מאמרכת 65
הנה פתחנו שנת לימודים חדשה - עדיין בזום, עדיין בסימן קורונה. קורונה, כך נראה, מרגישה בנוח באווירה הלבנטינית, והיא כאן כדי להישאר. אנחנו בה והיא בנו. אז רגע לפני שהיא הופכת למציאות חיים שנייה שלנו, רגע לפני שהיא הופכת למובן מאליו, נצרו את הרגע, אמצוהו אל ליבכם.ן. יש לנו הזדמנות אחרונה לבצע הזרה אולטימטיבית: להיזכר איך הרגשנו ביום שהיא נחתה בנתב"ג, אי שם בסוף פברואר האחרון. משהו עם הפיראט האדום. איך הרגשנו בסגר הראשון. והשני. הפחד להידבק, הדאגה להדביק את יקירינו, ייסורי המצפון על כל סטייה מההקפדות ההיגייניות, ההתעסקות האובססיבית בגרפים, ב"התפרצויות", ב"מתווים". הקרב הנצחי בין השחקנים הסימבוליים - האפידמיולוג המכריז על הצורך בסגר מלא, הכלכלן המכריז על "מגיפה כלכלית חמורה יותר מהקורונה", הפסיכולוג המכריז על "מגיפה נפשית חמורה יותר מהקורונה". ועוד מינון מופרז של ביבי וטראמפ וכמובן המחאות החברתיות הגואות בכל מקום. אכן, יש לנו הזדמנות אחרונה וחד-פעמית של הרגע הזה, להתבונן ב"לפני" וב"במהלך". בנוגע ל"אחרי" - אל חשש, בו עוד נוכל להתבונן בהמשך.
המשך קריאה >