל אם אנחנו מנסים להיות שפויים, אנחנו נזרקים החוצה מן המסלול הבלתי שפוי של המונופול הכלכלי הזה. חתיכת מילכוד, המילכוד הזה.

בשנים האחרונות יש המאתגרים את הנחות היסוד של הכלכלה הפוליטית הזאת (ראו מאמרה של תמרה טראובמן מ-2006). כמה דוגמאות: בזכות טכנולוגיות אינטרנטיות, ישנו ניסיון ללחוץ את הגופים הפרטיים לפתוח את המאגרים למה שמכונה גישה פתוחה (open access). גוגל ספרים – הנמצאת במאבקים משפטיים בשל חתירתה תחת השוק המונופוליסטי – סורקת ספרים אקדמיים ומעמידה אותם לרשות הציבור ללא עלות. מוסדות כמו האוניברסיטה הפתוחה מעלים מרצון את הידע שלהם לרשת. בנוסף, ישנם כיום למעלה מחמשת אלפים כתבי עת אלקטרוניים שעובדים בשיטת open access. ומגמה חדשה ניכרת כשמוסדות יוצרים לעצמם – באמצעות מערכות כמו קולסייט – מאגר מוסדי (institutional repository) של כל הפרסומים של החוקרים במוסד, היכולים ליהנות מיצירת עמיתיהם בגישה פתוחה בתוך המוסד.

עם זאת, כל התמורות הללו לא שינו את מבנה העומק של הכלכלה הפוליטית של האקדמיה. אדרבא: כתבי עת כמו Nature  מעלים את דמי המנוי המוסדי שלהם, וגם מחאות של מוסד זה או אחר, או של המערכת הקליפורנית בשלמותה, המבקשת אפילו להחרים את המנוי על Nature, לא משנות דבר. הדו"ח האמור לעיל הראה, אכן, כי דמי המנוי על כתבי העת עולים בעשור האחרון הרבה מעבר לאינפלציה. ללמדנו, כי ההגמוניה של הגופים הפרטיים בשוק הפרסום המדעי חזקה מאוד. התנהגותם בשוק מלמדת על עוצמתם ועל המונופול דמוי הקרטל שיש להם. בראייה צינית או מרכסיסטית משהו, ניתן לומר כי כל המערכת המוסדית של המחקר היא כלי שרת בידי אינטרסים פרטיים; כולנו, הפרולטרים של המדע, תורמים לבעלי אמצעי הייצור היושבים מעבר לימים את עבודתנו ללא שכר, והם מנצלים את כניעת המוסדות שלנו למערכת היוקרה שהם מייצרים, המשמשת כאופיום להמוני המדענים בעולם. אז כמו שהבוס הגדול אמר לפני הרבה שנים, מדעני כל העולם התאחדו: בואו נשנה את הכלכלה הפוליטית ששולטת בנו. בואו נדרוש חלוקה ברווחים שאנחנו יוצרים. בואו נדרוש גישה פתוחה לכל הנכסים שנוצרו במימון ציבורי. לנו מגיע, לציבור מגיע. קחו בחשבון שמדעני ישראל מייצרים כאחוז מכלל הפרסום המדעי בעולם. האם לא מגיע לנו ליהנות מחלק מן מהרווחים בגין תרומתנו?

יכולה ממשלה – יש היום ניסיון כזה בגרמניה – לקבוע כי כל המתפרסם באמצעות המימון הציבורי חייב להיות פתוח לציבור; יכול גם גוף המממן פעילות מחקרית לדרוש זאת. עד אז, מערכות כמו קולסייט או אקדמיה יכולות לקדם את סדר היום, המבקש להחזיר חלק מן השליטה בהון הנוצר על ידי המדע לידי יצרני המדע. כתשתית. אבל הן בוודאי אינן יכולות לחולל מהפכה לבדן. צריך שר החינוך לפעול, כך גם צריכות לעשות המועצה להשכלה גבוהה והאקדמיה הלאומית למדע. זו אחריותם הציבורית. אחרת הם ימשיכו להעביר את הכסף הציבורי המוענק למדע לידיים פרטיות מעבר לים.

*פורסם לראשונה בבלוג של פרופ' יאיר http://www.coolcite.com/blog/1227/?post=70

 

פרופ' גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. תחומי המחקר שלו הם תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של בתי ספר ולמידה, חוויות משמעותיות בחיים, תרבות והגות והחברה ישראלית.

 

תיאורטית, תכנית ה-Human Terrain System שאפה לשלב אנתרופולוגים (אשר נתפסו כאבות הטיפוס של מומחיות תרבותית) ומדענים חברתיים נוספים ביחידות צבאיות בעיראק ואפגניסטן על מנת לשפר את הבנת התרבויות המקומיות, וכך לרכך את המתיחות בין אזרחים לחיילים. במציאות, עם זאת, התכנית התגלתה כלא פחות מאסון מוחלט. בכישלונה, היא ספגה ביקורת לא רק מאקדמאים מתוך ומחוץ לכוחות האמריקאים, אלא מתוך לב ליבם של מוסדות הביטחון האמריקניים. מדענים רבים אשר הצטרפו למערכת התלוננו על הכשרה דיסציפלינרית בלתי מספקת (רק למיעוט מהם הייתה השכלה אנתרופולוגית), כמו גם על העדר אימון מעשי. בנוסף, חוקרים בעלי הכשרה פוטרו על רקע סיבות מינוריות לכאורה, חרף המשך העסקתם של אחרים, אשר הכשרתם הייתה מפוקפקת בהרבה.

עבור אנתרופולוגים (בעיקר בארצות-הברית), עם זאת, עצם יסודה של התכנית הוביל לשאלות מהותיות על היסודות והפרקטיקות הקשורים לשיתוף פעולה עם מדינות, ובייחוד עם הכוחות המזויינים. במהלך חמש השנים האחרונות הדיונים (המלווים לעיתים קרובות בנימה חריפה) על תכנית זו אפיינו את ההתכנסויות המרכזיות בדיסציפלינה שלנו. מושבים בכנסים אקדמיים הוקדשו לנושא, כתבי עת פרסמו גליונות מיוחדים עליו, אנתרופולוגים מסוימים התייחסו לנושא בתקשורת הפופולארית, וה-American Anthropological Association הקים ועדה מיוחדת לבחינת התכנית. התחושה הכללית בקרב אנתרופולוגים אמריקאים רבים הייתה של זהירות רבה, ולעיתים קרובות גינוי ישיר ומפורש, של ה-Human Terrain System, הקשורים להזדהותה רבת השנים של האנתרופולוגיה עם ה"אנדרדוג" ומחויבות לערכים "ליברליים" (לכשעצמו תיוג פוליטי ‘אמריקאי’ מאוד) וכמובן, הדהוד מתמשך של ויכוחים עכשוויים אודות קשריה הכואבים של האנתרופולוגיה לקולוניאליזם.

בעוד אנתרופולוגים אחדים המשיכו להאמין כי תובנות של מדעי החברה יכולות לתרום לאסטרטגיות באיזורי מלחמה – לדוגמא, אימונן של יחידות קרביות להבין את התרבויות המקומיות שבקרבן הן פועלות, אחרים, קולניים יותר, הפגינו התנגדות מוחלטת לעצם הרעיון של שיתוף פעולה שכזה. עבור האחרונים, שיתוף הפעולה של אנתרופולוגים אמריקאים עם הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה (בשליטה על מתקני המעצר לאזרחים יפניים בארצות-הברית ובסיוע לכוחות הלוחמים בזירות של האוקיינוס השקט ואירופה), ובייחוד במהלך מלחמת ויאטנם (במבצעי CIA חשאיים), הוכיחה כי כל שיתוף פעולה שכזה הנו מרושע. בצד הנגדי, אנשים רבים דאגו לציין כי יש להיזהר שלא לרדד את היחסים המורכבים של שיתוף פעולה להפעלה בלתי ביקורתית של אנתרופולוגים על ידי הממשל האמריקאי. הם טענו כי בעוד מקרים כאלה אכן התקיימו, למעשה, אנתרופולוגים מטעם הממשלה היו במקרים רבים ביקורתיים כלפי מדיניות ממשלתית (כמו במקרה של מתקני הכליאה) וכי דעותיהם הוזנחו או נפסלו לעיתים קרובות. חשובות לא פחות, הם טענו, הן התוצאות הבלתי מכוונות של היות הדיסצפלינה שלנו דיסצפלינה פומבית: ידע אנתרופולוגי נוצל במקרים רבים על ידי סוכנים אחרים (בתוך מוסדות ביטחוניים או צבאיים) מהרגע שהפך לזמין בצורת מאמר אקדמי או ספר. עבור המבקרים של שיתוף הפעולה, הדאגה המרכזית הייתה נעוצה בכינונם של מסדי נתונים שהיוו תקדימים מסוכנים בהיסטוריה של הדיסציפלינה, וחששם היה כי ידע שנוצר ידי אנתרופולוגים בעיראק או באפגניסטן ינוצל למטרות מודיעין מבצעי (לדוגמא, בחיסולים ממוקדים).

במקורות שפורסמו, ובשיחות אישיות רבות שערכתי עם אנתרופולוגים המועסקים על ידי הכוחות האמריקאיים או על ידי האקדמיה, מתהווה קונצנזוס המתמקד בנקודות הבאות. ראשית, לאנתרופולוגים אין מקום במערך הקרב. הסכנה כי ידע תרבותי יהפוך למודיעין מבצעי היא גדולה מדי (והמדרון החלקלק בין השניים תלול מאוד). שנית, תפקידה של האנתרופולוגיה נמצא בחינוכם של מפקדים (ובמידה פחותה, חיילים) בנוגע להבדלים תרבותיים ולצורך למודעות גדולה יותר לדינאמיקות של מערכות חברתיות שונות. בהתאם, כיום ניתן למצוא אנתרופולוגים המלמדים באוניברסיטאות ובאקדמיות המרכזיות של הכוחות האמריקאיים. שלישית, על כל שיתוף פעולה עם צרכים צבאיים להיות מלווה באופן מתמיד בתהליך של רפלקסיה ודיון ציבורי. רביעית, שעל סוגיות הנוגעות לשיתוף פעולה עם המדינה להיות מובנות במונחים השוואתיים, דוגמת שיתוף הפעולה בין אלפי אנתרופולוגים לממשל מקומי ולאומי, לשירותי תברואה ורווחה, למוסדות חינוך והכשרה או לחברות מסחריות ותעשייתיות.

