במקביל לעבודתי, במשך כשלוש שנים תרתי אחר נושא ממוקד ואחר מנחה, לדוקטורט שכבר ידעתי שאני רוצה לכתוב. כל שידעתי הוא שהמחקר שלי יעסוק בתחום כללי שעניין אותי יותר מכל – מגדר, ובאופן יותר ספציפי בהיבטים של זהות אימהית בהקשר של עולם העבודה (היה זה אחד הפרקים בעבודת התזה שלי - שעסקה במעבר להורות והשפעתו על קונפליקטים בין בני הזוג - שעניין אותי להעמיק בו). אולם הנושא עדיין לא היה ממוקד דיו, ובנוסף, טרם מצאתי מנחה. הנושא התחדד מכיוון בלתי צפוי - אירוע אנקדוטאלי למדי שאירע בשנת 2006, אשר לימים הבנתי שהפך לנקודת-מפנה בחיי. באחד הימים סיפרה לי אימא של חברה של בתי (שהייתה אז בת חמש) כי שתי אמהות אחרות שוחחו ביניהן בנוכחותה על כך שלבתי שוב יש כינים ופטרו את העניין באמירה: "נו, למה את מצפה? אימא שלה עובדת כל היום. מי יטפל לה בכינים?" (היא לא העלתה בדעתה שבן-זוגי, אביה של הילדה המדוברת, יודע לסלק כינים ואף, רחמנא ליצלן, עושה זאת).

כסוציולוגים/ות, אני מניחה שכולנו נצליח ללא קושי לעמוד על כך שאמירה אגבית זו של אותה אם מגלמת בתוכה עולם שלם של מיתוסים והבניות חברתיות של מוסד האמהוּת, תוך משטורן של אמהוֹת, ולבושתי - אנכי ביניהן. למעשה, לא יהיה זה מרחיק לכת לטעון כי אמירה זו משקפת נאמנה את משטר הביות1 (Domesticity Regime), על פיו הספֵרה הפרטית (עדיין) נתפסת ככזו בה נשים אמורות לדאוג לבני המשפחה וכתחום אחריותן הטבעי, וזאת למרות כניסתן המאסיבית לספרה הציבורית. כסוציולוגית פמיניסטית, גם אני הבנתי זאת ואף התקוממתי ביני לבין עצמי, אולם כאמא, ברגע בו נאמר משפט זה באזני הרגשתי כיצד הוא מפלח את האוויר, ובדרך – את ליבי! הוא הצליח לגעת במקום שכלל לא ידעתי על קיומו ובוודאי שלא הייתי מודעת למידת עוצמתו – המקום של אם (פמיניסטית?) חדורת רגשות אשמה מכך שכפי הנראה אין היא אמא ראויה. זמן רב (ואולי עד היום) לא הצלחתי להתאושש מהעניין!

אני משערת כי האירוע הלכאורה-פעוט הזה קיבל משמעות כה חזקה עבורי משום שהוא נפל על קרקע פורייה – הוא פגש אותי בעיצומה של תקופה בה שלט חוסר איזון בין עבודתי לשאר תחומי חיי. מאחר ובאותה עת כבר הבנתי שאני מעוניינת לסיים את עבודתי בצבא לטובת חיים אקדמיים, פילסתי את דרכי בחזרה אל האקדמיה כמנחה באוניברסיטה הפתוחה וכמתרגלת במכללה למנהל. שתי המשרות הללו, בנוסף למשרה ה"מלאה פלוס" בצבא בה עדיין החזקתי, מילאו את כל זמני וחיי. אם לדייק במונחים של שעות, הרי שמצאתי את עצמי עובדת כ--18-20 שעות ביממה במשך חצי שנה – עד להתפטרותי מהצבא באוגוסט 2006. התוצאות לא איחרו לבוא - לחץ, מחסור בשעות שינה (אין זה עניין של מה-בכך לישון כשלוש-ארבע שעות בלילה במשך חצי שנה), היעדרות מוחלטת מכל תחום אחר בחיי ובעיקר מחייהן של בנותיי, ומעל לכל – הביקורת החברתית הקשה סביבי (שחלקה נשמעה וחלקה נלחשה, אך מעולם לא פסחה על התחנה של רגשות האשמה) כפי שהודגמה באמירה ההיא. כל אלו ערערו אותי רגשית, ובמקביל, עוררו את סקרנותי האינטלקטואלית לחקור את החוויה הזו, שהפכה, בסופו של דבר, לנושא העומד בבסיס הדוקטורט שלי – איזון בין עבודה וחיים פרטיים (work-life balance) בתחום שאולי מאתגר סוגיה זו יותר מכל – ענף ההיי-טק.

נושא זה עבר מאז כמה גלגולים, בעיקר הודות למנחה שלי, ד"ר מיכל פרנקל, אשר לימים שכנעה אותי להוסיף גברים-אבות אל תוך המחקר (כזכור, אני התעניינתי בזהות של נשים-אמהות), תוך הדגשת החשיבות של פוטנציאל ההשוואה הבין-מגדרית הטמון בכך. הליווי של ד"ר פרנקל בהתפתחות נושא המחקר היה רק הסנונית שבישרה את הבאות – הנחייה מסורה ומקצועית של מנחה המלווה ומכוונת אותי לכל אורך הדרך. בסופו של דבר, נושא המחקר שהתגבש היה איזון עבודה-משפחה/חיים: נרטיבים ונקודות מפנה בקרב מנהלות ומנהלים בתעשיית ההיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר. במסגרת המחקר אני מתמקדת במנהלות ובמנהלים הממוקמים ב"מסלול המהיר" ומשמשים כ"עובדים אידיאליים"2 בתעשיית ההיי-טק בישראל, והשוואתם לאמהות ואבות שעברו מההיי-טק התובעני אל ה"מסלול האיטי" (slow track). מטרת המחקר היא לחשוף את התמודדותן/ם ועיצוב זהותן/ם המגדרית, תוך איתור נקודות מפנה (turning points) בחייהן/ם, דרך ניתוח סיפורי חייהן/ם בהקשר לשיח איזון עבודה-משפחה/חיים.

המתודולוגיה בה אני משתמשת היא ניתוח איכותני-תמטי ונרטיבי של שישים ראיונות-עומק (שמרביתם בוצעו זה מכבר) עם נשים וגברים – אמהות ואבות – שמחציתן/ם משמשות/ים כ"עובדות/ים אידיאליות/ים" בתפקידי ניהול בתעשיית ההיי-טק ומחציתן/ם פרשו מתעשייה זו ועברו ל"מסלול איטי" יותר. הניתוח שלי נשען על הגישה הקונסטרוקטיבית, המבוססת על הנחות ומבנים חברתיים-מגדריים בנוגע לשיח איזון עבודה-משפחה/חיים. לפיכך, במחקר אני מתעניינת בניתוח הפרשני של האופן בו הם חווים את מנגנוני הפיקוח החברתי כמו גם במחיר אותו משלמים אמהות ואבות "הגמוניים" – קרי אלה הנענים לציווי החברתי המקובל (אבות המשמשים כ"עובד האידיאלי" בהיי-טק ואמהות שפרשו מתעשייה זו) – ומאתגרי המודל המגדרי ההגמוני – דהיינו, אמהות שהן "עובדות אידיאליות", ואבות שנטשו את תפקיד "העובד האידיאלי". אלו גם אלה חורגות/ים מן המבנה ההגמוני של משטר הביות.

"אני, משפחתי וסיבות אחרות"

ניתוח השוואתי ראשוני בין-מגדרי ותוך-מגדרי של נרטיבים בהקשר של איזון בין עבודה וחיים פרטיים מצביע על כך שרק בקרב קבוצה אחת – קבוצת הגברים שנמצאים על המסלול המהיר – משפחה וילדים/ות אינם מהווים גורם משמעותי בסיפור הקריירה שלהם. הגילוי המשמעותי אינו טמון בכך שילדים/ות אינם מהווים גורם משפיע על בחירות הקריירה של גברים קרייריסטיים, אלא בכך שבקרב חלק מקבוצת הגברים שנטשו את המסלול המהיר של קריירה מצליחה בהיי-טק, ילדים/ות כן מהווים שיקול משמעותי במערך הבחירות שלהם. כלומר, חלק מהקבוצה האחרונה מדווחים כי עזיבת הענף התובעני נבעה אצלם בראש ובראשונה מהרצון לבלות יותר זמן עם ילדיהם, לטפל בהם/ן וליטול חלק משמעותי יותר בחייהם/ן. מגמה זו  מאתגרת את המודל המגדרי ההגמוני לפיו גברים עדיין מצופים לשמש כמפרנסים עיקריים (breadwinner) וכמי שענייני הספרה הפרטית, ובכללם טיפול בילדים/ות, אינם מנווטים את בחירות הקריירה שלהם. אחד ההיבטים המרכזיים בהם אני מתעניינת הוא נסיבות פרישתן של נשים ממסלול מהיר של קריירת ניהול בהיי-טק. עיקר הספרות בתחום נוטה לקשור בחירות אלו של נשים לתפקידן האימהי (Blair-Loy, 2003), בעוד שהסברים אפשריים אחרים כמעט ולא זכו לתשומת לב ולפיתוח תיאורטי מספק. הכניסה אל תוך השדה מסמנת כיוונים נוספים המתרחקים מחלוקת תפקידים מגדרית מסורתית. אמנם חלק מהנשים עזבו את ענף ההיי-טק התובעני לטובת טיפול בילדים/ות, אולם חלקן פרשו מתעשייה זו עקב פוליטיקה ארגונית בה מאסו; חלקן עזבו לטובת תחומי עיסוק (לימודים, תחביבים) שמשכו את ליבן; חלקן פרשו עקב שחיקה גבוהה; וחלקן החליטו על שינוי קריירה לטובת תחום בו הן צופות מימוש עצמי רב יותר (אגב, מסתמן כי עזיבה על רקע נסיבות אלו מקורה, לרוב, בהיקלעות לתחום ההיי-טק עקב עידוד של ההורים לתחום שלא היווה בחירה אותנטית שלהן. זה תקף גם לגבי הגברים  שנטשו את ההיי-טק).

