מאת: לירון שני

מסמני דרך – האנשים שעושים את האנתרופולוגיה – כתבה שביעית: אנתרופולוגיה של המוח, אנתרופולוגיה של הפריון והניסיון לראות מעבר להבחנה בין טבע לתרבות – ליאה טרגין-זלר על מרסיה אינהורן, סקיי גרוס על פרננדו וידאל, בן בלק על אנמארי מול.

אז מי הם האנרתופולוגים המשפיעים ומעוררי השראה ביותר כיום?

איך אפשר לענות על שאלה כזו? איך מודדים את "חשיבות" האנתרופולוגים? איך מגדירים מה זה? האם מי שמפורסם יותר הוא גם חשוב יותר? האם למי שיש יותר ציטוטים? מופיע יותר בתקשורת? ובכלל, יש כל כך הרבה תחומים, שדות – אז איך? איך בוחרים? הרי אי אפשר לעשות דירוג כמו לשחקני NBA או כדורגל?

נדמה שמה שאפשר לעשות הוא לבקש מאנתרופולוגים ואנתרופולוגיות שיכתבו על האנתרופולוג או האנתרופולוגית הכי משמעותיים בשדה המחקר שלהם; על האנתרופולוג או האנתרופולוגית שהשפיעו על המחקר שלהם, שנתנו להם השראה, שסללו דרך בתחום שלהם, שהיו חלוצים בכתיבה שלהם או שפשוט כותבים טוב. אותם אנתרופולוגים, שבפרפרזה על האמירה המיוחסת לניוטון, הם אותם ענקים שאנו עומדים על כתפיהם. ואם נמתח את המטאפורה הזאת עוד יותר ונוסיף פראפרזה על גירץ, נגיד שאלו הם הענקים שעל כתפיהם אנחנו עומדים בשעה שאנחנו מציצים מעבר לכתפו של היליד…

בכל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם", דף עצמאי העוסק באנתרופולוגיה בישראל ובעולם, מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, כשש מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם. לכל הפינות של מסמני דרך .

 

הפעם במסמני דרך:

ליאה טרגין–זלר על מרסיה אינהורן – החוקרת שייסדה את אנתרופולוגיה של אי פריון:
"… הרגישות האנתרופולוגית של אינהורן החלה להתעורר כאשר גילתה שנשים ללא ילדים הגיבו בחוסר נוחות לשאלות אלה. כאנתרופולוגית בתחילת דרכה, אני מתפעלת מהרגישות האנתרופולוגית של אינהורן. אינהורן, ישבה בקליניקה במצרים ובעקבות חוסר נחת שהרגישה הבינה שיש כאן עניין גדול שראוי למחקר. רגישות זו הובילה את אינהורן לייסד תחום מחקר – אנתרופולוגיה של אי פריון – תחום מחקר המבקש להבין את ההקשרים התרבותיים של קשיי פריון…"

 

ליאה טרגין–זלר* על מרסיה אינהורן –  מגדר, פריון ובריאות במזרח התיכון.

"מרסיה אינהורן (Marcia Inhorn) היא פרופסור לאנתרופולוגיה וליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ייל. פרופ' אינהורן הינה אחת מהמומחיות הגדולות בסוגיות של מגדר, פריון, בריאות וביו-אתיקה במזרח התיכון.
א.איך ממציאים תחום מחקר?