נקודה אחרונה זו חושפת את הדיון הסמוי בתוך האנתרופולוגיה האמריקאית. שני המחנות החלוקים בנוגע ל-Human Terrain System אינם שווים במונחים פוליטיים. אנתרופולוגיים העובדים עבור הצבא, ניתן לטעון, מחזיקים בעמדת כוח כיוון והם חוברים לסוכנים מטעם המדינה. רבים מחוקרים אלו מחפשים את הכרתה של המדינה, וחותרים להשפיע ולעצב מדיניות ואת יישומיה. אך בתוך הדיסציפלינה, האנתרופולוגים האלו נמצאים לרוב בעמדה של חולשה יחסית. על פי היררכיית הסטטוס בתוך הדיסציפלינה, אנתרופולוגיה יישומית "מלוכלכת" מדורגת נמוך מאשר אנתרופולוגיה אקדמאית "טהורה". באופן כללי יותר, פרויקטים יישומיים באנתרופולוגיה נתפשים כנטולי הקפדה אינטלקטואלית, חשודים מבחינה אתית, חסרי דמיון, ונעדרי תחכום תיאורטי (ובכל זאת, איכשהו, חיוניים לעתידנו). יישום נתפש, באופן כמעט בלתי נמנע, כביטוי חלקי ונטול עצמאות של הדיסציפלינה, שבדרך כלל אין בו תועלת למטרה אחרת, "טהורה" יותר. המחלוקת הנוכחית בקרב אנתרופולוגים אמריקאים, אם כך, אופיינה בביקורת של אקדמאים בדרגים גבוהים יותר, המייצגים מטרות אקדמאיות "טהורות", כנגד אקדמאים המדורגים נמוך יותר מהם.

 

 

לקריאה נוספת:

Chambers, Erve. 2005. Epilogue: Archeology, Heritage, and Public Endeavor. Places of the Mind: Public Archeology as Applied Anthropology, edited by Paul Shackel and Erve Chambers. pp. 193-208. New York: Routledge.

Fluehr-Lobban, Carolyn. 2003. Dialogue for an Ethically Conscious Practice. In Ethics and the Profession of Anthropology, edited by Carolyn Fluehr-Lobban, pp. 225-45. Walnut Creek: Altimera Press.

Gusterson, Hugh. 2007. Anthropology and Militarism. Annual Review of Anthropology 36:155-75.

Lamphere, Louise. 2003. The Perils and Prospects for and Engaged Anthropology: A View from the United States. Social Anthropology 11(2):153-68.

Price, David. 2000. Anthropologists as Spies. The Nation. http://www.thenation.com/article/anthropologists-spies

Price, David. 2002. Past Wars, Present Dangers, Future Anthropologies. Anthropology Today 18(1):3-5.

 

 

פרופ' איל בן-ארי הינו חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. תחומי העניין שלו כוללים את החברה והתרבות ביפאן עם דגש מיוחד על הגיל הרך, האנתרופולוגיה של צבאות תוך דגש על הצבא הישראלי והסוציולוגיה של האנתרופולוגיה.

 

 

 

המצב כיום הוא שניתן לדמות את המרחב הציבורי באוניברסיטה לקניון אשר במרכזו לב קמפוס הר הצופים – הפורום, שכמעט ולא נשארה בו פינה ציבורית ללא שטחי מסחר אופציונאליים. כמעט בכל יום הפורום מארח חברות מסחריות כאלה ואחרות, בנקים, חברות סלולר, חנות פרחים, חנויות בגדים ותכשיטים. אלה מצטרפים לחנויות הרבות השוכנות דרך קבע באוניברסיטה. סטודנטים רבים ודאי שמחים לערוך קניות גם באוניברסיטה, שהרי מביאים להם את המוצרים בלי צורך בכתות רגליים מפרך. אך מצד שני, בכך נדמה שהאוניברסיטה מגשימה את חלומו הרטוב של "היזם הצברן", תופעה עליה כתבה נעמי קליין בספרה 'בלי לוגו'. קליין טוענת כי שטחי הקמפוסים באוניברסיטאות הם "המקום האחרון בו צעירים יכולים לראות ולחיות חיי ציבור אמיתיים […] הן [האוניברסיטאות – א.א] מבטאות את ההתגלמות המוחשית ביותר של מרחב ציבורי ואחריות קולקטיבית בתרבות שלנו"(קליין 2002: 126).  בהמשך היא מוסיפה כי עלינו להלחם נגד המיתוג של השטחים הללו ולא לקבלו באדישות.

דוכנים המסחריים מצטרפים לאוסף הדוכנים הפוליטיים הקוראים לפעולה ולהתנדבות, וביחד יוצרים חיבור שנראה לגיטימי אך, במבט חודר יותר, הוא מטריד. השעטנז התרבותי הזה משלב בין קפיטליזם וערכים 'הומניים', שנצבעים שלא מרצונם בצבע כלכלי-שיווקי בעיני העובר והשב בפורום. הדבר מזכיר לי באגביותו את 'סיכום עולמי' בערוץ 2 בשישי בערב, בו הצופה מקבל סיכום שבועי מלווה בנעימה דרמטית, ובו פיגועים, משחקי כדורגל, תערוכות אמנות, נפילות בבורסה, המצור הימי על עזה, שטפונות, סרט הוליוודי חדש, התנדבות בנפאל ובשמים חדשים מקבלים כולם מקום, זמן וערך שווים.

לפני זמן מה הופיע במרכז השטח הציבורי שלפני בניין אגודת הסטודנטים שלט שלפי דעתי מהווה את שיא התופעה עליה אני מנסה להצביע. השלט מפנה את העוברים והשבים לכספומט פרטי הפועל בבניין זה, וגובה תשלום נוסף על עצם השימוש בו. לכאורה מדובר בשירות למען הסטודנטים, אולם נדמה לי ששכיחותם הרבה של הכספומטים ברחבי הקמפוס מבטלת טיעון זה.                                                                                                                                        

יורגן הברמאס מגדיר שטח ציבורי ככזה שבו יכולה להתגבש דעת קהל, בניגוד לדעה סתם שיכולה להתגבש על-ידי אינדיבידואלים (הברמאס 1996). המרחב הציבורי בדגם הליברלי צריך לאפשר לאדם להיות מנוטרל מכוחות חברתיים ומהשפעות פוליטיות, ואני רוצה להוסיף על אלה גם את הכוחות הכלכליים שכיום מאיימים לבלוע את האיומים האחרים על המרחב הציבורי ואולי אף לאיין כל ציבוריות באשר היא. הברמאס מקווה כי הארגונים הפרטיים יהיו חייבים בהצגה פומבית של כל מעשיהם, מה שאנו יודעים שלא מתממש כלל, כאשר בפועל כל ארגון כלכלי שולט על הידע עליו ועל אופן העברתו לציבור. הברמאס אף מצביע על המעבר של העיתונות מכזו המספקת השקפות ודעות לעיתונות מסחרית כחלק מהשינויים שהכשירו את הקרקע למהלך זה.

כדי לנתח את מסחור השטח הציבורי באוניברסיטה עלינו להבין ראשית מהו, להבין כי גדרות האוניברסיטה וקירות המחלקות והבניינים השונים משאירים אותנו עם שטח שהוגדר חברתית כציבורי. הגדרה זו,לפי לפברה, הופכת כל חלל מסתמי לבעל משמעות מסוימת: סלון, מסעדה, מספרה או בית ספר, למשל, וכך מנתקת את החלל מחוסר המשמעות הפיזי-גיאומטרי (Lefebvre 1991).

תופעות אלה מעלות את השאלה מה אנו, קהל המשתמשים בחלל האוניברסיטאי, רוצים לעשות בו וכיצד אנו מתייחסים אליו. מנגד, עולה השאלה כיצד נתפס המרחב הציבורי על ידי הממסד האוניברסיטאי, וכמובן, מה הם יחסי הכוחות בין שני הצדדים. האם אנו מתייחסים לאוניברסיטה כאל מקום עבודה? כאל בית? כאל המשך של המרחב הציבורי שבחוץ? כאל נקודת מפגש של מחשבה חופשית? כאל בית ספר? נראה כי לא נמצא תשובה אחידה מצד המשתמשים במרחב, ולמרות זאת, אני מניח כי לממסד האוניברסיטאי אין רצון לנהל משא ומתן על הפונקציונליות של המרחב עם קהל המשתמשים בו, וייתכן כי אין לו כלל את ההכרה בחשיבות השמירה על מרחב ציבורי תוסס בקמפוס. חוסר הכרה זה מקשה  על היווצרותה של דעת הקהל שתוארה על-ידי הברמאס, מהלך שנעשה בו שימוש מלא מצד האוניברסיטה, והמביא למצב בו כל ניסיון מהפכני מדוכא ומושתק, ובמקביל, מודלים כלכליים משועתקים ומוטמעים כבעלי הלגיטימיות היחידה.

עד עכשיו בחנתי את המרחב הציבורי באוניברסיטה באופן ישיר דרך עדשת המיקרו, וכעת ארצה לעבור לעדשת המאקרו ולבחון את הקשרים בין מוסדות השלטון המדיניים והתאגידים, ולהראות שהתופעות בשתי העדשות הן שני צדדיו של אותו מטבע מוזהב. כשנוחי דנקנר מגיע לאוניברסיטה ומודיע שהוא מרגיש מחויבות לקידום החינוך, האם לא ירגיש החינוך מחויבות לקדם את נוחי דנקנר? נוחי דנקנר אינו יוצא דופן בעניין זה, ולצורך העניין הוא מהווה דוגמה למחויבות העתידית של האוניברסיטה למגזר הציבורי (ובעיקר לבעלי ההון).

