מאת: אוהד שקלים

"לא כל אחד, למרבה המזל, יכול להיעשות סוציולוג בשל ומיומן. זה הזוכה לכך ייאלץ, אם אמנם יתקבל טיעוננו על דעת הנוגעים בדבר, לשלם את מחיר ההתפכחות, ולפלס לו דרך בעולם המתקיים על מיתוס". (פיטר ברגר, "הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה", עמ'  177).

"מה עושות האיילות בלילות?", שואלת לאה גולדברג בשירה. "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?", שר דני סנדרסון על פי "התפסן בשדה השיפון" ואין כמעט ילד (או אולי זה רק אני?) שלא שואל את עצמו – האם האור במקרר באמת כבה כשסוגרים את הדלת?

המיוחד והמעניין בשאלות מסוג זה הוא חוסר תשומת הלב של רוב האנשים אליהן במהלך חיי היומיום השגרתיים שלהם. אנחנו מבקרים בגן החיות או בספארי בשעות היום ורואים את האיילות. אחר כך אנחנו הולכים הביתה ועושים דברים אחרים, ולא ממש מוטרדים מהשאלה "מה נסגר כרגע עם האיילות האלה". תושבי ניו יורק מבחינים בברווזים (או שמא אווזים?) כל עוד הם נמצאים באגם. מרגע שהם אינם, היעדרותם הופכת לכמו מובנת מאליה, וכך גם הופעתם מחדש. מנקודת מבט אינפנטילית מעט, סוגיית האור במקרר יכולה (בבקשה תגידו לי שזה לא רק אני) לשאת מטענים תיאולוגיים כבדי משקל: אני, הילד, אף פעם לא מצליח לראות את האור הקטן הזה כבה עם סגירת הדלת, אבל המבוגרים טוענים בתוקף שאף על פי שלא ניתן לראות זאת – זה אכן קורה. הוא כבה, ונדלק שוב כשהדלת נפתחת. באמת!

אנחנו הסוציולוגים הרי אוהבים מאוד דברים כאלה. לבדוק מה קורה מאחורי הקלעים, בצד האפל, אחרי שעת הסגירה, וממש לא מתחת לפנס. אנחנו אלה שמתגנבים בחושך ומציצים דרך חור המנעול כדי לגלות שמה שחשבנו הוא בעצם "לא". או שהוא לפחות "אולי". בבוקר, כשעולה האור, אנו שבים, למראית עין, להיות כמו כולם: נינוחים, שלווים, חברותיים ומשתפי פעולה עם הממסד (אם כי אולי קצת יותר טרוטי עיניים ומפהקים, כמובן), אולם בתוכנו מקננת המצוקה שמתלווה להטלת הספק. שום דבר אינו מובן מאליו. כל דבר ניתן לערעור. ועכשיו לך תחיה עם זה.

ובאמת, לפחות פעמיים או שלוש בכל שנה משנות התואר הראשון, אנשי ונשות הסגל הנפלאים שלנו עוצרים לרגע את שטף דיבורם הקולח בדבר תיאוריות סוציולוגיות, חברה בישראל ושיטות מחקר כאלה ואחרות, סוקרים במבטם את היושבים באולם טבע על ריהוטו הארגונומי להפליא, זוקרים אצבעם בגאון ואומרים: ילדים וילדות, שורו! סוציולוגיה איננה רק מבחנים, סיכומים ועבודות סמינריוניות. דווקא לאוהביה, המשקיעים בה זמן, מאמץ ומחשבה, היא גומלת במודעות מתמדת על העולם הסובב אותם. המשקפיים המעניקים להם פרספקטיבה סוציולוגית, שמפרקת תדיר את המובן מאליו, נדבקים כבמעשה כשפים אל גשר אפם לדיראון עולם. הסוציולוג המעולה – חוקר או סטודנט – נאלץ למעשה לחיות כשאותם משקפיים מתווכים בינו לבין סביבתו, בין הוא רוצה בכך ובין אם לאו.

"אדם בוחר לו אישה וידיד טוב תוך פעולות חיוניות של הגדרה עצמית. על יחסיו האינטימיים ביותר חייב הוא לסמוך לצורך קיום היסודות החשובים ביותר של דימויו העצמי. להעמיד יחסים אלה בסכנת התפוררות פירושו, על כן, להסתכן באובדן עצמי טוטאלי" (עמ' 84).

אז מה עושים הסוציולוגים בלילות? היכן הם מצליחים למצוא, אם בכלל, פינה קטנה של ביטחון, מרחב מוגן מספקנות, חדר עם דלת שאין בה  חור הצצה? האם הם מצליחים לבטוח במשהו, במישהו, באדם או ברעיון, ללא סייג או פקפוק? ואם כן, אם בלילות ובסופי השבוע הם מצליחים להוריד את המשקפיים – כיצד זה מתבצע? באופן מכוון? אוטומטי? מודע? האם, למשל, ילד קטן שמקפץ לקראתם בקריאות "אבא"! או "אמא"! מסיר מהם כל ספק כהרף עין ודוחק את המחשבות הפילוסופיות הצידה בחיבוק ילדותי פשוט?  ואולי אין בעצם מפלט מהמחשבה הסוציולוגית. אולי אותם חוקרים פנומנים גזרו על עצמם התבוננות מתמדת בכל דבר טריוויאלי ושגרתי, כשאותו מטאטא מכושף מ"פנטזיה" של וולט דיסני ממשיך במרץ לשאוב בששון ממעייני התיאוריה. גם בחופשה. גם בפנסיה. עד כלות.

"ואולם, לסוציולוג יש בעיה מיוחדת, הקשורה במישרין באופייה החושף והמפכח של הסוציולוגיה, אשר בו כבר דנו. רשאים אנו לשאול בצדק באיזו זכות רוכל הוא בסחורה אינטלקטואלית כה מסוכנת בקרב צעירים, אשר קרוב לוודאי יבינו שלא-כהלכה ויישמו שלא-כשורה את הפרספקטיבה שהוא מבקש להקנות להם. (...) איזו זכות יש לאדם לערער את האמונות המובנות-מאליהן של אחרים?" (עמ' 179).

בגיליון 7 של פקפוק כתבה ד"ר מיכל פרנקל על התסכול שהיא חשה מה"התנגדות" של סטודנטים להניח בצד לרגע את הנחות היסוד שלהם, ולחוות "טלטול" מחשבתי קטן. תיאורי ניסיונותיה להרביץ בהם מעט פרובוקציה סוציולוגית בריאה משקפים בעיני בדיוק את אותו איזור דמדומים, בו סטודנטים לסוציולוגיה מרגישים לעתים אי נוחות מסוימת. אותו איזור בו אנו עשויים להרגיש כי נקודות המשען שלנו במציאות עלולות לרעוד ולהישמט. אז מצד אחד הטלת ספק ו"הפרת השלווה" הם באמת כלים חשובים לפיתוח אותו דמיון סוציולוגי יקר מפז. מצד שני, לא רק המרצים מעוניינים "לחזור הביתה בשלום", כפי שכותבת ד"ר פרנקל, אלא גם הסטודנטים עצמם, המנסים לגונן לפחות על כמה פיסות מהמובן מאליו שלהם, ולהישמר מסכנת ההתפוררות והאובדן הטוטאלי שמתאר ברגר. ייתכן גם שחוסר הניסיון היחסי שלהם ביצירת אותו איזון שבין המקצועי (המפקפק והמפרק) לאישי והאינטימי (זוגיות, דת, משפחה או סריגת גרבי צמר ליד התנור תוך בהייה ב"עקרות בית נואשות") הופך את המשימה לקשה הרבה יותר.

 "... מלמדת זכות על הסוציולוגיה האמונה כי מוטב להיות בעל הכרה מאשר חסר הכרה וכי תודעה היא מצב של חופש. השגת מידה רבה יותר של מודעות, ועימה מידה רבה יותר של חופש, מחייבת מידה מסוימת של סבל ואפילו של סיכון" (עמ' 180).

לסיכום, רשימה זו נכתבה מתוך תהייה והרהור המזמינים דיון ומשוב ולא כמסמך של ביקורת וערעור נחרצים. מטרתה היא להעלות לדיון את הדילמה שאולי קיימת – ואולי לא, כמובן – בין המקצועי לאישי בחייהם של סטודנטים לסוציולוגיה וסוציולוגים מדופלמים, ולחשוף את ההשלכות שלה על חוויית הסוציולוג כאדם וכיצור חברתי כשלעצמו. ניסיתי לשאול עד כמה צדק בורדייה כשהגדיר את הסוציולוגיה "מדע עוכר שלווה", ועד להיכן מגיעה אותה עכירות. מה המחיר שהיא עלולה לגבות מכל אחד ואחת מאיתנו, האם הוא משתלם, וכיצד ניתן – אם בכלל – למזער אותו.

 

אוהד שקלים הוא סטודנט לתואר שני במגמת ארגון.