מאת: ד"ר מיכל פרנקל

 

הסוציולוגיה הינה "מדע עוכר שלווה" קבע הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (Bourdieu) בספרו "שאלות בסוציולוגיה," וכזו בדיוק היא צריכה להיות (1984, 2005). תפקידה של הסוציולוגיה, אפילו על פי השמרנים מבין התיאורטיקנים, כולל את איתגורו של המובן מאליו, ביקורת הנחות היסוד הקונצנזואליות ביותר, וחשיפת המנגנונים החברתיים ההופכים את המובן מאליו ל"אמת" שקשה להתנער ממנה. הדמיון הסוציולוגי, טוען גם סי. רייט מילס (Mills), הופך את האישי לפוליטי. החשיבה הסוציולוגית, על פי גישה זו, אינה מאפשרת לסוציולוג להיות א-פוליטי, במובנה הרחב ביותר של הפוליטיקה. כסוציולוגים אנחנו יודעים היטב שגם דה-פוליטיזציה היא צורה של פוליטיקה. אולי בשל כך, מדי שבוע, כשאני נכנסת לכיתה ו"מהלכת על ביצים," כפי שהגדירה זאת לא מזמן אחת מעמיתותיי, נמנעת מויכוח, מסייגת כל אמרה פרובוקטיבית, או מתנצלת מראש על כל צעד ושעל על פגיעה אפשרית במי מן הסטודנטים, אני מרגישה שאני חוטאת חטא כבד לחובתי הן כלפי הסוציולוגיה עצמה, והן כלפי הסטודנטים שלי, שאותם אני לא מצליחה לחשוף לנפלאותיה של הדיסציפלינה שהפרובוקציה בליבה.

הדברים הבאים מבוססים על שורה ארוכה של תצפיות משתתפות, ועל ניסיון, די סיזיפי, לפצח את הקוד. ללמוד מה הם הדברים שאסור להגיד בכיתה אם רוצים לחזור הביתה בשלום.  ניסיון להבין, כסוציולוגית, מדוע אני עצמי נענית למנגנוני השליטה והצנזורה, למרות שהם נוגדים באופן העמוק ביותר את זהותי המקצועית.

 

תצפית ראשונה :  מסגרת – כיתת הקורס "סוגיות בסוציולוגיה של החברה הישראלית."

הסיטואציה – המרצה התמימה, המקווה לחשוף את הסטודנטים שלה לאופן בו בוחנות התיאוריות הסוציולוגיות המרכזיות אודות החברה הישראלית, את התפתחותה שלה החברה ואת הכוחות המרכזיים המעצבים אותה. לשם כך היא מכפיפה לניתוח סוציולוגי לא רק את המאורעות שהתחוללו בטריטוריה הרלוונטית, אלא גם את הנרטיב הציוני הדומיננטי המציע פרשות למאורעות אלה. "כסוציולוגים", אני אומרת, "אנחנו צריכים לנסות ולחלץ עצמנו משפתם של הנחקרים (Emic), ולהחליף את הנרטיב הציוני הדומיננטי, שהפנמנו היטב בשיעורי ה'מולדת' וה'היסטוריה הציונית' בבית הספר, בנרטיב סוציולוגי המבוסס, לפחות במידה מסוימת, על תהליך של הזרה".

הרוחות בכיתה סוערות מעט. בדרך חזרה מאולמות טבע לחדרי המחלקה, מתלווה אלי סטודנטית ושואלת, ברצינות גמורה, האם כחוקרים ותלמידים במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיא הרי ביטוי מובהק של הפרוייקט הציוני, איננו צריכים לאמץ בעצמנו את הפרספקטיבה הציונית כנקודת מוצא למחקר ולדיון?

