מתוך המחלקה

Photo by Nick Karvounis on Unsplash

דניאל זוהר מראיין את שירה הראל- שחוקרת זוגות חד מיניים שבוחרים להינשא

דניאל זוהר

בשלהי 2020 קיימתי ראיון עם שירה אראל, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. שירה עתידה לחקור זוגות חד-מיניים בישראל הבוחרים להתחתן, בהנחיית פרופ' עדנה לומסקי-פדר.

קרא עוד
בין השאר, שירה מתעניינת באפיסטמולוגיה של הזוגות, ביחסיהם עם הממסד ועם ה"הטרו-נורמטיביות", ביחסי שוויון / היררכיה פנימית בקהילת הלהט"ב[1]. להלן תמלול הראיון, כשההדגשות לאורך הריאיון – שלי.

***

דניאל:   נתחיל בשאלת המחקר.

שירה:   שאלת המחקר שלי, כרגע (זה נתון לשינוי, כמו כל דבר במחקר איכותני), היא בעצם איך זוגות חד מיניים שמקיימים טקסי חתונה מפרשים לעצמם את הבחירה להתחתן, ובעצם איזו משמעות הם מעניקים לה. כשבפשטות זה בעצם אומר: למה הם מתחתנים. זאת אומרת, מה עומד מאחורי הבחירה הזאת, מה מניע אותה, מה הסיבות, הנימוקים וכו' וכו'. בגדול זו כרגע השאלה.

דניאל:   ואיך הגעת אליה? איך הגעת לנושא?

שירה:   איך הגעתי לנושא. (מהמהמת) נראה לי שקודם כול... סוציולוגיה מבחינתי זה להבין איך דברים עובדים, ומתוך זה לשבור את המובן מאליו. זאת אומרת, להסתכל על תופעות סביבי שמבחינתי, בחיי האישיים, שירה שגדלה בישראל בחברה מאוד מסוימת עם מאפיינים זהותיים מאוד מסוימים... אז להסתכל על תופעות סביבי ולנסות להבין איך הן פועלות. למה הן קורות. זאת אומרת שהן יפסיקו להיות "שם בעולם", ולהבין מה עומד מאחוריהן, בגדול. כשמה שתפס אותי מראש זה האופן שבו צורת החשיבה הזו רלוונטית לעולם שלי. רלוונטית לסביבה שלי, לחיים האישיים שלי וכו'. וכשחשבתי על נושא לתזה היה לי די ברור שאני אלך למקום שמוכר לי, ואני חושבת שזה גם יותר מאתגר אותי באיזשהו אופן. זאת אומרת, לנסות לפרק תבניות חשיבה שאני כל כך מורגלת אליהן ושטבועות בי. שזה מצריך כמובן, אתה יודע, הרבה רפלקסיביות לאורך מחקר, אבל זה מה שאני אוהבת בסוציולוגיה. וזו גם הסיבה שמראש הלכתי לאקדמיה בכלל, כדי להעמיק בדברים, ולצלול מעבר לרמה הכי שטחית של מה שאני רואה ושומעת, ולנסות להבין לעומק דברים. אז האמת שהגעתי לנושא הזה הספציפי של חתונות באופן... די טבעי אפשר לומר. לפני שנה וחצי (סביב אפריל 2019 – ד"ז), גם אח שלי וגם אחותי, הגדולים ממני, התחתנו בהפרש של חודש וחצי אחד מהשני. עכשיו, אני באותה תקופה הייתי בזוגיות, אני בעצמי לסבית, הייתי בזוגיות עם בחורה, [זוגיות] ארוכה, במשך כמה שנים, והתחילו לעלות כל מיני שאלות בצורה מאוד אינסטינקטיבית. התחלתי לתהות: האם אני בעצמי ארצה להתחתן? אם כן, איך חתונה כזאת תיראה? האם היא תעורר אפילו אותה מידה של התרגשות במשפחה שלי כמו החתונות ההטרוסקסואליות של אחי ושל אחותי? דברים כאלה. זאת אומרת, באמת התחילו לעלות לי שאלות מאוד בסיסיות. עכשיו, הבנתי שככל הנראה אני כן ארצה להתחתן, אני כן ארצה לעשות חתונה, ואז עניין אותי – למה בעצם (משתהה). אני ארצה לעשות חתונה. האם זה בגלל מה שאני רואה במשפחה שלי? האם זה מאיזשהו רצון לנרמל זוגיות? אז השאלות האלה התחילו לרוץ לי בראש. ואז הבנתי שכל הקטע הזה של חתונות חד מיניות, הוא נראה לנו כל כך מובן מאליו בגלל שזו ה... ביחד עם זכויות להביא ילדים ולהקים משפחה, זה ככה... מטרות הדגל של המאבק הלהטב"י. זה נראה לנו מובן מאליו. שזה מה שלהטב"ים ירצו. ובגלל שהתחילו לעלות אצלי השאלות האישיות האלה, של רגע, למה בכלל זה מה שבעצם אני רוצה, הבנתי שזה בכלל לא מובן מאליו. ועניין אותי לבדוק... איזו פרשנות נותנים לזה זוגות שכן הולכים להתחתן. אז ככה בגדול הגעתי לנושא הזה... ממקום מאוד אישי.

דניאל:   ואת יכולה להגיד שמאז, התמונה כבר יותר בהירה לך, או שאת עדיין בנקודת ההתחלה מבחינת ההבנה שלך על התופעה?

שירה:   אני חושבת שהנקודה הזו יותר בהירה לי [כתוצאה] מדברים שקרו לי, ואפילו [מתוך] רקע היסטורי שקראתי, אתה יודע, התנועה לזכויות להט"ב, מאיפה הגיעו בכלל המטרות האלה, מה היה התהליך, ועוד כל מיני מושגים בסיסיים, אבל לא באמת, ממש, יותר מדי דיברתי עם אף אחד חוץ מעם עצמי, זאת אומרת עדיין לא נכנסתי לשדה. לא דיברתי עם זוגות שעושים את הבחירה הזאת. כן [דיברתי] קצת עם חברים מסביבי, איך הם רואים את זה, אז אני חושבת שכן מאז שהתחלתי לשאול את השאלות האלה, כן, קודם כל ממש, שיש באמת... כמו שחשבתי, לא הדבר הטבעי שיקרה. זאת אומרת לא שיש דבר כזה טבעי, אנחנו יודעים את זה בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אבל זאת אומרת, זה לא בהכרח המסלול המתבקש. ועניין אותי באמת איך הוא הפך למתבקש. אז מהבחינה הזאת, כן אני חושבת שאני מבינה יותר לעומק. אבל יש עוד הרבה דברים שאני סקרנית לגביהם, בעיקר... זאת אומרת אילו סיבות אנשים יתנו לי. איזו פרשנות הם יתנו לבחירה הזאת. וגם מסקרן אותי אם אני אשמע דעות שונות משל עצמי. אני בטוחה שכן, ומעניין אותי לגלות איזה. 

דניאל:   אז תני כמה לדוגמה. תני לי כמה סיבות לדוגמה שאת כבר נתקלת בהן, שזוגות חד-מיניים בוחרים להתחתן.         

שירה:   אז שוב, קשה... אני יכולה לנסות לדמיין. אבל מאחר שלא דיברתי עם זוגות, קשה לי לומר שזה מה שאני אמצא. אני כן יכולה כבר לשער שסיבה מרכזית תהיה... פשוט חיבור לאיזושהי מסורת טקסית, רצון לקחת חלק באיזושהי מסורת טקסית, רצון להכריז על אהבה ומחויבות ברמה פומבית, שאני חושבת שזה משהו שבאופן אינסטינקטיבי אפילו, זה משהו שאני אשמע הרבה. מה שאותי מעניין זה המתחת לפני השטח של התשובה הזו, ואני חושבת שאם אני אחפור לעומק אני כן אשמע על רצון להצטייר כנורמליים, רצון לשים בצד את המרכיב של הזהות המינית ולומר "בעצם אנחנו כמו כולם" ולהתמסד.

דניאל:   מעניין איפה המשפחה תעודד חתונה כזאת ואיפה המשפחה תדכא רצון להתחתן.

שירה:   נכון זה באמת מעניין. אני חושבת שזה תלוי מאוד מה תהיה אוכלוסיית המחקר שלי, אני מניחה נגיד שאם אני אחקור זוגות דתיים זה ייראה בצורה אחת, ואם אני אחקור זוגות חילוניים זה ייראה בצורה שנייה. ומה שמעניין אותי בעצם זה לחקור אפילו להט"בים שהם פריבילגים, בתוך ההיררכיה הקהילתית, שהם קלים לעיכול, אפשר לומר (עבור המשפחות שלהם או עבור החברה בכלל – ד"ז) דווקא בגלל שאת הלחצים, בתוך האוכלוסייה הזו אני שואפת לחשוף, ולהראות שזה לא הכול ורוד וברור, וכן, אנחנו כמו כולם, אלא לנסות להבין בכל זאת איפה ה... יש מושג שנקרא "לחץ מיעוטים", שזה הלחץ שמרגישים אנשים ששייכים למיעוט מבחינת הזהות המינית והמגדרית שלהם. אז מעניין אותי לבחון איפה הלחץ הזה בא לידי ביטוי גם אצל אנשים שכביכול נולדו למקום הנכון, וכאילו בסביבה הנכונה בשבילם, ו"קלים לעיכול" גם מבחינת הנראות שלהם, או הפוליטיקה שלהם. אז אני מניחה שהעניין המשפחתי – זה באמת תלוי באיזו אוכלוסייה אני אתמקד. אבל לדעתי אני לא אתמקד בזוגות דתיים, בגלל שזה ככה, משהו... נכנסת פה המון מורכבות.

דניאל:   [על פניו], אם באמת תראי שאפילו אצל הזוגות החד-מיניים ה"פריבלגנים" יש לחץ חברתי, אז תוכלי להסיק מסקנה ולטעון שהחברה בכלל מעבדת את התופעה בצורה לא "נכונה" או ידידותית לזוגות עצמם.

שירה:   לגמרי. אני חושבת שמה שחשוב להבין מהבחינה הזו, ולמה הלחצים האלה מעניינים אותי כל כך, זה שהבחירה להתמקד בזכויות משפחה מבחינת המאבק הלהט"בי, זו אסטרטגיה פוליטית. כלומר, זו אסטרטגיה פוליטית שמבוססת על נרמול של הקהילה. זאת אומרת, זאת דרישה לשוויון, על בסיס נרמול. במילים פשוטות: "תקבלו אותנו, כי אנחנו רוצים להיות כמוכם, כי אנחנו לא מאיימים על החיים שלכם, כי אנחנו נורמליים. חוץ מזה שאנחנו בזוגיות עם אותו מגדר כמו שלנו – אנחנו נורמליים". וקודם כול צריך להבין שיש בעיה באסטרטגיה הזו. כמה בעיות אפילו. כי קודם כל, זה לוקח את הקהילה הלהט"בית, שיש לה פוטנציאל די משמעותי לבקר את החברה ההטרו-נורמטיבית מאיזושהי נקודה חיצונית וממבט מפוכח, ממבט שונה; ובמקום לשנות אותה, לשאוף לשנות אותה מתוך המבט הזה – זה להתאים את עצמנו אליה. אז קודם כל, בעיני יש פה איזשהו פספוס. וגם, היא יוצרת בעצם היררכיה בתוך הקהילה. כי בעצם זה משרת את האינטרסים של אוכלוסייה מאוד מאוד ספציפית, שזה הומואים, ולסביות, ובי-סקסואליים ופאן-סקסואליים, שנמצאים במערכות יחסים חד-מיניות, ושמתאימים מבחינה חיצונית לנורמות מגדריות. זאת אומרת שהם האוכלוסייה בעלת פוטנציאל הנרמול הכי גבוה, ומתחת לזה בהיררכיה נמצאות קהילות אחרות, שהן כמובן בתחתית בסולם – טרנסים וטרנסיות, שזה לא משרת את האינטרסים שלהן בשום אופן, שאפילו אפשר לומר שהאינטרסים שלהן קצת יותר אקוטיים מאשר "האם אני אוכל להירשם במשרד הפנים כנשואה או לא", זאת אומרת, אלה זכויות ממש לחיים. וגם זה יוצר בעיני איזו תפיסה כללית בחברה, לא רק בעיני אלא זה גם משהו שאומרים תאורטיקנים קוויריים, ש"מיהו להט"ב טוב ומי להט"ב רע". זאת אומרת, שאם אני לא מאיימת על החברה ההטרו-נורמטיבית, והדבר היחיד שאני מבקשת זה שיכירו בזוגיות שלי או בזכות שלי להביא ילדים – אז אני טובה, נכון? כי בעצם אני לא מפריעה, אני רק מבקשת שוויון על בסיס זה שאני דומה להם. ולהט"בים רעים זה אלה שמערערים על דרך החיים ההטרו-נורמטיבית, שדורשים שינוי רדיקלי, וברגע שחושפים את הלחצים שקיימים גם באסטרטגיה המרכזית כרגע, שהיא "דרישה לשוויון על בסיס נרמול", אני חושבת שגם אפשר לחשוף עד כמה היא בעייתית, ולהבין, או לחשוף את הבעיות שיש בתוכה, ולהבין שהיא לא בהכרח הדבר הנכון, שהיא לא משרתת אנשים עם זהויות מיניות ומגדריות שונות בצורה טובה.

Photo by Nick Karvounis on Unsplash

דניאל:   מעולה, זה מוביל אותנו לנושא הבא, שזה – עד כמה את רואה את עצמך ככותבת אינטלקטואליסטית לשם "המחקר הטהור", וכמה את רוצה לעשות משהו שיש בו איזשהו אלמנט אקטיביסטי, שהוא למען עתיד טוב יותר של קהילה שאת בעצמך משתייכת לחלק מסוים ממנה.

שירה:   זאת שאלה טובה, אני חושבת שאין לי התיימרות להיות איזו מגה-אקטיביסטית שחותרת כל הזמן לשינוי. [אבל] אני חושבת שכדי להוביל שינוי צריך קודם כל להבין דברים. ואני חושבת שאם אני בתרומתי הצנועה יכולה לחשוף מעט את מה שמתחת לפני השטח של המאבק, וקצת לתת מקום לקולות שונים בו, ואולי להציג נקודת מבט ששונה מהתפיסה הרווחת שמסתכלת על הקהילה הלהט"בית כמקשה אחת עם אינטרסים ואג'נדה ודעות אחידות, אז זה כבר נותן משהו. אני כן חושבת שכל מחקר חברתי צריך לשאוף לתרום באיזשהו אופן. אני חושבת שהבנה של חברה, הבנה של תופעות חברתיות – זה כבר תורם. כדי להתנגד למשהו או כדי לשנות משהו אנחנו קודם צריכים להבין אותו יותר טוב. אני מקווה שאני אצליח לכתוב משהו שבאמת מעניק תרומה כזאת.

דניאל:   (מחייך) ארגון כזה או אחר יאמץ אותך ויחבק אותך.

שירה:   אני לא יודעת, אני לא יודעת. אני גם חושבת שאני הולכת לגעת פה בדברים שהם... קצת נפיצים אפילו. כי יש ויכוחים בתוך הקהילה [הלהט"בית] על במה אנחנו מתמקדים, ולמה בזה אנחנו מתמקדים, ואת מי זה משרת, ופריבלגיות. זאת אומרת יש סיבה נגיד, שב-2017 בקיץ היתה מחאת להט"ב על חוק הפונדקאות. יש סיבה שחוק הפונדקאות הוא מה שהוביל את המחאה. זאת אומרת תחשוב על זה: זה משרת גברים הומואים בעלי אמצעים כלכליים. כמו שהחברה הכללית פטריארכלית, ככה גם החברה הלהט"בית. ברוב המקרים. זאת אומרת, זה לא... זו לא אוטופיה שוויונית.

דניאל:   מעניין אותך האספקט העדתי?

שירה:   (שומעת בטעות "האספקט הדתי" – יובן בדיעבד לקראת סוף השיחה) בעיקרון לא כל כך, אני חייבת לומר שגם הרמה של מה קורה בפועל בטקס פחות מעניין אותי.

דניאל:   (מחייך) חוזה הנישואין.

שירה:   כן, פחות. פחות מי שובר את הכוס ואיזה שיר משמיעים בכניסה לחופה. כי בעצם מה שמעניין אותי זה הבחירה להתמסד. מה בעצם עומד מאחוריה. וגם צריך להבין שעצם העניין הזה, עצם התופעה של חתונות חד מיניות, יש פה איזה סתירה פנימית אינהרנטית. קראתי על מחקרים, תאוריות שטוענות שבעצם מוסד החתונה הוא מוסד שמבנה הטרו-נורמטיביות. שכל מה שקורה בו, בצורה המסורתית ובצורה המודרנית, זה אחד המוסדות ההטרו-נורמטיביים הכי עתיקים, אפשר להגיד, והכי משמעותיים בחברה שלנו. אם אתה מסתכל על שיח על חתונות. אז בעצם, אם להט"בים רוצים לקחת חלק במוסד שבכלל לא מותאם להם, למה אתם בכלל נכנסים לקרב הזה? זה מאוד מעניין בעיני. זה גם מעניין אותי בגלל שבאופן טבעי, לי כל כך ברור שאני ארצה להתחתן. לכן זה חלק מהעניין של לנסות להבין למה. מה קורה פה? למה זה כל כך חזק? זה סקרן אותי.

דניאל:   אז בעצם, השאלה היא מה הדבר ה"טבעי" במרכאות להומו, לסבית וכו', לעשות?

שירה:   זהו, אז לתחושתי ברירת המחדל זה חתונה. זאת אומרת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהומואים ולסביות וביסקסואליים ופן-סקסואליים, צריך להגיד שגם עצם השאלה שלי, אני חוקרת פלגים מאוד ספציפיים בתוך הקהילה הזאת. נגיד טרנסג'נדרים זה לא משהו שאני מתייחסת אליו. אז גם כשאני אומרת להט"ב צריך לשים בסוגריים שאני לא הולכת לחקור את כל הקהילה. זה גם בלתי אפשרי וגם לא משהו שמעניין אותי בשאלה הספציפית שלי. אז שוב, צריך להבין שזו ברירת המחדל כי כולנו גדלים בחברה הטרו-נורמטיבית. מאז שנולדתי אני מוקפת בשיח על חתונות, זה מאוד ברור לחבריי ולמשפחה שלי שזה ה"end game" של הזוגיות, לשם צריך להגיע, זה מה שרואים בסרטים, זה מה שרואים בסדרות, זה מה שקוראים בספרים, זה מה שרואים בסרטים של דיסני, אז בסוף הנסיכה מתחתנת עם הנסיך, זאת אומרת זה משהו מאוד מובנה, מאוד ברור. וברגע שאתה לא מתאים לתבנית הזאת, בתור גיי, זה לא אומר שהתפיסה הזאת נעלמת. זאת אומרת אני יכולה להגיד על עצמי, שלמרות שאני לסבית, ולמרות שאני מחוץ לארון כבר כמעט עשור, זה לא משנה, עדיין יש לי הרבה תפיסות שהן מאוד קשורות לעובדה שאני התחנכתי וגדלתי והתבגרתי בתוך עולם הטרו-נורמטיבי. אז עדיין התפיסות שלי הן לפעמים אפילו שמרניות, זאת אומרת בגלל הצורה שבה גדלתי. באופן שהרבה פעמים לרוב האנשים גורם לאיזושהי הומופוביה מופנמת, שזה משהו שאנחנו מתמודדים איתו הרבה בקהילה. זאת אומרת, אני לא חושבת שיש מישהו שלא מתמודד איתו, מעצם הדיסוננס הזה שאתה גדל איתו, שאתה אמור להיות משהו אחד ופתאום אתה מגלה שאתה לא. ורגע, מה אני עושה עם זה, מה זה אומר עלי, שלוקח זמן לקבל אותו. אז אני חושבת שבגלל זה גם ללהט"בים זו ברירת המחדל, וגם בגלל השיח הפוליטי של המאבק זו ברירת-מחדל. זאת אומרת מאוד ברור שזו השאיפה, בגלל שתי הסיבות האלה. אז מעניין אותי לבחון מה עומד מאחורי... מתחת לברירת המחדל הזאת, ואילו לחצים בכל זאת מלווים את הבחירה לנקוט דווקא בה.

דניאל:   מעולה. דיברת על כמה אתגרים לאורך הריאיון שלנו, השיחה שלנו. מה מבחינתך האתגרים והמורכבויות הכי משמעותיים בסיפור הזה?

שירה:   אני חושבת שהאתגר הכי משמעותי שלי הוא גם המקור לנושא, שזה הקשר האישי שלי אליו. הרקע שלי והדעות שלי והפוליטיקה שלי וההתנסויות שלי בחיים – מעצבות, כמו כולנו, באופן מאוד משמעותי את הצורה שבה אני מסתכלת על תופעות ומפרשת אותן. ובטח ובטח שזה משהו שקשור לחיים האישיים שלי, אז זה כן משהו שאני מגיעה אליו עם סט של הנחות מקדימות. עכשיו, אני לא אתעלם מההנחות האלה במחקר שלי, אני גם חושבת שכל ניסיון לעשות את זה יהיה שגוי. זאת אומרת אני כן חושבת שהחוקרת היא סובייקטיבית, וצריך להתייחס לזה, וזה לא מכשול, אלא אפילו דווקא נכס לפעמים, שרפלקסיביות במחקר היא נכס. והיא ממש כלי מחקר, ולא רק דרך להגיע לאיזושהי אובייקטיביות מיוחלת, שלדעתי לא מתקיימת בשום מחקר. אבל זה יהיה אתגר. זה יהיה אתגר, במשהו שהוא כל כך מוכר לי, למצוא את הזר. זאת אומרת מה שאני צריכה לשאוף אליו זה לעשות הזרה, תוך כדי השמירה על הרפלקסיביות שלי. אני חושבת שזה אולי יהיה הדבר הכי מאתגר בשבילי.

דניאל:   (מחייך) אז צריך לזכור את התאריך הזה, שנכון לעשרים ושישה באוקטובר, את נמצאת במקום שבו את מתכוונת להתחתן?

שירה:   כשזה יהיה רלוונטי, כרגע אני עוד רווקה... (צוחקת)

דניאל:   כן (מחייך), מבחינה עקרונית נגיד?

שירה:   מבחינה עקרונית יש לי תחושה ש... שכן, שזה מה שאני... ארצה. אבל גם צריך לומר שאני מסתכלת על זה בעין מאוד שיפוטית, על הבחירה הזאת, זאת אומרת. יש בי המון שיפוטיות, שזה יהיה גם חלק מהאתגר, במחקר, להסתכל על זה לא רק בצורה שיפוטית אלא גם... לנסות להבין באמת, בלי להסתכל על זה בעיניים ביקורתיות, יותר מדי. זה גם אתגר. אז זה מורכב, מצד אחד, איכשהו ברור לי שאני אתחתן, ומצד שני יש לי ביקורת על זה. אז אני לא יודעת איך זה יושב. אולי רק אחרי שאני אעשה את המחקר, זה ייפול לכאן ולכאן.

דניאל:   גאווה ודעה קדומה.

שירה:   (צוחקת) לגמרי.

Photo by Cecilie Johnsen on Unsplash

***

דניאל זוהר הוא בוגר תואר ראשון בארכאולוגיה ובשפה וספרות ערבית מהאוניברסיטה העברית, וסטודנט לתואר המוסמך באנתרופולוגיה. מתעניין באנתרופולוגיה של הדת, בטקסטים דתיים, באסלאם, באנתרופולוגיה בלשנית, בתרבות חומרית ובתרבות נוודית. כמו כן, כיהן בעורך שותף של פקפוק בשנת הלימודים 2020/2021.

 

ליצירת קשר עם שירה: Shira.Erell@mail.huji.ac.il

ליצירת קשר עם דניאל: daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

 

[1] לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, בי-סקסואלים. כיום יש שמתייחסים לקהילה זו בשם המורחב להטבפא"ק כדי לכלול הגדרות וזהויות נוספות על הספקטרום המיני והמגדרי, ביניהן פאן-סקסואלים, א-בינאריים וקוויריים.

 

קראו פחות
מיכל פרנקל

ראיון סיום תפקיד ראשת מחלקה עם פרופ' מיכל פרנקל

 

ריקי ענתבי

לקראת סיום תפקידה של פרופסור מיכל פרנקל כראשת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, חברת המערכת ריקי ענתבי נפגשה עימה לריאיון סיכום. מיכל סיפרה לריקי על תפקיד ראשות המחלקה, על תחושותיה לקראת סיום התפקיד, על תקופת הקורונה באקדמיה והשפעותיה על ההוראה.

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

ריצה למרחקים ארוכים עם אלכס בוצ'בסקי

ראיינה וערכה: הדר ויסמן

 

לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט בפייסבוק של המחלקה, עם פרטי הזוכים בעבודת תזה מצטיינת של האגודה הישראלית לסוציולוגיה. היו אלו אלכס בוצב'סקי וגאיה שטיינברג. שמחתי מאוד בשביל שני הזוכים המוכשרים, ותהיתי לעצמי, כמי שכעת שבעיצומו של מחקר התזה שלה, מה הם עשו יותר נכון. סוגיה נוספת שהעסיקה אותי, ועודנה, היא השילוב בין ייעוץ ארגוני לבין מחקר, בדגש על השאלה האם יועץ טוב נדרש להיות חוקר, או שניתן להסתפק במומחיות אחת בלבד. סברתי כי שיחה צפופה עם אלכס בוצ'בסקי תחשוף בפני זווית מעניינת לחשיבה על שאלותיי, מפאת היותו יעוץ ארגוני, מלבד סטודנט מחקר מצטיין. אני מזמינה אתכם לבחון את צדקתי. בחירתי לחלוק עם הקוראים את עיקרי השיחה משקפת את עמדתי בנוגע להצלחת המהלך, אך אני מזמינה אתכם לקרוא ולהחליט בעצמכם.