עם ההשתנות של שוק העבודה והתובענות שבו, הופך בשנים האחרונות השדה בו עוסק המחקר שלי – work-life balance – לנושא מרכזי המעסיק עובדים/ות רבים/ות, גם כאלה שאינם מועסקים בענף ההיי-טק. לשמחתי, כתוצאה מכך ההתעניינות בנושא זה, המתקיימת הן בשיח הציבורי-מדיני והן בשיח האקדמי, הולכת וגוברת בתקופה הנוכחית במדינות המפותחות, וישראל בכללן. חיזוק לכך ניתן למצוא מן השטח, בדמות פריחתם של פרויקטים ותוכניות המיועדים לספק דרכי התמודדות עם תופעה זו שהצמיח העידן הפוסט מודרני. לפיכך, למרות שהמחקר מתמקד במגזר מסוים בחברה הישראלית – מנהלות/ים בהווה ומנהלות/ים לשעבר בתעשיית ההיי-טק בישראל – אני מאמינה כי הוא בעל פוטנציאל להשפעה רחבה יותר על החברה בכללה, ומכאן חשיבותו לחקר החברה בישראל בכלל ולחקירה מגדרית של שוק העבודה בפרט. זאת, בעיקר, משום שתעשיית ההיי-טק מהווה מרכיב מרכזי ב"כלכלה החדשה" (new economy), ובכך משקפת במובנים רבים את עולם העבודה בכללו.

לסיכום, אירוע מכונן אחד הנזרע בקרקע פורייה לנושא שמעניין ומסקרן אותך – כנראה שזה מספיק כדי לחולל מוטיבציה לכתיבת דוקטורט. אצלי, בכל אופן, זה כל שהיה נדרש!

ביבליוגרפיה:

Acker, J. 1990. Hierarchies, Jobs, Bodies: A Theory of Gendered Organizations. Gender & Society, 4(2): 139-158.

Blair-Loy, M. (2003). Competing Devotions: Career and Family among Women Executives. Harvard University Press, USA.

1משטר הביות, מהווה מודל תרבותי רב עוצמה ובעל כוחות מעצבים הפועלים על נשים רבות בהקשר של בחירות הקריירה שלהן. משטר זה ממוגדר שכן הוא מופעל בעיקר על נשים.

2"העובד האידיאלי" על פי Acker (1990), מתייחס לאופן בו מוגדר העובד הרצוי כמי שעובד במשרה מלאה ויותר, זמין תמיד לצרכי המעסיק ומקדיש זמן מועט, אם בכלל לטיפול בילד.

הילה כהן-ניסן היא סטודנטית לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. היא כותבת על איזון בין עבודה וחיים פרטיים בקרב מנהלות ומנהלים בהיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר, בהנחייתה של ד"ר מיכל פרנקל.

תיאוריה

כמו בתחומי מחקר רבים אחרים, גם המחקר הסוציולוגי של המיניות הושפע עמוקות מהמפנה התרבותי ומצורת החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית. בתחום חקר המיניות, השפעה זו באה לידי ביטוי בעלייתה של הפרדיגמה ההבנייתית (קונסטרוקטיביזם), לפיה המיני הוא אפקט של החברתי, תוצאה של יחסים וכוחות חברתיים. כאן המין לא מתקיים (רק) במישורי ה"טבע האנושי" ההורמונליים, הביולוגיים והאבולוציוניים. המין (במובן של התנהגות מינית, כמצבור של אקטים מיניים ואפשרויות לפעול באופן מיני) והמיניות (הארגון החברתי והייצוג התרבותי של מין ביולוגי, מגדר, תשוקה וזהות מינית) אינם נובעים בצורה בלתי-נמנעת מהביולוגיה שלנו, ואינם אוניברסליים או על-זמניים. להפך, מין הוא תוצר של היסטוריות ממשיות, הוא משתנה מחברה לחברה, והוא נטוע תמיד בסבך של יחסים, מבנים, פרקטיקות ומשמעויות חברתיות ופוליטיות (Seidman 2003).

הייתה זו החשיבה הפמיניסטית אשר הפרידה בין מין ומגדר ואיפשרה לחזור ולהתבונן במין עצמו כנושא למחקר. הפמיניזם הניח את היסודות התיאורטיים להבנת המין והמיניות כמובנים חברתית וקשורים לכוח. מין ומיניות אפשרו לחשוב על הדרכים בהן אי השויון המגדרי משועתק מצד אחד, ועל הדרכים לשבור אותו ולעצב מחדש יחסי מגדר שוויוניים מן הצד השני. הוגות פמיניסטיות התבוננו וממשיכות להתבונן בדיכוי הפטריארכלי של נשים על-ידי גברים הבא לידי ביטוי, בין השאר, בהטרדה מינית, באונס, בזנות, בתעשיית הפורנו וגם ביחסים רומנטיים יומיומיים בין גברים ונשים.

בהקשר זה ידועה אמרתה של קת'רין מקינון לפיה "המיניות עבור הפמיניזם היא מה שהעבודה היא עבור המארקסיזם" (מקינון, 2007: 228). מין הוא המצע שמזין את אי השוויון המגדרי, והוא אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותו גברים שולטים בנשים. כתיבה פמיניסטית רבה הוקדשה לדרכים בהן המיניות הנשית מתועלת לתפקיד האמהי, כמו גם לאובייקטיפקציה ולסקסואליזציה של הגוף הנשי בחסות תעשיות היופי והזהר ובשירות התשוקה הגברית.

במידה רבה, הפמיניזם העכשווי מבקש להחזיר לנשים את השליטה בגופן ובמיניותן. אם בעבר נשים סומנו כבעלות גוף מיני ומסוכן, כעת המיניות ויכולת ההתענגות שלנו עשויות להיות המימוש המובהק של אידיאלים אנטי-פטריארכליים. בהקשר הזה עולה לאחרונה במחקר דמותה של ה"נערה" שבמיניותה המודגשת הופכת להיות סמל של העצמה מינית ופוליטית. ה-"new girlie feminism", כפי שהוא מכונה, מחזיק באג'נדה של "sassy, sexy and strong" – עסיסית, סקסית וחזקה (Mumford 2009). לתרבות מינית של נערות אשוב בהמשך. חשוב לציין שהאהדה כלפי החופש והעוצמה המינית שנשים תובעות לעצמן בולטת במיוחד בשיח הפוסט-פמיניסטי העכשווי. אנג'לה מקרובי טוענת שפוסט פמיניזם אופייני לנשים צעירות אשר מאמצות את הרעיון הקפיטליסטי הרווח בדבר "בחירה חופשית", ומתרחקות מהישגי הפמיניזם של שנות ה-70 וה-80 במחשבה כי השוויון הושג וכי המאבק הפמיניסטי התיישן והוא מיותר (McRobbie 2004). בתחום המיניות הדבר מתבטא, בין השאר, בבחירה להיות אסרטיבית מבחינה מינית, לקיים יחסי מין מבלי להיקשר, להבליט את גופך הסקסי ולהשתמש בו בגלוי כמשאב, וכדומה. הביקורת העיקרית על עמדה פוסט-פמיניסטית זו טוענת כי זו אינה אלא הצורה החדשה שלובש הסקסיזם הישן.

הגותה של ג'ודית באטלר מסמנת מפנה בלימודי מיניות. באטלר מבקשת לפרק את התפיסה המודרנית של הזהות כיחידה יציבה ולכידה. אם תפיסות פרוידיאניות רואות במין את גרעינו של העצמי (Seidman 2003), באטלר – בהמשך לפוקו (1996) – אינה רואה בתשוקה המינית דחף פנימי האוצר את הייחודיות הביולוגית, הנפשית והביוגרפית שלנו ואומר עלינו את ה"אמת". להפך: מין אינו היסוד הביולוגי, המהותני של המגדר כזהות וכתפקיד חברתי. למעשה, מין ומגדר הם "רק תרבותיים", הם ציטוטים של השיח התרבותי שמחלק אותנו מגדרית וחזרות עליו, והם מתבטאים על פני הגוף עצמו. לפי באטלר, התרבות מספקת לנו דימויים וסגנונות גופניים שבעזרתם אנו מעצבים התנהגות המתקבלת כנכונה מגדרית, ומציגים את עצמנו גופנית כאשה או כגבר. הטענה החשובה כאן היא שמחוות גופניות כאלה אינן משקפות זהות מגדרית פנימית, אלא הן ביצועים (performances). הביצוע, כלומר הסגנון הגופני של כל אחת ואחד מאתנו, מחקה יצוגים תרבותיים רווחים באופן שמחזק את הטבעיות של הסדר החברתי, ומשעתק באופן גופני את ה"הטרוסקסואליות הכפויה". כפי שאראה בהמשך, תפיסה זו, הרואה בגוף ובזהות מינית תהליך ולא ישות מוגמרת הקיימת באופן קדם-חברתי, פתחה אופקים חדשים במחקר החברתי של המין.