תצפית שנייה: מסגרת – אותה כיתה, "סוגיות בסוציולוגיה של החברה הישראלית." הזמן - שבוע לאחר מכן. המרצה, שלא הבינה את השיעור הפרטי שניתן לה על אם הדרך בתצפית הראשונה, משתמשת במושג "הגירה,"  לתיאור הגירתם של יהודים לישראל. התסיסה העדינה של השיעור הראשון מוחלפת בסערת רגשות אמיתית. הפעם נחצו כל הגבולות. סטודנטית אחרת, מהגרת בעצמה, טוענת בתוקף כי עצם השימוש במושג הגירה כדי לתאר את המהלך שעשתה מעליב אותה ופוגע ברגשותיה, שכן הוא מעקר את האקט ממשמעויותיו הלאומיות. הניסיון לטעון שעצם המושג "עליה" הייחודי לחברה הישראלית, ראוי כשלעצמו לדיון סוציולוגי מסתיים בעלבון נוסף.

תצפית שלישית: מיקום – מזכירות המחלקה. המרצה, מעט קשת תפיסה, שומעת בעקיפין ש"סטודנטים" מתלוננים שהיא מקדמת את האג'נדה שלה בשיעורים. כיצד היא עושה זאת? היא אינה מגבילה את הדיון בפלשתינאים אזרחי ישראל לפרק ה"סכסוך" בסילבוס, אלא דורשת לדון גם באיסלאם, בפרק המוקדש לדת, ובחוויותיהן של נשים ערביות, בפרק המגדר. זה סימן ברור לאג'נדה אנטי ציונית, זו שערורייה- אחרי הכול, זהו קורס על החברה "הישראלית"

תצפית רביעית: הזמן- שנתיים לאחר מכן, המסגרת – שיעור מבוא לסוציולוגיה, לאחר שהמרצה התייאשה מכישוריה ללמד משהו על הסוציולוגיה של החברה הישראלית. הנושא: תפקידה של הסוציולוגיה בחשיפת המובן מאליו. המרצה מבקשת מתנדבים להצגתן של שתי עמדות סותרות, בעד ונגד נישואי הומוסקסואלים. שתי מתנדבות מציגות, כל אחת, את אחת העמדות, ללא קשר לעמדתן האישית. שתיהן זוכות למחיאות כפיים. בשיעור נוסף, הפעם בנושא סטייה ואחרות, המרצה (שלא לומדת כלום בדרך הקלה), משתמשת שוב בדוגמה של הומוסקסואליות, כדי להדגים את השינויים לאורך ההיסטוריה בהגדרתה של תופעה כ"נורמטיבית" או "סוטה".  התוצאה- מכתב נזעם לדיקן הפקולטה לפיו המרצה שוב מקדמת את האג'נדה שלה, הפעם על סדר יומה קידום זכויות ההומוסקסואלים (ולא שאנחנו הומופובים חו"ח).

תצפית חמישית: שנתיים נוספות חלפו. המסגרת – אותו קורס, מבוא לסוציולוגיה. המרצה (שסוף סוף הבינה משהו בחיים שלה) מקפידה לתת רק דוגמאות הלקוחות מן החברה האמריקאית. וגם את זה היא עושה בזהירות המרבית. אחרי הכול, ישנם בכיתה גם אמריקאים שאסור להעליב, או כאלה שאינם אמריקאים אבל ממהרים להיעלב בשם האמריקאים, שתומכים בנו כל כך. כאשר עולות שאלות על החברה הישראלית, תחום ההתמחות של המרצה, היא עונה בזהירות. "בלי להיכנס לפוליטיקה" הוא המשפט השכיח ביותר בהקלטות הMP3, העשויות לשמש כראיות מרשיעות. הדיון במושג סטייה מסויג שוב ושוב. "איננו דנים במה שאנחנו מגדירים כסטייה, אלא במה שהחברה מגדירה ככזה," היא מקפידה להזכיר. בליבה מודה המרצה על המשבר הכלכלי הגלובלי שבזכותו, לפחות השנה, לא גורמת הוראת הפרדיגמה המרקסיסטית להאשמתה בחתירה תחת האמיתות המדעיות המוחלטות של הניאו-ליברליזם. מאמרו של בורדייה על הסוציולוגיה כ"מדע עוכר שלווה" מוגלה מן הסילבוס. בשלב זה יש לשמור על שלוותם של הסטודנטים כמעט בכל מחיר. את עבודותיהם של תיאורטיקנים פרובוקטיביים יותר, או כאלה שלא הוחתמו בחותמת כשרות דוגמת חנה ארנט ונועם חומסקי, מומלץ לא להזכיר כלל.

