ארוחת הערב, ואלו שהגיעו בעקבותיה, היו מהנות כל-כך שהחבורה שהתגבשה בהן – בת'מי הורוביץ מ-NYU, שהזמינה אותי לארוחה הראשונה; צ'ארלס קדושין מברנדייס; אריאלה קיסר מטריניטי; אבּי דיי מססקס ואנוכי – לא רק ששמרה על קשר, אלא הגישה הצעה למושב משותף (שעסק בשאלה מדוע יש יותר נשים מגברים כמעט בכל תופעה דתית מוכרת) בכנס ה-SSSR שנה לאחר מכן. במהלך הכנת המושב גיליתי שלאבּי דיי ולי יש גם עניין משותף במתודולוגיה של חקר הדת, נושא שבו היא מתמחה.

בערך באותו הזמן יצא קול קורא מטעם הרקטור, דרך המזכירות האקדמית, לתמיכה בכנסים שמארגנים דוקטורנטים באוניברסיטה העברית. החלטתי לקחת יוזמה: לארגן סדנת מחקר שתתמקד במתודולוגיה של חקר הדת. המציגים בסדנה יהיו דוקטורנטים מרחבי הארץ שיציגו את עבודתם, ושאר משתתפי הסדנה יקראו את החומרים הרלוונטיים מראש, על מנת שיתנהל דיון ענייני ומיודע. על מנת להוסיף עומק לסדנה, פניתי לאבי דיי בבקשה שתנחה את הסדנה מקצועית, בזמן שאני ארכז את הפן האדמיניסטרטיבי. היא נענתה בשמחה, וקבענו תאריך נוח לכולנו: פברואר 2011, בזמן חופשת הסמסטר.

ראשית, היה עלי להכין בקשה מסודרת לתמיכה בסדנה, שכלל פירוט תוכן ועלויות. דליה בר-נחום ממזכירות המחלקה סייעה לי בהערכת עלויות, וגד יאיר סיפק, בשמחה ובמהירות, מכתב המלצה, וכל הכבודה נשלחה למזכירות האקדמית. לאחר חודשיים התקבלה התשובה: אקבל תמיכה לכנס, אך בחצי מהסכום שביקשתי. הסכום המצומצם לא היה מספיק, אך בעודי מתלבט מה לעשות נחלצה לעזרתי מיכל פרנקל, שהזכירה לי את קיומה של תוכנית 'מרחב אקדמי', שמטרתה עידוד יזמות ומנהיגות אקדמית בקרב הדוקטורנטים בפקולטה למדעי החברה, ושתומכת – בין השאר – בקיומן של סדנאות למידה ומחקר. הגשתי בקשה לתמיכה נוספת, ולאחר כחודש קיבלתי הודעה שאכן אקבל את הסכום שביקשתי: כ-6,000 ש"ח משני המקורות, שיספיקו לכיסוי הוצאות הסדנה.

הכנתי והפצתי קול קורא כפול, בעל שני מסלולים: מסלול מציגים בסדנה, שהיה פתוח לדוקטורנטים בלבד; ומסלול משתתפים, שהיה פתוח לכלל האקדמאים. במקביל, צללתי לנבכי הבירוקרטיה, ופעלתי להזמנת כרטיסי טיסה וחדר מלון לאבי דיי, תוך קבלת סיוע מאביטל מדסון מהפקולטה למדעי החברה. למרות שכל מי שפניתי אליו בקרב הסגל המנהלי שמח לעזור ולהסביר, עדיין היה מדובר בפרוצדורה מסובכת למדי – מסובכת בהרבה, למשל, מהכנת הבקשה לתמיכה בסדנה או מכתיבת הקול הקורא. לדוגמה, גיליתי שעלויות הטיסה שחישבתי אינן מדויקות, כיוון שהאוניברסיטה אינה מוכנה לממן כרטיסי טיסה בתעריף הזול ביותר – תעריף שבו אין אפשרות לבטל את הכרטיס. כרטיסים הניתנים לביטול בלא עלות נוספת עלו פי שניים. בנוסף, על טפסי האישור לשימוש בתקציבי האוניברסיטה – תקציבים שכבר עמדו, כזכור, לרשותי – היו צריכים לחתום ארבעה אנשים בדרגים שונים. חוץ מזה, לא כל חברת תעופה נחשבת ספק מוכר של האוניברסיטה (EasyJet, בעלת הטיסות הזולות ביותר ללונדון, אינה ספק מוכר), וגם לא כל מלון וכל ספק כיבוד. תקציבי אוניברסיטה, אין צורך לציין, ניתן להעביר רק לספקים מוכרים של האוניברסיטה. לבסוף, רק שבועיים לפני קיום הסדנה, הודיעו לי שהאוניברסיטה השיתה עלי תקורה של חמישה אחוזים על סכום התמיכה כולה, ולכך יש להוסיף תקורה נוספת על כיבוד, מה שהשאיר לי סכום די מצומצם לאחד האלמנטים החשובים ביותר בכל מפגש אקדמי (או, בעצם, כל מפגש שהוא): אוכל.

אבל למרות שהבירוקרטיה הייתה מעט מתישה, ארגון הסדנה – עוד לפני שהיא התחילה – היה כיף גדול. עבודה אדמיניסטרטיבית דורשת ריכוז ומאמץ מסוג אחר לחלוטין מעבודה אקדמית, וגם הדגש על יחסי אנוש מועצם – ובתקופת הכתיבה בה אני נמצא כרגע, שהיא בודדה מעצם טיבה, זה היה שינוי מרענן. בנוסף, הצעות להרצאות ולהשתתפות זרמו מכל הארץ, כך שלמדתי להכיר תחומי מחקר וחוקרים רבים. גם הסיוע לו זכיתי מכל מי שפניתי אליו – מזכירות המחלקה, למשל, העמידה לרשותי את חדר הסמינרים ברצון ומבלי לבקש תמורה כספית, וחשבות הפקולטה סייעה לי לנווט במבוכי התקציבים השונים – היה מחמם לב. גם ביום הסדנה עצמה ארי אנגלברג, ובעיקר רחל ורצברגר, עזרו רבות, פשוט כי ביקשתי מהם וכי הם רצו לעזור.

הסדנה עצמה נפתחה בהרצאה של ד"ר דיי, שהציגה את האתגרים המתודולוגיים הייחודיים הנלווים לחקר סוגיות דתיות – למשל השאלה האם להתמקד באמונה דתית, פרקטיקה דתית או רשתות חברתיות הקשורות במוקדים דתיים (כגון בתי כנסת או כנסיות); והשאלה הנלווית: איך מודדים כל אחד מאלו? לאחר מכן, הציגו שלושה דוקטורנטים את עבודתם ואת הלבטים המתודולוגים שהתלוו אליה: אילן שדמה, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, דיבר על מיפוי היחסים בין ערבים נוצרים ומוסלמים בצפון הארץ באמצעות עבודת שדה; לואיס פרנקנת'לר מלימודי מגדר באותה האוניברסיטה דיבר על ניתוח שיח של חוזרים בשאלה העוזבים את החברה החרדית; ורותי פיוכטונגר, אף היא מלימודי מגדר, אבל מאוניברסיטת בר אילן, דיברה על הקושי שבדיבוב נשים דתיות הלומדות גמרא בנושאים של פמיניזם ושינוי מסורות בעולם האורתודוקסי. לסדנה נרשמו 25 משתתפים, ובהם חוקרי תאטרון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, לימודי מגדר, מדע המדינה, לימודי תרבות, מדע הדתות, תקשורת ומחשבת ישראל. הם הגיעו מאריאל, תל אביב, חיפה, ירושלים, בר אילן וסמינר הקיבוצים, ונעו בין מרצים בכירים לתלמידי תואר שני.

 חברי הקהל, שקראו תקצירים מורחבים של ההרצאות מראש, השתתפו בצורה ערה בדיונים – שלהם גם הקדשנו, בניגוד למקובל במרבית הכנסים, זמן זהה לזה שהוקדש להרצאות. בהפסקות התפתחו שיחות ערות סביב עוגיות, פירות וקפה בבוקר, ופשטידות, פיצות וסלטים בצהריים – שיחות שעסקו הן בנושאי ההרצאות, הן בנושאים אקדמיים אחרים, והן בענייני דיומא כגון ילדים ודיאטות (בכל זאת, פיצות). מבחינתי, האווירה הנעימה ששררה בסדנה הייתה חשובה לא פחות מרמת הדיון. אני מאמין שהצלחת מפגש אקדמי נמדדת בשלושה קריטריונים: תרומה לידע, יצירת קשרים חברתיים, והנאה של המשתתפים. אחת הסיבות שאני, אישית, מקפיד להשתתף בכנסים אקדמיים רבים היא שאני פשוט נהנה מהם – מהמפגש עם עמיתים חדשים, אבל בעיקר, בני-אדם חדשים, ואם הכנס מתקיים בחו"ל, גם תרבות חדשה. צריך להודות על האמת: המימד הבין-אישי די נעדר מעבודה סוציולוגית ואנתרופולוגית בימינו, והוא חסר לי.

דברים דומים אמרה, ברוח כללית ואקדמית יותר, ד"ר דיי בדברי הסיכום שלה:

"אני רוצה לסיים עם מחשבה אחת על העתיד – העתיד שלכם. והיא שחשוב שתזכרו מה היה לנו כאן היום, אבל גם תמשיכו לנסות ולהשיג אותו. ולדבר הזה אני קוראת "לזכור שאתם שייכים"; שאתם שייכים לקהילה של חוקרים, גם בחדר הזה וגם במקומות אחרים. והשתייכות דורשת פעולה כלשהי אל מול אחרים. לכן אני ממליצה לכם לפעול, באופן אקטיבי ומחויב, להשתייכות לקהילת החוקרים. אתם יכולים לדבר עם חוקרים אחרים, אתם יכולים לדבר איתי, ואתם יכולים לדבר האחד עם השני. בילינו יום אחד יחד, ובו למדנו האחד על השני והחלפנו רעיונות זה עם זה – וכך אקדמאים משתייכים לקהילה. כך אני פועלת אל מול אקדמאים מהעולם כולו, שפגשתי דרך המחקר שלהם או בכנסים: אדם ואני נפגשנו בכנס לפני שנתיים, ומהמפגש הזה נבעה הסדנה הזו. ותפקידו לפעול מול קהלים מגוונים – אלו מהשדה שלכם ואלו משדות אחרים. עבודה אינטר-דיסציפלינרית אינה קלה, בעיקר כי הקהל יכול להיות עוין, אבל אתם צריכים להיות מסוגלים להגיד את מה שיש לכם לומר לקהל שלא מבין אתכם בקלות, כי זה המשוב החשוב ביותר.

ולבסוף – אחרי שפעלתם אל מול אקדמאים ממגוון תחומים, במגוון ערוצים – פרסמו. פרסמו אפילו כשאתם חושבים שאינכם מוכנים עדיין. אף אחד לא מוכן. אף פעם. מישהו אמר פעם "יש עבודות דוקטורט נהדרות, מושלמות, מרתקות; ויש עבודות דוקטורט שפורסמו." זו המשימה הקשה ביותר, אבל הקפידו לפעול אל מול הקהלים שלכם דרך פרסום עבודתכם. בגלל שאנחנו קהילה, ואתם צריכים לפעול האחד עם השני. אתם שייכים האחד לשני. בלי השותפות הזו, לא נצליח ליצור ידע חדש."

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

ארבעה-עשר שבועות לאחר מכן, שוב אותה הכיתה, ושוב אין אוויר. 35 מתוך 40 הסטודנטים שלי, שעכשיו אני כבר מכירה בשם ובפרצוף, יושבים ולועסים טופי (כי אולי שמפניה היא לא בחירה הולמת). לשמחתי, הם כבר צוחקים מהבדיחות שלי. לצערי, הם כבר לא כל כך שקטים. עוד שעה וחצי שהפעם מרגישה כמו עשרים דקות, ונגמר.

שלושת החודשים פלוס שבועיים שבהם עבדתי כמתרגלת בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' היו עבורי חוויה אחרת – חוויה מתישה, של רכבות הרים רגשיות ועבודה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אבל גם מסע מתגמל, מעשיר ומלמד. העבודה כמתרגלת, לפחות במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, איפשרה לי ולעמיתיי המתרגלים חופש בחירה וביטוי אישי עצומים. במרבית הזמן, זהו יתרון מבורך, אבל בחלקו, מעמיד אופי העבודה החופשי בפנינו, המתרגלים, מספר דילמות לא פשוטות

הקשיים המרכזיים שבעבודת המתרגלת, כפי שאני רואה אותם, הם שניים: האחד נוגע בתחומי אמות המידה להערכת הסטודנטים, והשני – בידע הדיסציפלינרי.

קורסי המבואות שאותם אנחנו מלמדים בנויים במתכונת של 'ארוחת טעימות', כאשר איננו מעמיקים בתחום תמטי או תיאורטי אחד, אלא מתפרשים על פני קשת רחבה ביותר של נושאים, מהם אנחנו מציעים לסטודנטים 'לטעום' על קצה המזלג. הטעם במבנה מניפתי שכזה מובן, אבל מציב בפני המתרגלים, ולעתים גם בפני הסטודנטים, מספר סוגיות מורכבות. במרבית המקרים נוטים חלקנו, במהלך התואר הראשון וגם לאחריו, להתמקצעות בהיצע מצומצם יחסית של תחומים תיאורטיים או תמטיים. מכאן עולה שאלה קשה לפתרון: איך להציג בצורה מעמיקה ומקיפה נושא שאינו תמיד תחום העניין העיקרי שלנו, ואיך, למען השם, להעביר לסטודנטים שלנו תחום מחקר שלם בשיעור אחד קצר שאורכו שעה וחצי?

הקושי המרכזי השני שאיתו נאלצתי להתמודד כמתרגלת הוא אמות המידה להערכת עבודת הסטודנטים – האם להשוות ממוצעים בין המתרגלים או שאולי יש דבר כזה 'קבוצה חזקה' יותר? מתי מגיעה לסטודנט הארכה בהגשת התרגיל ועד כמה יש להתחשב בנסיבות אישיות? עד כמה לקחת בחשבון את ה'הון התרבותי' שאיתו באו הסטודנטים מהבית?

במהלך החודשים האחרונים גיליתי כי קשה לי להתעלם מהדילמה שמציבה בפני ההתמודדות מול אותם סטודנטים מוכשרים, שבתחרות המהירה אל התואר הראשון מתחילים בעמדת נחיתות, בין אם על רקע לאומי או לשוני (ראו כתבתה של אנג'אם חוסיין) ובין אם על רקע אחר. ככלל, המערכת האוניברסיטאית אינה מספקת פתרון מספק לקשיים כאלה (אם כי ראויה לציון פתיחתה, לא בלי קשיים ניכרים, של קבוצת תרגול מיוחדת לסטודנטים ששפת אימם אינה עברית). וכך מצאתי עצמי יושבת, פעמים רבות מדי במהלך השנה, מול סטודנטים שאתרע מזלם ואינם בקיאים בשפה ה'נכונה' באקדמיה – תרתי משמע. הפתרון שמצאנו אני וחברי המתרגלים כולל שעות קבלה מורחבות, תרגולי חזרה, פגישות אישיות שלא בשעות הקבלה, מיילים אל תוך השעות הקטנות של הלילה ושעות קבלה שנמשכות גם אל הנסיעה חזרה הביתה באוטובוס.

כמה גדול היה הסיפוק שהרגשתי כשסטודנטית פלונית, שכנראה לא החזיקה ב'הון הנכון', הצליחה, בעזרת הרבה עבודה בבית וחצי שעה בשמש שמחוץ לכיתה יחד איתי, להגיע להישג המרשים של שיפור הציון שקיבלה ב-25 נקודות. גדול היה גם התסכול כשסטודנטית אלמונית אחרת, חריפה ומתעניינת, לא הצליחה, חרף מאמציה, לעבור את סף ה-80 בתרגילים שהגישה. ישנם כמובן כאלו שלא מתאפיינים לא בהון ולא ברצון, אך הפיתוי 'לפצות' את אלו שהדבר העיקרי שמונע מהם 'ליישר קו' הוא המקום שבו נולדו הוא גדול, וקשה עד בלתי אפשרי לסמן את הגבול שבו ההעדפה המתקנת הופכת למוגזמת. האחריות המוטלת עלינו היא כבדה במיוחד מכיוון שאנחנו יודעים כי סטודנט שנכשל אצלנו לא יוכל לעבור לשנתו השנייה לתואר – ולא לכולם יש את הפנאי והכסף להמשיך גם לשנה רביעית. במהלך השנה מצאתי עצמי עומדת לא פעם בפני הדילמה שבין מצוינות אקדמית לבין שוויון הזדמנויות: האם תפקידי, כמתרגלת, לתת קדימות למצטיינים או שאולי לאפשר לסטודנטים ש'באחריותי' נקודת התחלה שווה במירוץ המתיש אל התואר? לרוץ עם החזקים או לאסף את החלשים?

שבועיים לאחר השיעור האחרון. אני יושבת בחדר הסטודנטיאלי שלי ובודקת את הניתוח ה-39 במספר של 'היפה והחנון'. מימיני ערימת תרגילים מסומנים במרקר ורוד זוהר, סימן לכך שנבדקו.

ולסטודנטים שלי –  כפי שאמרו הדולפינים כשעזבו את כדור הארץ – היו שלום, ותודה על הדגים.

 נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ומתרגלת בקורס מבוא לסוציולוגיה. 

כששאלתי סטודנטים מהחוג מה הם חושבים, ענו לי שזה סתם נראה ככה, כי רק בשנה א' כולם נפגשים בקורסי החובה, המהווים את חלק הארי מהמערכת. זו התשובה המובנת מאליה, אבל בתור סוציולוגית, היא לא הספיקה לי. שיחה פשוטה עם גד יאיר הניבה תשובה שונה, אמפירית ומדוייקת יותר, אך צפויה – סטודנטים רבים עוזבים את המחלקה בין שנה א' לשנה ב'. אלא שמסתבר שבשנתון שלי המצב החמיר: בניגוד לשנים קודמות, בהן עזבו כעשרים אחוזים את המחלקה אחרי שנה א' (שיעור דומה לזה של חוגים אחרים), השנה השיעור עמד על כשלושים. אחרי שהנתון היה ברור, חיפשתי את הסיבה. האם הנשירה נעוצה ב"ריבוי שערוריות ודרמות", כפי שהגדירה זאת סטודנטית שעזבה את המחלקה לטובת מסלול חד-חוגי? או שאולי משעמם לסטודנטים? או קשה להם?

ניסיתי לברר, באמת שניסיתי, אבל למי שעזב לא היה כל כך דחוף לספר לי למה. "זה בסדר אם אני אענה לך על זה ביום חמישי?"; "למה להגיד את זה? למי זה יעזור? אל מי זה עובר? מה זה כבר ישנה?". מי שכן הביע עניין דיבר קצת על "אין מה לעשות עם התואר הזה", על הסתפקות במידע הראשוני שמעניקים קורסי המבוא, או, לחלופין, דווקא על השטחיות של אותם המבואות. חשבתי לסגור את הנושא בטענת "חוסר עניין לציבור", אבל דווקא בגלל חוסר העניין, החלטתי שזו נקודה ששווה לבדוק אותה לעומק.

לפני בערך חודשיים, אילנה שלחה מייל המבקש לאסוף, אם יש, טענות, מענות, הערות, הארות וכולי, וגם מחמאות, אם ישנן – כדי להעבירן לוועדת מורים תלמידים המתקיימת בסוף כל סמסטר. אני עצמי עמדתי פעמיים בשיעורי חובה, נתתי פרטי קשר, וביקשתי ממי שיש לו מה להגיד – לומר. חוץ ממני, שני נציגים, רשמיים יותר או פחות, עשו את אותו הדבר ואילנה שלחה מייל נוסף בנושא. למרות זאת, אני יכולה לספור על שתי ידיים את הסטודנטים שפנו אלי. רוב מה שהצלחתי לחלוב נעשה בסיסמוגרף החדש שלי – שיחות מסדרון.

קפיצה בזמן אחורה – סמסטר א' של שנה א', בואו נדבר על "שערוריות ודרמות" – החל מספק השתלחות של מרצה בתלמידה וכלה בפגיעה לכאורה על ידי הקרנת חומרים בוטים בשיעור. אז דיברנו על מה זה בוטה, ועל גבולות הראוי. לא המצאנו כלום, ולא חידשנו למיכל פרנקל, שכבר כתבה על זה קודם. אבל לנו זה היה חדש, והחדש הזה בא לידי ביטוי בדיון פורה בפורום של הקורס. בכלל, היו לנו דיונים על גבולות מותר ואסור, על ביגוד ומיניות ומיגדור ומישטור, ומה לא. הייתה ביקורת על אופי התרגולים ועל מה שקרה בהם, על כמה מותר למתרגל לקדם, או אפילו להציג, את האג'נדה שלו. אבל בואו נסתכל פנימה ונשאל את עצמנו, באמת, בכנות, בלי לעצום עיניים – איפה למדנו יותר סוציולוגיה, גבולות ואמת? בשיעור בו דנו על גבולות ושמענו התנצלות ממיכל, בתרגול בו אורטל הרצתה על התפישה שלה של ביגוד נשי, או בכל שיעור אחר, לכבודו קראנו מאמרים במקרה הטוב, או סיכומים שלהם במקרה הפחות טוב, או בכלל לא?

קפיצה קטנה קדימה, לסמסטר ב' של שנה א'.  סמסטר שלם ישבנו בשיעורי דמוגרפיה, ניסינו לעקוב, ניסינו לסחוט מידע והכוונה למבחן, להבין מהן דרישות הקורס. תסתכלו פנימה ותענו בכנות – בכמה שיעורים נכחתם? ומי מאיתנו שהיה – כמה הקשיב? ומי שהקשיב – כמה הבין? ומי שלא הבין – האם אמר? האם דיבר? לקראת סוף הסמסטר קיבלנו תוספת לסילבוס – מהלך מטושטש שלא ברור האם הוא עומד בתקנון או לא. כמה מאיתנו הרימו קול זעקה? כמה מאיתנו יצאו בהרגשה רעה מהמבחן, וכמה מאיתנו חתמו על המכתב שנשלח לגד יאיר?

בחזרה להווה. שנה ב'. סמסטר שלם ישבנו בשיטות מחקר איכותניות, ואז, בהפסקות, דיברנו בינינו על העדר קו מאחד לחומרי הקורס, על חוסר התוחלת שבדפי החושב, על מבנה הקורס, על העומס. לאן המשיכו הדיבורים הללו? למה רק כוכב אחד העז לגשת לשעת קבלה, ולהגיד לסיגל את מה שרובנו הרגשנו, וכמעט כולנו אמרנו אחד לשני בריש גלי, אבל לא למתרגלים, לא לסיגל, לא למחלקה.

למה? איפה אנחנו? למה אנחנו מתעוררים רק אחרי הבעיה? למה אנחנו שולחים מיילים זועמים רק אחרי שאנחנו מקבלים סטירה, אם בכלל?

אנחנו יודעים להתלונן על בעיה בשיבוץ קורסים, על היעדר מגוון שלהם. אנחנו אפילו מגדילים לעשות, ומשתמשים בטענה הסוציולוגית, שהתשובה של אילנה לבעיות שיבוץ, "תשבו על המחשב", פוגעת בחלש – במי שנאלץ לעבוד, במי שאין לו נגישות למחשב. התלוננו שאין מספיק קורסים, ובאלו שישנם – אין מקום. האם בדקנו כמה קורסי בחירה הוצעו השנה? אני בדקתי, וישנם 13 בסמסטר א', בתוכם 4 שנתיים, ועוד 7 בסמסטר ב'. לפחות 3 נפתחו לאור דרישה. הרמנו קול זעקה – "עושים לנו עוול!" מה רצינו? שמראש יפתחו קורסים? הרי זה לא עובד ככה, יש עניין של היצע וביקוש. וכשנתנו לנו מקום להגיד משהו – אמרנו? לא רק מוועדת מורים תלמידים התעלמנו: רשומים למחלקה 444 סטודנטים לתואר ראשון, אבל לסקר שביעות רצון ענו 191. רובנו מוחקים באופן אוטומטי, בלי לקרוא אפילו, מיילים מהאוניברסיטה בכלל, וכאלו מאילנה בפרט. מי מאיתנו ענה על הסקר שהועלה, לבקשתנו ולבקשת סיגל, בקשר לקורס שיטות מחקר איכותניות? סיגל, בניגוד אלינו, ניסתה כל הזמן לשפר. אנחנו נתנו לה?

אין בכוונתי להטיח האשמות בדבר אדישות, אלא לנסות ולשאול  למה המצב הוא כזה. למה, למרות קיום במות בהן ניתן להתבטא, סטודנטים בוחרים שלא לנצלן? למה הייתה אדישות לבחירות לנציגי אגודה? למה אין וועד חוגי? איפה הקול שלנו, הסטודנטים, במהלך השנה? כשמרצה לא מצליח להבהיר את עצמו לסטודנטים שלו? או כשהוא לא עוקב אחרי הסילבוס, או כשסטודנטים מרגישים שחסרה סוציולוגיה בקורס? למה אנחנו לא אומרים כלום כשאנחנו נדרשים ללמוד כמויות עצומות של חומר, משננים אותו עד אין קץ, אבל לא נכנסים לעובי הקורה? ולמה אנחנו שותקים אפילו כשמרצה מדבר באופן פוגעני?

בנקודה זו אני חייבת לשאול, כי אני לא יכולה לשתוק יותר: איך זה שאנחנו לא מוחים על הרמה האקדמית? איך זה שאנחנו לא דורשים מצויינות?! נכון, יש מסלול מואץ, והוא מבורך, אבל אני, ורבים כמוני, לא יודעים היום מה אנחנו רוצים לעשות מחר. אנחנו לא יכולים להתחייב למסלול מסוג זה. אני בוחרת, במודע, לצעוק עכשיו במקום לבכות בסוף התואר. באתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולא במכללה. באתי ללמוד, אנא – למדו אותי. תנו לי חכות, ולא דגים. בדף חושב – תנו לי לחשוב באמת, ולא לענות בצורה מכאנית על שאלות בכדי לקבל "עובר". תנו לי להרגיש בחזית המחקר! תנו לי מידע על המחקרים במחלקה, לא רק בלוחות מודעות, אלא בשיעור עצמו.

אני לא מחפשת מערכת יחסים של הורה-ילד, לא מחפשת ליטוף על הלחי. אני גם לא רוצה שהאוניברסיטה תלך איתי יד ביד. לא רוצה שתאכילו אותי בכפית, ולא מחפשת ציון עובר על כל מטלה שכתבתי כלאחר יד. אני רוצה ללמוד את מה שמוטל בספק, את מה שלא ברור, את מה שייתן לי מעבר למידע: ידע. אני רוצה להיות מוכרחה לחשוב, אני רוצה שהחומר יאלץ אותי להתמודד עימו. אני רוצה לכתוב על זימל בסטטוס שלי, כי אני מרגישה בירושלים כמו בעיר הגדולה. אני רוצה ללכת ברחבי האוניברסיטה, לחשוב על אופי הבנייה שלה, ועל מה הוא משדר, ושתהיה לי האפשרות לחקור את זה, לכתוב על זה, משהו, איפשהו. אני רוצה לקבל את הכלים להיות סוציולוגית של עשרים וארבע שעות, מול מרצה, מול ספר, מול מתרגל, מול העיניים.

האחריות החברתית של האקדמיה, מעבר לחברה המיידית הסובבת אותה, היא כלפי הבאים בשעריה, אלו שיצאו ממנה עוד מעט לעולם. אלו, לצערי, שבפועל לא לומדים את הסוציולוגיה הכי עדכנית, לא לומדים סוציולוגיה כלכלית, לא יידעו שיש אמת אחרת. למדו אותנו, הראו לנו דרך. אל תאביסו אותנו בחומר, ותו לא.

ואנחנו, הסטודנטים, אל לנו לטעות, ולתת את האחריות הבלעדית על לימודינו בידי המחלקה. אנחנו יכולים לצפות מהאחר לתת לנו, אבל התפקיד שלנו לא נגמר ברגע שנכנסו בשערי האוניברסיטה. באחריותנו למצוא את מה שמעניין אותו מתוך המגוון המוצע. עלינו מוטלת האחריות להתעורר, להיזכר למה אנחנו כאן, ולהילחם ולקבל את מה שמגיע לנו, בזכות ולא בחסד.

סוף ינואר, חופשת סמסטר. מושג פיקטיבי, לכל הדעות, כי נדיר שמי מאיתנו מספיק לנפוש בזמן הזה, בין סמסטר לסמסטר, בין מבחן לעבודה. זה עוד לא הזמן לחשבון נפש, את זה נעשה כשנהיה גדולים, נגיד – בעוד שנה וחצי. עכשיו יש לנו זמן והזדמנות לרטרוספקטיבה.  עברנו חצי תואר - בואו נעשה את החצי השני טוב יותר.

רביד בו היא סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון בחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וBA - כללי. 

אנחנו רצות, והצעיף שלי נגרר אחרי, המזוודה נאבקת להשאר בקצב. "קריאה אחרונה לכל  הנוסעים לפראג". אנחנו רצות עד שמגיעות למטוס, ואני מפלסת את דרכי במבוכה למושב E47. מאחורי מתרחקים צקצוקי לשון וגבות זעופות.

עדיין בוקר, מאוחר יותר באותו יום מתארך. אני מטפסת את המדרגות אל חדר 32 הקטן והמחומם. משתהה לסיגריה עם שותפותי לחדר, ויורדת עשר דקות מאוחר מדי. הקבוצה עזבה – לאיפה? לא יודעת. אחרי אותו הבוקר אנחנו לומדות לא לאחר יותר. המירוץ אחרי הגולם מתחיל.