במהלך לימודי דוקטורט באנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי, אינהורן הצטרפה לצוות של רופאים אשר התבקשו לסייע בריפוי מחלת עיניים מדבקת. לאחר ניסיונות כושלים של צוות רפואי אמריקאי, החליטו להביא אנתרופולוגית כדי להבין טוב יותר את התרבות המקומית. אינהורן הגיעה לקליניקה במצרים, וכדרכה של אנתרופולוגית טובה, החלה לדבר עם החולים בקליניקה. אינהורן פתחה את ההיכרות בשאלות תמימות – "איך קוראים לך?", "כמה ילדים יש לך?". הרגישות האנתרופולוגית של אינהורן החלה להתעורר כאשר גילתה שנשים ללא ילדים הגיבו בחוסר נוחות לשאלות אלה. כאנתרופולוגית בתחילת דרכה, אני מתפעלת מהרגישות האנתרופולוגית של אינהורן. אינהורן, ישבה בקליניקה במצרים ובעקבות חוסר נחת שהרגישה הבינה שיש כאן עניין גדול שראוי למחקר. רגישות זו הובילה את אינהורן לייסד תחום מחקר – אנתרופולוגיה של אי פריון – תחום מחקר המבקש להבין את ההקשרים התרבותיים של קשיי פריון. אינהורן מספרת כי באותה התקופה לא היה מחקר אחד שעסק בקשיי פריון. כל המחקרים על מדינות העולם השלישי התמקדו במציאת אמצעי מניעה שכן, הבעיה הגדולה הייתה ילודה מוגברת. אם כן, כאשר השיח האקדמי עסוק בביקורת על הילודה בעולם השלישי, אינהורן בוחרת לכתוב בניגוד לעמדה זו, על הניסיון של נשים להרות למרות הקשיים העומדים בפניהן.

אינהורן, כתבה ספרים ומאמרים רבים על פריון,(ראו רשימה חלקית למטה). ספרים אלו מעמידים את ההקשר הסבוך והמורכב של קשיי פריון בהקשרים תרבותיים ודתיים שונים. מחקריה מציגים לקוראיה תיאור רגיש של המאבק התרבותי, הגופני, הנפשי והבריאותי של נשים במסען לאימהות. אינהורן נעה בין תיאור גדוש של ההקשרים הלוקאליים לבין ניתוח ביקורתי סיב סוגיות של כוח ולמה שהיא מכנה, "Reproductive Tourism", המאבק הטרנס לאומי להשיג אימהות. כמו כן, אינהורן היא אחת הראשונות שכותבות על ההקשר המורכב בין דת, פריון ומוסר, אשר מבוססים על התצפיות שלה במצרים ובלבנון ובסוגיות העולות מהביו-אתיקה האסלאמית.

היום, 25 שנה מאוחר יותר, מדובר בתחום בולט באנתרופולוגיה, עם לפחות חמישים אנתרופולוגים שעוסקים בסוגיות אלו במקומות שונים בעולם (כמה מהן, כמובן אצלנו בישראל). עם התפתחות הטכנולוגיה, תחום המחקר של טכנולוגיות פריון הפך לתחום העומד בפני עצמו. המתעניינים והמתעניינות מוזמנים לגלוש באתר CAR (Council of Reproduction)– ולראות את העושר האנתרופולוגי הגדול הקיים.
פריון – לנשים בלבד?

לאחר שני עשורים של מחקר על נשים, פריון, בריאות, ביו אתיקה ודת, אינהורן, ממשיכה לכוון את המחקר האקדמי לכיוונים חדשים ויוצאת בקריאה גדולה לחקור גם את הגברים סביב סוגיות של פריון בתחום הפריון, כמו בתחומים רבים אחרים, הנטייה המחקרית התמקדה בחוויות של נשים. אינהורן יוצאת לפרויקט גדול שבמרכזו הניסיון להבין כיצד מתעצבת גבריות סביב קשיי פריון. על התוצר של פרויקט מרתק זה ניתן לקרוא בספרה: " The New Arab Man: Emergent Masculinities, Technologies, and Islam in the Middle East (Princeton U Press, 2012),".

מחויבות לשדה
לסיום, הייתי רוצה לספר על הפיתרון המעניין שאינהורן מציעה לסוגיה המעסיקה את כולנו כאנתרופולוגים – המחויבות של האנתרופולוג לשדה אותו הוא חוקר:

“I myself never do interventions, but I always produce policy recommendations. On topics like: Why don’t we promote family fostering as a solution to childlessness in Egyptian families? Shouldn’t we be focusing on reproductive tract infection as the leading cause of preventable infertility in women? I also try to publish, from time to time, in places where people in the medical world will read my work. They’re not going to read my ethnographies, but if I publish in public health journals, and in Fertility and Sterility—the leading journal in the area I work in—doctors do read my work and they write to me. So that’s the way I see this intersection, it’s very powerful I think".