ד"ר דן דאור, סינולוג גדול שהלך לעולמו לאחרונה, טען בהרצאתו האחרונה כי עוסקים בשיח הציבורי בעיקר בסוגיות של הון-שלטון. לדעתו, מסוכנים לא פחות הם הקשרים בין האקדמיה לשלטון. הייתי רוצה להמשיך את דבריו ולהצביע גם על הקשר המסוכן בין ההון והאקדמיה, במיוחד בזמנים בהם המימון הציבורי למחקר הולך ומדלדל. אני רוצה לטעון כי מחויבותו ההולכת וגוברת של ההון לאקדמיה לעולם לא תהיה נטולת אינטרסים כפי שהיא מתיימרת להיות, ולמרות שההון יצהיר שטובתו היא טובת האקדמיה, דומני כי בעצם מימונו הוא מכפיף את הידע תחת עושרו – וכאן נמצאת הבעייתיות הגדולה במימון הפרטי של המוסדות האקדמיים הלא-פרטיים (דהינו, הציבוריים).

קשרי ההון והשלטון הופכים לחשודים בפלילים כאשר איל ההון יכול להשפיע על פקיד ממשלתי ולהנות אצלו מזכויות יתר. דבר זה יכול להתקיים רק במצב בו הכח הפוליטי נמצא אצל השלטון, או בדוגמה שלעיל, אצל הפקיד. כיום נראה כי אנו יכולים רק להתגעגע לשחיתות שלטונית שכזו, שהרי כעת הכח הפוליטי עובר לבעלי ההון, ופקידי הממשלה משתדלים לספק ולרצות אותם, שהרי אלה יבטיחו להם את הנחיתה הרכה בשוק האזרחי או את הקידום במגזר הציבורי. לכאורה, אין קשר בין קשרי הון-אקדמיה ומסחור השטח הציבורי. אני רוצה לקשר בין שניהם ולטעון כי המסחור הזה הוא חלק ממגמה כוללת של השתלטות ההון על המרחב הציבורי בישראל והפרטתו. כשמדובר באוניברסיטה התחזקות ההון הפרטי, הן זו הפיזית – שטחי מסחר רבים יותר, והן זו הרוחנית – הגמשתם האפשרית של הסילבוסים ותצורת ההוראה והתאמתם לצרכי ההון, התחזקות זו נוטה להיות סמויה יותר, ולדעתי, מסוכנת אפילו יותר לחברה דמוקרטית חופשית.

ברוח דברים אלה, ייתכן שהפתרון המתבקש שיענה על רצון כל הצדדים הוא לנצל את גל רכישות הקניונים ברחבי הארץ של קבוצת עזריאלי, ולהציע להם את קמפוס הר הצופים כסניף החדש של הקבוצה.

 

מקורות:

קליין,נ. (2002). בלי לוגו. בבל: תל-אביב.

האברמס, י. (2001). "המרחב הציבורי". בתוך: ד. כספי (עורך) תמונות בראש: דעת קהל ודמוקרטיה.  תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 57-62.

Lefebvre, Henri (1991). The Production of Space. Malden, MA: Blackwell.

 

איתי ארצי הוא סטודנט בשנה הראשונה של תואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג לחינוך.

על מנת לעשות זאת, אתאר את תהליכי ההפרטה שהתרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה במהלך השנים האחרונות באופן כללי, ולאחר מכן אפרט באופן ספציפי יותר כיצד תהליכים אלו גרמו לחדירה של ההיגיון הכלכלי אל תוך חלקים מרכזיים בתוך המערכת האקדמית עצמה. טענתי היא כי ברגע שמערכת ההשכלה הגבוהה מקבלת על עצמה צורת התנהלות המכוונת על פי שיקולים כלכליים, היא למעשה תורמת להמשך תהליכי ההפרטה באופן אוטונומי, מבלי צורך בהתערבות ישירה של גורמים חיצוניים.

השיטה שהונהגה על מנת לקדם את תהליכי ההפרטה של האקדמיה בישראל הינה כפולה – מצד אחד הופעל קיצוץ חד בתקציב האוניברסיטאות, ומצד שני ננקטה פרקטיקה אותה מכנה דניאל גוטוויין בשם "הפרדה לשם הפרטה", כלומר – פירוקה של מערכת ההשכלה הגבוהה למרכיביה, כאשר הקיצוץ המתמיד בתקציבה גורם להחרפת התחרות בין גורמיה השונים. גוטוויין זיהה את ראשיתו של תהליך זה בהקמתן של המכללות – בעיקר הפרטיות – ב-1993, כאשר אלו הוו לראשונה גורם חיצוני המסוגל לספק אלטרנטיבה ותחרות לאוניברסיטאות הציבוריות. המשך תהליך זה התרחש בעקבות שביתת הסגל האקדמי בשנת 1994, בסיומה התרחשו שני שינויים מהותיים – ראשית כל, בפעם הראשונה הפריד ארגון הסגל הבכיר את עצמו מן הסגל הזוטר ושנית, לראשונה הופרדו מרכיבי ההוראה מן המחקר.

מהלכים אלו אפשרו להמשיך בקיצוץ תקציבי ההשלכה הגבוהה, בהרעת תנאי העסקתם של המרצים ובפגיעה משמעותית במחקר, בו בזמן שהמכללות ההולכות ומתרבות מספקות את ה"ביקוש" הגובר לתארים אקדמיים, וזאת בעלות נמוכה משמעותית (למדינה) מהאוניברסיטאות. בהמשך, בעקבות המלצותיה של ועדת מלץ "לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה" שפורסמו בשנת 2000, הופרדה גם ההוראה לתכניות לימוד "רגילות" ול"תוכניות סגורות" שהחלו לספק תכנים ותנאי לימוד בהתאם לדרישות ה"לקוח" בתמורה לשכר לימוד גבוה באופן משמעותי¹. את השלב האחרון בתהליך זה רואה גוטוויין בשביתת המרצים של 2008, אשר כתוצאה ממנה הוגדלו פערי השכר גם בתוך הסגל הבכיר עצמו, ובעיקר, מצבם של הוותיקים השתפר בעוד שהסגל הצעיר נותר מאחור. כך המשיך תהליך ה"הפרדה למען הפרטה", כאשר אם התוצאה המרכזית של  שביתת 1994 הייתה יצירת הפרדה בין הסגל הבכיר לשאר חלקי הסגל האקדמי, שביתת 2008 הסתיימה ביצירת הפרדה בין קבוצות בתוך הסגל הבכיר עצמו.

בעוד הסקירה של גוטוויין מסתיימת ב-2008, ניתן לראות כי התהליך אותו הוא תיאר ממשיך גם היום. דוגמה עכשווית היא ההסכם החדש שנחתם לפני כמספר שבועות בין נציגי אגודת הסטודנטים לבין משרד האוצר, לפיו הוחלט כי חלקו של שכר הלימוד יהווה יחס קבוע מתקציב ההשכלה הגבוהה. הסכם זה מהווה שינוי דרמטי במשולש הכוחות אוצר-מרצים-סטודנטים, כאשר אם בעבר התייצבו הסטודנטים לצידם של סגל המרצים כמעט באופן אוטומטי על מנת לבלום שינויים מבניים במערכת ההשכלה הגבוהה, מעתה ניתן להניח שכל דרישה מצד המרצים להגדלת התקציב תגרור התנגדות מטעם הסטודנטים, אשר בעקבות הסכם זה יאלצו להשתתף במימון גידול שכזה באמצעות שכר הלימוד. כך, בעזרת הסכם זה, הצליח האוצר לבצע שלב נוסף בתהליך ה"הפרדה למען הפרטה" כאשר הוא מפריד את הסטודנטים מהמרצים ורותם אותם לצידו.

אחת ההשלכות המרכזיות של תהליך ההפרטה אשר תואר לעיל הינה החדירה של הגיון השוק אל תוך כותלי האקדמיה, כאשר הגיון זה גורם לכך שתהליכי הפרטה וצמצום מתחילים להגיע לא רק מצידם של גורמים מחוץ לאקדמיה, אלא מתוך האקדמיה עצמה. דוגמה אחת לכך היא האופן שבו דרישת האוצר להעביר את ניהול התקציב מידי האוניברסיטה לידי המחלקות השונות גרמה לכך ששיקולים כלכליים החלו לתפוס את מקומם של אלו האקדמיים. על מנת להדגים כיצד תהליך זה מתרחש בפועל, אתבונן דווקא במערכת מרכזית אחרת בחברה הישראלית – צה"ל.

עד אמצע שנות ה-80, תוקצבה עלות ימי המילואים על ידי הביטוח הלאומי ומומנה על-ידי משרד האוצר. בצורה זו, עלות ימי המילואים לא הועמסה על תקציב הביטחון ומערך המילואים נוהל, בעיקרו, במנותק משיקולים כלכליים. משרד האוצר, אשר לא היה מרוצה מהסידור הזה, חיפש דרכים שונות לגרום לצבא להתייעל בנושא גיוס המילואים. משום שלא היה באפשרותו לכפות על צה"ל צמצום יזום בהיקף ימי המילואים, החליט המשרד לנקוט בטקטיקה מתוחכמת – הוא דרש להעביר את אחריות מימון ימי המילואים מביטוח לאומי אל תקציב הביטחון, תוך כדי תמרוץ הצבא לחסוך בימי מילואים בתמורה לשימוש בחיסכון זה למטרות אחרות. שינוי זה הביא איתו תוצאות מידיות: בין 1988-2009 צומצם היקף ימי המילואים ב-78%. ² לכאורה, שינוי זה  מצטייר כמהלך חיובי ויעיל, אך בסיפור הזה מסתתר לקח חשוב. משרד האוצר אומנם הצליח ל"ייעל" את מערך המילואים, אך זאת במחיר של הכפפת מערך המילואים לכלליה של כלכלת השוק. כך, גוף שאמור לפעול על פי שיקולי ביטחון החל לחשוב ולהתנהל במונחים כלכליים.