ושעתיים אחר כך, שלג בחוץ. והנה עוד מדרגות – כל כך הרבה מדרגות שהברכיים רועדות. והנה הטירה, והכנסייה, והכול כל כך יפה ושונה וקר. ואיפה הגולם? בתשע בערב אנחנו במיטות ומושב מספר E47 נראה רחוק מתמיד. והחדר הופך לשחור.

ביום השני אני כבר לא מאחרת, אבל גם לא מספיקה לארוחת הבוקר. אור לבן של שלג מעיר אותי ברבע לשמונה, חמש דקות לפני ההתאספות. אנחנו בריצת מרתון, והגולם לא לוקח שבויים. עוד שעתיים ואנחנו עומדים ליד מוזיאון סגור, ופתיתים קטנים של שלג מעטרים את השיער האדמוני של הבחורה שעומדת לפני. העיניים נפתחות, וגם הלב נפתח. ועוד מדרגות ועוד מדרגות – נדמה לי שאין בכל פראג ולו מעלית אחת. אני קונה עוד גלויה, הפעם אחת של ישוע הילד מעוטרת בנצנצנים זהובים. יש לי בתיק כבר 20 גלויות בערך.

אני יושבת על המיטה בחדר המחומם, המכוסה טפט צעקני של עלים ירוקים, ומביטה בגלויות שקניתי. הנה גלויה של מוחה, גולת הכותרת של האמנות הצ'כית, שאת סגנון האר(ט)-נובו המעודן והמצועצע שלו אני מאתרת בארמונות שאותם אנחנו תרים מדי יום, חדרים ורודים וזהובים העומדים בניגוד צועק לעיר האפרורית והגותית. והנה פרנץ קפקא, יהודי מאוד, כחוש מאוד, נוגה מבט, עם שתיים מאחיותיו. ו'הקדוש' לנין, בגלויה מצוירת צבעונית ממוזיאון הקומוניזם. את ראשו מעטרת, במקום הילה, שמש העמים והוא אפוף קוצים דוקרניים. והנה בבושקה (מטריושקה, בעצם) צבעונית ששיניה שיני ערפד. ועוד גלויה ממוזיאון הקומוניזם, של פועלת יפת פנים ומתולתלת מניפה את הדגל הצ'כי כשמעליה הכיתוב "זו הייתה תקופה של אנשים שמחים ונוצצים, הנוצצים ביותר היו במכרות האורניום". שתי נערות צעירות בגלויה בצבע שחור-לבן מפנות את מבטן, האחת נראית כאילו הוצאה הישר משנות ה-20 אפופות אדי האלכוהול, והאחרת משנות ה-60 העליזות דווקא. נשים יפות, תחריטים זהובים, ישוע התינוק, בבושקות כועסות ויהודים גרומים מתערבבים כולם יחדיו. תמצות מופשט ומדויק של פראג.

אנחנו יושבים בגלריה עגולה ומסוידת ולומדים ביחד להתבונן מחדש בתמונות שאנחנו מצלמים, באדיבותו של וולטר בנימין. גם החדר מלא בתמונות, מראות סוריאליסטיים, דמיוניים, מופלאים, שכמוהם נראה עוד בימים הבאים.

לילה, התאספנו באחד החדרים, שותים קלפים ומשחקים בירה. הסוריאליזם של הבוקר חודר גם לחדר המלון הקטן שלנו, ואנחנו מבלים את הלילה במשחק 'Charades' סוציולוגי. מה? ועוד הר ועוד ל' שווה מהר"ל.

אנחנו עומדים על גשר קארל (שאני מתעקשת משום מה לקרוא לו גשר מארקס, למרות שאין שום קשר מוכח בין השניים), ומדמה לעצמי את הגולם מטפס על צריחי הכנסיות העתיקות, מרים את הגגות ומציץ פנימה. ואולי זה בעצם פרנקנשטיין שאני רואה? מחלון הטירה שבה ביקרנו מוקדם יותר היום הושלכו שלושה קצינים. הם ניצלו, כי נחתו על ערימת זבל או שחת. אבל כשהכל מכוסה לבן, קשה לדמיין בכלל שחת איפשהו. אולי הם בעצם נפלו לשלג וניצלו. ושוב השלג מתדפק ברכות על החלונות כשאנחנו יושבים במסעדה מקומית (בעלת השם המדויק local) ואוכלים מרק גולאש חם בקערת לחם יבש.

מוזיאון קפקא. אני עומדת כבר כמה דקות בחדר קטן וחשוך, צללית של אדם שחור, גרום וארוך נעה מולי על מסך שקוף. רגע הוא שרוע על השולחן, ידיו שמוטות ורגע הוא שוכב, פוכר ראשו בידיו. פרי יצירתו של קפקא כנראה. זהו עבורי אולי הרגע המתמצת והמרגש ביותר במסע הזה. כל כך הרבה עצב וכל כך הרבה שבירות יש בצללית השחורה הדקה הזאת.

יום לאחר מכן, אני יושבת לבדי ב'קפה לובר' הענקי. כל מפת שולחן בקפה המהודר מציינת כי בין פוקדיו הקבועים של המקום הפריזאי-באופיו נמצאו פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין. אני שולפת מתיקי עט ודף, מקווה לחוש מקצת מן ההשראה שנחה על איינשטיין וקפקא, אבל מצליחה להרכיב רק רשימת מטלות. כנראה שצריך להיות קפקא בשביל לכתוב כמו... קפקא.

ערב. בית קפה של תאטרון. אנחנו צורחות את הרפרט שלנו אל השולחן הארוך, מנסות בתנועות ידיים להמחיש את עקרונות התיאטרון האפי של ברכט. צ'ופסטיקס בשערי ומניפה ורודה בידי (בכל זאת, תיאטרון והכל) אני מצטטת לקבוצה שיר קצר מתוך 'הנפש הטובה מסצ'ואן'.

ועוד גלריה עגולה – הקירות דחוסים בציורי שמן צבעוניים, שכולם כמו נלקחו מסרט מדע בדיוני מטורף. סוכריות מתוקות ותה פירות מארחים לנו חברה כשאנחנו מקשיבים לסיפורי האחים גרים. הידעתם שבסיפור סינדרלה המקורי האחיות החורגות קוצצות את עקביהן כדי להתאים לנעל הזכוכית?

אנחנו עומדים ליד הכנסיה הסגורה (לרגל שיפוצים). כאן, על הסולם הזה, טיפס הגולם ונכנס דרך החלון. אני מדמיינת בראשי את הדמות המסורבלת קופצת למעלה אל הסולם כמו סופרמן יהודי. אבל איפה הגולם ומתי נמצא אותו כבר?

ואנחנו במוזיאון הרוחות. תינוק מפלסטיק מתנדנד, תלוי מהתקרה, ישר מול פרצופי. אני בורחת לחדר צדדי, ונראה לי שמצאתי את הגולם. הוא קבור בחול, רק אפו וקצות בהונותיו מציצים החוצה.

היום השישי מתוך שבעה. אחרי טיפוס של רבע שעה אנחנו מגיעים לנקודת התצפית היפה ביותר בפראג. לפנינו גשר אחרי גשר אחרי גשר, וצריחים גבוהים, גותיים מתנשאים באופק. לא מצאנו את הגולם באמת, אבל מה זה משנה, בעצם? אני שואפת מהאוויר הקר ומבינה למה דווקא פה צמח חלק ניכר מהקאנון המכובד של המחשבה האירופאית.

* נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

בשנה האחרונה, המפגש שלי כמתרגל וכבודק דפי חושב עם סטודנטים מתנהל במונחים של עולמם הפסיכולוגי של הסטודנטים. אני נוכח כי הערות ביקורתיות שלי על תוצרים אקדמיים מתפרשות פעמים רבות כביקורת אישית שלי על הסטודנטים עצמם. כך קורה שדיונים על ציוני עבודות מגיעים לכדי דמעות ושמספר פעמים הואשמתי על ידי סטודנטים (שקיבלו ציונים שלא סיפקו אותם) שאני מתנכל להם באופן אישי. השנה הדבר אף קרה עם סטודנטית שמעולם לא פגשתי ואיני מכיר אלא בשמה המופיע על דפי החושב.

דוגמה נוספת שבה נתקלתי פעמים רבות במהלך התרגול בשנה שעברה היא התלונה של סטודנטים שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה שלהם בעבודה. את הרעיון כי עבודה נשפטת בהתאם לאיכותה וללא כל קשר להשקעה בה התקשיתי מאוד להעביר לסטודנטים. יותר מכך התקשיתי להעביר את הרעיון כי בכל תחום בחיים, בין אם מדובר במבחנים, בעסקים, במשפחה או באהבה, פעמים רבות אנשים משקיעים ולא מצליחים להשיג את התוצאות שרצו – שבחיים אין קשר ישיר בין השקעה (הממד הסובייקטיבי של הפעולה) והצלחה (הממד האובייקטיבי שלה).

דוגמה אחרונה ומעניינת היא התגובה שקיבלתי מעורכי פקפוק על גרסה ראשונה של מסמך זה, שהביעו חשש שמא הביקורת תתפרש באופן מעליב על ידי סטודנטים ותעכיר את המפגש שלי איתם כמתרגל בסמסטר הקרוב. כלומר, עצם הניסיון לטעון כי ההתנהלות של הסטודנטים מאופיינית על ידי פסיכולוגיזציה, תתפרש באופן פסיכולוגי ותפספס את מטרתה – תיאור של מצב סוציולוגי המאפיין את המפגש בין המתרגלים והסטודנטים.

ולכן חשוב לי להדגיש, בכל צורה ודרך, שאין ברצוני לבקר או לגנות את האופי הפסיכולוגי בכלל ושל הסטודנטים בפרט. כסטודנט שהגיש עבודות רבות ועודנו מגיש עבודות, אני מבין ומכיר את האופן שבו העצמי הפסיכולוגי הופך קשור בעבודה אקדמית ובמיוחד בעבודה איכותנית, וכיצד קשה להפריד בין השיפוט של העבודה לבין השיפוט של מי שהגיש אותה. אני גם מכיר בחשיבותו על העצמי הפסיכולוגי ככוח מניע המביא כל אחד מאיתנו ליצירה אישית ייחודית המביאה למגוון עוצר הנשימה של החברה בימינו. הפסיכולוגיזציה של העצמי הינה תהליך חברתי המאפיין את החברה המערבית; כסוציולוגים תפקידנו אינו לשפוט תהליך זה כטוב או רע, אלא לנסות להבין אותו. אם יש נימה ביקורתית בדברי, הדבר נובע אך ורק מכך שאני חושב שההתנהלות הפסיכולוגית פוגמת בתהליך הלימודי כמו גם בשלוות הנפש, באושר (או בכל טוב פסיכולוגי אחר) של הסטודנטים והמתרגלים כאחד. כמתרגל (וכעצמי פסיכולוגי) התהליך הזה אינו משהו שאני מתאר אלא הוא דבר שאני נאלץ להתמודד עם תוצאותיו ועלי לשאול איך נכון לעשות זאת. בשבועות האחרונים השאלה הזו מעסיקה אותי רבות. בשלב זה, במקום תשובות ברצוני לנסח כמה מן האתגרים העומדים בפני המתרגלים ובפני הסטודנטים בתהליך הלימוד באווירה פסיכולוגית.

האתגר הגדול של המתרגל הוא להתאים את החומר ואת עצמו לאופי הפסיכולוגי של הסטודנטים. על מנת לעניין את הסטודנטים על חומר הלימוד להיות קשור לחוויית החיים שלהם, עליו להיות כמה שיותר חוויתי, אישי, פנימי וכמה שפחות אינטלקטואלי, ניטרלי, חיצוני – ולכן משעמם. בסוציולוגיה הדבר נכון במיוחד היות ולהבין סוציולוגיה, לפחות לדעתי, משמעו להיות מסוגל לראות את החיים החברתיים מחוץ לאוניברסיטה דרך הרעיונות שנלמדים בשיעורים. לכן יש להסביר לסטודנטים היכן הם נתקלים בחומר שהם לומדים בחיי היום יום שלהם, ומה יוצא להם מללמוד אותו. ככל שנצליח לעשות זאת, יהפוך התרגול לזמן של לימוד במקום זמן של העמסת חומר שהסטודנטים מרגישים שהם צריכים להביא למבחן בסוף הקורס ולהשאירו על דף המבחן. אני מאמין שתהליך זה אפשרי בכל קורס – כמותני או איכותני, מבואי או מתקדם, תיאורטי כללי או על נושא ספציפי. השאלה תמיד צריכה להיות כיצד חומר הקורס מתחבר לחיי היום יום? מה הטעם לדעת את החומר המועבר בו ברגע שהתואר מסתיים?

אתגר נוסף של המתרגל הוא במפגש האישי עם הסטודנטים. האופי הפסיכולוגי של האינטראקציה מחייב את המתרגל להתאים את עצמו אל הסטודנט גם בתחום האישי. עלינו לנסות לראות כל סטודנט כעומד בפני עצמו, להבין את הקשיים שלו, ולנסות עד כמה שניתן לעזור לו להבין ולהתעניין בחומר הנלמד, ולעמוד בכבוד במטלות הקורס.

האתגר של הסטודנט הוא בדיוק האתגר ההפוך: לצאת מהתפיסה הפסיכולוגית ולאמץ עמדה אובייקטיבית יותר כלפי החומר הנלמד. כל קורס שנלמד באוניברסיטה מעביר ידע – ייתכן שמדובר באוסף של עובדות והקשרים ביניהם, אך לרוב, מדובר בצורה להבין ולהסתכל על עולם מסוים של תופעות. האתגר בלימוד הוא הניסיון להתאים את העולם הפנימי שלנו כך שיכיל את העובדות וההקשרים או את צורות ההסתכלות – עלינו לעשות מאמץ ולהתאים את עצמנו לידע ולא להיפך. חובות הקורס – המאמרים, התרגילים, השיעורים ושעות התרגול – הם כולם חלק מהמאמץ הזה, והלימוד הוא בלתי אפשרי בלעדיהם. מתרגלים הם בני אדם אשר עברו בהצלחה את תהליך הלמידה הזה, וכך על סטודנטים לנסות ולהסתכל עליהם – לא כיותר מכך אך גם לא כפחות. אין לצפות מהמתרגל (בין בתרגול ובין בפגישה אישית) שיחליף את קריאת המאמר או את הנוכחות בשיעור; עבודת המתרגל היא לעזור במאמץ הלימודי של הסטודנט, לא להחליף אותו.

גם במפגש האישי, האתגר של הסטודנט הפוך מזה של המתרגל. על הסטודנט לשים בצד עד כמה שניתן את אופיו האישי הייחודי של המתרגל. נחמד, עצבני, מצחיק או יהיר או כל תכונה פסיכולוגית אחרת אינה אמת המידה של מתרגל טוב או לא טוב. אמת המידה הרלוונטית היחידה היא האם המתרגל מבין את חומר הקורס הבנה עמוקה, והאם  הוא מעביר הבנה זו בתרגולים באופן ברור.

