מאת: אורי סוויד

שלמה זנד מביא בספר שערך, 'על לאומיות וזהות יהודית', שתיים מהרצאותיו של ארנסט רנאן המתמקדות בשאלה מהו לאום, ולמעשה משמשות כנספח לרעיון אותו הציג זנד בספרו 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?'. כך נכרך תוכנו של ספר זה בספרו של זנד. זוהי הצגת מקורות והמשך דיון ברעיונות אותם מעלה זנד בספרו, שעוסק בפוליטיקה של הזהויות ובוחן שאלות רגישות כגון "מי אנחנו ומהיכן באנו?" ו"מה המשמעות של כך?", תוך ערעור חלק מן האתוסים של מדינת ישראל.

רנאן היה הוגה, היסטוריון ופילוסוף צרפתי בן המאה ה-19 אשר עסק בלאומיות וזהות וזכה להכרה בשל הגותו הפוליטית ומחקריו על הנצרות הקדומה. ההרצאות הללו, שניתנו בשנות ה-80 של המאה ה-19, עסקו בסוגיות אשר העסיקו רבות את בני התקופה: עליית הלאומיות יחד עם סיפוחה של אלזס-לורן (Alsace-Lorraine) לגרמניה לאחר תבוסת צרפת במלחמת 1870. שני נושאים אלה נכרכו יחדיו בדיון הפוליטי בצרפת של סוף המאה ה-19 בניסיון להכריע האם אותו חבל ארץ הינו צרפתי או שמא גרמני ובכך, בידי מי שרויה הזכות "הטבעית" עליו.

נקודת המוצא של רנאן, כמו של זנד, מתחילה בזיכרון ובשכחה, כלומר, צריך לשכוח לפני שאפשר לזכור. ההרצאה הראשונה עוסקת ביצירת זיכרון של לאום באמצעות שכחה של אירועים אשר אינם תואמים לנרטיב. איחודים טומנים בחובם אלימות, כמו למשל במקרה של צרפת שאיחודה נמשך מספר מאות וכלל אף מלחמות דת ומסעות צלב אל הדרום האלביגנזי והקטארי. דוגמא נוספת היא איחודה של בריטניה, שהחל בכיבושו של וילאם הממזר ונמשך במסכת של אלימות עם וולס, סקוטלנד ואירלנד במשך תקופה ארוכה. אותם מאורעות טראומטיים, בין אם פוליטיים, אידיאולוגיים או אחרים, נעלמים מן הנרטיב של הלאום או נצבעים בצבעים המתאימים – לכדי נרטיב שלם ונקי. האנגלים כיום אינם נורמנים או סקסונים ואילו הצרפתים אינם פרנקים או מצאצאי ההוגונוטים. רנאן מעלה את השאלה "כיצד מוסיפה צרפת להוות לאום כאשר העיקרון אשר יצר אותה נעלם ואיננו?" (עמ' 51). כתשובה לכך, הוא בוחן מה מגדיר לאום ונעזר בהיסטוריה על מנת למוטט בזה אחר זה את המאפיינים המקובלים בשיח של תקופתו להגדרת הלאום: שפה, גזע, דת, גיאוגרפיה ושיתוף אינטרסים. במקום אלה, הוא מציג עיקרון מגדיר לשם התמודדות עם שאלת הלאום. מסקנתו הידועה כי "קיומו של הלאום הוא משאל עם יומיומי" (עמ' 68) נשענת על כך כי הלאום, לדבריו, הוא נשמה, עיקרון רוחני, הנטוע ברגלו האחת בעבר המשותף וברגלו השנייה בהסכמה העכשווית. הלאום מניח עבר ומסתכם בהווה (עמ' 67). המסורת וההיסטוריה מספקים את הזיכרון של הסבל, ההנאה והתקווה, אשר צירופם מייצר את הזהות המשותפת. רנאן השליך את תפיסת הלאום אל הרוחני, כמעט אל המיסטי, ובכך העביר את הגדרת הלאום לרמה הפרסונאלית: אדם יודע לאיזה לאום הוא משתייך, וזהו הבסיס להגדרה.