באופן דומה פעל משרד האוצר גם כלפי האקדמיה בישראל, כאשר הקפיד לתאר גם אותה כגוף מסורבל, בזבזני ולא יעיל, הדורש מהלך של התייעלות תקציבית. על מנת לגרום לכך, דרש האוצר כי אחריות ניהול התקציב תועבר מרמת ההנהלה הראשית לרמת המחלקות. במקביל לשינוי זה הוכנסו מספר מנגנונים אשר התנו את תקציב המחלקה בהתנהלות יעילה, ואף קנסו את המחלקות על חוסר יעילות. לדוגמה, על כל סטודנט החורג ממסגרת השנים המוגדרת מראש לסיום תואר (שלוש שנים לבוגר ושנתיים למוסמך) נקנס תקציב המחלקה. תנאי זה אילץ את המחלקות לפעול על מנת "לייעל" את תוכניות הלימודים, למשל בתוכנית המוסמך של המחלקה, אשר בשנה האחרונה הוחלט לצמצם את היקף הלימודים ואת רמת הדרישות בה (ראו המאמר של שירי, פקפוק 13).

דוגמה נוספת קשורה לשינוי בצורת תקצוב המלגות, כאשר במקום שהאוניברסיטה תממן מלגות לסטודנטים, כפי שהיה נהוג בעבר, חויבו המחלקות להשתתף באופן שווה במימון כל מלגה שניתנה, כאשר מימון זה ממומן ישירות מתקציב המחלקה. שינוי זה הוביל לכך שכל ראש מחלקה נאלץ לבחור האם הוא מעדיף, למשל, להוסיף מתרגל נוסף לקורס מבוא או להעניק מלגה לסטודנט מצטיין של המחלקה.

על מנת שהתניות אלו יפעלו בצורה אפקטיבית, דאג משרד האוצר להפעיל לחץ על המחלקות על-ידי חניקת התקציב הכללי. תקציב המחלקה לסוציולוגיה לדוגמא, קוצץ בצורה דרמטית מ-1,634,622 ש"ח בשנת 2006 ל-972,525 ש"ח בשנה הנוכחית (ירידה של כמעט 40% בארבע שנים). בתקופה זו נאלצה המחלקה "להתייעל" על ידי צמצום מספר המתרגלים (עוזרי הוראה ודוקטורנטים) מ-30 ל-21, וצמצום מספר עמיתי ההוראה (מורים מן החוץ) מ-21 ל-11 (ראו טבלה). כך ניתן לראות כי השילוב בין מעבר התקציב למחלקות וצמצום התקציב עצמו הובילו, תוך זמן קצר, להתנהלות עסקית המתבססת ראשית לכל על שיקולים כלכליים.

המרכיב הזה בכלכלת השוק, שבו כל פעולה היא פעולה מתומחרת והארגון נדרש להציב בפני "לקוחותיו" תמונה ברורה של עלות מול תועלת, חדרה בהדרגה לאקדמיה בעקבות תהליכי הפרטה חיצוניים, והיא גרמה, בתורה, לכך שתהליכי התייעלות והפרטה נוספים מתחילים להגיע מצידם של המחלקות והאקדמיה עצמה. התערבותם הפעילה של גורמים חיצוניים המעוניינים בקיומם של תהליכים אלו אינה נדרשת עוד.

לסיום, כמה מילים לגבי ההיבט הפוליטי של תהליכים אלו. הפרטת ההשכלה הגבוהה הוצגה בעבר, וממשיכה להיות מוצגת כיום, כמהלך הנעשה מתוך שיקולים כלכליים מקצועיים בלבד. למרות טענה זו, לדעתי חשוב להדגיש כי מהלכים אלו נובעים ישירות מאידיאולוגיה פוליטית ספציפית בעזרתם מקדמת המדינה זה שנים רבות מהפכת הפרטה המובילה לפירוק מדינת הרווחה הישראלית, שההשכלה הגבוהה הינה מרכיב מרכזי משירותיה החברתיים. הקיצוץ המתמשך בתקציב ההשכלה הגבוהה ותהליכי ההפרטה השונים הינם מהלכים שנועדו לקדם מדיניות ניאו-ליבראלית, אשר ברגע שמערכת מסוימת מחליטה (או נדרשת) לאמץ, היא, באותה ההזדמנות, מאמצת חשיבה המתבססת על שיקולים כלכליים ומונחת לפי הגיון השוק. כתוצאה, אין להתפלא כי ראשי האקדמיה החלו לדבר במונחים של "שירות", בראיית הסטודנטים כ"לקוחות" ובהתעניינות בתוצרים מדידים בלבד, בזמן שמטרות "בלתי יעילות" כמו נניח, תרומה להשכלה הכללית וחינוך לחשיבה מקורית וביקורתית, נזנחות מאחור.

 

¹ לדוגמה ראו: נועם פורר על התוכנית "החוץ תקציבית" באוניברסיטת תל-אביב: פורר, נועם. 2010."לטביה זה כאן". תזה: עיתון הסטודנטים של תל-אביב, 140: 10-12.

² לוי, יגיל. 2007. "שקיעתו של צבא המילואים". מפנה 53.

³ הנתונים נמסרו על ידי פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

לקריאה נוספת – ראו גיליון מיוחד של Social Anthropology בנושא הרפורמות במערכת ההשכלה הגבוהה בעולם.

 

ארז מגור הוא סטודנט בשנה השלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים וכמו כן סטודנט במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

 

 

 

בניגוד לסטודנטים בשאר המגמות לתואר השני (סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ודמוגרפיה), רוב הסטודנטים במגמת "לימודי ארגון" לא נמצאים במסלול המחקרי של כתיבת תזה ומעטים מהם ממשיכים במסלול האקדמי לתואר שלישי. לפני כשנתיים ביקרה במחלקה ועדת מומחים חיצונית שבחנה את הלימודים במחלקה. אחת מהמלצות הוועדה, בדו"ח הניטור שהיא כתבה, הייתה להעביר את המגמה למחלקה אחרת, למשל מינהל עסקים, ולהתמקד רק במסלול המחקרי. אך לדעת אחרים המגמה היא חלק בלתי נפרד מהמחלקה. גם היום המגמה ממשיכה להיות המובילה במספר הסטודנטים במחלקה.

בשנים האחרונות נשמעו קולות רבים מתוך המגמה שהביעו תסכול, אכזבה ולעתים גם כעס על תוכן הלימודים ועל מבנה המגמה. מערכת 'פקפוק' מעוניינת זה זמן רב לתת ביטוי פומבי לקולות אלו, אך למרות שבשיחות פרטיות עלו נושאים רבים, תלמידי המגמה לא היו מוכנים לכתוב בנושא ולהזדהות בשמם. עקב כך, בחרנו לארגן רב-שיח בו יוכלו סטודנטים במגמה לומר את אשר על ליבם. רבים מבין הסטודנטים בחרו שלא להגיע, ואיננו בטוחים שאלו שהגיעו מייצגים את רוב הסטודנטים במגמה. בנוסף, חלק ממשתתפי הרב-שיח בחרו להישאר בעילום שם, ושמם שונה בכתבה. יחד עם זאת, לדעתנו, הקולות והנקודות העולים מתוך השיחה הם חזקים ומשמעותיים, וחשיבותם עולה על מחיר האנונימיות.

 

נגרים ויועצות – על זהותה של המגמה

אחת הבעיות הגדולות שהעלו הסטודנטים הייתה הזהות הלא ברורה של המגמה: האם מטרתה להיות בית ספר לרכישת מקצוע או מגמה תיאורטית וביקורתית. התחושה אצל מרבית הדוברים הייתה שבסופו של דבר לא משיגים לא את זה ולא את זה. הדבר נובע, לדעתם, ממבנה המגמה – אך גם מהרכב ואופי הסטודנטים הלומדים בה.

ליאת: האוריינטציה של המגמה היא מבולבלת. אם הוחלט שזו מגמה תיאורטית, אז תפַתחו את הקורסים התיאורטיים, תנו להם יותר עומק. אם לא, אז תנו יותר פרקטיקה, יותר ניסיון מהשטח. אבל על שום דבר לא הולכים עד הסוף. נשארים כל הזמן על הגדר ובסוף יוצא שאין שורה תחתונה.

אדם קלין-אורון: אבל המחלקה אומרת בפירוש שלא הופכים ליועצים ארגוניים בסיום המגמה, לא?

יוסי: אם אתה מחפש בפועל מה לומדים במגמת ארגון לפי אתר המחלקה, אז באמת כתוב שלא לומדים להיות יועץ ארגוני. אבל כשמייח"צנים את זה, כשרוצים שאנשים יבואו לפה – אז לא סותרים את זה. המחלקה מדברת בשני קולות, אנחנו גם זה וגם זה. זה מעין סוג של הגביע לכל מי שלומד בתואר ראשון בסוציולוגיה. כאילו "תמשיכו איתנו, תמשיכו איתנו, ארגון, ארגון, ארגון! הנה הגזר ילדים!" ואז אתה מגיע, ואתה רואה שהגזר הוא סתם. הוא גזר. ואללה גזר, בסדר, ויטמינים, אבל אין פה מעבר.

 

תלמידי מגמת הארגון בהפסקה

ליאת: בשיחת הפתיחה של ישראל [ד"ר ישראל כ"ץ, ראש המגמה], הוא אמר בפירוש שזה לא מקום פרקטי ושאנחנו לא מוציאים פה יועצים ארגוניים, אנחנו מוציאים פה אנשים שיודעים לחקור וללמוד ארגון, אבל גם את זה הם לא עושים.

יוסי: אבל יוצרים רושם כזה, הנה עכשיו בשיעור, אחת המרצות אמרה, "כשתהיו יועצים ארגונים אז..." משחקים על זה. ורוב הסטודנטים דורשים את זה.

