מאת: לירון שני
אז מי הם האנרתופולוגים החשובים ביותר כיום?
זאת הייתה פחות או יותר השאלה שהפנה אליי ליאור חן, וזאת אכן שאלה מעניינת. אבל איך אפשר לענות עליה? איך מודדים את "חשיבות" האנתרופולוגים? איך מגדירים מה זה? האם מי שמפורסם יותר הוא גם חשוב יותר? האם למי שיש יותר ציטוטים? מופיע יותר בתקשורת? ובכלל, יש כל כך הרבה תחומים, שדות – אז איך? איך בוחרים? הרי אי אפשר לעשות דירוג כמו לשחקני NBA, או כדורגל (אולי שאולי אפשר?).
אולי מה שאפשר לעשות הוא לבקש מאנתרופולוגים ואנתרופולוגיות שיכתבו על האנתרופולוג או האנתרופולוגית הכי משמעותיים בשדה המחקר שלהם; על האנתרופולוג או האנתרופולוגית שהשפיעו על המחקר שלהם, שנתנו להם השראה, שסללו דרך בתחום שלהם, שהיו חלוצים בכתיבה שלהם או שפשוט כותבים טוב. אותם אנתרופולוגים, שבפרפרזה על האמירה המיוחסת לניוטון, הם אותם ענקים שאנו עומדים על כתפיהם. ואם נמתח את המטאפורה הזאת עוד יותר ונוסיף פראפרזה על גירץ, נגיד שאלו הם הענקים שעל כתפיהם אנחנו עומדים בשעה שאנחנו מציצים מעבר לכתפו של היליד…
ואכן, כל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם" מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך (ותודה לתמר אלאור על השם לפינה).
דף הפייסבוק, העוסק באנתרופולוגיה בארץ ובעולם, הוקם כחלק מפרויקט רחב יותר המנסה להפוך את האנתרופולוגיה לנגישה ומוכרת יותר לקהל הרחב ובמקביל לתמוך בקהילה האנתרופולוגית בארץ.
אחיו הגדול של הדף, האתר "בחברת האדם: אנתרופולוגיה בישראל", שהוקם יחד עם נעם קסטל, משמש פלטפורמה להצגת האנתרופולוגים הפועלים בישראל. בו ניתן לבנות ולנהל דף אישי לכל אנתרופולוג החפץ בכך,ולהציג אותו ואת מחקריו (ואפילו את הרצאותיו) לקהל רחב יותר. דף הפייסבוק נוצר כניסיון ליצור קהילה של אנתרופולוגים וחובבי אנתרופולגיה, ובכך להעמיק את ההיכרות עם המחקר האנתרופולוגי הנעשה בישראל ועל ישראל ולהרחיב את מעגלי ההיכרות עם האנתרופולוגיה וקסמה.
בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, פחות מארבע מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום – מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.
אז הפעם במסמני דרך:
גדי ניסים על פול דורנברגר – חלוץ באנתרופולוגיה של איגודי עובדים:
"… עבור דורנברגר, מטרת האנתרופולוגיה היא להצביע על האופן שבו תהליכים מקרו-חברתיים באים לידי ביטוי ביחידות חברתיות קונקרטיות – כיצד תהליכים כלכליים ואקולוגיים משפיעים על תעשיות כמו דיג חסילונים, גידול חזירים וכדומה; כיצד התחזקותם של תאגידים טרנס-לאומיים משפיע על סוורים בנמל ועל האיגוד המייצג אותם, וכן הלאה…."
אלעד בן אלול על דניאל מילר והאנתרופולוגיה של תרבות חומרית, טכנולוגיה ופייסבוק:
"… דני מילר (Daniel Miller) הוא סוג של כוכב רוק באנתרופולוגיה הבריטית (או לפחות ככה הוא אוהב לחשוב על עצמו). הטיעונים הכריזמטיים שלו והנחרצות לחשוף את האליטיסטיות שעומדת מאחורי המון תיאוריות אקדמיות, מציידים את קוראיו בטיעונים שתמיד ייאתגרו את הדיון סביב נושאים כמו צרכנות, מדיה חברתית ועוד. בזמן שעמיתיו למחלקת האנתרופולוגיה ביו.סי.אל (UCL) נסעו לפפואה גינאה החדשה לחקור מוסיקה, אוכל ואלילים, מילר חקר במרץ תופעות מודרניות כמו ג'ינסים וביגוד, מכוניות וקניונים, פלאפונים ואינטרנט ובתים ודירות בצפון לונדון…"
תמר אלאור על שרי אורטנר: מסמנת דרך באנתרופולוגיה של מגדר, מעמד, סמלים, כתיבה ועוד:
"… היא הייתה סוג של מגה פרופסור. המאמר שכתבה בצעירותה על המשוואה בין טבע לתרבות ובין אישה לאיש (1974), והופיע בתחילת אותה מקראה שחיבקתי, היה כבר לקאנון. עבודת הדוקטור שלה על אנשי השארפה בנאפל, המאמרים על בינאריות וסימבוליזם, ומאמר המפתח על האנתרופולוגיה מאז שנות השישים (1984), הוכיחו כי אורטנר יודעת לכתוב הכל. אתנוגרפיה, תיאוריה, מתודולוגיה וסקירות. היא נעה ממחקר רחוק למחקר בבית, מתצפיות לראיונות, היא הכניסה את הממד המעמדי, שהאמריקאנים נוטים להתעלם ממנו, ואף פעם לא שכחה את המגדר…"
גיל חיזי על ג'ודית פרקואר החוקרת רפואה סינית, סמיוטיקה וידע:
"… הבנתה את הפרקטיקות המסורתיות והתגלגלותן בהווה מאפשרת לה להבין את החוויה הסינית המודרנית באופן רב-ממדי שחודר עמוק אל תוך חוויית הסובייקט. בשנים שבהן אנתרופולוגים רבים של חקר סין מנסים להגדיר את מבנה הנאו-ליברליזם הסיני ואת השינוי המטאורי שחולש על כל חלקה אנושית, פרקואר בוחרת להתעמק בחוויה היומיומית לא רק מבחינת המבנה התוחם אותה, אלא גם כמקור העצמה ועקיפה של השצף התרבותי המרכזי…."
גדי ניסים* על פול דורנברגר – חלוץ באנתרופולוגיה של איגודי עובדים:
בשנות השמונים של המאה הקודמת הצביעו דמויות מרכזיות כמו אריק וולף, ג'ורג' מרקוס ומייקל פישר על לקונה של המחקר האנתרופולוגי בתחומים כמו יחסים כלכליים, קפיטליזם גלובלי, קונפליקטים מעמדיים וכדומה. בשנים האחרונות הולך ומצטמצם הפער שעליו הם הצביעו. בין היתר הודות לעבודתו של האנתרופולוג האמריקאי פול דורנברגר, שבראשית שנות האלפיים הפך לדמות מרכזית שקידמה את הדיון בתחומים כמו אנתרופולוגיה כלכלית, יחסים מעמדיים ותודעה מעמדית בעידן של קפיטליזם גלובלי, וכן אנתרופולוגיה של איגודים מקצועיים.
פול אי. דורנברגר (Paul E. Durrenberger) הוא פרופ' אמריטוס מהאוניברסיטה של פנסילבניה Penn State University)). הוא גם פעיל חברתי ופוליטי באיגודי עובדים. דורנברגר מושפע מתיאוריטיקנים כמו מרווין האריס,אריק וולף ואחרים; הוא מדגיש את הקשר ההדדי שבין תרבות לבין תנאיה החומריים – ובמיוחד בין מעמד חברתי לבין תודעה מעמדית. עבור דורנברגר, מטרת האנתרופולוגיה היא להצביע על האופן שבו תהליכים מקרו-חברתיים באים לידי ביטוי ביחידות חברתיות קונקרטיות – כיצד תהליכים כלכליים ואקולוגיים משפיעים על תעשיות כמו דיג חסילונים, גידול חזירים וכדומה; כיצד התחזקותם של תאגידים טרנס-לאומיים משפיע על סוורים בנמל ועל האיגוד המייצג אותם, וכן הלאה. דורנברגר מתמקד לא רק באופן שבו פועל הכוח על עובדים ועל איגודים, אלא גם באופני ההתנגדות והמאבק שלהם. דורנברגר גם לא נמנע מלהצביע ומלמתוח ביקורת על מגרעותיהם של איגודים (כמו היעדר דמוקרטיזציה פנימית).
מבחינה תיאורטית משלב דורנברגר את עקרונות הניתוח המרקסיסטיים בדבר קדימותה של ההוויה לתודעה יחד עם ניתוח עומק של תרבותם האותנטית של נחקריו. ראו לדוגמה את הציטוט הבא שבו הוא מסביר מצד אחד מהי תודעה כוזבת ומצד שני מפריך את הטענה כי תפיסת המציאות של נציגי האיגודים המקצועיים בשטח היא בהכרח צרה ואף מופרכת:
"If their consciousness can be said to be false, it is at least realistic – it reflects the realities of power at their workplace. If their consciousness is false, it may not be so much because of the hegemony of another class over the cultural apparatus or their ability to shape ideas that form culture. It is because the capitalist class has the power to shape the daily lives of workers in their workplaces. Workers encode these realities as patterns of thought, culture." (Durrenberger 2002: 101-102).
לסיום, תרומתו של דורנברגר אינה רק תיאורטית ואמפירית, אלא גם מוסדית. הוא מהווה דמות מרכזית בתהליך כינונו של המחקר על איגודים מקצועיים כענף באנתרופולוגיה. בשנים האחרונות הוא גם פרסם ביחד עם שותפים אסופות מאמרים ששימשו כבימה לעשייה המחקרית בתחום. מרכזיותו של דורנברגר בענף זה אף באה לידי ביטוי בכתיבה של מאמר הסקירה על התחום ב-Annual Anthropological Review.
*ד"ר גדי נסים הוא מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין. תחומי המחקר והעניין שלו: אנתרופולוגיה כלכלית, אנתרופולוגיה של עבודה ושל איגודי עובדים ותיאוריות אנתרופולוגיות.
לדף האישי שלו באתר "בחברת האדם".
ביבליוגרפיה חלקית ביותר של דורנברגר:
Durrenberger, E. Paul. 2002. "Structure, Thought, and Action: Stewards in Chicago Union Locals."American Anthropologist 104(1): 93-105.
————————–. 2007. "The Anthropology of Organized Labor in the United States." Annual Review of Anthropology 36: 73-88.
Durrenberger, E. Paul and Karaleah S. Reichart (eds.). 2010. The Anthropology of Trade Unions. Colorado: University Press of Colorado.
Durrenberger, E. Paul. 2011. The Anthropological Study of Class and Consciousness. Colorado: University Press of Colorado.
אלעד בן אלול על דניאל מילר והאנתרופולוגיה של תרבות חומרית, טכנולוגיה ופייסבוק:
דני מילר) Daniel Miller (הוא סוג של כוכב רוק באנתרופולוגיה הבריטית (או לפחות ככה הוא אוהב לחשוב על עצמו). הטיעונים הכריזמטיים שלו והנחרצות לחשוף את האליטיסטיות שעומדת מאחורי המון תיאוריות אקדמיות, מציידים את קוראיו בטיעונים שתמיד ייאתגרו את הדיון סביב נושאים כמו צרכנות, מדיה חברתית ועוד. בזמן שעמיתיו למחלקת האנתרופולוגיה ביו.סי.אל (UCL) נסעו לפפואה גינאה החדשה לחקור מוסיקה, אוכל ואלילים, מילר חקר במרץ תופעות מודרניות כמו ג'ינסים וביגוד, מכוניות וקניונים, פלאפונים ואינטרנט ובתים ודירות בצפון לונדון.
הכשרתו של מילר היא בארכיאולוגיה (בדומה לאקדמאים רבים העוסקים בתרבות חומרית) מאוניברסיטת קיימברידג', אך הוא הקדיש את כל הקריירה שלו ליו.סי.אל, שהפכה למרכז עולמי לחקר תרבות חומרית ולבית עבור התכנית הראשונה בעולם ל"אנתרופולוגיה דיגיטלית" שמילר עומד בראשה. הוא חוקר בראש ובראשונה את מערכת היחסים בין אנשים לדברים תוך התמקדות במוצר המוגמר והשימוש בו (בניגוד לחוקרים המתעסקים בתהליך ההכנה של חפצים). עבודתו מותחת ביקורת על ההנחה שחומרניות מעידה על שטחיות ומדגימה כיצד התחושות האנושיות העמוקות ביותר מתבטאות דרך דיאלוג עם החומרים סביבינו.
בספרו "A Theory of Shopping "מילר מדגים כיצד הוא יכול להביא תובנות אנתרופולוגיות מביתו שבלונדון, ללא צורך בביקור בארצות רחוקות. הוא ליווה משפחות בעת סיבובי שופינג שגרתיים בקניונים הגדולים של צפון לונדון (ובהמשך בסופרמרקטים) והדגים כיצד פעולת הקניות (בחירת המוצרים וחוויית הקנייה) מהווים טכניקה להפגנת אהבה בין בני המשפחה ואף הקרבת קורבן במונח המקראי שמתייחס לפרקטיקות של ויתור וחסכנות מול פינוק ובזבזנות.
תפיסת המחקר של "כאן ועכשיו" ממשיכה בספרו על ג'ינס" "Blue Jeans- The Art of Ordinary שבו הוא בוחן את לבישת הג'ינס כפרקטיקה שנעה מכזו המעידה על מרדנות או אינדיבידואליות לכזו שדווקא מפגינה "נורמליות" וכך שייכות. אוכלוסיית המהגרים בצפון לונדון הביעו מערכת יחסים משמעותית במיוחד עם הג'ינס שמאפשר להם להרגיש מקומיים ו"רגילים".
עבודות נוספות של מילר בתחום התרבות החומרית עסקו ביחסים בין מוות לחפצים ובתהליך הפרידה ההדרגתי מהחפצים המאפשר שליטה שלא מתאפשרת בעת הפרידה מהאדם שלו הם שייכים.
בו בזמן, מילר משתמש במשך שנים בטרינידד שבאיים הקריביים, כשטח אתנוגרפי עשיר עבור מחקר על פלאפונים, אינטרנט ולאחרונה גם פייסבוק.הבחירה דווקא בטרינידד עבור חקר נושאים טכנולוגיים, שלרוב מתמקד באוכלוסיות מערביות, קוראת תיגר על התפיסה שישנו אינטרנט אחד או פייסבוק אחד ששאר העולם נאלץ ללמוד כיצד להשתמש בו כשורה וממשיכה את טיעוניו של מילר על צרכנות כפעולה אקטיבית שבה המוצר "מומצא מחדש" בקונטקסט התרבותי המקומי.טרינידד ומדינות אחרות מקבלות תפקיד מפתח בניסיון לפתח מערכת עקרונות בסיסיים ל"אנתרופולוגיה דיגיטלית" – הדיאלוג על המקומי מול הגלובלי, החומרי מול הוירטואלי והמתווך (mediated) מול הלא מתווך בעידן הטכנולוגיות הדיגיטליות.
כיום הוא עומד בראשו של פרוייקט בן חמש שנים הממומן על ידי מועצת המחקר של האיחוד האירופאי (ERC) ומטרתו להבין את ההשפעה של רשתות חברתיות בשבע מדינות שונות (אנגליה, טוריקה, טרינידד, סין, ברזיל, איטליה והודו). ניתן לעקוב אחר הפרויקט והתובנות המגיעות מעבודת השדה של החוקרים השונים בבלוג הזה.
אז ככה בערך נראה כוכב רוק באנתרופולוגיה – חוקר את המוכר, החדיש וכביכול הנייטרלי והופך אותו לאקזוטי ומרוחק, וחוקר את הרחוק והמוזר כדי להפכו להגיוני ומוכר. תוסיפו המון כריזמה, קצת יהירות ומילים כמו דיגיטלי וג'ינס וקיבלתם את דניאל מילר.
*אלעד בן אלול הוא אנתרופולוג דיגיטלי יישומי, בעל תואר שני מהמחלקה לאנתרופולוגיה דיגיטלית ב-UCL. תחומי העניין שלו הם צילום וזיכרון במיוחד בגלגולם הדיגיטלי, הגירה ופוסטקולוניאליות, פנמנולוגיה ותרבות חומרית. לאתר האישי שלו.
תמר אלאור על שרי אורטנר: מסמנת דרך באנתרופולוגיה של מגדר, מעמד, סמלים, כתיבה ועוד:
איזה כיף שאינני צריכה לכתוב את תולדות חייה, לספר על מקורות ההשראה שלה או לפרוס את מגוון המחקרים והפרסומים שלה. הידד ! יש לנו אינטרנט. הכל נמצא שם ברשת, מדוייק ומתוארך. החל מוויקיפידיה, דרך אתר המחלקה שלה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ומשם, מבעד לחוטי הרשת הסבוכים, למקורות רבים ומגוונים שניתן לא רק לגלוש דרכם, אלא גם לצלול, לצוף, לטייל, ולעוף איתם, סביב העולם.
לכן, במסגרת זו, אנסה להסביר מהו מקור השראה בשבילי ומדוע שרי אורטנר היתה ועודנה אנתרופולוגית חשובה לי (את העובדה שהיא חשובה עד מאוד בזירה האמריקאנית ובכלל, תוכלו כאמור לגלות ברשת).
בשנת 1993 הייתי צעירת נציגי הסגל האקדמי באגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. יו"ר האגודה היה ד"ר שמעון קופר מאוניברסיטת בר אילן. חוויית הדוקטורט ופרסום הספר שהתבסס עליו, היו עדיין טריים, ובעיקר הייתה תחושת הראשוניות-לבדיות. דוקטורט אנתרופולוגי ראשון בארץ על נשים חרדיות, ואחד מתוך שלושה ראשונים שנשענו על מחשבה פמיניסטית. הטיולים בספרייה, וחיפוש בנות שיח למחשבה, פענוח, יצירה וביקורת היו לבדיים. אמנם זכיתי להנחיה של אחת מחלוצות המחקר הפמיניסטי בארץ (פרופ' דפנה יזרעאלי ז"ל), אך היא עסקה בתחומים אחרים משלי. בסכומו של דבר החזקתי קרוב לליבי שתי אסופות שקניתי ב 1988 בארצות הברית. האחת Toward an anthropology of women יצאה לאור ב 1975 ונערכה על ידי האנתרופולוגית Rayna (Rapp) Reiter. השנייהWoman Culture & Society פורסמה ב 1974 ונערכה על ידי : Michelle Rosaldo ו – Louise Lamphere.
נפגשתי עם הטקסטים שנכרכו באסופות אלה, כעשר שנים לאחר פרסומם, אולם הכל היה לי חדש ומטלטל. דרך המחשבה החברתית שלקחה בחשבון את המגדר הייתה טרייה ומאתגרת, רדיקלית מחד גיסא, וממש מתבקשת סוציולוגית מאידך גיסא. לא היה לי עם מי לדבר על זה. בחדר האסיסטנטים באוניברסיטת תל אביב האזנו האחד למחקרו של חברו, אבל אף אחד שם בחדר לא התעסק בנשים. דיברתי בדמיוני עם כותבות רבות, שחלקן הפכו לחוקרות חשובות עם הזמן. הרביתי לדבר עם שרי אורטנר, ולמזלי לא רק בדמיון. אינני זוכרת איך בדיוק זה קרה. באחת הישיבות של האגודה האנתרופולוגית, העליתי את שמה כאורחת פוטנציאלית של הכנס השנתי. נדמה לי ששמעון קופר הכיר אותה, הוא פנה, והיא הסכימה.
אורטנר הגיעה לביקור בן שמונה ימים עם בתה גוון בת המצווה (שהיום היא אנתרופולוגית-ארכיאולוגית בזכות עצמה). אני הייתי אימא לשני בנים בערך גילה. הפכתי (בהתלהבות) למארחת שלהן לארבעה ימים. נסענו לקיבוץ של בן זוגי, טיילנו בצפון, הסתובבנו בתל אביב, קנינו מזכרות ודיברנו על עניינים שברובם לא נגעו ממש באנתרופולוגיה, אם החיים הם לא אנתרופולוגיה. אורטנר עמדה אז לעזוב את אוניברסיטת מישיגן לזו שבברקלי קליפורניה, בחיפוש אחר השמש ומתוך רצון להתרענן.
כבר אז ב-1993, היא היתה סוג של מגה פרופסור. המאמר שכתבה בצעירותה על המשוואה בין טבע לתרבות ובין אישה לאיש (1974) והופיע בתחילת אותה מקראה שחיבקתי, היה כבר לקאנון. עבודת הדוקטור שלה על אנשי השארפה בנאפל, המאמרים על בינאריות וסימבוליזם, ומאמר המפתח על האנתרופולוגיה מאז שנות השישים (1984), הוכיחו כי אורטנר יודעת לכתוב הכל. אתנוגרפיה, תיאוריה, מתודולוגיה וסקירות. היא נעה ממחקר רחוק למחקר בבית, מתצפיות לראיונות, היא הכניסה את המימד המעמדי, שהאמריקאנים נוטים להתעלם ממנו, ואף פעם לא שכחה את המגדר. בכתיבה בהירה ושיטטית להפליא, שאיננה פוגמת בעומק ובמורכבות, הצליחה לחדש בכל פרסום חדש שלה. המשכנו לשמור על קשר ולהיפגש מדי פעם בכנסים ובמהלך פרקי השבתון שלי. המשכנו לא לדבר אנתרופולוגיה. ללכת למוזיאונים וגלריות בניו יורק, לדבר על הילדים, על פוליטיקה.
בשנת 2007 יצאו לאור באוניברסיטה הפתוחה מקראה ואוסף מאמרים המהווים "דרכים למחשבה פמיניסטית". מעבר לתרומתי כאחת העורכות, נכרכה במקראה השיחה המתגלגלת שלי עם אורטנר. מאמרי "בעקבות האיש והאישה הטבע והתרבות" מושך את מאמר המפתח שלה על האנתרופולוגיה של המגדר דרך גלגוליו השונים, מתוך מבט מכאן לאחור וקדימה.
סיפרתי לה על המאמר והתייעצתי איתה במהלך כתיבתו. היא ואני הצטערנו שלא תוכל לקרוא אותו. אבל זה לא כל כך נורא, הרי אנחנו לא נוהגות לדבר על אנתרופולוגיה.
בראשית 2013 יצא לאור ספרה החדש של אורטנר "Not Hollywood", על תעשיית הסרטים העצמאית בארה"ב –קישור לספר ולהקדמה
*תמר אלאור היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניבריסטה העברית. תחומי העניין שלה הם: מגדר; אוריינות; תרבות חומרית; קהילות חרדיות, דתיות ועוד.
ספרה החדש, מחקר אנתרופולוגי על סנדלים, יצא בקרוב. לאתר האישי של אלאור.
רפואה סינית, סמיוטיקה וידע – גיל חיזי* על ג'ודית פרקואר:
ג'ודית פרקואר (Judith Farquhar) היא פרופ' לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו. עבודתה נעה במרחב בין אנתרופולוגיה רפואית, אנתרופולוגיה של ידע ו- Embodiment.
המשיכה של ג'ודית פרקואר לסין העכשווית בא ה לידי ביטוי לראשונה דווקא בהכשרה ברפואה סינית מסורתית במשך שלוש שנים בעיר גואנג-ג'ו, שעשתה בין התואר השני לשלישי באנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו. הבנתה את הפרקטיקות המסורתיות והתגלגלותן בהווה מאפשרת לה להבין את החוויה הסינית המודרנית באופן רב מימדי החודר עמוק אל תוך חוויית הסובייקט. בשנים שבהן אנתרופולוגים רבים של חקר סין מנסים להגדיר את מבנה הנאו-ליברליזם הסיני ואת השינוי המטאורי שחולש על כל חלקה אנושית, פרקואר בוחרת להתעמק בחוויה היומיומית לא רק מבחינת המבנה התוחם אותה, אלא גם כמקור העצמה ועקיפה של השצף התרבותי המרכזי.
כך למשל, במחקרה של פרקטיקות 'טיפוח חיים' (יאנג-שֶנג – פעילויות כגון התעמלות וטאי צ'י, שירה במקהלה, נגינה או תרגול קליגרפיה) קבוצתיות של פנסיונרים בגנים ציבוריים בבייג'ין מתארת פרקואר את אופן עיצוב החוויה על ידי מגוון גורמים: שינויים כלכליים המחייבים תושבים לטפח את בריאותם באופן עצמאי כדי להמנע מהעלות הגבוהה של שירותי הבריאות לצד רצון לבלות עם חברים בני דור התקופה המאואיסטית בתקופה שבה פערי הדורות בחברה גדלים יותר ויותר; מציאת פעילות המאפשרת לפנסיונרים לצאת מהבית הצפוף שבו מתאכסנים שלושה דורות לצד טיפוח עצמי השואב מזיכרון קולקטיבי של עקרונות רפואה סינית; רצון לשמר חלקה חברתית-תרבותית נקייה מחומרנות מודרנית לצד גאווה פטריוטית בזכות מימוש 'אחריות-עצמית' ללא חת. בעוד שיש רושם כי אוכלוסיית המחקר מייצגת דור הולך ונעלם בחברה הסינית, מבחינות מסויימות חבריה דווקא נהנים מהתנאים החדשים שנוצרים. כך למשל הם לוקחים חלק בצריכה של ספרות ייעץ פופולרית או שמחים על כך ש'יאנג-שנג' היא מסגרת חברתית לא מחייבת, בניגוד למועקת התלות ההדדית שנחוותה ביחידות העבודה בימי מאו.
בנוסף להנאה ממעיין התובנות שמספקת פרקואר לגבי התהוותה הרב כיוונית של החברה הסינית המודרנית, אני ממליץ לקרוא את מאמריה כדי להנות מכתיבה מלאת מעוף שמציגה את כוחה של הסמיוטיקה מבלי להרחיק את הקורא מניחוחות חיי היומיום.
*גיל חיזי הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטה הסינית של הונג קונג. הוא בוגר תואר שני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית ומתכוון לבצע עבודת שדה בסין בקרוב. הוא מתעניין באנתרופולוגיה של רגשות, רגשות ופוליטיקה, שיח תרפיוטי ודה-הומנזיציה במזרח התיכון.
ספרה האחרון של פרקואר:
Ten Thousand Things: Nurturing Life in Contemporary Beijing:
מאמרים מומלצים של פרקואר:
Biopolitical Beijing: Pleasure, Sovereignty, and Self-Cultivation in China's Capital:
For Your Reading Pleasure: Self-Health ( Ziwo Baojian ) Information in 1990s Beijing:
Technologies of Everyday Life: The Economy of Impotence in Reform China: