check
אקדמיה | פקפוק

אקדמיה

ד"ר אדם הייז וסוציולוגיה כלכלית

אדם הייז

ד"ר אדם הייז הצטרף למחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית לפני כשנה, הוא סוציולוג כלכלי ועולה חדש. על מנת להבין יותר טוב מה אדם חוקר ואיך הוא כחוקר מתאר את חווית הגירה שלו לישראל שוחח עימו טוני קספין.

קרא עוד
ספר לנו על עצמך ואיך הגעת לסוציולוגיה

כשהתחלתי, לא ידעתי מה זה סוציולוגיה. הייתי בתואר בביולוגיה באוניברסיטת קורנל בתוכנית קדם-רפואה. בערך באמצע הלימודים הבנתי שאני לא רוצה להיות רופא ובמקביל ניתנה לי הזדמנות לעבוד עם בן דוד במסחר מניות בשיקגו והבנתי שזה איפה שאני רוצה להיות אחרי האוניברסיטה. אז התחלתי לעבוד בתחום הזה ועם הזמן שמתי לב שזה נהיה יותר ויותר אוטומטי וממוחשב ופחות אנושי.

במקביל סיימתי את התואר השני שלי במחלקה לכלכלה ב-New School בניו יורק, שבניגוד למרבית המחלקות לכלכלה בארצות הברית, היא בעלת אוריינטציה מרקסיאנית. שזה שינוי משמעותי בהשוואה למשרה שהייתה לי בוולט סטריט. במקביל עברתי הכשרה כלכלית נוספת שנחשבת לקרובה יותר לזרם המרכזי של העולם הכלכלי. כלל ההכשרה שלי בכלכלה הייתה סיפקה לי הרבה עניין, נחשפתי לכתבים של הוגים כלכליים משמעותיים כמו אדם סמית' ודיוויד ריקרדו, שמות שאנחנו שומעים עליהם אבל לא בהכרח זוכים להתעמק בכתביהם.

בהמשך לימודי הכלכלה, במסגרת המחקר עבור התזה שלי, גיליתי שאני מאוד מתחבר למחקר אבל אני לא רוצה להפוך לכלכלן. בלימודי התואר השני שלי והתזה שביצעתי בבמסגרתם התמדתי בכלכלה פוליטית וכשהתייעצתי את המנחה שלי ב-New School הוא המליץ לי על התחום של סוציולוגיה כלכלית וספציפית על לימודים בתחום באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון.

במה עסקה עבודת הדוקטורט שלך?

התחלתי את המחקר שלי לדוקטורט תחת הדרכתו של אריק אולין רייט, שהיה תיאורטיקן חשוב בתחום של סוציולוגיה כלכלית, אך לצערי הוא נפטר שנים בודדות אחרי שהתחלתי את לימודיי והמנחה שלי לשארית הלימודים היה מוסטפה אמירבייר, סוציולוג חשוב בעצמו. בנוגע למחקר שלי, עסקתי בטכנולוגיות כלכליות ובאופן בו הן מעצבות שווקים, במקביל להשפעתן על אינדיבידואליים. ניתן לומר שהעבודה שלי משלימה את הפער שבין כלכלה התנהגותית לסוציולוגיה כלכלי. בכל הנוגע להתנהגות האישית של כל אדם בשאלה של "מהו רציונאלי ומה לא רציונאלי?" ולהבנה שלא הכל מושפע מהפסיכולוגיה שלנו.

זה לא אומר שלפסיכולוגיה אין תפקיד, אך כסוציולוגים אנחנו יודעים שיש חשיבות מכרעת כמובן גם לגורמים ולכוחות חיצוניים, שנמצאים מחוץ לשכל ולתודעה הפרטיים שלנו. ישנם כוחות כמו תרבות, רשתות של אינטראקציות ומוסדות ועוד, שתורמים לניווט של ההתנהגות הכלכלית שלנו, ובזה מתמקדת העבודה שלי גם כיום.

איך הגעת לעבוד בישראל?

בת זוגי לשעבר ישראלית ויש לנו שני ילדים משותפים. כשחיפשתי עבודה באמצע מגפת הקורונה לא היו יותר מדי משרות בסוציולוגיה, בוודאי שלא בסוציולוגיה כלכלית בארצות הברית. במפתיע זיהיתי ההזדמנות כאן באוניברסיטה העברית וזה היה מאוד הגיוני עבורי ועבור המשפחה שלי ומצאנו את עצמנו כאן.במה עוסק המחקר הנוכחי שלך?

נכון להיום אני עוסק בשלושה כיוונים עיקריים, שהם למעשה הרחבה של עבודת הדוקטורט שלי.   הראשון נוגע למה שהכלכלה חברתית כבר השיגה וגילתה. לדוגמא הם זיהו את "שנאת ההפסד" ואת מה שנקרא "אפקט הבעלות", אבל מרבית העוסקים בתחום הזה נוטים לקשר את הגילויים שלהם להנחות יסוד מהפסיכולוגיה. מה שאני מנסה להראות זה איך ניתן להשתמש במניפולציות סוציולוגיות כדי להניע את התחום מהנחות הבסיס הפסיכולוגיות הללו. למשל, איך אפשר לגרום לאנשים להיות מושפעים פחות משנאת ההפסד באמצעות גורמים כמו קרבה בין המשתתפים, מי מעורב, האם זה הורה וילד וכו'.

הכיוון השני שלי המחקר שלי הוא גילוי תופעות חדשות לחלוטין, שתחום הכלכלה עיוור להן. כמו למשל תרבות ואיך היא משפיעה על המיצוב הכלכלי שלנו (economic dispositions) ואיך ההטרוגניות בריבוד הכלכלי שלנו יכולה להיות תוצאה של השפעות תרבותיות. מכאן כמובן, כיוון המחקר השלישי שלי הוא לנסות להבין איך כל זה משפיע על החלטות כלכליות שונות שאנחנו מבצעים.

שזה במידה מסוימת כל מה שסוציולוגיה כלכלית חוקרת, אנחנו פה בישראל לא ממש מכירים את התחום והוא לא מאוד נפוץ. מה שאתה טוען זה שסוציולוגיה כלכלית מאפשרת להבין את ההשפעות התרבותיות על הכלכלה ועל מערכות כלכליות?

כן, גם על מערכות כלכליות וגם על ההתנהגות של היחידים בהקשר הכלכלי. אז למשל, מאמר אחד שפורסם לא מזמן עוסק במה יכולה תאוריה סוציולוגית לומר לנו על התנהגות כלכלית, שחוקרים ביתר ענפי מדעי החברה כמו פסיכולוגים בכלל לא מעלים על דעתם להתעסק בהם.

מבורדייה למדנו שקיים מתח בין העולם התרבותי לכלכלי. לכן, בנושא של ניעות מעמדית, הסוציולוגיה תזהה קשר להביטוס, זאת בעוד מחקר כלכלי יפנה לבחינת הסתברויות כלכליות של רווח-הפסד, של הזדמנויות לייצר רוח שאפשרו הצלחה בשוק הקפיטליסטי. הסוציולוגים יבחנו ניעות כלכלית גם מנקודת מבט אסתטית, שמתבססת על פרשנות. בהערכה של יצירת אמנות, "זה ציור של פרחים" (אומר בעודו מצביע על תמונה התלויה במשרדו), סוציולוג שמבין את החשיבות של הקשר תרבותי ידע להגיד לך שהעובדה שמדובר בהדפס יפני של ציור פרחי לילך מהמאה השמונה עשרה היא חלק ממה שמעניק לציור את הערך שלו. ערכו של הציור הוא תרבותי, גם אם מחירו בשוק לא בהכרח יגלם את הערך.

כסוציולוג שהוא גם מהגר, איך היית מתאר את חווית ההגירה שלך לישראל?

אני חושב שלהיות מהגר מאמריקה זה לא בדיוק כמו להיות יהודי אמריקאי שעושה עלייה. יש הרבה ארגונים שמסייעים לך כמו הסוכנות, כמו "נפש בנפש" שעוזרים לך עם הבירוקרטיה לפני ההגעה שלך לכאן וגם אחריה. חווית ההגירה של מהגר שבא מאמריקה היא הרבה יותר קלה כי מחזיקים לך את היד. גם העובדה שאני התקבלתי לעבודה באוניברסיטה עזרה מאוד עם הבירוקרטיה.

