מאת: לירון שני
כתבה רביעית – על הכיבוש, מייקל ג'קסון, קוסמופוליטיות, אנתרופולוגיה של הבנקים ודימיון אנתרופולוגי.
אז מי הם האנרתופולוגים המשפיעים ביותר כיום?
בכל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם" מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. בכל גיליון של 'פקפוק' יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, כחמש מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום – מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.
לפינה הראשונה של מסמני דרך – אנתרופולוגיה של איגודי עובדים, פייסבוק, רפואה סינית וסמלי מפתח.
לפינה השניה של מסמני דרך – אנתרופולגיה של חולי, חוב, פליטים, רשתות חברתיות ועיצוב.
לפינה השלישית של מסמני דרך – אנתרופולגיה של הגוף, ימאים, שינוי חברתי, האנושי והלא אנושי ואנתרופולוגיה רלוונטית.
אז הפעם במסמני דרך:
עמרי גרינברג על טוביאס קלי ומדעי הכיבוש:
"…. כתיבתו האתנוגרפית של קלי עשויה להראות מעט קלישאתית לישראלי המנוסה והציניקן, אך דווקא בנאיביות המסוימת שבה היא מאפשרת לנו להבחין בממדים מהותיים שאנו מחמיצים לעתים כה קרובות, כפי שראוי שכל אתנוגרפיה טובה באמת תעשה. תרומתו התיאורטית בהבנת החשיבות של ה-mundane – השגרתי, הרגיל – המתעקש להמשיך ולהתקיים בליבו של סכסוך שדבר בו אינו שגרתי ורגיל כביכול, ובהתבוננות באיזורי המגע המורכבים בין ישראלים לפלסטינים, נותרה כמעט ולא מוכרת ובודאי שאינה מוערכת דיה…."
גיל חיזי על הפנומנולוגיה האינטרסובייקטיבית של מייקל ג'קסון
"….. ג'קסון זונח את מושג ה"תרבות" (ומשתמש ב- ”lifeworlds”) מאחר ש'משמעות קשורה לשינויים במצבים קיומיים שהם תלויים רק באופן חלקי בתקדימים תרבותיים או היסטוריים'. מנהגים תרבותיים עבור ג'קסון הם הכל פרט ל"תופעה חברתית טוטאלית", ודומים יותר למשאב בו אינדיבידואלים יכולים לבחור מתי להשתמש בהתאם למצבם האישי. כך ג'קסון מבקש, בדומה לאבו-לוגוד למשל, להבחין בדחפים האוניברסליים שמסתתרים מתחת למערכות 'מובדלות…."
רפי גרוסגליק על אולף האנרץ: תרבות עולמית, קוסמופוליטיות ודגי נוי טרופיים
"…."קוסמופוליטיות", מסביר האנרץ, "היא בה בעת תפיסת עולם ותפיסת עצמי" משפט זה מבטא היטב הן את מושא מחקרו של האנרץ, הן את קורות חייו: זהות בעידן הגלובליזציה והקשר שנוצר בין ה"אני" וה"עולם" בהוויה הפוסט-מודרנית. התוודעות למסע האינטלקטואלי שערך האנרץ, כפי שהוצג לעיל, מלמדת על מקורות ההשראה למחקריו, ואילו סיפור חייו החביב מאיר את תפיסתו הייחודית באור בהיר…"
מיכל אסא-ענבר על ארג'ון אפדוראי והדמיון האנתרופולוגי:
"…אבל הדמיון הוא גם סמל לַשינוי שיצר העידן הגלובלי. ממשאב המצוי אצל בעלי כוח או כזה המופעל לקראת סוף החיים, מסביר אפדוראי, הפך הדמיון למשאב בלתי מוגבל ונחלתם של ההמונים. ביטוי לפרקטיקה חסרת גבולות שאינה נתונה לאילוצים של זמן או מקום. בדיוק כמו העידן הגלובלי שמאופיין בדה-טריטוריאליזציה ובהתפשטות חדשה ואחרת של כוח…"
הדס וייס על גוסטב פיבלז: בנקים, חובות ומי מזמין לכולם שתייה
"…פיבלז במיטבו, לדעתי, כשהוא מסביר למה בשוודיה חברים לא יזמינו אותך לכוסית על חשבונם, ויתעקשו שתראי להם קבלה כשיקנו ממך רהיט יד-שנייה. את שורשי הניגוד לנעשה אצלנו, המזמינים אלה את אלה כל הזמן, וזורקים קבלות בלי חשבון, ניתן למצוא במערכות הכלכליות בהן אנחנו מתנהלים. כשמבינים את זה, קשה להמשיך ולחשוב על כלכלה כמשעממת…"
עמרי גרינברג* על טוביאס קלי, מדעי הכיבוש ועל אתנוגרפיה של חיי היום יום בצל הסכסוך:
קשה לערער על כך שקיים תחום מחקר אקדמי אותו ניתן לכנות "מדעי הסכסוך הערבי-ישראלי". יש שיכנו אותו "המוסלמי-יהודי", אחרים יבחרו ב"פלסטיני-ציוני"… בהחלט נכונות הטענות שהכמות העצומה יחסית של חוקרות ומחקרים העוסקים בתחום אינם משקפים מכנה דיסציפלינארי משותף, ושהשדה מלא ביותר מידי קרעים ושברים פוליטיים-אידיאולוגיים מכדי לכלול את העוסקות בו באותה סירה. אל מות אמיתות טענות אלו נציב אמת נוספת ומנוגדת לכאורה: האם קיימת דיסצפלינה כלשהי, ואף תת-דיסצפלינה, בה מתקיימים יחסים הרמוניים יותר בין החוקרות השונות, ושבה אין שונויות משמעותיות מבחינת שיטות המחקר?
בעבר, שלטו בתחום חוקרות מתחומים כגיאוגרפיה, מדעי המדינה, ובעיקר משפטים והיסטוריה. בעשור וקצת האחרון, ישנם יותר ויותר פרסומים של אמריקאיות העוסקות ספציפית בכיבוש, מזוית או אנתרופולוגית גרידא או סף-אנתרופולוגית. בין הבולטות בתחום ניתן לציין את הסוציולוגית ליסה הג'ר (Hajjar) שחקרה את מערכת המשפט הצבאית בישראל, ואת רודה כנאענה (Rhoda Kanaaneh) שמתמקדת בפלסטינים אזרחי ישראל. חוקרות כאילנה פלדמן (Ilana Feldman) ונאדיה אבו אל-חאג' (Nadia Abu El-Haj) – האחרונה מביניהן מהווה אולי את החוקרת השערורייתית ביותר מבין אלו הנסקרות כאן – אמנם מתויגות כאנתרופולוגיות אך מחקריהן הבולטים ביותר, של פלדמן על ממשליות בעזה ושל אבו אל-האג' על ארכיאולוגיה בישראל, נקטו בגישות דיסציפלינאריות מורכבות ולא הציעו אתנוגרפיה "קלאסית". רבקה שטיין (Rebecca Stein), עמאל בישארה (Amahl Bishara), ולורי אלן (Lori Allen) כולן או פרסמו לאחרונה או עומדות לפרסם ספרים בעלי גישה אתנוגרפית יותר הנוגעים בסוגיות של זכויות אדם בהקשר של הכיבוש מזוויות שונות: מדיה חברתית ודימויים, הפקת חדשות בשטחים, וארגוני זכויות אדם פלסטיניים לא ממשלתיים (בהתאמה).כל אלו החלו לפעול והפכו לדמויות מובילות בתחום במקביל לכך שחוקרים ישראלים כניב גורדון, אריאלה אזולאי, ואייל וייצמן הפכו אף הם לדמויות מובילות בתחומיהם בכלל ובהקשר הישראלי/פלסטיני בפרט. מעניין לציין שהתעמקות ברשימות הביבליוגרפיות של הפרסומים העיקריים הן של הישראלים והן של האנתרופולוגיות האמריקאיות שצוינו, מגלה כי למרות שניתן לשער כי הם חולקים עמדות פוליטיות דומות, ה"ישראלים" וה"אמריקאיות" כמעט ואינם מתייחסים אלה לאלו ובודאי שאינם נכנסים לדיאלוג אינטלקטואלי-ביקורתי מעמיק החושף את השונה והמשותף.
התרומות של (לדוגמא) פלדמן לחקר הממשליות, של אבו אל-חאג' לביקורת הממדים השיחניים והמעשיים של הבניית הלאומיות, של שטיין לחקר התיירות, של בישארה לחקר תקשורת, ושל אלן לחקר זכויות אדם הינן משמעותיות ביותר גם לאנתרופולוגיות שאין להן עניין בישראל/פלסטין. אך בכל זאת, לאחר פתיחה מאוד ארוכה זו והגם שכולן השפיעו עלי רבות ופרסומיהן בהחלט מעצבים את מחקרי-שלי, איני בוחר באף אחת מהן כחוקרת הבולטת בתחום "שלי". הסיבה העיקרית לכך היא שפרט לשטיין, הן באופן כללי אינן מתבוננות בדינמיקת ההבניה ההדדית של המבנים הפוליטיים-חברתיים-תרבותיים המתקיימת בין ישראלים לפלסטינים, מעבר להפעלת אלימות המוגדרת ומוצגת לרוב כאלימות חד-כיוונית.
כך, בשיטת האלימיניציה ועד שדור תלמידות המחקר והמסיימות הטריות (כגון יעל ברדה, אריקה וייס ורבות אחרות) יפרסמו יותר, החוקר המשמעותי ביותר בתחום האנתרופולוגיה של הכיבוש הוא לדעתי טוביאס קלי (Tobias Kelly) אנתרופולוג היושב כעת באוניברסיטת אדינבורו, שלאחר מחקר שדה בכפר פלסטיני בעיצומה של האינתיפאדה השניה, והחל מ-2004 מפרסם מאמרים העוסקים במנגנוני החוק והמשפט, בממשליות ואלימות, ובעיקר (מבחינתי) בחיי היומיום בשטחים. מאז שפרסם מספר רב של מאמרים, וספר, בהתבסס על מחקר השדה שלו בארץ, קלי מתרכז בשנים האחרונות במחקר בנושאי זכויות אדם, משפט, ואנתרופולוגיה של אלימות (בעיקר עינויים).
קלי – ייתכן שבאופן לא מודע/מוכרז – מושפע מהצעתו של ההיסטוריון זאכרי לוקמאן(Zachary Lockman) – אותה מיישמת במודע ובכוונה רבקה שטיין – ובוחן את נקודות המגע בין פלסטינים לישראלים. בחלק מפרסומיו ובניגוד ללוקמאן, קלי מתרכז במנגנוני הבירוקרטיה והחוק/משפט כממדים מהותיים המחוללים אלימות וכאלימים בעצמם. בפרסומים אחרים, קלי מציע התבוננות בחיי היומיום בשטחים ככאלו המתקיימים אמנם בצלה של אלימות, אך אינם בהכרח אלימים בעצמם. קלי מאתגר אותנו – אתגור חשוב מאין כמוהו, הגם שהוא עצמו אינו מקשיב לעצתו שלו-עצמו רוב הזמן – להתבונן במציאות שסביבנו שלא דרך האלימות ש"מפתה" את החוקר, משום שלטענתו היא אינה המעצבת הבלעדית, ולעתים אף לא העיקרית, של חיינו. קלי מושפע כמובן רבות ממישל דה סרטו ומאנרי לפבר, אך הוא מתיק את התיאוריות הסבוכות למדי של שני אלו להקשר המבוסס על תצפיות משתתף מרתקות.
כתיבתו האתנוגרפית של קלי עשויה להראות מעט קלישאתית לישראלי המנוסה והציניקן, אך דווקא בנאיביות המסוימת שבה היא מאפשרת לנו להבחין בממדים מהותיים שאנו מחמיצים לעתים כה קרובות, כפי שראוי שכל אתנוגרפיה טובה באמת תעשה. תרומתו התיאורטית בהבנת החשיבות של ה-mundane – השגרתי, הרגיל – המתעקש להמשיך ולהתקיים בליבו של סכסוך שדבר בו אינו שגרתי ורגיל כביכול, ובהתבוננות באיזורי המגע המורכבים בין ישראלים לפלסטינים, נותרה כמעט ולא מוכרת ובודאי שאינה מוערכת דיה. עם כל הכבוד לחוקרות החשובות מישראל וארה"ב, דווקא טוביאס קלי הסקוטי הוא זה שמצליח לחרוג מספיק מתבניות פוליטיות המעצבות בנוקשות-מה את גישתו המתודולוגית-תיאורטית.
גילוי נאות: שימשתי כעוזר מחקר של שטיין במשך תקופה ארוכה, וזו הסיבה העיקרית בה איני כותב בעיקר עליה למרות שהיא בהחלט ראויה לכך לעניות דעתי.
* עמרי גרינברג הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ולימודי יהדות באוניברסיטת טורונטו. המחקר שלו עוסק בפלסטינים המועסקים כעובדי שטח בארגוני זכויות אדם ישראלים. יש לו תואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה העברית, ובעבר הרצה במכללת ספיר וכתב במוסף הארץ.
גיל חיזי* על הפנומנולוגיה האינטרסובייקטיבית של מייקל ג'קסון:
לעולם בצילו של מלך הפופ בכל הנוגע לבלעדיות על שמו, מייקל ג'קסון הניו-זילנדי הצליח להטביע את שמו על שני מושגים חשובים בעולם האנתרופולוגיה: "אינטרסובייקטיביות" ו"אנתרופולוגיה אקזיסטנציאלית". כפי שמשתמע, מסעו התיאורטי יוצא לדרך במפגש בין הפנומונולוגיה הקלאסית (הסרל, מרלו-פונטי, שוץ) וההגות האקזיסטנציאליסטית, כולל פרשנויות מעניינות במיוחד לסארטר וחנה ארנדט. את ג'קסון הותיק ניתן למקם גם כדמות חשובה ב"מפנה הרפלקסיבי", ועם זאת הוא נותר רלוונטי גם בדיונים אונטולוגיים של השנים האחרונות. ג'קסון זונח את מושג ה"תרבות" (ומשתמש ב- ”lifeworlds”) מאחר ש'משמעות קשורה לשינויים במצבים קיומיים שהם תלויים רק באופן חלקי בתקדימים תרבותיים או היסטוריים'. מנהגים תרבותיים עבור ג'קסון הם הכל פרט ל"תופעה חברתית טוטאלית", ודומים יותר למשאב בו אינדיבידואלים יכולים לבחור מתי להשתמש בהתאם למצבם האישי. כך ג'קסון מבקש, בדומה לאבו-לוגוד למשל, להבחין בדחפים האוניברסליים שמסתתרים מתחת למערכות 'מובדלות'.
"אינטרסובייקטיביות" היא עבור ג'קסון המצב הבסיסי שמניע התנהלות אנושית. כל ישות שאדם נוקט כלפיה בגישה כלשהי, בין אם מדובר באדם, קולקטיב או חפץ, היא השלכה והרחבה של "האחר" שחווינו ביחסים בין-אישיים אינטימיים או ראשוניים. הצורך הקיומי של יצירת השפעה, שליטה ו'נוכחות' חברתית הוא שמניע אדם ליחסים טעונים עם סביבתו הקרובה והרחוקה. עבור ג'קסון אין סובייקט שקודם לאובייקט, אך עם זאת לא ניתן בשום פנים ואופן לשייך את ג'קסון לאנתרופולוגיה פוסט-הומניסטית. המפעל שלו בא להכיל, להסביר ו'לתרגם' לשפה אוניברסלית התנהגויות אנושיות שעשויות להראות טעונות ואלימות או לחילופין אקזוטיות ומרוחקות. בסופו של דבר המסר הרלטיביסטי שנושא ג'קסון הוא לגרום לקורא לזהות בנחקרים את 'עצמו בנסיבות אחרות'.
כיום ג'קסון פועל בבי"ס ללימודי דתות ותיאולוגיה בהרווארד. את מחקריו הוא ביצע במשך כמה עשורים בסיירה לאון ובקרב קהילות אבוריג'ינים באוסטרליה. כשקראתי את עבודותיו לראשונה לא יכולתי שלא להתפעל מהפוטנציאל ההומניסטי של גישתו, ולאחר מכן להתאכזב מכך שפוטנציאל זה נותר לא ממומש. מבלי לזלזל באתגרים שחוות החברות אותן חוקר ג'קסון, האם אין מקום לכוון את יכולת הניתוח האינטרסובייקטיבית-אקזיסטנציאלית לאתרים בוערים יותר כגון שדה הקרב בקונגו, המטענים של העולם 'פוסט 9-11' או המשמעויות שמושלכות בין ישראלים לפלסטינים בסכסוך שלנו?! בספרו האחרון מ-2013 Lifeworlds: Essays in Existential Anthropology ג'קסון מבטא חריפות פוליטית כפי שלא השמיע בעבר, מבקר את שיח זכויות האדם ומכבד אותנו במשפט ש"מה שמטריד לגביי אלו במערב שמשמיעים קולם נגד ה'ברבריות' של מילת נשים… אינו הטעות בהשקפת עולם אלא השגגה בסירובם להבין את התופעה מעמדה השונה משלהם" (259). על ממשיכי דרכו של מייקל ג'קסון תוטל האחריות לבחון לעומק האם התיאוריה שלו נעצרת ככלי רטורי נאור אך יומרני, או שהיא אכן טומנת בחובה טכניקה שניתן להפעיל באופן דו-צדדי גם בזירות בהן פוגש האנתרופולוג התנגדות אנושית ברמה הגבוהה ביותר.
* גיל חיזי הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת סידני. הוא בוגר תואר שני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית ומתכוון לבצע עבודת שדה בסין בקרוב. הוא מתעניין באנתרופולוגיה של רגשות, אפקט ופוליטיקה ופנומנולוגיה אקזיסטציאלית.
להמלצה קודמת של גיל חיזי על מסמנת דרך :מסמני דרך – גיל חיזי על ג'ודית פרקואר – רפואה סינית, סמיוטיקה וידע
רפי גרוסגליק* על אולף האנרץ: תרבות עולמית, קוסמופוליטיות ודגי נוי טרופיים:
נראה כי אין חולק על חשיבות הבנת הקשר שבין החוקר לבין מחקרו. היכרות עם המוטיבציה המחקרית של האנתרופולוג (כמו גם של הסוציולוג, ההיסטוריון או של כל חוקר חברתי אחר), עמדתו התיאורטית והאופן בו הוא משתלב במערכת החברתית אותה הוא חוקר – כל אלה עשויים לחדד טענות תיאורטיות ומהלכים מחקריים. חייו ועבודתו של האנתרופולוגאולף האנרץ (Ulf Hannerz) מהווים דוגמא ייחודית לשילובו של האנתרופולוג במערכת החברתית אותה הוא חוקר.
מי שמכיר או מכירה את עבודתו של האנרץ – ולא את סיפור חייו – וודאי יופתעו מטענה זו. האנרץ נולד בשנת 1942 בעיר מלמה שבשוודיה. מיום היוולדו ועד עתה חי בשוודיה והוא האנתרופולוג המפורסם ביותר בארצו. אך האנרץ לא נודע בזכות עיסוקו בחברה השוודית. הוא אף לא התפרסם כאנתרופולוג שנטמע והשתלב בחברה מרוחקת והוא אף לא התערה בשבט מסוגר או בכפר נידח. הכפר שעניין את האנרץ הוא "הכפר הגלובאלי" וה"חברה" שהעסיקה אותו היא החברה הגלובאלית. תרומתו הבולטת היא בפיתוח האנתרופולוגיה של הגלובליזציה. הוא אף תרם תרומה משמעותית לאנתרופולוגיה של התקשורת (media anthropology) ולאנתרופולוגיה העירונית (urban anthropology) . את תואר הדוקטור שלו קיבל בשנת 1969 מאוניברסיטת שטוקהולם לאחר שסיים את לימודיו (מהתואר הראשון ועד הדוקטורט) במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית. בהמשך פעל כחוקר וכמרצה באותה המחלקה במשך 31 שנים (!).
אם כן, כיצד ייתכן שחוקר כמו האנרץ – שחקר תהליכים תרבותיים גלובאליים אך חי והשתייך באופן מובהק לחברה המקומית השוודית – מבטא את הקשר שבין החוקר למושא מחקרו ?
ובכן, האנרץ עשה את צעדיו הראשונים ב"כפר הגלובאלי" כבר בגיל צעיר. עוד בהיותו נער בן 14, בשנת 1957 (תקופה שבה ניתן לאפיין את החברה השוודית כחברה מודרניסטית-הומוגנית), נחשף אולף הצעיר לעולם הדימויים התקשורתיים והפוסט-מודרניסטיים, ואף חווה לראשונה על בשרו את "החוויה הקוסמופוליטית". ב-12 בינואר 1957, זמן קצר לאחר שהחלו לפעול שידורי טלוויזיה בשוודיה, השתתף האנרץ בשעשועון-חידות טלוויזיוני. החידון, שנקרא "The 10,000 Crown Question" והיה מעין גרסא מקומית לחידון
הטלוויזיה האמריקאי והפופולארי "The 64,000 Dollar Question".
האנרץ הצעיר הפגין מומחיות בנושא "דגי נוי טרופיים", זכה בפרס כספי הגדול והפך בן-לילה ל"ילד-פלא" ולידוען. עד היום רבים בשוודיה זוכרים אותו בראש ובראשונה ככוכב טלוויזיה, ורק לאחר מכן כאנתרופולוג.
ניתן להניח כי מצב זה, שבו היה האנרץ מראשוני כוכבי המדיום הטלוויזיוני החדש בארצו, השפיע רבות על התפתחותו האינטלקטואלית. הוא זכה להתבונן מקרוב בחדירתה של התרבות האמריקאית לתרבות השוודית, תהליך שהתבטא באופני התקבלותה של הטלוויזיה כמדיום פופולארי, בפורמט לפיו עוצב השעשועון בו השתתף וברוח ה"סלבריטאות" האמריקאית וההערצה שהורעפה עליו.
האנרץ ביקר כבר בצעירותו בארצות הברית. בנסיעתו הראשונה לאמריקה, שנערכה בחסות רשת הטלוויזיה השוודית והתרחשה בגין זכייתו בחידון – התערה האנרץ בנעשה באולפני טלוויזיה אמריקניים ונוכח לראשונה בעוצמתה של המדיה בעיצוב חיי היומיום בחברה האמריקאית.
בזכות התהילה והרווחה הכלכלית בהן זכה בגיל צעיר, התאפשר להאנרץ הצעיר לטייל ברחבי העולם והוא הרבה לבקר בארצות אמריקה הצפונית והדרומית, אסיה ואפריקה.
חוויותיו התיירותיות נחקקו בזיכרונו וברבות השנים הפכו לשאלות מחקר. מרבית עבודתו של האנרץ עסקה בקשר שבין טכנולוגיה, מדיה, דיפוזיה תרבותית ודפוסים חברתיים. לא בכדי מושגי מפתח בהגותו של האנרץ קשורים בתנועה במרחב העולמי. רעיונות ומושגים העוסקים בקשר שבין "מסע" (travel) לבין "תרבות וזהות" תפסו מקום מרכזי בעבודותיו. האנרץ הרבה לכתוב על "מסעם" של רעיונות תרבותיים ועל מסעם של אנשים ברחבי הגלובוס, והדגיש כי אלה מכוננים "מנגנונים של שונות" (Hannertz, 1990: 237) בתרבות העולמית המתהווה, היינו בתרבות הקוסמופוליטית בת-זמננו.
אך כפי שכבר הזכרתי – על אף ניסונו העשיר כתייר והעניין שפיתח בתרבויות העולם, האנרץ התעקש להתגורר במולדתו. כך, שילוב זה שבין זהות קוסמופוליטית לאחיזה האיתנה בזהות מקומית מצאה את מקומה בניתוח שהציג אודות תהליכים תרבותיים עכשוויים. אלו הוצגו כתהליך של "יצירת תרבות" (cultural creativity) אשר תוצאתו היא בהיווצרות גיוון תרבותי, קריאוליזציה (creolization) והבשלתה של התרבות המקומית בתוך התרבות העולמית.
"קוסמופוליטיות", מסביר האנרץ, "היא בה בעת תפיסת עולם ותפיסת עצמי" .(Hannertz, 1990: 238) משפט זה מבטא היטב הן את מושא מחקרו של האנרץ, הן את קורות חייו: זהות בעידן הגלובליזציה והקשר שנוצר בין ה"אני" וה"עולם" בהוויה הפוסט-מודרנית. התוודעות למסע האינטלקטואלי שערך האנרץ, כפי שהוצג לעיל, מלמדת על מקורות ההשראה למחקריו, ואילו סיפור חייו החביב מאיר את תפיסתו הייחודית באור בהיר. למעשה, כה גדולה היא הזיקה שבין מחקרו לבין קורותיו, עד אשר אין להוציא מכלל אפשרות שחוקר בדמותו של האנרץ עמד לנגד עיניו של סי. רייט מילס כאשר אמר את אמירתו המפורסמת: "ייחודה של החשיבה החברתית היא ביכולתו של החקור לגשר בין אדם וחברה, ביוגרפיה והיסטוריה, אני ועולם" (Mills, 1959:9).
*רפי גרוסגליק הוא דוקטורנט לסוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהיבטים סימבוליים ומטריאליים של גלובליזציה ושל אלטר-גלובליזציה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשדה האוכל האורגני בישראל. הוא מתעניין בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה של אוכל, בפוליטיקה של התרבות החומרית ובצריכה אלטרנטיבית.
מקורות ולקריאה נוספת:
על אנתרופולוגיה של הגלובליציה ראו למשל:
Hannerz, U. (1996). Transnational Connections. London: Routledge.
על אנתרופולוגיה של התקשורת ראו למשל:
על אנתרופולוגיה עירונית ראו למשל:
Hannerz, U. (1980). Exploring the City: Inquiries toward an urban anthropology. New York: Columbia University Press
חזרה לתקצירים
מיכל אסא-ענבר* על ארג'ון אפדוראי: תרבות, גלובליזציה והדמיון האנתרופולוגי:
כולנו עסוקים יום-יום, באופן מתיש, שוחק, מפתיע ומרגש בניסיון להעביר מחשבות רב מימדיות, מורכבות (אוי, איזו מילה באינפלציה), מרובות קשרים והקשרים, אל טקסט דו מימדי. אל מילים שמחוייבות למשפטים שמחוייבים לתחביר שמחוייב לקוהרנטיות שמחוייב להפתיע ולחדש. כדי שהקטקסט יוכל לעשות את כל זה לקוראות ולקוראים שלו, אנו זקוקים למבט בהיר על המון חיבורים ורשתות של קשרים מרובי כיוונים. מבט שיתורגם לטקסט באמצעות אמנות הזיקוק, הליטוש והעידון שבכתיבה. בדיוק משום כך, כשנשאלתי על אנתרופולוג משמעותי בעבודה שלי, חשבתי מייד על ארג'ון אפדוראי. בחרתי בו כיוון שהצליח לתרגם את המציאות היומיומית המרובדת ומלאת הסתירות שמייצר העידן הגלובלי ובדיוק רב להעביר אותה במאמרים ובספרים שהוא כתב וכותב.
אפדוראי(Appadurai), אנתרופולוג יליד מומבאי, שולח זרועות למגוון רחב של מקומות ועיסוקים. לצד עיסוקו כחוקר באוניברסיטאות רבות בעולם, ביניהן ייל, אוניברסיטת דלהי, אוניברסיטת אמסטרדם, קולומביה וכיום אוניברסיטת ניו-יורק, הוא שימש גם כיועץ בחברות פרטיות וציבוריות, החל מפורד דרך אונסק"ו והבנק העולמי. עדות למבט הרב מימדי שהוא מעניק לעידן הגלובלי. מבט המלווה את העניין שלי באופן בו אנשים מתרגמים את התרבות שלהם לשיח ופעולה בעידן הגלובלי. בשורות הבאות אגע בכמה מרעיונותיו של אפדוראי המשמשים המשגה לפרוייקט המחקרי שלי.
את עבודת השדה שלי לדוקטורט עשיתי בְּמקום (בית ספר בינלאומי בסין) שאפשר לתאר כזירה גלובלית מובהקת. כמעט מעבדתית. מאז, אני מתעניינת ועסוקה באופן בו אנשים חושבים ופועלים את התרבות שלהם בתוך הקשר גלובלי. לדוגמה, סייד קשוע בטורו השבועי כותב כך: "אינני יודע הרבה על החברה האמריקאית בכלל ועל מערכת החינוך בפרט, ובאופן כללי מעט הידע שיש לי מבוסס בעיקר על מידע שאני מקבל מסדרות טלוויזיה וסרטים." משזה נאמר, מסביר קשוע כיצד הוא מדמיין את החיים באחד מפרברי שיקגו אליו הוא צפוי להגיע עם משפחתו. כמו קשוע, גם אנחנו יודעים את העולם סביבנו ואת התרבויות האחרות בתוכו, באמצעות תיווכם של דימויים הלקוחים מזירות כמו: קולנוע, רדיו, טלוויזיה, ספרים, וידאו, עיתונות כתובה וכמובן האינטרנט והטלפון הנייד. ארסנל הדימויים הזה הופך יותר ויותר לנקודת התייחסות עיקרית עבור אנשים רבים בעולם אשר באמצעות פעולת הדמיון תורמים ליצירת זירה גלובלית המתעלה מעל מדינות הלאום ולה תרבות משותפת.
בני האדם, מסביר אפדוראי, פועלים כשהם מנסחים את רצונותיהם ומחשבותיהם בתוך עולמות הדימויים הללו. עולמות אשר הפכו למדיומים מרכזיים המייצרים דימויים שנמצאים בשינוי מתמיד. דימויים המספקים לנו את הקואורדינטות שבתוכן אנחנו חושבים, מדברים, צוחקים ובאופן כללי – מתמקמים.
מה שיפה ברעיון הדמיון אצל אפדוראי, הוא היותו מושג וסמל גם יחד. כמושג, הוא נותן ביטוי למציאות החדשה לפיה יותר ויותר אנשים מדמיינים ועל ידי כך פורצים את הרפרטואר המוגבל של מקצועות, אהבות, חלומות או דילמות שהעולם המודרני ידע לספק לנו. יותר ויותר אנשים יכולים – באמצעות הדמיון – לקחת בחשבון (כלומר, לדמיין) צורות חיים חדשות ואחרות. יותר ויותר אנשים צוברים כוח דרך מאגר האפשרויות, המדומיין והאמיתי, שנפתח בפניהם.
אבל הדמיון הוא גם סמל לַשינוי שיצר העידן הגלובלי. ממשאב המצוי אצל בעלי כוח או כזה המופעל לקראת סוף החיים, מסביר אפדוראי, הפך הדמיון למשאב בלתי מוגבל ונחלתם של ההמונים. ביטוי לפרקטיקה חסרת גבולות שאינה נתונה לאילוצים של זמן או מקום. בדיוק כמו העידן הגלובלי שמאופיין בדה-טריטוריאליזציה ובהתפשטות חדשה ואחרת של כוח.
לפרק הפותח את ספרו Modernity at Largeמשנת 1996, העוסק בדינמיקות תרבותיות בעידן הגלובלי, מתלווה נימה אופטימית. אפדוראי טוען בו כי התפשטות הדמיון והפיכתו לפרקטיקה עיקרית יש בה כדי להקל את חייהם הברוטלים של עניים, חלכאים ונדכאים. לא משום שהחיים שלהם יהפכו יותר טובים. אלא כיוון שיוכלו, בעזרת הדמיון, להרהר באפשרויות חיים נוספות, כפי שאלו ניבטים אליהם מכל מסך.
לימים, זכה אפדוראי לביקורות על גישה זו ועל כך שהצליח לראות מימדים חיוביים ואף מוסריים בהשפעותיו התרבותיות של העידן הגלובלי. אפדוראי עצמו מזכיר זאת בספרו המאוחר יותר ופונה להדגיש את הכיוונים ההרסניים והטרגיים שבעולם הגלובלי, בספר המבקש להסביר את צמיחתם של אלימות ופונדמנטליזם במקומות רבים בעולם.
כך או אחרת, מצליח אפדוראי לגעת בקיום היומיומי של החיים בעידן הגלובלי. החיים שהשתנו ללא הכר עבור כמעט כל אישה ואיש על פני כדור הארץ. עניים כעשירים, גברים כנשים, זקנים כצעירים, מהעולם המפותח כמו מהעולם המתפתח, שחורים כלבנים – חייהם של כולם עברו ועוברים שינויים קיצוניים ואינם עוד כשהיו. את החיים הללו, מצליח אפדוראי לתאר, להסביר, לפרש ולדייק.
*מיכל אסא-ענבר היא תלמידת דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר יהודה גודמן. פרוייקט הדוקטורט שלה עוסק במהלך הכפול שבו אנשים מתרבויות שונות הנמצאים בזירה גלובלית, פועלים לתרגם את התרבות שלהם בפני אחרים, אך גם לתרגם את פעולותיהם של אחרים – לתרבות. מיכל נכנסת לשנתה האחרונה בכתיבת הדוקטורט.
הדס וייס* על גוסטב פיבלז: בנקים, חובות ומי מזמין לכולם שתייה:
עד לא מזמן אנתרופולוגיה כלכלית עסקה בכל אותם נושאים כלכליים שנפלו מחוץ לגבולות השיח הכלכלי הקלאסי, למשל יחסי חליפין לא-מסחריים, מתנות, שימושים תלויי-מסורת בכסף, התנהגויות בלתי-תועלתניות, מדדי ערך איכותניים, וכדומה. מושאי המחקר שלה היו חברות שהתקיימו בפריפריה של העולם הקפיטליסטי. אך בשנים האחרונות יותר אנתרופולוגים מפנים את מבטם "הביתה" וחוקרים נושאים כמו פיננסים, אשראי, מיסוי, ושוקי הון. בכך הם משתיתים מחדש את הכלכלה על יסודותיה החברתיים והפוליטיים, ומדגישים עד כמה תרבות, ערכים, ומנהגים מקומיים, סבוכים בדינמיקות כלכליות גלובליות.
אחד הקולות הרעננים בתחום הוא Gustav Peebles, המלמד ב New School for Social Research שבניו-יורק. בחרתי לדבר עליו במקום על אנתרופולוגים כלכליים ותיקים יותר כמו Bill Maurer או-Jane Guyer, כי אני מוצאת את עצמי מפיקה תועלת מאנתרופולוגים פחות או יותר צעירים ובראשית דרכם, שמחקריהם מעט בוסריים יותר אך שופעים בחידושים ובחדוות החיפוש. מפיבלז למדתי הרבה על הקשר בין אשראי, חסכון והשקעה, לבין חברה, מוסר, קהילה, ויחסים בין-אישיים.
בעמוד הבית של פיבלז אפשר למצוא את הקורפוס המתפתח של מאמריו, העוסקים בנושאים כמו היסטוריה אנתרופולוגית של בתי-כלא לבעלי חוב, וניתוח סמנטי של הקשרים בין כסף ללכלוך ולדשן. פה אזכיר רק מאמר אחד וספר.
במאמר Inverting the Panopticonשפורסם בכתב העת Public Culture, פיבלז בוחן את תולדות הבנקאות הפרטית והשימוש הנרחב בשטרות. מטרתו להראות שאזרחות אינה רק יצירה של קשר רגשי עם עבר לאומי, אלא קשירת גורל עם עתיד לאומי. פרויקט הציביליזציה, במקרה זה, היה לשכנע אנשים להפקיד את חסכונותיהם בבנק, ובכך להפקיד את ביטחונם הכלכלי בידי המדינה, שתנהל ותגדיל את ערכו של המטבע הלאומי. פיבלז קושר את ציון הדרך ההיסטורי הזה לסוגיות עכשיות של חסכון והשקעה. המוסר וההיגיון שבחסכון היו ונותרו תלויי-הקשר, ופוחתים בכפיפה אחת עם פיחות הביטחון במוסדות פיננסיים.
בספרו The Euro and its Rivals פיבלז מתאר את המרחב המקשר בין שוודיה לדנמרק, על היבטיו הגיאופוליטיים, החברתיים, והכלכליים. הספר עמוס (אולי עמוס מדי) בדיונים ציבוריים על נושאים כגון אימוץ מטבע לאומי או "חברתי", אך עיקרו המחשה כיצד יחסי גומלין חברתיים נבנים ומנוהלים לפי עקרונות של חוב ואשראי. כך למשל אפשר ללמוד מדינמיקות של מחיקת חובות או הלבנת הון מהן גבולות הקהילה האזרחית ומה מצופה מחבריה. אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על התספורות לבעלי הון המקזזים בחסכונות הפנסיוניים של כולנו. ובכלל, מעניין לבחון את החברה הישראלית לאור החברה הסוציאל-דמוקרטית שפיבלז מתאר, על מנגנוני הרווחה האוניברסליים שלה. פיבלז במיטבו, לדעתי, כשהוא מסביר למה בשוודיה חברים לא יזמינו אותך לכוסית על חשבונם, ויתעקשו שתראי להם קבלה כשיקנו ממך רהיט יד-שנייה. את שורשי הניגוד לנעשה אצלנו, המזמינים אלה את אלה כל הזמן, וזורקים קבלות בלי חשבון, ניתן למצוא במערכות הכלכליות בהן אנחנו מתנהלים. כשמבינים את זה, קשה להמשיך ולחשוב על כלכלה כמשעממת.
*ד"ר הדס וייס היא אנתרופולוגית כלכלית ופוסטדוקטורנטית במכון ללימודים מתקדמים שבהלסינקי. היא מתעניינת בקפיטליזם עכשווי וכותבת על השפעותיו על מעמד הביניים. קישור למאמרה האחרון ב :Cultural Anthropology –, וראיון איתה