קרא עוד

למען תיאום הציפיות ביננו, קוראים וקוראות יקרים, בחרתי לחלק את הריאיון לשניים: החלק הראשון מתמקד  בהקשר הרחב יותר וברקע לתהליך המחקר של אלכס, ומסתיים בתצלום של אריה לוגם מים (תמונה שראוי להקדיש לה כתבה נפרדת), והחלק השני צולל לעומקו של תהליך המחקר והכתיבה, בדגש על עצות פרקטיות לכתיבת תזה מצטיינת, מאחד שעשה את זה. למזלכם לא הצלחתי לפצל את סוגיית תפיסת התפקיד, הנוגעת בשילוב בין העולם האקדמי לשוק  העבודה שמחוץ לאקדמיה, משום שהגישה המיוחדת של אלכס מתפרצת בין השורות לאורך הריאיון כולו. אה, ואם תחפצו לקרוא עוד על המחקר של אלכס, תוכלו למצוא מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של המחלקה[1], ותוכלו לכתוב לו למייל: alexandr.bucevschi@mail.huji.ac.il.

בואו נתחיל.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב

 

הדר: היי אלכס, אנחנו קצת מכירים מפקפוק בשנה שעברה, ויצא לי קצת לפגוש אותך בהקשרים של המסלול ללימודי הארגון, אבל לא יצא לנו להכיר באמת. אז, תספר לי ולקוראים קצת עלייך.

אלכס: אני בן 29, יועץ ארגוני, עובד בחברת היעוץ נירם גיתן, עד לא מזמן הייתי פרילנסר, לשעבר יועץ ארגוני בצבא, למעשה הייתי 7 שנים בצבא במסגרת מסלול עתודה. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. בימים אלו אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי במחלקה.

הדר: וואהו, כמה דברים הספקת לעשות בכל כך מעט זמן.. הכל היה ברצף?

אלכס: לא.. הייתה לי שאיפה לעשות ברצף, אבל זה לא יצא לפועל. עשיתי תואר ראשון בין 2010-2012, ובזמנו גם פרסמתי מאמר באסופת מאמרים של פרופ' גילי דרורי, לאחר מכן עשיתי שנתיים הפסקה כדי להתאקלם בתפקיד שלי בצבא.

הדר: מה עושה יועץ ארגוני צעיר בתחילת דרכו בצבא?

אלכס: התחלתי בתור עוזר יועץ, הרבה סקרים, עיבוד נתונים... ב2014 אני חוזר לאוניברסיטה לתואר השני, במקביל לתפקיד בצבא, בצפון, אתגר בפני עצמו בגלל המרחקים. הלוואי והיינו בימי הזום באותה תקופה.. (צוחק).  בשנתיים הראשונות בצבא נגעתי בהרבה תחומים כמו מיון, אבחון, הערכת ביצועים ועוד. עשיתי הרבה עבודת שטח- סיקור החיילים בשטח, בדגש על קווים מבצעיים בלבנון ובהדרגה נכנסתי לתהליכים יותר מורכבים בעיקר בצוק איתן.

הדר: ומה עשית בשלבים מתקדמים יותר בתפקיד?

אלכס: בשנה האחרונה התחלתי לעשות ליווי של מפקדים, שבא לידי ביטוי בבניית צוות, אבחון צוות, תהליך שינוי ועוד דברים שבדרך כלל עושים בפרקטיקום.

הדר: עם יד על הלב, אהבת את מה שעשית?

אלכס: זו הייתה תקופה של התלבטות מקצועית.. לקח לי זמן להתאקלם. בגדול, כן. מאוד התחברתי. יש משהו מרתק בעיקר בסיפור האנושי. אני לא אגיד שאני תמיד נהנה מהרגעים של לשבור את הקרח, בתפקיד פוגשים אנשים זרים שלא תמיד משתפים איתך פעולה.. אבל אני חושב שכשאני רואה אירוע בארגון, מבין מה קורה שם, ומצליח לערער על המובן מאליו, משהו חזק מאוד מתרחש. התפיסה הסוציולוגית מאוד מעניינת, למרות שאני יותר פסיכולוגיסט בגישה שלי (בכל זאת, תואר ראשון גם בפסיכולוגיה). אני זוכר שבצוק איתן הסתובבתי בבסיסים ושמתי לב לתופעה מאוד מינורית לכאורה: אנשי מילואים הוקפצו לצפון משום שהסדירניקים היו בדרום. שמתי לב לכך שכולם מסתובבים עם סוג נשק חדש שהם לא הספיקו להתאמן עליו, ושאלתי את עצמי "רגע, למה שהם ירגישו בטוחים פסיכולוגית?" שאלתי אותם אם הם מרגישים שאם יקרה משהו הם ידעו איך להתמודד. הצפתי את תשובותיהם למפקד היחידה, ולמחרת הייתה (לאחד מהם) פליטת כדור, במזל אף אחד לא נפגע. היה מדהים לראות את הסנכרון בין הבנת ההקשר, ההבנה איזה שאלות לשאול, מה להציף לדרגים הגבוהים.

הדר: בהקשר הזה, אתה מרגיש שאתה מצליח בדרך כלל להרכיב את המשקפיים הסוציולוגיות, האנתרופולוגיות והפסיכולוגיות כשאתה בוחן מציאות ארגונית?

אלכס:  (חושב רגע). אני לא תמיד עושה את זה בצורה דידקטית. כשמדברים איתנו באקדמיה זה מאוד דידקטי. אני זוכר שבהתחלה הייתה לי תחושה על יועצים שהם מאוד פוליטיים (כלומר הדגש הוא בעיקר על יחסים, פחות על תיאוריות).. ואם הזמן הבנתי שזה לא זה.

הדר: אבל הם צריכים להבין גם בפוליטיקה כדי להצליח לייעץ נכון וכדי למצב את עצמם בארגון, לא? כלומר, זה חלק מהעניין..

אלכס: אני חושב שזה יותר מתוחכם מפוליטיקה. בתואר השני זה ממש התחבר לי,  כי בא פרופ' ישראל כץ ודיבר איתנו על השפעה. מה בסוף מנסה לעשות יועץ ארגוני? לייצר השפעה. לא בהכרח השפעה מבוססת אג'נדה, כי האג'נדה לרוב תהיה של הארגון שהוא מלווה, או של המנהל שהוא מלווה. אבל, בסוף כל התערבות מייצרת איזושהי תזוזה בארגון, והשפעה. כל סוציולוג ידבר על כך שיש את סוגיית הכוח. אם אתה לא מחובר לצירי כוח אתה לא יכול לייצר השפעה. אז, לשאלתך, אני תמיד ניסיתי להרכיב משקפיים, אבל יחסית משקפיים גסות. זה לא שבאתי עם איזושהי תיאוריה מרקסיסטית או וובריאנית. אבל המושגים מהדהדים, ללא ספק. אתה עדיין מסתכל על המובן מאליו הארגוני, על האינטרסים, על לכידות בהיבט הפסיכולוגי והסוציולוגי, על שביעות רצון, על Well Being ועוד. ואתה עם עושה (כשמתאפשר) תהליכי הערכת אפקטיביות בהן אתה בוחן את ההשפעה שלך, את הערך. על אף שזה לא קורה מספיק, יש לציין.

הדר: יש לי עוד שאלה אחת על תפקיד היועץ לפני שנצלול לתזה. בסופו  של דבר הסיפור של הערכת אפקטיביות לא קורה בהרבה ארגונים כפי שאמרת, משום שזה מהלך ש'מדבר' בקצב איטי יותר מקצב התגובה הנדרש מארגון כדי לשרוד ולהיות רלוונטי, ובאופן כללי תהליכי יעוץ הם לרוב מכווני תהליך, איטיים יותר מקצב העבודה של הארגון. איך אתה מתמודד עם הפער כיועץ?  (שאלה שמתחברת לנושא עבודת התזה של אלכס, עליה נדון בהמשך הריאיון).

אלכס: מה שעזר לי עם זה, זה שהתחלתי לאמץ עקרונות מעולם פיתוח ההדרכה. למשל, שאלתי את עצמי מה המטרה שאני רוצה להשיג בסוף התהליך. ברור שיש בסוף דברים דינמיים שקורים, זו המיומנות של לדעת מתי אתה נצמד בתהליך לדרך, ומתי למטרה, זה כל הזמן מאתגר. אבל, לי ברמה האישית עזרו שני דברים: אחד, בגלל שבאתי עם גרעין מאוד חזק של סיקור ומישוב, אחרי כל תהליך עשיתי עצירה לקבלת פידבק, וגם עשיתי מישוב קטן לעצמי. אני באופן כללי טיפוס כזה, מכל דבר אני מנסה ללמוד לדבר הבא.

אני חושב שבטח אחרי ארבע שנים בצבא התחלתי להבין שכל הזמן יש עיסוק בשאלת ה'ערך'. איך אנחנו יודעים שאנחנו נותנים ערך. ובצבא 'ערך' זה יותר רך. באזרחות זה האם יש לך לקוחות או לא, בצבא זה האם מדברים איתך כי יש לך ערך, או כי חברים שלך. הזרה בזירה המקצועית היא דבר מאוד מורכב שלא מצליחים לעשות אותו כל הזמן (אני מחייכת ונאנחת לאות הזדהות עמוקה). אז, אני חושב שמה שעזר לי בחלק מהמקומות זה בדיוק הסיפור של לנסות להיות שיפוטי, ועם זאת, בחלק מהמקומות אתה מפיל את הכדורים ולומד מהטעות. למעשה, זה מה שגרם לי לחקור את כל העניין של פרדוקס ניהולי בצוותים. זה הגיע מאיזושהי שנה שהייתי בין מיליון כובעים, תפקידים ודרישות, ואמרתי- רגע. אולי שווה לעשות כאן עבודה רפלקטיבית. ניסיתי להסתכל על התופעה הזו שאתה נקרע בין דרישות סותרות הרבה פעמים. הייתי צריך להחזיק המון פרויקטים במקביל, והיה משהו שעניין אותי במתח בין תפקידי כיועץ ארגוני, שהוא לגרום לאנשים להוריד הילוך ולהיכנס למרחב של למידה, לבין הידיעה שעלי להיות דרוך לקראת הפרויקט הבא.  

הדר: אז, למעשה המתח המרכזי שאתה מתאר הוא בין להיות ב'כאן והעכשיו', לבין לתכנן ולפעול בקצב מהיר? מתח מובנה בפקיד המפקד שהוא גם יועץ ארגוני?

אלכס: נכון. זה מאוד הדהד לי באותה חוויה, התחבר לשגרה ולחירום, שני מצבים שיכולים להיות בו זמנית בצבא, ודווקא שם היועץ צריך לעשות את ההזרה הזו. היה מתח בין להיות דמות ניהולית ופיקודית, לבין להיות דמות יותר תהליכית. שם נתקלתי בתיאוריות של פרדוקס.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

קרדיט: הדר ויסמן

 

הדר: ואיך כל זה התגלגל לתזה? פשוט החלטת ביום בהיר שאתה כותב על החוויה הזו?

אלכס: אז... זה לא היה ביום אחד (צוחק). אני מאוד מתלבט מאיפה להתחיל לספר.. זה לא שאני מתבייש, גדלתי במחלקה, ומי שיקרא את הריאיון הזה הוא מהמחלקה... זה לא שהמסע אל התזה היה קל. לקח לי 4 שנים לסיים לכתוב. אין מה לעשות, לג'נגל בין שירות צבאי לבין לימודים לבין התמודדויות אישיות זה לא פשוט. למרות זאת, התעקשתי לכתוב תזה כי הסביבה שלי עודדה אותי לכתוב.

הדר: מי תמך בך?

אלכס: המון בזכות ד"ר תמי רובל ליפשיץ, היא הייתה לגמרי הפוקס של החיים שהצטלבו דרכנו. מעבר לכך, הרבה אנשים אמרו לי שיש לי את היכולת, ולכן חבל שאוותר. אמרו לי את זה אנשים מהצבא ומהמחלקה, וזה נתן לי את הכוח לא לוותר. באיזשהו שלב ידעתי שיכאב לי ברמה האישית לוותר על זה.

בהתחלה היה לי מאוד קשה להחזיק את זה, בעקבות שילוב עם נסיעות ארוכות מהבסיס לצפון לאוניברסיטה העברית בירושלים. שם כן קיבלתי הרבה תמיכה מצד הרבה גורמים במחלקה, ואני מעריך את זה. במקביל חשבתי על נושא לתזה, רציתי לכתוב על נושא מחוץ לצבא, מהזירה האזרחית, אבל היה לי קשה להרים את זה. החלפתי מנחה פעם אחת, וגם לאחר השינוי לא הצלחתי להחזיק את התזה בעקבות נסיבות אישיות שהיה עלי להתפנות אליהן. דווקא לנושא השני שבחרתי היה פוטנציאל כי בחרתי לכתוב על המקום הנגיש והמוכר לי, הצבא. אבל עשיתי טעות קריטית- בחרתי נושא רגיש לפרסום מבחינת צנזורה, מה שפגע ביכולת שלי לכתוב על הנושא, כך שירדתי מהרעיון.

בשנה השנייה של התואר השני לקחתי חופשה ללא תשלום מהצבא כדי להתפנות לדברים בחיי האישיים וכדי לסגור את התואר. החלטתי לקחת קורס אקדמי אחד, את קונפליקט ושותפות בארגונים של ד"ר תמי רובל ליפשיץ. נהניתי מאוד בקורס, משום שהיה לי יותר זמן אז יכולתי להשקיע בקורס ברמה אחרת. יכולתי לקרוא את המאמרים לעומק ולחשוב על יישומים פרקטיים שלהם. למשל, בנובמבר העברתי סדנה לדרג סגן אלוף (במסגרת מילואים), רציתי שהם ידברו על האופן בו הם נגשים לפרויקטים. לקחתי את המודל של תומס גילמן והנגשתי להם את השאלון שלו, בעקבותיו דיברנו על הסגנון הדומיננטי שלהם בצוות. אך חזרה לעניינו, בהתחלה תכננתי לכתוב בכלל סמינריון על הפרדוקס הניהולי של מפקדים בצה"ל. תמי הסבירה שהנושא שבחרתי הוא הרבה מעבר לעבודה סמינריונית. שאלתי  אם זה בעייתי, והיא אמרה שלא ושהיא תומכת ברעיון שלי. היא עזרה לי לפתח את זה, יצרנו קשר עם חוקרת מובילה בתחום מצרפת שהייתה מומחית לפרדוקס הניהולי, היא עזרה לנו לדייק את זה, ויצאתי לצבא לאיסוף נתונים. הבנתי שנכון שאחקור סביבה שיש לי בתוכה יתרון יחסי מבחינת גישה לנתונים, ומשום שיש ביכולתי להבין אותה כראוי.

בהמשך התאהבתי ברעיון של ביטחון פסיכולוגי ברמת צוות. ואז הבנתי שיש שיכול להיות מעניין לחקור את הפרדוקס הניהולי בקרב צוותים. כלומר,  את היכולת של המפקד להחזיק הוראות סותרות, נושא שעניין אותי מאוד גם בעבר. החלטתי לעשות מחקר כמותי קלאסי: להעביר שאלונים ולראות אם עולה משהו מעניין. המחקר הלך והתפתח עם הזמן. בהדרגה בנינו כלי מחקר, היה תהליך מאוד מיגע.

הדר: אתה בנית את הכלי?

אלכס: לא. הרכבתי. קראתי הרבה ספרות, מצאתי את הכלים הכי מתאימים, תרגמתי אותם בצורה שיטתית, ואז בניתי את השאלונים. הדפסתי אותם, הלכתי ליחידה, ניסיתי לגייס את המנהלים למהלך, הייתי סבלני כלפי החיילים שלהם שלפעמים קצת מזלזלים, ווידאתי שהם ימלאו את השאלון בתנאים נוחים. בזכות זה השגתי 500 טפסים.

הדר: וואהו, זה המון.

אלכס: בשבילי זה היה רגיל, זו כמו הנתונים שיכולתי להשיג. אני חושב שזה גם קשור ליכולת לדמיין את זה. העברתי אלפי שאלונים. פגשתי בתפקידי מאות אנשים, אם לא אלפים, למשך 3 שנים לפחות. אז זה לא היה חדש עבורי. אגב, שימי לב שעד כה אני עדיין בעבודה הסמינריונית, אני עוד לא בתזה.

הדר: ואני מבינה בין השורות שהסמינר הפך לתזה..?

אלכס: אז מה שקורה זה שבאזור אוגוסט בדקתי עם תמי אם יש סיכוי להפוך את העבודה לתזה. לשמחתי היא הסכימה. עשינו עבודה טובה עד אותו השלב כך שהיה עם מה לעבוד, לא היה לעשות עיבוד נתונים נוסף, רק לעבות את הספרות, לדייק תיאוריה ולמצוא חיבורים יותר סוציולוגיים, כי בהתחלה הכיוון היה יותר פסיכולוגיסטי.

הדר: זה נשמע תהליך לא פשוט, ועדיין אתה מתאר אותו בצורה קלילה יחסית, מה הפך אותו לכזה?

אלכס: אני חושב שהייתה לי את המוטיבציה של- עכשיו או לעולם לא.

הדר: האמנת במחקר שלך?

אלכס: כן, במאה אחוז.

הדר: מה גרם לך להאמין בו?

אלכס: התבססתי על ספרות אמינה מאוד. ידעתי שמספיק שאני מצליח לשכפל את מה שמצאו זה כבר מדהים, כי אף פעם לא בדקו את זה על מסגרות צבאיות. בנוסף, ידעתי שבעקבות המחקר אוכל לעשות הרבה דברים יישומיים בזירה הייעוצית, כמו סדנאות.

זה לא היה קל מן הסתם, כי זה עבר המון דיוקים, המון שיח. מה שעזר מאוד זה שתמי ואני היינו מסוגלים לקיים שיח מאוד עמוק. זה המפתח לכל קשר הנחיה. הקשר אפשר לי לדייק מאוד מהר איפה הבעיות התיאורטיות.  

הדר: אתה מדבר על דיוקים ועל תיאוריות, אני סקרנית כמה מאמרים קראת לאורך הדרך? 

אלכס: אני פותח את הזוטרו, רגע. יש לי 246 פריטים שמורים, אני מניח שקראתי 50 פלוס לעומק. רפרפתי על עוד איזה 20. אז בואי נגיד סביב ה-70 פלוס.

הדר: איך בחרת מה לקרוא? אנחנו מוצפים בידע אך הזמן שלנו בסוף מוגבל. איך ידעת מה חשוב?

אלכס: חיפוש מאמרים ב  Google Scholarוהיכולת שלי לחשוב אסוציאטיבית על מושגים חלופיים וכך לחפש מאמרים שיותר רלוונטיים לנושא שלי, היא מיומנות מפתח. בנוסף, כל מאמר זרק אותי להרבה מילות מפתח אחרות, שזרקו לעוד מילות מפתח, ובהדרגה כמות המאמרים הרלוונטיים הלכה וגדלה. בשלב הזה, תכלס, בחרתי רנדומלית על מה להסתכל. כשזיהיתי תמה התעמקתי בה עוד. היו מאמרים שהייתי קורא לעומק, ואחרים שהייתי מרפרף עליהם, תלוי ברלוונטיות. הייתי קורא לסירוגין, עם עצירות בין מאמר למאמר. לאורך היום הייתי מג'נגל בין מליון דברים, אז כשהיו לי 20 דקות הייתי קורא, מסכם, כותב לי הערות ועובר לדבר הבא. לא אפקטיבי בעיני לקרוא במסות, כי אז הולכים לאיבוד.. דבר נוסף, בקורס של תמי התחדדה לי חשיבות פירוק המאמר בעת הקריאה, ממש ניתוח שלו: מה משפיע על מה, מה ההשפעה ועוד. עשיתי את זה על כל מאמר שהיה נראה רלוונטי. ארגנו (תמי ואני) את המאמרים על איזושהי מפה שבנינו, הבנו מה רלוונטי לנושא המחקר ומה לא. העבודה כתבה את עצמה באיזשהו שלב.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

 

הדר: ואיך ארגנת את כל הידע?

אלכס: יש אנשים שאוהבים לכתוב עם כרטיסיות ועם ציטוטים, אני אוהב את המאקרו יותר. בהתחלה ארגנתי את החומרים עם כרטיסיות, אחר כך היו לי יותר חומרים אז זה לא התאים והתחלתי להשתמש במפות מנטליות[2], זה היה מעולה. כתבתי לי את שמות המאמרים ואת הנקודות המרכזיות, וארגנתי לי את החיבורים בין המאמרים. המפה עזרה לי להבין מה הפערים ואיזה חיבורים חסרים לי, איזה חלקים אני צריך להבין טוב יותר.

הדר: אז תגיד... מה הסוד? איך כותבים תזה מצטיינת? גלה לי.

אלכס: האמת שלא ציפיתי לזה, ולא שמתי את זה כמטרה.

הדר: ואולי זה מה שגרם לך לזכות..? משהו באותנטיות?

אלכס: (נבוך). נכון.. ולכן אגיד שאני קצת מובך מהמעמד של הריאיון, אבל זה כנראה אומר שזה המקום הטוב להיות בו.

דבר ראשון, אני חושב שזה שכתבתי באנגלית היה מעולה, יש משהו בכתיבה באנגלית שמקפיצה את העבודה. אלא אם כותבים מעולה גם בעברית, אבל לפעמים יש בעברית קושי מסוים. אם זו תזה איכותנית, אולי עדיף עברית. אני פשוט היגרתי לישראל, אנגלית הייתה שפת מעבר, אז יותר זרם לי באנגלית, אני קורא המון. חשוב לכתוב בשפה שאת יודעת שתכתבי בה הכי טוב.

דבר שני, תקשורת תמידית עם המנחה. אני כל הזמן מגלה כמה שזה נכון מחדש. אפילו אם הייתי קורא 200 מאמרים, אין שום סיכוי שאדם אחד לבד יוכל לייצר משהו ברמה איכותית. זה תמיד  יהיה משהו שיתהווה בעבודה משותפת. אמנם  הכתיבה היא שלי, המודלים שבחרתי הם שלי, אבל ההשחזה והדיוק הם תוצר של ההנחיה בלבד.

הדר: אז, איך נראית פגישה אפקטיבית עם המנחה?

אלכס: זו שאלה טובה. זה מאוד תלוי במנחה ובדינמיקה, במה שמתאפשר למנחה. לא כל מפגש מנוצל היטב, אין מה לעשות. יש מפגשים שמתבחבשים ויש כאלו שהם וואו. הכי חשוב תמיד לבוא עם חומרים כתובים שהמנחה כבר קראה. 

הדר: ומה עוד? (מכניסה קצת פרקטיקות ייעוציות לראיון...)

אלכס: אני חושב שמה שלי עזר מאוד, זה שהמטרה שלי הייתה לפרסם. אני לא צוחק איתך, תחשבי שהמטרה של זה גם כשעוד חשבתי שאכתוב סמינר, הייתה לפרסם.

דבר נוסף שעזר לי היה עבודה שיטתית. באיזשהו שלב המורכבות חומקת בין הידיים וזה מתסכל ממש. אם לא מחזיקים את זה ומבינים איפה הבעיה, נתקעים בהמשך.  

הדר: איך עושים את זה?

אלכס: ממש מכינים תשתית טובה לפני. בפועל, נכון שאומרים 'תשחיז את הסכין פעמיים כדי לחתוך פעם אחת'? אז אצלי זה היה להשחיז את הסכין במשך 6 חודשים, ואז לכתוב במשך שבועיים.

הדר: מפות המוח שעשית עזרו לך למצוא את ההיגיון בין כל החומרים?

אלכס: כן. אגב, דבר נוסף שעזר לי הוא השימוש בתוכנת [3].Zotero מה שאני אוהב בZotero זו ההתממשקות הטובה עם הWord. ברגע שהכתיבה זרמה ולא  הייתי צריך לעצור לכתיבת מקורות, התפניתי לעיסוק בתוכן בלבד. הרי מה עושה סטודנט שתקוע בכתיבה? מתחיל לעצב את הביבליוגרפיה (צוחקים). אבל עדיין כיף לי לפעמים לכתוב את המקור בעצמי, זה גורם לי להרגיש שבאמת סיימתי.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

 

הדר: שמתי לב למשהו מעניין שאמרת בראיון.. אתה למעשה מספר שהמחקר שלך התבסס על התנסות שלך כמפקד שהתמודד עם פרדוקס. אתה חושב שהחיבור האישי שלך השפיע על איכות העבודה?

אלכס: בהחלט. זה הפך את זה ליותר קל. קראתי כבר ספרות על פרדוקס, חלק מהדברים הכרתי, הנושא הזה עניין אותי. אבל לא יצא לי לקרוא עד המחקר על צוות, שם התחדש לי הרבה.  

אגב, טיפ נוסף שעולה לי קשור בכלל למושג שלמדתי בקורס של פרופ' עדנה לומסקי פדר. קוראים לזה 'סקירת ספרות מגוייסת'.

הדר: מה זה אומר?