בכל מה שקשור להלם התרבותי, אני הייתי כבר 5-6 פעמים בישראל ואני גם חייתי עם ישראלית לכמה שנים ויש לי כאן משפחה מורחבת. ידעתי למה לצפות, הכרתי ישראלים שחיים בארצות הברית אז זה לא היה הלם.

בכל מה שקשור להיותי סוציולוג, מבחינה רפלקסיבית אני מודע לזה שאני בנקודת מוצא פריווילגיית כאמריקאי יהודי עם עבודה שכזו לצד היותי מהגר. אני בטוח שאם הייתי מגיע ממקום אחר בעולם זה היה יכול להיות שונה. אני גם רפלקסיבי בנוגע לעובדה למיקום בו שאני גר, במרכז הארץ. ויש סביבי הרבה עולים מארה"ב והרבה דוברי אנגלית, אז אני לא חווה קשיים עם השפה יחסית.

לסיום, יש לך חלומות או תוכניות להמשך השהות בישראל בשנים הקרובות?

אני מתכוון להישאר פה ולגדל את המשפחה שלי בישראל ולהנות מהעובדה שאני יכול ללכת לים באפריל כי בוויסקונסין מאוד קר.

במקביל אני מקווה לשתף פעולה עם סטודנטים וחוקרים מהפקולטה. לכולם יש פה רעיונות טובים ורצון לעבוד. לרוב פה יש אולי יש רקע תרבותי שונה משלי ובמקביל רבים מהם למדו בארה"ב ויחד זה יוצר קרקע פורייה לעבודה מרתקת שניתן לעשות כאן.

טוני קספין הוא סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובחוג לשפה וספרות גרמנית, זוהי שנת הלימודים השנייה שלו.

קראו פחות

גברת אנומיה

גברת אנומיה

הפינה החמה והחדשה של "גברת אנומיה": כל הרכילות והעניינים של הוג'י קונפשנס אבל בעיניים הסוציולוגיות של הגברת אנומיה.

גברת אנומיה היא פינה חדשה לשאלות ווידואים אנונימיים לסטודנט ולסטודנטית במחלקה, בה אנומיה תדון בנושאים מנקודת מבטה הסוציולוגית-אנתרופולוגית.


קרא עוד
קראו פחות

לומדה להטרדה מינית: כסת"ח או שינוי אמיתי?

 

מם הטרדה מינית המשרד

קרא עוד
איזה כיף שאני רשמית בתואר שני: יש לי מחקר תזה מרתק, הקורסים קטנים יותר ומבוססי דיון רציני, וכמובן- עברו שלוש שנים מאז הפעם האחרונה שנדרשתי לעבור את הלומדה להטרדה מינית של האוניברסיטה ואני זוכה לעבור אותה שוב.  עוד כשנדרשתי לעבור את הלומדה בתחילת התואר הראשון, בעיקר נתקפתי בקרינג' (=מבוכה חברתית) קשה (אבל עוד על כך בהמשך). עכשיו  אני יכולה לעבור אותה בסיוע של הכלים שהסוציולוגיה והאנתרופולוגיה העניקו לי, יחד עם הכלים שהעולם "העניק" לי בתור אישה בעולם שמנוהל על ידי גברים.

עוד לפני שאנחנו מתחילות לעבור על הלומדה יש להכיר בכמה הנחות יסוד. ראשית, מהי הטרדה מינית? החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית היא תופעה חברתית נפוצה הפוגעת בזכות בכבוד האדם ובזכות לשוויון, בעיקר של נשים, מטרת החוק היא להגן על הערכים שההטרדה פוגעת בהן (קמיר, 2009). שנית, נבחין בין החוק למציאות. החוק למניעת הטרדה מינית הועבר בגרסתו הראשונה בשנת 1998, ומאז מתעדכן מדי כמה שנים. במציאות, כמות משמעותית של נשים עוברת הטרדה מינית במהלך חייהן ולא מתלוננות או מדווחות לגורמי אכיפה, מדינתיים או ארגוניים. כלומר, החוק קיים אבל הוא לא מונע את המשך קיומן של ההטרדות בחייהן של רבות ורבים.

במקרה של הלומדה להטרדה מינית של האוניברסיטה, נטען כי היא נועדה לשרטט עבור מי שצופה בלומדה מה הן ההתנהגויות הרצויות, את ההקשר החברתי של התופעה ומה ניתן לעשות במקרה של הטרדה. פה מתגלה הבעיה הראשונית, זאת משום שהלומדה משרטטת עבורנו גבולות מאוד ברורים לפעולה. הניסיון לצייר את ההטרדה תחת סיטואציה מוגזמת ולא אמינה יוצרת תחושת מבוכה. הרי, כבר מהגן אנחנו עוברות את שיעור "הגוף שלי הוא ברשותי". אם כך, יצירת סרטונים סביב מגע מוגזם שלא בהסכמה לא מספקים לנו ערך. להיפך, ההפרזה בסיטואציות הופכת לסוג של יציאה ממוסכמה חברתית ידועה, והופכת את הסיטואציה המוצגת בלומדה לנלעגת. אין בעיה עקרונית עם זההעובדה שהלומדה מנסה להציג את הפער בין גבולות ההטרדה המינית האסורה בחוק לבין זאת שלא, אך הצורה המופרזת בה מוצגות הסיטואציות, מפחיתה מכוחן כדוגמאות שנועדו להדגים האם מדובר בסיטואציה אסורה או לגיטימית. אפשרות עדיפה תהיה להבהיר כי אומנם קיימות התנהגויות מסוימות שלא אסורות בחוק, אך גם הן תורמות ליצירתה של סביבה עוינת ולא נעימה, שיכולה להדיר את הנפגע.ת מהסביבה האקדמית. במקום לשים גבולות ברורים ומובהקים, אפשר להבהיר באיזה הקשרים הטרדה מינית נמשכת גם הרבה מעבר לגבולות שהחוק מציע לנו. 

לאוניברסיטה העברית היסטוריה עקובה של הטרדות שטופלו בצורות שונות (כשגם המחלקה שלנו אחראית לחלק נכבד בכך). אך, כתופעה רחבה יותר, הטרדות מיניות הן מנת חלקן של אוניברסיטאות ושאר מוסדות אקדמיים בארץ ובעולם. הנציבויות להטרדה מינית שיוצרות ומפיצות את הלומדות במוסדות מבקשות להעלים את התופעה, זאת בעזרת המערכת ובעזרת הישענות על גורמי הסמכות. אף על פי כן, ההיסטוריה מצביעה על כך שלעיתים רבות מדי המוטרד.ת אינה זוכה לעזרת המערכת וגורמי הכוח הרלוונטיים. רק בשנה האחרונה פרשת הטרדות ארוכת שנים של האנתרופולוג הנודע ג'ון קומרוף יצאה בפומבי לכותרות. קומרוף, אחד מהאנתרופולוגים הידועים והחזקים בעולם, מואשם בשורה ארוכה של הטרדות מיניות שונות (מגע מיני שלא ברצון, כניסה למרחב האישי, מערכות יחסים תוך ניצול יחסי מרות ועוד). העדויות, שנאספו לצורך הכתבה מהשלושים שנים האחרונות, מראות כי גם בעבר וגם בהווה, האוניברסיטה לא מתרגשת מסיפורי המטרידים. כמו שהלומדה מלמדת אותנו- המטריד נוטה לפעול בצורה סדרתית, על כן נדרשת עצירה של את התנהגותו על מנת למנוע את המשך ההטרדות. אך במקרה של קומרוף, האוניברסיטאות בהן פעל לא מנעו זאת. הן בחרו בטריק הידוע נגד חוקר עם קביעות, של העברה למשרה אחרת במוסד אחר. את אוניברסיטת שיקגו קומרוף עזב לאחר שורה ארוכה של האשמות עבור אוניברסיטת הרווארד, שם למוסד לקח שנים עד לנקיטת הליכים משמעתיים נגדו שלבסוף הסתכמו בשבתון ממושך, ללא ענישה משמעותית. הוצאתו של קומרוף דווקא לשבתון מנעה מסגור של 'הענישה' כמשהו שראוי לסנקציה ציבורית או אקדמית, שהרי מדובר בפרקטיקה שגרתית של חוקרים וחוקרות ללא כל קשר להטרדה מינית.