דומני שאינהורן מדריכה אותנו באילו אופנים ניתן לעסוק במחקר אנתרופולוגי "טהור" אך גם מצביעה על דרכים בהם ניתן להפוך את הממצאים שלנו לנגישים ולמשמעותיים גם עבור אילו מאיתנו שלא בחרו להיות אנתרופולוגים.

* ליאה טרגין-זלר היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט היא כותבת על תכנון משפחה ושימוש באמצעי מניעה בחברה האורתודוכסית בישראל. היא גם מרצה בנושאי יהדות ופמיניזם במסגרות שונות.

מבחר חלקי מאוד מפירסומיה של אינהורן:

Local Babies, Global Science: Gender, Religion, and In Vitro Fertilization in Egypt (Routledge, 2003)
Infertility and Patriarchy: The Cultural Politics of Gender and Family Life in Egyptmailto:http://www.upenn.edu/pennpress/book/942.html (U Pennsylvania Press, 1996)

עוד אנתרופולוגיות בארץ העוסקים בפריון:
אנתרופולוגיה לשבת – הריון וגוף ביפן וישראל – ביקורת על ספרה של ציפי עברי
אנתרופולוגיה לשבת – סיגל גולדין על הפריה חוץ גופית כפוטנציאל ליצירת ברית יהודית-ערבית. 

 

סקיי גרוס על פרננדו וידאל – פורץ דרך לההבנה התרבותית של המוח:

"... מצד אחד, מאוד מובן מאליו הקשר בין אדם ומוחו, ומצד שני מאוד לא מובן מאליו כיצד בא לידי ביטוי אותו יציר של אינטואיציה, שבעצם אינו אינטואיטיבי בכלל. עד כמה "טבעי" לנו לחשוב על עצמנו כ"מוח"? עד כמה ב"אמת" אנחנו יכולים להמשיג את כל קיומנו, ואת כל מהותנו בהתייחס למכונה הרטובה הזאת שחשה ופועמת בגולגולת? וגם כאן וידאל מצליח, ללא יודעין, לגעת בנימי נשמתינו כאנתרופולוגים: הוא אינו עוסק בשאלה "האמיתית" באשר למעמד האפיסטמי והאונטולוגי של המוח כמגדיר את קיום האדם בעל –או נעדר– הנפש. הוא מתעניין בהתגלומויות התרבותיות של השאלה, בהווה ובעבר…"

 

סקיי גרוס* על פרננדו וידאל – האיש שהחזיר אותה לאנתרופולוגיה (בלי לדעת שהוא כזה) ופרץ את הדרך לההבנה התרבותית של המוח

"מוחות גדולים יש לאנתרופולוגיה היום, ומוחות גדולים היו לה בעבר. אני מוצאת עצמי מחייכת לנוכח מילות הפתיחה של עצמי, כי הנה הסגרתי את המשמעות שהעניקה לי עבודתו של פרננדו וידאל   (Fernando Vidal)  כפי שאני רוצה להביא אותה היום. למה? כי בעצם התחלתי לכתוב על אדם וחשבתי על מוח. או הפוך אולי, כתבתי על מוח כשבכלל חשבתי על אדם. נכון, דימוי הוא דימוי: איננו מבלבלים בין "ליבו של אדם" (במובן של רגשות) לבין "ליבו של אדם" (במובן של רקמה שרירית), איננו מבלבלים בין "מוחו של אדם" (במובן של מחשבות והגות) לבין "מוחו של אדם" (במובן של גוש צמיגי ולחלוחי). היותר פרשניים מבינינו יזכרו שנכון שלפעמים מקטרת היא רק מקטרת, אבל לרוב היא גם הכל חוץ ממקטרת. ובכך אפתח את הטקסט שנועד להציג בפני קוראי פקפוק את אחד מאנשי הרוח והמחשבה בעלי ההשפעה המשמעותית ביותר עבורי. האיש והמוח.