אז במובן מסוים הבעיה נובעת מהשטח, זאת אומרת, לפי מה שאתם אומרים המחלקה טוענת: תראו – אנחנו לא מייצרים פה יועצים ארגוניים, והאנשים שבאים למגמה אומרים: סבבה, אנחנו רוצים להיות יועצים ארגוניים, ואנחנו נירשם בכל זאת. ואז יש כל הזמן איזשהו סחף חזק שגורר לכיוון הזה.

יוסי: תראה, לדעתי רוב האנשים שנמצאים במגמה הם אנשים שבאו להיות יועצות ארגוניות. באמת, הן לא קוראות את מה שצריך לקרוא, הדיונים הם עם אותם ארבעה אנשים שכן קראו. זה גם מוריד לי את החשק לקרוא. אני בא, אני מנסה לנהל שיח ואז מסתכלים עלי "מה אתה דביל? מה אתה קורא? למה אתה מנסה? למי אתה מדבר?" בסופו של דבר אני יושב, זורק מילה שתיים ויוצא החוצה מהשיעור. לקראת סוף השנה, אתה לוקח את הסיכומים של אותן יועצות הארגוניות לעתיד. כך בעצם אנחנו לא מייצרים כאן סוציולוגיה ארגונית, לפחות אני לא מרגיש שמכינים אותי לאיזשהו מחקר ארגוני.

אז אתה אומר שבמידה מסוימת האקלקטיות של המגמה מתבטאת גם בהרכב הסטודנטיאלי. גם אם תרצה לעשות קורס שהוא יותר בעל נטייה תיאורטית אתה לא יכול כי יש אנשים שזה לא מעניין אותם או שאין להם את הכישורים לזה. אני מניח שזה עובד גם בכיוון ההפוך, שאם תעשה קורס נורא פרקטי אז יהיו אנשים שימצאו אותו מאוד לא ביקורתי.

מתן שחק: המגמה וישראל מנסים לפתח את התפיסה שאם אתה רוצה להיות יועץ ארגוני אז אתה צריך לבוא עם יכולת חשיבתית-ביקורתית מפותחת.

ליאת: אבל זה לא קורה... זה לא עוזר...

מתן: השאלה לדעתי היא האם חייבת להיות הדיכוטומיה שבין מחלקה אקדמית לבין בית ספר מקצועי. כי, שוב, כל העניין הוא שהתפיסה, לפחות של ישראל כפי שאני מבין אותה, היא שהערך המוסף של המגמה הוא שכאשר לומדים על ארגונים, צריך להבין שלא תמיד יש שורה תחתונה, שלא תמיד אתה יודע הכול ושאין נוסחה לכל דבר. מה שהמגמה מנסה לתת, לדעתי, זה את הכלים הבסיסים להתמודד עם זה, בעזרת הרבה מאוד שיטות אנליטיות, סוציולוגית, פסיכולוגיות או אנתרופולוגיות. אז יכול להיות שהייחוד של המגמה היא שהיא לא חנוקה בהגדרה אחת.

ליאת: אבל התחושה היא שזה לא קורה. תראו, ידעתי שכשאני באה לאוניברסיטה העברית ולא הולכת למכללות, אז יש לזה מחיר וזה בסדר. הייתי מוכנה לשלם את המחיר כי הכרתי את הסילבוסים. אבל אפילו מהבחינה התיאורטית אני לא מרגישה שזה מספק. אני מרגישה שלא ממש חוקרים ארגונים, אלא שהלימודים הם המשך של התואר הראשון, אני עדין ממשיכה לקחת את אותם קורסים, עם אותם מרצים [...] ויש הרגשה שבשם השארת המחלקה בחיים זה בא קצת על הגב של אנשים שלומדים ארגון. כלומר, בגלל שיש בעיה עם תואר שני באנתרופולוגיה וסוציולוגיה וקשה למשוך סטודנטים, אז על הגב של האנשים שמוכנים לשלם פה ממיטב כספם בשביל ללמוד ארגון, בעצם מקיימים את המגמות האחרות.

אז אחת הבעיות לדעתך היא שאת לומדת קורסים אחרים שלדעתך לא קשורים?

ליאת: אני את התואר באנתרופולוגיה סיימתי כבר. היה נחמד ומעניין, אבל די, באתי ללמוד משהו אחר. מרגיז אותי שהמחלקה לא מודה בזה. מנסים ליפות את המצב בטענה שאם אני אקח קורס באנתרופולוגיה [במהלך התואר השני], אז זה יעזור לי בעולם האמיתי, וזה לא נכון. עכשיו שאני בפרקטיקום אני רואה את זה. זה פשוט לא רלוונטי ולא עוזר. אז נכון שלימודי אנתרופולוגיה נתנו לי את המיומנות לעשות עבודה איכותנית. אבל זאת מיומנות שיש לי עוד מתואר הראשון, אני לא בטוחה שזה קשור בהכרח לתואר השני.

שלומית: אתם יודעים שבאיפ"א, האיגוד הישראל לפיתוח ארגוני [ארגון היועצים הארגוניים בישראל], המגמה שלנו לא מוכרת כמוסד שאחרי סיום הלימודים בו ניתן להיות חברים באיפ"א.

יוסי ואוהד: מה?!

שלומית: תסתכלו! כי לדעתם לא למדנו מספיק קורסים שמכשירים להיות יועצים ארגונים.

מתן: אבל זאת לא בעיה רק של מגמת ארגון, זה בכל המגמות במחלקה. יש פה אנשים שגומרים את הדוקטורט שלהם ומתלבטים אם הם סוציולוגים או אנתרופולוגים, או אנשים שמגיעים מבחוץ ואומרים "אני סוציולוג" ואומרים להם "אה, אתה אנתרופולוג" או ההפך. אין שום דבר מובנה גם במגמת הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, להפך, זה דבר שהוא פלואידי לחלוטין. אין שום דבר מסודר גם בהן.

כמובן שמגמת הארגון נבדלת בכך שהיא אמורה להיות מוּכוונת פרקטיקה. היא, בסוף, לפחות לפי תפיסת הסטודנטים וגם איפשהו בתפיסה של המחלקה, באה להגיד – אנחנו מוכוונים לרכישת מקצוע. אז יש לזה כמה היבטים. דבר ראשון, שאת הרבה מאוד מהסטודנטים במגמה לא מעניין כל מה שמסביב, לא מעניין אותם להתעמק בחומר, לא מעניין אותם תיאוריה. הם רוצים לצמצם כמה שיותר את החובות שלהם ואת הנוכחות שלהם, כי הם גם עובדים בדרך כלל, יש להם עוד דברים לעשות חוץ מלבוא לאקדמיה ולהגג פה.

ההיבט השני זה שהמחלקה דוחה את הפרקטיוּת. זאת אומרת, הרושם שלי הוא שבמחלקה לסוציולוגיה, עד כמה שזה מצחיק, דברים יישומיים הם דברים נחותים. היועץ הארגוני נתפס כאויב הכי גדול של הסוציולוג המרקסיסט הביקורתי, הביקורתיים מול הפרקטיים, שזה נוראי בעיני.

דבר שלישי, לדעתי בייעוץ ארגוני עצמו אין שום תיאוריה. אם אתה רוצה ללמוד ייעוץ, תלך תהיה יועץ, תלך תהיה שוליה של יועץ. תלמד איך עובדים בארגונים, תרכוש ידע מעשי שצוברים מהניסיון ולא מהאקדמיה. לדעתי,  אם אתה רוצה להיות נגר, לך תנגר.

 

סלט אורגני – על הבעיות במבנה המגמה

גם אחרי שצלחנו את הציפיות השונות ואת המתח בין הפרקטיקה לתיאוריה, בעיני רוב הדוברים הקורסים במגמה לא ברורים מספיק ולא נותנים מענה מספק לחקר הארגונים.

מתן: קודם כל צריך שתהיה מגמה. זאת לא מגמה, אין שום מגמה. נותנים כמה קורסים תיאורטיים, יש את כל הקבוצה של הקורסים של ישראל ועוד כמה. אני לא יודע אם המרצים מדברים ביניהם, אם הם יודעים מה כל אחד מעביר, אם הם מתכתבים ביניהם מה להעביר. לפחות הרושם שעולה מהכיתה הוא שאין איזה חוט מקשר בין כל הקורסים או הדברים השונים שלומדים במגמה הזאת, ולא עושים את זה גם בסוציולוגיה וגם באנתרופולוגיה. הדיאלוג בתוך המחלקה הוא הכרחי ובטח ובטח בתוך המגמה.

ליאת: כל פעם שאני יושבת עם ישראל בפגישות אישיות, אני רואה שיש למרצים מה ללמד. הפרקטיקום הוא הבית ספר הכי טוב. אז למה הקורסים בנויים כך, למה בצורה כל כך מלאכותית ולא לתת את זה בצורה מובנה? בקורסים עצמם?

מתן: לדעתי העמימות היא חלק מהעניין. המתודולוגיה של ישראל היא שכדי להעביר איך יועץ ארגוני צריך לעבוד זה מתוך עמימות. עכשיו, הוא יוצר את העמימות הזאת לפעמים בצורה מלאכותית ולפעמים בצורה קצת מלוכלכת, אבל בסופו של דבר זה התפיסה של העולם שלו לגבי מה זה יעוץ ארגוני וזה בלתי נפרד מהפרקטיקה שבה הוא בעלים של חברה לייעוץ ארגוני.

אוהד: אני חושב גם שבעיני ישראל ההסתכלות המסובכת הזו על ארגונים ועל העולם בכלל היא בבחינת "מזון בריא", כלומר מול כל הסטיגמות והגישות שקיימות בשוק הזה – אז פה, במגמה, אנחנו אוכלים "אורגני" - זה לא תמיד מתוק, אבל זה טוב. אני מתחבר לתפיסה הזו. אבל אני חושב שכן ראוי, ולו רק בשביל המוראל, לתת עם הסעודה האורגנית הזו איזה ממתק. זה לא בריא, אבל יש לזה חלק בתוך המכלול. זה מבחינת המחלקה, אבל גם מבחינת הסטודנטים שבאים למגמה, צריך לנסות לאמץ ציפיות אחרות כדי לקצור את הפירות שהמחלקה נותנת. אתה לא תקבל מה שהמגמה נותנת אם תפתח ציפיות שתהיה בבי"ס מקצועי [...] יש אנשים, גם בשנה ב' שמתקשים לקבל את מה שהמחלקה נותנת, וגם אם אני אישית לא ביניהם אני בהחלט מבין את התחושות שלהם.