אך האתגר הגדול ביותר של הסטודנט מגיע עם סוגיית הציון. השאיפה שנראית כטבעית ביותר עבור סטודנט היא לקבל את הציון הגבוה ביותר שבאפשרותו לקבל. אך שאיפה זו מביסה את עצמה בכך שהיא מרוקנת את הציון מתוכן ומשמעות. אם כל אדם יוכל לשלם 30,000 ש"ח ולקבל תעודה בציון ממוצע של 90 מהאוניברסיטה העברית ללא כל קשר לתהליך הלימודי שהוא עבר לשם קבלת התעודה, האוניברסיטה תאבד את המוניטין שלה כמוסד לימודי ראוי לשמו, וכל תעודה שסמלה מתנוסס עליה תהפוך ללא יותר מאשר קישוט לקיר השירותים. אם לא יהיה קשר בין התהליך הלימודי והציון בתעודה, תאבד התעודה מהמשמעות שלה. על כן, על סטודנטים לשאוף לכך שציון שלהם ישקף את רמת ההבנה שלהם את החומר הנלמד בכל קורס. ולכן, כאשר סטודנטים עומדים בפני ציון, הם צריכים לשאול את עצמם בכנות עד כמה הם הבינו את המאמרים, את ההרצאות, את התרגולים, ואת הקשר ביניהם, ומסוגלים להביע את הידע הזה בכתב ובעל פה (אם הם לא קראו את המאמרים, או לא נכחו בהרצאות, או בתרגולים – ורק הסתפקו בסיכומים שלהם שחיבר מישהו אחר, הם צריכים לשאול בכנות האם ניתן בכלל להבין כך את הקורס, ומדוע הם לוקחים אותו). אם התשובה לשאלה הזו אינה "אני יודעת את החומר מצוין והצלחתי להפגין זאת במבחן/בעבודה", אין שום סיבה לצפות שהציון בקורס יהיה גבוה

ברור לי כי גם למתרגלים וגם לסטודנטים לא קל לעמוד באתגרים אלו. חוסר ההכשרה מחד ותקופת התרגול הקצרה מאידך משמעותם שרוב המתרגלים אינם מנוסים במלאכת ההוראה. קבוצות התרגול הגדולות מקשות מאוד על היחס האישי ועל היכרות המתרגל עם הסטודנטים (בעיה קשה עוד יותר לגבי הסטודנטים שלא מגיעים...). מצד הסטודנטים ישנם קשיים – כמו עומס המטלות (שלא תמיד מתוגמל כראוי בנקודות זכות), יחד עם הצורך לעבוד במקביל ללימודים, קשיי הקריאה (והכתיבה) בשפה שאיננה שפת אם, והמאבק על הציונים – שמעמידים במבחן אמיתי את היכולת להיות תלמיד טוב השואף ללמוד באמת. האתגר ללימוד משמעותי הוא קשה גם עבור הסטודנטים וגם עבור המתרגלים. אך לוותר עליו משמעו לוותר על מהותה של האוניברסיטה כמעוז הידע של החברה המערבית, והפיכתה למכללה המנפיקה תעודות עבור כסף.

נעם גבריאלי הוא סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה ומתרגל בקורס שיטות מחקר איכותניות. הוא כותב תזה בהנחיית פרופ' אווה אילוז בנושא "דאנה - נדיבות הלב במסורת הבודהיסטית כשיטה כלכלית וטכנולוגיה של העצמי".

אחריותם של חברי הסגל במחלקה, לפחות לדעתי, היא לא רק לדאוג למוניטין הבינלאומי של עצמם ושל המחלקה, וגם אינה רק בהעברת הידע שצברו בכיתות, למרות שאין ספק כי אלו הם תפקידים מרכזיים. תפקיד נוסף, וחשוב לא פחות, הוא יצירת האווירה האקדמית, שמשמעותה מעורבות בצריכה ביקורתית ויצירה של ידע. וכדי לעודד מעורבות עליך להיות מעורב. זה לא מפתיע בעיני שבמושב שהיה מוקדש להצגת עבודותיהם של תלמידי מוסמך ודוקטורט, היה נציג אחד בלבד מהאוניברסיטה העברית. מאוניברסיטת בן גוריון, לשם השוואה, הציגו חמישה סטודנטים.

חוסר העניין בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, ובסוציולוגיה הישראלית בכלל, משפיע בצורה החזקה ביותר על הסטודנטים למוסמך ודוקטורט שלומדים לשאת עיניים אל מעבר לאוקיינוס, לא רק בפרסומים, אלא גם במעורבות ויוזמה: לעשות את מה שצריך כדי לשחק במגרש של הגדולים, ולא לבזבז זמן על זוטות. זוטות, דרך אגב, זה לא רק כנסים מקומיים, זה גם מחלקות מקומיות, כמו זאת בעברית, כי הרווארד מחכה לכולנו. אבל אני חושבת שאנחנו מפסידים את הסטודנטים הרבה יותר מוקדם, כבר בתואר הראשון.

בתואר הראשון שלי חינכו אותי שני "הורים": המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה ליחסים בינלאומיים. שם, בגוש שלוש, הדברים נראו אחרת לחלוטין. הועד החוגי פעל במלוא המרץ; כולנו ידענו מי הם נציגי החוג באגודה; מועדון הסרט החודשי הביא סרטים רלוונטיים ושילב אותם בהרצאות של המרצים הבכירים בחוג; ובזמן מבצע 'עופרת יצוקה' קיימה המחלקה "שולחן עגול", בו ניתחו פרופ' אברהם סלע, ד"ר עודד לוונהיים וד"ר אבי סגל את האירועים בעיניים אקדמיות וניהלו דיון עם הסטודנטים על הנושאים הבוערים. רוב ההרצאות והכנסים בהם נכחתי בתואר הראשון שלי היו של המחלקה ליחב"ל, ולכל כנס הגעתי חצי שעה מוקדם כי ידעתי שאני צריכה להתחרות עם עשרות סטודנטים אחרים על מקום (ועל הקרואסונים, כמובן). להרצאות של המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה התחלתי ללכת כאשר גיליתי, לגמרי במקרה, על קיומו של הסמינר המחלקתי, וזאת למרות שאני עוקבת באדיקות אחר לוחות המודעות. אז אפשר להגיד שמשני ההורים האקדמיים שלי המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה היא ההורה האהוב, אך המחלקה ליחב"ל היא ללא ספק ההורה האוהב, החם והמזמין.

היום אני מתרגלת, ויש לי גם את נקודת המבט של הצד השני. זכיתי ללמד ולהדריך כ-70 סטודנטים בסמסטר הראשון של שנה א' שלהם, ללוות את הצעדים הראשונים שלהם באוניברסיטה. המפגש הזה לימד אותי שלמרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, סטודנטים רבים באים לכאן כדי ללמוד. באמת ללמוד: להעמיק, להרחיב אופקים. אמנם לא כולם, אבל רבים מהם. יש להם תמונה בראש של האוניברסיטה, כמו שלי הייתה תמונה בראש של האוניברסיטה כשאני הגעתי לכאן. זה מקום בו לומדים מתוך התשוקה לידע, מעמיקים במשהו לשם העניין הטהור, מרחיבים אופקים כדי להיות מסוגלים להבין את התמונה הגדולה. אך כאשר הציפייה הזו לא מתממשת, האוניברסיטה הופכת להיות קשורה במבחנים ועבודות, שינון ודיקלום. וכשזה המצב, המטרה העיקרית של כל סטודנט היא ללכת כמה שיותר מוקדם הביתה, לסיים כמה שיותר מהר את התואר, ולעשות את זה בממוצע כמה שיותר גבוה. לא מעבר לזה.

שנה שעברה הלך לעולמו קלוד לוי שטראוס, אחד מהאנתרופולוגים החשובים בעולם. השנה הלך לעולמו שמואל נח אייזנשטדט, אחד מאבות המחלקה שלנו. האגודה האנתרופולוגית האמריקאית החליטה שאנתרופולוגיה אינה מדע. כל הדברים הללו, חשובים וראויים לדיון מעמיק, עברו בשקט רועם, כלומר, רועם למי שבכלל ידע על קיומם (אני גילתי על מותו של לוי שטראוס מ-YNET, על פטירתו של אייזנשטדט מקבוצת התפוצה של מדעי החברה ועל החלטתה של האגודה האנתרופולוגית מהאתר של "הארץ"). וזאת מבלי בכלל להתייחס לשתי מלחמות שישראל הייתה מעורבת בהן, משבר כלכלי, מהפכות בעולם הערבי, מגפה בינלאומית (שפעת העופות), ביטול גישת הרב-תרבותיות בגרמניה ובריטניה, הדיון על הפליטים מסודן, גרוש ילדי העובדים הזרים ודברים רבים רבים אחרים שקרו במציאות הגלובלית והמקומית בה אנחנו חיים, עליהם עברנו לסדר היום כאילו הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה כלל לא מתעניינות בכל הדברים הללו. מדוע אצלנו במחלקה לא נעשה "שולחן עגול" ולו על אחד מהנושאים האלו? איך לא נוצר כאן דיון שמראה לסטודנטים שסוציולוגיה אינה רק תיאוריה? שמקומו של  פוקו כלל אינו בכיתות, שבורדייה אינו רק כותב של מאמרים שוברי שיניים?

ניתן כמובן להפנות מבט מלא תקווה לסטודנטים לתואר שני ודוקטורט ולבקש מהם להרים את הכפפה ולהפוך את המחלקה למרחב אקדמי תוסס. הרי גם חלק גדול מהפרויקטים במחלקה ליחב"ל הם יוזמות של סטודנטים. אך אני סבורה כי מחלקה שאינה מטפחת את הסטודנטים שלה, שאינה "מפתה" אותם פנימה כבר מהתחלה, שאינה נותנת להם מסגרות לחשוב סוציולוגיה מחוץ לכיתה, מעבר לתיאוריה, יוצרת סטודנטים לא מעורבים, וכאלו שגם אינם מעוניינים להיות מעורבים.

שירי קטלן היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

הקורס בפראג הוא קורס המשך לקורס ב"א אותו אני מלמד על "תרבות וחשיבה סוציולוגית: הגרמנים". קורס מקדים זה עוסק בפיצול בנפש הגרמנית ובהשפעה של הפיצול התיאולוגי שהרפורמציה יצרה בהגות הגרמנית, החילונית לכאורה, של מאתיים השנים האחרונות – בפילוסופיה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה. הקורס בפראג ממשיך דיון זה ומנצל את העיר כדי לדון בפיצול הגרמני בהקשר ההיסטורי שבו הוא התרחש (קרי, להבין גרמנים באמצעות דיון במלחמות הדת במקום בו הן התחילו). אולם הקורס גם עוסק בהבנה העצמית שלנו: שלנו כאנשים מודרניים חילוניים, בהיותנו תוצרי הפיצול; ושלנו כישראלים, בהיותנו תוצרי הגרמנים. במובן זה, הקורס בפראג מציע ארכיאולוגיה של הזהות שלנו. הוא משתמש בטירות, ארמונות ומחנה ריכוז כדי להראות כי המלחמות הגדולות שנעשו סביב האתרים הללו ממשיכות ומחוללות בתוך הזהות שלנו מחשבות והרגשות. אנחנו – כמודרניים – משקפים בצורות המחשבה שלנו, ברגשותינו ובהתנהגותנו קודים תרבותיים גרמניים ש"הולבשו" על אירועים טראומטיים בעברם, אירועים שלכאורה אינם שייכים לנו ואף לא מצויים באופק ההיסטורי שלנו. אבל פה, בפראג, אנחנו לומדים לראות כי הקודים הללו ממשיכים לפעול בנו בלא מודע ומכוננים חלק ממה שאנחנו. לפיכך, הקורס הזה מבקש לשכנע את המשתתפים בו כי הבנתם העצמית תשתפר וחירותם תגבר במידה שבה יבינו את הכוחות הפועלים מאחורי תודעתם ובעמקי לבבם. במובן זה, לקורס יש ממד תראפויטי – כמו שיש למרבית התיאוריות הסוציולוגיות האירופיות ("ידע זה כוח"; מדע מסיר "תודעה מזויפת"). באמצעות פראג הקורס מעניק ללומדים בו הזדמנות ללמוד על העולם ועל עצמם בצורה שאינה אפשרית בחדרים אטומים בהר הצופים.

הקורס הזה עוסק בשתי המהפכות ששינו לעד את אירופה: הרפורמציה והנאורות. זוהי תקופה שהביאה לקיצה שליטה בת למעלה מ-1,000 שנים של הכנסייה הקתולית; והיא הביאה, לכאורה, לחיסולה של האמונה ולמותו של האלוהים. אולם המהפכות הגדולות שצמחו בעקבות כך – התעשייתית והמדעית במיוחד – חוללו אסונות גדולים יותר מבעבר. הן חוללו מלחמות ואסונות, והן גם יצרו לאומים והוליכו להשמדות עמים. "הגולם קם על יוצרו", כתבו אנשים אחדים בנסותם להבין את הטרנספורמציה ההיסטורית; "ופאוסט מכר את נשמתו לשטן" כתבו אחרים בנתחם את מפנה העבר לעתיד. היכן שאתה לא מסתכל בהגות הגרמנית אתה מוצא אותם אוחזים באחד משני הנרטיבים הללו – המטריאליסטי בסיפור הגולם, האידיאליסטי בזה של פאוסט. והסיפורים הללו – נשמע עליהם בבית של צייר פנטזיה בלילה אפל בניתוח סיפורים בנאליים של רוע, סוציאליזציה לרצח ואלימות רגילה, המופעלת כלפי גילויים של חוסר צייתנות אצל האחים גרים ווילהלם בוש – ובכן, הסיפורים הללו חדרו לכל חלקה טובה וזרעו בנו, המודרניים, צורות מחשבה ופחד שגם אם אין בהן שטן ואלוהים (שהיו במקור התיאולוגי) הרי הן, בכל זאת, משפיעות עלינו ממקום סמוי. באמצעות הקורס ננסה להבין כיצד הנרטיבים של הגולם ופאוסט, המבוססים על אותם קודים גרמניים עתיקים, ממשיכים לפעום ללא הרגש בתוך התובנות של זיגמונד פרויד ואריך פרום, לדוגמה, ואיך הם ממשיכים לפעום גם בתוכנו, ציונים מבית מדרשו של מרטין בובר הגרמני. ומכיוון ששני הסיפורים הללו – גולם ופאוסט – נכתבו ב-1580 לערך ובהקשר קונטרה-רפורמי, אנחנו ננסה להבין איך זה שהתרחשויות מלפני 500 שנים ממשיכות להניע אותנו ליצור או מונעות מאיתנו ליצור. אנחנו בוחנים זאת בפראג באמצעות האמנות והיופי של הקתוליות האלוהית ודנים בתיאולוגיה של הפיצול בתוך כנסיית סנט ויטוס ובוחנים את הטרנספורמציה של האמנות שחוללה הלותרניות בתוך ארמון שוורצנברג – ועל רקע מקומות קסומים ואותנטיים אלו אנו מנסים להבין מה להם ולנו.