פרננדו וידאל בוודאי היה מתהפך לו בכורסאתו למקרא שמו ברשימת הסוציולוגים/אנתרופולוגים המשפיעים, וזאת לא רק משום הצניעות האופיינית לו, אלא משום שהוא אינו רואה עצמו אנתרופולוג, כי אם היסטוריון. אבל כאן דיעותינו חלוקות. הייתי מתפשרת על הכינוי "חוקר תרבות", אלא שגם כאן לא תמצא עבודתו חסד. מדוע? כי כשוידאל לומד היסטוריה, כשוידאל לומד תרבות –בין אם מדע, ספרות, קולנוע – מה שיוצא תחת ידו הוא פיסול פיגורטיבי של האדם המודרני את עצמו. וכפי שמסגירה כותרת המשנה של עבודתו מ-2009,  אולי החשובה ביותר מביניהן : “Brainhood: Anthropological figure of modernity”, , מדובר בדמות אנתרופולוגית – אומנם היסטורית, אומנם מגולמת תרבותית – אבל עוסקת בדבר הוא עצמו, האנתרופוס.

טענתו המרכזית רקומה במלאכת מחשבת של דקדוק אנליטי, הבחנות מעודנות וידענות נדירה, אבל גם עומדת בהוד ובהדר אל מול תערו של אוקהם, בפשטות אלגנטית. ההסבר מסבר את האוזן בנקלה, וכך נסכמו: אחד האופנים המשמעותיים שבהם מיוצג ה"אדם" המערבי המודרני הוא כ"סובייקט מומח" (cerebral subject). מתוך כך מצוי אותו אדם במצב אותו הוא מכנה brainhood. בעבודותיו ובהרצאותיו וידאל לעיתים מציג כהמחשה וכמקור השוואה את האלטרניבה, אולי הקרובה ביותר, והיא קשורה ב"סובייקט גנטי" כדמות אנתרופולוגית. מעין הומו-גנטיקום אל מול הומו-סרברום. אלא שאל מול האסנציאליזם (מהותנות, למתנגדי לעז) הגנטי, מתייצב האסנציאליזם הנוירולוגי ביתר שאט, בטוענו לא רק לתפקיד של מגדיר זהות ומבחין בין זהויות (מבחין לדוגמא בין המוח הגברי/נשי, המוח של הילד/מתבגר/קשיש), אלא גם ככובש חלקות "סובייקטיביות", קיומיות (בהקדימו טענות מסעירות יותר או פחות לפיהן רגש הוא מוח, חשיבה היא מוח, חוויה היא מוח). בעבודה זו פותח וידאל תיבת פנדורה שרק הולכת ופוערת פיה, מלאת שדים אבל גם מסתירה תקווה. וכמו בכל דבר ששווה להתעכב עליו, התקווה איננה בציפייה ל"פתרון", אלא המוכנות לדרך רצופה בתובנות בעלות משמעות. במסע זה מכריח אותנו וידאל להתעמת מול ה"נו אז?" של הקשר שבין ייצוג ה"אדם" לבין ייצוג ה"מוח" בתרבות מערבית בת ימינו. מצד אחד, מאוד מובן מאליו הקשר בין אדם ומוחו, ומצד שני מאוד לא מובן מאליו כיצד בא לידי ביטוי אותו יציר של אינטואיציה, שבעצם אינו אינטואיטיבי בכלל.

עד כמה "טבעי" לנו לחשוב על עצמנו כ"מוח"? עד כמה ב"אמת" אנחנו יכולים להמשיג את כל קיומנו, ואת כל מהותנו בהתייחס למכונה הרטובה הזאת שחשה ופועמת בגולגולת? וגם כאן וידאל מצליח, ללא יודעין, לגעת בנימי נשמתינו כאנתרופולוגים: הוא אינו עוסק בשאלה "האמיתית" באשר למעמד האפיסטמי והאונטולוגי של המוח כמגדיר את קיום האדם בעל -או נעדר- הנפש. הוא מתעניין בהתגלומויות התרבותיות של השאלה, בהווה ובעבר. אכן, כפי שמלמדות עבודתו של וידאל ועבודות משמעותיות אחרות שניתן היה להניחם לSTS והיסטוריה של המדע, כשמבטנו הוא אל האקזוטיקה של התרבות המודרנית שלנו עצמנו, קשה לנצח את הפאר המלכותי שבנופי ההיסטוריה. האתגר למלומד הפרשני הוא כמובן להתעלם מעצי הדובדבן שבדרך. וידאל ללא ספק מלמדנו שאפשר לספר סיפור מבלי להיכשל באותו חטא שמיני (cherry-picking) של ההיסטוריון החברתי: ליקוט את הנקודות התואמות את התיזה התעלמות מאחרות.  המאמר, כמו גם הספר שבא בעקבותיו ב2011 –    “Neurocultures” (נערך בשיתוף עם(Francisco Ortega , הפכו להשראה עבור עשרות חוקרים – מפילוסופים ועד מדעני מוח – שמאז מקדו מאמציהם בשאלת הקשר שבין אדם ומוחו, ובאופן שבו הסובייקט המומח מגשים את ומוגשם על ידי החברה המערבית – על כל מוסדותיה וביטוייה.

