מאת: לירון שני

בדף הפייסבוק "בחברת האדם", דף עצמאי העוסק באנתרופולוגיה בישראל ובעולם, מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, כשש מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם. לכל הפינות שלמסמני דרך .

 

דפנה הירש על סידני מינץ ואנתרופולוגיה של האוכל

סידני מינץ, יליד 1922(ונפטר שבועים לאחר פרסום הפוסט), לא תכנן להיות "אנתרופולוג של אוכל" אבל כל מי שכותב בתחום רואה בו סוג של אב רוחני או "זקן השבט", כפי שהגדיר אותו חוקר האוכל קרישננדו ריי. ובכל זאת, הביוגרפיה שלו כמו הכינה אותו להיות כזה: אביו, שלמה מינץ, שהיגר לארה"ב ממזרח אירופה, הפך לטבח מכורח הנסיבות. ועם זאת, אוכל לא היה עבורו רק אמצעי פרנסה, אלא גם מקור להנאה חושית ולביטוי של תשומת לב ודאגה. בניגוד לכך האם פאני, אינטלקטואלית ופעילה בתחום זכויות עובדים, יכלה להסתפק בארוחה קרה של לפת מבושלת. דומה שהבן סידני, חוקר של עבודה ואוכל, נטל משניהם: הדיון האינטלקטואלי שלו באוכל לוקח בחשבון לא רק את הממד הסחורתי שלו ואת היותו תוצר ומייצר של עבודה, אלא גם את משמעויותיו החברתיות ואת כוחו הרגשי.
לכתיבתו של מינץ התוודעתי בסמינר של גדי אלגזי על גישות ומסורות במחקר התרבות, בראשית לימודי התואר השני. זה היה הרבה לפני שחשבתי שאי פעם אעסוק במחקר על אוכל, שהלהיב אותי יותר כאובייקט לצריכה מאשר למחשבה. אבל אם יש מישהו שהעבודה שלו מדגימה עד כמה אוכל הוא מעניין, הן הודות למרכזיות שלו להבנת תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, והן הודות לרב ממדיות שלו הרי זה סידני מינץ. כשהגעתי לחקור אוכל שנים לאחר מכן, מינץ היה אחד ממקורות ההשראה.

סידני מינץ החל את דרכו כחוקר של קהילות עובדים חקלאיים בפורטו ריקו במחלקה לאנתרופולוגיה בייל, שם לימד במשך שני עשורים. הוא עזב את ייל כדי להקים את המחלקה לאנתרופולוגיה בג'ונס הופקינס יחד עם ריצ'רד פרייס, אף הוא חוקר של הקריביים (יחד הם כתבו את הספר: The Birth of African American Culture: An Anthropological Perspective [1976]).
ספרו החשוב ביותר של מינץ בתחום מחקר האוכל הוא Sweetness and Power: The Place of Sugar in Modern History (1985) –,  נושא מתבקש כמעט, שכן את עבודת השדה שלו לדוקטורט עשה בקהילה של פרולטריון חקלאי במטעים של קני סוכר ("הספר הזה נטה לכתוב את עצמו", כתב מינץ בצניעות; "צפיתי בתהליך בתקווה שהוא יגלה לי משהו שלא ידעתי"). הספר משלב אנתרופולוגיה והיסטוריה של ייצור וצריכת סוכר, בקריביים ובאירופה (בדגש על אנגליה) בהתאמה, במיוחד מהמאה ה-17 ועד ראשית המאה ה-20. מינץ מנתח בו התפתחויות בקולוניות ובמטרופולין כחלק משדה אנליטי אחד ועומד על יחסי הגומלין ההדוקים בין ספירת הייצור לספירת הצריכה: כל אחד מהקטבים קובע חלקית את ההתפתחויות בשני. כפי שמראה מינץ, השליטה של המטרופולין בקולוניה לא תמיד מבוססת על אלימות גלויה, אלא לעתים על תחומים אינטימיים כמו טעם, המייצר ביקושים, ובכך מכפיף את גורלם של העובדים בקולוניות להרגלים של אנשים זרים ורחוקים. עם זאת, "טעם" בעצמו אינו קטגוריה נייטרלית וטבעית. מינץ מזכיר, כי המשיכה לטעם המתוק, למרות שאפשר לראות בה נטייה אוניברסלית, עדיין לא מסבירה את השינויים בצריכת הסוכר, אשר מאמצע המאה ה-17 הפך בהדרגה ממוצר מותרות, שנצרך על ידי האריסטוקרטיה, למקור של קלוריות זולות וזמינות עבור הפרולטריון. הפיכתו של הסוכר ל"צורך" היא בעצמה תוצר של התרחבות הנכסים הקולוניאליים והשוק הקפיטליסטי העולמי, כמו גם של ארגון העבודה בקולוניות ובאירופה. מינץ מראה, כיצד מטעי קני הסוכר בקריביים היו סוג של מיזמים אגרו-תעשייתיים, שהתבססו על עבודת עבדים, ושהקדימו למעשה את התפתחות התעשייה המודרנית באירופה במאה ה-18. מהצד השני, האספקה של קלוריות זולות, שנצרכו בדרך כלל יחד עם משקאות כמו תה, קקאו וקפה, שבעצמם הפכו לזמינים הודות להתפתחות המסחר הקולוניאלי, עזרה "לתחזק" את הפרולטריון. תהליך ההתפשטות של צריכת הסוכר באירופה היתה כרוכה אפוא בהיווצרות שימושים חדשים ומשמעויות חדשות. משמעות, טען מינץ, אינה טמונה באובייקט או בחומר עצמו, אלא בשימוש שאנשים עושים בו במסגרת יחסים חברתיים. נוסף על שלל התובנות שהוא מציע, גדולתו של הספר באופן שבו הוא קושר בין אתרי הייצור הקולוניאליים לזירות הצריכה במטרופולין; בין כלכלה פוליטית לתרבות; בין רמת המאקרו של תהליכים גלובליים לרמת המיקרו של תשוקות מגופנות (embodied).

