מאת: פרופ' מיכאל שלו || תרגום מאנגלית: שי דרומי

לזכרו של פרופ' ברוך קימרלינג

ברוך הגיע למחלקה בתור תלמיד ב"א בשנת 1962. את לימודי הדוקטורט הוא סיים בשנת 1975, ומספר שנים לאחר מכן החל קריירה באוניברסיטה העברית שנמשכה כשלושה עשורים. דרכינו הצטלבו לראשונה בתחילת שנות השמונים, כאשר קיבלתי מינוי במחלקה כמרצה זוטר. זמן קצר לאחר מכן הועברה המחלקה מגבעת רם להר הצופים, והתמזל מזלי להפוך לשכנו של ברוך. באותה התקופה הוא היה הרבה פחות מוגבל מאשר בשנותיו המאוחרות. כשכנו, שמעתי שיחות רבות בינו לבין ידידו הבכיר דנדוש (דן הורוביץ), עם עמיתים נוספים, ועם תלמידים לשעבר שנהגו לעלות למשרדו. עם חלקם הוא תיכנן את עתידה של ישראל ושל העולם, עם אחרים הוא דיבר על סוציולוגיה, ועם אחרים (ובעיקר אחרות) הוא היה מתבדח.

ברוך היה מיודע הרבה יותר ממני גם בחברה ובפוליטיקה בישראל, וגם בחברה ובפוליטיקה באוניברסיטה. למרות זאת, התחלתי לחקור את הכלכלה הפוליטית של ישראל, ובתחילת הדרך נתתי לו מאמר פרי עטי לקרוא, ובו פרשנות רדיקאלית של המיתון של שנות השישים. הוא אהב את המאמר אך הזהיר אותי שלא לפרסמו בכתב העת "מחברות למחקר וביקורת", שופרה של האסכולה הביקורתית שהתפתחה אז. הוא פחד שהדבר ישמש כראייה כנגדי כאשר תישקל מועמדותי לקביעות. תמיד הערכתי את הדרך שבה ברוך ניסה לגונן עלי מסכנות השניות במחלוקת, בעוד שהוא עצמו חי בצל הסכנה – ואהב זאת.

כאשר קיבלתי קביעות הועליתי למשרד בקומה העליונה וכך הסתיים עידן השכנות שלי ושל ברוך. יחד עם זאת, באותה התקופה – אמצע שנות השמונים – יחסינו עברו לשלב חדש, עקב הכניסה לעידן המחשב האישי ובהמשך גם האינטרנט. מצבו הגופני של ברוך התדרדר, הוא התקשה לכתוב ולנהל שיחות פנים אל פנים עם אחרים. יחד עם זאת, המעבר ממכונת הכתיבה למחשב הביא עמו חדשות טובות. מצאתי תוכנה ששלטה על לוח המקשים כך שתהיינה פחות טעויות. רציתי שברוך יקנה גם לוח מקשים מיוחד לבעלי מוגבלויות אך, בדרכו הטיפוסית, הוא סירב. הוא שילב הכרה מסויימת בכך שהוא אדם עם מוגבלויות הנזקק לעזרה פיסית עם התעקשות על היותו כמו "כל אחד אחר". מעל הכל, הוא סירב להקדיש רגע מזמנו לכל דבר אשר עלול להסיח אותו מתכלית קיומו – הכתיבה. עם כניסתו של האינטרנט, ברוך מצא דרכי תקשורת חדשות בכתב. הוא יכל לרכל עם ידידיו ולהחליף עמם סיפורי אימים על תחלואי המוסד האקדמי; להתווכח עם יריביו (רשימות תפוצה אלקטרוניות נועדו על מנת לספק את אהבתו לקרבות אינטלקטואליים ופוליטיים); להחליף דיעות עם סוציולוגים ואינטלקטואלים אחרים סביב העולם; ואף לחבר ספר משותף (על הפלסטינים) דרך האימייל.

תוקף היותי, כמו ברוך, מהגר וזר, היה לי קל להבין מדוע יכול היה ברוך לראות את החברה סביבו באופן כה שונה משאר הישראלים. הוא העביר ביקורת על ישראל משום שהיה לו אכפת, משום שלומר אמת לשלטון הייתה חובתו הציבורית כאינטלקטואל, אך גם – בואו נודה בכך – משום שהוא אהב קרב טוב! הוא לא יכל להיות חתרן לבד, הוא היה זקוק לבמה ציבורית על מנת לדעת שדבריו נשמעים. יחסיו של ברוך עם עמיתיו היו, גם הם, דיאלקטיים. רצונו העז לאתגר את החשיבה הקונבנציונלית (לרבות זו של מנחיו) הייתה עזה כרצונו להיות מוכר ומוערך על ידי האוניברסיטה ועל ידי אותם מנחים.

עבודת הדוקטורט שלו, ולאחר מכן בספרו הראשון, ברוך איתגר את התפיסה הקונבנציונלית של הישוב כמקרה נדיר שבו רעיונות גדולים ואנשים גדולים איפשרו את התגשמות החלום הבלתי אפשרי. ברוך הציג את ההתנגשות שבין הציונות לבין הפלסטינים כמפתח להבנת התהוותה של החברה הישראלית. הוא פירש אותה כמקרה קלאסי של קונפליקט בין מתיישבים לבין ילידים, בעיקר סביב קרקעות. למרות שבתקופה ההיא הוא נמנע מהשוואה בין הציונות לקולוניאליזם, בפועל כתיבתו אפשרה את מעבר הביקורת השמאלנית הרדיקאלית של הציונות משולי הפוליטיקה הישראלית-יהודית דאז (הקומוניסטים, תומכי מצפן ושותפיהם) אל תוך האקדמיה. בתהליך זה, הרדיקאליות הועצמה ועוצבה מחדש על ידי השימוש השיטתי בתיאוריה ומחקר השוואתי. באותה התקופה ברוך לא היה לבדו לגמרי, אך כמעט שהיה. מאז, רבים מאיתנו בנינו על גבי היסודות שהניח: הלגיטימציה שהוא נתן לשלילת קטגוריות קונבנציונאליות והתעקשותו על ראיית ה"בעייה הפלסטינית" כלב ה"בעיה היהודית."

 

כששנות השמונים הפכו לשנות התשעים עבודתו האקדמית של ברוך נכנסה לשלב חדש, שלב אשר מנקודת מבטי האישית, הפיק את עבודותיו המעניינות ביותר. היו אלו מאמרים שבהם הוא חשף את המיליטריזם ואת הדתיות כיסודות העמוקים של התרבות הישראלית, וזיהה את השפעתה העצומה של המדינה על גורלם של כל הישראלים. כל אחת מתובנות אלו שאבה, ובמידה מסויימת גם תרמה, לתימות סוציולוגיות חשובות בזירה הבינלאומית.

בסופו של יום, הישגיו האינטלקטואליים של ברוך התגמדו לנוכח גבורתו האישית. מספר פעמים הוא סיפר לי על אנשים שהאמינו בו כל כך עד אשר נתנו לו את הכוח לנהל את הקריירה שלו. אני גם זוכר אותו חולק עמי את אהבתו לאשתו דיאנה, את דאגותיו כהורה, את תסכוליו במהלך הציפייה הארוכה לקידום, ואת המאבק התמידי למציאת פתרונות עבור אותם אתגרים יומיומיים של עצם היותו אדם עם מוגבלויות ובעל קריירה תובענית. למרות שהוא מעולם לא פירט, אני זוכר רגעי פחד, שבהם נדמה היה שסיבוכים עלולים לאיים על חייו או להגבילו עוד יותר. כל אחד מרגעים אלו הגביר את נחישותו לפרוק את כל שעל ליבו דרך הכתיבה, וחייו הפכו ליותר ויותר ממוקדים בעבודה. באופן בלתי רגיל, גם כאשר המחלה הביאה אותו אל סף המוות, ברוך מצא את הרצון – וכן את הכוח –לאסוף את עבודותיו האקדמיות החשובות ביותר לאסופה, ולכתוב את זכרונותיו. אדם כזה הוא נדיר, וברוך חסר לנו מאוד – לנו הישראלים, לנו הסוציולוגים, ולנו במחלקה הזאת.

 

פרופ' מיכאל שלו הוא ראש המחלקה למדע המדינה ומרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. בין תחומי התמחותו: כלכלה פוליטית והשוואתית, אי-שוויון כלכלי ומגדרי; שוק העבודה; מדינת הרווחה ועוד.

שי דרומי הוא דוקטורנט לסוציולוגיה ועמית זוטר במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל. הוא מוסמך מגמת סוציולוגיה באוניברסיטה העברית. עבודת התיזה שלו, שעסקה בשיפוט מוסרי ורגשות נכתבה בהנחייתה של פרופ' אווה אילוז.