על התפתחות העניין בתופעה, יש לי זווית משלי, בעצם הזווית הכי טובה – זו שמקורה באומללות אישית מתמשכת. אז כך, כתלמידת מ.א. סביב המילניום מצאתי את עצמי תשושה מחיפוש פרנטר מתוך "בני עמי", אנתרופולוגים, סוציולוגיים, שייחלקו עימי מחשבות לא רק על ה"גוף" אלא על הגביע הקדוש עבורי: המוח. חיפשתי מישהו שלא רק יודה שזה מעניין אלא גם יודע שזה מעניין. עד לפריז הגעתי, וגם אז, המנחה שלי היה היסטוריון. אומנם פוקויני, אבל בכל זאת היסטוריון. ומה קראתי בעניין גוף ונפש? בעיקר פילוסופיה. לקראת הדוקטורט הצלחתי לזהות פה ושם כמה קמצוצי עניין. אבל עדיין, את עבודת השדה בנוירו-אונקולוגיה לא הצלחתי בזמנו להצדיק אלא סביב ספרות כללית על מוסדות רפואה ותיאוריות של הגוף. לזה הוספתי קצת יותר מקמצוץ פילוסופיה, תיאוריות ממדעי המוח והפסיכולוגיה, וקראנו לזה "עבודה אינטרדיסציפלינרית". זאת למרות שברמה העמוקה ביותר, ידעתי שאני עושה אנתרופולוגיה. ואז מצאתי את וידאל. והחלטתי שהוא אנתרופולוג.

והיום שאחרי וידאל? בין אם מדובר בניקולס רוז, מרגרט לוק, אמילי מרטין, אלן יאנג ורבים ומוכרים אחרים: כולם היום מלווים את מיטב מוחם לשאלות העצמי-המומח, או בגרסה משיקה של רוז "העצמי הנוירוכמיקלי". ואם עבודתו של וידאל הצליחה להדהד אל עבר אושיות הדיסציפלינות שלנו, אין לנו אלא לקוות כי גם בארץ נחוש רעידות קלות של התרגשות.

*סקיי גרוס היא אנתרופולוגית העוסקת במחקר בנושאים שונים באנתרופולוגיה של הרפואה ואתיקה רפואית. כיום היא מנהלת תחום מדעי החברה והרוח אצל המדענית הראשית במשרד המדע.

עוד על סקיי גרוס:
אנתרופוס – סקיי גרוס – אנתרופולוגיה והמוח
אנתרופולוגיה לשבת – סקיי גרוס על אתנוגרפיה של ניתוחי מוח

 

אירה ליאן על לילה אבו–לועיוד  – האנתרופולוגית שהגדירה את התרבות מחדש:

"… אחרי 9/11 והדיון שהתעורר בעקבות הצורך להציל נשים מאסלאם, היא התחילה בפרויקט מחקרי השואל "האם נשים מוסלמיות צריכות הצלה?" באמצעות אתנוגרפיה פמיניסטית היא מראה שדת לבד אינה אחראית על העוני הגלובלי וצריך להסתכל על נשים מוסלמיות בהקשר היסטורי,חברתי ואידיאולוגי, כתמונה מורכבת ולא בשחור–לבן. האייקון התרבותי של אישה מוסלמית המחכה להצלה קודם כל מכוון נגד גברים מוסלמים ולכן היא מבקשת לעזוב את הפמיניזם הצבוע.