בהקשר ללומדה, אפילו היא מלמדת אותנו על גורמי הכוח במערכת ושיש לעזור לנפגעת ולטפל בפוגע. ומה שבפרשת קומרוף לא קרה. מעבר לכך, אף פורסם מכתב הגנה פומבי עליו חתומים שורה של חוקרות וחוקרים מהשורה הראשונה  (שמאז העליהום נגד עצם התמיכה בקומרוף רבות מהחותמות חזרו בהן).

ועדיין, הלומדה והחוק הקיים פה בישראל ובאוניברסיטה העברית לא מתאימים למציאות. בזמן שהלומדה מצליחה לתת לנו המון מידע חשוב ורלוונטי, חלקו נשכח בשל הדרך בה הוחלט להציג את הסיטואציות הנפיצות השונות. הדוגמא המוצגת לעיל אומנם מגיעה מאוניברסיטה אי שם מעבר לים, אך המציאות בישראל בעשרים השנים האחרונות לא חפה ממקרים דומים. העובדה כי גם באחת האוניברסיטאות המובילות בעולם הן המוסד והן עמיתי המטריד תומכים בו בגלוי מוכיחים כי הלומדה נראית מגוחכת כי גם ההטרדה, המוטרדת או הנפגעת נתפסות בה כמגוחכות ברמה מסוימת.


נטע אלראי היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בימים אלו היא עובדת על התזה שלה בנושא יחסי אקדמיה חברה ו-Science Communication בהנחיית פרופ' גילי דרורי וד"ר לירון שני. 

ביבליוגרפיה

קמיר, אורית .(2011[2009] ). "סוגים של הטרדה מינית" בתוך מילים מטרידות: סוגיות בהטרדה מינית מילולית בעריכת לבנון, ליאת. עמ' 71-81 ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

 

 

קראו פחות
אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

ריצה למרחקים ארוכים עם אלכס בוצ'בסקי

ראיינה וערכה: הדר ויסמן

 

לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט בפייסבוק של המחלקה, עם פרטי הזוכים בעבודת תזה מצטיינת של האגודה הישראלית לסוציולוגיה. היו אלו אלכס בוצב'סקי וגאיה שטיינברג. שמחתי מאוד בשביל שני הזוכים המוכשרים, ותהיתי לעצמי, כמי שכעת שבעיצומו של מחקר התזה שלה, מה הם עשו יותר נכון. סוגיה נוספת שהעסיקה אותי, ועודנה, היא השילוב בין ייעוץ ארגוני לבין מחקר, בדגש על השאלה האם יועץ טוב נדרש להיות חוקר, או שניתן להסתפק במומחיות אחת בלבד. סברתי כי שיחה צפופה עם אלכס בוצ'בסקי תחשוף בפני זווית מעניינת לחשיבה על שאלותיי, מפאת היותו יעוץ ארגוני, מלבד סטודנט מחקר מצטיין. אני מזמינה אתכם לבחון את צדקתי. בחירתי לחלוק עם הקוראים את עיקרי השיחה משקפת את עמדתי בנוגע להצלחת המהלך, אך אני מזמינה אתכם לקרוא ולהחליט בעצמכם.

קרא עוד

למען תיאום הציפיות ביננו, קוראים וקוראות יקרים, בחרתי לחלק את הריאיון לשניים: החלק הראשון מתמקד  בהקשר הרחב יותר וברקע לתהליך המחקר של אלכס, ומסתיים בתצלום של אריה לוגם מים (תמונה שראוי להקדיש לה כתבה נפרדת), והחלק השני צולל לעומקו של תהליך המחקר והכתיבה, בדגש על עצות פרקטיות לכתיבת תזה מצטיינת, מאחד שעשה את זה. למזלכם לא הצלחתי לפצל את סוגיית תפיסת התפקיד, הנוגעת בשילוב בין העולם האקדמי לשוק  העבודה שמחוץ לאקדמיה, משום שהגישה המיוחדת של אלכס מתפרצת בין השורות לאורך הריאיון כולו. אה, ואם תחפצו לקרוא עוד על המחקר של אלכס, תוכלו למצוא מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של המחלקה[1], ותוכלו לכתוב לו למייל: alexandr.bucevschi@mail.huji.ac.il.

בואו נתחיל.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב

 

הדר: היי אלכס, אנחנו קצת מכירים מפקפוק בשנה שעברה, ויצא לי קצת לפגוש אותך בהקשרים של המסלול ללימודי הארגון, אבל לא יצא לנו להכיר באמת. אז, תספר לי ולקוראים קצת עלייך.

אלכס: אני בן 29, יועץ ארגוני, עובד בחברת היעוץ נירם גיתן, עד לא מזמן הייתי פרילנסר, לשעבר יועץ ארגוני בצבא, למעשה הייתי 7 שנים בצבא במסגרת מסלול עתודה. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. בימים אלו אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי במחלקה.

הדר: וואהו, כמה דברים הספקת לעשות בכל כך מעט זמן.. הכל היה ברצף?

אלכס: לא.. הייתה לי שאיפה לעשות ברצף, אבל זה לא יצא לפועל. עשיתי תואר ראשון בין 2010-2012, ובזמנו גם פרסמתי מאמר באסופת מאמרים של פרופ' גילי דרורי, לאחר מכן עשיתי שנתיים הפסקה כדי להתאקלם בתפקיד שלי בצבא.

הדר: מה עושה יועץ ארגוני צעיר בתחילת דרכו בצבא?

אלכס: התחלתי בתור עוזר יועץ, הרבה סקרים, עיבוד נתונים... ב2014 אני חוזר לאוניברסיטה לתואר השני, במקביל לתפקיד בצבא, בצפון, אתגר בפני עצמו בגלל המרחקים. הלוואי והיינו בימי הזום באותה תקופה.. (צוחק).  בשנתיים הראשונות בצבא נגעתי בהרבה תחומים כמו מיון, אבחון, הערכת ביצועים ועוד. עשיתי הרבה עבודת שטח- סיקור החיילים בשטח, בדגש על קווים מבצעיים בלבנון ובהדרגה נכנסתי לתהליכים יותר מורכבים בעיקר בצוק איתן.

הדר: ומה עשית בשלבים מתקדמים יותר בתפקיד?

אלכס: בשנה האחרונה התחלתי לעשות ליווי של מפקדים, שבא לידי ביטוי בבניית צוות, אבחון צוות, תהליך שינוי ועוד דברים שבדרך כלל עושים בפרקטיקום.

הדר: עם יד על הלב, אהבת את מה שעשית?

אלכס: זו הייתה תקופה של התלבטות מקצועית.. לקח לי זמן להתאקלם. בגדול, כן. מאוד התחברתי. יש משהו מרתק בעיקר בסיפור האנושי. אני לא אגיד שאני תמיד נהנה מהרגעים של לשבור את הקרח, בתפקיד פוגשים אנשים זרים שלא תמיד משתפים איתך פעולה.. אבל אני חושב שכשאני רואה אירוע בארגון, מבין מה קורה שם, ומצליח לערער על המובן מאליו, משהו חזק מאוד מתרחש. התפיסה הסוציולוגית מאוד מעניינת, למרות שאני יותר פסיכולוגיסט בגישה שלי (בכל זאת, תואר ראשון גם בפסיכולוגיה). אני זוכר שבצוק איתן הסתובבתי בבסיסים ושמתי לב לתופעה מאוד מינורית לכאורה: אנשי מילואים הוקפצו לצפון משום שהסדירניקים היו בדרום. שמתי לב לכך שכולם מסתובבים עם סוג נשק חדש שהם לא הספיקו להתאמן עליו, ושאלתי את עצמי "רגע, למה שהם ירגישו בטוחים פסיכולוגית?" שאלתי אותם אם הם מרגישים שאם יקרה משהו הם ידעו איך להתמודד. הצפתי את תשובותיהם למפקד היחידה, ולמחרת הייתה (לאחד מהם) פליטת כדור, במזל אף אחד לא נפגע. היה מדהים לראות את הסנכרון בין הבנת ההקשר, ההבנה איזה שאלות לשאול, מה להציף לדרגים הגבוהים.

הדר: בהקשר הזה, אתה מרגיש שאתה מצליח בדרך כלל להרכיב את המשקפיים הסוציולוגיות, האנתרופולוגיות והפסיכולוגיות כשאתה בוחן מציאות ארגונית?

אלכס:  (חושב רגע). אני לא תמיד עושה את זה בצורה דידקטית. כשמדברים איתנו באקדמיה זה מאוד דידקטי. אני זוכר שבהתחלה הייתה לי תחושה על יועצים שהם מאוד פוליטיים (כלומר הדגש הוא בעיקר על יחסים, פחות על תיאוריות).. ואם הזמן הבנתי שזה לא זה.