עבודתו של מינץ על הסוכר פתחה פתח למחקרים נוספים בתחום, שבמרכזם שאלות הנוגעות להיווצרות ולהשתנות הרגלי בישול ואכילה. פרדוקס בסיסי המאפיין את ההתנהגות האנושית בתחום האוכל, טען מינץ, הוא שמצד אחד קל יותר לשנות את הפוליטיקה של חברה מאשר את התפריט שלה ומצד שני, בתנאים מסוימים הרגלים בתחום האוכל עשויים להשתנות באופן רדיקלי ובמהירות. ספרו השני של מינץ על אוכל, Tasting Food, Tasting Freedom: Excursions into Eating, Culture and the Past (1996) הוא קובץ של מאמרים שבהם הוא עוסק בשאלות של שינוי והמשכיות ובמיוחד ביחסים שבין אוכל לתרבות וליחסי כוח. למשל, אחד הפרקים מוקדש לאורחות האוכל של עבדים בקריביים, ובו קושר מינץ בין היכולת של העבדים ליצור מטבח – והמטבחים הקאריביים הם פרי יצירתם של עבדים – ליכולת לבטא אנושיות אל מול הדה-הומניזציה שנעשתה להם, וכך לחוות את טעם החירות (קשה שלא לחשוב על הדברים שהתפרסמו לאחרונה בהארץ על המחסור באוכל בכלא חרמון ומה שהוא עושה לאסירים). שאלה נוספת שמינץ דן בה באריכות בספר זה נוגעת למושג ה"מטבח" (cuisine) עצמו. עבור מינץ, מטבח מחייב אוכלוסייה כלשהי שצורכת אותו לעתים מספיק קרובות כדי לראות עצמה מומחית ביחס אליו, לאופני ההכנה שלו ולטעמו הראוי, ושמושקעת רגשית במומחיות הזו. משום כך, המושג "מטבח לאומי" הוא בהכרח אידיאולוגי. בכך הוא נבדל מחוקרים ששמו דגש על תפקידם של שיחים ושל רפרטוארים "מלמעלה" בהתגבשות "מטבחים לאומיים".

התרומה של מינץ, יש לציין, רחוקה מלהתמצות במחקר האוכל. היא באה לידי ביטוי במחקריו על הקולוניאליזם והתפתחות הקפיטליזם, על המודרניזציה המוקדמת של הקריביים, כמו גם על מושג התרבות, שאותה תפס כישות הטרוגנית ודינאמית (כלומר, היסטורית) בהכרח; כתוצר חברתי אך גם כמייצרת חברה. הידע הנרחב והמגוון של מינץ בא לידי ביטוי בכמות עצומה של ספרים ומאמרים שפרסם לאורך הקריירה הארוכה שלו והיד עוד נטויה: בימים אלה הוא חוקר נושא שכמעט לא עסקו בו בתחום מחקר האוכל: התססה.

*ד"ר דפנה הירש היא חוקרת תרבות מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. היא עוסקת בשאלות הנוגעות לבניית תרבות חיי היומיום, גוף ומגדר, היגיינה וחומוס. ספרה "באנו הנה להביא את המערב": הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט יצא בשנת 2014 בהוצאות מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות.

 

אסף לב על חיים חזן – אנתרופולוגיה של זמן, גיל ומעגלי החיים 

"פרופסור חיים חזן הוא אחד מהאנתרופולוגים הבולטים בישראל. חזן יליד 1947 נולד בירושלים. את שני תאריו הראשונים השלים באוניברסיטת תל-אביב כשאת הדוקטורט בחר לעשות ביוניברסיטי קולג' בלונדון (UCL)  בשנים שבין 1973-1976. חידושיו ותרומתו המשמעותית לדיסציפלינה האנתרופולוגית נסבה לרוב סביב מחקרים מרתקים בנושאי גיל וזקנה. רשימת מחקריו של חזן ארוכה ומרשימה ועל כן מאלצת ומאתגרת גם יחד ומהווה קצה קרחון בבואי להצביע על מספר עבודות שהשפיעו עלי כחוקר.

כבר ב-1980 הוציא חזן את ספרו המרתק "אנשי הלימבו" העוסק בהבניית עולם הזמן של זקנים במרכז יום לקשישים בקרב יהודים ברובע מארלסדן שבלונדון. קשה להישאר אדיש ולא לקבל השראה מהניתוחים המורכבים אותם מציע חזן עבור הקורא מהאופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש דינמיקות ואינטראקציות חברתיות בקרב נחקריו. אחד הפרקים המופלאים והאהובים עלי בספר דן בדרך בה הזקנים "מארגנים את הזמן", טכניקות בהן האינפורמנטים עורכים מחדש את הביוגרפיות שלהם עשויות בנקל, לדעתי, לעורר ולהוות חומר למחשבה גם עבור חוקרים אשר אינם עוסקים בסוגיות הקשורות בגיל ומעגלי חיים. קריאת הספר הותירה אותי משתאה ובו בזמן חש עצבות, מרירות וכעס ולו רק בשל המציאות הבלתי אפשרית בה חיים הזקנים בעבודתו, כפי שמצוטט מפי אחד האינפורמנטים בספר: "הפשע היחיד שביצעתי היה להזדקן".

מפגש מכונן נוסף עם חיים חזן התרחש בתחילת לימודי התואר השני שלי באנתרופולוגיה. ככדורסלן מקצועני לשעבר, נושאי גיל, גוף ופרישה היוו נושאים מרכזיים במהלך התיזה שלי, כבר בשלב הראשוני של כתיבת התיזה, בהמלצתו של המנחה שלי פרופ' יורם כרמלי נשלחתי לספרייה במטרה להשאיל את ספרו של חזן "הזיקנה כתופעה חברתית". את הספר סיימתי לקרוא בספרייה עוד באותו הערב. בניגוד ל"אנשי הלימבו", ספר זה אינו עוסק בכתיבה אתנוגרפית אלא דן באופן כללי יותר בעולם החוויתי-חברתי בו שרוי הזקן כיום. פרקים כגון: "זיקנה כתפקיד" ו"הדימוי העצמי של הזקן" היוו עבורי במהלך כתיבתי המחקרית "נקודה ארכימדית" בהסתכלותי על הגיל והזיקנה בפרט כתופעות חברתיות. בדומה לספר "אנשי הלימבו", גם פה אני סבור כי כל אנתרופולוג עשוי למצוא בספר לא פחות מאשר אוצר בלום של דוגמאות מאלפות בהקשר גיל ומעגלי חיים המתוארים באופן בהיר וקולח. אני חייב לציין כי בהקשר זה אחת הביקורות סביב כתיבתו של חזן בקרב חוקרים נסבה אודות השפה הלעתים לא כל-כך מונגשת עבור הקורא. ברמה האישית, לאורך השנים נאבקתי לא אחת עם טקסטים אותם קראתי חזור וקרוא כדי להבין עד דק את טענותיו. חשוב לי לציין כי הקריאה החוזרת השתלמה שבעתיים. "האסימונים" שנפלו לאחר התעקשות על קריאה שנייה ושלישית סיפקו כמעט תמיד תובנות מרתקות.

חשוב לציין כי למרות סיווגו הכמעט אוטומטי של חיים חזן כחוקר גיל וזקנה, אין יהיה זה צודק שלא להדגיש כי עבודתו הפרודוקטיבית עסקה גם בנושאים שמעבר לנושאים אלה. בשל היריעה הקצרה אזכיר רק את ספרו הקלאסי "השיח האנתרופולוגי". בהזדמנות זו אתוודה ואומר כי כבר במהלך תחילת לימודי האנתרופולוגיה שלי מיהרתי לרכוש את הספר ועד מהרה הוא שימש לי "תנך" בו הייתי קורא בשקיקה. מה ששובה לב בספר היא הדרך המאלפת בה מציע חזן לקורא שלל טקסטים הדנים בין היתר ב"חומרי גלם" כגון: משמעותם של סמלים, טקסים ומיתוסים בהם לרוב עוסקים אנתרופולוגים רבים. זאת ועוד, הספר מפגיש את הקורא עם שאלות הקשורות בפעילות האנתרופולוגית ובקשר שבין האנתרופולוג לנחקריו, שאלות אשר גם חוקר מנוסה מתמודד עימן מעת לעת. על אף העובדה כי פה ושם פרקים בודדים מתוך הספר כלולים בסילבוסים – לרוב בקורסי מבוא לאנתרופולוגיה, לטעמי, עדיין ספר זה מעט מוחמץ אצל חוקרים ומרצים. גם קריאה חוזרת בספר 20 שנה אחרי פרסומו, הספר רלוונטי, חד ומאיר עיניים.

בנימה אישית אסכם ואומר כי עבודותיו של חיים חזן נצרבו בתודעתי והשפיעו עלי רבות במהלך כתיבתי המחקרית כמו גם בכתיבה פובליציסטית בה אני עוסק מעת לעת. בחלוף הזמן נחשפתי לספקטרום עצום של עוד עבודות מסקרנות, מעמיקות וחתרניות, פרי עטו של חזן – אוצר בלום של מחקרים לרוב בנושא גיל וגילנות, בהם אני רואה עד היום לא פחת מאשר "ארגז כלים" פרקטי במיוחד אותו אני משאיר פתוח לרווחה".

*אסף לב הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה ומרצה במרכז הבינתחומי. עבודת הדוקטורט שלו מתמקדת ברצים למרחקים ארוכים בשלב ״אמצע החיים״ ובקשר בין גוף גיל וכאב. אסף הוא גם ספורטתרפיסט בהכשרתו ובעבר כדורסלן מקצועני בליגת-על.

 

מתן קמינר על מייקל טאוסיג אנתרופולוגיה של עבודה, כסף והשטן 

"מייקל טאוסיג (Taussig) הוא לא האנתרופולוג המרכזי בתחום שלי (אני לא ממש יודע מה התחום שלי) אבל הוא בהחלט מספק לי השראה ביכולת של הכתיבה שלו לגלוש באנרכיות ממקום לזמן, להפר את כללי הקאנון הפוזיטיביסטי הדורשים שראיות יוצגו בבירור כראיות יחד עם אפראט מתקף, ובכל זאת להעביר בבהירות נקודות תיאורטיות ואנליטיות חשובות ביותר שיש להן השלכות מהפכניות, לפחות בכל הנוגע אליי ולמחשבה שלי על אנתרופולוגיה.

טאוסיג גדל באוסטרליה כבן למשפחה יהודית ממוצא אוסטרי. לאחר שסיים את לימודי רפואה בסידני, הוא עבד כמה שנים כרופא בקולומביה, ואז המשיך ללימודי דוקטורט באנתרופולוגיה ב-LSE שבלונדון. כיום הוא אחד המרצים הוותיקים והמפורסמים בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. למעשה קראתי רק מבחר קטן מאד מכתביו הרבים של טאוסיג, העוסקים במגוון גדול של נושאים – שאמאניזם, עבדות, טרור מדינתי – ואני רחוק מאד מלהיות מומחה בנוגע אליו. הדבר הכי חדש שלו שקראתי הוא מעין יומן מסע שכתב על נסיעה קצרה לכורדיסטאן הכבושה, שם שהה לצד לוחמים ולוחמות הנלחמים בדאע״ש (ראו לינק למטה). זה הומאז׳ יפהפה לכוח הצבאי היחיד במזרח התיכון שאפשר להגיד בפה מלא שהוא נלחם את מלחמתה של האנושות למען עתיד טוב יותר. אבל ההשראה שאני שואב מטאוסיג מקורה בעיקר באחד הספרים הראשונים שלו, The Devil and Commodity Fetishism in South America. הספר נשען על עבודת שדה שלו בקרב פועלים בשדות הסוכר של קולומביה ועל עבודה מקבילה של ג׳ון נאש (Nash) עם כורים בבוליביה, ועניינו הקשר בין אמונות דתיות שנוגעות בשטן לבין עליית הקפיטליזם ביבשת.

לכאורה נושא אנתרופולוגי קלאסי, ומהרבה בחינות זאת אתנוגרפיה מהזן הישן, אמנם כתובה היטב עד מאד אבל לא ניסיונית במיוחד מבחינה סגנונית. עם זאת, יש בה כמה דברים חדשניים ביותר שאני לוקח אתי הלאה ורוצה ליישם בעבודה שלי, אף שאני לא בטוח אם אלה דברים שעדיין מעסיקים את טאוסיג עצמו או שהוא עומד מאחוריהם. טאוסיג מראה שהתרבות הדרום-אמריקאית של היום היא, ממש כמו הדרום-אמריקאים עצמם, היבריד של אמריקה הילידית, אירופה ואפריקה. אבל הוא הולך מעבר לזה כשהוא שואל כיצד משאבים קדם-קפיטליסטיים – מכל שלוש היבשות – משמשים בני אדם ביבשת כדי להבין את המצב החדש שנקלעו אליו במאה השנים האחרונות. זאת שאלה שגם אנתרופולוגים אחרים שאלו בשנות השבעים; היום היא כבר פחות פופולרית, למרבה הצער, אבל היא עדיין מאד חשובה כיוון שתפיסות ואמונות קדם-קפיטליסטיות ממשיכות להתקיים לצדו של הקפיטליזם, ובמידה רבה נגד הקפיטליזם. אלו מאתנו הרוצים להשתתף בייצור מרחב של התנגדות צריכים להעניק להן תשומת לב והרבה כבוד.

אם לחזור לטאוסיג: ב״השטן בדרום אמריקה״ הוא מצליח, ממש כמו שאנחנו ממליצים במבואות לאנתרופולוגיה שאנחנו מלמדים, לעשות הזרה. אבל זה לא כיוון שהאנשים שהוא חוקר אינם חיים את הקפיטליזם, אלא משום שהם חיים אותו בצורה פחות מובנת-מאליה מאתנו. הדברים שהם רואים כמשונים בקפיטליזם הם באמת משונים, וגם אם ההסברים שלהם נראים לנו אקזוטיים, כשאנחנו קוראים אותם אנחנו מבינים שההסברים שלנו לא הרבה יותר טובים. למשל, יש את אמונת ״טבילת הכסף״ (נידונה גם במאמר שמסכם את הספר): כאשר סנדקו של תינוק לוקח אותו לטבילה, הוא מסתיר בידו שטר של כסף המקבל גם הוא את ברכת הכומר, ללא ידיעתו כמובן. השטר מקבל את שמו של הילד, ולאחר מכן הסנדק מכניס אותו למחזור הכספים כתשלום על סחורה, תוך מלמול הלחש הבא: ״חוסה [אם זה שמו של הילד], אתה הולך או נשאר?״ שלוש פעמים. השטר יחזור לבעליו, ויביא עמו שטרות רבים אחרים.

האמונה בטבילת הכסף היא פיתרון לשאלה שמעסיקה כל אחד שחי בעולם קפיטליסטי: איך כסף הופך ליותר כסף? כולנו יודעים שזה לא קורה כשהכסף נשאר במגירה בבית או בארנק שלנו. הוא צריך לצאת אל העולם ולעשות בו דברים, ורק אז יש סיכוי שהוא יחזור אלינו כשהוא מרובה ומוכפל. אבל גם זה לא בטוח בכלל – הכסף יכול ללכת מאתנו ולעולם לא לחזור. ממש כמו אדם, הוא זקוק לברכה על מנת לשוב הביתה כשהוא עשיר וחזק יותר, אבל כיוון שהוא אינו אדם, יש להשיג את הברכה הזאת בדרכי סתר, תוך כדי הונאתו של נציג הכנסייה. האמונה הזו אינה נוגעת ישירות בשטן, אך ניתן כבר לראות בה צללים של הכרה בכך שציווי על כסף ״לפרות ולרבות״ כרוך בחטא ועוול. וזוהי בדיוק טענתו של מרקס בקפיטאל: שכסף אינו יכול להפוך ליותר כסף אלא תוך כדי ניצול עבודתם של בני אדם.
ההשראה שאני שואב מטאוסיג, אם כן, כרוכה בהבנה שגם בתחומי החיים הנשלטים כביכול בידי רציונליות קשיחה – בראש ובראשונה הכלכלה – מסתתרים כוחות מסתוריים ואפלים שכולנו מכירים בכוחם במידה כזאת או אחרת. כשאני שואל את עצמי מדוע אני אנתרופולוג ולא סוציולוג למשל, אני עונה לעצמי שזה בגלל שאני מתעניין בכוחות המסתוריים הללו, ובעיקר לא מכחיש את קיומם כהנחה מתודולוגית. את השכנוע שאפשר לעשות דבר כזה מבלי להפוך את הדיסציפלינה לפטפוט מיסטי חסר-מובן אני שואב בין היתר מהעבודה המופתית של טאוסיג.

*מתן קמינר הוא דוקטורנט בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן. בימים אלה הוא מסיים את עבודת השדה שלו על יחסים בין עובדים תאילנדים ומעסיקים ישראלים במושב בערבה.

 

תמר קנה-שליט על כריסטיאנה ג'יורדאנו – אנתרופולוגיה פסיכולוגית ותרגום תרבותי

"כריסטיאנה ג'יורדאנו סיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בשנת 2006, במסגרת לימודיה ערכה אתנוגרפיה בעיר טורינו שבאיטליה בנושא טיפולה (care) של המדינה במהגרות (בעיקר מהגרות) שהינן לרוב קורבנות סחר בנשים. ג'יורדאנו מתארת את תהליכי התרגום שעוברים סיפוריהן המתהווים של המהגרות על ידי סוכנויות המדינה ובאתריה השונים: תחנת המשטרה, מקלטי מגורים, במפגש של המהגרות עם עובדים סוציאלים, במקלט המנוהל על ידי נזירות קתוליות ובמרכז האתנו-פסיכאטרי על שם פראנץ פאנון. ג'יורדאנו מיטיבה לבאר את מורכבותו של תרגום תרבותי בחקירה את הנרטיבים השונים שמייצר כל אחד מאתרי המחקר. היא מראה כיצד מצטלבים הגיונות דתיים-קתוליים, לאומיים, מדיקליים, פסיכולוגיים ורעיונות אודות תרבותה של "האחרת" במערך הטיפול בקורבנות הסחר. ספרה האחרון ראה אור במאי 2014 "Migrants in Translation: Caring and the Logics of Difference in Contemporary Italy" בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה. בספרה היא מתארת את מאפייניו של תהליך התרגום של סיפורי המהגרות במסגרת הטיפול (care) אותו מעניקה מדינת הלאום האיטלקית לקורבנות הסחר ותוך כך פועלת לייצורו של סובייקט "איטלקי(ה) ממוצע(ת)".

בחקירתה את המרכז האתנו-פסיכיאטרי על שם פאנון בו משולבים הלכה למעשה עקרונות פסיכואנליטיים ואנתרופולוגיים תורמת ג'יורדאנו גם לשדה של אנתרופולוגיה יישומית או אנתרופולוגיה מעורבת. היא מצליחה לשלב בין אנתרופולוגיה ופסיכואנליזה באופן ביקורתי, חד ורגיש. ג'יורדאנו מציעה הבחנה תאורטית חשובה בין cure ל- careובין politics of recognition and acknowledgment בהתאמה. היא מראה כיצד מערך הטיפול האיטלקי בקורבנות הסחר נע בין שני גופי ידע אלו, האחד מדיקלי הרואה בכאב ובבכי סממן לפתולוגיה שעל כן צריך להיות מפוקח ומוגבל במסגרת הטיפול. גוף הידע השני מזוהה עם acknowledgment ו- care ורואה בבכי ביטוי לקיום שמבקש תשומת לב לקיומו של ייאוש ומטשטש את הגבול בין פתולוגיה לבריאות ובין חלום למציאות. הגיונות אלו מייצרים קטגוריות חברתיות שונות דרכן סיפוריהן של מהגרות מתורגמים במוסדות החברתיים שבמרכז האתנוגרפיה.

עבודותיה של ג'יורדאנו תורמות לחקירה העשירה בתחום של אנתרופולוגיה פסיכולוגית במיוחד בדיון במושגים: טיפול, בריאות הנפש והעצמי. כמו כן כתביה תורמים למחקר אודות הגירה, לאומיות, מגדר ומשפט. לבסוף, בימים אלה בהם מתרחשים דיונים סוערים אודות הגירה לאיטליה כשער לאירופה (בעיקר סביב האסונות המתרחשים בדרך לאי ובאי למפדוזה) מחקריה של ג'יורדאנו אודות מערך ההגירה האיטלקי הופכים לרלוונטיים ביותר.

אני מוצאת את הכתיבה האתנוגרפית של ג'יורדאנו מעוררת מחשבה והשראה. כתיבתה על תהליכי התרגום של שוני תרבותי ו- care כהצטלבות של הגיונות מדינתיים, דתיים, רפואיים ופסיכולוגיים הכוללים ראייה מורכבת של תרבות היוותה השראה על הכתיבה שלי על שדה "האימון לחיים" כאתר המכונן סוג מסוים של עצמי ו-care ישראלי. בדוקטורט שלי שכותרתו: "חשיבה חיובית ללא חיוך: העצמי ואתיקה של אכפתיות (care) בשדה הישראלי של "אימון לחיים", בחנתי כיצד סוכנים וסוכנות בשדה האימון בישראל מכוננות את "העצמי" שלהן ואת המושג "אכפתיות" או דאגה לאחר, תוך שהן נושאות ונותנות עם רעיונות גלובליים אודות העצמי המספר את עצמו ועם מושגים ניאוליברליים של משילות עצמית. המחקר מעלה כי מעבר ליעדים המוצהרים שלו, תהליך האימון מהווה זירה מרכזית לכינון עצמי עבור מאמנות ומתאמנות כאחת. הלוגיקה הניאוליברלית המאפיינת את השיח בשדה – הרעיון שהכל יכול וצריך להתנסח במונחים של שוק, אפילו יחסים בינאישיים, חלומות, ותקוות – דומה בעליל לאימון בזירות נוספות במרחב הגלובלי. בו בזמן, לאימון הישראלי יש גם סממנים תרבותיים ייחודיים. בישראל, העצמי המתכונן בתהליך האימון משלב אתיקה של אכפתיות ודאגה ((care עם סגנון ישיר ואגרסיבי, ונשען על תמהיל ספציפי של רגשות שמותר ואסור להביע. ממצאי המחקר מראים כי כינונה של עצמיות ישראלית באימון מאופיינת במספר רב של פרדקוסים ומתחים: בין כינון של ממשליות עצמית לבין היענות לסמכות חיצונית; בין טיפוח מעודן של רפלקסיביות לשימוש בבוטות כאסטרטגיה שיחנית; תפיסת האדם כאינדיבידואל חופשי תוך התעקשות על יצירה ותחזוקה של קבוצות השתייכות; תפיסה של אינטראקציות אנושיות כשדה קרב המהולה באתיקה של אכפתיות ועזרה לזולת; טיפוח חשיבה חיובית דרך שימוש בכעס ועוררות מכוונת של כאב; טיפוח אינטרוספקציה רגשית בסגנון פסיכולוגי מול דחייה של רגשנות ורגישות בשם הרצון לטפח חוסן; תפיסת החברה כעוינת למול תיאור העולם כמקום פתוח ומזמין שבו "הכל אפשרי"; אימוץ של "הגיון שוק" אינדיבידואליסטי תוך סירוב להחיל את ההיגיון הזה על יחסים אינטימיים; ולבסוף, מתח בין אתיקה של דאגה גברית ונשית. בקצרה, ה- care הישראלי המכונן בשדה האימון מבטא רעיונות כלכליים, לאומיים, מגדריים, פסיכולוגיים ומוסריים ספציפיים המכוונים ליצירתו של עצמי ישראלי ייחודי. לבסוף, מעבר למפגש עם כתביה של ג'יורדאנו, המפגש שלי עם כרסיטיאנה כמרצה ובת שיח היה ועודנו מרתק, מעורר השראה ומפרה במיוחד.
*ד"ר תמר קנה-שליט היא פוסט-דוקטורנטית בתכנית ללימודי יהדות ובמחלקה לאנתרופולוגיה, באוניברסיטת קליפורניה דיוויס (UC Davis).  היא כתבה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה שם חקרה את "העצמי" ואכפתיות (care) ישראליים בשדה של אימון לחיי .(life coaching) כיום היא עורכת מחקר משווה בקרב מאמנים ומאמנות בסן-פרנסיסקו ועמק הסיליקון.

 

אריקה וייס על עבדאללה חמודי ועל חשיבות התיאור (ולא דווקא הניתוח התיאורטי) בעבודת האנתרופולוג

"Before my first encounter with Abdellah Hammoudi, I was warned by a fellow graduate student, “talk about ethnography first, then theory”. Indeed, what people actually do, empirical description, was of upmost importance to Hammoudi’s theoretical approach to anthropology, as well as his approach to life more generally. Description, he would often emphasize, is an anthropologist’s central task. We are not philosophers, or critical theorists, or cultural commentators. By being in the field, and witnessing real life as it unfolds, anthropologists have a critical advantage over these theoretical and abstract disciplines.

Abdellah Hammoudi is a professor at Princeton University and will be retiring this year. His life’s work was just recently honored at the 2015 American Anthropological Association annual meeting, with a panel titled On Masquerades, Pilgrimages, and “Being There”: The Familiar and the Strange in the work of Abdellah Hammoudi. Over the course of his long career, Hammoudi has written about Islam, colonialism, authority and power, writing that is always deeply grounded in his fieldwork in his native Morocco, and later in Saudi Arabia.
Hammoudi’s chosen analytic approach is hermeneutics, locating him squarely within the branch of anthropological scholarship we call interpretive. Though hermeneutics is a methodological approach borrowed from the critical interpretation of religious texts, in anthropology it has come to describe an approach that combines empirical investigation with the subjective understanding of human experience. This approach has also led Hammoudi to take and strong and public stance against textualist approaches in anthropology (and the heavy-hitting anthropologists using this approach). Among other criticisms, he noted that a focus on texts is elitist because mainly elites produce texts, and that texts fail to capture the nuance of lived experience. As an alternative, he offers an approach he calls “practical articulation”, referring to the concrete way people relate to ideas at specific times, in context and in motion.

His most recent book describes his journey to Saudia Arabia to complete the Muslim hajj, one of the five pillars of Islam. He documents the massive bureaucracy that governs the modern day hajj, one that requires both diligence and patience. (His application process included the submission of 30 photographs with the various documents.) But the real focus of his account is the personal experience of pilgrimage as a questioning believer. We learn of the physical hardship of the hajj (the heat, distances, and discomfort), but also the human ordeals such as the proper execution of the rites, the inner journey of personal transformation, and the external pressures of ever-present capitalism (hajj shopping to fill the suitcases for expectant friends and relatives).
His work is deeply attuned to human frailty, as well as potential for wisdom in all corners. For Hammoudi, this also means listening to people in the field, especially those without the trappings of status such as university degrees or even literacy and listening for theoretical and philosophical insight into life and the possible ways to live it. His writing reveals not only intelligence, but also exceptional modesty and grace, which are key characteristics of his approach to anthropology, as well as to his personal interactions.

*ד"ר אריקה וייס היא מרצה לאנתרופולוגיה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא חוקרת מוסר השוואתי, המדינה, וליברליזם בלא נחת… ספרה האחרון Conscientious Objectors in Israel Citizenship, Sacrifice, Trials of Fealty, יצא ב-2014, בהוצאת אוניבסיטת פנסינבליה.

 

לירון שני הוא פוסט דוקטרנט במחלקות אנתרופולוגיה ו-STS  ב-MIT. עבודת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת תל אביב הייתה בנושא: פלפלים אדומים ושיטים מצהיבות: אדם וטבע במתח שבין חקלאות וסביבה בערבה והוא מוסמך לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית.  בזמנו הפנוי הוא מפעיל את דף הפייסבוק "בחברת האדם". עורך 'פקפוק' 2009-2010.