 

אירה ליאן* על לילה אבו לוע'וד : הצלת נשים מאסלאם וכתיבה נגד תרבות:

"לילה אבו לוע'וד (Lila Abu Lughod) היא פרופסורית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה הכותבת על הנשים בעולם הערבי במטרה לשנות את המבט המערבי המרחם על נשים מוסלמיות. בת לשני פרופסורים, אב פלסטיני ואם אמריקאית-יהודייה, מרבית העבודות שלה עסקו בנשים במצרים. אחרי 9/11 והדיון שהתעורר בעקבות הצורך להציל נשים מאסלאם, היא התחילה בפרויקט מחקרי השואל "האם נשים מוסלמיות צריכות הצלה?" באמצעות אתנוגרפיה פמיניסטית היא מראה שדת לבד אינה אחראית על העוני הגלובלי וצריך להסתכל על נשים מוסלמיות בהקשר היסטורי, חברתי ואידיאולוגי, כתמונה מורכבת ולא בשחור-לבן. האייקון התרבותי של אישה מוסלמית המחכה להצלה קודם כל מכוון נגד גברים מוסלמים ולכן היא מבקשת לעזוב את הפמיניזם הצבוע.

אני אישית הכרתי אותה מהמאמר שכתבה עוד ב-1991 – Writing Against Culture ובו היא מציעה לכתוב נגד תרבות ונגד דיסציפלינה שמקדשת את התרבות – אנתרופולוגיה. פרופ' אבו-לועיוד מראה את הקשר בין תרבות לכוח ובין השוואה בין-תרבותית לבין הבניית היררכיה בין עצמי והאחר או אחרת. תרבות היא כלי ליצירת האחר. לטענתה, אם נשים נתפסות בחברה כ"האחר" של גברים, מטרת הפמיניזם (וגם של אנתרופולוגיה) היא להפוך נשים ל"עצמי". לכתוב נגד תרבות זה לכתוב נגד קטגוריות, סטראוטיפים ואייקונים תרבותיים שאינם מתייחסים אל חיים של אינדיבידואל ומתעלמים ממורכבות חברתית.

פרופ' אבו לוע'וד פרסמה שבעה ספרים בנושאים מגוונים מהשירה בחברה הבדואית ועד לסדרות טלוויזיה במצריים בהם טענה שאנו צריכים לשאול לא כיצד חברות מוסלמיות שונות מ"שלנו" אלא כיצד הן משולבות בעבר ובהווה, בכלכלה, פוליטיקה ותרבות. היא כותבת לא רק נגד תרבות או נגד תרבות המערב אלא גם כתבה עם השותף ב-2007 על הבניית זיכרון לאומי של נכבה ואף חתמה על חרם על אקדמיה הישראלית ב-2014. אבו-לועיוד זכתה בפרסים הנחשבים ביותר ובעיני הצליחה להחזיר נשים מוסלמיות ל"עצמי", להזהיר משמחקי כוח הטמונים בהשוואות בין-תרבותיות ולהגדיר תרבות מחדש.

*אירה ליאן היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ועמית דוקטורט במכון טרומן לקידום שלום. המחקר שלה עוסק בדימויים תרבותיים בשיתופי פעולה בין חברות ישראליות וקוריאניות. בין תחומי העניין שלה מדינות מתפתחות, פרויקט התמערבות, מדינת לאום, תפיסות תרבותיות של עצמי והאחר.