כמו כל סיטואציה אחרת שאנחנו מנתחים בשיעורי המבוא לסוציולוגיה, גם השיעורים עצמם משוקעים במארג מורכב של יחסי כוח. במבט ראשון, יחסי הכוח נדמים פשוטים. המרצה, זו שנותנת את הציון בסופו של הקורס, זו שיכולה להרחיק סטודנטים שחרגו מן הקו, למנוע מהם את זכות הדיבור, ולהכשילם, מחזיקה לכאורה בכל משאבי הכוח. רעיון ה"חופש האקדמי", המתיר לה לומר כל דבר ולחקור כל דבר, מגן עליה לכאורה כמעט מפני כל תלונה. הסטודנטים, לרוב צעירים יותר, הם ה"מוכפפים" האולטימטיביים, תלויים באופן מוחלט במוריהם. מה מגביל את יכולתה של המרצה להציג כל רעיון שיעלה על דעתה, ויהיה זה הרעיון הפרובוקטיבי ביותר?

אלא שאפילו בשיעורי המבוא אנחנו מצפים כבר לניתוח מורכב יותר. אפילו שם אנחנו יודעים משהו על התנגדות, על כוחו של המובן מאליו, על כוחן של אידיאולוגיה והגמוניה ועל כוחו של הכסף. כל אלה משמשים בערבוביה במשא ומתן המתמשך על "מה שמותר לומר בכיתה". סקרי רמת הוראה, המודדים למעשה את הפופולאריות של המרצה, נלקחים ברצינות על ידי האוניברסיטה ומשפיעים על בחירותיה של המרצה. לעכירת השלווה הסטודנטיאלית צמוד תג מחיר ברור; התלות הגדלה והולכת של המחלקה, הפקולטה והאוניברסיטה במספרי הסטודנטים הפוקדים אותן, והתחרות מול מוסדות אחרים, תובעניים פחות, מחייבת התחשבות גוברת והולכת בשביעות רצונם של הסטודנטים, על חשבון איתגורו של המובן מאליו ובפיתוח דפוסי חשיבה חתרניים וחדשניים. מושגים מעולם התאגידים מחלחלים במהירות גם אל תוך האוניברסיטה, וכך גם היא דואגת ל"נתח השוק," ל"תודעת השירות" ולשביעות רצונו של ה"צרכן." איתגורו של המובן מאליו הזה הוא ממש כפירה בעיקר.

אבל גם למי ששרד את כל אלה והחליט להמשיך לדבר, ממתין המכשול הגדול ביותר- מכשול העברת המסר. שלא כמו ידע ואידיאולוגיה, חשיבה ביקורתית ודמיון סוציולוגי אינם ניתנים לכפיה מן החוץ. הכרות עם עולם מושגים ועובדות, גם אם היא יסודית ביותר, אינה הופכת את הסטודנט לסוציולוג, ובודאי שלא לסוציולוג ביקורתי. קיר העוינות הצומח לעיתים כאשר מופרת שלוות הסטודנטים, אינו מאפשר להם עצמם לפתח חשיבה ביקורתית ועוכרת שלווה, והופך את הניסיון לפתח בקרבם חשיבה ביקורתית לפרדוקסאלי מעיקרו.

אז היא מהלכת על ביצים, חושבת פעמים על כל משפט, מרחיקה עדות, ומשמרת בליבה שתי תקוות: האחת, שמשהו משלוותה העכורה עובר בכל זאת אל הסטודנטים ומעכיר את שלהם, ותקווה שנייה, ששנים של צנזורה עצמית, הפנמה של מנגנוני שליטה וזהירות בפרובוקציות, לא יהפכו אותה עצמה לשלווה מדי.

ואם גם אתם, כמוה, ציפיתם ממנה לטקסט קצת יותר פרובוקטיבי, גם אתם מבינים עד כמה חמקמקה היא התקווה השנייה.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד.