מאת: ארז מגור

בשנה ב' של התואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה נרשמתי, די במקרה, לקורס "מדינת הרווחה והשוויון" של פרופ' מיכאל שלו. אף אחד מחברי ללימודים לא נרשם אליו ומספר המשתתפים בקורס היה נמוך יחסית, והצטמצם עוד יותר לאחר השיעור הראשון, בו פרופ' שלו הסביר באופן די ברור כי קריאת החובה בקורס הינה באמת חובה וכי הוא ממליץ למי שלא קרא לא להיכנס לשיעורים. קורס זה היה, ללא ספק, קורס הבחירה המעניין והמהנה ביותר בו השתתפתי במהלך התואר הראשון. מעבר לדיון המרתק במסגרת הקורס בסוגיות השונות של מדינת הרווחה, נחשפתי בו לראשונה לסוציולוגיה אשר בוחרת לבחון תופעות חברתיות מנקודת מבט כלכלית.

הסיבה שאני מדגיש את קורס זה אינה על-מנת לשבח, או לפרסם אותו (השנה הקורס לא מעובר במסגרת המחלקה; כולי תקווה שמדובר בהפסקה זמנית בלבד), אלא על מנת להדגיש נקודה מרכזית אחת: לאחר סיום קורס זה, כאשר רציתי להמשיך ולהעמיק את הידע שלי בתחום הסוציולוגיה הכלכלית, גיליתי כי כמעט ואין קורסים נוספים במחלקה בהם יתאפשר לי לעשות זאת. מלבד הסמינר של מיכאל שלו בשנה ג', בו אכן התאפשר לי להמשיך ולעסוק בסוגיות אליהן נחשפתי בקורס הבחירה, לא התקיימו קורסים נוספים אותם ניתן למקם תחת הכותרת של סוציולוגיה כלכלית. לפיכך, ראוי להעלות את השאלה: האם ייתכן שדווקא המחלקה הממונה על הדיסציפלינה ששנים מאבותיה המייסדים, קרל מרקס ומקס וובר, היו כלכלנים-פוליטיים (political economists) מובהקים, ושסוגיות של אי-שוויון בוערות בעצמותיה, זונחת את הנסיון לעסוק בחברה מנקודת מבט כלכלית?

כולנו לומדים בשיעורים הראשונים של מבוא לסוציולוגיה, מבוא לאנתרופולוגיה ואף בתיאוריות סוציולוגית את התיאוריה המרקסיסטית, וכולנו שמענו שתיאוריה זו מתבססת על ניתוח "מבנה הבסיס" וההנחה כי היחסים הכלכליים הם, יותר מכל זירה אחרת, השורש להבנת החברה כולה. אך קורסי המבוא הינם קורסי רוחב בלבד, והניסיון להציג בהם מגוון רב של תיאוריות שונות מתאפשר רק במחיר של ויתור מראש על העיסוק והעמקה בתיאוריות אלו מעבר להנחות היסוד המרכזיות שלהן. המקום להתעמקות זו הוא, כמובן, במסגרת קורסי הבחירה השונים שהמחלקה מציעה. זה המקום בו כל סטודנט יכול לבחור את הנושאים שעניינו אותו במסגרת קורסי החובה ולהרחיב את הידע שלו בכיוונים אלו.

אך כאן מתעוררת הבעיה. סטודנט המעוניין להמשיך ולהתמקד בחקר הארגונים יכול לבחור מתוך שלושה קורסים שונים בב.א, ועוד חמישה קורסים במסגרת מגמת הארגון של התואר השני. סטודנט המעוניין להעמיק את הידע שלו בתחום המגדר יכול לבחור מתוך שני קורסים בב.א ועוד שני קורסים במסגרת התואר השני. סטודנט אשר רוצה להתעמק בתחום סוציולוגיה, או אנתרופולוגיה, תרבותית יכול לבחור ממבחר של שלושה קורסי ב.א ושלושה קורסי תואר שני. עם-זאת, סטודנט המעוניין להתעסק בתחום הכלכלי נמצא בבעיה. סקירה זריזה בשנתון מעלה כי מתוך 22 קורסי הבחירה שהמחלקה מציעה בשנים ב' ו-ג', ישנו קורס אחד בלבד המתמקד בצורה כלשהי בתחום הכלכלה (בסוציולוגיה פוליטית, אגב, אין אפילו קורס אחד). המצב אינו שונה גם במסגרת התואר השני, ואף לא מדובר על שנה יוצאת דופן, כאשר בדיקה של שנתוני תש"ע ותשס"ט מציגה תמונה כמעט זהה. ברור שאין לצפות מהמחלקה להציע מבחר של קורסי בחירה בכל תחומי הסוציולוגיה השונים. השאלה היא מדוע תחום כל כך מרכזי כמו סוציולוגיה כלכלית אינו בא לידי ביטוי באופן משמעותי יותר במחלקה, והאם ניתן לראות בכך איתות מסוים מצד המחלקה לגבי סדרי העדיפויות שלה?