המוקד של הקורס הם הגרמנים. הגם שלאורך חלקים מסוימים המוטיב הזה שקט, הוא נמצא שם כל הזמן. המוקד שלנו הוא גרמנים כי הם ששינו את אירופה – הם עומדים תקועים במרכזה והם המוקד שעליו התחוללה הסערה הגדולה בין רומא לדוכסויות המקומיות. ואנחנו בפראג כי פה זה התחיל: בבית פאוסט, בטירת פראג. אנחנו משוחחים על-יד החלון שממנו הושלכו נציגי הקיסר הקתולי על-ידי הדוכסים הפרוטסטנטים – הארוע הפוליטי שהתניע את מלחמת 30 השנה ושממנו נוצרה או התחזקה לעד הטראומה העמוקה בלב הגרמני, קרי החיצוי הדתי. כאן נוצר הדפוס, כאן התחיל המדע (טיכו בראה ויוהנס קפלר), כאן קמו המשכילים והתארגנו בכתות הסוד (הנאורות של הרוזנקרנצים, למשל), ומכאן גם נשלחה החרב אל ליבו של אלוהים. בקלמנטינום, היום הספריה הלאומית של צ'כיה, אנחנו רואים את הפרדוקס ההיסטורי שבו הישועים – שתמכו בהשכלה וחקרו בה שמיים וכוכבים – הצטרפו לפרוטסטנטים ביצירת התנועה הדיאלקטית של מדע ונאורות, שחיסלו את אלוהיהם ועשו בו שפטים. והגרמנים – מאז קאנט שרצח את אלוהיהם וניטשה שהכריז על מותו – מסתובבים עם לב דיאלקטי שותת דם. בעודם נלחמים זה בזה, הם התפצלו, וליבם נותר חצוי. אבל אז חדר הפיצול הזה למחשבתם ויצר תיאוריות של פיצול: בין תרבות לציוויליזציה (פרויד על תרבות ואי נחת), בין הכפר לעיר (גמיינשפט וגזלשאפט), בין החיים לבין המחשבה. ופיצול זה, שהוא תוצר פוסט-טראומטי, ממשיך ומחולל את המחשבה וההרגשה של בני ימינו – המפצלים בין ציות למחשבה חופשית, שרים חירות ונענים לסמכות.

את כל זה אנחנו מחזירים בפראג להיסטוריה, וקוראים את ההווה מתוך העבר. היטלר שימר את העיר בדמותה העתיקה כדי לתעד את העם שהושמד (אותנו) אך גם כדי ליצור עבור הגרמנים עיר בירה רומנטית, המקבילה לבירה הרציונלית בברלין. באמצעות העיר אנחנו מבינים טוב יותר את הכמיהה הגרמנית לעולם שבטרם נפילה מגן עדן, ובאמצעות המקום אנחנו מבינים מדוע הם כל כך מפחדים "לשחק את אלוהים". כשאנחנו מדברים על התיאולוגיה של האפיפיור בתוך כנסיית ניקולאס הקדוש וכאשר מישהו מציג בה את השבר של החילונות אזי יש ומתחוללת בלב השומעים הבנה עמוקה וחדשה. בצורה כזאת, מאתר לאתר, העיר מחזירה לנו את ההזדמנות לחוש את ההילה שוולטר בנג'מין ביכה את העלמותה. כשאתה עומד בחדר שבו התקבלו הכרעות ששינו סדרי עולם, או בחדר האסורים של מי שבגינו החלה מלחמת העולם הראשונה – אתה מבין אחרת; אתה מבין בגוף, כי הקירות ומשמעותם חודרים עד לעומקיך. אז עם ההילה של קפקא בקפה סאבוי או בקבר שלו אנחנו מחוללים פה למידה שאי אפשר לחולל בארומה בהר הצופים ובחדרי ההרצאות של האוניברסיטה.

זאת הסיבה שאנחנו לומדים בפראג. וחוץ מזה, יש פה גם עניין של אהבה למקום, ויש גם עניין של חיבור אישי. בכל ביקור שלי פה אני מבין טוב יותר את העולם, אני מבין טוב יותר את מה שאני עושה. אני יכול לקרוא חמישים ספרים בירושלים, אבל שהות בת יומיים בפראג נותנת לי יותר תובנות לגבי מחקריי ואמירותיי על היסטוריה ותרבות במעשה האדם. כל ביקור כזה משכנע אותי מדוע הסוציולוגיה צריכה לצאת בזום אאוט: החוצה מעצמה אל שאר הדיסציפלינות; החוצה מן ההווה אל העבר; והחוצה מהכיתה אל העולם. בזום אין שלנו אנחנו מלמדים בורות ועיוורון, יוצרים אנשים מומחים לדבר שאינם מבינים דבר. באמצעות הזום אאוט שפראג מספקת אני מנסה לשכנע את הסטודנטים שלמידה יכולה להיות אחרת, ושכשהיא מוצלחת – היא יכולה לחולל הרבה בהבנה ובחיים שלהם.

חוץ מזה, יש לי גם צוות נפלא שעובד איתי ונהנה איתי – אילנה עמיעד מהמזכירות, ירון גירש ואריאל אגאי. הסרום האנושי הזה עושה את השהות עבור כל המשתתפים הרבה יותר כייפית משהייתי מסוגל לחולל בעצמי. אני בונה את הארכיטקטורה של החוויה, אבל הם עושים אותה בפועל.

אז זהו, זהו ההסבר שלי על "למה פראג". מבחינתי, זהו קורס על גרמנים, ופראג היא הזירה הנכונה ללמד בה על "שבר הנאורות" בהבנה העצמית שלהם. פה, חמישים מטרים מכאן, בטירת פראג, התחילה ההיסטוריה שאנחנו – ניצולי השואה – הם תוצריה. לכן פראג, לכן עכשיו. זו עבודת שורשים, אבל הרבה יותר עמוקה. פה צריכה להתחיל ההבנה העצמית שלנו, כי כל למידה משמעותית היא גם הבנה עצמית. לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להבין את שהכי קרוב לך. וזה למה פראג.

פרופ' גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. תחומי המחקר שלו הם תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של בתי ספר ולמידה, חוויות משמעותיות בחיים, תרבות והגות והחברה ישראלית.

לפעמים אני אפילו מקבל תחושה שכל מה שראיתי עד כה הוא העור, לא הבשר – מעט מדי ממונגוליה האמיתית – מקומות יפים מאוד ומעניינים, אבל מתויירים. כדי להשתכנע בכך, די לי להיזכר בחוויותיי המוזרות מאתמול, כשאני יושב עתה על שפת האגם וכותב.

אגם חובסגול כשלעצמו הוא תופעה מוזרה. הוא אחד מאגמי המים המתוקים הגדולים בעולם, ומימיו צלולים עד כדי שנאמר לי לא פעם שאפשר לשתות מהם ללא חשש. מצד שני, אתמול ראיתי את הבהמה המוזרה, שעד עכשיו הכרתי בעיקר מתשבצים – בטיבטית, שתי אותיות, במונגולית הרבה יותר – עומדת בתוך האגם ומטילה את מימיה היישר אל תוך המים. בחורף כל כך קר כאן, בקצה הצפוני של מונגוליה, עד שהאגם הופך כולו לשכבת קרח עבה. כה עבה – עד שמרחב הקרח הזה משמש כאוטוסטראדה למשאיות, המעבירות דלק בין מונגוליה לרוסיה. אבל, יותר משאיני מבין את הטבע של מונגוליה, איני מבין את האנשים ואת תרבותם.

אתמול הגעתי סוף סוף אל חופו של האגם, לאחר שהלכתי כמה ימים מהעיירה האחרונה שאליה מגיעה הדרך – חטגל. אחרי הסופה הנוראה שעברתי בדרך, ואחרי ההליכה הקשה עם התיק הגדול על הגב, כנראה שנראיתי מרוט ואומלל למדי. אישה מקומית שחלפה על פניי, רכובה על סוס, הזמינה אותי לביתה. יכול להיות שאחת הסיבות להזמנתה הייתה הבחירה שעשיתי – ללכת ברגליי. לא חשבתי, לפני כן, שאפילו לכך עשויות להיות השלכות. כאן לא נוהגים ללכת – הרי לשם כך יש סוסים.

אני נזכר בחלומו המסוייט של הגיבור בסרט "אורגה", מונגולי החי בתחומי סין, וסובל מלבטי זהות ומתחושות אשם על היקסמותו ממנעמי הטכנולוגיה שמציע אורח החיים בעיר הסינית. בחלומו נתקל בו צבאו של צ'ינגיס ח'אן השועט ברחבי הערבה, והמנהיג, אשר מוצא אותו רוכב על אופניים ולא על סוס, שואל אותו בתוכחה: "איזה מין מונגולי אתה? איפה הסוס שלך?" הסבריו ותירוציו לא עוזרים לו לצאת מהתסבוכת, והוא מגולגל בתוך שטיח, נקשר לאחורי סוסי החיילים, ונגרר אחריהם עד למותו.

בתחילה ההזמנה לא הייתה מובנת במיוחד. תרמו לכך, כמובן, קשיי השפה. המשפחה אשר אל בית הלבד שלה הובאתי מתגוררת ממש על החוף, באחד המפרצים היפים ביותר באגם – האזור שסביב ביתם תיירותי למדי, כך שחשבתי שאולי מציעים לי לשכור מקום לינה ללילה. אבל כשכל המשפחה הציצה מפתח הדלת – אב צעיר ושלושה ילדים קטנים – הבנתי שהוזמנתי להתארח, ולמרות שבאותו רגע גם הבנתי שההזמנה תעלה להם ולי בצפיפות לא נעימה כמעט, כבר היה מאוחר מדי לסרב.

ההבדלים בין עולמי לעולמם נראים כמעט בלתי ניתנים לגישור. בניסיון שיחה מקרטע במונגולית מגומגמת, הצלחתי להבין שהאב בן 29, ואשתו בת 24, וכבר יש להם שלושה ילדים קטנים. כל ביתם הוא חדר אחד – בית הלבד המסורתי של המונגולים – וכל "רכושם" שישה יקים. ממה שהצלחתי להבין עד עתה, זהו עדר קטן מאוד, במושגים מונגוליים, וכנראה משום כך לא היה להם הרבה מה להציע לי כאורח. אף-על-פי-כן, הם לא חרגו מהמנהג המקובל, והציעו לי שמנת, גבינה, תה, לחם וסוכר. אפילו הציעו לי בשר – וזה כבר חורג ממה שעליהם להציע על פי מנהג האירוח המקובל. סירבתי. לא רק מפני שחשדתי שהבשר אינו טרי ועל-כן חששתי לבריאותי, אלא גם מפני שלא רציתי לגזול את המעט שיש להם.

שיחה משמעותית לא התפתחה בינינו, כיוון שאת מספר המילים באנגלית שהכירו זוג מארחיי היה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, וכיוון שבכל המילים המונגולית, הלא רבות, שלמדתי בשבועיים האחרונים – כבר השתמשתי.

אז ישבנו ובהינו זה בזה. לאחר זמן-מה הצטרפו כמה מהשכנים לבהייה, ולאחר מכן עזבו... עד שבשלב מסוים שברו אותי השעמום והרעב. התקנתי את הבנזיניה על הרצפה והכנתי פסטה עם רוטב עגבניות, אותה חלקתי עם מארחיי, בתקווה שאני לא מעליב אותם בכך שאני מבשל להם בתוך ביתם. אחרי שאכלנו יחד, תוך שאנחנו מציצים זה בזה במבטים חוששים ומשועשעים, התארגנו לישון. פתאום הבחנתי ששניים מהילדים נעלמו – אולי הם ישנים בבתי השכנים... כנראה שאני ישן במיטתם. בתם הקטנה של מארחיי נשארה לישון על שמיכות שנפרשו עבורה על הרצפה. שוב הרגשתי אשם.

בדיעבד, אני מבין שלפני שנכנסתי למיטה ושקעתי בשינה, הצלחתי לחרוג ממנהג נוסף. לפני השינה, יצאתי להשתין. פניתי אל מאחורי הבית. בעודי בענייניי, הבחנתי ביק בעל קרניים גדולות במיוחד, עומד מאחוריי ומרחרח את האדמה סביב רגליי. הוא היה קרוב – קרוב מדי – עד שחשתי מאוים. הסתובבתי לאט, ופסעתי בזהירות חזרה אל תוך הבית, תוך כדי שאני מנסה להרגיעו, בדיבור רך ונעים. אמש חשבתי שמבלי משים חדרתי לטריטוריה שלו – היום נזכרתי באחד מהמנהגים המקומיים, שעליהם קראתי לפני בואי לכאן. הנשים המונגוליות נוהגות לעשות את צרכיהן מימין לביתן, בעוד הגברים עושים זאת משמאלו. הבנתי שפרצתי גבול אחר – אבל למזלי, היחיד שהבחין בי היה היק המבולבל, שכנראה מכיר את המנהג לא פחות טוב מבעליו.

אני נזכר בסנג'יטה – אף שהיא ביקשה שאתקשר אליה כשאני חוזר אל העיר, עד עתה לא הייתה לי כוונה ליצור עמה שוב קשר, אבל עכשיו אני מבין שיועיל לי לנסות ולהיעזר בה – בסטודנטית הבוריאטית דוברת האנגלית שפגשתי באולאן-באטר. יכול להיות שזאת תהיה אחת הבעיות המשמעותיות ביותר שאעמוד בפניהן בבואי להבין משהו מהתרבות המונגולית – מעטים כל כך דוברים פה אנגלית, ומעטים יותר דוברים אנגלית טובה. אני חייב למצוא מישהו שיוכל להסביר לי את מונגוליה "מבפנים".

אמיר בן כהן הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה.

בכיתה ד' התבקשנו בשיעור תורה לשנן את קינת דוד. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה, למיטב זכרוני, שבה התבקשנו לשנן פסוקים מהתנ"ך. היום אני זוכרת אולי כמה מילים:   הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים... חוצות אשקלון... פן תעלוזנה בנות הערלים ומשהו על אהבה בין גברים. זיכרונות הילדות שלי מעורפלים מאוד, אבל אני זוכרת איזו התמרמרות מסביב כשהמורה הסבירה את המשימה, ותגובות של הורים (אולי שלי) שהמילה "ארכאיות" הופיעה בהן. אני לא זוכרת סבל מיוחד, וגם לא עניין גדול – מול הלימודים בכלל לאורך כל שנות בית הספר, ומול המשימה הזו בפרט.

