ידע-נרטיב-כוח

אבי לפאיר

מגיפת הקורונה שהגיעה בשלהי 2019 הובילה להעלאת המודעות בכל הקשור לפייק-ניוז המופץ בידי מנהיגים דתיים. כך לדוגמא, שני רבנים בציבור הדתי בישראל – אמנון יצחק ויובל אשרוב - הובילו בפומבי שיח כוזב בנוגע לעובדות סביב נגיף הקורונה. הם קראו תיגר בפרסומיהם ובהרצאותיהם על כללי ההתנהגות שדרשה המדינה מהאזרחים, כגון לבישת מסיכות וכד', והובילו קו התנגדות חריף כנגד חיסוני הקורונה. כך לדוגמא, אשרוב טען בפרסומיו כי: "זו לא מגיפה" וש"הגוף יודע לחסן את עצמו ולהתגבר על הדברים לבד".[1] יצחק אף טען כי מי שהפיץ את הנגיף הוא ביל גייטס שעשה זאת על-מנת להרוויח כסף.[2] רב נוסף שהצטרף לתעשיית הפייק-ניוז בנושא הקורונה הוא הרב דניאל עשור, אשר טען כי חיסוני הקורונה הופכים בני אדם הטרוסקסואלים להומוסקסואלים.[3]

תופעת הפצת הפייק-ניוז בנושא מגיפות ככלל, ובנושא מגיפת הקורונה בפרט היא תופעה נפוצה ומוכרת במקומות נוספים בעולם.[4] עם זאת, ניתוח של התנהגות הרבנים עצמם ושל קבוצת המאמינים הדתיים שנהו אחריהם, מחייב מבט מעמיק ששואל מדוע אותם אנשים נוהים אחרי רבנים אלה, כאשר סביבם קיימת חברה שטוענת למולם שוב ושוב כי הם טועים.[5] על מנת לנתח את הנושא, ועל מנת לנסות להבין את תופעה זו, איעזר בשתי תיאוריות סוציולוגיות – תיאוריית הפיקוח של מישל פוקו ותיאוריית ההבניה החברתית של פיטר ברגר. מתוך ניתוח זה אציע מונח חדש בשם "פייק-נרטיב", אשר מאפשר מבט אקטיבי חברתי שיכול לעשות שינוי בתקופה בה ה"פייק ניוז" כה נפוץ.

Photo by Markus Winkler on Unsplash

פיטר ברגר - "מדוע מה שקיים, קיים כפי שהוא קיים?"

פיטר ברגר טוען כי כל מציאות הקיימת בעולם, אליה מתייחסים בני האדם כמציאות אובייקטיבית, היא מציאות שנוצרה בתהליך אנושי של הבניה חברתית. הוא מסביר כי כל קבוצה בחברה, על מנת לשמר את עצמה, יוצרת סדרים קולקטיביים שמגדירים את המציאות, ובמקביל גם נותנים לאותה המציאות לגיטימציה מתוקף הפיכתה לנתפסת כ'טבעית'. תהליך זה, מסביר ברגר, נרכש באמצעות תהליך סוציאליזציה שכל פרט בחברה עובר, בו הוא לומד להכיר את העולם סביבו בתוך אותם סדרים קולקטיביים אותם הוא מפנים. כך, עם הזמן שחולף, כל סדר קולקטיבי שהוסכם על ידי החברה כ'נכון' הופך לממוסד בתהליך סוציאליזציה, והוא נתפס בעיני אלו שגדלים בתוך קבוצה זאת כטבעי, אובייקטיבי ו'חיצוני' להשפעת האדם.[6]

מתוך הטענה כי הסדר החברתי נוצר בהבניה, עולה גם הטענה כי קיימת היכולת לדה-קונסטרוקציה – היכולת החברתית לערער על הסדר הקיים. ברגר מתייחס לכך, ואכן טוען כי העולם החברתי והגדרותיו הם שבריריים ומאוימים כל העת, ושלאור זאת ניתן להבין את הקונפליקטים בחברה כמאבקים על הגדרת המציאות באופן מסוים. בתוך קונפליקטים אלה, טוען ברגר, כל צד מנסה ליצור לגיטימציה לסדר נורמטיבי באמצעות הפן הקוגניטיבי שעוסק בהסברת המציאות באופן מסוים, ובאמצעות פן נורמטיבי שמסביר כיצד 'נכון' להתנהג ולנהוג. זוהי אם כן טענה שעוסקת באונטולוגיה של הפרטים בקבוצה החברתית - כלומר, באמונתם העמוקה כלפי השאלה: "מדוע מה שקיים, קיים כפי שהוא קיים?". כך, כאשר בוחן ברגר את הדת, הוא רואה בה כלי משמעותי ליצירת לגיטימציה לסדר החברתי, תוך שטקסי הדת משלבים פעולות מעשיות ומיתולוגיה, אשר יחדיו מעגנות את הפרט עמוק בתוך הסדר החברתי הקיים. הדת, ממשיך ברגר וטוען, הופכת רלוונטית במיוחד, ככלי ליצירת לגיטימציה, במה שהוא מכנה כ"רגעי שוליים" – רגעים בהם המציאות הופכת מורכבת וקשה להתמודדות, בהם הדת מייצרת לגיטימציה לקשיים החדשים שצצים כשהיא מציגה אותם כחלק מן הסדר הטבעי.

ניתן לאור זאת לבחון את קהל המאמינים לפייק-ניוז שמפיצים הרבנים, כקהל דתי אשר עבר תהליך של סוציאליזציה בו המציאות הדתית היא שנתפסה בעיניהם כ'נכונה' ואובייקטיבית. כאשר אנשים אלו נתקלים בתופעה חברתית בה המדע הוא שמציע את התשובות והדת מתקשה להציע מענה הולם למגיפה זו, הם זקוקים לחיזוק הלגיטימציה לסדר החברתי המתפורר למול עיניהם. זהו מצב של דה-קונסטרוקציה חברתית, בו תהליך המיסוד שכבר אירע בקרב אותם המאמינים, הופך שברירי למול האיום שמציבים ההסברים המדעיים האלטרנטיביים שאינם תואמים אותו.

אותם רבנים מציעים בדיוק את אותה הלגיטימציה, כאשר הם פועלים בשתי הדרכים אותם מציע ברגר – בפן הקוגניטיבי הם פועלים כדי להסביר את המגיפה כקונספירציה של טייקונים מרושעים, או כמחלה קלה שהשלטונות מנסים 'לנפח' כפי שטענו אשרוב ואמנון יצחק.[7] כך הם מציעים הסבר אלטרנטיבי שמראה כי הסדר הדתי עדיין ניצב על תלו, וכי אותם הסברים מדעיים למגיפה ולדרכי ההתמודדות הנכונות עמה, הם הסברים מומצאים שאין להקשיב להם. מהפן הנורמטיבי, הרבנים מעודדים התנהגות 'נכונה' שתואמת את התפיסה האונטולוגית של מאמיניהם, אשר תופסים את האל כאחראי לגורלם, ולא את עצמם ככאלה. כך ניתן לראות את הרבנים מעודדים אי התחסנות בחיסוני הקורונה, ומעודדים את הפרטים להפסיק ולנהוג על פי כללי הזהירות שקבעה הממשלה. בדיוק כאן נכנס מושג "רגעי השוליים" שמביא ברגר, כאשר ברגעים אלו נצפה לראות את אותם בעלי הכוח משתמשים בסמכותם הדתית כדי להבנות בקרב מאמיניהם את מגיפת הקורונה כחלק מהסדר החברתי הקיים אצלם. ואכן, ניתן לראות אצל הרבנים את אותו שיח בלתי פוסק שמציע הסבר אלטרנטיבי לכל אלמנט במגיפת הקורונה – מההסבר כי היא לא מסכנת חיים ועד להסבר כי החיסונים שמציע המדע הם איום גדול יותר על האדם מאשר אי החיסון.

פוקו – מי שיודע הוא שקובע

גם תאוריית הפיקוח שמציע פוקו עשויה להסביר את תופעת הפייק-ניוז שהפיצו הרבנים בנושא הקורונה. בניגוד לברגר, אשר פיתח את התיאוריה שלו מתוך בחינתו את הדת, פוקו מפתח את התיאוריה שלו אל מול תופעת המודרניות. לטענתו, המודרניות שמתיימרת להיות כזאת אשר הביאה את האמנציפציה ושחררה את היחידים מכבלי השעבוד, יצרה בפועל שעבוד מסוג אחר, בו היחידים הם אלה שמשעבדים את עצמם. לטענתו, עם המעבר למודרניות במדינות השונות, החלו המדינות להתנהל בתוך "הרציונליות הפוליטית החדשה" – הרצון ליצור סדר חברתי ששולט לחלוטין בחיי הפרטים ובחיים החברתיים, כך שהחברה תנוהל באופן היעיל ביותר ומבלי להיות תלויה בגחמתו של עריץ כזה או אחר. לפיכך המדינות החלו לתעד ולאסוף מידע רב על בני האדם כך שניתן יהיה באמצעותו להגיע לסדר החברתי המושלם.[8]

זהו אלמנט התיעוד בו עוסק פוקו. הוא מסביר שהפרטים בחברה המודרנית מפוקחים כל העת בידי השלטונות, תוך שהם עצמם מוסרים לאותם השלטונות את המידע הנחוץ לשם פיקוח עליהם. כך לדוגמא פועלים מספרי הזיהוי של כל אזרח אותם הם מוסרים בכל מפגש עם רשויות החוק הבירוקרטיות, וכך גם פועל תיעוד ההיסטוריה הרפואית של בני האדם בתיקים רפואיים. עם תיעוד זה החברה מסווגת את בני האדם לכאלה 'נורמליים' וכאלה 'סוטים' אשר נדרשים לתקן את עצמם ואת אישיותם כדי שלא יופעלו עליהם סנקציות חברתיות מצד סביבתם.

פוקו שם דגש על התפתחות הידע הרפואי והפסיכולוגי שבא עם השתכללות איסוף המידע על בני אדם, וטוען כי נוצר תהליך בו הכוח שמשפיע על האדם הופך ל"כוח החיים" (Bio Power). בתהליך זה, מתרחש שינוי בגופו של האדם ובנפשו של האדם, וכך מתבססת השליטה האבסולוטית בעיצוב האדם לאור הסדר החברתי החדש. כך לדוגמא, האדם עמל קשה על מנת לשמר את גופו בריא ועל מנת 'לתקן' את נפשו בטיפולים פסיכולוגיים, במטרה להפוך 'לנורמלי'. אותה הנורמליות, טוען פוקו, מגיעה במקביל לתהליך הפיכת בני האדם לאינדיבידואלים. כך, הוא מסביר, נוצר "סובייקט ממושמע" – אדם שחש חופשי לפעול כרצונו, אך בפועל הוא עמל כל העת לנרמל את גופו ואת תשוקותיו כך שיתאימו לסדר החברתי המודרני הקיים.

לאור הגדרת פוקו את הכוח ככזה הניכר בתהליכי המשמוע העצמי של היחידים בחברה מודרנית, ניתן לצפות כי ההתנגדות לכוח תהיה דומה לכך, והיא תכלול את הסירוב של יחידים להפנים את הסדר החברתי שנתפס 'נורמלי' ואף, לעיתים, להציע אלטרנטיבות אחרות – יעדים אחרים ופרקטיקות התנהגות שונות. בתוך כך כמובן תבוא ההתנגדות לפיקוח החברתי, התנגדות לתיעוד ול'מבט המנרמל' של החברה, ואף לעיתים התנגדות ל"כוח החיים" – התנגדות לכל אקט של התערבות חיצונית בגוף או בנפש האדם.[9]

בעזרת תיאוריה זו ניתן לחשוב על תופעת הפייק-ניוז שמובילים הרבנים כביטוי להתנגדות של יחידים לכוח שמופעל עליהם וכניסיון ליצור מדדי משמוע חדשים למאמיניהם. השלטון בישראל, כמצופה ממנו בתפיסת "הרציונליות הפוליטית החדשה", קבע כללי התנהגות והפעיל כלי פיקוח שונים על מנת לוודא שהחברה שומרת על גופה ועל נפשה כפי שהיה קודם למגיפה. למול זאת ניתן לראות כיצד עולה פרקטיקת התנגדות לכל אותו סדר חברתי, אותה מובילים הרבנים שמפיצים את הפייק-ניוז. ניתן לראות את רבנים אלה מערערים על אותו סדר חברתי שמציע המדע הרפואי, ואת פרקטיקות ההתנהגות האלטרנטיביות שאינן מוכנות לקבל את המשמוע הרפואי ואת התיעוד הנרחב של בני האדם בעת המגיפה. אותם יחידים שמתנגדים להבחנה החברתית שמגדירה אותם כ'סוטים', נוהים אחר הרבנים שממצבים סדר נורמלי חדש בו הם נתפסים כ'נורמליים' אשר מבינים את הסדר החברתי ה'אמתי' ושפועלים על פיו.

ניתן לומר גם כי זוהי לא רק התנגדות של היחידים, בהובלת הרבנים, להפנמת הסדר החברתי, אלא גם פעולה של הפנמת סדר חברתי אחר אותו מקדמים הרבנים. פוקו כותב כי הידע עצמו הופך לכוח, כאשר אלה שמחזיקים בו מסוגלים לעצב את הסדר ה'נורמלי' ולהכתיב בכך את התנהגות היחידים. גם כאן, הרבנים אינם מהווים רק מנהיגים שמובילים את כל אלה המסרבים להפנים את הסדר החברתי המערבי, אלא הם מהווים גם את אלה המחזיקים בידע האלטרנטיבי, וככאלה הם גם משפיעים על התנהגות הפרטים. כך, הצגת אשרוב כעובדה את היות הקורונה שפעת קלה, והצגת עשור כעובדה את היות החיסון לקורונה כזה ההופך הטרוסקסואלים לגייז, אפשרה להם להכתיב את התנהגות אותם הפרטים שמפנימים את הצורך לשמור על גופם ועל נפשם מפני החיסון, ונמנעים מקבלתו.

ניכר בשתי התיאוריות שהוצגו כאן כי ישנה נקודה אחת משמעותית בה שתיהן משיקות: מי שמחזיק בידע האלטרנטיבי להסברת המציאות, הוא גם בעל הכוח לעצב את התנהגות הפרטים בחברה. נקודה זו רלוונטית לנו כיום, יותר מאי פעם. אנו חיים בעידן בו קיימת 'אינפלציה של מידע', והמאבק בין הקבוצות השונות על הגדרת הסדר החברתי שלהן מתנהל בתוך בחירה סלקטיבית של מושגים, פריטי מידע ומסגור מסוים של מידע זה, כך שהוא יוצר נרטיב התואם לסדר הרצוי לאותה הקבוצה. יש שיאמרו: "מה אכפת לי, זה הנרטיב שלו או שלה", אך הם מפספסים את הנקודה המהותית – הנרטיב שמנצח הוא הנרטיב שמוביל למדיניות מסוימת, וודאי בשנים האחרונות בהן ענקיות המדיה החברתית מעצבות ומשפיעות את התנהגות האנשים בעולם המערבי.[10]

Photo by Wesley Tingey on Unsplash

בעיניי, עלינו להתייחס באופן משמעותי יותר לשיח הנרטיבי סביבנו, ולשם לב לא רק ל"פייק-ניוז", אלא גם למה שאכנה: "פייק-נרטיב". ה"פייק-נרטיב" נבדל מה"נרטיב" במשהו אחד – במיצוב עצמו כאלטרנטיבה היחידה להסברת המציאות, תוך הצגת הנרטיב האחר כשקרי. כאשר אדם מסוים לוקח אירועים שהתרחשו במציאות, כגון ההתפשטות של נגיף הקורונה, ובוחר באופן סלקטיבי מה מתוכם לספר ומה לא ואיך לספר את מה שהוא מספר, זהו "פייק-נרטיב". מכאן כמובן, הדרך קלה להפצת פייק ניוז, שכן אם, במקרה דנן, התעלמת ממספרי החולים וממספרי המתים מנגיף  הקורונה, והצגת רק את הביקורות (המוצדקות לא פעם) כנגד המחקרים בנוגע לנגיף, יצרת תחושה אצל הציבור שיש פאניקה של המומחים ובלבול מקצועי, ומכאן הדרך סלולה להפצת 'פייק-ניוז' שייקלט היטב. הסכנה שטמונה בפייק נרטיב היא שהוא נשען על עובדות נכונות, ולכן קשה לשים לב להיותו 'פייק' מתוקף הסלקטיביות שבו שמתעלמת מעובדות אחרות שלא מוכנסות אליו. שומעיו של מספר ה"פייק נרטיב" אינם מודעים לכך שהם קיבלו תמונת מצב סובייקטיבית, שכן היא הוצגה בעיניהם כאובייקטיבית.

עם זאת, אין מדובר כאן בדטרמיניזם, וניתן בקלות להפוך את ה"פייק נרטיב" לנרטיב, על ידי הדיפת התוספת שמתלווה אליו – פעמים רבות בצורה לא מודעת – שמציגה אותו כאמת המוחלטת. ניתן לעצור את הנרטיב מלהפוך ל"פייק", מרגע שמעלים את המודעות אצלנו, ואצל סביבתנו, לכך שאף פעם לא מדובר בתיאור אובייקטיבי, ושתמיד כדאי לנו לבקר את המידע שאנו צורכים. נרטיבים תמיד היו ותמיד יהיו, אם נקבל את התיאוריות של ברגר ופוקו, אך חופש הביטוי ועושר מקורות המידע מאפשרים לנו לוודא שהם לא נשארים "פייק-נרטיב" אלא הופכים ל'נרטיב', עם הצגתם כזווית ראייה מסוימת – אחת מני רבות. העלאת מודעות זו, שנראית לנו כסוציולוגים וסוציולוגיות כל כך טבעית, לא תמיד קיימת בסביבתינו, ולדעתי האישית, לא תמיד גם אצלנו. כדאי שנשאל עצמנו מה יסייע בהפחתת השפעתם על חיינו. בעיניי, הדרך מתחילה בניצחון על ה"פייק-נרטיב" - בהצבת סימן שאלה על כל שיח שאנו מקיימים, על כל טענה שאנו שומעים, ועל כל תיאור אירוע שאנו שומעים – מי המשתתפים בשיח, מי מוביל אותו, תחת איזה גוף הוא מתנהל וכן הלאה. זה לא כל כך קשה, זה אפילו הופך את החיים למעניינים בהרבה.

פוקו וברגר הדגימו היטב את כוחו של הידע בעיצוב השקפת העולם של הסובייקט, ומתוך כך גם בעיצוב התנהגותו. בעיניי, שימוש בתיאוריות אלו (ואחרות) רק למטרות ניתוחים אנליטיים תיאורטיים של תופעות חברתיות, לוקה בחסר. כדאי להפוך את הידע שמביאות תיאוריות אלה, ככלי פוליטי שמאפשר מבט אחר על הידע המופץ בקצב מסחרר ומכל הכיוונים, ולבחון כיצד ניתן להפוך את החברה למקום מכיל יותר וטוב יותר. כמובן, אני מודע לאוקסימורון שטמון בדברים אלה, אשר נובעים מעצמם מנרטיב מסוים שחפץ בחיים משותפים, אך בעיניי כאן בדיוק עובר הגבול בין הספרא והסיפא – בין הפולמוס התיאורטי הבלתי נגמר (וטוב שכך) לבין הצורך לבסוף לפעול בחברה לאור עקרונות מסוימים. לאור זאת, ומכיוון שאני סבור כי קוראות וקוראיי 'פקפוק' מחזיקים בדעות פלורליסטיות ברמה זו או אחרת, אני מרשה לעצמי להציע את הנרטיב שלי ולבקש מכולנו להגדיל את סימני השאלה על הידע שאנו צורכים, אצלנו ואצל סביבתנו. רק כך נוכל לקיים דיאלוג מקשיב, פורה ואולי אף מקדם חיים משותפים יחד.

אבי לפאיר הוא סטודנט בתכנית המצויינות של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בשילוב עם מדע המדינה בהדגש פסיכולוגיה פוליטית. בעקבות עיסוקו במספר זירות פוליטיות וחברתיות בשנה האחרונה, הוא עוסק בנושאים המשלבים מבט סוציולוגי על הפוליטיקה ומבט פוליטי על הסוציולוגיה.

 


[1] https://news.walla.co.il/item/3417992

[2] https://www.makorrishon.co.il/opinion/287675 /

[3] https://www.israelhayom.co.il/article/838655

[4] https://www.magazine.isees.org.il/?p=16779

[5] https://www.kikar.co.il/385541.html

[6] Berger, P. (1967). The sacred canopy: elements of a sociological theory of religion. Garden City, N.Y: Doubleday. [Chapter 2: "Religion and world maintenance", pp. 29- 52.] Ereserves

[7] כפי שהוצג במקורות לעיל.

Foucault, M. (1975). Discipline and Punish: the birth of the prison. New York: Pantheon Books. [Part 3,[8] chapter 2: "The means of correct training", pp. 170-194.] Ereserves

[9] Resistance. (2014). In L. Lawlor & J. Nale (Eds.), The Cambridge Foucault Lexicon (pp. 432-437). Cambridge: Cambridge University Press. doi:10.1017/CBO9781139022309.076.

[10] Levy, Ro'ee. "Social media, news consumption, and polarization: Evidence from a field experiment." American Economic Review 111.3 (2021): 831-70

ראה גם: אקטואליה