עוד על אירה ליאן:
ראיון בכלכליסט עם אירה ליאן, על החינוך הקוראיני
אירה ליאן בפקפוק על הכתיבה באקדמיה, הקשיים, התרגול וכלל חמש עשרה הדקות

 

בן בלק כותב על  אנמארי מול – האנתרופולוגית המתחקה אחרי התווצרותם של המציאויות השונות:
"… רק אציין, כדי לא לאכזב, שהמהלך של מול כרוך בהשלכה לכל הרוחות של הדיכוטומיה של טבע מול תרבות, אובייקט מול סובייקט. זהו לא ניסיון לפתור את המתח או לגשר מעל הפער. זוהי קריאה להתכחש לו. בכדי להשיג זאת, מול מציעה לנו לעסוק בתהליכים במקום בתמונות, במה שמתהווה במקום במה שישנו, ובמכלול במקום בחלקיו. הסתכלות זו מובילה אותה לטעון (זהירות: ספוילר)שהמציאות איננה אחת אלא מרובה, כאשר היא ללא הרף מותקנת (enacted) על ידי שחקנים שונים, בזירות נבדלות, ובאמצעות גופי ידע מגוונים...".

 

בן בלק על אנמארי מול: להתכחש לדיכוטומית טבע–תרבות ואובייקט–סובייקט.

"מיהם האנתרופולוגים החשובים בתחום?" מספר לירון שני שנשאל (בפינה הראשונה של מסמני דרך בפקפוק), ועצם השאלה גרם לו לתהות. לא רק מיהן באמת אותן דמויות מובילות – אכן שאלה מסובכת בעידן זה בו נדמה לפעמים שיש יותר חוקרים מנחקרים, ונכתבים יותר ספרים משישנם קוראים – אלא גם, כמו שלירון ציין, כיצד ניתן בכלול למדוד או לדרג כזו מן 'חשיבות', לא כל שכן בתחום הידוע בסלידתו מתשובות חד-משמעיות ומשורות תחתונות בכלל.

הפתרון שהוא הציע, הוא מספר, הוא מדור זה: ניתן לאנתרופולוגים עצמם לכתוב על האנתרופולוג המשמעותי ביותר עבורם. נהניתי לקרוא את מאמריהם של עמיתיי ועמיתותיי, וללמוד מי עורר בהם השראה, מי האיר את עיניהם יותר משהצליחו אחרים, או על כתפיו של מי הם נוהגים לעמוד.

ואני? מי עורר בי השראה? אני לא בטוח שאני יודע לענות על זה. בחושבי על השאלה, אני מגלה שאינני נוטה, אולי, לבחור לי מועדפים. הנה אתנוגרפיה מאירת עיניים, הנה תאוריה מסקרנת, הנה מונח העשוי להיות שימושי. כמו נווד אני פוסע לי בעולם האנתרופולוגיה ומלקט פריטים הנחוצים לי באותה עת, ואין לי את הדחף, או אולי אין לי את אורך הרוח, לטעת אוהל בצילו של חוקר או חוקרת אחת.

כך, בעוסקי בפוליטיקה של הרגשות, שרה אחמד, אני מגלה, כבר ידעה להצביע על המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם כעס, פחד או אהבה נהפכים לאובייקטים משני מציאות. בכותבי על תקשורת דיגיטלית, זו ננסי ביים שמיפתה באופן מעורר התפעלות את אותה דינמיקה אנושית מורכבת הנובעת מהמאפיינים הייחודיים של פלטפורמות אינטרנטיות, ובו בזמן מעצבת אותם. ובבואי לומר דבר מה על הקטגוריה הקרויה 'אוטיזם', ועל מה ניתן לומר ממנה על היחס שבין חברה, היסטוריה ומדע, אני שמח לגלות שאמילי מרטין ומרגרט לוק כבר סיפקו תשובות מפורטות המשמשות אדמה פורייה לתובנות נוספות.

מכאן שהבחירה שלי באנמארי מול (Annemarie Mol), מאונ' אמסטרדם, היא לפחות בחלקה התחמקות מהשאלה. אינני ממהר לקבוע כי היא האנתרופולוגית שהשפיעה עליי ביותר, ועם זאת שמה עולה בראשי היות והיא זו שסיפקה לי את התשובה המועילה ביותר, בעיניי, לשאלה שהטרידה אותי מאז שהתחלתי לעסוק באוטיזם במחקרי: מהו היחס בין טבע לתרבות בהקשר של אוטיזם? או במילים אחרות, האם אוטיזם הוא אכן חיווט שונה של המוח, תופעה טבעית שבה נכרך בעשורים האחרונים, כלאחר מעשה, שיח מדעי, חברתי, ותרבותי? או שמא עיסוק זה הוא זה שיצר את התופעה הזו המכונה אוטיזם, ולולא הוא, כלל לא ניתן לומר שהתופעה קיימת?