וקו, באטלר, סדג'וויק ואחרים תרמו מאד להתפתחות התיאוריה הקווירית, המהווה, נוסף על הפמיניזם, נדבך הגותי מרכזי בלימודי מין ומיניות. מקובל להבחין בין תיאוריה פמיניסטית לקווירית בטענה כי הראשונה מתעניינת במגדר והאחרונה במיניות. כפי שכבר למדנו מבאטלר, הפרספקטיבה הקווירית טוענת שהרעיון בדבר קיומה של מיניות הטרוסקסואלית טבעית איננו אמיתה ביולוגית אלא הוא תוצר תרבותי. כפרויקט פוליטי, התיאוריה הקווירית מבקשת לערער על ההבחנה הערכית בין מין הטרוסקסואלי רבייתי לבין אופציות מיניות מגוונות יותר. כך היא חושפת לא רק את דיכויים החברתי של הומוסקסואלים, אלא פותחת גם את תבת הפנדורה של הההטרוסקסואליות עצמה, ובוחנת את הדרכים בהן הנורמה הסטרייטית מדירה פרקטיקות וזהויות הטרוסקסואליות לא-נורמטיביות כמו בדס"מ, פוליאמוריות, א-מיניות ועוד.

מיניות קווירית לא-רבייתית נתפסת כאן כמעודדת משחק ותנועה בין אפשרויות-עצמי רבות (Green 2010), שבכוחן לשבש פוליטית את הסדר החברתי ההטרונורמטיבי (כלומר, את המיניות ההטרוסקסואלית הרבייתית, המושתתת על קיטוב דו-מגדרי ועל מבנה משפחתי נורמטיבי) (Edelman 2007). יחד עם זה, התיאוריה מעוררת גם ביקורת רבה, בין השאר על כך שהיא עצמה נוטה להפוך את סולם הערך הנורמטיבי, ולראות את המיניות הלא נורמטיבית כנעלה על המיניות הנורמטיבית.  

מה חוקרים?

לצורך הסקירה הנוכחית אני מבחינה בין שלושה נושאי מחקר נפרדים, אף כי בפועל יש ביניהם נקודות השקה רבות. לכולם משותפת ההכרה – עליה עמדנו קודם – בדבר הריבוי, הגיוון והנזילות של המיניות.

1. תעשיית המין והכלכלה הפוליטית של המין: הטענה היא שבכלכלה הפוסט-תעשייתית העכשווית מין הפך למוצר צריכה. דגש מרכזי מושם על הניצול הכלכלי והמיני של המערב את העולם המתפתח. בהקשר זה נכתב רבות על תיירות המין הגלובלית ועל סחר בבני אדם למטרות זנות (trafficking). סוג אחר של מחקרים עוסק במיסחור של זהויות מיניות שוליות במערב. בהקשר זה חוקרים את הדרכים שבהן המין פותח שווקים חדשים של זהויות ושל מוצרים (למשל, צעצועי מין, Curtis 2004), ואת האפקט האידיאולוגי של מסחור המיניות, המביא לנסיגה מהפוליטי והאתי. זנות היא נושא מחקר חשוב נוסף ובו מתנהל ויכוח האם אפשר וראוי לראות בזנות עבודה לכל דבר (ראו גיליון שלם של Sexualities, 2010, 13(2)). בהקשר זה יש לשים לב למחקריה המעניינים של ברנסטין, העוסקת בעלייתה של זנות הפונה לפלח השוק של מעמדות הביניים (Bernstein 2009). ענף תעשייתי נוסף הזוכה לתשומת לב ביקורתית היא הפרמצבטיקה המינית (ויאגרה! ויאגרה נשית!, וראו Tiefer 2008 ומחקרים רבים אחרים של חוקרת מעניינת זו, הידועה בקביעתה ש"סקס הוא לא אקט טבעי").
2. מדיה, פורנו וסייבר סקס: העידן הנוכחי מתאפיין ב"סקסואליזציה" כוללת של הנוף התרבותי במסגרתה המדיה מאמצת שפה ויזואלית פורנוגרפית Gunter 2002)), ותסריטים מיניים שמקורם בדימויים פורנוגרפיים נעשים שגורים בחיי היומיום (Attwood 2009, McNair 2002). לעלייתה של המיניות-מתווכת-האינטרנט יש תפקיד מכריע במיינסטרימיזציה זו של עולם הפורנו (Ross 2005), שהפך לחלק בלתי נפרד מתעשיית התרבות, הבידור, המוסיקה והזוהר. מגמה בולטת ב"לימודי פורנו" (Sexualities 2009, 12(5)) היא להתקדם אל מעבר לדיון המקובל על הסקסיזם והנצלנות בתעשיית הפורנו "הנפשעת והפגומה מוסרית". דרך אחת להיחלץ מהשיח המוסרי על נזקי הפורנו הממוסחר היא לחקור פורנו המיוצר על-ידי נשים ועבורן (Ciclitira 2004). מחקרים אחרים מתמקדים בדרכים שבהן המדיה החדשים מעודדים פורנו-חובבני ואינדי-סקס, ומסייעים בעיצובה של תרבות-נגד דמוקרטית, המהווה אלטרנטיבה לתאגידי המדיה הגלובליים (Jacobs 2007).
3. הסדרים מיניים חדשים ותת-תרבויות מיניות: מגמה בולטת במחקר המיניות היא האינדיבידואליציה הגוברת של יחסים אינטימיים בין בני אדם ועליית ה"מיניות הפלסטית" (Giddens 1992). על רקע השחיקה הנמשכת במוסד המשפחה, טוען גידנס, אנו מצפים מהיחסים האינטימיים שלנו לספק עבורנו את הצורך בתמיכה רגשית ובמימוש-עצמי מיני, אבל יודעים גם יודעים שמערכת רגשית ומינית לא יכולה להתקיים לנצח ועם אותו אדם. בהקשר זה נעשים כיום מחקרים על תופעות מיניות ורגשיות חדשות כמו "יזיזות" ("hooking up", "friends with benefits")Bogle 2008) ) או בגידות (Duncombe et al. 2004). מחקרים אחרים עומדים על הסתירות בעולמן המיני של נערות (ובמידה פחותה – נערים), הנדרשות לתמרן בין סקסיות לבין דפוסים מיניים מסורתיים (Jackson & Westrupp 2010). מחקר ענף עוסק גם בדינמיקות הפנימיות המתרחשות בקהילות מיניות (Green 2008), בגיאוגרפיה של המיניות ובצמיחתם של תסריטים מיניים חדשים (למשל, גברים שעושים סקס עם גברים אבל תופסים את עצמם כסטרייטים).

לאן מכאן?

ראינו שהמחקר החברתי העכשווי על מיניות טוען שמשמעויות מיניות אינן קיימות א-פריורית, אלא שהן נוצרות ומתגבשות בהקשרים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מסוימים. טענה נוספת היא שיותר מבעבר, המשמעויות הללו הן נזילות ומשתנות. הנחות מוצא אלה מולידות שני סוגים של מחקרים. הסוג הראשון מתמקד בריבוי מיני ועומד על ההתגוונות המתמדת של קטגוריות וזהויות מיניות ההולכות ונהיות ספציפיות. הסוג השני מתמקד בשוליות מינית כבסיס להדרה או להעצמה חברתית. אבל המחקר העכשווי עדיין לא עוסק בסוגיה שנראית לי מהותית: חשוב לדעתי להבין לא רק כיצד מיניות מובנית חברתית אלא גם כיצד היא עצמה מייצרת את החברתי (למשל, זהות מעמדית ותחושות של זכאות מעמדית, נושא העומד במרכז המחקר שלי. ראו Kaplan forthcoming). בדומה, חשוב גם לחזור ולבחון מחדש את הנורמטיבי, ההטרוסקסואלי וההגמוני, כיוון מחקרי שבמידה מסוימת נזנח בעשרים השנים האחרונות. ולבסוף, נכון לדעתי להתבונן במין ומיניות כ-lived experience, מתוך פרספקטיבת-מיקרו שבוחנת לא רק מבנים גדולים, שיח ומשמעויות אלא גם את הפנומנולוגיה הרגשית והגופנית של החויה המינית.

¹ להבחנה בין תפיסות הבנייתיות ומהותניות של מיניות ראו .Seidman 2003: 27

ביבליוגרפיה

באטלר, ג'ודית. 2007 [1990]. "צרות של מגדר." בתוך ינאי, ניצה , אלאור, תמר, לובין, אורלי, נווה, חנה ועמיאל-האוזר, תמי (עורכות). דרכים לחשיבה פמיניסטית, מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 337-351.

באטלר, ג'ודית. 2006 [1993]. "גופים נחשבים." בתוך באום, דלית, אמיר, דלילה, ברייר-גארב, רונה, ברלוביץ', יפה, גריינימן, דבורה, הלוי, שרון, חרובי, דינה, ופוגל-ביז'אוי, סילביה. ללמוד פמיניזם: מקראה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 443-476.

בטלר, ג'ודית. 2003 [1993]. "חיקוי ומרי מגדרי." בתוך קדר, יאיר, זיו, עמליה וקנר, אורן (עורכים). מעבר למיניות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 329-346.

מקינון, קת'רין.2007 [1987]. "תשוקה וכוח." בתוך ינאי, ניצה, אלאור, תמר, לובין, אורלי, נווה, חנה ועמיאל-האוזר, תמי (עורכות). דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 226-242.

פוקו, מישל. 1996 [1976]. תולדות המיניות I: הרצון לדעת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Attwood, Feona. (ed.). 2009. Mainstreaming Sex: The Sexualization of Western Culture. New York: I.B. Tauris.

Bernstein, Elizabeth. 2009. "Sex Work for the Middle Classes." Sexualities, 10(4): 473-488.

Bogle, Katleen A. 2008. Hooking Up: Sex, Dating and Relationships on Campus. New York: NYU Press.

Ciclitira, Karen. 2004. "Pornography, Women and Feminism: Between Pleasure and Politics".  Sexualities, 7(3): 281-301.

Corber, Robert J. and Valocchi, Stephen (eds.). 2003. Queer Studies: An Interdisciplinary Reader. Oxford: Blackwell.

Dubcome, Jean, Harrison, Karen, Allan, Graham and Marsden, Dennis (eds.). 2004. The State of Affairs: Explorations in infidelity and Commitment. Mahwah: Lawrence Erlbaum Associates.

Edelman, Lee. 2007. "Ever After: History, Negativity, and the Social." South Atlantic Quarterly, 106(3): 469-476.

Frank, Katherine. 2007. "Playcouples in Paradise: Touristic Sexuality and the Lifestyle Travel." In Padilla, Mark B. , Hirsch, Jennifer S., Muñoz-Laboy, Miguel, Sember, Robert E. and Parker, Richard, G. (eds.). Love and Globalization: Transformations of Intimacy in the Contemporary World. Nashville: Vanderbilt University Press, pp. 163-185. 

Giddens, Anthony. 1992. The Transformation of Intimacy. Cambridge: Polity. 

Green, Adam I. 2008. "The Social Organization of Desire: The Sexual Fields Approach." Sociological Theory, 26(1): 25-50.

Gunter, Barrie. 2002. Media Sex: What are the Issues? Mahwah:  Lawrence Erlbaum Associates.

Jackson, Sue and Westrupp, Elizabeth. 2010. "Sex, Postfeminist Popular Culture and the Pre-Teen Girl." Sexualities, 13(3): 357-376.

Jacobs, Katrien. ‏ 2007. Netporn: DIY Web Culture and Sexual Politics. Lanham: Rowman & Littlefield.

Kaplan, Dana. (Forthcoming). "Sexual Liberation and the Creative Class in Israel." In Seidman, Steven. (ed.). Handbook of the New Sexuality Studies (second edition). London: Routledge.

McNair, Brian. 2002. Striptease Culture: Sex, Media and the Democratization of Desire. London: Routledge.

McRobbie, Angela.  2004. "Post-feminism and Popular Culture." Feminist Media Studies, 4(3): 255 – 264.

Mumford, Rebecca. 2009. "BUST-ING the Third Wave: Barbie, Blowjobs and Girlie Feminism." In Attwood, Feona. (ed). Mainstreaming Sex: The Sexualization of Western Culture. New York: I.B. Tauris, pp. 183-198.

Ross, Michael W. 2005. "Typing, Doing and Being: Sexuality and the Internet." The Journal of Sex Research, 42(4): 342-352.

Seidman, Steven. 2003. The Social Construction of Sexuality.  New York: W.W. Norton & Company.

Tiefer, Leonore. 2008. "Prognosis: More Pharmasex." Sexualities, 11(1-2): 53-59.

דנה קפלן היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. היא כותבת על מיניות המעמד העליון כסממן מבדל, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.

הדילמה מעמיקה עוד יותר לנוכח ההזדמנות לגדל סוציולוגים קטנים מינקות. כלומר, להרביץ את תורת הערעור, השאלה והספק בילדייך כאשר הם לך חומר ביד היוצר. והרי זוהי הזדמנות לניסוי של ממש ליצירת אדם הלומד לזהות את המבנה החברתי ולא רק לחיות בתוכו. אלא שכאשר את שומעת את בנך מדקלם בפני חבריו: "אין דבר כזה צבעים לבּנים או צבעים לבנות. כולם יכולים לבחור איזה צבע שהם רוצים", את אמנם מחייכת ברגע הראשון. אבל אז, נמוג החיוך ואת מבינה שזוהי איננה אידיאולוגיה פחותה מכל אידיאולוגיה קונסטורקטיבית אחרת.

כמו תמיד, נדמה לי, התשובה נמצאת לה אי-שם באמצע.

המתנתי כמה שבועות עד שהרמתי טלפון למחנכת של בתי ובקשתי ממנה שכאשר היא כותבת את שיעורי הבית על הלוח עבור הילדים, אם תוכל להחליף את לשון ציווי-זכר לציווי רבים. כך, גמגמתי, הפנייה תקיף גם את החוויה של הבנות ולא רק את זו של הבנים. "מעניין מאוד, לא חשבתי על זה. כן, אני מקבלת בשמחה כל הערה. תודה רבה ולילה טוב", היא ענתה. --- "כתבו את חוויותיכם מן החופש" החזיק אמנם שלושה שבועות לערך, אבל בליבי בהחלט חשתי סיפוק מסויים.

והנה, אתגר נוסף מתגלגל לפתחי בפורים. בבוקר, היא חובשת כובע שמחביא בתוכו את השיער הארוך, ולובשת, כרגיל (בכל זאת יצאה לי טום בוי קטנה) טרינינג בצבע כחול כהה. היא יוצאת, ואני יושבת לכתוב למנהל:

נושא: הרהורים על פורים

אל: מנהל בית הספר

מאת: אמא של אורי

ע' שלום רב,

אני מעוניינת לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו בי בעקבות פעילות פורים האחרונה בבית הספר.

אחד הארועים בשבוע פורים כלל "יום הפוך". למיטב הבנתי, על פי רוח היום נתבקשו הבנים לבוא לבית הספר כ"בנות" והבנות כ"בנים". הניסיון לחגוג כאן סוג של היפוך, כמיטב המסורת הפורימית, ברור לי. יחד עם זאת פעילות שכזו יש בה מסרים מאוד בעיתיים. בהתחפשות ל"בן" או "בת" עסוקים הילדים בשאלה: מהו בן ומהי בת (על פני: מיהו בן ומיהי בת), ובנסיון להידמות להכללות הללו. כך, באופן טבעי הם מתרכזים בדימויים החברתיים של שני המגדרים במקום בתוכנם המסוים. כלומר, הם מתחפשים למשהו כללי וקטגוריאלי המשמש בכך מקור לחיזוק של סטריאוטיפיים וגרוע מכך – ליצירתם. האמצעי של תלבושות ואיפור, כלומר של ביטויים חיצוניים בלבד, רק מחזק את החלוקה המגדרית ואת הדימויים שהיא מייצרת. כמובן שזוהי הדרך להתחפש, ולכן אני חושבת כי היתה זו בחירה שגויה.

קיימות דרכים רבות לחגיגת היפוכים. למשל: יום הפוך שבו התלמידים הופכים להיות מורים, או יום הפוך שבו באים לביה"ס אחה"צ ובערב, [או הבחירה המוצלחת בהתחפשות לחיות] וכן הלאה. נכון גם שכל בחירה שנעשה, אנו כמחנכים בבית או בבית הספר, טעונה במסרים גלויים וסמויים כאחד שלעיתים רבות יכולים לסתור אלה את אלה ואשר לא פעם מחייבים אותנו לפשרות. ואכן, זוהי המשימה החינוכית האמיתית בעיני: לנסות ולהבין את המשמעויות הנסתרות יותר של העשייה החינוכית ולוודא שוב ושוב שהמשמעויות הללו אינן נוגדות את תפיסתנו החינוכית. אין לי צל של ספק כי בית הספר שאתה עומד בראשו, ואתה בוודאי, שמים למולכם את המטרה להשפיע ולעצב ילדות וילדים סקרנים, חושבים, ביקורתיים המשיאים מבט ישיר אל המציאות ואינם חוששים לשנותה. ילדים וילדות שיגדלו מתוך הכרה בגורלם ששפר עליהם, אך גם מתוך ידיעה שלא כולם זכו לחינוך שכזה וכי יש עוד רבות לעשות למען החברה שלנו כדי שגם אחרים יוכלו להנות מחינוך הומני, שוויוני ואמיץ. לתפיסתי, מילים גדולות אלה חקוקות על העשייה היומיומיות בבית הספר, השוחקת, המעייפת, ואשר לעיתים (רבות מדי) נראית כלא מתגמלת. בדיוק כשם שיש לבחון אותן אל מול חגיגת הפורים.

התברכתי במערכת חינוך של הפריפרייה השבעה, כזו שבה מנהל בית הספר עונה מהר ובקצרה:

אני מודה שלא חשבתי על כך. .... לאחר קריאת דברייך אני מוכרח להודות שאני מוצא בהם הרבה צדק.

אמא-סוציולוגית, שמשנה בזעיר אנפין את העולם? אמא נודניקית, שלא יודעת להשאיר את המשרד במשרד? תחושת סיפוק, וספק (מה בין שתי המילים האלה?) ששוב התגנבה לליבי, מקורה – כך נדמה לי – בעצם היציאה מן הכורסה אל השדה. מן הניתוח המורם מעם אל פוטנציאל השינוי והפעולה. מרקוס1 טוען כי העבודה על אתנוגרפיה מרובת זירות בעידן גלובלי (תחום המחקר שלי), הופכת את האתנוגרפית מחוקרת שכל בקשתה הוא "להיות שם" באמצעות תצפית משתתפת, לכזו המחוייבת לשדה. כך, הופכת האתנוגרפית לאקטיביסטית שכן – הוא מסביר – העבודה בין מספר זירות רב במקביל ובין הזהויות השונות שכל זירה מכתיבה, מחייבת להשליך את הפוליטיקה והאתיקה של זירה אחת, על כל האחרות.

אז כן, לימודי הסוציולוגיה הם נקודת אל-חזור שאחריהם שוב לא יראה לנו העולם כפי שנדמה לנו שהיה קודם. ולא, העמדה הביקורתית אינה מקור לבטחון; אך המחוייבות לה היא בהחלט מקור לנחמה. ואת החיים כבני תרבות נגזר עלינו לחיות כמשקיפים בעלי מחוייבות. לא תמיד, אבל לפחות מדי פעם.

1 Marcus, E. George. 1995. “Ethnography In/Of the World System: The Emergence of Multi-Sited Ethnography”. Annual Review of Anthropology Vol. 24: 95-117.

למשל, הדוגמנית לשעבר תתעסק תמיד בתחילת הפרק במראה שלה, תקנה בגדים ותכשיטים יקרים ותשאף לחיים של הדוניזם וקלות דעת. במהלך העלילה היא תשתנה, תתפתח ותלמד משהו חדש ומורכב יותר ואז בתחילת הפרק היא תשוב למאפייני "הדוגמנית לשעבר" הצפויים, כאילו לא למדה דבר. כך גם "עקרת הבית האמריקאית המושלמת של שנות ה-50" עם גינוני האפייה, הנימוסין והדתיות שלה או "הגבר שמסרב להתבגר" שתמיד ירצה רק לשתות פחית בירה. אלו תסריטים לא אמינים מבחינת הפסיכולוגיה והאישיות הנבנית של כל דמות, והם אינם משרתים את בניית הדרמה העלילתית – ודווקא בשל כך קל מאוד, ואף מרתק, לראות איך צפות ועולות מהם סוגיות סוציולוגיות. המהלך הסיזיפי של "חילוץ נארטיבים תרבותיים סמויים" מתוך הטקסט הטלוויזיוני לא נדרש כאן. הבידיון הלקוי וההידבקות לטיפוסים קבועים יוצרים מאליהם שורה של דיונים סוציולוגיים על הפער שבין דימויים חברתיים לבין המציאות, ומהדהדים תיאוריות של תפקידי מגדר, הביטוס מעמדי, אינטראקציות סימבוליות והצגות חברתיות ועוד.

לדוגמה, בעלה של "האישה שמאמינה בעקרוּת בית מתוך דבקות אידיאולוגית של שוביניזם שמרני ברוח שנות ה-50 ותמיד עסוקה באפייה ובהבאת סלי פיקניק עמוסי פאי ומאפינס לכל אירוע" נכלא לכמה שנים, והיא צריכה לפרנס את עצמה. היא הופכת כמעט במקרה לבעלת קייטרינג ומחברת ספרי בישול של "אוכל אמריקאי מהדור הישן", נוחלת הצלחה רבה ומתעשרת מאוד. כשבעלה שב הביתה מתערערים התפקידים המגדריים במשפחה ובאופן אבסורדי הופכים הערכים הדכאניים והביתיים למקור שחרור ועוצמה עבורה. במקרה אחר, אחת הנשים, "אמא נצחית לארבעה ילדים", מנסה בגיל 45 להתחיל להתמקד בעבודתה כפרסומאית, אך מגלה ששוב הרתה תאומים. כשהיא מנסה להסתיר מהמעסיק שלה את הבטן הגדלה היא נאלצת להשאיל בגדים מבעלה ו"להתחפש לגבר" כדי להשתלב במרחב הציבורי.

העיסוק בתפקידי מגדר בחברה האמריקאית של ימינו ובאימוץ סממני הגוף הגברי כניסיון להיחלצות מהספירה הביתית ברור וקל מאוד לזיהוי. גם ברמת ה"תרבות הויסטרייה-ליינית" מורגשים אותם "טיפוסים אידיאליים". בכל אירוע אסון, מוות, סכנה, מכת טבע או אלימות (והסדרה משופעת בכאלו, במידה מופרזת ולא הגיונית בעליל) נאספים בני ובנות השכונה ומגלים אחווה, זעזוע ודאגה קולקטיבית. הההורים מאמצים את הילדים לליבם; –דמעות זולגות; מבטים חרדים ננעצים באופק הקודר; וכל זאת עד לאסון הצפוי מראש הבא. הצביעות וההליכה לפי כללי המשחק החברתי כל כך ברורים עד שנוצרת הגחכה של קוד ההתנהגות והצופה נקראת לשים אליו לב בתור קוד שכזה.

וכך הלאה והלאה. הבוס תמיד רודף בצע, האלמנה הזקנה תמיד בודדה והאישה הפלרטטנית תמיד מתלבשת חשוף מדי. כל אחד משחק היטב את תפקידו המבני. העולם החברתי והסמליות התרבותית לא עוזבים את הדמויות הסטריאוטיפיות והמקובעות אף לא לרגע, ולצופה כמעט ולא ניתנת אשליית האפשרות לשקוע בהסברים פסיכולוגיסטיים למניעיהן ולפתח איתן "היכרות אינטימית". מהצופים חובבי המבט הסוציולוגי נמנע הוויכוח הרגיל על "מה באמת קורה כאן" ומצטמצמת אפשרותם לצקצק בגאווה על "היכולת באמת להבין את הכוחות החברתיים המניעים את הדמויות לפעולה". הסדרה עצמה מקבלת את הנחות היסוד של התיאוריה. מעניין ומומלץ.       

אלעד אור הוא סטודנט שנה שנייה בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון בתוכנית רב תחומית במדעי הרוח, כמו כן לומד במסלול המואץ לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

"בנות גילמור" היא סידרת טלוויזיה החביבה עליי באופן אישי. למי מהקוראים שטרם הספיק לראות את אחד מן השידורים החוזרים, אפרוש את סיפור העלילה בקצרה, סיפורן של אם ובת – לורליי (לורן גראהם) ורורי (אלכסיס בלדל). מוצאן של השתיים ממשפחה אמידה מאוד, אך הנסיבות הקשורות בהריונה של לורליי בגיל צעיר, הביאו אותה "לעשות זאת בכוחות עצמה", ללא תמיכת המשפחה, לעקור לעיירה (הבדיונית) "סטארס הולו" ולהפוך לאשת קריירה מצליחה, כמנהלת מלון שבבעלותה. בתה רורי היא תלמידה מצטיינת, שבזכות הישגיה בלימודים הגיעה לאוניברסיטה הנחשבת – ייל.

כמה סוגיות פמיניסטיות מתעוררות מצפייה בסדרה. ראשית, אם נסקור את דמויות המשנה הנשיות השזורות בסדרה, אלו הנראות אזוטריות לרגע, נגלה כי סיפורן מעניין לא פחות מזה של הגיבורות הראשיות. ישנן ג'יפסי המוסכניקית, ליין חברתה הטובה של רורי, שהינה ממוצא קוריאני, עוזרות בית רבות המשרתות בביתה של אמילי (שאותן היא מפטרת חדשות לבקרים, ושלרוב גם אינן דוברות אנגלית שוטפת), האומנת של פריס, חברתה הטובה של רורי (שהינה ממוצא לטיני כלשהו), וזוהי רק רשימה חלקית. בהתבסס על ההנחה המוקדמת, כי הטלוויזיה היא במה לשיח, או שיקוף של המציאות, ברמה זו או אחרת, ובכן, הנשים הללו נמצאות שם לא כבדרך אגב. הן נועדו להזכיר לנו את ה"פמיניזם שבצל", אם אפשר לקרוא לו כך.  באומרי הפמיניזם שבצל, אני מתכוונת למה שנמצא מחוץ למיינסטרים הפמיניסטי הנוח, הלבן, מהמעמד הבינוני, סטייל עקרות הבית (עליהן עוד ידובר בהמשך). מה שאני מתייחסת אליו הוא סיפורן של הנשים הבאות מהמעמד הנמוך קשה היום, ממוצא אתני שהוא לרוב קבוצת מיעוט בארץ מגוריהן, שממלאות תפקידים שתומכים בצורה אבסורדית כמעט באותן נשים שנמצאות תחת זרקור הפמיניזם המוכר לנו. בעוד גיבורת הסדרה הנערצת, היא גם דמות פמיניסטית לעילה ולעילה, הנשים שמקיפות אותה הן כאלו שזכויותיהן עודן מחכות להתגלות, כנראה.

זווית נוספת לבחינת הסדרה היא הכוח הגלום במדיה הטלוויזיונית להבניית מודלים לחיקוי (role models). אם בפמיניזם עסקינן, האם זה מקרי שלורליי, הגיבורה, אינה ממוצא אפרו-אמריקאי, מקסיקני או יפני? האם סיפורי ההצלחה של נשים מקבוצות מיעוט, ממוצא אתני לא מערבי או ממדינות שאינן ביבשת אירופה אינם עוברים את אחוז החסימה? האם יצוגם בסטטיסטיקה הנשית אינו מובהק? ואם בהבניה עסקינן, האם זה לא מה שנרצה להבנות - העצמה של נשים מקבוצות אלה, העברתו של מסר שהפמיניזם אינו מילה גסה גם עבורן ומסר נוסף, לפיו שוויון לכל הוא אכן שוויון לכל, וקודם כל בקרב הנשים, בינן לבין עצמן?