אלכס: זה קצת מזכיר את הState of Mind של כתיבת הצעה ללקוח, כיועץ. כלומר, אסור שהדברים יהיו באוויר,  אתה חייב לבנות טיעון שמדויק למה שהאדם קורא (וצריך). המיומנות הזו צריכה להיות גם בעולם המחקרי. יש להבין את התופעה לעומק ואז למצוא מאמרים שתומכים ושסותרים, ולהתמודד איתם. לדעת לנמק את הבחירות שלי. זה גם מתחבר ללמידה פעילה. לקרוא מתוך הבנה שממה שאני קורא אני רוצה כבר לכתוב. זה משהו שהוא קפיצת מדרגה מאיך שמלמדים בתואר הראשון.

הדר: נשמע שיש כאן חשיבה על חשיבה. לשאול את עצמך כל הזמן למה התיאוריות שבחרת משרתות אותך, להיות כל הזמן ברפלקציה כלפי תהליך העבודה שלך.

אלכס: בדיוק. אגב, זה מזכיר לי ספר שעזר לי מאוד בעת כתיבת התזה, של אומברטו אקו[4] שמדריך איך לכתוב תזה. הספר הכי מצחיק והכי ציני שפגשתי! ממליץ מאוד מאוד.

עוד משהו שאני נזכר שעזר לי, זה החיכוך עם הידע. יש את העקרון הזה של איך את יודעת שאת מבינה משהו? שאת מסוגלת להסביר אותו במילים שלך, ללמד את זה. קחי את המאמרים שאת קוראת ותנסי להסביר אותם לאנשים. אם הם מבינים- מעולה. אם לא- תנסי שוב. זה גם פותח את היצירתיות בעיני.

הדר: שאלה לסיום.. סיפרת לי שאתה כותב כעת על הדוקטורט. יעוץ ארגוני זה תחום מאוד יישומי ואני סקרנית האם אתה חושב שחשוב שהיועץ הארגוני יהיה גם חוקר.

אלכס: זו דילמה שתלווה תמיד את המקצוע, כמו את כל המקצועות... את שאלת אותי קודם "מה צריך?" אז אני אגיד, לא צריך כלום. אין צריך. אני חושב שיש הרבה אפיקים להצלחה בכל תחום, וכנראה ההצלחה הכי טובה היא מה שמצליח להיות בר קיימא מבחינת מוטיבציה, תעצומות, ערכים, כל הדברים האלו. אני לא חושב שיועץ טוב צריך להיות אקדמאי, ואני לא חושב שאקדמאי טוב צריך להיות איש פרקטיקה. האם יש יתרון בלהיות גם וגם? בוודאי.

בעיני היתרון הוא שאתה פוגש את השטח ומבין מתי התיאוריה מנותקת, ומצד שני הפרקטיקה מאפשרת לזקק שאלות יותר מעניינות או שאלות שברמה האקדמית יכולות להיות מרתקות, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו. הקשיים זה הדרישות הסותרות. הקצב המהיר בחוץ לעומת הקצב האיטי בפנים (באקדמיה). מצד שני, גם על זה אני מנסה לשאול שאלות. כתיבה היום גם באקדמיה צריכה להיות קולחת ובקצב מהיר יותר. אז, איך כתיבה בחוץ עוזרת לי לשפר את הכתיבה האקדמית? איך אני מצליח להביא מודלים מהאקדמיה שייצרו ערך כלפי חוץ..? זה  קשה לאללה... מצד שני זה להבין גם את המוטיבציות. זה הדברים שמתדלקים אותי. אני מאוד נהנה מהעומק האקדמי ולא סובל את הקצב. אז, אם אני לא נהנה מהקצב, ויכול להיות שככל שהמתקדמים הקצב עולה כי צריך יותר פרסומים... או שהשאלה תהיה או זה או זה. בגדול, אם הייתי יכול להיות בשני העולמות במינונים משתנים, הייתי הרבה יותר נהנה מזה. מהזווית האקדמית, כנראה שזה אומר שלפעמים לא אוכל להיות בטופ של הטופ.. וזה בסדר. כי סטטיסטית רוב הסיכויים שלא תהיה שם. אני חושב שלפעמים דווקא הרדיפה הזו אחרי הישגיות, בטח לחבר'ה שעושים את התואר, לדעתי לא עושה טוב. כאילו, בפועל המסלול שאני עזבתי כל הזמן אילץ אותי לבחור מחדש, לפחות כמו שאומרים בזוגיות שצריך כל הזמן לבחור מחדש את בן הזוג, אז גם כאן, אני כל פעם בוחר מה זה מחדש, ופשוט אומר לי שאני בא יותר מפוכח.. וגם, אני חושב שיותר קל להתחבר לדברים כשיש להם משמעות אמיתית. כשאני לומד לתואר, כמה הציון במבחן משקף באמת כמה אני יודע? לא באמת. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתנתק מהMind Set הזה. הייתי בשוק מזה שסיימתי תואר שני בהצטיינות, כי בחוויה הפנימית זה לא היה ככה, גררתי את התואר 5 שנים, הכי לא לפי הספר.

הדר: אבל כנראה שלאורך החמש שנים האלו עשית משהו נכון בכל זאת, לא?

אלכס: נכון.

הדר: איפה תרצה להיות עוד 5 שנים מהיום?

אלכס: להיות אחרי שכותבים עלי (בפקפוק כמובן) שסיימתי דוקטורט וכולי (צוחקים), ולהיות מסוגל לעשות משהו פרקטי עם הדוקטורט, שזה לא יהיה רק במגרה, אלא שזה יעזור לאנשים, בתחום של יעוץ ארגוני למשל.

 

 

הדר ויסמן בוגרת BA בעבודה סוציאלית קהילתית, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וכעת בשנה האחרונה של הMA בלימודי הארגון, במסגרת מסלול המצוינות. הדר כותבת את התזה שלה על האופן בו ניהול מרחוק משפיע את תפיסת התפקיד של מנהלים במגזר הציבורי. בנוסף, הדר עוסקת בפיתוח ארגוני, והיא עורכת יחד עם דניאל זוהר את כתב העת 'פקפוק'.

ליצירת קשר עם הדר: Hadar.weisman2@mail.huji.ac.il

 

 

[1] Sociology & Anthropology HUJI סוציולוגיה ואנתרופולוגיה (2021). Retrieved from: https://www.facebook.com/HujiSocioAnthro

 

[3] תוכנה שעוזרת לארגן חומרי קריאה ולאזכר אותם בגוף העבודה ובביבליוגרפיה. לינק לאתר הרשמי: https://www.zotero.org/.

[4] הנה הצצה לתוכן ספר:

 The MIT PRESS Reader (2021). How to Write a Thesis, According to Umberto Eco. Retrieved from: https://thereader.mitpress.mit.edu/umberto-eco-how-to-write-a-thesis/?fbclid=IwAR36fjq8mU2xfNrgaqg8WKFBtfIznSfTKVI6HlCf9dGJIhuteZgkPKICQJU

 

קראו פחות
tmvnt_lyrvn_shny_1.jpeg

פנים חדשות-ישנות במחלקה: ראיון עם ד"ר לירון שני

ראיין וערך: דניאל זוהר

השנה ימלאו שתים-עשרה שנים להקמת 'פקפוק'. החלטנו להתחיל את החגיגות כבר עכשיו, לרגל הזדמנות משמחת שנקרתה בידינו: ד"ר לירון שני, ממייסדי כתב-העת, בדיוק שב למחלקה כחבר-סגל. הריאיון שעשינו לו יאפשר לכם להכיר את הפנים החדשות במחלקה, וגם להתוודע לסיפור שמאחורי הקמת כתב-העת. המשיכו לקרוא ותלמדו על המשחק האקדמי (ולא פחות מכך – פוליטי), על יחסי סגל-סטודנטים במחלקה (ועל העליות והמורדות שלהם) ועל פרדוקסים יווניים (על הספינה של תזאוס, כבר שמעתם.ן)?

קרא עוד

 

אהלן לירון. אני רוצה להקריא לך שני משפטים, תגיד לי אם הם נשמעים לך מוכרים. "לפני שנתיים וחצי התכנסו בלובי המחלקה קבוצת סטודנטים לתואר שני בתחושת דכדוך קלה. הרגשנו שאין במחלקה תחושה של קהילה, ואין דיאלוג בין הסטודנטים לבין המרצים ובין המרצים והסטודנטים לבין עצמם".

(מחייך) כן, זה מאמר הפרידה שלי מ'פקפוק'.

כן זה נכתב באמת בשנת 2010. שנתיים אחרי שהקמתם את 'פקפוק', בשנת 2008. הכותרת היא "פקפוקי פרידה: על פקפוק, המחלקה והמרחב שבניהם".

אז באמת זו היתה התחושה שלנו במחלקה, הייתי אז בתואר שני, יחד עם קבוצה מגובשת, בעיקר של מתרגלים בתואר השני. היתה תחושה לא טובה. זה היה בדיוק אחרי כל מיני פרשיות סוערות שטלטלו את המחלקה, שלדעתי עדיין יש להן השפעה. והייתה תחושה שכל אחד סגור בחדר שלו ולא מדבר, שהמחלקה במצב לא טוב. ואנחנו, בתור מי שהתעסקנו כל הזמן בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שזה מה שעניין אותנו, רצינו לדבר על זה, ולא הרגשנו שיש לנו מקום לזה. אז אמרנו, בואו ניצור במה שתעשה את זה.

לי לא היה מושג, חוץ מלערוך את עיתון בי"ס "שיטים" בערבה או את עיתון הכיתה שלי בכיתה ו', לא היה לי יותר מדי ניסיון איך עושים עיתון; ונעם קסטל, שגם הוא היה אז סטודנט לתואר שני שכבר ערך לפני-כן את "פי האתון", ידע לעבוד בצורה יותר רצינית. אז אני ואחרים דחפנו מאחורה, והוא הוביל את העריכה בפועל. כלומר הוא היה העורך של הגיליונות הראשונים עד שאני הצטרפתי אליו. היינו אז חבורה של סטודנטים, חלקם המשיכו אחר כך באקדמיה. הרעיון היה ליצור משהו שידבר גם על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה עכשיו, וגם על מה שקורה במחלקה. ועם הזמן זה באמת תפס כנפיים, והגיע לכל מיני מקומות. אני מדבר על עידן שהוא טרום-פייסבוק, טרום-כל הרשתות. או כשהן רק התחילו. אבל ברשימת המיילים 'פקפוק' הגיע לפרופסורים בבן-גוריון ובחיפה, שהתייחסו ודיברו איתנו על הדברים שפורסמו, וגם אנשים משם התחילו לפרסם ב'פקפוק'.[1] גם במחלקה עצמה אני חושב שזה עורר משהו: פרופ׳ מיכל פרנקל, אז מרצה צעירה יחסית, תמכה בנו מההתחלה, גם פרופ׳ גד יאיר, שהיה ראש המחלקה עודד אותנו. אבל רוב הסגל היה די אדיש. ויחד עם זאת, זה גם היה עניין של הסטודנטים, אז הם לא רצו להתערב יותר בזה יותר מדי. ועכשיו, כשאני חוזר עשר שנים אחר-כך למחלקה, התחושה היא שהאווירה פה יותר טובה. אני חושב שעדיין יש פה צלקות, אבל האווירה בקרב חברי הסגל, היחס לסטודנטים והגישה אליהם – התחושה היא שהמחלקה במצב הרבה יותר טוב.

אז על התהליך הלימינאלי עוד נדבר בהמשך, כלומר על ה"קאמבק" ועל כניסתך לסגל. אבל קודם נדבר על תהליך אחר, על התהליך שעבר על 'פקפוק'. אפשר לומר ש'פקפוק' התחיל כפלטפורמה לדיון על "ד' אמותינו",  ואחר כך קיבל את התנופה של עיסוק במה שקורה בעולם המחקר החברתי?

לא, אני לא חושב. כבר בהתחלה דיברנו על פינה של "חזית המדע", שיח עם מרצים וסטודנטים מתקדמים שיש להם ידע בתחום מסוים, ויציגו את הטרנדים החזקים במחקר. כי התחושה שלנו בתור סטודנטים הייתה שמדברים כל הזמן על ההוגים הגדולים ועל התאוריות הגדולות, ולא מדברים על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה העכשווית, שקורית כאן ועכשיו. רצינו שמישהו שמבין בתחום מסוים יגיד לנו: "אלה הדברים החשובים", ומי שירצה יוכל להתחיל מהם.[2] והיו סוגיות שהתעסקו בסילבוסים ובהטייה פוליטית  של חומרי הקריאה, או שצריך למחזר יותר במחלקה. היו גם נושאים של שיח מול הסטודנטים, דירוג כתבי-עת, האם על האגודה האנתרופולוגית לנקוט עמדה פוליטית ועוד. כל מה שהעסיק אותנו בתור סטודנטים.

אני לא בטוח עד כמה סטודנטים לתואר ראשון קראו את 'פקפוק'. אבל אנחנו יצרנו את 'פקפוק' באותן שנים בעיקר בשביל עצמנו – המסטרנטים והדוקטורנטים. וגם כשאתה שואל: "מי היא המחלקה"? האם סטודנטים לתואר ראשון הם המחלקה, שעוד שלוש שנים כבר הולכים? האם אלה המסטרנטים והדוקטורנטים, או האם חברי הסגל הם המחלקה? אבל בלי הסטודנטים אין להם שום משמעות, במובן מסוים. ואולי חברי הסגל המנהלי? כשאנחנו מדברים על "המחלקה", ועל האווירה במחלקה ועל התרבות במחלקה –  מי אלה אותם אנשים? שלא לומר עכשיו בעידן הזום, שאפילו המסגרת המרחבית כבר לא קיימת. אז אנחנו דיברנו עם עצמנו על דברים שחשובים לנו. למשל, היה ניתוח אקטואלי של המלחמה בעזה, שעורר דיון אצלנו על האם זה רלוונטי לעיתון. או השאלות עד כמה רדיקלים אנחנו יכולים להיות, עד כמה אנחנו יכולים לצאת נגד המחלקה,  כי אנחנו עדיין פועלים בתוך המחלקה, ובאינטראקציה איתה. עד כמה אנחנו יכולים להעביר ביקורת? היו ויכוחים, והיה תוסס. ובאמת אז היו פחות במות שעל גביהן אנשים יכלו להביע את עצמם.

אז 'פקפוק' לא צמח יש מאין.

נכון. אחד מהפתרונות היו קבוצת קריאה באנתרופולוגיה של חבר'ה מתואר שני. זאת לא הייתה המצאה שלנו, אחר כך התברר לנו שגם במחזורים קודמים לנו היו דברים כאלו, אבל מבחינתנו זה היה משהו שלא היה קיים לנו. בחרנו טקסטים עכשוויים באנתרופולוגיה, כל אחד מהתחום שלו. מאותה הסיבה שתיארתי קודם: היתה תחושה שחסר לנו. היה לנו חסר עיסוק באנתרופולוגיה עכשווית. היינו נפגשים בסלון של כל אחד מהחברים ואירחנו חברי סגל ודוקטורנטים, שיעזרו לנו להבין מה קורה בעולם, או לדבר על טקסטים. תמר אלאור התארחה אצלנו, למשל. זה מפני שהיתה חסרה לנו אינטראקציה בין-אישית, ושיח על הדברים שהעסיקו אותנו. 'פקפוק' היה אחד מאותם מיזמים, והוא באמת תפס יותר.

ולא היה לכם קורס קריאה באנתרופולוגיה עכשווית, כמו שיש היום?

לא, לא היה דבר כזה.

מה שאתה מדבר עליו באמת מזכיר את מה שקורה היום ב'פקפוק', שמהווה גם מסגרת של קבוצת-כתיבה, במידה רבה של סטודנטים בשנים הראשונות לתואר. אני מתרשם שיש פה התפתחות לצד מורשת שממשיכה ברוחה.

ואחד ההבדלים באמת, בין אז להיום, הוא שאנחנו היינו בעיקר תואר שני ודוקטורנטים. דרך אגב, דוקטורנטים כמעט לא נוכחים במחלקה. לדעתי, הנוכחות במחלקה כיום היא סוגייה שצריך לדבר עליה. (מחייך) נשים את עידן הקורונה בצד, רוב האנשים במחלקה נמצאים רק יומיים בשבוע, גם סטודנטים וגם חברי סגל. שאני יכול להבין את הצורך הזה, אבל זה יוצר בעיות אחרות: כל שיחות המסדרון, האינטראקציות הבלתי-פורמליות, עכשיו בכלל לא מתקיימות והן חסרות. אבל מכל מיני סיבות רוב המרצים לא מגיעים כיום לירושלים, ולא מגיעים  כמעט לקמפוס. ואם תלך למחלקות אחרות באוניברסיטה – בחלקן המצב שונה, יש התרחשות. בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה פחות. אז מנסים לעשות כל מיני דברים כדי ליצור את הקהילה הזאת, כדי ליצור את הבית: בשנה שעברה היה "קפה-מחלקה", היו כל מיני יוזמות. וגם השנה יש כל-מיני, דרך הזום. אבל גם הרבה פעמים הסטודנטים לא משתפים פעולה. דוקטורנטים עסוקים כל הזמן בעבודות שלהם, כי בדרך כלל דוקטורט בישראל בכלל ובמדעי החברה בפרט זה לא העיסוק העיקרי – כי אי אפשר להתפרנס, כי אין מלגות מספיק מכניסות. וככה נוצר מבנה אמורפי. אז האנשים שהתיישבו ב'פקפוק' היו בעיקר מתואר שני –מתרגלים ואחרים, וגם מי שראה את עצמו בתוך העסק של האקדמיה. אז גם 'פקפוק' עצמו פנה פחות לתואר ראשון, אולי שנה ג' לקחו חלק.

אבל ממה שאני מבין, בניגוד לעבר, הפוקוס של 'פקפוק' עכשיו הוא בתואר הראשון. זה הבדל משמעותי. וגם, כמו שוובר מדבר על מיסוד הכאריזמה אל מול הספונטניות – היתה איזושהי התפרצות מצורך ורצון, והיום 'פקפוק' במקום אחר, של ניסיון לשחזר את אותה התלהבות וליצור את המסגרת הזאת.

למה "פקפוק"?

לדעתי השם עלה מנעם (קסטל – ד"ז). גם השם של "בחברת האדם" (הפרויקט הנוכחי של לירון) הוא תרומה של נעם. הרעיון הוא של ערעור המובן מאליו, מה שאני מדבר עליו כל הזמן.

יחד עם כל הסוציולוגים והאנתרופולוגים, משנה א' ועד האמריטי...

זה אולי קצת יומרני, הרעיון הזה של 'פקפוק'. מה גם שאני לא כזה חתרן בהווייתי, ולא כזה שמערער את המערכת הקיימת או מפקפק בקווי-היסוד. אבל מבחינתי הרעיון היה להציף שאלות ולעורר דיונים כדי להוביל לשינוי בתוך המערכת, לשפר את המחלקה, לשפר את האינטראקציות בין אנשים, ליצור את המרחב הזה. אני גם טיפוס, שבכל מקום שאני מגיע אליו חשוב לי ליצור מקום של קהילה ושל שייכות. זה לא קרה לי בתואר הראשון. בתואר הראשון דווקא הרגשתי יותר בנוח במדעי-המדינה, החוג השני שלמדתי בו. רק בסוף התואר הראשון ובתחילת התואר השני, המזכירה המיתולוגית אז, אילנה, פנתה אלי ואמרה: "יש לך ציונים טובים, אולי תרצה לתרגל". בכלל לא חשבתי על הרעיון הזה לפני שהיא הציעה אותו. ואז הפכתי להיות יותר מעורב במערכת, והניסיון לבנות קהילה היה יותר משמעותי מבחינתי.

אני חוזר לשם 'פקפוק', זה באמת נשמע פקפוק במובן הרחב של המילה: ב"מובן-מאליו", ובאימוץ "חוש-ביקורתיות". אז אולי תשמח לשמוע שאת המאמר הראשון שלי לכתב העת הנוכחי הקדשתי לעיסוק ב"פקפוק" כמושג-מפתח במחקר החברתי. ועכשיו, למי שעדיין לא הספיק להכיר אותך: ספר לנו על עצמך.

גדלתי בערבה, במושב עין יהב, והרעיון של קריירה אקדמית אף פעם לא נראה רלוונטי לחיים שלי. אף אחד בסביבתי לא היה באקדמיה, מה שנקרא "דור ראשון להשכלה גבוהה". תמיד עניינו אותי נושאים חברתיים, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כאופק. רק בסוף השירות הצבאי, כשהתחלתי לחשוב מה אני רוצה ללמוד, התחלתי להבין שזה דבר שכן מעניין אותי. ואז גם נחשפתי לעובדה שאנשים באמת חיים מזה, הבנתי שזו אופציה מעניינת. אז בעקבות בת זוגי שכבר למדה בירושלים החלטתי שגם אני אירשם לאוניברסיטה העברית. בהתחלה רציתי יחב"ל ומדע המדינה, אבל בתור מי שיצא מבית-ספר בערבה עם ציוני בגרות לא-גבוהים ופסיכומטרי לא-בשמיים, יחב"ל ירד. עניין אותי פוליטיקה, ונרשמתי גם לסוציולוגיה "בשביל שיהיה עוד משהו". כבר בסמסטר הראשון –קורס "מבוא לאנתרופולוגיה" שלימד אז איל בן ארי, היה לי מאוד משמעותי. הוא שם לי משקפיים אחרים על העיניים, התחלתי להסתכל על כל מיני תופעות בחברה בצורה אחרת, על טקסים, להבין שיש משמעות כלשהי לדברים "מאחורה", שאולי חשבתי עליהם קודם אבל לא הבנתי לגמרי, והבנתי שאני רוצה להמשיך את זה הלאה. ומהר מאוד הבנתי שבמדעי המדינה, רוב המחקרים אז במחלקה היו כמותניים, או ניתוח-חוקים ותהליכים, ולא היתה אתנוגרפיה. ואני רציתי לעשות מחקר אנתרופולוגי-פוליטי. הרעיון היה לחקור מפלגה, פוליטיקה הארד-קור. אבל הדברים התגלגלו אחרת: בתואר השני היו לי מנחים עוד לפני שהיה לי נושא, נורית שטדלר ואייל בן-ארי, וחיפשנו נושא שיתאים לשלושתנו. ואז ראיתי כתבות בעיתונות על מאבקים, "הכתומים מול הירוקים", מפוני גוש קטיף שרצו להקים יישוב חדש וארגוני הסביבה שהתנגדו לו.

פתאום קפץ לך לראש לוי-שטראוס.

את האמת, לוי-שטראוס לא קפץ לי אז אלא אחר כך, הוא ממשיך לקפוץ לי...

הניגוד של צבעים מזמין סטרוקטורליזם.

לא בטוח אם של צבעים, אבל המסגור הזה. והיתה לי תחושה שהנה, אולי יש לי כאן שתי הקבוצות שהן אולי האחרונות בחברה הישראלית, שיש להן אידאולוגיה ברורה, יש פה התנגשות בין שתי תפיסות אידאולוגיות בחברה הישראלית. ואז חשבתי שאולי יש כאן קבוצה מודרנית (המפונים) אל מול קבוצה פוסט-מודרנית (הירוקים), למרות שאחר כך ירדתי מזה. אז באמת התזה שלי עסקה בהתנגשות בין מודרניות לבין פוסט-מודרניות, ואני בכלל רציתי לכתוב על הפוליטיקה של ועדות התכנון. בשלב מסוים הגעתי לשדה והתחלתי לדבר עם האנשים, ומה שהכי עניין אותם זה להגיד כמה הם ירוקים, וכמה הם אוהבים את הטבע, ואיך הקבוצה השנייה בעצם "לא אוהבת את הטבע, והיא לא ירוקה באמת, היא גם לא ציונית באמת". ואז הבנתי, כמו רוב האנתרופולוגים שמגיעים לשדה עם רעיון מסוים, ואז השדה אומר להם: "נחמד, אבל זה לא מה שמעניין אותנו".

אז התזה שלי היתה על הפרשנויות השונות שלהם לטבע. זאת היתה חוויה מעניינת מאוד מבחינה השוואתית בין שתי קבוצות.

לאט לאט הבנתי שכל התחום של סביבה וטבע זה תחום ענק ומרגש, ורציתי להתעסק בזה בדוקטורט. אבל במחלקה אצלנו לא היה אף אחד שהתעסק ממש בתחומים של סביבה. אז פניתי לדני רבינוביץ' מתל אביב והיה חיבור טוב. בהתחלה התכנון היה לכתוב דוקטורט שימשיך את התזה, כשהיו לי שלוש זירות שונות: הקמת יישובים חדשים בנגב, חוות בודדים והרחבת שטחים חקלאיים בערבה. הערבה היתה רק זירה אחת מתוך שלוש. אבל בשלב מתקדם, כשכבר אספתי חומרים, הבנתי שיש לי פה שני דוקטורטים נפרדים. יש פה את התחום של חוות בודדים ושל יישובים חדשים, ויש את מה שקורה בערבה. ואז לאור התייעצויות החלטתי לשים בצד את כל החומר של היישובים החדשים (ואני מקווה מתישהו באמת לחזור לזה), ולהתמקד בערבה, ולעשות ממש ׳אנתרופולוגיה בבית׳. ובסופו של דבר משאלות של קונפליקטים ופרשנויות שונות של טבע, לאומיות ויחסים עם בדואים עברתי להתעסק בשאלות של אנושי ולא-אנושי, מתח בין חקלאות וסביבה. ואז נפתחתי לכל העולם של פוסט-הומניזם, אנתרופולוגיה מעבר לאדם (anthropology beyond the human), המפנה האונטולוגי וכו׳.