בשבוע שעבר נבחנו, תלמידי החוג לסוציולוגיה בשנה שלישית, על יכולות הלמידה והשינון שלנו, או על ידע כללי. באופן אישי שמחתי מאוד על ההזדמנות ללמוד ולהכיר מספר אירועים שלא הייתי מבקשת מאף אחד שיספר או יסביר לי עליהם: חשתי שעוזרים לי להגיע למידע שרציתי מאוד שיהיה לי. אך גם במקרה זה הופיעו קולות התמרמרות

לשני המקרים – שינון פסוקים בכיתה ד', או בוחן בקיאות על מושגים ונתונים באוניברסיטה – אין שום משמעות כאירועים בפני עצמם, ואין טעם לעסוק בהם או להתמרמר עליהם לפני שמיקמנו אותם בתמונה רחבה יותר. למעשה, בשני המקרים יש לשאול על המטרה הגדולה יותר. בשני המקרים אפשר לחשוב על מטרות קרובות, או קטנות: לשפר יכולת זיכרון, להכיר את התרבות, ההיסטוריה, הכתבים והמספרים הקרובים אלינו ומשפיעים על חיינו היום יומיים. בשני המקרים אפשר גם לחשוב על מטרות רחוקות יותר. לא אעסוק כאן במטרות החינוך בבתי ספר יסודיים, ולא ארחיב בנושא הפילוסופי המרתק של מטרות החינוך בישראל ובכלל ומדוע נגזרת מהן משימת שינון פסוקים מהתנ"ך. אתמקד בסוגיית מטרות החינוך באקדמיה: אני חושבת שציבור הסטודנטים לתואר ראשון מחזיק במטרה השונה באופן מהותי ממטרתם של המרצים שמייצגים את האקדמיה. עומדת כאן מציאות היום יום הכלכלית מול השאיפה האינטלקטואלית והמחקרית של 'האוניברסיטה'.

כפי שלמדנו – מספר הסטודנטים עולה משנה לשנה. יותר ויותר אנשים עושים תואר ראשון. נבחן, לדוגמה, תואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך. תואר זה לא מקנה שום יתרון בשוק העבודה לעומת תואר ראשון בכל תחום אקראי אחר ממדעי החברה או הרוח. אני משערת שאם נשאל סטודנטיות המתחילות תואר זה האם הן מעוניינות להמשיך אחר כך באקדמיה לתואר שני ודוקטורט – מעט מאוד מהן יענו שכן. על כן ניתן לשער כי הלומדות מגיעות ללימודים אלה מתוך עניין בתחומי הלימוד או משום ש"צריך תואר ראשון", מה שהפך היום גם ל"כי צריך תואר שני".

כאן אנחנו נתקלים בהבדל המהותי שבין מטרות למידה שונות: אני לומדת כי מעניין וכי בסוף התואר הזה אני רוצה שיהיה לי כמה שיותר ידע בתחום בו השקעתי שלוש שנים מחיי, או אני לומדת כי צריך תואר. אני חושבת שרוב רובם של הסטודנטים לומדים כי צריך תואר. ייתכן שלפעמים מעניין להם. רוב הסטודנטים גם עובדים תוך כדי לימודיהם כדי לממן את הדבר הזה שמהווה שורת חובה בקורות החיים.

מבחן.JPGוכאן בעצם עולה הטענה – "כל מה שאנחנו צריכים זה שתתנו לנו את כרטיס הכניסה שנקרא תואר ראשון, למה אתם מכבידים עלינו עם שינון יתר בדרך?!" ובמשפט הזה עולה עומקו של הפער בין נקודת המבט של המרצה – בעלת הרצון האמיתי ללמד, לבין התלמידים – בעלי הרצון האמיתי להשיג תואר. וכדי להפוך את הנושא למורכב עוד יותר, הפער הזה קיים גם בין הסטודנט לבין עצמו – הרי אני מעדיפה תואר מהאוניברסיטה העברית מאשר מאוניברסיטה אחרת או מכללה. מדוע? בגלל 'השם' – אך של מי הוא השם הזה? של מוסד שמטרתו שונה כל כך ממטרתי, ומטרתי כסטודנטית, למעשה, קרובה הרבה יותר למטרותיה של מכללה.

לסיום, אחרי שעברתי פעמיים על חוברת המושגים ורעננתי את ידיעותיי, לא הרגשתי הרבה עניין או הנאה בלמידה, ובכל זאת, הייתה בי איזו תחושת גאווה על הדרישה הזו, אולי אני באמת עושה משהו רציני, ובאמת יש ציפייה שתהייה לי איזו כמות ידע מסוימת. עד כה לאורך הלימודים היה קורס אחד בלבד, בבית הספר לחינוך, שנהניתי 'להזיע' בעבורו, או שהייתי גאה על הציון שקיבלתי בו. ועל אף שהייתי שמחה לעוד קורסים כאלה, אני יודעת שבעולם כפי שהוא היום, ההשלכה של שיפור כזה, של רמה ודרישות גבוהות יותר, לא תהיה חיובית בעבור פרטים רבים. בעולם מושלם כולנו היינו לומדים בגלל הרצון הגדול לדעת. בעולם מושלם יתרון כלכלי לא היה מהווה יתרון אינטלקטואלי. ובעולם מושלם היינו מכירים את רשימת המושגים הזו כבר בתיכון.

תמר יגר היא סטודנטית שנה ג' לתואר ראשון בחוגים סוציולוגיה-אנתרופולוגיה וחינוך.

כפי שמסתבר, לא ניתן לחשוף באמצעות עבודת שדה עובדות מוכחות בדרך בה נעשה הדבר במדעי-הטבע ("המדעים המדויקים"). מדובר, מלכתחילה, בפרשנות, כפי שטען, למשל, Peter Winch, בספרו The Idea of Social Science מ-1958. במדעים פרשניים אין אפשרות לחקור את המציאות בלי להבין את המשמעות שמעניקים לה הנחקרים. כלומר, הנתון היסודי הוא פירוש, ומה שנעשה במדע פרשני הוא פירוש הפירוש.

ניתן להשתמש בפרשנות, או ההרמנויטיקה, באופן חלקי ולשלבה עם נתוני צפייה, נתונים כלכליים, דמוגרפיים, וכיו"ב. אם, לעומת זאת, נוקטים בה באופן רדיקלי, ומקבלים את האנתרופולוגיה כמדע פרשני, ואת הפרשנות כצורה של מדע, הרי פירוש תמיד בנוי על פירוש. אין לו קרקעית. אין שורה תחתונה. המטפורה לזה, ששמעתי פעם מפי יוברט דרייפוס (על מושג ההוויה של היידגר): היה מורה שאמר לתלמידיו שאטלס מחזיק על כתפיו את העולם. שואל אחד התלמידים – ועל מה עומד אטלס? על צב, עונה המורה. ועל מה עומד הצב? מתעקש התלמיד. על עוד צב, עונה המורה. ועל מה עומד הצב השני? מנדנד התלמיד. "מכאן זה הכול צבים ע-ד למטה", עונה המורה.

הגישה הזו מרחיקה באופן אינסופי מהמקור, מהראשית, וכל מה שהיא מוכנה להניח זו פעולת הַבְנָייה, אותה הציגו לפני שלושים וכמה שנים פיטר ברגר ותומס לוקמן בספרם: The Social Construction of Reality. הבנייה הפכה למטבע לשון עובר לסוחר בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה ולא רק בהן – לדוגמה, המושגים "מסורת מומצאת", "קהילה מדומיינת" ותפישת מושגים יסודיים כ"אמת", "יופי", "שיגעון", "זהות", "מקום" וכיו"ב כמושגים מוּבְנים – עד כי אי אפשר לפחת אותם למציאות בלתי מובנית, כלומר ראשונית, מקורית

הרעיון של קליפורד גירץ שהוטבע במושג "תיאור גדוש" וההמשך הקיצוני יותר של דרכו בגישה הביקורתית של ג'יימס קליפורד, סטיבן טיילר ואחרים, העמידו את האנתרופולוג עצמו בעמדת נסיגה. כעת הוא ניצב אל מעבר לכתפיים או בדיאלוג שוויני עם הנחקרים, במקום בעמדה של מדען הצופה ממרחק ומגבוה על התופעה הנחקרת. פיזיקאי לא משוחח עם אלקטרונים. אנתרופולוג לא יכול שלא לשוחח. עליו להניח את פנימיוּתו של העולם אליו אין לו גישה אלא באמצעות שיחה.

גישת הדה-קונסטרוקציה הוסיפה את שלה, בכך שתקפה את מושג המבנה שהציע הסטרוקטורליזם שלפניה, והשתמשה ברעיונות של פרדיננד דה-סוסיר כדי להזיח כל מרכז מעצמו וליצור מצב תודעה של "off" או "דֶה" מתמיד, מחוץ לפוקוס, במצב של תנועה שאינה מאפשרת זהות אחידה שיש בה מרכז ואופק. במובן זה גישת הדה-קונסטרוקציה היא רדיקלית יותר מגישת ההבנייה, משום שהיא עושה "דה" גם לקונסטרוקציה, הריהי "דה-קונסטרוקציה". היא מזיחה ממקומה גם את הקונסטרוקציה של החוקר, האקדמאי, בעל הידע, ההבנה והדעת

במצב זה אי אפשר עוד לכתוב בצורה יציבה על קונסטרוקציה של מישהו אחר, כלומר לעמוד מחוץ לו ולהתבונן בשיח ובפרקטיקה שלו, באמונותיו התפלות, במיתוסים המדומיינים, בריטואלים המומצאים. גם הדעת המערבית הקרויה מדע נתפשת כקונסטרוקציה שאפשר לפרקה, להיות בה במצב של "off" – לא in"" ולא "on". בגישה כזו אין מקום למקור, לראשוניות; הכול אחרי, בתר, "post", חוזר על מה שהיה כבר, שגם הוא מומצא.

במשך כמאה שנים עברה האנתרופולוגיה מגישה שהייתה בה דווקא חדוות הגילוי של הראשוני באדם, הפרימיטיבי על כל צורותיו – כמו ביצירתו המחקרית של קלוד לוי שטראוס, אבל גם אצל אמיל דירקהיים ואצל מרסל מוס שהגדיר עובדה כמו "מתנה" כעובדה ראשונית וטוטלית – לגישה על פיה האדם חי במערכת מומצאת, אשלייתית, הכפויה עליו הר כגיגית, והוא מנסה פה ושם לבצבץ מתוכה במלוא עצמיותו הנפרדת, הייחודית.

ניתן אם כן לחשוב שההתפתחות היא ליניארית, מאמונה תמה בעובדות ראשוניות לעמדה ביקורתית וספקנית המבינה מראש כל תופעה כתוצר של הבנייה, ובדרך כלל לא הבנייה בכוח עצמה, אלא בשירות הגמוניה חברתית מסוימת המטמיעה בכוח באחרים, חלשים יותר, את הבניית המציאות המשרתת אותה גם אם היא על חשבון אחרים. כך התקשרה שאלת ההבנייה עם שאלות פוליטיות – "משטר האמת" של מישל פוקו, מושג ההגמוניה, מושגי שליטה על ידי המבט הרואה הכול, האח הגדול, וכן תיאוריות קונספירטיביות למיניהן הנוגעות לבִּדְיוֹן בו אנחנו חיים, ולעיתים עושים לו ראיפיקציה, מקבלים את הבדיון כממשי וכהכרחי.

אולם שאלת הגבול בין המובנה לראשוני היא לא שאלה פוליטית גם אם יש לה היבטים פוליטיים. השאלה היא שאלה שאפשר לכנותה מטאפיזית, ואפשר להתייחס אליה בצורה פנומנולוגית, כלומר לא להתחייב לתשובה מוסמכת על השאלה, אלא לנסות ולהבין את השאלה במונחי האופן בו אנחנו תופשים אותה, והיא נוגעת לשאלה אחרת המעסיקה היום את מדעי החברה ואת האנתרופולוגיה במיוחד – שאלת "האחר".

האחר הוא מי שחי בעולם ובתרבות שמחוץ לגבולותי. אולם, גם אני הוא אחר, בין אם בדרכו של ג'ורג' הרברט מיד ("האחר המוכלל") או במונחי "החשיבה הפראית" של לוי שטראוס. "האחר" הוא אופן דרכו ניתן להתקרב אל משהו כללי ומשותף, שאינו מבטל את העצמי ואת ייחודו, אבל מנסה להגיע, לאו דווקא באופן פוזיטיביסטי, לרגעי הכרה בהם אדם הופך לזר לעצמו, לאחר, למכני – מופעל על ידי מערכת או שיח הגדול ומורכב ממנו והוא או היא בו רק בורג, בדיד, ממסר וכו'. על כן העיסוק הרווח בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה ב-agency, כלומר איפה בוקע הרצון החופשי, היצירה של היחיד בתוך האחרות האדירה הזו של כל העובדות החברתיות "המובנות" הפועלות עלינו ומפעילות אותנו באופן רובוטי. כך גם החשיבה הביקורתית וחשיפת ההבנייה הופכות בעצמן לאופן של agency, לכוח מַבנה, מפרש, יוצר משמעות.

סוציולוגיה ואנתרופולוגיה מוצאות את עצמן במצב של פיתול בין דבר להיפוכו – מחד גיסא, הדרישה לראיית הכול כמובנה, ומאידך גיסא חוויה של נפעלוּת על ידי מערכת, וניסיון להציל מתוכה איזו "סוכנות" (איזו מילה מערכתית ומנוכרת לביטוי הניצוץ האישי), טיפה של agency.

הפיתול הזה אינו מגונה בעיני אלא להיפך, דווקא אליו כדאי לשים לב. זוהי דרך להגיע למדעיות של האנתרופולוגיה בלי להכריע כך או כך – כן מדע או לא מדע. המדעיות של החיפוש האנתרופולוגי טמונה במודעות לפיתול, לגבול בין המובנה לראשוני, הגרסה והמקור, המשותף והייחודי, המבנה והעצמי. אם בקצה אחד של גבול המובנה נמצא השרירותי, החופשי, היוצר ובקצהו השני הראשוני, הנתון, ה"אנושי", הרי הפיתול מציע תנועה מתמדת בין שני הקצוות, כך שהגבול אינו קבוע ויציב ואי אפשר לומר בדיוק ועד הסוף מה מובנה ומה ראשוני. הפיתול הזה, עם ההתלבטות התיאורטית והמעשית הכרוכה בו, הוא יסוד מדעי. יש בו עקרונות של דיוק ושל הוכחה שהם מדעיים באופיים, גם אם לא במובן המצומצם, שאינו בלעדִי, הנקוט במדעי הטבע.

פרופ' זלי גורביץ' היה ראש המחלקה בשנים 2005-2008. הוא כותב על המקום הישראלי, על זהות ואחרות ועל דיאלוג. ספרו "שיחה" ייצא בחודש הבא בהוצאת בבל.

בניגוד לאווירה הנשגבת ששררה בכיתות, עבודות המחקר השונות בהן עסקו – יותר ויותר – המרצים במחלקה התמקדו בנושאים קונקרטיים. עבודות אלו, שלא אופיינו ברפלקסיביות יתרה, שירתו בעיקר את הפרויקט המתמשך של הציונות. באותו הזמן חווה פרויקט זה, לאחר תקופה ממושכת של התרחבות המנגנון המדינתי, את משבריו הראשונים: השפעת בניית המדינה על הארגונים הטרום-מדינתיים. חברים במחלקה החלו להיות מעורבים במחקרים בקנה מידה גדול אשר הוזמנו על-ידי המדינה וארגונים לאומיים אחרים: אייזנשטדט על עולים חדשים, גרבר-טלמון על הקיבוץ, בן-דוד על תנועות הנוער, ווינטראוב על המושבים. השימוש בסוציולוגיה ככלי חדש לתכנון חברתי על-ידי הרשויות השונות התאים לחברי המחלקה – הם אמנם היו מוכנים לקחת חלק בפרויקטים הלאומיים, אבל גם ראו במחקרים אלו הזדמנות לעסוק בסוגיות תיאורטיות, עיסוק אשר יאפשר להם לממש את שאיפתם לקידום אקדמי. במבט לאחור, ההעדר המוחלט של התבוננות ביקורתית על הנחות היסוד עליהן נבנה מפעל הציונות (על ביטויו השונים) הינו מפתיע. נדרש דור חדש של חוקרים על מנת לפתח פרספקטיבה שונה על מפעל זה, וגם שינוי זה דרש מאבק לא קטן.

שנות ה-50 היו תקופה של התרגשות ואופטימיות רבה במחלקה ובאוניברסיטה בכלל. היתה זו תקופה של "בניית מוסדות", גם במובן הסוציולוגי אבל גם בזה הפיזי: בשנת 1956 עברנו ממספר מיקומים שונים, קטנים ולא נוחים, לגבעת רם, שם השתכנו בחדרים מרווחים ונעימים (בסטנדרט של אותם הימים, כמובן).  תלמידים רבים אומצו על-ידי המרצים הבכירים ונשלחו לעבוד על המחקרים הגדולים. מערכת יחסים של פטרון וקליינט – שלעיתים הועצמה על ידי קשרי חברות – התפתחה בין מורים לתלמידים מתקדמים. אייזנשטדט, אשר נהנה בתקופה זו מסמכות שאיש לא עירער עליה (למרות שלא תמיד התקבלה בברכה) הן על המורים והן על התלמידים, העסיק את מספר האסיסטנטים הרב ביותר. בינינו לבין עצמנו קראנו להם "עבדיו של אייזנשטדט". לעבודה תחתיו הייתה צמודה יוקרה רבה, אך התלות שנוצרה כתוצאה מעוצמת אישיותו ודרישותיו הרבות לא תמיד תרמה להתפתחות העצמאות האינטלקטואלית של עוזריו. חלקם פיתחו הנגאובר שנמשך כל חייהם.

עבדתי עם אייזנשטדט על הכנת הטבלאות לספרו המונומנטאלי "המערכות הפוליטיות של אימפריות" (The Political Systems of Empires, 1963) – הזדמנות מבורכת ללמוד על מספר אימפריות שונות, בעיקר בתת-היבשת ההודית. יחד עם זאת, הייתי קרוב יותר ליונינה גרבר-טלמון (בהמשך, רק טלמון) שאל מחקרה אודות הקיבוץ הצטרפתי לראשונה ב-1956. היינו קבוצה צעירה ונלהבת אשר ניתחה תוצאות סקר מרכזי שנעשה באחת מהתנועות הקיבוציות ופיתחה דוחות מקיפים שנועדו לעזור לתנועה בתכנון החברתי. פרויקט המחקר הזדהה עם מטרות התנועה הקיבוצית, ולא עסק בצורה ביקורתית בקיבוץ כחוד החנית של הקולוניזציה הציונית, ואף לא הצליח לחזות את שקיעתו במקביל לקץ ה"ציונית הסוציאליסטית". בוודאי שאיש לא ראה שזוהי תכנית המתאר הכללית של עתיד החברה הישראלית. יונינה נפטרה ב-1966, טרם הספיקה להשלים את עבודת חייה. המשכתי את המחקר על הקיבוץ עוד כמה שנים, אך תחומי העניין שלי כבר נדדו לנושאים אחרים, בעיקר מחקר סביב פרויקט ציוני נוסף – עיירות הפיתוח.

בראשית שנות ה-60, מקס גלוקמן מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר ביקר במחלקה והציע שיתוף פעולה נרחב לחקר קהילות ישראליות. אך המשא ומתן בנושא נכשל, וגלוקמן פנה לאוניברסיטת תל-אביב, אשר המחלקה שלה לסוציולוגיה הפכה לשנים למוקד המחקר האנתרופולוגי בישראל. גלוקמן הזמין אותי לבוא למנצ'סטר. כאשר חזרתי, החלטתי לנסות את ידי בעבודת שדה, אותה בחרתי לבצע בעיר המעורבת עכו. מעורבות עמוקה במציאות החיים היומיומית של העיר היהודית-ערבית הובילה לתום עידן התמימות הסוציולוגית שלי, והיוותה נקודת מפנה בקריירה האקדמית שלי, ובהמשך, גם בחיי האישיים. דבר זה הוביל, בסופו של דבר, למעבר שלי לתאילנד –  אך זהו סיפור לזמן אחר.

תחת מנהיגותו של איינזשטדט המחלקה שמרה על אוריינטציה מקרו-סוציולוגית חזקה, אשר הובילה, בעיתה, למעבר למחקרים השוואתיים רחבים של מספר חברות מתפתחות. יחד עם זאת, מחקרים אלו עשו שימוש בכלים בלתי-ישירים, ובעיקר בניתוח מקורות משניים. ריחוק זה נותר מאפיין מרכזי אפילו במחקרים אודות נושאים ישראליים. המחלקה לא מיהרה לאמץ את האנתרופולוגיה, וחלף זמן רב בטרם עודדה סטודנטים להיות מעורבים ישירות בעבודת שדה.

למרות שהקשר הישיר של המחלקה לפרויקטים לאומיים נחלש עם השנים, הממשלה ומוסדות לאומיים נותרו מקור מרכזי של תמיכה למחקרים רחבי היקף. כך, נותרה המחלקה מזוהה עם הממסד, למרות שחברי סגל מסוימים הזדהו פחות ופחות עם המדיניות שלו. עם-זאת, אובדן התמימות הסוציולוגית של המחלקה בושש להגיע – והחל רק כאשר דור חדש של חוקרים נטש את ההזדהות הסמויה עם הנחות היסוד שעל בסיסן נוסדה המדינה, והחל לבחון באופן רפלקסיבי את השפעתן הסוציולוגית של הנחות אלו.

אריק כהן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא עוסק בסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של התיירות.

הדגש בתוכנית, כאמור, הוא על מעורבות חברתית. הדוגמאות למעורבות החברתית של הסטודנטים רבות ומגוונות וניתן לראות שוני רב הן מבחינת הנושאים והן מבחינת היקף ההתנדבות: אחד הסטודנטים הקים תזמורת של סטודנטים שנקראת 'תזמורת המהפכה' שיוצרת יצירות מוזיקליות מקוריות, עכשוויות ומעט שונות ממה שאנו מורגלים לשמוע,  כאשר המטרה היא לחזק את החיבור של הציבור בישראל לתובנות של מוזיקה בסגנונות אחרים. דוקטורנטית מהמחלקה לפסיכולוגיה עבודת על פרויקט שמטרתו להביא לאינטגרציה של הסטודנטים הערבים עם תוכנית הלימודים, מכיוון שמסתבר שהם מתקבלים ללימודים, אבל בדרך כלל לא מצליחים לעמוד במטלות ונכשלים. שני דוקטורנטים בתוכנית עובדים בשיתוף עם בתי ספר תיכונים בירושלים על פיתוח חשיבה ביקורתית בקרב תלמידי תיכון. לדוקטורנט בתוכנית מבית ספר לרוקחות הפריע שהנושא של טיפול בחומרים רדיואקטיביים שרוקחים עובדים איתם הוא פרוץ לגמרי בארץ, אז הוא מקדם חקיקה בנושא הזה. דוקטורנט דתי מהמחלקה למשפטים עסק בנושא של התרת נשים עגונות. ואלו רק דוגמאות אחדות.

התכנית  נמצאת כיום בשנתה הרביעית, ומונה שלושים ושישה סטודנטים. כל מועמד נדרש להגיש תיק הישגים אקדמי, הכולל קורות חיים, עשייה אקדמית, ציונים בתואר השני או בדוקטורט, שני מכתבי המלצה מאקדמאים המכירים את המועמד ואת עבודתו, וכן מכתב אישי המספר על תחומי העניין שלו ויעדיו (מעבר ללימודים עצמם). הדגש בתכנית הוא על מצויינות אקדמית ועל שילוב בין עבודה אקדמית לבין תפישת אחריות

בשנה האחרונה התקבלו למעלה ממאה תיקים של מועמדים לבחינה, ומתוכם מתקבלים בסופו של דבר כעשרה אחוזים. כל תיק מועבר לפקולטות לדירוג, ולאחר קריאת התיק מוזמנים ארבעים מועמדים לראיון, בסופו מתקבלים שניים עשר משתתפים.

נושא האחריות החברתית של אנשי אקדמיה כלפי החברה בה הם נמצאים הוא נושא המעורר כיום ניצני עיסוק בעולם. הופמן ביקש שהתכנית תשים דגש על מנהיגות, והאוניברסיטה הוסיפה את פן האחריות. התכנית עוסקת באחריות חברתית, תרבותית ופוליטית, והשילוב בין מנהיגות ואחריות מאפשר לכל דוקטורנט לפעול בתחום הקרוב לליבו. התכנית, שהיא ייחודית במשמעותה והיקפה, מאפשרת לעמיתים בה להפנות את פעילותם למישור חברתי. עמליה אוליבר לומרמן, אחת ממנהלי התוכנית, מציינת כי יש חשיבות רבה לשילוב של השניים:

"זה נושא שמעסיק אותי שנים, מאז שהייתי דוקטורנטית בעצמי בארה"ב ונתבקשתי לסייע לסוכנות היהודית להקים בתי ספר לילדי ישראלים. אני זוכרת שהיה לי עומס, לא היה לי זמן והיו לי ילדים קטנים, ובכל זאת נכנסתי לזה כי חשבתי שזה חשוב

אני כבר שנים רבות חושבת שלאקדמיה, ולאנשי אקדמיה, יש תפקיד חברתי חשוב – יש להם יכולות, יש להם ידע ויש להם מיומנויות שיכולות לתרום לציבור ברמה התרבותית, החברתית והחינוכית. יש לנו, כאנשי אקדמיה, את היכולת למקם נושא כנושא חשוב בגלל המעמד שלנו והתפקיד שלנו, יש לנו את היכולות לגרום לאנשים לרצות להתגייס, ואנחנו צריכים להיות שם."

התכנית היא אינטרדיסציפלינרית במהותה, ומתוך כך מנהליה האקדמיים – פרופ' עמליה אוליבר לומרמן ופרופ' אודי דה שליט, מייצגים את שני הקמפוסים הגדולים באוניברסיטה. למרות שהפעילות, הלכה למעשה, נעשית בשדה החברתי, ישנו צורך  בגיוון דיסצפלינרי ואנושי, ובחשיבה שונה וייחודית. התכנית היא הזדמנות לדוקטורנטים ליצור זירה בה יוכלו לפעול לכיוון פיתוח עצמי וחוללות עצמית בעלת משמעות בשבילם, שיש בה גם בניית מנהיגות חברתית עתידית. לפי דבריה של עמליה אוליבר לומרמן, אדם המזהה בצורה ברורה את מרכז הכובד שלו ואת המשמעות המרכזית שמנחה את ההתרגשות שלו, וברצונו להוביל אחרים לפעילות אחריו, הוא בעל היכולת להיות מנהיג. התכנית מאפשרת לשמור על הייחודיות של כל אחד בתוך עצמו ובתחום הדיסצפלינרי שלו, מבלי לאבד את ההתבוננות על טובת הכלל. כל אחד מגיע מהמקום האינדיבידואלי שלו, והמשותף הוא אלמנט האכפתיות והראייה מעבר, תוך מוכנות לתרום.

מפגשי ההנחיה, המתקיימים אחת לשבועיים, מגוונים בתחומם. בתחילת שנה ישנו מיקוד בהיכרות וחיבור בין חברי הקבוצה, ובמשך השנה קיימת העברת מידע ביניהם – כאשר במפגשים ישנה הזדמנות לכל אחד מהמשתתפים להרצות על המחקר שלו. הפעילות צומחת מתוך תחומי העניין של המשתתפים, והנושאים עצמם נעים מיישוב סכסוכים, דרך חינוך, ועד התמודדות עם אוכלוסיות מודרות.

ישנן הרצאות של מרצים מהשורה הראשונה בנושאים שונים, דוגמת אוכלוסיות מודרות, הרצאה שתינתן על ידי פרופ' אבנר דה שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה, או פאנל דוברים העוסקים בנושאים מסוג זה. בקיץ מתקיימת סדנא בת יומיים, המחולקת ליום סדנאי ויום טיול. בשנה שעברה נערך יום סיור במערכת החינוך של העיר חולון, אשר כלל מפגש עם פרויייקט שהציג כיצד חשיבה ארוכת טווח, מוּכוונות מטרה ומוטיבציה של שחקן בשדה ציבורי יכולה להניב  פירות ייחודים בחברה.

יש לציין כי המשתתפים מנועים מקבל מלגות בנוסף למלגת הופמן, אך לצד זאת רווחתם האישית מטופלת על ידי עמליה אוליבר לומרמן, האחראית בנוסף לכך על הקשר עם הארי הופמן עצמו. הופמן מגיע פעם בשנה למפגש עם הסטודנטים, ויכול לקבל מהם רשמים אישיים. המשתתפים בתכנית היוקרתית מקפידים על השתתפות עקבית במפגשים, ועמליה מספרת כי פרמטר הצלחה חשוב הוא מחוייבות המשתתפים לפעילויות – לדבריה, גם אמהות הנמצאות  שבועות בודדים לאחר לידה מגיעות למפגשים, על טפיהן. שלושה מבני המחזור שסיים נמצאים כעת בפוסט-דוקטורט בחו"ל. אחד המשתתפים, אשר החל בפרוייקט בו פנסיונרים תומכים בילדים בעלי קשיי למידה, וזאת באותו בית ספר בו למדו הם בצעירותם, ממשיך בפרוייקט למרות שרשמית הוא סיים את התכנית.

תיאורטית, תכנית ה-Human Terrain System שאפה לשלב אנתרופולוגים (אשר נתפסו כאבות הטיפוס של מומחיות תרבותית) ומדענים חברתיים נוספים ביחידות צבאיות בעיראק ואפגניסטן על מנת לשפר את הבנת התרבויות המקומיות, וכך לרכך את המתיחות בין אזרחים לחיילים. במציאות, עם זאת, התכנית התגלתה כלא פחות מאסון מוחלט. בכישלונה, היא ספגה ביקורת לא רק מאקדמאים מתוך ומחוץ לכוחות האמריקאים, אלא מתוך לב ליבם של מוסדות הביטחון האמריקניים. מדענים רבים אשר הצטרפו למערכת התלוננו על הכשרה דיסציפלינרית בלתי מספקת (רק למיעוט מהם הייתה השכלה אנתרופולוגית), כמו גם על העדר אימון מעשי. בנוסף, חוקרים בעלי הכשרה פוטרו על רקע סיבות מינוריות לכאורה, חרף המשך העסקתם של אחרים, אשר הכשרתם הייתה מפוקפקת בהרבה.