 

סטטיסטיקה יצירתית - אז מה אפשר בכל זאת לעשות

למרות התחושה שאין הרבה מה לעשות, הצמצומים במחלקה, חוסר במרצים, הרכב אוכלוסיית הסטודנטים ועוד, דווקא למשתתפי השיחה יש כמה הצעות לשיפור, מצמצום חלק מהקורסים המתודולוגים, דרך עידוד היצירתיות ועד הכנסת יותר שטח אל הלימודים.

מתן: במחלקה יש מצד אחד רצון לשמר את התלמידי ארגון, כי הם מביאים את הכסף, כי זה בסוף רוב הנפח של תלמידי ה-M.A., מצד שני לא רוצים להשקיע בהם יותר מדי, לא רוצים לתת להם יותר מדי קורסים. לדעתי, אפשר לעשות יופי של קורסים גם באנתרופולוגיה וסוציולוגיה, ביקורתיים, בנושא של ארגונים ולא רק בעניין של תיאוריות. אני לא חושב שזה בלתי פתיר – אני חושב שזה לא באמת מעניין אף אחד במחלקה. אפשר לשבת וממש לנסות לבנות קורסים למגמות, לתת בשר לתואר.

 

תלמידי מגמת הארגון בהפסקה

שלומית: אבל זה לא רק "המגמה". לפעמים יש תחושה שאנשים רוצים אולי להתנער באיזה שהוא אופן ולומר ש"המגמה היא ככה" ולא "אנחנו". השאלה היא גם מה אנחנו בתור תלמידים של המגמה עושים ואיך אנחנו בתור קבוצה פועלים, גם הסטודנטים צריכים ליזום.

מתן: הם אנשים בוגרים, לא ניתן להכריח אותם. שלומית: זה נכון,  אבל עדין, אין מספיק תחושת ביחד במגמה. סיבה אחת היא שלאנשים לא ממש אכפת, והם בעיקר מתלוננים. הנה גם עכשיו הנוכחות פה [ברב-שיח] היא לא המונית, כי עד יותר קל להגיד כן, מאוד אכפת לנו, אנחנו מסכנים ואין לנו זה ואין לנו ככה. אז תבואו, תגידו משהו, תכתבו מאמר, תיזמו משהו. אבל אנחנו אדישים. אין תחושת של "אנחנו", אין תחושה של ביחד.

מתן: אני מסכים.

אוהד: כמו שמתן אמר, ייעוץ ארגוני זה מקצוע שיש בו מן האמורפיות, יש בו הרבה גישות וזה מאוד תלוי בפרשנות האישית של כל אחד ובארגון שבו הוא נמצא. בתוך המצב הזה כל אחד צריך באמת להפעיל הרבה שכל ויצירתיות כדי להצליח במקצוע. למרות זאת, אני חושב שבמהלך הלימודים שלנו במגמה אפשר היה  לתת איזשהו מבנה יותר ברור שבתוכו משחקים. זאת אומרת, יש ארגז חול מאוד מבולגן וזה בסדר, אבל ראוי שתהיה איזו מסגרת. כנראה שיש אי הסכמה לגבי מה המסגרת הזו צריכה להיות ומה האופי שלה. אחרת אני לא מבין את המבנה. לדוגמה, בתואר השני בכלל יש הרבה פרזנטציות – סטודנטים נדרשים להעביר שיעור. בחלק מהמקרים, למשל בקורס של ישראל, כמעט כל שיעור שני צוות סטודנטים מעביר את השיעור כולו וחומר תיאורטי כבד. זה בעיני בעייתי מכיוון שבפרזנטציה כזו יש מרחב מוגבל ליצירתיות, וזה והיא גם בד"כ לא מועברת באוריינטציה מקצועית – אלא אקדמית. זה משהו שלדעתי מפוספס., אפשר לחבר יותר את היצירתיות בהקשר המקצועי, למשל, כמו דברים שאנחנו עושים בפרקטיקום. כשאנחנו כותבים דו"ח על הארגון אז אנחנו מביאים לידי ביטוי משהו שאנחנו רואים לנכון – לא למדנו איך לכתוב דו"ח, וקיבלנו חופש יצירתי, ואנחנו מקבלים על זה הערות אחר-כך. אנחנו עוברים איזשהו תהליך כדי לגלות את הפן היעוצי שאנחנו מתחברים אליו. צריך למצוא דרך לייצר מבנה של מגמה וקורסים שבתוכו מתקיימת איזושהי יצירתיות טובה בפן המקצועי.

ענבר: כמו שכבר אמרו אני חושבת שאחד החוסרים הגדולים זה פרקטיקום. במקומות אחרים מציעים אותו ופה לא ואם יש איזשהו דגש "פרקטי" הוא מתפספס בגלל זה.

אוהד: אני אתן דוגמא שנראית אולי קצת שולית, אבל לדעתי משמעותית. למשל, דברים כמו סטטיסטיקה. "שיטות סטטיסטיות א' וב'", קורסי תואר ראשון שרק במגמת ארגון הם בגדר דרישת חובה. אני לא מכיר יועצים ארגוניים שחוזרים הביתה ואומרים "אני חייב לעשות לזה רגרסיה! אני חייב! אני חייב! תעצרו אותי!" החובה ללמוד את הקורס הזה היא מיותרת לדעתי, ומי שמעוניין תמיד יכול לבחור בו, כמו ביתר הקורסים האחרים במחלקה שלא קשורים ישירות לייעוץ ארגוני.

שלומית: להגנת הסטטיסטיקה, יצא לי לעבוד עם יועצת ארגונית, והיא משתמשת הרבה בכלים האלו, אז אולי זה לא הדבר החשוב ביותר אבל עדין נדמה שזה כלי משמעותי, אולי אנחנו לא מבינים את זה מספיק.

 

סטטיסטיקה – אימת המגמה

ענבר: אני מצטרפת לאוהד לגבי הקורסים בסטטיסטיקה ובכלל העודף בלימודי שיטות מחקר. נראה לי שהחובות של המגמה בתחום הזה הן מופרזות. בנוסף, זה טוב ויפה שחשבו לצמצם את ימי הלימוד לשניים בלבד, אבל, המערכת ביומיים האלו בנויה בצורה די גרועה. יש המון חלונות ואין רצף לימודים, אין גם כמעט כלל קורסי בחירה למלא את החלונות האלו. כך שבחלונות אפשר למצוא כמעט את כל המגמה על הדשא.

מתן: חסרה התמקדות בארגונים ישראליים. אין שום דבר שקשור לישראל, שום תובנה מיוחדת לגבי סוציולוגיה ארגונית ישראלית, או של ארגונים ישראליים. למשל, [אפשר] לשלב פה את אייל בן ארי, מיכאל שלו או אחרים שעוסקים בתחומים האלו וממש ליצור סוציולוגיה וחקר של ארגונים ולא רק קונוטציה של יעוץ.

אוהד: בנוסף, בעיקר בשנה א' יש עמימות לגבי הפרוצדורות –רוב הסטודנטים יודעים בערך מה יועץ ארגוני עושה, אבל אף פעם לא ראה תהליך כזה מההתחלה ועד איזה שהוא סוף. אז ברמת המבנה הזה, אפילו בהיבט ביקורתי, אפשר למשל לקחת מאמרים מכתבי עת כמו "משאבי אנוש" או "ייעוץ ארגוני", שהם לא סופר אקדמיים – ולדבר עליהם בעיניים תיאורטיות. שניגע במשהו שבעינינו הוא קיים בעולם כייעוץ ארגוני. או למשל השוק העסקי, שמדבר בשפה אחרת ואנחנו צריכים לדעת לדבר איתו. יש אנשים בפרקטיקום שלמשל מצאו את עצמם כותבים דו"ח לארגון שהוא מאוד מאוד תיאורטי, ואז פתאום הם נזכרו שהם כותבים לארגון עסקי, ואז הם שינו את הדו"ח. אז כתהליך למידה זה נחמד וחשוב, אבל זה מגלם איזושהי נימה שאנשים, איזושהי תחושה שאנשים חשים פה ביחס ללימודים במגמה – לדעתי אפשר לאזן את זה קצת, לתת קצת סוכריות, להכניס קצת יותר שטח. אין שום ספק שאנחנו לומדים כאן המון, מתפתחים ומקבלים כלים לעבודה ייעוצית, אבל יש חשיבות גם ב"הרגעה" של הסטודנטים שמתכוננים לצאת החוצה. גם אם לא מדובר בהכרח בתכנים שכשלעצמם הם מאוד קריטיים, אני חושב שגם לאפקט הפסיכולוגי ולאווירה שמתגבשת במהלך הלמידה יש חשיבות לא קטנה.

 

אדם קלין אורון כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

דניאל וינברג הוא סטודנט בשנה הראשונה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, המקווה לכתוב את התזה שלו על תחום משחקי התפקידים בישראל.

לירון שני הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת התיזה שלו: "מרשם לטבע - מפגשים מהסוג המודרני - המפגש בין מפוני גוש קטיף והארגונים הירוקים סביב ההתיישבות ביישוב מרשם", נכתבה בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

 

אז מה עושים בעצם עם המחשבה שיש בה ספק, בעולם מקצועי של מעשים ותביעה לבטחון?  

כמה מילים על המקום ממנו אני באה. אני בוגרת המחלקה בלימודי הארגון (2002) ועוסקת בייעוץ ארגוני כעשור. בתחילת הדרך עבדתי בעיקר עם הצבא ועם ארגונים ממשלתיים, קהילתיים וחינוכיים. מאז 2003 אני עובדת בחברת יעוץ (קבוצת נירם גיתן) גלובלית, ויועצת למגוון רחב של ארגונים עסקיים בעיקרם, חלקם ישראליים וחלקם גלובליים.

 

על הפקפוק הסוציולוגי ו"עבודת שטח" בארגונים

כידוע, יועצים ארגוניים "צומחים" בדיסציפלינות שונות, שהמרכזיות שבהן הן פסיכולוגיה (בעיקר חברתית אבל גם קלינית ואחרת), מנהל עסקים, הנדסת תעשיה וניהול וסוציולוגיה. אחד הערכים המוספים המובהקים של היועץ הסוציולוג (או היועצת הסוציולוגית), מנסיוני המוגבל, הוא הרגלי הפקפוק. הסוציולוגיה, לפחות כפי שהיא נלמדת בעשור האחרון ויותר באוניברסיטאות בארץ, היא ביקורתית, דה-קונסטרוקטיבית, ומפקפקת. וטוב שכך.

אבל... החיים היומיומיים שבין חשיבה סוציולוגית ביקורתית ומציאות מלאת הבניות שחוזרות ומנציחות את עצמן, מתסכלים מאוד, שלא לומר מעיקים. דוגמאות טובות אפשר למצוא בגליונות הקודמים של 'פקפוק' אצל אדם קלין אורון ומיכל אסא ענבר, שמתארים את המתח הזה במפגש עם החיים בכלל ועם ההורות בפרט. ובכל זאת, במידה רבה אני מדי פעם מקנאה בשניהם, שהחיים באקדמיה (לפחות בפנטזיה שלי...) מגנים עליהם מהתמודדות יומיומית בכל החזיתות עם הצורך ב"לקיחת צד": עם הבחירה בין לאתגר את כללי המשחק החברתי או לשחק אותם, ולכן גם לקחת חלק פעיל בהנצחתם.

ורק להבהיר לכל המפקפקים – אני לא מתלוננת (רק טיפה), אני אוהבת אהבה גדולה את העבודה שלי. היא מעניינת, מאתגרת, מאפשרת לגעת באנשים באופן הדדי ומשמעותי, להשפיע ולשנות. ועדיין, עם כמה טיפות פקפוק בעורקים, מהדהדת שאלה תמידית: איך לעזאזל מביאים את הערך המוסף הסוציולוגי המפקפק הזה לידי ביטוי בשטח?! (ומי שמוצא לה תשובה מתבקש לעדכן אותי בהקדם).

כמה דוגמאות מהשטח (שלי) לצמתים של פקפוק ובחירה, בין מאבק בהבניות וב"כללי המשחק" ובין שותפות כלשהי בהנצחתם.

 

עולם גלובלי, מפגש בין תרבויות, הביטוס והון תרבותי

לפני כשנתיים התבקשתי ע"י צוות משאבי אנוש בחברה גלובלית שבסיסה (headquarters) בישראל להנחות סדנה למנהלים בכירים באופרציה של החברה בהודו. הסדנה עוסקת בתפישת התפקיד של דרג המנהלים המדובר, ומעודדת דרג זה להוביל, להשפיע ולקחת חלק פעיל יותר בעשייה בכלל. במסגרת ההכנה לסדנה נפגשתי עם מנהלים ישראלים בכירים שעובדים לאורך שנים עם האופרציה ההודית ומכירים היטב את אוכלוסיית היעד לסדנה. המנהלים עימם נפגשתי שמחו מאוד על הסדנה. "הזדמנות לשנות למנהלים ההודים את התפישה"; "להראות להם מה זה להיות מנהל"; "שיצמיחו יוזמה והתקפיות". כל כך גברי, ישראלי, מערבי, ממשמע; ויחד עם זאת, בחברה המדוברת, מאוד הכרחי ואדפטיבי.

אז מה עושים? יוצאים בשליחות היוזמה וההתקפיות (סחורה שממילא לא בטוח שאפשר לספק)? מפקפקים בקול רם? עם מי? עם הארגון הממשמע? הישראלי? ההודי? לאיזו מטרה? מכאן ואילך הפרטים פחות חשובים. מה שחשוב הוא המחשבה המפקפקת עצמה. מודעות למורכבות, לשיח הגלוי ולשיח הסמוי ולמשמעויותיו לפרט ולארגון. מה עושים איתו? שאלה לא פחות חשובה, אבל בהיעדר האפשרות לראות, אפילו באופן חלקי, דרך ההבניות, בוודאי שאי אפשר לעשות כלום.

זו אחת הסיבות שאני באופן אישי מעדיפה לגייס בוגרי מחלקות שנחשבות "תיאורטיות" במהותן ולא "פרקטיות". את הפרקטיקה אפשר ללמוד תוך כדי תנועה. תפישה, חשיבה וכלים לחשיבה הרבה יותר קשה ללמד. המחלקות הנחשבות כתיאורטיות מצליחות לא מעט בהכשרת אנשים חושבים, עם רוחב ועם עומק, שהם כלים הכרחיים בעיניי ליועצים בשטח.

 

יחסי כוח, היררכיות ומגדר

עוד דוגמה. תהליך רחב של שינוי, שאותו מובילה סמנכ"ל משאבי-אנוש בארגון שמנציח בצורה חריגה (באופן יחסי לרוב הארגונים בשוק) פערים מגדריים. המצב בהנהלה, באופן לא מפתיע, משקף ומנציח באופן מדוייק למדי את מערכת יחסי הכוחות המגדריים בארגון כולו. לנו, כצוות של יועצים, אין ממש גישה למנכ"ל ולהנהלה או מנדט לעבוד מולם. כמו בהרבה מקרים ניתן מינוי לסמנכ"ל משאבי-אנוש "להתעסק" בתהליך וההנהלה מצפה שיפריעו לה כמה שפחות. תהליך השינוי לא ממש משפיע או מושפע מסוגיות מגדריות יותר מכל תהליך רגיל אחר בארגון הזה, אבל ברור שנדרשת עבודה משמעותית בנושאי מגדר ושיוויון, ועיסוק במחיר שמשלם הארגון על המצב הנוכחי. עיסוק בנושאים כאלו במסגרת הארגון הזה הוא לא טריוואלי לא רק בגלל עמדת ההנהלה והמנדט של הייעוץ: שינויים יסודיים בתפישות ובחשיבה בכל ארגון, כמו משיכת שטיח מתחת לרגלי עומדים, צריכים להיעשות בתשומת לב ובתבונה. אנחנו בחרנו לשנות בקטן מאוד, ורק במקומות שבהם היתה לנו מעורבות מספקת בשביל "להחזיק" את ההתערבות. למשל, שילוב נשים בצוותי עבודה וחשיבה שמקומן בהם פחות מובן מאליו, שילוב שדרש הכנה של כל המעורבים, תמיכה בנשים תוך כדי תהליך ועוד. נשאר לנו רק להכיל את התסכול של עצמנו מול המציאות העגומה. אבל, שוב, בהעדר מודעות גם המעט אולי לא היה קורה.

שתי הדוגמאות הללו הן קלות יחסית: ההבניות קלאסיות יחסית, ההיררכיות של הכוח ברורות (או לפחות כך נדמה...) ונראות לעין. איפה אנחנו מפספסים? כנראה בהרבה מאוד מקרים. בכל מקרה, נדמה לי שסוציולוגים או אנשי מקצוע אחרים שצמחו בעולם של חשיבה ביקורתית מפקפקים קצת יותר ומפספסים קצת פחות.

דר' ישראל כ"ץ, ראש המגמה ללימודי ארגון, לא מסכים עם האמירה האחרונה, וטוען שאפשר לשלב ואף מצדד בכך. אך הוא מודה שזה לא קל. הוא מתאר את מקומה הייחודי של המגמה במחלקה, ואת המורכבויות המאפיינות אותה:

"המגמה ללימודי ארגון קמה מתוך ביטוי לתהליכים רחבים, בהם של חתירה לפרופסיונליזציה ותוך הכרה בנוכחות הגוברת של ארגונים בשיח החברתי. עולם התוכן של הארגונים קיבל מרכזיות, והמחלקה השכילה לזהות בשלב מוקדם הלכי רוח אלו ולהגיב אליהם. הדבר נוגע לשאלה הכללית יותר של השפעה ויחסי גומלין בין אקדמיה וחברה, ובין תיאוריה ומעשה. אני אישית מצאתי את השילוב כפורה – בעיני מעשה תורם לתאוריה, ולהיפך. זוהי שניות, שצריך ללמוד לחיות איתה ולא להכנע לפיצול הקטגורי."

 

כאשר אני שואלת, מהן מטרות המגמה ומהי דמות הבוגר / בוגרת הרצויים מבחינתה, עונה דר' כ"ץ:

"יש כאן שתי מטרות. המגמה מכוונת לעולם המעשה, לאפשרות של פיתוח קריירה מקצועית (של יעוץ ארגוני, של מחקר יישומי, של פעולה חברתית, ועוד), אך המגמה מעולם לא רצתה לוותר על העניין הסוציולוגי והאקדמי שביסודה (כולל העניין בבוגרים שימשיכו במסלול האקדמי). ואכן, יש בוגרים שממשיכים במסלול האקדמי ועוסקים במחקר ובהוראה, ויש כאלה שלא. יש כאן מורכבות, שגם המחלקה עסוקה בה: המגמה הצליחה – במובנים של ביקוש ללמוד בה; אך אם באים רבים – בהכרח חלק מהקהל הזה פניו אל החוץ. אני מנסה לטעון ששני הדברים יכולים לחיות יחדיו, ויש חוזק שנובע מהצרוף של עניין אקדמי, חקרני ועיוני, ושל פרקטיקה. בשילוב הזה יש ערך עצום. לפרקטיקה, השילוב הזה תורם בגלל המשמעת האקדמית: התביעה להתחדש, לבסס דברים על לימוד ומחקר מסודר, המאמץ לתיאורטיזציה. ולצד האקדמי זה תורם, משום שאתה נמצא כל הזמן במגע עם חומרים חיים ורלבנטיים ומכיר לעומק ארגונים ואנשים ונדרש להתייחס. כמו שאני מביא את העניין האקדמי לזה הפרקטי, אני גם מביא לעבודה האקדמית דברים שהייתי צריך להתמודד איתם בשדה כיועץ המלווה ארגונים שונים בעבודתם לאורך זמן וגם כיזם וכמנהל של קבוצת יועצים.