מתי נגיע להרווארד ולMIT?

אז זהו, באמצע הדוקטורט שלי בתל אביב עברנו לבוסטון בעקבות בת-זוגי, ועם הילד הראשון, בשביל הפוסט-דוקטורט שלה בביולוגיה ומדעי המחשב. אני התארחתי עד סוף הדוקטורט במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד.  בדיוק שיניתי אז את תחומי המחקר ורציתי להתעסק יותר באנושי ובלא-אנושי. היו לי עצי-שיטה שהפכו למרכזיים בשדה, אבל לא ידעתי מה לעשות איתם: הם לא היו סמל, והם לא היו רק כלי פוליטי. הם היו משהו מעבר, ולא הצלחתי להבין מה זה. ואז אני זוכר די בהתחלה שהינו בארה״ב, השתתפתי בפעם הראשונה בכנס האנתרופולוגי האמריקאי. ואז היתה תקופה שכמעט כולם דיברו על המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה. אני לא ידעתי מה זה בכלל. אבל ראיתי שכולם מדברים על דברים שאני מתעסק איתם – אני חשבתי שאני בעולם אזוטרי במחקר, בישראל אף אחד לא דיבר איתי על הדברים האלה, ופתאום אתה מגלה שאתה חלק משיח ענק שכולם מדברים עליו, אולי יותר מדי אפילו. זה הפך היום להיות מעין "buzz-word" שכולם מדברים עליה. ואז באמת התחלתי לשחק עם הדברים האלה, של אנושי והלא אנושי, ואני עד היום ביחסי שנאה-אהבה עם העולם הזה, שאני מנסה להבין מה קורה שם, ויש לי גם הרבה פקפוק על עצם היותו. ואז כשהתכוננו לקראת החזרה לארץ, אחרי שש שנים ועם שלושה ילדים ואחרי פוסט דוקטורט בMIT וברנדייס, התחלנו לנסות להבין מה קורה, והצלחנו, גם מורן וגם אני, להגיע לאוניברסיטה העברית. ומבחינתי, החזרה לירושלים היא כמו לחזור לקהילה שלי, לבית שלי. מבחינתי זה דבר משמח מאוד.

לירון במהלך עבודת השדה בפוסט-דוקטורט, שדה בוקר. צילום: ניר פרידמן

לירון במהלך עבודה-השדה בפוסט-דוקטורט, שדה בוקר. צילום: ניר פרידמן

זה בדיוק מוביל אותנו לכניסה שלך למוסד, והפעם על תקן אחר, בסטטוס אחר. ספר על החזרה ועל הכניסה שלך כאיש סגל לאוניברסיטה העברית.

הכניסה מאוד מוזרה, כי בעצם אני נכנס בעידן הקורונה, אז אין ממש כניסה. אני לא מגיע לבניין, אני לא מדבר פנים-אל-פנים עם האנשים. חוץ מזה, יש בזה משהו מוזר שהמרצים שלי, שלימדו אותי לאורך התואר הראשון והשני, הם עכשיו קולגות שלי לכל דבר. והם קיבלו ומקבלים אותי יפה מאוד. אבל עדיין אני מנסה להבין איפה מקומי בכל זה. ואני מתחיל לקדם את הדברים שחשובים לי ואני רוצה... ליצור את הקהילה, וליצור את הבית באיזשהו מובן. מצד שני, כרגע אני כבר בסטאטוס שיש לי בית משלי. ובעידן הקורונה, איך אנחנו מצליחים לשמור על הפרדה בין בית לבין העבודה? כמו שראית אתמול בקורס[3], תומר נכנס לשיעור, היה לו משהו חשוב נורא להגיד. אז זה שאלה, איך יוצרים את הגבול. והעובדה שהילדים פה בשעות העבודה, זה מכניס את כל המערכת לעולם מבולבל שכל הזמן אתה עובד או עם הילדים, כל הזמן במרוץ מטורף.

גם הצורך שלנו להבחין, להבדיל, להפריד ולתחום מעלה אסוציאציה של מבחר תאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות.

אני חושב שבעולם שלנו זה בגדר מאבק תמידי. בטח עכשיו כשכולם מתחילים לעבוד מהבית, ואז הגבולות האלה לא תמיד ברורים. למשל, אני זוכר שפעם ניסו לקבוע סמינרי מחלקה עד שעה מסוימת, כדי שנוכל להוציא את הילדים מהגן אחר-כך. ועכשיו יש הרבה פגישות וישיבות, לאו דווקא במחלקה – המחלקה עדיין משתדלת לא לפלוש לשעות הערב, למרות שהרבה פעמים אין ברירה – אבל הגבולות מתחילים להיות מטושטשים. העובדה ששנינו אקדמאים, וחברי סגל צעירים, במרוץ לקביעות – מצד אחד זה נחמד, כי אנחנו גמישים בזמנים שלנו, ומצד שני – שנינו צריכים לתת פול-גז על פרסומים ומענקי מחקר ומפגשים והוראה חדשה, וזה לא פשוט.

המרוץ לא הסתיים. לא קרעת את חוט הסיום בסערה ו...

להיפך, להיפך. עכשיו המירוץ רק מתחיל לקראת הקביעות. אבל קודם כל אני כולי שמחה לקבל תקן, זה דבר נדיר, ולא קשור רק ליכולות שלי, אלא במידה רבה עניין של מזל והסיטואציה הפוליטית וכו', כי יש לי הרבה חברים מצוינים ומבריקים שפרסמו במקומות מצוינים, שלא מצליחים לקבל משרה באקדמיה.

מה הם עושים?

או מוצאים עבודה אחרת, או עובדים כמרצים מן החוץ: שיעור אחד בבן-גוריון, שיעור אחד באחווה, ושיעור אחד בצפת... זה סיטואציה קשה ואני מאוד מקווה שהמאבק הנוכחי שלהם, של מה שנקרא – ״הסגל הזוטר״, שאני תומך בו מאוד, יצליח לשפר את מעמדם. הרבה מהחברים שלי, בטח דור מעלי אבל גם בדור שלי, לא מצליחים למצוא את המקום שלהם באקדמיה, כי יש מעט מאוד מקומות, ולעתים הם צריכים ליצור לעצמם את הנישה שלהם מחוץ לאקדמיה.

יש פה כל מיני שיקולים וכל מיני מדדים, שהם לא תמיד רלוונטיים. אחד הדברים שמפריעים לי למשל – בתור מי שפועל הרבה להנגשת מדע ולתקשורת עם הציבור בחברה הישראלית – הרבה פעמים המדדים לא מסתכלים על פרסומים בעברית. נוצרו כאן מוסכמות שעברית זה לא נחשב. אבל מבחינתי יש חשיבות גדולה לפרסם בעברית, שאנשים בחברה שלך יקראו את המחקר שלך, שזה ישפיע עליהם, שהם יכירו אותו. הדוקטורט שלי למשל קיים בעברית, ואני יודע שהורידו אותו הרבה (לא יודע אם קראו, אבל הורידו). וגם אנשים מהערבה, שעליהם כתבתי, קראו את הדוקטורט, ואני יודע שהוא עובר בין אנשים. גם נתתי כמה הרצאות מול אנשים בערבה על הממצאים שלי, שזו גם איזושהי אינטראקציה מוזרה ומעניינת, אתה מחזיר את החומרים שלך לנחקרים.

שיעור קלאסי ביחסי חוקר-נחקר.

כן כן. אבל יש לי הרבה חברים, שחלקם עושים עבודה מדהימה בהנגשת הידע שהם עושים לחברה הישראלית, ושהוא ידע רלוונטי, אבל זה לא נמדד להם עבור ענייני משרה. זה כרגע המשחק האקדמי, אני כרגע מנסה לשחק אותו, אני מקווה שמתישהו אני אהיה בעמדה שאני אוכל לשנות חלק מהדברים. כבר עכשיו אני פועל איפה שאני יכול, ב"בחברת האדם", שזה לדוגמא פרויקט שכולו התנדבות וחלק מהמטרות שלו הם להפוך את הידע האנתרופולוגי (ואחרים) לנגיש ורלוונטי לציבור הישראלי, וכדומה. למשל ב-2017 ערכנו (יחד עם רפי גרוסגליק ונתליה גוטקובסקי) גיליון מיוחד של סוציולוגיה ישראלית. רבים יגידו לך – "לערוך גיליונות בעברית לפני הקביעות, זה גרוע לקריירה האקדמית. זה גוזל לך זמן ולא נחשב". אבל לנו היה חשוב שהגיליון הזה יצא, שתהיה כתיבה בעברית על סביבה וחברה נגישה לסטודנטים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. והיום, אנחנו יודעים שיש שימוש במאמרים האלה בסילבוסים. אז למרות שאני משלם על זה מחיר בקריירה האקדמית, אני חושב שיש לזה משמעות. ועל פניו, "לא כדאי" לי יותר לפרסם בעברית עד הקביעות. כי זה "בזבוז אנרגיה ומשאבים". אני לא יודע עד כמה אני אעמוד בזה... הייתי שמח שזה ישתנה, אבל כרגע, זה המשחק.

אני רוצה לחזור ליחסי הסגל והסטודנטים. במאמר שבו פתחנו, כתבת את המשפט הבא: "נדמה שבקרב חלק מאנשי הסגל במחלקה עדין רווחת הגישה של שמירת הבעיות והכביסה המלוכלכת עמוק בפנים: לא לדבר או להציף את הבעיות והקשיים"... "לחלק מהמרצים היו טענות על כך שאנחנו לא מבינים ולא יודעים כמה מאמץ הם השקיעו כדי ליצור את מה שקיים וכמה הם נלחמו כדי שגם המעט הזה יתקיים... ובכן, אנחנו באמת לא יודעים, כי אתם, חברי הסגל, לא מספרים לנו: לא לפקפוק בפרט, ולא לסטודנטים בכלל. דברו איתנו, נסו ליצור דיאלוג"... עכשיו כש"עברת צד", איך אתה מרגיש לנוכח המילים האלה?

אני חושב שאז כשעזבתי את המחלקה, אמרתי לעצמי:" עכשיו אני אגיד דברים רדיקליים יותר ממה שבדרך כלל הרגשתי נוח להגיד". אבל תמיד זה ככה, יש פער בין חלק מחברי הסגל שמנסים ליצור אווירה נהדרת שסטודנטים ירגישו נוח, אבל הרבה פעמים הסטודנטים לא רואים את זה. לא יודעים מה חברי הסגל מנסים. יש גם כאלה שלא אכפת להם, אבל יש כאלה שעובדים ממש קשה. אני חושב שלפעמים הסטודנטים כן רואים את זה: רואים שחלק מהקורסים מנסים להיות יותר מושקעים ויותר ידידותיים. קח למשל את הסיטואציה של הקורונה: זאת סיטואציה שגם את חברי הסגל היא מוציאה מאיזון. אני חדש במערכת, אז אני בונה את הקורסים שלי לעידן הקורונה. אבל תחשוב על אנשים שכבר 30 שנה מעבירים את הקורסים שלהם, שבונים אותם ומעבירים אותם טוב, פתאום הם צריכים ללמוד משהו אחד לגמרי, לשנות את כל התפיסה. והרבה מהם עובדים קשה כדי לעשות את זה. לא תמיד הסטודנטים מודעים לזה, ולא תמיד הם רואים את זה.

אבל אני עדיין חושב שהדיאלוג צריך להיות יותר אינטנסיבי ויותר חשוף. והתחושה שלי, שהיום בחלק גדול מהמקרים זה קורה. שיש ניסיון דיאלוג, בטח עכשיו באווירה הנוכחית, שיש הזמנות למפגשים לא פורמליים עם המרצים, אני חושב שיש פה ניסיון.

למרות שבתחושה שלי עדיין יש מה לשפר. אני לא מדבר על סטודנטים לתואר ראשון, שאיתם כרגע יש לי פחות אינטראקציה, אלא על מסטרנטים ודוקטורנטים. התחושה שהם תמיד עובדים בבידוד. אז בשנה שעברה ניסיתי ליצור איזה מרחב לדוקטורנטים שאפשר להיפגש ולדבר, אבל זה לא תמיד עבד, גם בגלל חוסר פניות של הדוקטורנטים, שבאמת עמוסים. אני כן חושב שצריך להמשיך ולשפר את האינטראקציות בין חברי הסגל לבין הסטודנטים: בהעברת מידע, במסגרות מרחביות. אבל זה גם צריך לבוא מצד הסטודנטים. למשל ב'פקפוק' – אנחנו יזמנו, היה לנו צורך ודרשנו מהסגל שייתן לנו איזשהו מענה. לפעמים זה עבד ולפעמים לא, אבל היה ניסיון מהשטח ליצור את זה. אני חושב שזה גם דבר שיכול לקרות היום – אם הסטודנטים יתארגנו ויגידו "אנחנו צריכים ככה וככה, בואו תעזרו לנו לתת את המענה" – אני חושב שיהיה רצון טוב לעשות את זה. כשהייתי פוסט-דוקטורנט, חברי סגל אמרו לי "ניסינו לעשות דברים כאלה, וזה לא הצליח, הסטודנטים לא באו ולא שיתפו פעולה". יש פה איזשהו משחק דו-צדדי, שזה צריך לבוא גם מצד הסטודנטים, וגם להיענות מצד הסגל. אני עדיין עומד מאחורי המילים האלה, אני חושב שיש חשיבות לדיאלוג הזה, בין סטודנטים לסגל שכבר מתקיים היום אבל אולי יש עוד מקום לשיפור. אמנם מבחינה פורמלית אני פה בקושי חודש, אבל אני מקווה שגם אני אהיה חלק מהניסיון לעשות את הדיאלוג הזה.

אפרופו דיאלוג, איך את חווה את המפגש עם התלמידים?

עד כה החוויה היתה טובה. חבל לי שאין את האינטראקציה הבינאישית, שאנשים יכולים לגשת אליך אחרי השיעור ולדבר איתך. בשנה שעברה, כבר בעידן הזום, כשהעברתי קורס לתואר שני ("הפוליטיקה של הטבע" – ד"ז), עשיתי שיחות אישיות. הרבה פעמים ב-22:00-23:00, כי אלה השעות שהילדים כבר הלכו לישון וסיימתי להכין להם אוכל למחר, ואז יכולתי להתפנות. ככה שמעתי גם עליהם עצמם וגם על העבודה שלהם בקורס. עכשיו בקורס שאני מעביר לתואר ראשון ("אנתרופולוגיה של הסביבה" – ד"ז) – אני לא יודע איך האינטראקציה. עד עכשיו היו שני שיעורים, אני חושב שהיה טוב, אבל היו שם שבעים סטודנטים. אני לא חושב שאני מצליח להגיע לשבעים סטודנטים. אני חושב שזה שיש עוזר הוראה בקורס  (מחייך) – זה יכול לעזור... הרבה פעמים הוא קרוב יותר אליהם, ומרגישים יותר נוח לפנות אליו מאשר אלי. אני מקווה שעם הזמן יהיו אינטראקציות יותר משמעותיות. למשל בשעות שלפני הזום ואחרי הזום, שאנשים ירגישו נוח לבוא ולדבר ולשאול שאלות. אבל כרגע החוויה היא עדיין מרחוק.

מה מקורות ההשראה שלך?

ילדיי, אורן בן 9, תומר בן 7 ואילן בן 3. השניים האחרונים נולדו בארה"ב.

מקסים.

וגם, אני חושב שאחד הדברים החשובים בשביל אנתרופולוג באופן כללי, וחוקר בפרט, היא סקרנות לאנשים. אני חושב שאני פשוט עוצר את עצמי לא לעשות מחקרים על כל דבר שאני רואה. כל המחקרים שלי הם אנתרופולוגיות בבית, באיזשהו אופן. אני חוקר את הדברים שמסביבי.

בבית בבית.

בבית בבית, במגירה שבשולחן. אם בדוקטורט זה היה על הקהילה שבה גדלתי ובה הוריי עדיין חיים, והחברים שלי חיים, אז בפוסט-דוקטורט חקרתי את בת-זוגי ואת התחום של ביולוגיה חישובית, שזה כלל גם  את חברים שלי שהיו איתי בבוסטון. רבים סביבי היו ביולוגים חישוביים, ישראלים, אז עד היום אני חוקר קולגות וחברים. אז עכשיו אני עוצר את עצמי לא לחקור את בית הספר שהקמנו לילדים בבית-הכרם, קהילה של בית-ספר חדש (מחייך). וזה כר פורה. או הבן, תומר, חולה מזה שנה וחצי בסוכרת, עולם מדהים! יש שם כל כך הרבה דברים מדהימים מבחינה אנתרופולוגית, הטכנולוגיה, והסולידריות עם אחרים... יש פה המון סוגיות, אז אני אומר: "יש לי כבר המון תחומים שאני חוקר, בוא נעצור עם זה", אבל כל דבר הוא בעיני משהו שיכול להיות מעניין.

יכול להיות שהמידע האמפירי שלך כמדען הוא מקור ההשראה שלך?

יכול להיות, התופעות עצמן. זה מה שמסקרן אותי, מסקרן להבין אותם. גם מסקרן אותי להעביר הלאה את התובנות שיש לי על התופעות הלאה, לאנשים אחרים. אולי זה יכול לעורר אצלם משהו. אז אני חושב שהחומר האמפירי, לצד העיבוד שאני ואנתרופולוגים אחרים עושים... כלומר, אני לא ממציא פה. זה ש"הטבע לא טבעי", לא משהו שאני המצאתי. אבל זה משהו שהרבה אנשים לא מכירים. לסיכום, מקור ההשראה שלי הוא הסקרנות מדברים. אני חושב שיש בי סקרנות לתופעות שקורות. ואתה יודע שעם הזמן, יש תופעה שאנשים נהיים קהים כלפי הדברים בעולם, כי הם צריכים להתמקד בעולם הצר שהם צריכים להתמקצע בו. והעולם הוא מסעיר, יש המון דברים מעניינים! זו התשוקה שבעקבותיה באתי לאנתרופולוגיה, זה מה שמעניין אותי. אני מקווה שאני אצליח לשמור על זה.

תחביבים.

אין לי המון... מורן בת-זוגי טוענת ש"בחברת האדם" לא יכול להיחשב לתחביב, למרות שאני משקיע שם את עיקר זמני הפנוי. מה זה תחביב, זה משהו שאתה עושה בזמן הפנוי שלך, נכון? אני מתעסק ב"בחברת האדם" בזמני הפנוי. זה מה שאני עושה.

אני מסכים עם מורן. תחביבים אמיתיים?

פעם היו קריאה ונגינה, אבל זה פחות רלוונטי. טיולים, אבל היום זה בעיקר טיולים פשוטים עם הילדים. אני מקווה, עוד מעט כשהקטן יגדל, שנוכל לעשות טיולים יותר משמעותיים. בארה"ב טיילנו הרבה יחסית. עוד פעם, אני באמת, sad but true, את רוב זמני הפנוי משקיע בפרויקט שלי "בחברת האדם".

זה לא-לא בסדר, זה פשוט לא תחביב.  

אני יודע, אני יודע. אם למישהו יש הצעה לתחביב בשבילי אני אשמח.

נא לפנות לד"ר שני במייל בעניין. לקראת סיום, אני חוזר למילים שלך מלפני עשור: "אני מאמין שפקפוק ימשיך להשתפר ולגדול, ורוצה להאמין שהוא יהפוך לגורם משמעותי ורלוונטי במחלקה ומחוצה לה. אני יודע שבשבילי הוא היה כזה. פקפוק נעים, לירון". אתה מרגיש שהציפייה שלך התממשה?

כן ולא. כן – כי אני חושב שהעובדה ש'פקפוק' שרד ועדיין קיים שתים-עשרה שנים – זה דבר שלא חלמתי עליו אף פעם. חשבתי שהוא ידעך אחרי כמה שנים. ו-לא, כי אני חושב שהפוטנציאל של 'פקפוק' גבוה יותר מהמצב שלו כרגע, מכל מיני סיבות מוסדיות, חברתיות היסטוריות... אני חושב שהוא יכול להיות במקום יותר מרכזי היום, ואני חושב שיש בו פוטנציאל, ויש פוטנציאל בסטודנטים במחלקה, ובאנשים שרוצים לכתוב במחלקה. יש פוטנציאל לגדול יותר, ואני בתור חבר סגל שמלווה את 'פקפוק' אשמח לעזור ולממש את הפוטנציאל.

דרך אגב, שמעתי פעם שגוף האדם מתחדש כל 7 או 10 שנים. אז אם חושבים על העובדה הביולוגית הזאת מנקודת מבט פילוסופית, תוך עשר שנים אתה כבר לא אותו בן-אדם שהיית פעם.

זה מזכיר את הפרדוקס של תזאוס, אתה מכיר את הפרדוקס של תזאוס? זה פרדוקס יווני על ספינה של אחד הגיבורים האולימפיים. תזאוס עוגן בנמל אתונה, והספינה החלה להרקיב. כדי לפתור את הבעיה, אנשי הנמל החלו להחליף חלק ממרכיבי העץ של הספינה, והכניסו אותם למחסן. בסופו של דבר כל החלקים בספינה הוחלפו בחלקים חדשים. אחר כך אנשי הנמל הוציאו מהמחסן את החלקים הישנים ובנו מהם ספינה אחרת, חדשה. ואז השאלה היא – איזו מבין שתיהן היא הספינה של תזאוס? האם הספינה המקורית, שהוחלפו כל חלקיה? או אותה ספינה חדשה, שמורכבת מחלקי הספינה המקורית? 

ועכשיו נשאל האם, כעבור שתים-עשרה שנים, 'פקפוק' הוא אותו עיתון? או שתהליך האבולוציה שהוא עבר ו"חלקי החילוף" החדשים שמרכיבים אותו הפכו אותו למשהו אחר?

אין ספק. יכול להיות שאיך שאני רואה את 'פקפוק', בסופו של דבר אינו רלוונטי ל"פקפקנים" שבכם. יכול להיות שמי שעכשיו מוביל את 'פקפוק', והסטודנטים עצמם, רוצים משהו אחר שמתאים להם. הפוטנציאל שהם רואים ב'פקפוק' הוא אחר לגמרי ממה שאני רואה ב'פקפוק'. וזה עיתון של הסטודנטים ולא של חברי הסגל, לכן הרצון שלהם לגיטימי יותר מהרצון שלי. זה באמת שלכם.

עכשיו לסיום יש לי בקשה ממך, ואני אנסח אותה בלשון המקרא: הלוא אצלת לי ברכה[4]: ברכה לי, ברכה ל'פקפוק', ברכה למחלקה.

אני חושב שזה חלק גדול שדיברנו עליו לאורך כל השיחה. יש קסם במה שאנחנו עושים, בתחומי המחקר שלנו ובעצם העשייה שלנו. לראות תופעות בעולם ולנסות להבין אותן, לגעת תוך-כדי באנשים ולגרום להם לפקפק או לחשוב קצת, או להסתקרן ממשהו שהם לא חשבו עליו קודם – הייתי רוצה שזה ימשיך להתקיים. גם ב'פקפוק': שגם את הכותבים בו הוא יצליח לעניין, וגם את הקוראים. שגם אני וגם המחלקה נצליח לשמור, מצד אחד על הסקרנות ועל העניין, איך אפשר לחדש ולעשות את זה עוד יותר טוב, ומצד שני לשמור על הביחד הזה – על האמפתיה ועל הסקרנות, שלדעתי הם המרכיבים המשמעותיים בכל מחקר שאנחנו עושים.

 

ד"ר לירון שני הוא אנתרופולוג המתמקד בפרשנויות השונות של קבוצות שונות לטבע, כיצד הן משתמשות בפרשנויות שלהן למטרות פוליטיות וכיצד פעילותן משפיעה על החברה והסביבה. תחומי העניין שלו הם אנתרופולוגיה של סביבה, מדע וחקלאות, היחסים בין האנושי והלא אנושי, המרחב הכפרי והשפעות עידן המידע על החברה והסביבה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה במתחים בין סביבה וחקלאות בערבה וזכתה בפרס גלקמן של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. במהלך הפוסט-דוקטורט התארח לירון ולימד באוניברסיטאות ברנדייס ו-MIT. מקים ומפעיל אתר האינטרנט ודף הפייסבוק "בחברת האדם", העוסקים באנתרופולוגיה בישראל ובעולם.

דניאל זוהר הוא עורך כתב-העת הנכנס של פקפוק יחד עם הדר ויסמן. דניאל הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה, ועבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל:  daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

[1] לדוגמא – ראו את מאמריה של פרופ׳ עמליה סער מחיפה, פרופ׳ עפרה גולדשטין גדעוני מתל אביב, פרופ׳ אורנה ששון לוי מבר-אילן ועוד. 

[2] לדוגמא המאמרים של שי דרומי על ״הסוציולוגיה של המוסר״, סיגל גולדין על ׳סוציולוגיה של הגוף״, שירי קטלן על ״סוציולוגיה של המדע״  וכו׳.

[3] גילוי נאות: דניאל מתרגל בקורס של ד"ר שני לשנה א, "אנתרופולוגיה של הסביבה".

[4] בראשית כז, לו.

 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

שובו של הדיבוק

מאת: פרופ' יורם בילו

ב- 22 באפריל 1999 הוציא המקובל רבי דוד בצרי דיבוק מאישה תושבת דימונה בטקס ארוך שנערך בישיבת השלום בירושלים. קלטות וידיאו של טקס הגירוש הופצו ברחבי ישראל וכיכבו בעצרות של חזרה בתשובה ובאספות פוליטיות של ש"ס לקראת הבחירות הקרבות. האירוע, שקטעים ממנו הוקרנו בערוצי החדשות בטלוויזיה, עורר מחלוקת רבה וזכה לדיונים סוערים בעיתונות. ב-6 במרס 2019 הציג אמנון לוי בתכניתו בערוץ 13 קטע מצולם מטקס דרמטי של הוצאת דיבוק מנער בנתניה ולאחריו ראיון עם המגרש, הרב מנשה אמון. בתווך, בעשרים השנים שחלפו בין שני הטקסים הללו, הופיעו באמצעי התקשורת דיווחים נוספים על גירושי דיבוקים, הן על ידי המקובלים הנזכרים והן על ידי אחרים. הצטברות המקרים אינה מותירה מקום לספק: מחלת האיחוז (possession) היהודית הקלאסית, שנעלמה מן הזירה הציבורית בתחילת המאה העשרים, חוזרת אליה במפנה המאות האחרון ולאחריו. שובו של הדיבוק מזמין דיון בנסיבות החברתיות והפוליטיות שבהן הפרעות תלויות-תרבות מפציעות, שוקעות ועולות-שוב. ברוחו של מישל פוקו, ניתן לשרטט את הגניאולוגיה של הדיבוק החל מלידתו - גם אם הידיעות על מותו הוכחו בינתיים כמוקדמות מדי.

קרא עוד

יאן האקינג (Ian Hacking), פילוסוף שעסק בהפרעות פסיכיאטריות שלהן קרבה משפחתית לדיבוק (כמו הפרעת זהות דיסוציאטיבית), טבע את המושג "גומחה אקולוגית" לזיהוי התנאים המייצרים בית גידול נוח עבור צורה מסוימת של מצוקה נפשית, או לחילופין -  הגורמים לצורה זו להעלם. הגומחה האקולוגית שבה צמח הדיבוק – או בשמו המקורי, מחלת רוח רעה - קשורה להתפשטות המהירה של תורות קבליות בתקופה המודרנית המוקדמת בקהילות ים-תיכוניות, שבהן בלטו מגורשי ספרד.  העדות הראשונה בכתובים לגירוש רוח מגופו של אדם היא כבר מצפת של מחצית המאה ה- 16, אך רוב המקרים המוקדמים קשורים למשנה הקבלית של רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר"י הקדוש – משנה שהופצה על ידי תלמידיו בכל המרחב הים-תיכוני ואחר כך נדדה לאירופה ואומצה על ידי אבות החסידות.

דיבוק על-פי-הגדרה הוא עיבור-רע: רוח של חוטא גדול בחייו, הנאחזת בקרבנה כדי להימלט ממצבה הלימינלי בעקבות גזר הדין השמימי, שמנע ממנה אפילו כניסה לגיהנום והותירה חשופה לרדיפות אין-קץ. טקס הגירוש, שבמהלכו התוודו הרוחות על חטאיהן בעולם הזה ותיארו במוחשיות את ייסוריהן לאחר מיתתם, היווה אמצעי פיקוח יעיל בידי המקובלים, שביקשו לכפות על חברי הקהילה אמות-מידה מוסריות תובעניות ודתיות של פחד ואשם. מקורות מן התקופה המודרנית המוקדמת באירופה מלמדים על התמקדות גוברת בגוף, ברגשות ובתודעה עצמית, ומגמה זו מצביעה על ניצני הפצעתו של העצמי האינדיווידואלי. דומה שהעניין הגדל בגורלה של הנשמה ובגלגוליה בעולם הבא מבטא תחושה גוברת של agency ואחריות אישית - גם אם תחושה זו מובעת עדיין באמצעות אוצר מלים דתי.

כהפרעה תלוית-תרבות, הגרסה היהודית למחלות איחוז, הדיבוק המשיך לענות את קרבנותיו, בדרך כלל נשים, עד לתחילת המאה העשרים. אולם התופעה התמעטה והלכה כבר במהלך המאה ה – 19 בהשפעת תהליכי המודרניזציה – ההשכלה, החילון וההגירה – שכרסמו ברקמת החיים המסורתית. עם עליית המדע והרפואה המודרניים, והאפיסטמולוגיות המחולנות שהם קידמו, הלכה התורה המיסטית שביסוד הפרעת האיחוז היהודית ואיבדה מתוקפה. דווקא משום שטקס הגירוש של הדיבוק היווה אירוע יוצא-דופן, שבמהלכו זכו הרוחות בתוקף ממשי מכוח נוכחותן המוחשית, הוא היווה מטרה ראשונה במעלה להתקפותיהם של המשכילים, שבשלל סטירות ופרודיות שמו אותו ללעג ולקלס. החסידים השיבו מלחמה שערה, אך גם הם נאלצו להודות כי הדיבוקים מתמעטים והולכים. 

שלמה זנוויל רפופורט, הידוע בכינויו הספרותי אנ-סקי, כתב את המחזה "הדיבוק: בין שני עולמות", במהלך העשור השני של המאה העשרים. ההשראה היצירתית של המחבר, שהפכה את המחזה לקלסיקה עברית ועולמית, ניזונה מחומרי הגלם שאסף כראש המשלחת האתנוגרפית, שפעלה לפני מלחמת העולם הראשונה בקהילות תחום המושב הרוסי ונועדה להציל את שרידי התרבות היהודית המסורתית הנכחדת. הדיבוק הוצג בהצלחה בקהילות יהודיות באירופה, אמריקה וארץ ישראל; ועם עליית הבימה לארץ ב- 1931 הפך למחזה הדגל של התיאטרון העברי עד ימינו. האם רק צירוף מקרים הוא שהדיבוק כצורת ביטוי אומנותית בא לעולם בדיוק בתקופה שבה הדיבוק כהפרעה התנהגותית נסוג מן הזירה הציבורית? ניתן להציע כי רק כאשר הביטויים ההתנהגותיים של מחלת האיחוז החלו להעלם, נוצר המרחק האסתטי מהתופעה שאפשר לזקק אותה ליצירת אומנות. הצלחת המחזה בקרב הצופים נבעה מן הסתם גם מכך שאפשר לשעה קלה חיבור קסום אל העבר המסורתי שרובם נטשו לבלי שוב. המעבר לעולם המודרני כרך לעתים מחיר לא פשוט של התנתקות מהקהילה והמשפחה שנותרו מאחור והתכחשות להן. גם אם בעולם החדש לא היה מקום לרוחות שהפכו שקופות, צלליהן האמנותיים על הבמה הוסיפו למשוך ולהטריד את הצופים.

את שובו של הדיבוק לזירה הציבורית בפרוס האלף השלישי ניתן לקשור לתהליכי העומק הסוציו-תרבותיים והפוליטיים שעברו על החברה היהודית בישראל בעשורים האחרונים. בד בבד עם החלשות האידיאולוגיות המחולנות של המדינה, הן בלבושן הסוציאליסטי והן בלבושן הממלכתי המוקדם, הפכה החברה ליהודית יותר בערכיה. עליית האורתודוכסיה היהודית, התחזקות הסנטימנטים הדתיים-לאומיים, ובמיוחד הפופולריות הגוברת של תורת הקבלה ושל פרקטיקות רוחניות ואזוטריות – כל אלה תרמו לכינונה של הגומחה האקולוגית שבתוכה יכול הדיבוק לנבוט שוב כניב מצוקה לזמננו.

שובו של הדיבוק פותח אופקים חדשים עבור חוקרים המתעניינים בזיקה שבין פסיכיאטריה ותרבות, לאור העובדה שההפרעה, שייצוגיה בעבר היו טקסטואליים בלבד, ניתנת עתה לבדיקה ישירה. כבר עתה, על סמך המקרים החדשים, מתבקשת הערכה מחודשת באשר לטבעו של הדיבוק כהפרעה תלוית-תרבות. בעבר התייחד המונח הפרעות תלויות-תרבות לתסמונות אקזוטיות, שהופיעו בחברות מסוימות ולא באחרות עקב קונסטלציית תנאים מיוחדת. גם אם הן לא ניתנו להגדרה באמצעות מערכת הסיווג הפסיכיאטרית המקובלת, הן נתפסו כתוויות במערכת סיווג מקבילה, מעין אתנו-פסיכיאטריה מקומית, המהווה חלק מהמערכת המדעית הילידית (ethnoscience).  תפיסת הדיבוק כהפרעה דיסוציאטיבית מגובשת בעלת אופי ייחודי הצומח מעולם המיסטיקה היהודית התאימה מאד לגישה זו, במיוחד לנוכח "הדמיון המשפחתי" שבין הדיבוק להפרעות דיסוציאטיביות בסיווג הפסיכיאטרי, בראש ובראשונה הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("אישיות מרובה").

מאוחר יותר, בעקבות התחזקות גישות רדיקליות יותר של יחסיות תרבותית בהשראת המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה, חל פיחות במעמדן של הפרעות תלויות-תרבות כתסמונות מגובשות ויציבות. הצגתן כקטגוריות של מחלה במערכת פסיכיאטרית מקומית התגלתה במקרים רבים כ”כשל של קטגוריה” (category fallacy), במונחי האנתרופולוג ארתור קליינמן. כך, למשל, ניתן לשאול האם ראוי לזהות נערות בעולם הנוצרי המוקדם כאנורקטיות, משום שהפנו עורף להנאות החיים ולנשיותן המפציעה, בחרו בחיי נזירות וסגפנות ועוטרו בהילה של קדושה, גם אם הן הרבו להרעיב את עצמן, לעתים עד מוות. הפקפוק נובע מהשאלה האם יש הצדקה אפיסטמולוגית ותוקף אונטולוגי למסגור מושגי של התנהגות בימי הביניים המוקדמים –שהובנה כנובעת מהשראה מיסטית, זכתה לשבחים ולהערצה ונעטפה בהילה של קדושה - באמצעות קטגוריה קלינית הנגזרת מהפסיכיאטריה הביו-רפואית בת זמננו? אין ספק שהניבים התרבותיים שבאמצעותם נותנים בני החברה מבע  למצוקותיהם נבדלים מאד אלו מאלו בתקופות ובמקומות שונים. אך "ניב של מצוקה" (idiom of distress) הוא קטגוריה סמנטית גמישה ופתוחה יותר מ"הפרעה תלוית-תרבות" - ואליה מתכנסים בדרך כלל בעיות חיים מסוגים שונים ומגוונים.

 בחוזרנו אל הדיבוק, לא ניתן להכחיש כי הוא נתפס כהפרעה, ולעתים במפורש כמחלה, גם בעיני כותבי דוחות הגירוש בחברה היהודית המסורתית; אולם הגדרתו כהפרעה פסיכיאטרית גרידא היא מצמצמת מדי לאור המרכיב המיסטי המועצם על ידי נוכחות הרוח – מרכיב שהיווה נתון בסיסי בהגדרת הסיטואציה של טקס הגירוש. כניב תרבותי של מצוקה ניתן לדמות את הדיבוק לבית נתיבות מפולש, שדרכו עברו אנשים עם קשת רחבה של מוטיבציות ומצוקות – מפסיכוטים דרך חולי אפילפסיה ועד מתחזים. מעבר לכך, צפייה בווידיאו של גירושי הדיבוק במקרים החדשים מלמדת כמה דל יכול להיות המטען התרבותי שעמו מגיע הקרבן לטקס. הסימפטומים הראשוניים של "המדובקים" עשויים להיות מבולבלים ומשוללי אופי תרבותי ברור; אבל במהלך הטקס הם נילושים ומעוצבים על ידי המגרש, באמצעות שלל שאלות, הנחיות וסוגסטיות, המזמנות את הרוח ומנכיחות אותה באופן מוחשי. באופן מעט פרדוקסלי ניתן לטעון כי במקרים רבים הופיע הדיבוק במלוא הדרו, כהפרעה דרמטית הנותנת ביטוי עשיר לנוכחות הרוח בגוף הקרבן, רק בטקס הגירוש, סמוך מאד להיעלמו.

ולבסוף, חקירת המשתתפים בטקסי הגירוש החדשים מאפשרת להתמודד טוב יותר עם שאלת מעמדו האונטולוגי של הדיבוק: עד כמה הוא "אמתי"?  הדיבוק שגורש מהאישה מדימונה ב-1999 עורר מחלוקת עזה בין רבני ש"ס בקוטב "המאמין" לבין אקדמאים ועיתונאים (בעיקר מ"הארץ") בקוטב "הסקפטי". הראשונים מינפו את טקס גירוש הדיבוק לתיאטרון מוסר, המוכיח את אמיתות היסוד של היהדות ומדרבן לעשיית תשובה. האחרונים הציגו את הטקס כמבוים וכשקרי, פרי מניפולציה צינית של הרבנים. ראיונות שערכתי עם האישה קרבן הדיבוק לימדו אותי כי שאלת האמת במקרה זה היא חמקמקה. סרט הווידיאו של גירוש הרוח מראה כי בתחילת הטקס היא הייתה במלוא הכרתה ועיניה נעצמו רק בעקבות פנייה ישירה של המגרש אל הרוח.  אולם בסיום הטקס, כמה שעות מאוחר יותר, היא כבר הייתה מוטלת על הרצפה, מתעוותת ומתפתלת בזעקות איומות, ונראתה מנותקת לחלוטין מהסובב. האישה עצמה טענה שהייתה "מהופנטת", וטענה זו נראית לי סבירה למדי. הדיבוק הוא אמתי (real) בעיני – לא פחות (ולא יותר) מטרנס היפנוטי – תופעה מוכרת שרוב הקוראים לא יתכחשו לקיומה, גם אם יתקשו להסבירה.

 

כתבה זו של בילו פורסמה לראשונה בעמוד הפייסבוק "בחברת האדם" ואנו שמחות לפרסם אותה שוב כאן. כתבה זו פורסמה בעקבות  פרסומים בתקשורת בהם תיאורים דרמטים של טקס הוצאת דיבוק - הוצאת שד אשר חדר לגופו של אדם והשתלט עליו - אשר חוזר להופיע בעשורים האחרונים אחרי שכמעט נעלם במאה האחרונה. 

 

פרופ' יורם בילו הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה במחלקה וחתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לשנת תשע"ג.

 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

תכנית המתמחים: בין תיאוריה לפרקטיקה (או איך להשיג יתרון מעשי בשוק העבודה עוד במהלך התואר הראשון?)

מאת: טרייסי אדמס

כולנו מכירים היטב את אותם קולות המפקפקים ביכולת של האקדמיה לספק את הנדרש בכל הנוגע להשתלבות בשוק העבודה ב"עולם האמיתי." ואולם, בשוק התחרותי, לסטודנטית המגיעה לראיון עבודה עם הישגים מוכחים בעולם התיאוריה בשילוב ניסיון מעשי והמלצות חמות, יש יתרון עצום. תכנית המתמחים של הפקולטה מנסה לספק מענה לדרישה זו ומטרתה העיקרית לחבר בין העולם האקדמי ועולם העשייה. התכנית מאפשרת לסטודנטיות להתלמד בארגונים שונים הרלוונטיים לתחום לימודיהן ומשלבת קורס אקדמי המלוה את ההתמחות.

קרא עוד

כיועצת תלמידי תואר ראשון, חשוב לי לחשוף אתכם להזדמנויות, כמו גם לאתגרים, החבויים בתכנית זו. לכן, לקראת גיליון 63, החלטתי לראיין מספר סטודנטיות שהשתתפו בתכנית בשנים קודמות ולבקש מהן לראיין את מי שהיו המעסיקות שלהן בזמן ההתמחות. בדרך זו, אני מקווה להציג את התכנית מנקודת מבט של מי שלקחה בה חלק ולעמוד על טיבה של חוויה סטודנטיאלית המשלבת אקדמיה ופרקטיקה. כאמור, הראיונות נוגעים בצדדים החיוביים של התכנית ובמה שביכולתה לספק לסטודנטיות, אך גם מאפשרים הצצה לנקודות מאתגרות יותר שהעלו המשתתפות בתכנית.

ראיונות הסטודנטיות:

מרבית הסטודנטיות שהתראיינו העלו את אותן הנקודות, לחיוב ולשלילה. כך, כולן הצהירו כי החוויה עצמה היתה מאוד חיובית, וללא יוצא מן הכלל, המליצו וממליצות על החוויה לחברות ולסטודנטיות בשנים ב' וג'. אחד היתרונות המרכזיים שהסטודנטיות ציינו הוא הניסיון התעסקותי, כולל שורה משמעותית בקורות חיים, העבודה המגוונת, העצמאית והמאפשרת, וכן ההזדמנות להתעסק בדברים שונים הקשורים למחקר ו/או לתחומים שנלמדו במהלך התואר.

דריה אברמנקו, שעשתה את ההתמחות בדוברות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספרת כי "ההתמחות הייתה מדהימה- הדובר שם היה ממש מרשים ולקח אותי תחת חסותו. ... הוא רצה שתהיה לי חוויה טובה ושיהיו לי דברים שיתרמו לי לנסיון. זו היתה השורה הראשונה בקורות חיים שלי שהיא מקצועית ובזכות זה התקבלתי למשרת סטודנט במשרד הרווחה. השורה הזאת והניסיון הזה פתחו לי את הדרך לעבודה הבאה בתשלום."

ליטל מלכה, שעשתה את ההתמחות שלה בסוכנות היהודית, סיפרה "היה לי מאוד מעניין להצטרף לפגישות ולראות איך בונים תוכניות עבודה, את התרבות הארגונית, איך זה קורה בפועל ולא רק על הנייר, או בתיאוריות, ולפי מרקס. היתה לי אינטראקציה עם כל האגף והתפקיד היה מאוד מגוון."

מעבר לסביבת עבודה מאפשרת ומכבדת, הניסיון התעסוקתי פתח דלתות ממשיות, וכך לדוגמא, ליטל כיום עובדת כמנהלת ייעוץ בחברת משאבי אנוש. היא מספרת "ידעתי שאני רוצה ללמוד ייעוץ ארגוני, לדבר עם אנשים שעושים את זה כבר שנים....ו[ההתמחות] עזרה לי להבין שזו דריסת רגל טובה להתחיל בגיוס של מועמדים וזה עזר לי להבין מה היעדים שלי ואיך להגיע שם." 

שניים מהסטודנטים שהתראיינו, התקבלו לעבודה בארגון בו התמחו לאחר סיום ההתמחות, מכאן שלעתים יש קשר ישיר בין חווית ההתמחות לבין אפשרויות התעסוקה לאחר מכן. חיים גולדמן לדוגמא, שהמשיך ללימודי תואר השני במחלקה במגמת דמוגרפיה, עשה את ההתמחות שלו בסוכנות היהודית, ובסיומה התקבל לסוכנות וכעת אחראי על נושא המדידה וההערכה בארגון. הוא מספר: "כשנכנסתי להתמחות רציתי לעסוק במחקר. אני אוהב להפיק ידע ורציתי להתנסות בזה בפועל... לקראת סוף ההתמחות שאלו אותי אם אני רוצה להמשיך שם ואמרתי שכן, וכך נכנסתי לשם... אני עכשיו אחראי על כל הנושא של מדידה והערכה בסוכנות. אני בודק את האפקטיביות של תוכניות שונות שהסוכנות מפעילה, את היעילות, בונה מדדי הערכה, מסייע באיסוף נתונים, ממליץ ומכין דוחות מתאימים. "

ינון גוטל, דוקטורנט במחלקה, שעשה במהלך התואר הראשון שלו בתקשורת שתי התמחויות שונות, הראשונה בדוברות הכנסת והשנייה בבית הנשיא, מנהל כיום את מרכז הביקורים והסדנאות בבית הנשיא. הוא סיפר ש"התמחיתי אצל ראשת מערך תוכן ואסטרטגיה וראש מערך תוכן וכתיבה...ועבדתי בכתיבה- נשאבתי לזה מאוד... ולקראת סוף משרת סטודנט רצו להקים את מרכז הביקורים והסדנאות של בית הנשיא, ומאחר והיה לי כבר רקע בתחום הזה וגם רקע עמוק מאוד בבית הנשיא ביקשו ממני להקים אותו." 

מעבר לחוויה אישית מעצימה ומפתחת, התחושה הכללית היא ששנת ההתמחות מאפשרת לסטודנטיות הזדמנות לשלב בין תיאוריה ופרקטיקה, ליישם כלים מתודולוגיים שרכשו בזמן לימודי התואר ולהבין בצורה יישומית יותר כיצד הדברים מתנהלים באפשרויות תעסוקה מחוץ לאקדמיה. כך ליטל מלכה מספרת: "עסקתי הרבה בנתונים סטטיסטיים ובניית שאלונים אז לקחתי דברים תיאורטיים מססטיסטיקה, שיטות מחקר איכותניות וכמותיות וזה עזר לי להבין את השפה שמדברים בה. גם לבנות דוחות, גם לנתח נתונים סטטיסטיים, SPSS, והיה לי נחמד שאני מבינה ויודעת מה אני עושה."

חיים גולדמן מתאר זאת כך: "העבודה במסגרת ההתמחות חשפה אותי לתחום ידע שלא הכרתי. זה נתן לי פתרון לאחת הבעיות שלומדים הרבה קורסים בשיטות מחקר כמותניות ולא משתמשים בזה, לא עושים תזה כמותנית, ואין כמעט חיבור בין התיאוריה לפרקטיקה. בזה היה לי את החיבור הגדול ביותר. להשתמש במדדים שלמדנו ולדעת לעבוד עם SPSS ולא רק ללמוד את זה."

ואכן, מסקר שערכנו בקרב בוגרי התכנית עולה כי 100% מהם ממליצים לסטודנטיות נוספות להשתתף בתכנית. הנימוקים התמקדו בכך שמדובר בהזדמנות להתנסות, ליצור קשרים, להרחיב את קורות החיים, ולרכוש ניסיון תעסוקתי ומקצועי שהוא מעבר לאקדמיה; כמו גם במרבית המקרים להשתתף בפרויקטים חשובים ומשמעותיים בארגונים ציבוריים משפיעים בחברה הישראלית.

לצד היתרונות, חשוב להתייחס גם לחסרונות או האתגרים שבתכנית. אחד הבולטים שבהם הוא הפער בין המחויבות שנדרשת מהסטודנטית, במסגרתה עליהם להקדיש יום שלם לטובת ההתמחות, לעומת מספר נ"ז שמקבלים על קורס זה, וכן עניין ההעסקה ללא שכר, על כל המשתמע מכך.

ינון גוטל אומר על כך: "זהו אתגר גדול מאוד- מבחינת כלכלית, זה כאילו לא שווה, כי אני לא מקבל משכורת ומקדיש יותר שעות מאשר אם הייתי מקדיש בנ"זים מקבילים, וזה נכון- לא מקבלים כסף, ויכולתי להקדיש פחות זמן ולקבל אותה כמות נ"ז." עם זאת, הוא מציג נקודת מבט שונה ההופכת את החיסרון ליתרון ואומר "תגמול הוא ניסיון, הוא קו"ח, המלצות, ובעיקר סוג של תיק עבודות. כשאני סיימתי התמחות בדוברות לכנסת- לקחתי קלסר עם כל ההודעות שהוצאתי לתקשורת ואיך הם פורסמו בעיתונות, כנ"ל מתקופת ההתמחות בבית הנשיא- הכנתי לי תיק עבודות עם כל הנאומים שכתבתי ואיך הם סוקרו בתקשורת- ולכן היא לחלוטין שוות ערך- היכולת שלי להשיג עבודה בתחומים אלה."

הסטודנטיות הדגישו את החשיבות בעיצוב חוויית ההתמחות כך שתעצים ותאפשר להן להתפתח ולהפיק את המירב מההתמחות. אחת התובנות המשמעותיות ביותר שעולות מדבריהן במסגרת זאת, היא הצורך ביצירת תיאום ציפיות הדוק הסטודנטיות לבין הארגון שבו הן מתמחות. אחת הסטודנטיות מסבירה זאת כך: "אני חושבת שהחיבור בין הארגון לבין המתמחה הוא קריטי. ברגע שיש מישהו שנה שלמה צריך להבין מה החוזקות והחולשות ולהניע תהליכים ולא להמתין. יש ארגונים שלא מספיק מבינים את המשמעות של מתמחה שהיא מוכשרת, אנרגטית, עם מוטיבציה ויכולות ולא מבינים כיצד למנף את זה. צריך לדעתי לחזק את ההתאמה והמחויבות של הארגון למתמחה ולהתמחות- ברגע שהארגון יבין עד כמה הוא יכול להרוויח ההתמחות עצמה תרוויח מכך גם כן."

ראיונות המעסיקים:

בהמשך לחוויה של הסטודנטיות עצמן, חשוב היה לי לנסות ולהבין יותר לעומק כיצד מקומות ההתמחות רואים את השתלבות הסטודנטיות במערך העבודה. לשם כך ביקשתי מחלק מהסטודנטיות שראיינתי לראיין את המעסיקות שלהן מתקופת ההתמחות. הן התבקשו לשתף בחוויה שלהן, באופן בו הן תופסות את ההתמחות הן מהצד של הסטודנטיות והן מהצד של הארגון, ולבסוף, להציע גם טיפים לסטונדטיות ששוקלות להירשם לתכנית בעתיד.

חיים גולדמן ראיין את נטע כץ, מנהלת אגף תכנון והערכה בסוכנות היהודית, שסיפרה על היתרונות הגלומים בתכנית: "התכנית היא win win , כלומר הציפייה שלנו שהמתמחה ייחשף לעולם העבודה "בעולם האמיתי" ויתנסה ביום יום של מקום עבודה לצד פיתוח כישורים חדשים ייחודים למקום ההתמחות אליו הוא מגיע. לצד זה, מקום ההתמחות מרוויח צעירה/צעיר מוכשר, רענן, עם פרספקטיבה חיצונית שיכול להעיר ולהאיר לנו דברים שאיננו מודעים אליהם."

דריה אברמנקו ראיינה את ערן רופאלידיס, דובר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הוא מספר על נקודת המבט הארגונית: "מתמחים מגיעים מרקעים שונים ומתחומי לימוד שונים, ושילובם לצד עובדים ותיקים מסייע ליצירת 'פסיפס אנושי' שבסופו של דבר מביא להפריה הדדית, חדשנות ותרבות עשירה. בנוסף, במקרים שאני מכיר, לא אחת מתמחה שהגיע לתקופה של חצי שנה או שנה הפך להיות חלק מהצוות וזה אומר פיתוח קשרים חברתיים ותחומי עניין משותפים שהם מעבר לעבודה."

אם ננסה לסכם, כתבה זו ניסתה להציג את החוויה הסטודנטיאלית בתכנית ההתמחות באמצעות ראיונות של סטודנטיות שלקחו חלק בתכנית בעבר, כמו גם דרך ראיונות עם המעסיקות של אותן הסטודנטיות במהלך ההתמחות. התמות המרכזיות שעלו מצד שני הצדדים, התמקדו ביתרונות הגלומים בתכנית; בעיקר הניסיון התעסוקתי, השורה הנוספת בקורות חיים, החיבור בין התיאוריה לבין הפרקטיקה, ולעתים אף הציגו סיפורי הצלחה של ממש במסגרתם התקבלו המתמחים לעבודה בארגון בתום ההתלמדות. ביקשתי להציג גם את הצדדים המאתגרים יותר, בהם הדרישה לשעות עבודה ללא תגמול כספי, והדגשתי את הצורך בהתאמת ציפיות המתמחה והמעסיקה בכדי להבטיח ניצול זמן מיטיבי ומינוף ההתמחות לכדי חוויית למידה, התנסות, והתפתחות מקצועית ואקדמית משמעותית. מי שהתעוררה אצלה הסקרנות והעניין בשילוב פרקטיקה במסגרת הלימודים האקדמיים במחלקה, מוזמנת לפנות אלי לפרטים נוספים לגבי האפשרות לקחת חלק בתכנית בשנה הבאה. ואסיים באחת ההצעות של ד"ר חיים נריה - ראש מערך הכתיבה של בית הנשיא ויועץ לנשיא המדינה, שאומר: "תשקיעו זמן מעבר להתמחות המצומצת להכיר את המקום שבו אתם מתמחים. בפועל זמנכם במקום ההתמחות הוא מוגבל אבל תנצלו אותו. תגיעו למקום העבודה. תכירו את העובדות והעובדים. תתחברו עם סטודנטים בני גילכם או מעט בוגרים מכם. תיצרו קשרים זה ישתלם לכם בעתיד."

 

לפרטים נוספים:

טרייסי אדמס, יועצת תואר ראשון של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה - tracy.adams@mail.huji.ac.il

נעם ברנר, רכז תוכנית ההתמחויות של הפקולטה למדעי החברה-  noam.brenner@mail.huji.ac.il

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

דילמת הדוקטורט – בין האישי למוסדי

מאת: פרופ' גילי דרורי

למה לעשות דוקטורט? למה להמשיך ולקבל תלמידים ללימודי דוקטורט? השאלות, זו מצד התלמידים וזו מצד הסגל האקדמי, נוגעות באותה דילמה; ולדילמה זו פן אישי (האם כדאי לי?) ופן מוסדי (כיצד להעמיק ולבנות את עתיד המחקר, בישראל ובדיסציפלינות שלנו). בעת הזו כולנו מתחבטים. בפן האישי תלמידים ״דוהרים אל המצוק״ של סיום הדוקטורט – כשמשרה אקדמית מיוחלת קשה למצוא, כשהמלגה (אם היתה…) מסתיימת ומלגת לפוסט–דוק נדירה-נדירה, כשאין ולו רגע הפוגה להתרעננות אחרי ההישג של הגשת עבודת הדוקטורט ואישורה, כי חייבים לפרסם מאמר ועוד מאמר (וכמובן בכתבי עת שמדורגים A). ובפן המוסדי, הסגל האקדמי, שעוקב אחר הגידול העצום במניין תלמידי הדוקטורט בישראל (מ 3,900 בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים לכמעט 11,000 בשנה שעברה; בכל הדיסציפלינות, אבל בכל זאת…), חש אחריות לעתיד התלמידים המונחים על ידו.  וכל זאת כשהגיל הממוצע למקבלי דוקטורט בישראל הוא 39.5, אחרי שכמעט חצי מאיתנו נשרו במהלך 8 השנים שלקח להשיג את התואר המיוחל. אז מי צריך את כל זה?

קרא עוד

ההתלבטות האישית בסוגיית דוקטורט–כן–או–לא קשורה בדימוי העצמי ובשאיפות של כל אחת ואחד מאיתנו, שעונים על השאלה ״מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?״. אבל המענה מקפל בתוכו גם את התפיסה שלנו לגבי מהו מחקר ומהו מדע. והתפיסה הזו היא הקובעת לא רק האם נעשה את התואר, אלא גם מה נלמד ואיך נלמד. (האם אהיה דוקטורנטית שהיא ״פרוייקט של עצמה״ או אקח על עצמי יוזמות ותפקידים? מונוגרפיה או דוקטורט מאמרים?)וכאן, בהכרעה ״העמוקה״ על מה ואיך, ולא רק באופן צר על האם, נפגשים האישי והמוסדי. כי בשאלה הצרה והסגורה של האם, שהתשובה עליה יכולה להיות ״כן״ או ״לא״, מתמצאת רק סוגיית מספר הדוקטורנטים: אם אחליט ״כן״ יהיו יותר מאיתנו. אבל השאלות ״הפתוחות״ של מה לחקור ואיך לחקור, שאלות שנותנות במה לתשובה שמפרקת ומרכיבה, הן שמזמינות תשובות שקובעות את מהות המחקר. הן שמעמידות ידע מדעי כבסיס מתחייב להיקשים, לתוכניות, ולמדיניות; הן שמגדירות את תפקידה החברתי-ציבורי של אוניברסיטת מחקר; הן שקובעות שהבסיס לפיתוח ולפתיחות היא השכלה. ובמענה עליהן, שמביא מערך מורכב של אפשרויות, נמצאת ההכרעה על האפשרויות לאישי ("פרופסור גמור" באוניברסיטת מחקר או מורה אהוב בתיכון? חוקרת במשרד ממשלתי או יזמית חברתית?) ועל האפשרויות הנגזרות עבור מוסד האקדמיה (הרחבת שורות הסגל האקדמי או קידום תוכנית לתחלופת סגל, כשלכל אחת מאלה יש השלכות על קביעות ועל התחייבות מוסדית לפנסיה? קבלת דוקטורנטים מתוך רשימת המגישים מועמדותם או עידוד הרשמה רק בתחומים נדרשים?).

לכן, למה לעשות דוקטורט? כי חובת המחקר המתקדם היא לקדם את מערך הידע האנושי ואת שימושו לטובה. למה להמשיך ולחנוך תלמידי דוקטורט? כי הענקת השכלה, ולא רק הכשרה, היא הבסיס לבניית חברה נאורה ומפותחת. התשובות לשאלות אלה אינן בינאריות כן–או–לא, אלא המענה כרוך בהכרעות על מהות המחקר, על הגדרת אקדמיה, אוניברסיטת מחקר ודיסציפלינה, ועל עתידם.

קראו פחות
אופס! נסו לערנן את הדף :)

דברים לזכרו של מייק ענבר

מאת: חיים אדלר וריטה סבר

עם היוודע דבר מותו של מייק, ביקש פרופ' גד יאיר מפרופ' חיים אדלר, שהיה המורה של מייק ומי שגילה אותו, ומד"ר ריטה סבר, שהייתה תלמידתו, לכתוב כמה מילים לזכרו. על הדברים שלמטה מוסיף פרופ' יאיר כי אחת התרומות המעניינות של פרופ' ענבר למחקר הייתה על "הגיל השברירי" – גיל 6 עד 11, שבו ההצטלבות בין היסטוריה לביוגרפיה עשויה להיות משברית יותר ממה שחווים צעירים או מבוגרים יותר; באופן ספציפי, מצבי הגירה עשויים להיות קשים במיוחד בטווח גיל זה. יהא זכרו ברוך.

אופס! נסו לרענן את הדף :)

דברי הספד לפרופ' בועז שמיר ז"ל

מאת: מיכאל שלו וורד וינסקי-סרוסי

דברי הספד לפרופ' בועז שמיר ז"ל

קרא עוד

פרופסור מיכאל שלו

הצטרפתי למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה לפני 34 שנים, שנה אחרי בעז. שנינו גויסנו ע"י פרופ' רבקה בר-יוסף במטרה לחזק את תחום העבודה והרווחה, והלכנו דרך מאוד ארוכה ביחד. באוגוסט השנה, בפעם האחרונה שהתכתבנו לפני שבעז שיתף את חבריו הקרובים במחלקה בבשורה המרה על מחלתו, התכתבנו על תוכניתיו לעתיד. בעז כתב שהוא נוטה לקחת שנת שבתון ואחריה לפרוש לגמלאות, אבל הוסיף "אני דוחה את ההחלטה, כי עדיין לא ברור לי מה יקרה אחר כך". כמה שגם הוא, וגם אנחנו, לא ידענו מה יקרה אחר-כך!

בעז הגיע רחוק באוניברסיטה, וכהן גם כראש מחלקה וגם כדקן הפקולטה. הוא היה אדם שכולם כיבדו את דעתו וחפשו את עצתו. כי כלם הבינו וראו ש"היה לו את זה". ומה זה "זה"? חכמה ויושר.

הפילוסופית ננסי פרייזר טוענת שבני האדם נאבקים על שני דברים: חלוקת משאבים, והכרה. המשאבים יכולים להיות כסף או כח. יש באקדמיה כמה אנשים צנועים ולא כוחניים, אבל רובם לא מגיעים רחוק. במידה וכן, הצניעות נוטה להיות מלאכותית. אבל הצניעות של בעז הייתה אמיתית, וזו גם הסיבה שהיה שכל כך קל לתת לו גם כבוד וגם סמכות. ההצלחה שלו, הכח וההכרה שהוא קבל לידיו לא עלו לו לראש.

דוגמא לצניעות שלו : לי אישית נודע על המעמד המוביל שלו בתחום המחקר שלו בעולם דרך פליטת פה שלו. לפני כשנתיים הוא ספר לי שהוא בדיוק חזר מנסיעה לחו"ל והוסיף בטון של בן אדם שמופתע וקצת נבוך-[אבל בכל זאת נחמד לו] שהסיבה שהוא נסע הייתה שהוא קבל פרס למפעל החיים שלו כחוקר מנהיגות. עוד הרבה על המנהיגות האינטלקטואלית והאנושית של בעז למדתי דרך בלוג שהוקם כשבוע לפני מותו על ידי חברות וחברי קהילת המחקר בחו"ל.

בנוסף לפרדוקס של צניעות מול השפעה ומוניטין, ראיתי גם פרדוקס אחר אצל בעז, שאותו אפשר לכנות "שני בעזים", הקר והחם. בעז שמר על פרטיות ודיסטאנס, וכתוצאה מכך היה אפשר לטעות ולפרש אותו כבן אדם קר באופיו. אלה שהכירו אותו ידעו כמה שזה לא היה נכון. הרושם של המרחק ושל הקור נבע אולי מזה שבעז היה בן אדם מאופק ואפילו ביישן, וגם מאוד אנליטי ומדויק בהתייחסות שלו לבעיות, הן בנושאים מקצועיים והן ברמה של המחלקה או הפקולטה. אבל כאשר הגיע הזמן להעיר הערה או להציע עצה על נושאים מאוד אישיים ואפילו כואבים, הוא לא היה מהסס לדבר על זה ובצורה הכי ברורה, ובכך חשף את הרגישות והאכפתיות שלו.

להרבה מאתנו, סטודנטים, עובדות ועובדי הסגל האקדמי והמנהלי, התברר והתגלה הצד הזה הרגיש והנוגע ברגשות של אחרים. זו אחת הסיבות שכל כך הרבה אנשים העריכו ואהבו את בעז.

אני רוצה לסיים במכתב שכתבתי לבעז לפני פחות משבוע לפני מותו.

בועז יקר,

 לכבודך אני כותב בעברית. ויש סיבה טובה. אחד המעשים היפים שלך, שהשאיר עלי רושם ולא נשכח, היה שנתת לי את ספרו של יצחק בן נר “ארץ רחוקה” כמתנה, אם אני לא טועה זה היה לרגל קבלת הקביעות. כמו כל דבר שאתה עושה, בחרת את המתנה בחוכמה, כקישור אלגנטי בין העבר הניוזילנדי שלי וההווה הישראלי. אלא שמה לעשות, אפילו חוכם גדול כמוך לא היה יכול לנחש שלמרות שאני מדבר את שפת המקום לא רע, תמיד היה לי יותר קשה לקרוא, ובדברים כאלה אני עצלן בלתי נסלח. לדאבוני הרב אני עד היום עדיין לא קראתי את הספר. אבל זה אף פעם לא מאוחר לתקן, לא? אני הזמנתי עותק של הספר (האוריגינל שאתה נתת לי בטוח נמצא אי-שם בבית ברמת גן, אבל לא הגיע איתי לדירה ששכרתי בירושלים). בזמן שאני נהנה מקריאה (איטית) של הספר ומתקן את פספוס העבר, אני מתכוון לחשוב עליך, על כמה שאני מעריך ומחבב אותך, וגם על אהבתך לספרות (בייחוד לרומנים בלשיים – הגילוי הנפלא של הסמינר המחלקתי המדהים בו אתה ורבקה התבררו כמומחים ומשוגעים לז’אנר). בינתיים שולח לך חיבוקים חמים.

 מיכאל

 

פרופסור ורד ויניצקי- סרוסי

שלום, שמי ורד ואני דקנית הפקולטה למדעי החברה – פקולטה שבעז עמד בראשה בין השנים 2005-2009. אני גם חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שבעז היה חבר בה שלושים וחמש שנים. אנחנו הולכים אחורה לא מעט שנים.

 איך אומרים הספד על אדם שלא רצה שיכתירו לו כתרים, שלא הרגיש בנוח במקומות גבוהים, שהיה מת אם היה שומע מה שאנחנו עושים לו עכשיו, שלא ביקש מה שלא הגיע לו, וגם מה שהגיע תמיד הסביר שלא מגיע לו בעצם?   

אני לא מתכוונת לספר לכם כמה גדול היה במחקר. אני לא אקריא לכם את קורות החיים שלו המקצועיים שעשירים הם מאד– אבל אני מקווה שכל מי שנמצא כאן והוא לא מהמעגל האקדמי יודע שהוא היה ענק בתחומו – בתחום של לימודי המנהיגות. ולשמחתי המרחב המקצועי שלו הכיר בכך – ויעידו על כך הפרסים שקיבל, דוקטור לשם כבוד בשוויץ, פרס על מפעל חיים ובטח יש עוד ואני פשוט לא יודעת כי בעז כמו בעז לא סיפר. כי בעז הצניע לכת. לא שהוא לא אהב אוכל טוב ויין טוב וגם את עשן המקטרת אבל הוא הצניע לכת בדברים החשובים.   

מאז שאני בתפקיד מדי פעם אני רואה מכתבים לקידומים שבעז כדיקן כתב, דוחות של ועדות מקצועיות שחיבר, דוחות קריאה על מאמרים של מועמדים ומועמדות לקידום, הצעות לשיפור הארגון שיהפכו אותו לאנושי יותר, לכזה שהוא בגובה אדם, כמו בעז. ותמיד תמיד תמיד הכתיבה היא בעז – ומה זה אומר? קודם כל זה אומר מעט, שניים שלושה עמודים ממצים, לא צריך יותר, בהירים, ישר ולענין, נטולי סופרלטיבים, במינון הנכון.   

אני זוכרת שלפני שנתיים, די עם היכנסי לתפקיד, באנו סגני ואני למחלקה לסוציולוגיה כדי לשכנע את החברים להיכנס למהלך אסטרטגי מסוים – יום אחד יהיה לך תואר שני – קראנו לו. בעז לא השתגע מהרעיון. ככלל, הוא היה איש זהיר, יש שיאמרו קצת שמרן, הוא חקר ארגונים ולבטח שכח את מה שאנחנו עוד לא למדנו על הארגון שבו אנחנו עובדים. כך או כך, הדיון נערך – ולקראת סופו, כמו תמיד, אנשים חיכו לשמע מה יש לבעז לומר, כי זה היה המהלך הטבעי, לשמוע את קולו של ההיגיון, את קולו השקול, ובעז, כמו בעז, אמר "תקשיבו, קודם כל שיניתי את עמדתי, ואני תומך, וחוץ מזה, תראו איך הם מתלהבים. אז רק בשביל זה צריך לנסות".  והמחלקה תמכה, וניסינו.   

בדיון אחר, לפני שנים, שגדי ארגן על הוראה במחלקה, אני זוכרת אותנו מדברים על ההנהלה ועל המבוגרים, ובעז כמו בעז, הסתכל מסביב ואמר "אנחנו המבוגרים, ואנחנו ההנהלה'. במילים אחרות, קחו אחריות – תהיו מבוגרים, לטוב ולרע.   

אז בעז היה ספקן גדול, רפלקסיבי עוד לפני שהמציאו את המונח הזה, מעיז לשנות עמדה (לא בדיוק מאפיין של הארגון) ואפילו להודות בטעויות (בטח לא מאפיין של הארגון).

 אבל לבעז גם היה צד רווי הומור – בשנים שבהם נלחמנו על זכותינו למזגן במשרדים (כי בירושלים אף פעם לא חם, רק קר), נאלצנו לכתוב מכתבים להנהלה כדי לשכנע אותה שאנחנו חייבים מזגנים. האגדה מספרת שבעז כתב מכתב נוגע ללב על כך שכל כך חם לו שהוא נאלץ לשבת נטול חולצה במשרד ושזה לא מכבד את הארגון. יש לי הרגשה שזה מה שעשה את ההבדל.  

 ואם תרצו דוגמה אולטימטיבית לכל מה שאמרתי – כי הרי בעז גם היה אמפיריציסט זהיר – הרי הכל נמצא במייל שהוא שלח לנו בערב ראש השנה – ואני מבקשת להקריא אותו – וכך כותב לנו בעז  

 " העיתוי ממש לא טוב, אך לאור העובדה שעוד מעט יתחילו לרוץ שמועות, אני מרגיש צורך לעדכן אתכם על מצבי מבלי לדחות את העדכון.  

ככל הנראה יש לי סרטן בלבלב עם גרורות בכבד, מחלה שאינה מומלצת למי שתוחלת החיים עומדת בראש מעיניו.  

עוד לא הגעתי לשלב של חשיבה על טיפולים. אבחן כמובן את כל האפשרויות, אך ככל הנראה כל מה שיהיה לרופאים להציע לי זו כימותרפיה שיכולה לעתים לעכב את התפתחות המחלה ולהאריך את החיים קצת ולעתים גם להקל על סימפטומים מסוימים.

אני רואה את המציאות נכחה. יחד עם זאת, איני חווה את המצב כטרגדיה. היו לי חיים טובים מאד, חוויתי את כל החוויות המשמעותיות והצלחתי די טוב בתחומי החיים השונים. גם אין לי כל פחד מפני המוות. לכן, אשמח אם תוכלו לפחות חלקית לאמץ את גישתי, לא להיבהל יותר מדי, לא לרחם עלי, ולא להרגיש אי נוחות במגעים עמי. עד כה, פרט לכאבים לא חזקים באזור הכבד, איני סובל ואני מתפקד כרגיל בכל המישורים. אני כמובן מקווה לא לסבול יותר מדי בעתיד ולא להסב סבל ממושך לבני משפחתי.

שתהיה לכולכם שנה טובה. אני ממש מתכוון לזה,  

בעז"   

על כך כתבתי לו חזרה: " אני מורידה את הכובע בפני העוצמה, היושרה, הניקיון, הבהירות, החדות, המינימליזם, כבוד האדם וחירותו שיש בטקסט ששלחת לנו.

אני רוצה מאד להודות לך על השיתוף, ולומר ששנים אני כבר קוראת לך the voice of reason וגם הפעם — באתגר האולטימטיבי — אתה כזה. קולו של ההיגיון".   

ועל זה מה יכתוב בעז?   

"ורד (ברשותך אענה לך אישית),

תודה על המילים הטובות, שאני בוחר לקבל כמתנות בנסיבות הנוכחיות, פרט לעניין העוצמה שלגביו יש לי ספיקות"

אתם הבנתם את זה?

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ההבדל בין סוציולוגיה לאנתרופולוגיה

מאת: ניר רותם

נתרופולוגיה וסוציולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שתיהן כה שזורות אחת בשניה, ועם זאת, נפרדות הן. אני חושב שמהיום הראשון בשנה א' אני עד לניסיון מודע יותר או פחות להבדיל ביניהן, ניסיון של המחלקה ושלי לשרטט את הקווים שבניהן. החלוקה האנליטית מנסה לסייע, להסביר מדוע לומדים מבוא לאנתרופולוגיה ומבוא לסוציולוגיה, למרות שלא ברור לגמרי מהם קורסים אנתרופולוגים ומהם קורסים סוציולוגים, ובהקבלה – מהי בכלל סוציולוגיה ולצידה אנתרופולוגיה.

אופס! נסו לרענן את הדף :)

פוליטיקה, מוסר וידע דמוגרפי ברוסיה הפוסט-סובייטית

מאת: אינה לייקין

הרומן שלי עם האנתרופולוגיה החל באוניברסיטת תל אביב אי שם בשנות התשעים. הלימודים בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה הקנו לי שפה חדשה שבאמצעותה למדתי לקרוא את העולם מסביבי בצורה חדשה ויותר יצירתית.לקראת סיום התואר הראשון ואחרי שנשביתי בקסמיה של האנתרופולוגיה הבנתי שהחוויה האישית שלי בתור עולה חדשה בישראל גם מתאימה מאוד לעמדה המקצועית של אנתרופולוגית. בדומה לאנתרופולוגים אשר תמיד נעים על הרצף של זרות ומוכרות בנסיון שלהם להבין את האחר ולהקנות משמעות להגיונות הפעולה שלו, גם עולים חדשים מהדור שלי נשארים במיקום האמביוולנטי הזה בין הזר למוכר, למרות שהתחנכנו במערכת החינוך הישראלית ורכשנו ידע אינטימי למדי על החברה הישראלית. חשבתי שהתנועה על הציר הזה וגישה יחסית נוחה שלי למשאבים החברתיים הרבים מאפשרים לי גמישות מחשבתית מסויימת וריבוי פרספקטיבות אינטלקטואליות. בתואר השני התנסיתי בעבודת שדה בעבודתי על הקהילה "הרוסית" בארץ. במסגרתה כתבתי על היכולת של קבוצות מסויימות בתוך הקהילה הרוסית להציג את עצמן כחלק מהפרוייקט הפוליטי של מודרניזציה המאפיין את האידיאולוגיה הציונית של מדינת ישראל.

קרא עוד

הפרשנות שלי לאוהל של מלינובסקי

 

הפרשנות שלי לאוהל של מלינובסקי

 

לאחר לימודי התואר השני נרשמתי ללימודי הדוקטורט בארה"ב. כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי בחוג לאנתרופולוגיה בהנחייתם של פרופ' דניאל סמית, פרופ' קטרין לץ ופרופ' קית בראון באוניברסיטת בראון הנמצאת ברוד איילנד, המדינה הכי קטנה בארצות הברית. את התקופה שלי בארצות הברית בלימודי הדוקטורט אני יכולה לתאר במילותיו של דיקנס: "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים". התקופה הזאת הייתה מאתגרת והיא כללה הרבה משברים ומכתבי דחייה מסוכנויות מימון, אך היא גם הייתה מלאה באושר, במפגשים מרגשים וחשובים, בחברים וקולגות חדשים, בפריצות דרך מקצועיות ובקצת מכתבים על קבלת מלגות ומענקים. 

החלטָתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על "המשבר הדמוגרפי" ברוסיה הייתה מקרית למדי. בקיץ אחד נסעתי לעיר פרובינציאלית ברוסיה כדי לאסוף חומרים למחקר על פרקטיקות של הכלכלה הלא פורמלית ועל הזיקה שלהן ליחסי מרכז-פריפריה ברוסיה הפוסט-סובייטית (יום אחד אני עוד אעשה את המחקר הזה! יש לי קובץ במחשב הכולל את כל הרעיונות למחקר עתידי שאני רוצה לעשות). במהלך עבודת השדה גיליתי שכמעט כל מי שפגשתי במהלך השהות הקצרה שלי בעיר רצה לדבר על הירידה בשיעורי הילודה. אנשים הביעו דאגה אותנטית בנוגע להצטמקות האוכלוסייה ולסכנות הגלומות בכך. ההתרגשות שבה התייחסו אנשים לבעיה החברתית הזאת, כמו גם ריבוי הדעות בנוגע למקור הבעיה ולתפקיד המדינה בפתרונה, גרמו לי להתעניין בסוגיה ולהפוך אותה לנושא המחקר שלי.

שלט פרסום של ההון האימהי ברחבי העיר. הצילום שלי.

שלט פרסום של ההון האימהי ברחבי העיר. הצילום שלי.

בשנת 2006 הנשיא פוטין פנה לאסיפה הפדרלית בנאום שבו הוא קרא לבעיה הדמוגרפית "הבעיה הכי דרמטית העומדת בפני האומה בעתיד הקרוב". בשנת 2007, בעקבות הנאום של פוטין, נכנסה לתוקף מדיניות חדשה המציעה לנשים תמריץ כספי להביא ילד שני לעולם. מענק כספי חד פעמי בסה”כ כשלושה עשר אלף דולר הנקרא "ההון האמהי" ינתן לכל אישה ביום ההולדת השלישי של הילד השני שלה הנולד אחרי ינואר 2007, כאשר הכסף הזה יכול לשמש רק לשלושה דברים המוכתבים על יד המדינה (משכנתא, חינוך ותכניות פנסיה).

המדיניות הזאת והנאום של הנשיא פוטין שקדם לה עוררו דיונים ציבוריים רבים בדבר זכותה של המדינה להתערב בחיי האזרחים והיכולת שלה לגרום לעלייה בשיעורי הילודה. הדיונים בדבר האפקטיביות של המדיניות היו מלווים ברגשות עזים ואפילו בוויכוחים מקצועיים בקרב קהילת הדמוגרפים. הם חרגו בהרבה מעבר לדיונים דיסציפלינאריים בתנודות האוכלוסייה וגלשו לעיסוק במוסר ובאתיקה של פריון ומשפחה, בלאומיות ולאומנות, בדמוקרטיה, בקסנופוביה, בדת ובתרבות.

כך למשל, הדימוי שהפך להיות דומיננטי בייצוגים של הבעיה הוא תיאור סטטיסטי שבו שתי עקומות – העקומה של שיעורי הילודה והעקומה של שיעורי התמותה – מצטלבים מסביב לרגע ההיסטורי של התפרקות ברה"מ. גם אם הירידה בשיעורי הילודה החלה כבר בשנות השישים, בשנת 1992 שיעורי התמותה עלו לראשונה על שיעורי הילודה באופן משמעותי, והובילו לריבוי שלילי ברוסיה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברוסיה בשנת 2010 האוכלוסיה של רוסיה הייתה 142.9 מיליון תושבים לעומת 148 מיליון בשנת 1990 –  גידול שלילי של 5.1 מליון תושבים. התיאור הזה הגיע לציבור הרחב תחת הכותרת "הצלב הרוסי,” מטאפורה תרבותית רבת עוצמה. באמצעות השילוב בין עובדות מדעיות להצהרות בעלות אופי פוליטי, המטאפורה הזו עושה פוליטיזציה הן של המצב הדמוגרפי והן של הדמוגרפיה כדיסציפלינה מדעית. אף שכביכול "הצלב הרוסי" היה אמור לתאר תהליכים דמוגרפיים אובייקטיבים, בפועל הדימוי הזה מלווה בקונוטציות מוסריות ודתיות רבות הלקוחות מדימויים נוצרים של סבל ונרטיבים אחרים בדבר סבלה של האומה הרוסית (ראו איור 1). 

התחלתי את המחקר שלי משאלה פשוטה ובסיסית. ההיסטוריה של רוסיה במאה ה-20 (מהפכה, מלחמת העולם השנייה ועוד) הינה סדרה של תנודות דמוגרפיות רבות עוצמה, אך דווקא התנודה האחרונה שהתרחשה סביב ל-1992 ולהתפרקות ברה"מ זכתה לכינוי "המשבר הדמוגרפי." הייתי סקרנית ללמוד כיצד הופכת מציאות דמוגרפית מסויימת למציאות משברית, כיצד נוצרות קטגוריות שבאמצעותן המציאות הדמוגרפית מכוננת כמציאות משברית וכיצד הקטגוריות האלה מעצבות ייצוגים פופלריים ומדעיים של הבעיות הקשורות לאוכלוסיה ברוסיה. כדי ללמוד על הכוחות הפוליטיים והחברתיים המעורבים בתהליך התחלתי את עבודת השדה הארוכה בעיר פרובינציאלית גדולה בהרי אורל. יקטרינבורג (לשעבר סברדלובסק) הינה עיר הבירה האדמיניסטרטיבית של איזור גדול המאופיין על יד תעשיה כבדה, בעיקר עיבוד מתכות וזיקוק מוצרי נפט ופחם, ומשאבי טבע רבים. התפתחות האיזור בתקפות ברה"מ תרמה גם לצמיחה של מרכזי מחקר אקדמיים, ומוסדות תרבותיים חשובים המספקים מומחים וידע יישומי עבור מעצבי המדיניות האזורית והמוניציפלית.

בעבודת השדה שלי התמקדתי באינטראקציות בין "המומחים" לבין סוכני המדינה האחראים על פיתוח ויישום המדיניות הדמוגרפית ברוסיה. עקבתי אחרי הדמוגרפים ואנשי בריאות הציבור, שאיתם עבדתי במכון מחקר גדול בעיר, לכל מקום – לישיבות שלהם עם נציגי המושל, לשיעורי דמוגרפיה שהם העבירו לפקידי הרווחה בעיר, לישיבות של קבוצות המחקר שלהם בתוך המכון עצמו ולכנסים מקצועיים של הדיסציפלינה. השתתפתי גם באיסוף ועיבוד נתונים של סקר בנושא של המדיניות הדמוגרפית החדשה. נוסף על כך, כפי שהתבהר לי תוך כדי עבודת השדה, גם הידע של מומחים לפסיכולוגיה משחק תפקיד חשוב באופן שבו המדינה והאזרחים הרוסים מבינים את "המשבר הדמוגרפי" ומדברים עליו. לכן, בשלב מוקדם יחסית בעבודה הוספתי את המומחים לשיח הטיפולי ככוח חברתי חשוב המשתתף בכינון הבעיה הדמוגרפית. הגילוי של הידע הפסיכולוגי כמרכיב חשוב בשיח היה עוד הוכחה לייחודיות ולאפקטיביות של שיטות המחקר האנתרופולוגיות. הייתי מפספסת, קרוב לוודאי, את המיקום החשוב של מסגרת החשיבה והפרקטיקות הפסיכולוגיות בשיח על המשבר הדמוגרפי אילולא הייתי נוכחת בשדה ונחשפת למגוון של תגובות לבעיה הדמוגרפית ולמדיניות החדשה כמו גם לסתירות הפנימיות בתגובות האלה.   

בניסיון שלי להבין כיצד האינטראקציות בין המומחים לסוכני המדינה מעצבות את השיח על המשבר הדמוגרפי ברוסיה הפוסט-סובייטית התמקדתי בין היתר במושג האוכלוסייה. העבודה שלי עוקבת באמצעות מושג זה אחר שינויים וקווי המשכיות בין שתי מדינות – המדינה הסובייטית והמדינה הרוסית הפוסט-סובייטית. לטענתי, יחד עם שינוי השיטה הפוליטית במעבר מברית המועצות לרוסיה הפוסט-סובייטית, ובמיוחד בתקופה שמאז עלייתו של פוטין לשלטון, עבר מושג האוכלוסייה שינויים משמעותיים הן בשיח הציבורי הן בשפה המקצועית של המומחים. גם המדינה הסובייטית ו"המומחים" הסובייטים לדמוגרפיה היו מוטרדים לא פעם מהמגמות של הירידה בשיעורי הילודה ושל צמצום האוכלוסייה. ולמרות זאת, האופן שבו המדינה ו"המומחים" הסובייטים תפסו את מושג האוכלוסייה היה שונה. בתהליכי עיצוב המדיניות הדמוגרפית שלה ראתה המדינה הסובייטית את האוכלוסייה כאובייקט פסיבי ואת השיטות הפוליטיות שלה – שינוי מבני באמצעות תכניות רווחה – ככלי אולטימטיבי במאבק בבעיות הדמוגרפיות.

לעומת זאת, המדינה החדשה משנה את יחסי המרחק והקרבה בינה לאוכלוסיה שלה. אף שהידע הדיסציפלינרי של המומחים לדמוגרפיה שפועלים היום נוצר בתקופה הסובייטית והחשיבה שאפיינה אותה, כיום הם מכוננים את מושג האוכלוסיה לא כאובייקט אלא כסובייקט האחראי לבעיות הדמוגרפיות של עצמו. יחידת ההתייחסות של מעצבי המדיניות, כמו גם של המומחים שמתווכים את המדיניות הזאת, הינה ה"התנהגות הדמוגרפית" של האזרחים. לפי התפישה הזאת, הטרנספורמציה בדפוסי ההתנהגות הדמוגרפית (מספר ילדים, החלטות בתוך המשפחה וכדומה) צריכה להתרחש ברמה אינדיבידואלית. שינויים ברמת הפרט יביאו בסופו של דבר לשינויים במגמות הסטטיסטיות של גידול האוכלוסין. הפרויקט הפוליטי של היציאה מהמשבר הדמוגרפי הופך להיות חלק מהסובייקטיביות של כל אחד ואחת והאזרחים מתבקשים לקחת אחראיות על המצב הדמוגרפי בו הם חיים. כך, הרצון לפתור את הבעיה הדמוגרפית הופך להיות חלק בלתי נפרד מעולם המושגים של האזרחים ברוסיה הפוסט-סובייטית. למרות התרבות והפרקטיקות הדיסציפלינריות המאוד שונות, כל המומחים "לבעיה הדמוגרפית" שחקרתי הופכים את המוסר ואת שאלות ההתנהגות האתית של הפרט ליחידת ההתחייסות שלהם. בסופו של דבר, התפישות האלה בדבר ה"התנהגות הדמוגרפית ההולמת" הופכות להיות המכנה המשותף שמכונן את הבעיה הדמוגרפית ברוסיה הפוסט-סובייטית. הידע  הדמוגרפי הזה תורם גם לכינון ועיצוב תפיסות חברתיות לגבי המוסר האינדיבידואלי ולגבי היחסים הראויים בין אזרח למדינה.

העבודה  לא מסתיימת עם סיום כתיבת התזה או כתיבת הדוקטורט. אני ממשיכה לחשוב ולכתוב על הנושאים האלה כיום כפוסט-דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה כאן, באוניברסיטה העברית. למשל, אחד הנושאים שפיתחתי ואני ממשיכה לפתח מאז סיום הדוקטורט הוא התפקיד של השיח הטיפולי בעיצוב השיח על המשבר הדמוגרפי ברוסיה הפוסט-סובייטית. במאמר שכתבתי בנושא אני טוענת כי השפה הפסיכולוגית משתתפת באופן פעיל בכינון הבעיה הדמוגרפית כבעיה של המוסר האינדיבידואלי של הפרט. נוסף על כך, אני עובדת על מאמר חדש ובו אני בוחנת פרקטיקה מדעית של חיזויים (population forecasting).  טכניקה מדעית זו, אני טוענת, תורמת לכינון המציאות הדמוגרפית כמציאות משברית. אבל על המאמרים האלה ועל שאר הפרויקטים העתידיים אספר בפעם אחרת. 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"מאחורי כל תזה עומד תהליך ארוך, אבל סבבה כזה"

מאת: דניאל גטושקין

"כל ניסיון לתמצת רעיונות ונושאים ארוכים ומורכבים למאמר אחד מאלץ את הכותב לבחור, באופן אכזרי, מבין שלל הנושאים עליהם הוא יכול לכתוב בכוח, לכתיבה על תחומים בודדים – אם לא תחום בודד אחד – בפועל".[1] מלאכת הניפוי אינה נעשית קלה גם כאשר מדובר בניסיון לתמצת תזה קצרה שהוגשה במחלקה לסוציולוגיה, ושלפי הנוהג אמורה להיות לה טענת על אחת וכמה טיעוני משנה. יתרה מזאת, בעודי יושב בפינת העבודה שלי ומנסה לברור את הנושא שיעניין את קוראי פקפוק,אני מבין שהניסיון לתמצת את התזה שלי הוא למעשה ניסיון לתמצת את כל המסלולים שהתנקזו לאותם ארבעים עמודים מודפסים, שהוגשו לאגנס(המלכה!)בארבעה עותקים. זהו ניסיון לתמצת את המסלול האקדמי שלי, את שאיפותיי האינטלקטואליות והמקצועיות, את אופן הכתיבה הבתולי של מחקר עצמאי ראשון, ואף את הפוליטיקה הקטנה שסובבת סביב כל תזה: בחירת המנחה, בחירת הנושא, הבחירה את מי לצטט[2]וכיוצא באלה.

קרא עוד

בכתבה זו, באופן פריווילגי השמור לעיתונים מחלקתיים, הבחירה שלי תהיה לא לבחור באופן בלעדי באף אחד מהמסלולים המתוארים לעיל, אלא לתאר כרונולוגית, בעיקר, את השתלשלות האירועים סביב "כתיבת התזה", תוך הבלטה של נושאים שנראים לי חשובים. במאמר הבא – שיהיה מאמר המשך למאמר זה– אתמקד בתזה עצמה ואסכם את הרעיונות המרכזיים שלה. כולי תקווה כי המאמרים יהיו מועילים לקוראי פקפוק, ובהזדמנות זו אציין כי אשמח להרחיב את הדיון על הנושאים המדוברים ועל הנושאים המושמטים בפורמטים ובחוגים אחרים.

"אין זמן נכון לבחור בנושא התזה, אך כלל ידוע הוא שככל שהנושא של התזה ייבחר מוקדם יותר, כך התזה תוגש מהר יותר, ונוכל להגיד על עצמנו את כל הבלה בלה ההישגי מהר יותר"[3]. חלק מחבריי לספסל הלימודים ידעו בדיוק מה הם רוצים לחקור. היו כאלה שבחרו את הנושא משיחות ערבי השבת עם משפחתם, היו כאלה שנחשפו לנושא מרתק בתואר הראשון ורצו להרחיבו לתזה (ראו למשל את מאמרו המעניין של גיא שלו), והיו כאלה שרצו לחקור נושא אשר קרוב לחייהם המקצועיים. אני – לעומתם – לא ידעתי. כלומר, היו לי הרבה רעיונות, אבל לא אחד שהייתי שלם איתו, אף לא רעיון אחד שאהבתי בכל לבי. לפיכך, ההחלטה הראשונה שקיבלתי היא להמתין עם בחירת הנושא של התזה –אף שידעתי כי זה עתיד לעכב את התקדמותי ב"מרוץ העכברים"– ולחכות למילוי חובות השמיעה בקורסי החובה של התואר השני.

למען הסר ספק, זמן ההמתנה לא היה זמן בטלה; זה היה אחד הזמנים היפים של חיי האינטלקטואליים. בזמן הזה ניסיתי למפות באופן יסודי את הנושאים ואת נושאי המשנה המעניינים אותי. קבעתי לעצמי בלו"ז זמן איכות המוקדש לקריאה בספרייה של הדבר שהכי עניין אותי מדי שבוע. בכל שבוע ניסיתי לקרוא קצת על כל עולם סוציולוגי, מתוך תקווה כי ברגע שאוכל לראות בעיני רוחי את כל ההסתעפויות של העולמות הסוציולוגיים שמעניינים אותי, אדע בוודאות גדולה לאיזה נתיב ארצה להתמסר. לא רציתי להרגיש כמו כדור ביליארד שמושחל לפינה. רציתי שהבחירה שלי בנושא של התזה תהיה בחירה מודעת ומושכלת, ולא אילוץ או נוהג.

פרק הקריאה שלי התנקז לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שאני מתעניין יותר בסוגיות מאקרו ממיקרו. מעניינת אותי התמונה הרחבה, היער ולא העצים. השנייה היא כי מבין כל התופעות הגדולות מעניינים אותי המוסדות הציבוריים, שהוקמו, לטעמי, על בסיס הרעיון שבכוחם להיטיב לתכנן את אורח החיים של החברה האנושית, באופן צודק והוגן יותר מאשר לו היה הדבר נעשה באופן פרטני ומבוזר על ידי הפרטים או בידי מוסדות פרטיים. התובנות הללו הובילו אותי להתמקד בסוציולוגיה של ה"מדינה".

מהצד האחר, קוננה בי המחשבה הערטילאית– בעלת האופי הפוליטי – כי המבנה של מוסדות הציבור בישראל מתנהל באופן "בעייתי", בדרך שלא תמיד משרתת את הציבור, וכמעט פועל באופן אוטונומי ומנותק מהציבור, מרצונותיו, מתחושותיו ומערכיו. במקום מערכת בעלת אופי היררכי שפועלת באופן מלוכד כדי להגשים את מטרותיה, ראיתי אוסף של "נסיכויות" מוסדיות שכל אחת פועלת כדי לקדם את האינטרסים ואת המטרות שלה. מצירוף שתי התובנות לעיל התברר לי כי עליי לחקור את היחסים המוסדיים בישראל; את היחסים בין המוסדות שאמורים לפי חוק ונורמה להיות מסודרים באופן היררכי.

בשלב זה, לאחר שהבנתי מהו הרעיון שיעמוד במרכז התזה, לא היה לי מושג מה לעשות וכיצד להמשיך מכאן. מדובר בשלב של ייאוש אמיתי. לפתע הרגשתי את נטל משקלה של התזה, את סוף תקופת ההתבשלות, ולמרות זאת לא הייתה לי שום מחשבה מועילה כיצד אהפוך את הרעיונות המופשטים האלה לעבודה סוציולוגית. בכל תחילת יום כתבתי, ואילו בסוף כל יום מחקתי. כתבתי ומחקתי. כתבתי ומחקתי. ושוב כתבתי ומחקתי. חשבתי שאני עומד לאבד את שפיות דעתי, הרי מעולם לא היה לי קשה כל כך בכתיבת העבודות שלי. לא הבנתי מדוע המבקר הפנימי שבי מצליף ללא רחם. חשבתי שאני כבר לא אכתוב את התזה לעולם; אפילו בדקתי בתכנית הלימודים כמה קורסים אצטרך להשלים כדי להיפטר מהנטל שנראה לי כל כך מיותר בזמן ההוא.

שלא כמו באגדות – אצבע אלוהים לא נגעה בי, וברק לא הכה בי, אבל כדי לא לוותר על סימון הקליימקס בקלישאה – אולי אסימון כלשהו כן נפל לי. האסימון הזה הוא ההבנה שכתיבת התזה לא יכולה להיות אינטואיטיבית וספונטנית, אלא היא צריכה להיות מחושבת ומדוקדקת; אני צריך להכין סקיצה מפורטת, לפרטי פרטים, כדי שהתובנות התיאורטיות שלי והרעיון האמורפי שלי יקרמו עור וגידים אקדמיים ולא יישארו בגדר הגיגים פילוסופיים או עיתונאיים בלבד. לכן בחרתי בעימות המוסדי שנראה לי המעניין ביותר: העימות בין גופי המדינה הנבחרים לבין הצבא הישראלי. אולם, כפי שמתברר לכל חוקר הנכנס לשדה חדש, ההתמקדות בנושא ספציפי אינה מצמצת את כמות החומרים שראוי להתעמק בהם, אם כי היא משנה את טקטיקת המחקר – ממחקר רוחבי,שבו החוקר לומד מעט על הרבה, למחקר נקודתי,שבו החוקר לומד הרבה על מעט. באופן  לא מטפורי עברה הקריאה שלי מקריאה של ספרים הממוקמים במדפים בעלי צבעים שונים בקומות שונות בספרייה, לקריאה של ספרים מארבעה מדפים בדיוק, הצבועים בצבע אדום עמום בקומה 2.

בגיליון הבא אראה את התוצר של התהליך הארוך שתואר כאן, את המוצר הסופי–תזה במחלקה לסוציולוגיה, התזה שלי.

 


[1] מריאנה גטושקין, "שיחות סלון עם בני", טרם פורסם.

[2]טיפ בנאלי: עדיף את אלה אשר עתידים לבחון את התזה שלך, או את המעגלים הקרובים שלהם, אבל לא בהגזמה, עדיף     באופן מעודן, כמו שמחמיאים בדייט ראשון: להראות עניין בלי להתרפס.

אני לא בטוח שזה ציטוט מדויק, אבל הרעיון המובא בו נאמר לי מפי מיכל פרנקל בשיחות ההכנה לכתיבת התזה. [3]

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מידע שימושי לכותבי דוקטורט: החיפוש אחר ודאות

מאת: רמי קפלן

אין מה להשוות בין מה שידעתי כאשר התחלתי לעבוד על הדוקטורט שלי ב-2007 ובין מה שאני יודע עכשיו, אחרי שהגשתי אותו (בסוציולוגיה, אוניברסיטת תל אביב). את הרשימה הזאת, וכמה שיבואו אחריה, אני מקדיש לתלמידי דוקטורט בכל השלבים שאולי ימצאו בה שימוש. יש לסייג ולומר שהיא לקוחה מניסיוני האישי, ואין לי אפשרות לדעת עד כמה היא משקפת את האתגרים שעומדים לפני הקוראות והקוראים. נוסף על כך, התועלת שבשיתוף הניסיון היא מוגבלת. האופן שבו אנחנו רוכשים ידע מועיל הוא חמקמק. לפעמים עצות של אחרים משפיעות עלינו מאוד ("מפילות לנו אסימון", "הופכות לנו את הראש" וכו'), ולפעמים רק מגרדות את פני השטח. חלק ממה שאנחנו יודעים אנחנו חייבים לגלות בעצמנו, בדרך שלנו, ולא יעזור אם מישהו כבר אמר את זה קודם. לפעמים נמצא את עצמנו אומרים, "רק עכשיו הבנתי את מה ש-X אמרה לי כל הזמן". לפעמים רעיון ייראה ממבט ראשון מצוין, אבל בדיעבד יתברר שהוא לא היה מועיל במיוחד. ועדיין, וזאת נקודה שאפתח בהזדמנות אחרת, למידה מניסיונם של אחרים היא אחד הכלים החשובים שעומדים לרשותנו כדי להתקדם, ובסופו של דבר להגיע. אם כן, להלן מקצת מהידע המעשי שצברתי. והפעם: בעיית האי-ודאות.

קרא עוד

כותבי דוקטורט, רצוי שידעו מה הם רוצים לטעון. הבעיה היא שלדוקטורנטים רבים לוקח שנים להבין את הטענה שלהם. הדרך עד לשם בדרך כלל רצופה בספקות ובחששות שנובעים מהאי-ודאות, מהחשש שוודאות לא תגיע לעולם, ומחוסר היכולת להתחיל לכתוב בינתיים. ראשית, חשוב להבין שכנראה מדובר במצב די נפוץ. פרופסור אחד ממדעי הרוח סיפר לי שבאופן טיפוסי עוברות ארבע שנים עד שהדוקטורנטים שלו מתחילים לשלוח לו חומרים. יעידו מנחיי שכך היה גם במקרה שלי. "דוקטורט זה תהליך", כפי שאמרו לי לא פעם כשהבעתי את חששותיי. ובכל זאת, הנה כמה עצות שעשויות להפחית את האי-ודאות ולזרז את העניינים.

זכרו, הדיסרטציה שלכם, כמוצר סופי, תכיל בהכרח את הדברים האלה: שדה מחקר, שאלת מחקר, מסגרת תיאורטית, שיטת מחקר וטיעון אמפירי מפורט הפורש את התזה. יעזור לקבל החלטות מחייבות בנוגע למרכיבים אלו כמה שיותר מוקדם.

שדה המחקר נבחר בדרך כלל כבר בשלב התחלתי, בהתאם לתחום העניין (אם יש יותר מאחד, צריך לחתוך), ונשאר בעינו כפי שהיה בהצעה לדוקטורט. במקרה שלי, דרך אגב, השדה היה "אחריות חברתית של תאגידים", אבל בניגוד להצעה שעסקה בהופעתו בהווה, הדיסרטציה התמקדה בסופו של דבר בחקירת שורשיו ההיסטוריים. זה דבר שהבנתי רק אחרי זמן מה. מה שהיה יכול לקצר את שלב הנדודים הוא ההבנה שחייבים להחליט ושתוכן ההחלטה חשוב פחות מהיכולת לדבוק בה. פה הייתי מדגיש שיקולים פרוזאיים: מה יותר מתחשק לי לעשות, היכן חומרי המחקר נגישים יותר, מהי הבחירה שיהיה קל יותר לממש. על כל נושא אפשר לכתוב דוקטורט בתנאי שמתעמקים בו מספיק. לפיכך השאלה המעשית היא, במה יהיה לנו נוח יותר להתעמק. איני רוצה לומר בכך שלא חשוב שיהיה מעניין. להפך. העניין הוא חיוני כדי לספק מוטיבציה למחקר ולחיים ראויים ואיכותיים בכלל. אבל לפעמים צריך למצוא את האיזון בין מה שמעניין ובין מה שבר השגה.

שאלת המחקר והמסגרת התיאורטית, אשר קשורות זו בזו, הן בדרך כלל לב הקושי וחוסר הוודאות. אני אתחיל דווקא מהשנייה. כמו שאמר לי פרופסור שאיתו התייעצתי, וזאת הייתה אחת העצות החשובות ביותר שקיבלתי – בסופו של דבר אנחנו צריכים לשייך את עצמנו לקהילת מחקר מבוססת. בהתחשב באופן שבו בנוי כיום עולם המדע, המחולק לאין-ספור התמחויות ותת-התמחויות, רק אם נפעל בתוך קהילה כזאת נמצא אנשים שיהיו מסוגלים להבין את מה שאנחנו כותבים ולמצוא במוצרים שלנו עניין. היומרה לפרוץ תחום חדש, שעלולה להיווצר בשל קריאת יתר של יצירות מופת, היא בלתי צנועה ובלתי מציאותית. העבודה שלנו יכולה לקבל השראה מעבודות של סוציולוג גדול או שניים, אבל מישור ההתייחסות החשוב באמת הוא עבודות קטנות ועכשוויות יותר שמדברות זו עם זו.

במקרה שלי, לאחר פלירטוטים מתסכלים לאורך שנים עם מיני סוציולוגיות, התקבעתי בסוף – ממש בשנה האחרונה – על סוציולוגיה ניאו-מוסדית בחקר ארגונים. מדובר בקהילה שמשתמשת באותם המושגים, מפרסמת את רוב עבודותיה במספר מוגבל של כתבי עת, ושחבריה רואים את עצמם כמשתתפים במאמץ קולקטיבי לפתח את התיאוריה הספציפית הזאת (לחלופין, קהילה יכולה להיות מאוגדת סביב נושא מחקר). צר ככל שזה נשמע, מדובר בעולם תוכן עצום. מאז הבנתי שלקהילה הזאת אני מבקש להשתייך ושאת השגרות האפיסטמולוגיות שלה אני מוכן לקבל על עצמי, העניינים הפכו הרבה יותר ברורים. נותר לי רק להצטער שלא הבנתי זאת הרבה קודם, ושבמקום לקרוא מכל הבא ליד, לא השקעתי את רוב זמני בקריא של מה שכתבה הקהילה הזאת בעשרים השנים האחרונות, בייחוד בכתבי העת המובילים שלה, ומתוך זה, רק את מה שרלוונטי במיוחד למה שאני מנסה להגיד. בסופו של דבר, המסגרת התיאורטית (ובמידה רבה גם המבוא) של הדוקטורט ושל מאמרים שנכתוב תוך כדי ואחר כך תכיל סקירת ספרות של עבודותיה של אותה קהילה נבחרת. אם עדיין אינכם מזהים את הקהילה שלכם, ובתוכה את ה"אגף" שלכם (כלומר, עשרה עד חמישה עשר חוקרים שאותם, יותר מכל השאר, אתם מדמיינים כקוראים של עבודותיכם), ואינכם מסוגלים לדבר בפרוטרוט על מה שהיא כתבה – תרומות עיקריות, ויכוחים עיקריים, תולדות התפתחות המושגים והרעיונות – אני מציע פועל בכיוון זה ללא דיחוי.

כמובן, איני רוצה להתייחס בביטול למחקר אינטר-דיסציפלינרי, כלומר לשילובים יצירתיים של כמה גישות ותיאוריות, אבל אני מאמין שלפחות בשלב הדוקטורט – עדיף לחפש תחילה נמל בית. לדעתי, היכולת לחדש באמצעות מיזוג עולמות דעת שונים צריכה בסיס כזה שממנו היא תהיה מסוגלת להתפתח.

דבר אחר, הייתי מזהה את הכנס הבין-לאומי המרכזי של הקהילה, מנסה להתקבל ולטוס אליו מדי שנה (אוניברסיטאות מוכנות בדרך כלל לעזור לדוקטורנטים במימון נסיעות לכנסים, אם כי באופן חלקי. בררו זאת). קשה להפריז בחשיבות ההשתתפות בכנסי הקהילה: זוהי דרך אדירה ללמוד מה קורה שם עכשיו, איך אנשים חושבים ומדברים, מה מעניין אותם לקרוא, לקבל השראה, לקבל ביטחון, וכמובן ליצור קשרים כבסיס לקבלת המלצות ולחיפוש אחר שיתופי פעולה בכתיבה. כדי להשתתף בכנס צריך לכתוב פייפר, אבל הוא לא חייב להיות מושלם ומהוקצע כמו עבודה שתתפרסם. כתיבת פייפרים במהלך הדוקטורט היא דרך טובה להניע את תהליך הכתיבה. כאשר אנחנו מחפשים את המושב בכנס שמתאים לחומרים ולטיעונים שלנו, אנחנו נותנים לגורם חיצוני לכפות עלינו כיוון ומשמעת שלפעמים קשה לנו למצוא בתוכנו. הכנסים שבהם השתתפתי ללא ספק השפיעו, באופן שהוא בחלקו שרירותי, על הכיוון שהדוקטורט שלי – ואולי גם המשך הקריירה – קיבלו בסופו של דבר. אבל זה עדיף על הסתובבות אין-סופית במעגלים, ובעצם אין בזה שום רע. בחיינו, וגם בכתיבת דוקטורט, יש מרכיב לא מבוטל של מקריות. וכן, האינטואיציה המדעית האישית שלנו ממשיכה כל הזמן להנחות אותנו, גם כאשר איננו מודעים לכך. חשוב למצוא גירויים שיאפשרו לה להתבטא.

כשיש מיקוד תיאורטי, שאלת המחקר, ובעקבותיה שיטת המחקר, הופכות קלות יותר לאיתור. אנחנו שואלים שאלות דומות לאלה שחוקרות בקהילה שאלו לפנינו, ומשתמשים באותם המושגים ובשיטות דומות. מעצם ההתעמקות בספרות הזאת, שבמהלכה אנחנו חושבים על חומרי המחקר שלנו, צצות לנו אפשרויות לשאלות חדשות ולתרומות תיאורטיות ומתודולוגיות. "עד היום שאלו וביררו ככה וככה, אבל עדיין לא שאלו את השאלה הזאת: …" או "הספרות בחנה נושא מסוים בתחומים האלה והאלה, אבל לא בתחום שלהלן… וזה חשוב כי…" או "הדעה הרווחת היא שהקשר בין X ל-Y הוא כזה וכזה, אבל אני אבקש להראות שבתנאים מסוימים הקשר הוא אחר… וזאת בדרך להרחבת התיאוריה באופן כזה וכזה…" ועוד אין-ספור אפשרויות הנובעות כולן מההיכרות המעמיקה עם תחום עיוני מובחן ומהאינטראקציה שלו עם החומרים שאספנו. שימו לב שמסוג כזה של התמצאות בנבכי שדה תיאורטי מסוים יוצאים רוב המאמרים והספרים שאתם קוראים.

כל מה שתיארתי להלן, כמובן, לוקח זמן. ובדרך יש גם המחקר עצמו, בשדה או בארכיון, שבו כלל לא נגעתי. תהליך ההתגבשות הוא לא – וכנראה לא יכול להיות – ליניארי. התיאוריה מזינה את המחקר, והמחקר את הבחירות התיאורטיות, וחוזר חלילה. השאלה מתחדדת עם הזמן. התהליך כולל ניסוי וטעייה, כלומר בזבוז זמן ומאמץ שהוא גם מקור של תסכול. מצד שני, לעתים קרובות סטיות מהדרך לכאורה מתגלות כעבור זמן כחלק מהדרך עצמה. הדוקטורט, כאמור, הוא תהליך. אבל חתירה להתמקדות, באמצעות קבלת החלטות חותכות ומכוונות מטרה – ודבקות בהן – יכולה לקצר אותו ולצקת בו מעט יותר ודאות ואולי אף לקצרו.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

אהבה, כריזמה ושביתת הסטודנטים

מאת: גיא שלו

עבודת המאסטר של גיא שלו, אשר נכתבה במסגרת המחלקה, זכתה במקום הראשון בתחרות עבודת התיזה המצטיינת של האגודה הסוציולוגית הישראלית לשנת 2013 . לבקשת פקפוק, תמצת גיא את עיקרי עבודת התיזה שלו והרי היא לפניכם. ברכות חמות מכל המערכת!

אופס! נסו לרענן את הדף :)

הנביא ועירו – על שלמה סבירסקי והסוציולוגיה הישראלית

מאת: אורי רם

דברים שנישאו במליאה להוקרת עבודתו של שלמה סבירסקי בתאריך 19 בפברואר 2013, בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית.

רק חוקרי חברה בודדים בישראל יכולים להציג מפעל חיים דומה בהיקפו, בחדשנותו ובחשיבותו לזה של שלמה סבירסקי. כבר בשנות השבעים המאוחרות והשמונים הראשונות, עת היה מרצה צעיר וחדש באוניברסיטת חיפה, היה סבירסקי הרוח החיה בקרב קבוצת "מחברות למחקר ולביקורת״ (יחד עם דבורה (דבי) ברנשטייןהנרי רוזנפלד ודבורה קלקין-פישמן);  קבוצה שזעזעה את אושיות מדעי החברה בישראל ושינתה אותם לבלי הכר.[i] גילוי נאות – היכרותי עם שלמה החלה אז: את השיעור הראשון שלי בסוציולוגיה פוליטית למדתי אצל שלמה סבירסקי, ומאז ואילך אני רואה עצמי כתלמידו.

קרא עוד

משלמה למדתי מהי סוציולוגיה ביקורתית ובמיטבה. אציין כנקודת מוצא דווקא ספר מוקדם, קטן וכמעט נשכח שלו: קמפוס, חברה ומדינה: על תודעה פוליטית חברתית של סטודנטים בישראל  (מפרש, 1982). היה זה ניתוח שיח, שבאמצעותו פיתח סבירסקי את ההבחנה בין תודעה ממסדית – הוא קרא לה תודעה של "מנהלים" – ובין תודעה ביקורתית. לטעמי אלה דברים שיורדים לעומקה של בעיית מה שמכונה "השיח החברתי" בישראל כיום, גם אחרי – ואולי במיוחד אחרי – המחאה החברתית:

 "ה'מבקרים' רואים את החברה הישראלית בת ימינו כמכלול. […] ה'מנהלים' לעומת זאת חסרים נקודת תצפית כזאת: הם מקבלים את הקיים כפי שהוא ואינם חותרים לשינוי […] המציאות החברתית מצטיירת להם לא כמכלול, לא כתמונת נוף פנוראמית, אלא כסדרה של עצמים שבהם הם נתקלים […] הם אינם רואים מבנה חברתי כולל אלא מגוון של קבוצות, ארגונים ומוסדות. הם אינם רואים כיוון התפתחות כללי אלא סדרה של בעיות מוגבלות ומתוחמות שיש להתמודד איתן במידה שהן צצות. הם גם רואים את תהליך השינוי החברתי לא כניסיון של קבוצות או תנועות רחבות לשנות את תבנית הנוף החברתי, אלא כתהליך של 'טיפול' של החברה בבעיות שונות שבהן היא נתקלת." (שם, עמ' 64).

 סבירסקי הוביל את המהפכה הפרדיגמאטית, שבה שונה סדר היום המושגי והמחקרי של הסוציולוגיה הישראלית – מפרדיגמה של מודרניזציה, המניחה הרמוניה בתהליכי פיתוח המונחים מן המרכז, לפרדיגמה מרקסיסטית, הבוחנת את  האינטרסים הנוגדים של קבוצות שונות בתהליכי פיתוח כלכלי ולאומי.[2] ה"אני מאמין" שהכריזו הוא וחבריו בדבר המערכת של ה"מחברות" נשאר שריר ותקף עד היום:

 "אנו מוציאים את המחברות במגמה לתרום לניתוח של דיכוי, אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית, ולהבנה הסיבתית של תופעות אלה. […] כאנתרופולוגים וכסוציולוגים אנו מבקשים ליצור במחברות במה לזרם ביקורתי המתנגד לשיטות הפוזיטיביסטיות ולתפיסות ה"ניטרליות" השכיחות במדעי החברה. גישות אלה מהוות, לדעתנו, מכשול להבנת המציאות החברתית, ולכן אף לשינויה" (דבר המערכת, מחברות למחקר ולביקורת)

אף שמים רבים זרמו מאז בסוציולוגיה הישראלית ובמדעי החברה  בכלל – המהפכה הפרדיגמאטית הזאת הייתה פריצת הדרך שסללה את הדרך לביקורתיות, לפריחה ולגיוון שמתחוללים במדעי החברה מאז.

 ברמת הדיון האקדמי והציבורי, סבירסקי "הוציא מן הארון" נושא שאסור היה לדבר עליו בחוגים מהוגנים – אפליה מבנית המתקיימת בישראל כלפי המזרחים (שעד השינוי הטרמינולוגי שטבע סבירסקי נקראו "עדות המזרח"). בספרו פורץ הדרך משנת 1981 – ספר שהשפיע על דורות של פעילים ושל חוקרים  לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות (ברירות, 1981) הוא הראה כי התוצאה בפועל של המדיניות הקרויה קליטת עלייה, ובסוציולוגית אינטגרציה – קליטה בעיירות פיתוח, מדיניות הטיפוח בחינוך וכיו"ב – היא הפוכה מן הכוונות המוצהרות (אבל היא תוצאה מתחייבת של התכניות שהופעלו, ואינה בבחינת "כישלון" שלהן). במקום להבטיח שוויון, יצרה המדיניות את המצב הנחות של המזרחים, ואף המשיכה ושעתקה אותו. המזרחים לא הגיעו לישראל "נחשלים" וכאן התקבלו בתכניות מקדמות, טען סבירסקי, אלא להפך – הם "נוחשלו" בישראל – עוד חידוש טרמינולוגי משלו – וכאן הפכו אותם למעמד עובדים. אם כן, סבירסקי העלה על סדר היום את הנושא המזרחי, ובאופן מחודד יותר, את הטענה כי אין מדובר כאן ב"פיגור" מיובא, אלא ב"נחשול" תוצרת הארץ. הוא סיפק פירוש מעמדי למצב זה, וקבע כי לא בתרבות מסורתית מול תרבות מודרנית מדובר כאן, אלא במעמדות-עדות הנוצרים תוך המפגש ביניהם.

בשני המישורים – במישור המחקר האקדמי ובמישור השיח הציבורי  — סבירסקי הלך כחלוץ לפני המחנה, ועל כך שילם מחיר יקר: שמואל (נח אייזנשטדט) הכריז מלחמה על שלמה (סבירסקי).

 הצמרת הממסדית והלאומית של הסוציולוגיה דאז החליטה כי המחיר על הפגיעה בקודש הקודשים הלאומי של "קליטת עלייה" ובקודש הקודשים הסוציולוגי של "מודרניזציה" הוא הוצאה מן האוניברסיטה. ובתנאים דאז סבירסקי מצא את עצמו מחוץ למערכת האקדמית כולה. לא היעדר הישגים אקדמיים מנע את קידומו באוניברסיטה – אלא להפך. דווקא הישגיו עמדו לו לרועץ.

 להזכירכם, זה אירע לפני שתנועת ש״ס קמה בשנת 1984 והפכה לדגל את המזרחיות (או את הספרדיות, בלשון המקובלת על עסקניה), וחמש עשרה שנים לפני שקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-1996. ואם חשבתם שהסוציולוג הראשון שעסק במזרחים, שטבע את המושג, שפיתח את הפרספקטיבה הביקורתית ושנדחק בגלל זה מהממסד האקדמי, קיבל סוף סוף במאוחר את ההכרה המגיעה לו – טעיתם. הגל החדש של האינטלקטואלים של המזרחיות בשנות התשעים בחר בפרספקטיבה הפוסט-קולוניאלית והרב-תרבותית, שהתמקדה בזהות המזרחית והגדירה את עצמה במונחים השוללים הן את הסוציולוגיה הלאומית של המודרניזציה הן את הסוציולוגיה הביקורתית המעמדית.

 וכך, הסוציולוגים של המעמד המשיכו להיות חסרי מעמד.

כל אדם אחר היה נשבר ומתייאש ומחפש לעצמו זירה אחרת, תעסוקה אחרת. אבל לא שלמה. מתוך יושרה אינטלקטואלית בלתי מתפשרת, ומתוך כוחות נפש בלתי מצויים שהוא ניחן בהם, הוא הצליח לא להישבר ולא לוותר, ולהמשיך במפעלו האקדמי והחברתי; זאת ללא כל סיוע מוסדי, תוך שהוא ואשתו ברברה סבירסקי  — צבת בצבת עושים: מייצרים את הכלים לפעולתם, תוך שהם מפתחים את התכנים המחקריים והביקורתיים של עבודתם. הם פיתחו "סוציולוגיה ציבורית" – סוציולוגיה שנעשית עם ציבור ובעבור ציבור – הרבה לפני שזו קיבלה את הכותרת הזאת בנאום נשיא האגודה הסוציולוגית האמריקנית מייקל בוראווי בשנת 2004.[3]

 בנוגע למושג סוציולוגיה ציבורית, להזכירכם בסוגריים, בוראווי מבחין בין ארבעה צדדים של העשייה הסוציולוגית: המקצועני-מדעני, הביקורתי, היישומי (policy studies) והציבורי. אחד המאפיינים של עבודת חייו של סבירסקי הוא אי-הוויתור על אף אחד מצדדים אלו. עבודתו מבוססת על נתונים בדוקים ומעובדים, אך זאת תוך בחינה ביקורתית מתמדת של מערכת המושגים והפרקטיקות המדעיים וביקורת עליה. ככל שעבר הזמן העמיקו בעבודתו גם שני ההיבטים האלה: עבודה עם ציבור ובעבור ציבור; ובחינה ביקורתית של המדיניות הציבורית.[4]

כלי סוציולוגי-ציבורי אחד כזה שהפעילו ברברה ושלמה סבירסקי היה ההוצאות לאור "מפרש", ובהמשך "ברירות". היו אלה הוצאות פרינג' – כן, הרבה לפני רסלינג — אשר פרסמו – כאשר היה זה "בלתי מקובל" – ספרים משל מחברים פלסטינים, משל אינטלקטואלים מזרחים בלתי מוכרים אז, ומשל סוציולוגים ביקורתיים צעירים דאז, ובכללם הספר החברה הישראלית – היבטים ביקורתיים (בעריכת אורי רם, 1995), הכולל גם מבחר מאמרים מן ה"מחברות".

 עוד כלי כזה שיצרו הסבירסקים היה העמותות הל"ה, ובהמשך קדמה, שתי עמותות שמטרתן מאבק לזכויות ההורים והתלמידים במערכת החינוך, ונגד האופן שבו מערכת החינוך "ממסללת" את התלמידים באופן מעמדי ואתני. זאת בהתאם לניתוח פורץ הדרך הנוסף שהציע סבירסקי בעוד ספר שקנה לו מעריצים ואף אויבים רבים: החינוך בישראל מחוז המסלולים הנפרדים (1990, ברירות). בספר זה קבע סבירסקי: "מערכת החינוך מילאה תפקיד חשוב בגיבוש המבנה המעמדי של החברה הישראלית, מאז ניתנה בידי מערכת החינוך הציונית-אירופית מתקופת היישוב השליטה על חינוכם של היהודים שהגיעו מארצות ערב, ושל הערבים הפלסטינים שנותרו בתחומי מדינת ישראל לאחר המלחמה ב-1948. […] אחד המאפיינים הבולטים ביותר של מערכת החינוך בארץ הוא חוסר האוניברסליזם שלה. בישראל אין 'בית ספר ישראלי'; יש 'בית ספר של מבוססים', 'בית ספר של טעוני טיפוח', 'בית ספר ערבי'. ההבטחה שהייתה גלומה בחוק חינוך חובה ובחוק חינוך ממלכתי, של מתן חינוך מודרני לכול, לא קוימה, שכן המדינה בישראל לא הקימה מערכת חינוך אחת, שווה לכל נפש, אלא שימרה בדרכים שונות, קווי הפרדה היסטוריים, הגם שבלבוש חדש."

 כלי אחר המייצר סוציולוגיה ציבורית וסוציולוגיה יישומית הקימו הזוג סבירסקי ב-1991 עם עמיתים נוספים: עמותת אדווה, העוסקת במחקר ובסנגור בנושאי מדיניות חברתית ואי-שוויון בישראל. כמו בשנות השמונים, כאשר הקדים במחקרו את ההתעוררות המזרחית, כך בשנות האלפיים הקדים סבירסקי במחקרו את התעוררות המחאה החברתית. את הדוח הראשון על מצב מעמד הביניים פרסמה עמותת אדווה עוד לפני המחאה של שנת 2011. אחד המפעלים החלוציים – שוב – שיזם סבירסקי הוא פרויקט ניתוח תקציב המדינה – נושא שאיש לא נגע בו לפניו מנקודת ראות של הסוציולוגיה הפוליטית והכלכלה המדינית של אי-השוויון. נוסף על עבודת סנגור על קבוצות חברתיות כמו נשים, קשישים, אתיופים, בדואים ועוד ועוד, סבירסקי ועמיתיו במרכז אדווה מפרסמים מחקרים, דוחות, קובצי נתונים וניירות עבודה, שרבים מהם הופכים לכותרות בעיתונות עם פרסומם. אזכיר רק את סדרת החוברות אי-שוויון ואת סדרת החוברות תמונת מצב חברתית.

ובד בבד ממשיך גם יבול המאמרים והספרים שסבירסקי מפרסם באיכות עילאית ובקצב מעורר השתאות, ביניהם תקציב המדינה: מה עושים עם הכסף שלנו (2004); מחיר היוהרה: הכיבוש – המחיר שישראל משלמת (2005); זרעים של אי שוויון (2005).

 אין כל אפשרות לדון כאן אפילו במקצת עבודתו של שלמה סבירסקי. כיוון שכך, אתקרב לסיום עם מובאה מדבריו שלו, המאפשרת הצצה חטופה אל הדרך המקורית והביקורתית שבה הוא חושב סוציולוגית. בחרתי בדברים שנשא על המושגים "פריפריה" ו"פער": "אינני אוהב את המושג 'פריפריה'. אני מעדיף את השמות המפורשים של מה שעומד מאחוריו: ערבים. מזרחים. כפרים לא מוכרים. תעשיות לואו-טק […] המושג פריפריה מאפשר לנו להתמודד ביתר קלות, ביתר רוגע, עם מציאות לאומית, מעמדית, עדתית, שהיא לעתים קשה ביותר. כמו כן הוא בבחינת דה-פוליטיזציה של הדיון בסוגיות של פיתוח, שוויון, חלוקת משאבים […] היופמיזם הזה מזכיר לי יופמיזם אחר שנכנס לשימוש לפני הרבה שנים: 'פערים'. מושג שהיה חביב הן על ההנהגה הפוליטית והן על 'המומחים לענייני עדות'. בארץ אף פעם לא אהבו את המושג מעמד, למרות העבר הסוציאליסטי כביכול. לא רצו לדבר על חלוקת עבודה מעמדית בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים, אז דיברו על פערים (פערים היה גם הוא מושג מרגיע, כי הוא כיוון לאפשרות של צמצום, של סגירה). […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא מגלם בתוכו הסבר לאי-שוויון: מרחק מן המרכז. זה מרגיע כי כאילו מובן מאליו שמי שרחוק מהצלחת מקבל פחות. מרגיע כי מרחק הוא לא מעשה ידי אדם, אלא עובדה גיאוגרפית. מרגיע כי מרחק גיאוגראפי אינו מעורר דימויים של אי-שוויון, של קונפליקט, של אי-שקט. […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא לא רק מגדיר בעיה, הוא גם מגלם בתוכו פתרון פשוט: כשם שהבעיה היא מרחק מן המרכז, הפתרון מצוי בהתקרבות למרכז. למשל, תכנית 2015 לפיתוח הנגב. או כביש 6. או כבישים נוספים. כאילו שכבישים הם הבעיה. המושג פריפריה מרגיע, גם כי הוא מציב מרכז שכל עיקרו מיקום גאוגראפי. תוך כדי כך המושג מסייע לטשטש את העובדה שההפרדה והאי-שוויון בפריפריה נקבעים במידה רבה במרכז, מלמעלה, באמצעות מדיניות קרקעות לאומית, אזורי עדיפות לאומית, מדיניות פיתוח כלכלי בלתי שוויונית, מדיניות ביטחון." (התפרסם באתרהעוקץ ב-9 בנובמבר 2011).

לסיום, את מיקומו מחוץ לזירה האקדמית הממוסדת הפך סבירסקי לנקודת תצפית ארכימדית על הנוף החברתי, כלשונו. זוהי נקודת ראות כוללת, עצמאית ומקורית על החברה בישראל, כשהוא ממשיך לשאת את המשא בלי לקרוץ ימינה או שמאלה, בלי לאמץ אפנות חולפות, בלי להתפשר על העיקר – וכך הוא טיפס והגיע חזרה בדרכו שלו אל פסגת המקצוע, ושוב, בלי ברכת הממסד המקצועי. יש בישראל עוד חוקרי חברה מעולים, אבל שלמה סבירסקי מיתמר כנביא בעירו – נביא שגורש  מעירו על שהקדים והתריע על עוולות חברתיות, שעה שמדעני חברה אחרים – כוהנים בעירם – לא ראו או לא רצו לראות, ולא העזו לדבר. הגיע הזמן שעירו של סבירסקי – הקהילה הסוציולוגית – תגמול לו ולו במעט מן ההוקרה שהוא ראוי לה.[5]

 


[1] ראו ארז וייס, "מחברות למחקר ולביקורת", חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, בעריכת עדי אופיר. הוצאת ון ליר או הקיבוץ המאוחד, עמ' 311-301.

[2] ראו: Uri Ram, 1985. the changing agenda of Israeli sociology: theory, ideology and identity. SUNY Press.

[3] ואזכיר בהקשר זה גם את מפעלו ממשיך המסורת המשפחתית של אחד מבניהם של הזוג סבירסקי – איתי סבירסקי, ממקימי הארגון "כוח לעובדים".

[4] Michael Burawoy, 2004. "For Public Sociology". http://guru.asanet.org/images/members/docs/pdf/featured/2004Presidential...

[5] על ההבחנה בין כוהן ונביא בסוציולוגיה ראו: Robert W. Friedrichs . 1970. A Sociology of Sociology. New York & London: Free Press, 1970.

 

קראו פחות