הכלכלה אינה הדיסציפלינה היחידה המסוגלת להעמיד תובנות באשר לנושאים כלכליים. אולי הטענה המשכנעת ביותר בזכותה של הסוציולוגיה לחקור תופעות כלכליות היא זו של קרל פולני, אשר הציע את מושג ה"משוקעוּת" או "שיזור" (embeddedness) בטענה שהכלכלה אינה מעוגנת רק במוסדות כלכליים, אלא בשורה ארוכה של מוסדות חברתיים המגבילים ומייצבים אותה. עם מקבלים טענה זו, הרי שלסוציולוגיה תפקיד מרכזי בבחינת שלל ההקשרים המתקיימים בין אותם מוסדות חברתיים והמערכת הכלכלית. מדובר בגישה המבקשת להסתכל מעבר למוסדות כלכליים ולהתייחס גם להיבטים פוליטיים, לאומיים ובינלאומיים, המעצבים את המציאות בה מוסדות אלו מתנהלים.

בהרצאה שהתקיימה בשנה שעברה במכון ון-ליר לרגל צאתו לאור של ספרם של זאב רוזנהק ודניאל ממן, "בנק ישראל: כלכלה הפוליטית בעידן ניאו-ליברלי", נשמעה ביקורת מצד משתתף מהקהל באשר לזכותם של שני סוציולוגים אלו לעסוק בסוגיות כלכליות. בקול מתלהב ואף מתלהם, השתמש הדובר במטפורה של אינסטלאטור על מנת להבהיר את טענתו. "כאשר אתם בונים בית," הוא אמר, "ברור לכם כי עליכם להעסיק אינסטלאטור מקצועי כדי לחבר את הצנרת, ואתם עושים את זה היות ואתם יודעים כי יש רק דרך אחת לעשות מלאכה זו, וכי אדם שאינו מומחה יכול לעשות נזק." בכך, התכוון הדובר לומר לחוקרים אלו: "תתעסקו בתחומים שאתם מבינים בהם ותנו לנו, לכלכלנים, לעסוק במה שאנחנו מבינים בו הכי טוב."

כיום, ולא רק באקדמיה, ניתן לזהות תהליך בו לאט-לאט מכרסמים בלגיטימיות של אנשים מחוץ לתחום הכלכלה לעסוק בתחום זה. ואולי, תהליך זה גם הצליח לחלחל אל מעבר למפתן דלתה של המחלקה לסוציולוגיה. בנקודה זו עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו, הסוציולוגים, באמת רוצים "להשאיר את הכלכלה לכלכלנים"? היות ואני מאמין שתשובתנו לשאלה זו צריכה להיות שלילית, אני קורא למחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ולמחלקות לסוציולוגיה בכלל, להמשיך במסורת של הדיסציפלינה הרואה סוגיות כלכליות ככאלו השוזרות בתהליכים ומוסדות חברתיים, ולכן, כשטח מחקרי שאינו רק לגיטימי, אלא מרכזי בדיסציפלינה הסוציולוגית. רק על ידי קידום תפיסה זו במסגרת הלימודים במחלקה יתאפשר לסטודנטים הנכבשים על-ידי עיסוקם של סוציולוגים בתחום הכלכלי להמשיך ולהרחיב את הידע שלהם, לשאול שאלות ולפתח חשיבה ביקורתית בתחום הסוציולוגיה הכלכלית.

 

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.