בהרצאתו השנייה מיישם רנאן את אותו עיקרון תיאורטי אשר הוצג בהרצאה הראשונה, של זיהוי מהו ומיהו לאום, על מקרה מוגדר: היהודים. בהציגו ידע נרחב בהיסטוריה של עם ישראל, הוא מוכיח כי היהדות היא דת ולא גזע או לאום, וכי היהודים עצמם הוטמעו לכל אורך ההיסטוריה בקרב הלאומים אשר בקרבם חיו. היהדות הייתה במשך תקופה ארוכה דת פתוחה שסיפחה לקרבה אנשים מגזעים וארצות שונים. הוא מביא מספר דוגמאות כאשר הבולטות שבהן הן ממלכת הכוזרים (עמ' 96) אשר המירה את דתה ליהדות, היטמעותם של זרים בממלכת החשמונאים (עמ' 87) ומקרה מעניין באנטיוכיה, המעיד על מגמה, בו מתאר רנאן כיצד הכומר המקומי עמל להבהיר לקהילתו את ההבדל (הדק) בין היהדות המקומית לנצרות המקומית בכדי לשמרם בכנסייה (עמ' 94). הוא ממשיך את הרצאתו בכך שהוא עונה לטענות מקובלות על הדמיון במראה ובמנהגים כסממן לגזע שונה. רנאן מסביר כי סממנים אלה מקורם בחיי הגטו ובחינוך המשותף והזהה. הוא תולה את השוני במרחב, ורואה בו כזה המייצר את ההתנהגות. הוא אף מגדיל לעשות בטענו כי כל אוכלוסיה אשר תבוּדד חברתית, פיזית ותרבותית כשם שבוּדדו היהודים, תוליד סממנים נבדלים שכאלה. טענותיו מעמידות את היהודי הצרפתי כצאצאם של גאלים המקיימים את הדת היהודית ולא כבן גזע זר המתנחל בצרפת (עמ' 95). 

מגבלותיהן של ההרצאות נעוצות בתקופתן. כבן לתקופת השיא של אירופה, ניחוח של תמימות עולה לעיתים מכתיבתו של רנאן. הוא חוטא בראיית עולם קולוניאלית ומוכתם בלאומיות, על אף ניסיונותיו להתעלות מעל השיח. למרות כל אלה, רנאן נחשב כהומניסט שהקדים את החשיבה של תקופתו, בעיקר בטענותיו כלפי התפיסות האנתרופולוגיות הגזעניות של אותה עת. "ההיסטוריה האנושית נבדלת במהותה מן הזואולוגיה. הגזע איננו חזות הכל, כבקרב המכרסמים או החתולים, ולאיש אין זכות להלך בעולם, למשש את גולגולתם של בני אדם, ואז לתפוס אותם בגרונם ולומר להם: אתה מדמנו, אתה שייך לנו!" (עמ' 21). עם זאת, הוא זכה לכבוד המפוקפק להפוך למושא לביקורת ולמודל לאוריינטליזם בספרו של אדוארד סעיד, שציטט חלקים מעבודת הדוקטורט של רנאן.

הרעיונות אותם מעלה רנאן מעניינים ומעוררי מחשבה, וטענותיו כי היהדות הינה דת ולא גזע היו מהפכניות בתקופתן ומעוררות מחלוקת גם בימינו. לא בכדי מציג שלמה זנד את טענותיו הרהוטות של רנאן לחיזוק טענותיו הוא. הרעיונות אותם העלה זנד בספרו שלו חותרים תחת פוליטיקת הזהויות של ישראל כיום: טענותיו הפרובוקטיביות יותר מעלות את האפשרות כי הפלשתינים הם צאצאיהם של תושבי ממלכת יהודה, שלא גורשו לגלות כממלכת ישראל (עמ' 176 בספרו של זנד). טענה מעניינת נוספת, המתקשרת אל דבריו של רנאן, מבטלת את החיבור בין זהות אתנית ליהדות בשל הצטרפותם של גרים ומתייהדים שאינם יהודים בגזעם אל הדת (שם, עמ' 129). ביקורת קשה הופנתה אל זנד בנוגע לטענות בספרו ואופן השימוש שלו במקורות. הרצאותיו של רנאן מהוות חיזוק לדבריו של זנד ומעוררות מחדש את העיסוק בהם. גישתו של רנאן, התולה את הזהות בפרט ובחוויותיו, משמשת ככלי בדקונסטרוקציה של תפיסת הלאום. בנוסף, מעבר לעיסוק בזהות ובלאומיות מספק הספר מבט חטוף אל הדיון הפוליטי בצרפת של סוף המאה ה-19 ואל דמותו הייחודית של רנאן. יחד עם זאת, הספר מותיר טעם חסר במקצת, מאחר והוא רק צוהר אל הגותו של רנאן תחת שרביטו של זנד, ואין בן חשיפה מספקת של ההוגה המעניין הזה.

 

אורי סוויד הינו בוגר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים, המסיים השנה תואר שני בהיסטוריה.