כן, המודל הרפואי מול המודל החברתי. פוזיטיביזם מדעי מול גישת ההבניה חברתית. ריאליזם מול אידיאליזם. לא בחרתי לעסוק בשאלה הזו, אך מצאתי שלאן שלא פניתי, היא התלוותה אליי בעקשנות. מול הציעה לי לשאול שאלה אחרת במקום, מעניינת יותר, מעשית יותר – ומאיימת קצת פחות.
מול לא עסקה מעולם באוטיזם, עד כמה שידוע לי, אך עיסוקיה בתחומים אחרים הקשורים לחולי, מוגבלות, או גוף האדם בכללו שירתו אותי נאמנה כמעין מצפן שבאמצעותו אני מצליח לנווט בימים הסוערים של העיסוק המפרך, והקצת לעוס, בשאלת הטבע מול תרבות. או לכל הפחות, מול העניקה לי מצוף שבעזרתו אני מצליח, רוב הזמן, לשמור על הראש מעל למים.

ספרה מ 2002, The Body Multiple: ontology in medical practice, הוא בעיקרו מחקר אתנוגרפי שנערך בבית חולים הולנדי ועוסק בטרשת עורקים. מול עושה שימוש באופנים הנבדלים שבו אנשים מתחומי ידע שונים מבינים, או מבנים, את המחלה בכדי להעלות טענה באשר לטיבו האונתולוגי של הגוף האנושי. בעצם, באשר לטיבה של המציאות עצמה.

אין טעם, נדמה לי, לנסות לשטוח את הטיעון כולו במעט המקום שנותר לי. ולא אעשה עמו חסד אם אנסה לקצרו לפסקה אחת צפופה. אז רק אציין, כדי לא לאכזב, שהמהלך של מול כרוך בהשלכה לכל הרוחות של הדיכוטומיה של טבע מול תרבות, אובייקט מול סובייקט. זהו לא ניסיון לפתור את המתח או לגשר מעל הפער. זוהי קריאה להתכחש לו. בכדי להשיג זאת, מול מציעה לנו לעסוק בתהליכים במקום בתמונות, במה שמתהווה במקום במה שישנו, ובמכלול במקום בחלקיו. הסתכלות זו מובילה אותה לטעון (זהירות: ספוילר) שהמציאות איננה אחת אלא מרובה, כאשר היא ללא הרף מותקנת (enacted) על ידי שחקנים שונים, בזירות נבדלות, ובאמצעות גופי ידע מגוונים.

אין טעם או תוחלת, אם כן, כך לפי מול, בשאלה 'מה קדם למה'. תחת זאת, עלינו לשאול כיצד ומדוע נתהוותה המציאות – או ליתר דיוק, נתהוו המציאויות – כפי שנתהוו. ועבורי, בכל אופן, בעודי מתמרן בין עוד מאמר בסוציולוגיה ועוד מאמר במדעי המוח, המציירים מציאויות שונות שאינן, לכאורה, ניתנות לגישור, הגישה של מול היתה ועודנה כלי מועיל וחזק.

*בן בלק קיבל את הדוקטורנט שלו מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהיבטים החברתיים והתרבותיים של תסמונות הרצף האוטיסטי, תוך שימת דגש על זהותם, השקפותיהם וחוויותיהם של אנשים הנמצאים על הרצף.

הבלוג של בן בלק,  העמוד של בלק ב academia.edu

 

לירון שני הינו מוסמך לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית ועורך פקפוק לשעבר. כיום הוא כותב דוקטורט בנושא: "כשהפלפל פגש בשיטה – יחסי אדם וטבע בערבה", בהנחיית פרופ' דני רבינוביץ' באוניברסיטת תל אביב ומשמש כעמית מחקר במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד. בזמנו הפנוי הוא מפעיל את דף הפייסבוק "בחברת האדם". עורך 'פקפוק' 2009-2010.