פקפוק

הנה פתחנו שנת לימודים חדשה - עדיין בזום, עדיין בסימן קורונה. קורונה, כך נראה, מרגישה בנוח באווירה הלבנטינית, והיא כאן כדי להישאר. אנחנו בה והיא בנו. אז רגע לפני שהיא הופכת למציאות חיים שנייה שלנו, רגע לפני שהיא הופכת למובן מאליו, נצרו את הרגע, אמצוהו אל ליבכם.ן. יש לנו הזדמנות אחרונה לבצע הזרה אולטימטיבית: להיזכר איך הרגשנו ביום שהיא נחתה בנתב"ג, אי שם בסוף פברואר האחרון. משהו עם הפיראט האדום. איך הרגשנו בסגר הראשון. והשני. הפחד להידבק, הדאגה להדביק את יקירינו, ייסורי המצפון על כל סטייה מההקפדות ההיגייניות, ההתעסקות האובססיבית בגרפים, ב"התפרצויות", ב"מתווים". הקרב הנצחי בין השחקנים הסימבוליים - האפידמיולוג המכריז על הצורך בסגר מלא, הכלכלן המכריז על "מגיפה כלכלית חמורה יותר מהקורונה", הפסיכולוג המכריז על "מגיפה נפשית חמורה יותר מהקורונה". ועוד מינון מופרז של ביבי וטראמפ וכמובן המחאות החברתיות הגואות בכל מקום. אכן, יש לנו הזדמנות אחרונה וחד-פעמית של הרגע הזה, להתבונן ב"לפני" וב"במהלך". בנוגע ל"אחרי" - אל חשש, בו עוד נוכל להתבונן בהמשך.

כתבה: הדר ויסמן

ערב לפני ליל סוכות אני מחליטה לצעוד ברדיוס הקילומטר שלי (בשל מגבלות הסגר) לכיוון שכונת בית וגן, בניסיון נואש להשיג לולב ועלעלי סכך במחיר שווה לכל נפש. הרחובות בקרית יובל די ריקים, החנויות סגורות, ורק השמש השוקעת והMaps Me מלוות אותי בדרכי לשכונה. הפעם האחרונה בה נכנסתי לבית וגן הייתה לפני שמונה שנים, כשרציתי להתפנק במאפה טעים בהפסקת העשר בתיכון (החילוני) בו למדתי, שנמצא סמוך לשכונה. בעודי נכנסת פנימה, שמתי לב לשינוי באווירה: גברים לבושי חליפות שחורות צועדים יחד עם ילדיהם בין דוכני ארבעת המינים וילדים קטנים רצים בין הדוכנים ומוכרים לעוברי האורח דקלים לסכך, אתרוגים מהודרים וקוישיקלך[1] יפהפה בתוכו ארוזים ערבה, הדס ולולב. אני שומעת שיחות צד בין הגברים על טיב האתרוגים והלולבים, על ההבדל במחיר בין הערכות המהודרות לרגילות, כשכל מה שמעניין אותי הוא הקוישיקלך היפהפה הקלוע, מתבוננת בו ומנסה לפענח איך קלעו אותו, תוהה מי עמל עליו, האם הוא עשוי מלולב כשר ומהודר, או שמא מלולב נחות, שהרי מדוע לבזבז לולב מהודר לנשיאת ארבעת המינים בלבד.