נושא נוסף המוזכר פעמים רבות בסדרה הוא הגברים בחייה של לורליי. גברים תופסים חלק מרכזי בעלילה, החל מכריס, אביה של רורי, ש"חטף רגליים קרות" ולא נטל חלק פעיל בגידולה, דרך מחזריה הרבים של לורליי וכלה בלוק, אחת הדמויות המרכזיות (זהירות, ספויילר) ובן זוגה של לורליי בשלב מאוחר יותר של הסידרה. עולה תהייה בדבר מקומם של גברים אלה בעלילה והשאלה האם הם תורמים להעצמת הדימוי הנשי החיובי בסדרה, או שמא הם גורמים לשאלות הפמיניסטיות להיטשטש, בעוד הסוגיות שתופסות מקום מרכזי הן כאלה בעלות אופי פחות פמיניסטי.  האם כל ההתעסקות הזו של לורליי בבן זוגה התורן אינה מורידה מיוקרתה הפמיניסטית ומאירה אותה כמי שתלויה בגבר שלצידה? לורליי המוצגת כדמות חזקה מאוד ועצמאית נקלעת לעתים למצבים שבהם היא נראית כמעט חסרת אונים, לאור התפתחות רומנטית זו או אחרת.

יחסי לורליי ואמה – אמילי גילמור - אינם עונים על המודל של יחסי אם ובת נורמטיביים. מהצד הפמיניסטי, לעומת זאת, מהווה אמילי דוגמא מעניינת לבחינה.  היא אמנם אינה עובדת, אך מוצגת, ללא ספק, כמי ששולטת ביד רמה בביתה, ולעתים אפילו בבן זוגה. בידיה מופקד ארגון אירועים שונים, היא חברה ב"בנות המהפיכה" (ארגון נשי) ומנסה לכוון מעת לעת גם את חייהן של לורליי ורורי. אולם האם אמילי היא אישה משוחררת באמת? אומנם ריצ'ארד בעלה הוא זה המרוויח כסף בבית, אך האם תרומתה לעסקיו, כגון ארגון אירועים לצורכי עבודתו, אינה שווה לפחות כעבודה בשכר? האם ניהולה את משק הבית היא עבודה שיש לבטלה? עלינו לתת את הדעת גם על מקומן של עקרות הבית במהפכה הפמיניסטית, את מי משרת הדימוי כי עבודתן בטלה בשישים, וכי גם להן יש מקום על פלטפורמת קידום מעמד האישה.1

הסדרה "בנות גילמור" מהווה דוגמא קטנה ומעניינת לשיח פמיניסטי המועבר אלינו ממסכי הטלוויזיה, דפי העיתונים ועמודי האינטרנט.  אם נשים לב לסוג השיח אותו אנו מייצרות במו ידינו, נוכל גם להכניס בו שינויים, שייתכן ויחלחלו דרך מדיה זו למציאותנו היומיומית.  אמצעים כמו חינוך הם חשובים ביותר לקידום תחום זה, אך בתרבות הפופולארית של ימינו, בה דעת הקהל נקנית בשעות הפריים-טיים, בהיקף הטוקבקים ובהפסקות הפרסומות, צעד קטן במדיה יכול להיות צעד לא כל כך קטן לתנועה הפמיניסטית

 1 לדיון על מקומה של עקרת הבית בדיון הפמינסטי ראו גם: פרידן, בטי, 1975. הבעיה שאין לה שם. עמ' 143-132. פולברה, ננסי. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית", תיאוריה וביקורת, 9, עמ' 175-188.

טניה מץ הינה סטודנטית שנה שניה בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג למזרח אסיה.           

במהלך הזמן, התפתח והתעבה הרעיון מבחינה תיאורטית ואמפירית. לצד התמקדות בעיצוב וכינון זהותן הנשית של נשים עיוורות, אני מנהלת דיאלוג עם תיאוריות בנושא ה"מבט" -  שדה תיאורטי עשיר ומגוון, תוך התייחסות למבט הממשמע כצורת ניהול ופיקוח מודרנית, למושג "Gaze" בתיאוריה פמיניסטית, לתפקיד המבט בכינון סובייקט אנושי רפלקסיבי ולמשמעותם התרבותית-חברתית של המבט וחוש הראייה. בנוסף, אני מתייחסת למחקרים בלימודי נכות הכוללים גם ניתוח סוציולוגי אנתרופולוגי של נכות.

במסגרת המחקר אני עורכת ראיונות עומק עם נשים עיוורות מלידה או מגיל צעיר מאד ואתנוגרפיה בזירות שונות, כגון שיעור 'כישורי חיים' בעמותת "מגדל-אור", פעילות רדיו דרמה במרכז לעיוור בצפון הארץ וחוג רכיבת אופניים זוגיים בעמותת "אתגרים". בנוסף, ערכתי תצפיות במוזיאון 'דיאלוג בחשיכה' בחולון, ב'מסעדת חושך' ביפו, בחוג ריקודי עם במרכז לעיוור בירושלים, ב'שיעורי טיפוח' במוסד לנערים ונערות עיוורים ולקויי ראייה במרכז הארץ, בתערוכת האמנות 'מישוש ומשמעות' בהר הצופים ועוד.

לצד העיסוק בצורות בהן נשים עיוורות [לא] רואות מגדר, ברצוני לערער על הנחות שונות, כמו זו התופסת את קבוצת הרוב הרואה כקוהרנטית, הכוללת אנשים הרואים בצורה זהה, וקיומו של "רואה מוחלט", על משקל "עיוור מוחלט". בנוסף, אני מעלה שאלות בדבר הרווח האפשרי מהתייחסות תיאורטית ואמפירית מסוג אחר למבט ולראייה, והמחיר אותו אנו משלמים על מרכזיותה ושתלטנותה של הראייה בתהליך החברות שלנו כרואים. הראייה מרחיקה ומקטלגת ומקשה על הבנת מצבי דמדומים, מרחבי ביניים. כאשר אנשים רואים מסתכלים על המציאות סביבם הם מבחינים באנשים וחפצים בתוך קווי מתאר ברורים, המלמדים מתי נגמר ומתחיל חפץ/אדם. מבלי צורך לגעת, אנו יודעים האם מי שאנו רואים הוא גבר או אישה, יפה או מכוערת, מטופחת או מוזנחת. הראייה מקטלגת את המציאות סביבנו מבלי שנשלוט על כך. אישה עיוורת, לעומת זאת, תתקשה לקטלג את המציאות ללא מגע בלתי אמצעי עם אנשים, חפצים ומאכלים. האם ניתן לחפצן ללא מבט? מה יקרה לנו אם ננסה לשלול את המבט? במחקרי אני מציעה עולם שונה מזה המצייר עבורנו סאראמאגו בספרו "על העיוורון" (2000), ונוטה לתאר עולם עשיר, של דיאלוג הדדי וגוף פועל רב-חושי בחלל.

אציין, לסיכום, כי היכרות מעמיקה עם אנשים עיוורים, המתמודדים באופן יום יומי עם אתגרים ומכשולים בתחומים רבים בחיים, ביניהם זוגיות, מראה חיצוני, הורות, או דעות קדומות, מחייבת אותי לחשוב על הדברים מהם הורגלתי, כאדם וכאישה, להתעלם ולעצום מולם את עיני. מחקרי מחייב אותי לבחון את הדברים מהם יש לי, כאישה רואה, את הפריבילגיה להתעלם, לטאטא מתחת לשטיח ולבחור שלא לראות. נשים עיוורות, לעומת זאת, אינן יכולות להרשות זאת לעצמן, ומיקומן החברתי והפיזי מחייב אותן "להסתכל למציאות בעיניים", או כמו שאמרה לי אחת המרואיינות: "לראות מחוץ לקופסא". ג'ורג'ינה קליג', חוקרת לקוית ראייה ומרצה בחוג לספרות אנגלית בברקלי, מתארת בספרה "Sight Unseen" (1998) את הדברים שלמדה בתהליך הכתיבה בנוגע לעיוורון ויכולת הראייה שלה עצמה:

“Writing this book made me blind. By this I do not mean that the physical exertion of writing led me to a deterioration of my eyesigh… The research I did to write this book made me understand for the first time how little I actually see… It also made me recognize how sighted I am. Though I see less then 10 percent of what normal person does, I would have to describe myself as intensely visual… I grew up surrounded by awareness that vision involves more than merely aiming the eyes at particular object… Although my eyes are blind, my brain is still sighted. Through nature or nurture, I know how to make the most of what I see. I know what it means to be sighted because I live in sighted world. The language I speak, the literature I read, the art I value, the history I learned in school, the architecture I inhabit, the appliances and conveyances I employ were all created by and for sighted people. I find it easy to imagine what it’s like to be sighted. I had to write this book to learn what it means to be blind”  (Kleege, 1998: 2-3).

באותה צורה, עבודת המחקר שלי מציבה בפני שאלות בנושא ראייה ועיוורון, ומלמדת אותי על המידה והמשמעות של יכולת הראייה והעיוורון האישיים בחיי. ראייה ועיוורון מהוות מילים עמוסות משמעות תרבותית, אליהן אנו מתייחסים, בדרך כלל, כצמד מושגים בינארי. בינאריות זו מיטשטשת בשדות המחקר שלי, והמושגים ראייה ועיוורון מתערבבים זה בזה ומעמידים בסימן שאלה תמידי הנחות הטבועות בתרבות ובתהליך החברות שלנו בדבר ראייה והבנה באופן כללי, ומשמעויותיהן המגדריות והנשיות, בפרט. 

