מאת: טניה מץ
במסגרת לימודיי בחוג השני שלי, שמעתי לא אחת את ההמלצה לשלב דיסציפלינה זו או אחרת עם לימודי מזרח אסיה. לעומת זאת, במושא לימודי העיקרי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה קשה לומר שההמלצה להעשיר את ה"רוח" עולה לעתים קרובות מדי.
רבים מן ההוגים הסוציולוגיים החשובים, מן האבות דרך הבנים וכן הלאה אימצו לעצמם השקפת עולם אינטר-דיסציפלינארית. אלו לא הסתפקו בסוציולוגיה או באנתרופולוגיה כשלעצמה, אלא חבשו בנוסף כובעים נוספים: פילוסופיים, פסיכולוגיים ועוד כהנה וכהנה. מה שפותח את הטיעון שלי כי בקיאות בתחומים מגוונים היא רלוונטית לתחום. קריאת ספרות יפה היא קרש קפיצה טוב בעיני להרחבת אופקים זו, ומכאן שזוהי פעילות רצויה לכל סוציולוג באשר הוא.
לתחושתי, אין מספיק עידוד במהלך לימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כפי שאני חווה אותם בשנתיים וחצי האחרונות, להרחיב את היריעה מעבר לחומרי הסילבוס. אדייק ואומר, לחפש חומר תיאורטי בנושאים הנלמדים, להרחיב ולקרוא מכתביהם של אותם הוגים הנלמדים או חבריהם לאסכולה זו או אחרת, היא דווקא פעילות המתקבלת בברכה. אך, לטעמי, הרחבה זו כלל אינה מספיקה.
בתור מי שרואים עצמם כחוקרי תרבות וחברה, מושגים הקשורים אחד לשני בעבותות, ייתכן כי אנו לא מקדישים מספיק תשומת לב לשדה הספרותי. בתוך כך הספרות היפה, שירה, והייתי אף מרחיבה ואומרת אומנות ככלל. אולם במאמר זה אתמקד בספרות.
הספרות היא במידה מסוימת מעין שופר תרבותי, המשקף במידה לא מבוטלת את רוח התקופה והתרבות של בני החברה שבקרבתה היא נכתבת. אף אם אינה נצרכת במידה שהיינו רוצים, בתור חוקרים עלינו לראות מוצרים תרבותיים אלה כאותה תצפית משתתפת, ראיון עומק או שאלון: ככלי מתודולוגי נוסף לבחינת התרבות או החברה שהיא מושא מחקרינו. המילה הכתובה נושאת על גבה משקל היסטורי ומשמעויות רבות.
מחד, כמו שטענתי, אותה ספרות לא-אקדמית, יכולה לשמשנו ככלי, כחלק ממצבור הראיות שלנו. מאידך, ואף חשוב מכך, היא יכולה להעשיר את עולמנו הפנימי. על-ידי כך שאנו עצמנו נהיה צרכני ספרות זו (וכאן נוכל להתפלמס על איזה ז'אנר ספרותי הוא מעשיר יותר ואיזה פחות), נוכל לתרום לעולמנו המחקרי. אדגיש ואומר, כי אין בכך כדי לגרוע מן החשיבות המכרעת של הידע התיאורטי הנרחב, הבקיאות בהגותם של סוציולוגים ואנתרופולוגים כאלה ואחרים. כל זה יתווסף להון התרבותי שלנו, איתו נוכל להעשיר את פועלנו האקדמי והאנושי כאחד. הדבר ישמש להשבחת האופן בו נוכל לפרש תיאוריות, את הזוויות שנוכל להציע לשדה המחקרי שלנו, את זכוכיות הקלידוסקופ הצבעוני שלנו שדרכו הביקורתיות המחקרית שלנו בוחנת את העולם.
מקובל למדי כי ספרות בכוחה להעשיר את השפה, עולם המושגים והדימויים. בחוויה האישית שלי כתולעת ספרים, אני תרה אחר אותם ספרים שבהם רעיונות המפתיעים אותי. אודה על האמת, שבסיפורת לעתים מדובר בקונספציות שהן דמיוניות לחלוטין או מיסטיות, אך לטעמי הקשר למציאות אינו חשוב כלל. עצם ההיתקלות ברעיון חדש שטרם הגיתי אותו בכוחות עצמי מניע את גלגלי המחשבה כך שהם מפיקים תוצרי לוואי בתחומים שאולי לא נוכל לשים עליהם את האצבע מייד, או לחבר ביניהם בקשר לינארי. עושר פנימי, הוא שאמרתי, תורם לעושר רעיוני, התורם לעושר מחקרי וכן הלאה. ככל שנהיה אנשים "עשירים" תרבותית יותר, כך נוכל לתרום לתרבות יותר בחזרה.
בעוד חוקרים מסוימים אכן נעזרים בספרות יפה כשדה מחקרי או אף משתמשים בספרות יפה בנושא המחקר שלהם כחומר ביבליוגרפי לגיטימי, לא זו כוונתי העיקרית. השורה התחתונה שלי היא שהקריאה של ספרות יפה מעשירה בפני עצמה, וכתוצאת "לוואי" יש לה יכולת להשפיע גם על מבט מחקרי.
היטב אני מבינה את המועקה המסוימת הנוצרת אצל הבאים בשערי האקדמיה עודם כורעים תחת נטל קריאת ה"חובה", בעוד שרחוק כנראה המקרה בו כל פריט בכל סילבוס הוא משאת הקריאה הפרטית שלנו. לעתים סגנונות כתיבה של הוגים סוציולוגיים (באופן אירוני, במיוחד אלה המושפעים מאסכולות פילוסופיות) יכולים להיות לא קלים לצליחה. לכן אין ספק כי חווית הקריאה, שבחיי היומיום יכולה לשמש אף סוג של אסקפיזם, במסגרת האקדמיה מקבלת קונוטציות מכבידות. על אף זאת, אני קוראת לכולנו לקרוא. בתור תלמידים, מורים וסוציולוגים מוסמכים, אנו חייבים להכיר בהון התרבותי הגלום בפעילות זו ובחשיבותה. חובה עלינו לקרוא, ומה שרחוק יותר מן הז'אנר האקדמי כן ייטב! רומנים, סיפורים קצרים, שירה, ספרות ישראלית, ספרות לועזית, ישנה או חדשה, הכל כשר למטרה זו.
טניה מץ הינה סטודנטית שנה שלישית בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג למזרח אסיה.