המגמה תמיד סבלה מחוסר במשאבי הוראה. יש פער בין ביקוש ניכר ומשאבי הוראה מצומצמים. זה יוצר לעיתים  אכזבה אצל התלמידים, שרוצים יותר היצע של שעורים בתחום ויותר מגוון. אנו מנסים לתמרן בין האילוצים והאפשרויות. יש פתרונות – בכל זאת מוצעים שיעורים רלוונטיים לא מעטים במחלקה, וגם מחוצה לה. אבל עקב צמצום הנ"זים, יש בסה"כ פחות קורסים בתחום. בכל זאת, גם במצב הנתון כעת בוגרים יוצאים מפה עם תפיסה מורכבת ועם אוריינטציה טובה בכל מה שקשור לעולם הדעת הארגוני ולאפשרויות לפעול בתוכו. הם גם יודעים שעליהם להמשיך ללמוד גם בהמשך, וזה חלק מלהיות איש מקצוע. אתה לומד לאורך כל החיים. הלימוד הוא מרכיב חשוב ומעצים גם מעבר ללימודי התואר. בוגרי המגמה ממשיכים – מיעוטם לדוקטורט ולעבודה אקדמית, ורבים מהם מועסקים על ידי גופים שעוסקים בייעוץ או בתפקידים ארגוניים מגוונים. יש שמועסקים כיועצים לצבא, כאלה שעובדים בארגונים חברתיים, לפעמים הם משמשים כמנהלי הדרכה, הערכה ומחקר בארגונים שונים, ביחידות משאבי אנוש, ביחידות תכנון, במכונים שונים – יש מגוון עצום. ויש גם בוגרים העובדים כעצמאיים."

 

דר' כ"ץ מתנגד לדיכוטומיה "עשייה – מחקר" ומשווה את הערבוב בין עשייה אקדמית ועשייה מחוץ לאוניברסיטה, לערבוב שמתרחש בנקודות ההשקה של הסוציולוגיה לדיסיפלינות אחרות:

"מה שמאפיין את הסוציולוגיה בכללה מאפיין גם את המגמה. הסוציולוגיה אינה עוסקת בדברים שהם נושאי מחקר או בירור אקסקלוסיביים שלה – היא מתייחסת למרחבי חיים ופעולה של אחרים, כשלסוציולוגיה יש אמירה ביחס אליהם. הסוציולוגיה תמיד פולשת לתחום בו יש גם אחרים.

לאורך השנים עבודתי האקדמית משולבת בשתי מחלקות - גם בסוציולוגיה וגם בפסיכולוגיה. עבורי החיבור והממשק הזה פורה. אין לי תפיסה של צריפות או של בידול. לטעמי יש ערך באינטראקציה ובמפגש עם האחר, וזהות נבנית תוך שיח וחשיפה להשפעות שונות. העולם פוגש כיום רב-תחומיות על כל צעד ושעל, וגם החדש נוצר ע"י חיבורים. שדה הייעוץ הארגוני צמח במרחבים של חפיפה בין תחומים, וכך גם הפסיכולוגיה החברתית וגם מקצועות אחרים שהתהוו והשתנו לאורך השנים. וגם ההוגים שהושפענו מהם לא גדלו כולם במחלקה אקדמית אחת. אסכולות חוצות מחלקות אקדמיות, וגם בשדה נוצר שיח ער בין אנשי מקצוע שמקורם במסלולים שונים. אבל זה כמובן עושה את הדברים למורכבים. התיאוריה הסוציולוגית מאד חשובה בעיני, אבל גם היא מרובת גוונים וקולות וקמה מתוך שיח עם השפעות של דיסציפלינות אחרות. אם אתה נשבה במציאות של פיצולים ותיחומים נוקשים, אתה מצמצם את ראייתך. מצד שני, המפגש עם ראיות אחרות יוצר אתגר המלווה בעומס ומעלה שאלות של זהות. בסה"כ, לצד הערך של בירור זהותי יש בעיני גם ערך עצום למפגש הבין-תחומי והוא עשוי להיות מאוד פורה."

 

אבל האוניברסיטה הרי מעודדת אותנו לבחור. זו אחת הסוגיות הסבוכות ביחסי האוניברסיטה והחברה שבתוכה היא נמצאת: האם האוניברסיטה צריכה להיות מוסד שמכשיר למקצועות מסוימים? האם  עליה להענות לדרישות ולצרכים של הקהל המתדפק בשעריה?

"יש יחסים מורכבים. יש דואליות. הביקוש נותן ערך, אבל גם מעורר דאגה – האלטרנטיבה לביקוש היא אנינות – שרק מעטים ירצו אותך. לכאורה יש משהו חשוד בלהיות מבוקש על ידי רבים: למה זה כ"כ פופולארי? אבל כל צורת התקצוב הנוכחית דורשת רבים. יש כאן שוב, שניות. המחלקה שלנו מקיימת את השניות הזו ומתמודדת עימה – ניסיון לצרף ביקוש ואיכות. זה מתח לא פשוט. בהוראה במגמה, יש צורך להתמודד עם המורכבות. צריך שהדברים יהיו רלוונטיים, ללמד באופן שיהיה מורכב ומעניין כאחת. בעיני זו התמודדות מצוינת, צריך להיות מתוחכם ונגיש כאחת – אנין וניתן להבנה."

 

אני מנסה לשאול על החוויה האישית של היותו חוקר ואיש מקצוע, אך דר' כ"ץ  מסתפק בהקשר זה באמירה הבאה:

"אני אדם שבחר לטפח את השניות הזאת, להיות איש מעשה ומצד שני לעסוק בעניין האקדמי. אני מחזיק את המתח של להיות בשני מקומות – וזה לא תמיד פשוט. אבל לאורך הדרך יש לי הרבה רגעים של סיפוק עצום ושמחה."

 

מה תייעץ לסטודנט/ת לתואר מתקדם, שעומד/ת בצומת הזה?

"אני רואה סטודנטים שמקיימים קריירה אקדמית הנבנית במסירות וברציפות. זה ניתן. ויש מי שמשקיע כמה שנים רק בקריירה האקדמית, ואחר כך מתחבר לעולם המעשה. בחוץ יש דרישה לאקדמאים רלוונטיים. גופים מעוניינים באנשים שמחזיקים קריירה אקדמית ועושים עוד דברים – ייעוץ, הערכה – זה מבורך בעיני. לסטודנטים יש קושי, וצריך להחליט כמה להשקיע בזה או בזה. לעיתים זה מתנגש ברמת העיתוי. ואז אתה מתזמן את זה, מחלק את ההקצאה של האנרגיה בין הזירות השונות לאורך השנים. אני הצלחתי רוב חיי להחזיק את שניהם. אני מודה שבנקודות צומת נדרשים לעיתים להחליט יותר לכאן או לכאן. אבל אפשר לחקור באופן שמלווה את העשייה. ובתקופות מסוימות להרפות מהעשייה ולשוב אליה. זה לא או-או. כמובן יש אנשים רבים שכן עושים את ההכרעה של או- או, ומעדיפים התקדמות אקדמית על חשבון עבודה נוספת, או להיפך. או שמשתמשים ביכולות אקדמיות מחוץ לאקדמיה  בשלב מאוחר יותר בחיים."

 

לקראת סוף השיחה, דר' כ"ץ מספר על הדברים שהוא כותב בעת זו

"אני מסיים כעת כתיבת ספר הקושר מחשבות שעיגונן בתיאוריות פוסט-מודרניות עם המציאות הארגונית; ועומד להתחיל מאמץ מחקר וכתיבה חדש על מיתולוגיות ארגוניות – בשני המקרים הטריגר לזה היה בחוץ, בעבודת המעשה שלי, אך החיבור לתיאוריה והעניין להוציא לאור ולתרום לידע הכללי נמצא פה באקדמיה. אני רואה את ההזנה ההדדית – עבורי חשובות היכולות ללמוד ולנסח מחשבות תיאורטיות תוך חשיפה ומפגש עם גירויים והתמודדויות מהשטח – אלו תשומות שנכנסות למחקר. יש יחסים אינטימיים בין היכולת לחקור, לפעול כאיש מקצוע, ללמד – ולטעמי מחקר והוראה גם כן מזינים זה את זה. המפגש הוא מאד פורה ומרתק. בחיי אני מאד מודה על זה. גם לבחור בכיוון אחד זה לגיטימי כמובן. פה כל אחד מתמודד עם האיווי שלו ועם מה שהוא מזהה כאתגר עבורו."

 

ולגבי עתידה של המגמה, והאוניברסיטה בכלל?

"האתגר של האוניברסיטה זה רלוונטיות תוך יכולת להתחדשות (כולל מציאת פתרונות ארגוניים הולמים). מחלקות נעלמות, במדעי הרוח למשל, ולא בגלל שאין שם אנשים טובים ולא בגלל שהדיסציפלינה איננה נחוצה, אלא בגלל שאין ביקוש. אתה מוכרח לקיים קשר עם הקהל שלך. אם לא יתפתח פה משהו רלוונטי ומתחדש, האוניברסיטה תפסיד, ותצמצם משמעותית את התרומה וההשפעה שלה על החברה הישראלית."

 

טליה שגיב היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' גד יאיר, עוסקת בזהות עדתית כפולה. ספר הביכורים שלה, "גם אתם גם אתם גם אתם – כמוני?", עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים". הספר נבחר על ידי מוסף הארץ כאחד מארבעת ספרי המקור המבטיחים של השנה הקרובה.