בבת אחת היכתה המציאות על פניי. אני, שהאמנתי לפני עשר שנים ויותר כי יש שוויון בשוק העבודה ושהאישיות והכישורים הם אלו המשחקים תפקיד מרכזי, ולא המגדר או הקשרים, התבדיתי והחלטתי לעשות שינוי. חשבתי שאם בארגון אני לא מוגנת, אולי המדינה תעשה משהו. שוב התבדיתי. מסתבר שחוק עבודת נשים מגן רק על עובדת שמועסקת מעל ששה חודשים, ותק שעוד לא הספקתי לצבור בתפקיד המחקרי הנחשק, שקיבלתי מיד כשסיימתי את לימודי התואר הראשון. כל כך התרגשתי אז מהמחשבה שאוכל ליישם את לימודיי הסוציולוגיה. תמיד האמנתי שלימודים חייבים להיות התחלה של פרקטיקה, והנה, הצלחתי. אבל עבור הארגון, שכבר התחיל להשקיע בהכשרתי ולהיות מרוצה מפירותיה הראשוניים של העשייה, ההודעה על ההריון טרפה את הקלפים. לא נכנעתי- יצרתי קשר עם ההסתדרות, והפקיד שם אמר לי באדישות "גברת גם אם הייתה לך שישייה בבטן אף אחד לא היה עוזר לך, את לא עובדת שם חצי שנה...", "אבל... הקשיתי...", "אין אבל, אין לי בשבילך את כל היום" וניתק. "יופי של שירות", סיננתי לעצמי, והדחף להבין מי מוגנת, למה חצי שנה, ומה אני בכל זאת יכולה לעשות התעצם בי עוד יותר...

ראשית מצאתי עו"ד שיגן עליי על בסיס חוק שוויון הזדמנויות. למרות שלא היו אז תקדימים לכך, פסק בית המשפט לטובתי. הרגשתי טוב, אבל לא היה די בניצחון האישי הקטן הזה. רציתי באמת להעלות את המודעות לחוק ולהיבטיו, לחקור ולהפוך בו. מצאתי מסגרת שבה אוכל להיות נגישה לכל הידע הנחשק והתחלתי את מסלולי כחוקרת שוק עבודה, במקביל ללימודי תואר מוסמך בסוציולוגיה ולימודי ערים. נרשמתי לכל קורס אפשרי באוניברסיטה בלימודי מגדר, בכדי להמשיך ולהעמיק בנושא המגדר בשוק העבודה.

 גם לי, כמו בכל דרך, הייתה סטייה קטנה מהמסלול. קטנה אבל משמעותית למחקר. במהלך לימודי התואר השני החלטתי לעשות דוקטורט על "תרבות הקניונים". דשדשתי כמה חודשים, עד שנסעתי לפרופסור רם דרג בטכניון בחיפה, שאמר לי: "אנחנו מאד מתעניינים בקניונים, את צריכה לברר אם גם את. דוקטורט אמיתי זה פריצת ידע במדע, כשתרגישי שיש לך את זה תדעי שאת בדרך הנכונה." כשחזרתי ממנו, הבנתי שקניונים אני אוהב תמיד, אבל שאין לי שום פריצת ידע להציע שם, מקסימום בחשבון הבנק. איסוף שיטתי ומעמיק של נתונים אודות תהליך הרגולציה המדינתית המכוון למניעת פיטורי נשים הרות, לעומת זאת, כך הבנתי, עשוי ליצר פריצת דרך שכזו.

הדוקטורט שאני כותבת, בהנחיית דר' מיכל פרנקל ופרופ' מיכאל שלו; מבוסס על מעקב ארוך טווח אחר נשים שפוטרו בהריון, ועל ליווי השחקנים המדינתיים מפעילי הרגולציה, לאורך מספר שנים. מערכי הנתונים שיצרתי בעבודת הדוקטורט כוללים תצפיות בועדות המדינתיות, ראיונות עם מפוטרות, מעסיקים ושחקנים מרכזיים במוסדות המדינתיים, חומרים ארכיוניים השופכים אור על השינויים המרכזיים שהתחוללו בתהליך האכיפה וניתוח נתונים סטטיסטיים המלמדים על הפערים שבין כוונת המחוקק להגן על עובדות הרות, לבין יישומה בפועל.

ככל שהתרחבה היכרותי עם המנגנונים המדינתיים העוסקים בהגנה על עובדות הרות מפני פיטורין, התבררה יותר ויותר תמונה מלאה בסתירות פנימיות כמאפיינת את פעולתה של המדינה. בשפת היום-יום אנחנו מכנים את זה "יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה," ובפועל היא אולי אפילו מחבלת במעשייה של יד שמאל. מונחי תיאוריות מדינת הרווחה המשפחתית, באמצעותם בחרתי להמשיג את התהליך, הם פעולה מקוטעת של המדינה, ובדיון ב"חוק בפעולה" ו"במדינה בפעולה".  לפי התיאוריה בדבר פעילותה המקוטעת של המדינה, אינטרסים פרטיקולריים של שחקנים, רקע פרופסיונאלי שונה ותפיסות עולם אידיאולוגיות מנוגדות, הם שמובילים לקיטוע ומונעים אכיפה יעילה של החקיקה הישראלית המתקדמת בתחום.

לפני כמה ימים התקשרה אלי א', אם לשניים ואמרה שניסתה להגיע במשך שבועות למנגנון הרגולציה המדינתי ואיש לא הגיב לפניותיה. שאלתי אותה למה לא היה זה המעסיק שפנה, זו הרי חובתו. היא ענתה את התשובה ששמעתי פעמים רבות- המעסיק אמר לי "אני יודע שאת בהריון, אני מציע לך לקחת מכתב פיטורין וללכת לשירות התעסוקה, אם תישארי במקום העבודה אני אדאג לאמלל את חייך". הממצאים היבשים מראים שמדי שנה נוספות למעגל אלפי נשים שאינן ממצות את זכותן החוקית להתנגד לפיטוריהן. תקופת ההיריון והלידה, התובעניות ברמה המשפחתית, מקשות עליהן לנהל מאבק אישי למיצוי הזכויות. כך, מעסיקים, המתחמשים בעורכי דין, חומקים מידו של החוק. המדינה, שאמורה הייתה, לפי החוקים שהיא עצמה חוקקה, לצאת לפעולה לאיתור העוברים על החוק ולהענשתם, נמנעת אפילו מלחטט בנתונים הקיימים ברישומים שלה עצמה, בניסיון לאתר את המפטרים הפיראטיים.

הדוקטורט חושף ממצאים שטרם נחשפו, אבל ביני וביני אני יודעת שזה לא מספיק. בעיני דוקטורט צריך להציע תרומה מעבר לתחומי האקדמיה, צריך לתרגם אותו לפרקטיקה יישומית שתשפיע ותתרום באמת לשינוי מדיניות חברתית. . הדוקטורט נמצא לקראת סיום ויש להניח שהשלב הבא יהיה ניסיון לתרגם את הממצאים הכתובים לפעולה חברתית, כזו שתעגן את הממצאים האמפיריים בפרקטיקות של התנהלות שקופות יותר, מסודרות יותר, הוגנות יותר.

ללמוד פמיניזם:

כאשר נפגשתי לראשונה עם תיאוריות פמיניסטיות באקדמיה הייתה זו עבורי חוויה מכוננת של שינוי. כאילו הוסר מסך, כאילו נחשף שלד הבסיס של הקיום החברתי כולו... זה נשמע דרמטי, ובאמת כך זה היה. המילה "כאילו" חשובה פה, כי אחרי השלב הראשוני של הגילוי הגיע שלב ארוך ומתמשך של חיבור מחודש בין מה שהתגלה ונחשף לבין העולם כפי שהוא מתנהל. החיבור הזה קשה וגם כואב לעיתים, ומלא תסכולים. אולם הפעולה הפמיניסטית, להשקפתי, נמצאת שם – בגישור המתמיד בין חווית המציאות לבין הביקורת עליה, ואין דרך קלה לגשר ביניהן. עם השנים, והמפגש עם נשים אחרות שלמדו ולומדות פמיניזם, הבנתי שכך שקורה להרבה נשים במפגשן עם מחשבה פמיניסטית - ניתנות לך מילים להבין ולתאר משהו שכבר ידעת על העולם ועל עצמך. תחושת חוסר הנחת הזו, שמוצאת לעצמה ביטוי דרך התיאוריה והמחשבה הפמיניסטית, אופיינית ומהותית למי שהתחום "תופס אותה" (או אותו, גם זה יכול לקרות). לכן פמיניזם, כמו תחומים אחרים של חשיבה ביקורתית, שיכולים להפוך ל"מפתח" של הבנה עצמית והבנת העולם – הוא תחום טעון ביותר מבחינה אישית, חברתית ופוליטית, ואין דרך להימנע מכך. מכיוון שהכתה מורכבת מסטודנטים בעלי דרגות שונות של עניין, של מעורבות, ושל נכונות לבחון את עצמם, את השקפותיהם, ואת דרכי התנהלותם בעולם, לא מפתיע שבשאלוני ההוראה השונים שקיבלתי הופיעו בין היתר גם התייחסויות כגון: "קורס שמאלני קיצוני"; "השקפות הזויות"; "הצגת הטרוסקסואליות כמו גזענות???";" רעיונות מטורפים"; "לא ברור מה תורמת הביקורת הזו" ועוד.

ההערות האלה מייצגות, אולי, סטודנטים שחשים שתחום הידע המוצג להם מערער יותר מידי על מה שנתפס בעיניהם כ"טבעי", מקובל וראוי. אולם, נדמה לי שהן גם מייצגות מתחים בתוך שדה הידע הפמיניסטי עצמו, אשר הגיע, בשלב זה של התפתחותו התיאורטית ושל מעמדו האקדמי, לצומת דרכים, ויש מי שיגידו - למבוי סתום.

ללמד פמיניזם:

שני מתחים עיקריים ארצה להציג כאן. המתח הראשון קשור במורכבות ובהתפצלות התיאורטית המאפיינות את המחשבה הפמיניסטית העכשווית. המורכבות והפיצול מקשים ללמד תיאוריה פמיניסטית "מההתחלה" - מבלי לכלול בה מיד את כל הקולות הביקורתיים שצמחו מתוכה ופירקו את ההנחות שלה ואת הפרויקטים הפוליטיים שלה מן הייסוד. אפשר לנסח זאת גם כך: האם חייבים ללמד נרטיב פמיניסטי עקבי, של התפתחות וצמיחה בתוך שדה הרעיונות (המערבי) המקובל, כדי להרוס אותו בהמשך? או שאולי ניתן להציב את כל הסיפור הזה בסימן שאלה ולספר מן ההתחלה מגוון של סיפורים אחרים? ומה המחיר האינטלקטואלי והפוליטי של כל אחת מן הדרכים האלה? הדיון הזה דורש הרחבה שאינה אפשרית כאן.

המתח השני הכרוך ב"ללמד פמיניזם" קשור בפער בין מי שנחשפים למחשבה הפמיניסטית לראשונה, לבין מי שכבר עברה תהליך כלשהו של מיסוד (של רעיונות ושל העצמי הפמיניסטי). המתח הזה תובע שאשאל שוב ושוב מהי המחוייבות הפמיניסטית שלי, איך אני מגשרת בין הביקורת לבין החיים, והוא מבקש לנסות לשמר איזו ראשוניות של חשיפה וגילוי שכבר אבדה... קיים קשר חשוב בעיני בין התהליכים התיאורטיים שהזכרתי בקצרה ובין שאלת "הגיוס" והמחוייבות הפמיניסטית. לפיכך, "פדגוגיה פמיניסטית" באקדמיה פירושה המאמץ ללמד חשיבה ביקורתית כלפי "המובן מאליו" החברתי, ובמקרה שלנו – של יחסים בין המינים ושל זהות מגדרית. האתגר הפדגוגי הפמיניסטי יכול לבוא לידי ביטוי כאשר סטודנטיות מציבות שאלות קשות, שאלות של זהות ושאלות על הפוליטיות של הידע , גם כלפי הקורס עצמו וההנחות של המרצה.

לצערי, אתגר זה הוצב בפני רק פעמים ספורות במהלך השנים. אולי בגלל ההומוגניות היחסית של הכתה, אולי בגלל זהירות יתירה של סטודנטים, אולי בגלל הכוחות המנרמלים הפועלים באקדמיה ומחוץ לה, ואולי בשל האווירה הכללית של אדישות אינטלקטואלית שנדמה לעיתים ששוררת במסדרונות ובכיתות.

ועדיין, אני ממשיכה להאמין בכוחה של המחשבה הפמיניסטית לגווניה לשנות תודעה ומציאות ואני מקווה שהאמונה הזאת מצליחה לעבור הלאה.

יזמה ואספה: נעמה הורביץ

רונה ברייר-גארב, היא בעלת תואר מוסמך בלימודי מגדר ותיאוריה פמיניסטית ב-New School for Social Research בניו יורק. עבודת התזה שלה עסקה בייצוג האישה האנגלייה בהודו בקולנוע בריטי. היא מרכזת במכון ון ליר את פרויקט לימודים מתקדמים ועורכת (ביחד עם טל כוכבי) את מדור הספרים של כתב העת: תיאוריה וביקורת.

בקרב תלמידים ומרצים שהשתתפו במפגש שנערך במחלקה לאחר פרסום המאמר, עלתה השאלה באיזו מידה מחייבת אותנו התיאוריה שאנו מלמדים. שאלה זו מעסיקה ואף מטרידה אותי. האם קיים קשר ישיר בין יכולותינו כסוציולוגים לדקלם מודלים ביקורתיים ולכתוב מאמרים וספרים המתבססים עליהם, לבין היכולת לעמוד מאחוריהם בשעת מבחן? האם אני צריכה להיות פמינסטית אם אני כותבת על נשים ושוחרת צדק כשאני כותבת על פלסטינים, או שמא החוג לסוציולוגיה הוא כמו החוג לפיזיקה – מקום בו "עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים", כדברי פרופ' זלי גורביץ שצוטטו בעיתון 'הארץ'.

במילים אחרות, האם אנחנו מוכנים לקבל את הטענה שיחסי כוח ויחסי מגדר, כמוהם כחוקי הטבע הניתנים ללימוד ולמחקר, אך אינם מאפשרים התנגדות ממשית?

הניסיון האנושי והחברתי ממחיש לנו מידי יום כי אין לצפות בהכרח שא/נשים יפעלו על פי סולם הערכים שהם מציגים לעולם. אך בעוד שאיני מופתעת לנוכח "פיצול אישיות ערכי" הבא לידי ביטוי אצל מצביע מרץ המסרב שבתו תתחתן עם ערבי, הרי שאני בהחלט  משתאה – וגם משתהה – כשפיצול כזה מופיע אצל סוציולוגים. מידתו ועומקו של הפיצול קשורים בקשר בלתי ניתן להתרה לתחום המחקר בו עוסק הסוציולוג, וככל שהפרקטיקה רחוקה מהתיאוריה, הפיצול הופך גדול יותר, צורם יותר. שוו בנפשכם חוקר או חוקרת בעלי שם בתחום חקר אי-שיווין מגדרי, המפגינים שוביניזם, אלימות  ואדישות כלפי נשים – צורם.

תיאוריות חתרניות מוסיפות הילה לאוחז בהן. התמקצעות בנושא כזה או אחר מעניקה לנו כוח אקדמי על כל הקשריו, ואנו נוטים לדבר על קבוצות בשם קבוצות, ללמד,לכתוב, להרצות, להתמחות –  להתמחות, במקום למחות. מה שמוביל אותי לתהות ברצינות על מחויבותם של חוקרות וחוקרים אשר מניבים רווחים כלכליים וסימבוליים מעיסוקם בסקטורים מודרים בחברה הישראלית. אני מאמינה שרווחים אלו אינם רכושו הבלעדי של החוקר ויש לחלקם לכלל בעליהם הלגיטימיים: לכלל החברה

כשחברה הנסחרת בבורסה הופכת רווחית היא מחלקת דיווידנד לבעלי המניות. הנחקרים שלנו הם כמו בעלי מניות: הם פותחים ביתם ודלתם בפנינו והמעט שנוכל להבטיח להם הוא לחתור, ממקומנו החזק יחסית,  לשינוי. כן, אני מאמינה שחוקר העוסק בקבוצות ששייכות לשולי החברה הישראלית כורת איתן ברית. זוהי ברית לא סימטרית מאחר והנחקרים נעדרים יכולת לדרוש. עם זאת, זוהי ברית ערכית שקשורה למחויבות הסוציולוגית לערכים של צדק ושיווין. האם זה מוסרי  להתקדם בהיררכיה האקדמית בזכות אנליזות מלומדות על ה"אחר"  מבלי לתרום דבר למען אותן קבוצות  שעל גבן אנו מתקדמים?

אני תוהה האם  פיצול האישיות המדובר  מצביע  על הזנחת המחויבות הרעיונית והערכית לטובת המחויבות מתודית? האם אנחנו מוכנים להסתפק ביושר מחקרי? ומה יש לכללי היושר המחקרי לומר כאשר חוקר עוסק בשורשי הדיכוי באוכלוסייה מסוימת אך ממלא פיו מים כשאותו הדיכוי מתרחש לנגד עיניו?

 נדמה לעיתים שהרפלקסיביות הפכה למקווה טהרה בו אנחנו רוחצים מהמחויבות החברתית שלנו. סובל או סובלת מפיצול אישות ערכי? קחו 20 מ"ג רפלקסיביות. תוך שלושה  שבועות, ופרסום מאמר נוסף,  תרגישו טוב, הרבה יותר טוב.

 למשמע הטענות האחרונות שלי  אי אפשר שלא לחשוב על וובר ועל ניסיונו להגן על הסוציולוגיה  מזוהמתה של הפוליטיקה. לשיטתו: "החוקר מחויב לערך אחד והוא ליושר המדעי", אך ישנם מצבים, בהם ראוי ורצוי להגן על המוסר והערכים מה"נייטרליות" של הסוציולוגיה. תוצאותיה של ה"נייטרליות" מדברות במספרים (ראו מסגרת), ואכן, כמו שישנם לא מעט סוציולוגים שעשו קריירה מכתיבה על "איך דפקו את הפלסטינים ואת המזרחים", אך אינם מוטרדים מכך שבמחלקה שלהם אין ולו חוקר מזרחי או ערבי אחד, כך ישנן גם  לא מעט נשים שעשו קריירה מכתיבה פמינסטית אך לא מטרידות אותן תופעות של ניצול נשים שמתרחשות תדיר מתחת לאפן.

ביני לבין עצמי אני יודעת כי תיאוריה סוציולוגית טובה הייתה מצליחה לנבא כי בשעת קונפליקט בין נשים מודרות ושוליות לבעלי ובעלות הכוח באקדמיה, ההגמוניה תצופף שורות נוסח ימי הרעות של הפלמ"ח. המודלים, הניתוחים המבריקים והאיזמים למינהם לא הצליחו לחבר בין התיאוריה לפרקטיקה, והפיצול, הפיצול הערכי,  עמוק  וצורם מאי פעם. ת'אמת, לפעמים בא לי לצעוק או לחילופין לתלות שלט ענק בכניסה למחלקה: או שתרדו מהג'נדר או שלעזאזל תרדו מהגדר.