עבור אנתרופולוגים (בעיקר בארצות-הברית), עם זאת, עצם יסודה של התכנית הוביל לשאלות מהותיות על היסודות והפרקטיקות הקשורים לשיתוף פעולה עם מדינות, ובייחוד עם הכוחות המזויינים. במהלך חמש השנים האחרונות הדיונים (המלווים לעיתים קרובות בנימה חריפה) על תכנית זו אפיינו את ההתכנסויות המרכזיות בדיסציפלינה שלנו. מושבים בכנסים אקדמיים הוקדשו לנושא, כתבי עת פרסמו גליונות מיוחדים עליו, אנתרופולוגים מסוימים התייחסו לנושא בתקשורת הפופולארית, וה-American Anthropological Association הקים ועדה מיוחדת לבחינת התכנית. התחושה הכללית בקרב אנתרופולוגים אמריקאים רבים הייתה של זהירות רבה, ולעיתים קרובות גינוי ישיר ומפורש, של ה-Human Terrain System, הקשורים להזדהותה רבת השנים של האנתרופולוגיה עם ה"אנדרדוג" ומחויבות לערכים "ליברליים" (לכשעצמו תיוג פוליטי ‘אמריקאי’ מאוד) וכמובן, הדהוד מתמשך של ויכוחים עכשוויים אודות קשריה הכואבים של האנתרופולוגיה לקולוניאליזם.

בעוד אנתרופולוגים אחדים המשיכו להאמין כי תובנות של מדעי החברה יכולות לתרום לאסטרטגיות באיזורי מלחמה – לדוגמא, אימונן של יחידות קרביות להבין את התרבויות המקומיות שבקרבן הן פועלות, אחרים, קולניים יותר, הפגינו התנגדות מוחלטת לעצם הרעיון של שיתוף פעולה שכזה. עבור האחרונים, שיתוף הפעולה של אנתרופולוגים אמריקאים עם הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה (בשליטה על מתקני המעצר לאזרחים יפניים בארצות-הברית ובסיוע לכוחות הלוחמים בזירות של האוקיינוס השקט ואירופה), ובייחוד במהלך מלחמת ויאטנם (במבצעי CIA חשאיים), הוכיחה כי כל שיתוף פעולה שכזה הנו מרושע. בצד הנגדי, אנשים רבים דאגו לציין כי יש להיזהר שלא לרדד את היחסים המורכבים של שיתוף פעולה להפעלה בלתי ביקורתית של אנתרופולוגים על ידי הממשל האמריקאי. הם טענו כי בעוד מקרים כאלה אכן התקיימו, למעשה, אנתרופולוגים מטעם הממשלה היו במקרים רבים ביקורתיים כלפי מדיניות ממשלתית (כמו במקרה של מתקני הכליאה) וכי דעותיהם הוזנחו או נפסלו לעיתים קרובות. חשובות לא פחות, הם טענו, הן התוצאות הבלתי מכוונות של היות הדיסצפלינה שלנו דיסצפלינה פומבית: ידע אנתרופולוגי נוצל במקרים רבים על ידי סוכנים אחרים (בתוך מוסדות ביטחוניים או צבאיים) מהרגע שהפך לזמין בצורת מאמר אקדמי או ספר. עבור המבקרים של שיתוף הפעולה, הדאגה המרכזית הייתה נעוצה בכינונם של מסדי נתונים שהיוו תקדימים מסוכנים בהיסטוריה של הדיסציפלינה, וחששם היה כי ידע שנוצר ידי אנתרופולוגים בעיראק או באפגניסטן ינוצל למטרות מודיעין מבצעי (לדוגמא, בחיסולים ממוקדים).

במקורות שפורסמו, ובשיחות אישיות רבות שערכתי עם אנתרופולוגים המועסקים על ידי הכוחות האמריקאיים או על ידי האקדמיה, מתהווה קונצנזוס המתמקד בנקודות הבאות. ראשית, לאנתרופולוגים אין מקום במערך הקרב. הסכנה כי ידע תרבותי יהפוך למודיעין מבצעי היא גדולה מדי (והמדרון החלקלק בין השניים תלול מאוד). שנית, תפקידה של האנתרופולוגיה נמצא בחינוכם של מפקדים (ובמידה פחותה, חיילים) בנוגע להבדלים תרבותיים ולצורך למודעות גדולה יותר לדינאמיקות של מערכות חברתיות שונות. בהתאם, כיום ניתן למצוא אנתרופולוגים המלמדים באוניברסיטאות ובאקדמיות המרכזיות של הכוחות האמריקאיים. שלישית, על כל שיתוף פעולה עם צרכים צבאיים להיות מלווה באופן מתמיד בתהליך של רפלקסיה ודיון ציבורי. רביעית, שעל סוגיות הנוגעות לשיתוף פעולה עם המדינה להיות מובנות במונחים השוואתיים, דוגמת שיתוף הפעולה בין אלפי אנתרופולוגים לממשל מקומי ולאומי, לשירותי תברואה ורווחה, למוסדות חינוך והכשרה או לחברות מסחריות ותעשייתיות.

נקודה אחרונה זו חושפת את הדיון הסמוי בתוך האנתרופולוגיה האמריקאית. שני המחנות החלוקים בנוגע ל-Human Terrain System אינם שווים במונחים פוליטיים. אנתרופולוגיים העובדים עבור הצבא, ניתן לטעון, מחזיקים בעמדת כוח כיוון והם חוברים לסוכנים מטעם המדינה. רבים מחוקרים אלו מחפשים את הכרתה של המדינה, וחותרים להשפיע ולעצב מדיניות ואת יישומיה. אך בתוך הדיסציפלינה, האנתרופולוגים האלו נמצאים לרוב בעמדה של חולשה יחסית. על פי היררכיית הסטטוס בתוך הדיסציפלינה, אנתרופולוגיה יישומית "מלוכלכת" מדורגת נמוך מאשר אנתרופולוגיה אקדמאית "טהורה". באופן כללי יותר, פרויקטים יישומיים באנתרופולוגיה נתפשים כנטולי הקפדה אינטלקטואלית, חשודים מבחינה אתית, חסרי דמיון, ונעדרי תחכום תיאורטי (ובכל זאת, איכשהו, חיוניים לעתידנו). יישום נתפש, באופן כמעט בלתי נמנע, כביטוי חלקי ונטול עצמאות של הדיסציפלינה, שבדרך כלל אין בו תועלת למטרה אחרת, "טהורה" יותר. המחלוקת הנוכחית בקרב אנתרופולוגים אמריקאים, אם כך, אופיינה בביקורת של אקדמאים בדרגים גבוהים יותר, המייצגים מטרות אקדמאיות "טהורות", כנגד אקדמאים המדורגים נמוך יותר מהם.

לקריאה נוספת:

Chambers, Erve. 2005. Epilogue: Archeology, Heritage, and Public Endeavor. Places of the Mind: Public Archeology as Applied Anthropology, edited by Paul Shackel and Erve Chambers. pp. 193-208. New York: Routledge.

Fluehr-Lobban, Carolyn. 2003. Dialogue for an Ethically Conscious Practice. In Ethics and the Profession of Anthropology, edited by Carolyn Fluehr-Lobban, pp. 225-45. Walnut Creek: Altimera Press.

Gusterson, Hugh. 2007. Anthropology and Militarism. Annual Review of Anthropology 36:155-75.

Lamphere, Louise. 2003. The Perils and Prospects for and Engaged Anthropology: A View from the United States. Social Anthropology 11(2):153-68.

Price, David. 2000. Anthropologists as Spies. The Nation. http://www.thenation.com/article/anthropologists-spies

Price, David. 2002. Past Wars, Present Dangers, Future Anthropologies. Anthropology Today 18(1):3-5.

פרופ' איל בן-ארי הינו חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. תחומי העניין שלו כוללים את החברה והתרבות ביפאן עם דגש מיוחד על הגיל הרך, האנתרופולוגיה של צבאות תוך דגש על הצבא הישראלי והסוציולוגיה של האנתרופולוגיה.

אני בוהה למעלה, ישר אל השמש, שבקו המתאר שלה אני בקושי יכול להבחין משלושים מטרים מתחת לגובה פני הים האדום. מולי שוחה באדישות זהרון, מסתיר לי את הסטי"ל שחיל הים הטביע לפני שנים מול חופי אילת. אני בודק את מיכל האוויר שלי, ולוקח נשימה עמוקה, בזמן שאני מחכה בסבלנות שגיסי יסיים לצלם את התמונה המאה שבעים ושש של הדבר הארור, מתפלל בשקט שהבטרייה שלו לפתע, באופן מסתורי, תמות.

אני יושב במעמד הגנת הדיסרטציה שלי, כאשר שני המנחים שלי יושבים בשני צידיו (כמה נאות!) של שולחן הסמינר הארוך בוואלס הול באוניברסיטת פרינסטון – ברוס ווסטרן מצד אחד, ומישל למונט מהצד השני. אני מסכם בפני כל הנוכחים, בצורה הנדרשת, את התזה שלי, מציג את ניסיונותיי למקם את הגידול העצום בשיעורי הכליאה בארצות הברית במסגרת שינוי מדיניות נרחב אשר מטרתו שליטה בקבוצות חברתיות שוליות – בכדי לוודא אמפירית ולאחר מכן לחשוף את הקשרים הנסתרים בין צדק פלילי לבין מדיניות רווחה. האם זו תחילת הסוף, אני תוהה, או שמא סוף ההתחלה?

אנחנו בשדה התעופה הבין לאומי של לוס אנג'לס. עוברים מטוסון, אריזונה, בה רק עזבנו בית ומשרות במסלול קביעות באוניברסיטת אריזונה, בדרכנו לדירה של 100 מ"ר בצפון תל אביב. תוך כדי החלפת טרמינל במטרה לתפוס טיסה בת 14 שעות לבן גוריון, אנחנו מוכרחים לוודא שאספנו את כל המטען שלנו. 15 מזוודות? יש.  9 תיקי יד שלוקחים למטוס? יש. 3 מושבים לרכב? כן. 2 עגלות? יש ויש. חתול? מיאו. ילדים? הכי חמודים בעולם. השכל? אופס, נראה שאיבדנו אותו. כנראה זה לטובה.

עכשיו אוקטובר. תחילת שנות האלפיים.  אני על קאנו עם אשתי לעתיד, חותרים לאט דרך העלים – אדום, זהוב, חום – שנשרו על התעלה הצרה בה החלטנו לבלות את אחר הצהריים. מדברים על... שום דבר מיוחד. פשוט נהנים מהרגע, מתבוננים על הצבעים המתפוצצים סביבנו, מיליון מיילים משום מקום (טוב, ממרכז ניו ג'רסי, ליתר דיוק. אותו דבר).

שטוקהולם, שוודיה. אני עומד בחזית אולם פגישות גדול, מתאר את המחקר האחרון שלי על האירוניה שבחקיקה על צפיפות בכליאה. האירוניה? החקיקה ביקשה להנמיך את אוכלוסיית הכלואים, אבל סייעה דווקא להמריץ את הגידול של קיבולת בתי הכלא – תנאי הכרחי למאסר המוני. בנוסף, נדמה שלחקיקה לא הייתה כל השפעה על הצפיפות בכלא." אתם יודעים," אני אומר, עושה את חיקוי אלאניס מוריסט הכי טוב שלי, "It's like rain on your wedding day." דממת מוות, מבטים חלולים. מתברר שהשוודים רגילים שזה קורה. לפחות עוד לא עזבתי את העבודה הקבועה שלי.

3:45. אני יושב בבר מציצים, מקום העבודה של החבר של גיסתי. יש טורניר פוקר ידידותי לתוך הלילה, ונשארנו שלושה שחקנים. אני מהמר על הכל עם יד של זוג תשיעיות. הם יכריזו? אני אנצח? אני יכול לעזוב את העבודה הקבועה שלי? זה משנה? (תשובות: כן, כן, לא, ובהחלט כן!(

נוהג בחזרה לתל אביב אחרי ביקור אצל חברים בירושלים. מאוחר, והילדים במושב האחורי מסרבים להירדם סופית. איך לגרום להם להיות שקטים ולהירדם? אני יודע! "אוקיי, עכשיו נשחק את משחק השקט. מי שמדבר ראשון מפסיד." גאוני. בתי בת השש מבהירה את החוקים: "חוץ משיעול ועיטוש." מוסכם. שלושים שניות שקטות עוברות. שיעול מבן השלוש. ואז עוד אחד. ועוד אחד. די מהר הוא מעמיד פנים שהוא משתעל ברמה של חולה ברונכיט. אני צוחק כל כך חזק עד שאני בקושי רואה את הדרך. כשעברנו את הפנייה ל-443, כמעט לא יכולתי לראות אותה דרך הדמעות.

אני מאחר לשיעור. חשבתי שהחדר בקומה הרביעית בגוש שלוש אבל הוא בקומה השלישית בגוש ארבע, ובינתיים אני עדיין מנסה להיחלץ מגוש שתיים. אני אמור לדבר עם קומץ תלמידים לתואר שני באוניברסיטה העברית על תפקידה של התרבות בקביעת מדיניות ציבורית. האם רעיונות משנים, או אינטרסים חשובים יותר? זו בחירה מזוייפת. בראש ובראשונה משום שאין דבר כזה אינטרסים המוגדרים בהיעדר רעיונות של אנשים לגבי מה האינטרסים שלהם (ושלם אחרים). השאלה האמיתית אינה האם רעיונות משנים, אלא אילו רעיונות, איך, ותחת אילו תנאים? ואיך נדע? זה מספיק כדי לגרום לך ללכת לאיבוד.

יושב בפלאפל ג'ינה, חוגג לבד. בדיוק קיבלתי את תעודת הזהות שלי ממשרד הפנים, מעבר לרחוב. לקח רק שעתיים. לא האמנתי שלבנאדם יכולים להיות כל-כך הרבה כרטיסי זיהוי: תעודת הזהות שלי, שני רישיונות נהיגה, תעודת חבר סגל, תעודת העולה שלי, דרכון אמריקאי, תעודת מעבר, רישיון צלילה וכרטיס מועדון מ-Costco. אני מרגיש כמו איש מסתורין בין לאומי. הקיום שלי מעולם לא היה כה מתועד. הא לך, דה-קארט.

אני רוכב על האופניים שלי באוויר האביבי דרך פארק הירקון, בדרכי אל חוף גורדון לצלילת בוקר מוקדמת בים התיכון. יכול להיות משהו טוב מזה? אולי אם היה לי קצת שיער. ככה הייתי יכול לתאר לכם איך השיער שלי מתנופף ברוח. טוב, אי אפשר לקבל הכל. אבל אני מרגיש שאני מתקרב.

ד"ר ג'וש גצקו הוא חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי העיסוק האקדמיים שלו הם צדק פלילי ומדיניות חברתית; תרבות ומדיניות; פיקוח חברתי; חוק וחברה; והסוציולוגיה של הידע.