הדר: אבל הם צריכים להבין גם בפוליטיקה כדי להצליח לייעץ נכון וכדי למצב את עצמם בארגון, לא? כלומר, זה חלק מהעניין..

אלכס: אני חושב שזה יותר מתוחכם מפוליטיקה. בתואר השני זה ממש התחבר לי,  כי בא פרופ' ישראל כץ ודיבר איתנו על השפעה. מה בסוף מנסה לעשות יועץ ארגוני? לייצר השפעה. לא בהכרח השפעה מבוססת אג'נדה, כי האג'נדה לרוב תהיה של הארגון שהוא מלווה, או של המנהל שהוא מלווה. אבל, בסוף כל התערבות מייצרת איזושהי תזוזה בארגון, והשפעה. כל סוציולוג ידבר על כך שיש את סוגיית הכוח. אם אתה לא מחובר לצירי כוח אתה לא יכול לייצר השפעה. אז, לשאלתך, אני תמיד ניסיתי להרכיב משקפיים, אבל יחסית משקפיים גסות. זה לא שבאתי עם איזושהי תיאוריה מרקסיסטית או וובריאנית. אבל המושגים מהדהדים, ללא ספק. אתה עדיין מסתכל על המובן מאליו הארגוני, על האינטרסים, על לכידות בהיבט הפסיכולוגי והסוציולוגי, על שביעות רצון, על Well Being ועוד. ואתה עם עושה (כשמתאפשר) תהליכי הערכת אפקטיביות בהן אתה בוחן את ההשפעה שלך, את הערך. על אף שזה לא קורה מספיק, יש לציין.

הדר: יש לי עוד שאלה אחת על תפקיד היועץ לפני שנצלול לתזה. בסופו  של דבר הסיפור של הערכת אפקטיביות לא קורה בהרבה ארגונים כפי שאמרת, משום שזה מהלך ש'מדבר' בקצב איטי יותר מקצב התגובה הנדרש מארגון כדי לשרוד ולהיות רלוונטי, ובאופן כללי תהליכי יעוץ הם לרוב מכווני תהליך, איטיים יותר מקצב העבודה של הארגון. איך אתה מתמודד עם הפער כיועץ?  (שאלה שמתחברת לנושא עבודת התזה של אלכס, עליה נדון בהמשך הריאיון).

אלכס: מה שעזר לי עם זה, זה שהתחלתי לאמץ עקרונות מעולם פיתוח ההדרכה. למשל, שאלתי את עצמי מה המטרה שאני רוצה להשיג בסוף התהליך. ברור שיש בסוף דברים דינמיים שקורים, זו המיומנות של לדעת מתי אתה נצמד בתהליך לדרך, ומתי למטרה, זה כל הזמן מאתגר. אבל, לי ברמה האישית עזרו שני דברים: אחד, בגלל שבאתי עם גרעין מאוד חזק של סיקור ומישוב, אחרי כל תהליך עשיתי עצירה לקבלת פידבק, וגם עשיתי מישוב קטן לעצמי. אני באופן כללי טיפוס כזה, מכל דבר אני מנסה ללמוד לדבר הבא.

אני חושב שבטח אחרי ארבע שנים בצבא התחלתי להבין שכל הזמן יש עיסוק בשאלת ה'ערך'. איך אנחנו יודעים שאנחנו נותנים ערך. ובצבא 'ערך' זה יותר רך. באזרחות זה האם יש לך לקוחות או לא, בצבא זה האם מדברים איתך כי יש לך ערך, או כי חברים שלך. הזרה בזירה המקצועית היא דבר מאוד מורכב שלא מצליחים לעשות אותו כל הזמן (אני מחייכת ונאנחת לאות הזדהות עמוקה). אז, אני חושב שמה שעזר לי בחלק מהמקומות זה בדיוק הסיפור של לנסות להיות שיפוטי, ועם זאת, בחלק מהמקומות אתה מפיל את הכדורים ולומד מהטעות. למעשה, זה מה שגרם לי לחקור את כל העניין של פרדוקס ניהולי בצוותים. זה הגיע מאיזושהי שנה שהייתי בין מיליון כובעים, תפקידים ודרישות, ואמרתי- רגע. אולי שווה לעשות כאן עבודה רפלקטיבית. ניסיתי להסתכל על התופעה הזו שאתה נקרע בין דרישות סותרות הרבה פעמים. הייתי צריך להחזיק המון פרויקטים במקביל, והיה משהו שעניין אותי במתח בין תפקידי כיועץ ארגוני, שהוא לגרום לאנשים להוריד הילוך ולהיכנס למרחב של למידה, לבין הידיעה שעלי להיות דרוך לקראת הפרויקט הבא.  

הדר: אז, למעשה המתח המרכזי שאתה מתאר הוא בין להיות ב'כאן והעכשיו', לבין לתכנן ולפעול בקצב מהיר? מתח מובנה בפקיד המפקד שהוא גם יועץ ארגוני?

אלכס: נכון. זה מאוד הדהד לי באותה חוויה, התחבר לשגרה ולחירום, שני מצבים שיכולים להיות בו זמנית בצבא, ודווקא שם היועץ צריך לעשות את ההזרה הזו. היה מתח בין להיות דמות ניהולית ופיקודית, לבין להיות דמות יותר תהליכית. שם נתקלתי בתיאוריות של פרדוקס.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

קרדיט: הדר ויסמן

 

הדר: ואיך כל זה התגלגל לתזה? פשוט החלטת ביום בהיר שאתה כותב על החוויה הזו?

אלכס: אז... זה לא היה ביום אחד (צוחק). אני מאוד מתלבט מאיפה להתחיל לספר.. זה לא שאני מתבייש, גדלתי במחלקה, ומי שיקרא את הריאיון הזה הוא מהמחלקה... זה לא שהמסע אל התזה היה קל. לקח לי 4 שנים לסיים לכתוב. אין מה לעשות, לג'נגל בין שירות צבאי לבין לימודים לבין התמודדויות אישיות זה לא פשוט. למרות זאת, התעקשתי לכתוב תזה כי הסביבה שלי עודדה אותי לכתוב.

הדר: מי תמך בך?

אלכס: המון בזכות ד"ר תמי רובל ליפשיץ, היא הייתה לגמרי הפוקס של החיים שהצטלבו דרכנו. מעבר לכך, הרבה אנשים אמרו לי שיש לי את היכולת, ולכן חבל שאוותר. אמרו לי את זה אנשים מהצבא ומהמחלקה, וזה נתן לי את הכוח לא לוותר. באיזשהו שלב ידעתי שיכאב לי ברמה האישית לוותר על זה.

בהתחלה היה לי מאוד קשה להחזיק את זה, בעקבות שילוב עם נסיעות ארוכות מהבסיס לצפון לאוניברסיטה העברית בירושלים. שם כן קיבלתי הרבה תמיכה מצד הרבה גורמים במחלקה, ואני מעריך את זה. במקביל חשבתי על נושא לתזה, רציתי לכתוב על נושא מחוץ לצבא, מהזירה האזרחית, אבל היה לי קשה להרים את זה. החלפתי מנחה פעם אחת, וגם לאחר השינוי לא הצלחתי להחזיק את התזה בעקבות נסיבות אישיות שהיה עלי להתפנות אליהן. דווקא לנושא השני שבחרתי היה פוטנציאל כי בחרתי לכתוב על המקום הנגיש והמוכר לי, הצבא. אבל עשיתי טעות קריטית- בחרתי נושא רגיש לפרסום מבחינת צנזורה, מה שפגע ביכולת שלי לכתוב על הנושא, כך שירדתי מהרעיון.

בשנה השנייה של התואר השני לקחתי חופשה ללא תשלום מהצבא כדי להתפנות לדברים בחיי האישיים וכדי לסגור את התואר. החלטתי לקחת קורס אקדמי אחד, את קונפליקט ושותפות בארגונים של ד"ר תמי רובל ליפשיץ. נהניתי מאוד בקורס, משום שהיה לי יותר זמן אז יכולתי להשקיע בקורס ברמה אחרת. יכולתי לקרוא את המאמרים לעומק ולחשוב על יישומים פרקטיים שלהם. למשל, בנובמבר העברתי סדנה לדרג סגן אלוף (במסגרת מילואים), רציתי שהם ידברו על האופן בו הם נגשים לפרויקטים. לקחתי את המודל של תומס גילמן והנגשתי להם את השאלון שלו, בעקבותיו דיברנו על הסגנון הדומיננטי שלהם בצוות. אך חזרה לעניינו, בהתחלה תכננתי לכתוב בכלל סמינריון על הפרדוקס הניהולי של מפקדים בצה"ל. תמי הסבירה שהנושא שבחרתי הוא הרבה מעבר לעבודה סמינריונית. שאלתי  אם זה בעייתי, והיא אמרה שלא ושהיא תומכת ברעיון שלי. היא עזרה לי לפתח את זה, יצרנו קשר עם חוקרת מובילה בתחום מצרפת שהייתה מומחית לפרדוקס הניהולי, היא עזרה לנו לדייק את זה, ויצאתי לצבא לאיסוף נתונים. הבנתי שנכון שאחקור סביבה שיש לי בתוכה יתרון יחסי מבחינת גישה לנתונים, ומשום שיש ביכולתי להבין אותה כראוי.

בהמשך התאהבתי ברעיון של ביטחון פסיכולוגי ברמת צוות. ואז הבנתי שיש שיכול להיות מעניין לחקור את הפרדוקס הניהולי בקרב צוותים. כלומר,  את היכולת של המפקד להחזיק הוראות סותרות, נושא שעניין אותי מאוד גם בעבר. החלטתי לעשות מחקר כמותי קלאסי: להעביר שאלונים ולראות אם עולה משהו מעניין. המחקר הלך והתפתח עם הזמן. בהדרגה בנינו כלי מחקר, היה תהליך מאוד מיגע.

הדר: אתה בנית את הכלי?

אלכס: לא. הרכבתי. קראתי הרבה ספרות, מצאתי את הכלים הכי מתאימים, תרגמתי אותם בצורה שיטתית, ואז בניתי את השאלונים. הדפסתי אותם, הלכתי ליחידה, ניסיתי לגייס את המנהלים למהלך, הייתי סבלני כלפי החיילים שלהם שלפעמים קצת מזלזלים, ווידאתי שהם ימלאו את השאלון בתנאים נוחים. בזכות זה השגתי 500 טפסים.

הדר: וואהו, זה המון.

אלכס: בשבילי זה היה רגיל, זו כמו הנתונים שיכולתי להשיג. אני חושב שזה גם קשור ליכולת לדמיין את זה. העברתי אלפי שאלונים. פגשתי בתפקידי מאות אנשים, אם לא אלפים, למשך 3 שנים לפחות. אז זה לא היה חדש עבורי. אגב, שימי לב שעד כה אני עדיין בעבודה הסמינריונית, אני עוד לא בתזה.

הדר: ואני מבינה בין השורות שהסמינר הפך לתזה..?

אלכס: אז מה שקורה זה שבאזור אוגוסט בדקתי עם תמי אם יש סיכוי להפוך את העבודה לתזה. לשמחתי היא הסכימה. עשינו עבודה טובה עד אותו השלב כך שהיה עם מה לעבוד, לא היה לעשות עיבוד נתונים נוסף, רק לעבות את הספרות, לדייק תיאוריה ולמצוא חיבורים יותר סוציולוגיים, כי בהתחלה הכיוון היה יותר פסיכולוגיסטי.

הדר: זה נשמע תהליך לא פשוט, ועדיין אתה מתאר אותו בצורה קלילה יחסית, מה הפך אותו לכזה?

אלכס: אני חושב שהייתה לי את המוטיבציה של- עכשיו או לעולם לא.

הדר: האמנת במחקר שלך?

אלכס: כן, במאה אחוז.

הדר: מה גרם לך להאמין בו?

אלכס: התבססתי על ספרות אמינה מאוד. ידעתי שמספיק שאני מצליח לשכפל את מה שמצאו זה כבר מדהים, כי אף פעם לא בדקו את זה על מסגרות צבאיות. בנוסף, ידעתי שבעקבות המחקר אוכל לעשות הרבה דברים יישומיים בזירה הייעוצית, כמו סדנאות.

זה לא היה קל מן הסתם, כי זה עבר המון דיוקים, המון שיח. מה שעזר מאוד זה שתמי ואני היינו מסוגלים לקיים שיח מאוד עמוק. זה המפתח לכל קשר הנחיה. הקשר אפשר לי לדייק מאוד מהר איפה הבעיות התיאורטיות.  

הדר: אתה מדבר על דיוקים ועל תיאוריות, אני סקרנית כמה מאמרים קראת לאורך הדרך? 

אלכס: אני פותח את הזוטרו, רגע. יש לי 246 פריטים שמורים, אני מניח שקראתי 50 פלוס לעומק. רפרפתי על עוד איזה 20. אז בואי נגיד סביב ה-70 פלוס.

הדר: איך בחרת מה לקרוא? אנחנו מוצפים בידע אך הזמן שלנו בסוף מוגבל. איך ידעת מה חשוב?

אלכס: חיפוש מאמרים ב  Google Scholarוהיכולת שלי לחשוב אסוציאטיבית על מושגים חלופיים וכך לחפש מאמרים שיותר רלוונטיים לנושא שלי, היא מיומנות מפתח. בנוסף, כל מאמר זרק אותי להרבה מילות מפתח אחרות, שזרקו לעוד מילות מפתח, ובהדרגה כמות המאמרים הרלוונטיים הלכה וגדלה. בשלב הזה, תכלס, בחרתי רנדומלית על מה להסתכל. כשזיהיתי תמה התעמקתי בה עוד. היו מאמרים שהייתי קורא לעומק, ואחרים שהייתי מרפרף עליהם, תלוי ברלוונטיות. הייתי קורא לסירוגין, עם עצירות בין מאמר למאמר. לאורך היום הייתי מג'נגל בין מליון דברים, אז כשהיו לי 20 דקות הייתי קורא, מסכם, כותב לי הערות ועובר לדבר הבא. לא אפקטיבי בעיני לקרוא במסות, כי אז הולכים לאיבוד.. דבר נוסף, בקורס של תמי התחדדה לי חשיבות פירוק המאמר בעת הקריאה, ממש ניתוח שלו: מה משפיע על מה, מה ההשפעה ועוד. עשיתי את זה על כל מאמר שהיה נראה רלוונטי. ארגנו (תמי ואני) את המאמרים על איזושהי מפה שבנינו, הבנו מה רלוונטי לנושא המחקר ומה לא. העבודה כתבה את עצמה באיזשהו שלב.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

 

הדר: ואיך ארגנת את כל הידע?

אלכס: יש אנשים שאוהבים לכתוב עם כרטיסיות ועם ציטוטים, אני אוהב את המאקרו יותר. בהתחלה ארגנתי את החומרים עם כרטיסיות, אחר כך היו לי יותר חומרים אז זה לא התאים והתחלתי להשתמש במפות מנטליות[2], זה היה מעולה. כתבתי לי את שמות המאמרים ואת הנקודות המרכזיות, וארגנתי לי את החיבורים בין המאמרים. המפה עזרה לי להבין מה הפערים ואיזה חיבורים חסרים לי, איזה חלקים אני צריך להבין טוב יותר.

הדר: אז תגיד... מה הסוד? איך כותבים תזה מצטיינת? גלה לי.

אלכס: האמת שלא ציפיתי לזה, ולא שמתי את זה כמטרה.

הדר: ואולי זה מה שגרם לך לזכות..? משהו באותנטיות?

אלכס: (נבוך). נכון.. ולכן אגיד שאני קצת מובך מהמעמד של הריאיון, אבל זה כנראה אומר שזה המקום הטוב להיות בו.

דבר ראשון, אני חושב שזה שכתבתי באנגלית היה מעולה, יש משהו בכתיבה באנגלית שמקפיצה את העבודה. אלא אם כותבים מעולה גם בעברית, אבל לפעמים יש בעברית קושי מסוים. אם זו תזה איכותנית, אולי עדיף עברית. אני פשוט היגרתי לישראל, אנגלית הייתה שפת מעבר, אז יותר זרם לי באנגלית, אני קורא המון. חשוב לכתוב בשפה שאת יודעת שתכתבי בה הכי טוב.

דבר שני, תקשורת תמידית עם המנחה. אני כל הזמן מגלה כמה שזה נכון מחדש. אפילו אם הייתי קורא 200 מאמרים, אין שום סיכוי שאדם אחד לבד יוכל לייצר משהו ברמה איכותית. זה תמיד  יהיה משהו שיתהווה בעבודה משותפת. אמנם  הכתיבה היא שלי, המודלים שבחרתי הם שלי, אבל ההשחזה והדיוק הם תוצר של ההנחיה בלבד.

הדר: אז, איך נראית פגישה אפקטיבית עם המנחה?

אלכס: זו שאלה טובה. זה מאוד תלוי במנחה ובדינמיקה, במה שמתאפשר למנחה. לא כל מפגש מנוצל היטב, אין מה לעשות. יש מפגשים שמתבחבשים ויש כאלו שהם וואו. הכי חשוב תמיד לבוא עם חומרים כתובים שהמנחה כבר קראה. 

הדר: ומה עוד? (מכניסה קצת פרקטיקות ייעוציות לראיון...)

אלכס: אני חושב שמה שלי עזר מאוד, זה שהמטרה שלי הייתה לפרסם. אני לא צוחק איתך, תחשבי שהמטרה של זה גם כשעוד חשבתי שאכתוב סמינר, הייתה לפרסם.

דבר נוסף שעזר לי היה עבודה שיטתית. באיזשהו שלב המורכבות חומקת בין הידיים וזה מתסכל ממש. אם לא מחזיקים את זה ומבינים איפה הבעיה, נתקעים בהמשך.  

הדר: איך עושים את זה?

אלכס: ממש מכינים תשתית טובה לפני. בפועל, נכון שאומרים 'תשחיז את הסכין פעמיים כדי לחתוך פעם אחת'? אז אצלי זה היה להשחיז את הסכין במשך 6 חודשים, ואז לכתוב במשך שבועיים.

הדר: מפות המוח שעשית עזרו לך למצוא את ההיגיון בין כל החומרים?

אלכס: כן. אגב, דבר נוסף שעזר לי הוא השימוש בתוכנת [3].Zotero מה שאני אוהב בZotero זו ההתממשקות הטובה עם הWord. ברגע שהכתיבה זרמה ולא  הייתי צריך לעצור לכתיבת מקורות, התפניתי לעיסוק בתוכן בלבד. הרי מה עושה סטודנט שתקוע בכתיבה? מתחיל לעצב את הביבליוגרפיה (צוחקים). אבל עדיין כיף לי לפעמים לכתוב את המקור בעצמי, זה גורם לי להרגיש שבאמת סיימתי.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

 

הדר: שמתי לב למשהו מעניין שאמרת בראיון.. אתה למעשה מספר שהמחקר שלך התבסס על התנסות שלך כמפקד שהתמודד עם פרדוקס. אתה חושב שהחיבור האישי שלך השפיע על איכות העבודה?

אלכס: בהחלט. זה הפך את זה ליותר קל. קראתי כבר ספרות על פרדוקס, חלק מהדברים הכרתי, הנושא הזה עניין אותי. אבל לא יצא לי לקרוא עד המחקר על צוות, שם התחדש לי הרבה.  

אגב, טיפ נוסף שעולה לי קשור בכלל למושג שלמדתי בקורס של פרופ' עדנה לומסקי פדר. קוראים לזה 'סקירת ספרות מגוייסת'.

הדר: מה זה אומר?

אלכס: זה קצת מזכיר את הState of Mind של כתיבת הצעה ללקוח, כיועץ. כלומר, אסור שהדברים יהיו באוויר,  אתה חייב לבנות טיעון שמדויק למה שהאדם קורא (וצריך). המיומנות הזו צריכה להיות גם בעולם המחקרי. יש להבין את התופעה לעומק ואז למצוא מאמרים שתומכים ושסותרים, ולהתמודד איתם. לדעת לנמק את הבחירות שלי. זה גם מתחבר ללמידה פעילה. לקרוא מתוך הבנה שממה שאני קורא אני רוצה כבר לכתוב. זה משהו שהוא קפיצת מדרגה מאיך שמלמדים בתואר הראשון.

הדר: נשמע שיש כאן חשיבה על חשיבה. לשאול את עצמך כל הזמן למה התיאוריות שבחרת משרתות אותך, להיות כל הזמן ברפלקציה כלפי תהליך העבודה שלך.

אלכס: בדיוק. אגב, זה מזכיר לי ספר שעזר לי מאוד בעת כתיבת התזה, של אומברטו אקו[4] שמדריך איך לכתוב תזה. הספר הכי מצחיק והכי ציני שפגשתי! ממליץ מאוד מאוד.

עוד משהו שאני נזכר שעזר לי, זה החיכוך עם הידע. יש את העקרון הזה של איך את יודעת שאת מבינה משהו? שאת מסוגלת להסביר אותו במילים שלך, ללמד את זה. קחי את המאמרים שאת קוראת ותנסי להסביר אותם לאנשים. אם הם מבינים- מעולה. אם לא- תנסי שוב. זה גם פותח את היצירתיות בעיני.

הדר: שאלה לסיום.. סיפרת לי שאתה כותב כעת על הדוקטורט. יעוץ ארגוני זה תחום מאוד יישומי ואני סקרנית האם אתה חושב שחשוב שהיועץ הארגוני יהיה גם חוקר.

אלכס: זו דילמה שתלווה תמיד את המקצוע, כמו את כל המקצועות... את שאלת אותי קודם "מה צריך?" אז אני אגיד, לא צריך כלום. אין צריך. אני חושב שיש הרבה אפיקים להצלחה בכל תחום, וכנראה ההצלחה הכי טובה היא מה שמצליח להיות בר קיימא מבחינת מוטיבציה, תעצומות, ערכים, כל הדברים האלו. אני לא חושב שיועץ טוב צריך להיות אקדמאי, ואני לא חושב שאקדמאי טוב צריך להיות איש פרקטיקה. האם יש יתרון בלהיות גם וגם? בוודאי.

בעיני היתרון הוא שאתה פוגש את השטח ומבין מתי התיאוריה מנותקת, ומצד שני הפרקטיקה מאפשרת לזקק שאלות יותר מעניינות או שאלות שברמה האקדמית יכולות להיות מרתקות, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו. הקשיים זה הדרישות הסותרות. הקצב המהיר בחוץ לעומת הקצב האיטי בפנים (באקדמיה). מצד שני, גם על זה אני מנסה לשאול שאלות. כתיבה היום גם באקדמיה צריכה להיות קולחת ובקצב מהיר יותר. אז, איך כתיבה בחוץ עוזרת לי לשפר את הכתיבה האקדמית? איך אני מצליח להביא מודלים מהאקדמיה שייצרו ערך כלפי חוץ..? זה  קשה לאללה... מצד שני זה להבין גם את המוטיבציות. זה הדברים שמתדלקים אותי. אני מאוד נהנה מהעומק האקדמי ולא סובל את הקצב. אז, אם אני לא נהנה מהקצב, ויכול להיות שככל שהמתקדמים הקצב עולה כי צריך יותר פרסומים... או שהשאלה תהיה או זה או זה. בגדול, אם הייתי יכול להיות בשני העולמות במינונים משתנים, הייתי הרבה יותר נהנה מזה. מהזווית האקדמית, כנראה שזה אומר שלפעמים לא אוכל להיות בטופ של הטופ.. וזה בסדר. כי סטטיסטית רוב הסיכויים שלא תהיה שם. אני חושב שלפעמים דווקא הרדיפה הזו אחרי הישגיות, בטח לחבר'ה שעושים את התואר, לדעתי לא עושה טוב. כאילו, בפועל המסלול שאני עזבתי כל הזמן אילץ אותי לבחור מחדש, לפחות כמו שאומרים בזוגיות שצריך כל הזמן לבחור מחדש את בן הזוג, אז גם כאן, אני כל פעם בוחר מה זה מחדש, ופשוט אומר לי שאני בא יותר מפוכח.. וגם, אני חושב שיותר קל להתחבר לדברים כשיש להם משמעות אמיתית. כשאני לומד לתואר, כמה הציון במבחן משקף באמת כמה אני יודע? לא באמת. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתנתק מהMind Set הזה. הייתי בשוק מזה שסיימתי תואר שני בהצטיינות, כי בחוויה הפנימית זה לא היה ככה, גררתי את התואר 5 שנים, הכי לא לפי הספר.

הדר: אבל כנראה שלאורך החמש שנים האלו עשית משהו נכון בכל זאת, לא?

אלכס: נכון.

הדר: איפה תרצה להיות עוד 5 שנים מהיום?

אלכס: להיות אחרי שכותבים עלי (בפקפוק כמובן) שסיימתי דוקטורט וכולי (צוחקים), ולהיות מסוגל לעשות משהו פרקטי עם הדוקטורט, שזה לא יהיה רק במגרה, אלא שזה יעזור לאנשים, בתחום של יעוץ ארגוני למשל.

 

 

הדר ויסמן בוגרת BA בעבודה סוציאלית קהילתית, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וכעת בשנה האחרונה של הMA בלימודי הארגון, במסגרת מסלול המצוינות. הדר כותבת את התזה שלה על האופן בו ניהול מרחוק משפיע את תפיסת התפקיד של מנהלים במגזר הציבורי. בנוסף, הדר עוסקת בפיתוח ארגוני, והיא עורכת יחד עם דניאל זוהר את כתב העת 'פקפוק'.

ליצירת קשר עם הדר: Hadar.weisman2@mail.huji.ac.il

 

 

[1] Sociology & Anthropology HUJI סוציולוגיה ואנתרופולוגיה (2021). Retrieved from: https://www.facebook.com/HujiSocioAnthro

 

[3] תוכנה שעוזרת לארגן חומרי קריאה ולאזכר אותם בגוף העבודה ובביבליוגרפיה. לינק לאתר הרשמי: https://www.zotero.org/.

[4] הנה הצצה לתוכן ספר:

 The MIT PRESS Reader (2021). How to Write a Thesis, According to Umberto Eco. Retrieved from: https://thereader.mitpress.mit.edu/umberto-eco-how-to-write-a-thesis/?fbclid=IwAR36fjq8mU2xfNrgaqg8WKFBtfIznSfTKVI6HlCf9dGJIhuteZgkPKICQJU

 

קראו פחות
tmvnt_lyrvn_shny_1.jpeg

פנים חדשות-ישנות במחלקה: ראיון עם ד"ר לירון שני

ראיין וערך: דניאל זוהר

השנה ימלאו שתים-עשרה שנים להקמת 'פקפוק'. החלטנו להתחיל את החגיגות כבר עכשיו, לרגל הזדמנות משמחת שנקרתה בידינו: ד"ר לירון שני, ממייסדי כתב-העת, בדיוק שב למחלקה כחבר-סגל. הריאיון שעשינו לו יאפשר לכם להכיר את הפנים החדשות במחלקה, וגם להתוודע לסיפור שמאחורי הקמת כתב-העת. המשיכו לקרוא ותלמדו על המשחק האקדמי (ולא פחות מכך – פוליטי), על יחסי סגל-סטודנטים במחלקה (ועל העליות והמורדות שלהם) ועל פרדוקסים יווניים (על הספינה של תזאוס, כבר שמעתם.ן)?

קרא עוד

 

אהלן לירון. אני רוצה להקריא לך שני משפטים, תגיד לי אם הם נשמעים לך מוכרים. "לפני שנתיים וחצי התכנסו בלובי המחלקה קבוצת סטודנטים לתואר שני בתחושת דכדוך קלה. הרגשנו שאין במחלקה תחושה של קהילה, ואין דיאלוג בין הסטודנטים לבין המרצים ובין המרצים והסטודנטים לבין עצמם".

(מחייך) כן, זה מאמר הפרידה שלי מ'פקפוק'.

כן זה נכתב באמת בשנת 2010. שנתיים אחרי שהקמתם את 'פקפוק', בשנת 2008. הכותרת היא "פקפוקי פרידה: על פקפוק, המחלקה והמרחב שבניהם".

אז באמת זו היתה התחושה שלנו במחלקה, הייתי אז בתואר שני, יחד עם קבוצה מגובשת, בעיקר של מתרגלים בתואר השני. היתה תחושה לא טובה. זה היה בדיוק אחרי כל מיני פרשיות סוערות שטלטלו את המחלקה, שלדעתי עדיין יש להן השפעה. והייתה תחושה שכל אחד סגור בחדר שלו ולא מדבר, שהמחלקה במצב לא טוב. ואנחנו, בתור מי שהתעסקנו כל הזמן בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שזה מה שעניין אותנו, רצינו לדבר על זה, ולא הרגשנו שיש לנו מקום לזה. אז אמרנו, בואו ניצור במה שתעשה את זה.

לי לא היה מושג, חוץ מלערוך את עיתון בי"ס "שיטים" בערבה או את עיתון הכיתה שלי בכיתה ו', לא היה לי יותר מדי ניסיון איך עושים עיתון; ונעם קסטל, שגם הוא היה אז סטודנט לתואר שני שכבר ערך לפני-כן את "פי האתון", ידע לעבוד בצורה יותר רצינית. אז אני ואחרים דחפנו מאחורה, והוא הוביל את העריכה בפועל. כלומר הוא היה העורך של הגיליונות הראשונים עד שאני הצטרפתי אליו. היינו אז חבורה של סטודנטים, חלקם המשיכו אחר כך באקדמיה. הרעיון היה ליצור משהו שידבר גם על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה עכשיו, וגם על מה שקורה במחלקה. ועם הזמן זה באמת תפס כנפיים, והגיע לכל מיני מקומות. אני מדבר על עידן שהוא טרום-פייסבוק, טרום-כל הרשתות. או כשהן רק התחילו. אבל ברשימת המיילים 'פקפוק' הגיע לפרופסורים בבן-גוריון ובחיפה, שהתייחסו ודיברו איתנו על הדברים שפורסמו, וגם אנשים משם התחילו לפרסם ב'פקפוק'.[1] גם במחלקה עצמה אני חושב שזה עורר משהו: פרופ׳ מיכל פרנקל, אז מרצה צעירה יחסית, תמכה בנו מההתחלה, גם פרופ׳ גד יאיר, שהיה ראש המחלקה עודד אותנו. אבל רוב הסגל היה די אדיש. ויחד עם זאת, זה גם היה עניין של הסטודנטים, אז הם לא רצו להתערב יותר בזה יותר מדי. ועכשיו, כשאני חוזר עשר שנים אחר-כך למחלקה, התחושה היא שהאווירה פה יותר טובה. אני חושב שעדיין יש פה צלקות, אבל האווירה בקרב חברי הסגל, היחס לסטודנטים והגישה אליהם – התחושה היא שהמחלקה במצב הרבה יותר טוב.

אז על התהליך הלימינאלי עוד נדבר בהמשך, כלומר על ה"קאמבק" ועל כניסתך לסגל. אבל קודם נדבר על תהליך אחר, על התהליך שעבר על 'פקפוק'. אפשר לומר ש'פקפוק' התחיל כפלטפורמה לדיון על "ד' אמותינו",  ואחר כך קיבל את התנופה של עיסוק במה שקורה בעולם המחקר החברתי?

לא, אני לא חושב. כבר בהתחלה דיברנו על פינה של "חזית המדע", שיח עם מרצים וסטודנטים מתקדמים שיש להם ידע בתחום מסוים, ויציגו את הטרנדים החזקים במחקר. כי התחושה שלנו בתור סטודנטים הייתה שמדברים כל הזמן על ההוגים הגדולים ועל התאוריות הגדולות, ולא מדברים על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה העכשווית, שקורית כאן ועכשיו. רצינו שמישהו שמבין בתחום מסוים יגיד לנו: "אלה הדברים החשובים", ומי שירצה יוכל להתחיל מהם.[2] והיו סוגיות שהתעסקו בסילבוסים ובהטייה פוליטית  של חומרי הקריאה, או שצריך למחזר יותר במחלקה. היו גם נושאים של שיח מול הסטודנטים, דירוג כתבי-עת, האם על האגודה האנתרופולוגית לנקוט עמדה פוליטית ועוד. כל מה שהעסיק אותנו בתור סטודנטים.

אני לא בטוח עד כמה סטודנטים לתואר ראשון קראו את 'פקפוק'. אבל אנחנו יצרנו את 'פקפוק' באותן שנים בעיקר בשביל עצמנו – המסטרנטים והדוקטורנטים. וגם כשאתה שואל: "מי היא המחלקה"? האם סטודנטים לתואר ראשון הם המחלקה, שעוד שלוש שנים כבר הולכים? האם אלה המסטרנטים והדוקטורנטים, או האם חברי הסגל הם המחלקה? אבל בלי הסטודנטים אין להם שום משמעות, במובן מסוים. ואולי חברי הסגל המנהלי? כשאנחנו מדברים על "המחלקה", ועל האווירה במחלקה ועל התרבות במחלקה –  מי אלה אותם אנשים? שלא לומר עכשיו בעידן הזום, שאפילו המסגרת המרחבית כבר לא קיימת. אז אנחנו דיברנו עם עצמנו על דברים שחשובים לנו. למשל, היה ניתוח אקטואלי של המלחמה בעזה, שעורר דיון אצלנו על האם זה רלוונטי לעיתון. או השאלות עד כמה רדיקלים אנחנו יכולים להיות, עד כמה אנחנו יכולים לצאת נגד המחלקה,  כי אנחנו עדיין פועלים בתוך המחלקה, ובאינטראקציה איתה. עד כמה אנחנו יכולים להעביר ביקורת? היו ויכוחים, והיה תוסס. ובאמת אז היו פחות במות שעל גביהן אנשים יכלו להביע את עצמם.

אז 'פקפוק' לא צמח יש מאין.

נכון. אחד מהפתרונות היו קבוצת קריאה באנתרופולוגיה של חבר'ה מתואר שני. זאת לא הייתה המצאה שלנו, אחר כך התברר לנו שגם במחזורים קודמים לנו היו דברים כאלו, אבל מבחינתנו זה היה משהו שלא היה קיים לנו. בחרנו טקסטים עכשוויים באנתרופולוגיה, כל אחד מהתחום שלו. מאותה הסיבה שתיארתי קודם: היתה תחושה שחסר לנו. היה לנו חסר עיסוק באנתרופולוגיה עכשווית. היינו נפגשים בסלון של כל אחד מהחברים ואירחנו חברי סגל ודוקטורנטים, שיעזרו לנו להבין מה קורה בעולם, או לדבר על טקסטים. תמר אלאור התארחה אצלנו, למשל. זה מפני שהיתה חסרה לנו אינטראקציה בין-אישית, ושיח על הדברים שהעסיקו אותנו. 'פקפוק' היה אחד מאותם מיזמים, והוא באמת תפס יותר.

ולא היה לכם קורס קריאה באנתרופולוגיה עכשווית, כמו שיש היום?

לא, לא היה דבר כזה.

מה שאתה מדבר עליו באמת מזכיר את מה שקורה היום ב'פקפוק', שמהווה גם מסגרת של קבוצת-כתיבה, במידה רבה של סטודנטים בשנים הראשונות לתואר. אני מתרשם שיש פה התפתחות לצד מורשת שממשיכה ברוחה.

ואחד ההבדלים באמת, בין אז להיום, הוא שאנחנו היינו בעיקר תואר שני ודוקטורנטים. דרך אגב, דוקטורנטים כמעט לא נוכחים במחלקה. לדעתי, הנוכחות במחלקה כיום היא סוגייה שצריך לדבר עליה. (מחייך) נשים את עידן הקורונה בצד, רוב האנשים במחלקה נמצאים רק יומיים בשבוע, גם סטודנטים וגם חברי סגל. שאני יכול להבין את הצורך הזה, אבל זה יוצר בעיות אחרות: כל שיחות המסדרון, האינטראקציות הבלתי-פורמליות, עכשיו בכלל לא מתקיימות והן חסרות. אבל מכל מיני סיבות רוב המרצים לא מגיעים כיום לירושלים, ולא מגיעים  כמעט לקמפוס. ואם תלך למחלקות אחרות באוניברסיטה – בחלקן המצב שונה, יש התרחשות. בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה פחות. אז מנסים לעשות כל מיני דברים כדי ליצור את הקהילה הזאת, כדי ליצור את הבית: בשנה שעברה היה "קפה-מחלקה", היו כל מיני יוזמות. וגם השנה יש כל-מיני, דרך הזום. אבל גם הרבה פעמים הסטודנטים לא משתפים פעולה. דוקטורנטים עסוקים כל הזמן בעבודות שלהם, כי בדרך כלל דוקטורט בישראל בכלל ובמדעי החברה בפרט זה לא העיסוק העיקרי – כי אי אפשר להתפרנס, כי אין מלגות מספיק מכניסות. וככה נוצר מבנה אמורפי. אז האנשים שהתיישבו ב'פקפוק' היו בעיקר מתואר שני –מתרגלים ואחרים, וגם מי שראה את עצמו בתוך העסק של האקדמיה. אז גם 'פקפוק' עצמו פנה פחות לתואר ראשון, אולי שנה ג' לקחו חלק.

אבל ממה שאני מבין, בניגוד לעבר, הפוקוס של 'פקפוק' עכשיו הוא בתואר הראשון. זה הבדל משמעותי. וגם, כמו שוובר מדבר על מיסוד הכאריזמה אל מול הספונטניות – היתה איזושהי התפרצות מצורך ורצון, והיום 'פקפוק' במקום אחר, של ניסיון לשחזר את אותה התלהבות וליצור את המסגרת הזאת.

למה "פקפוק"?

לדעתי השם עלה מנעם (קסטל – ד"ז). גם השם של "בחברת האדם" (הפרויקט הנוכחי של לירון) הוא תרומה של נעם. הרעיון הוא של ערעור המובן מאליו, מה שאני מדבר עליו כל הזמן.

יחד עם כל הסוציולוגים והאנתרופולוגים, משנה א' ועד האמריטי...

זה אולי קצת יומרני, הרעיון הזה של 'פקפוק'. מה גם שאני לא כזה חתרן בהווייתי, ולא כזה שמערער את המערכת הקיימת או מפקפק בקווי-היסוד. אבל מבחינתי הרעיון היה להציף שאלות ולעורר דיונים כדי להוביל לשינוי בתוך המערכת, לשפר את המחלקה, לשפר את האינטראקציות בין אנשים, ליצור את המרחב הזה. אני גם טיפוס, שבכל מקום שאני מגיע אליו חשוב לי ליצור מקום של קהילה ושל שייכות. זה לא קרה לי בתואר הראשון. בתואר הראשון דווקא הרגשתי יותר בנוח במדעי-המדינה, החוג השני שלמדתי בו. רק בסוף התואר הראשון ובתחילת התואר השני, המזכירה המיתולוגית אז, אילנה, פנתה אלי ואמרה: "יש לך ציונים טובים, אולי תרצה לתרגל". בכלל לא חשבתי על הרעיון הזה לפני שהיא הציעה אותו. ואז הפכתי להיות יותר מעורב במערכת, והניסיון לבנות קהילה היה יותר משמעותי מבחינתי.

אני חוזר לשם 'פקפוק', זה באמת נשמע פקפוק במובן הרחב של המילה: ב"מובן-מאליו", ובאימוץ "חוש-ביקורתיות". אז אולי תשמח לשמוע שאת המאמר הראשון שלי לכתב העת הנוכחי הקדשתי לעיסוק ב"פקפוק" כמושג-מפתח במחקר החברתי. ועכשיו, למי שעדיין לא הספיק להכיר אותך: ספר לנו על עצמך.

גדלתי בערבה, במושב עין יהב, והרעיון של קריירה אקדמית אף פעם לא נראה רלוונטי לחיים שלי. אף אחד בסביבתי לא היה באקדמיה, מה שנקרא "דור ראשון להשכלה גבוהה". תמיד עניינו אותי נושאים חברתיים, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כאופק. רק בסוף השירות הצבאי, כשהתחלתי לחשוב מה אני רוצה ללמוד, התחלתי להבין שזה דבר שכן מעניין אותי. ואז גם נחשפתי לעובדה שאנשים באמת חיים מזה, הבנתי שזו אופציה מעניינת. אז בעקבות בת זוגי שכבר למדה בירושלים החלטתי שגם אני אירשם לאוניברסיטה העברית. בהתחלה רציתי יחב"ל ומדע המדינה, אבל בתור מי שיצא מבית-ספר בערבה עם ציוני בגרות לא-גבוהים ופסיכומטרי לא-בשמיים, יחב"ל ירד. עניין אותי פוליטיקה, ונרשמתי גם לסוציולוגיה "בשביל שיהיה עוד משהו". כבר בסמסטר הראשון –קורס "מבוא לאנתרופולוגיה" שלימד אז איל בן ארי, היה לי מאוד משמעותי. הוא שם לי משקפיים אחרים על העיניים, התחלתי להסתכל על כל מיני תופעות בחברה בצורה אחרת, על טקסים, להבין שיש משמעות כלשהי לדברים "מאחורה", שאולי חשבתי עליהם קודם אבל לא הבנתי לגמרי, והבנתי שאני רוצה להמשיך את זה הלאה. ומהר מאוד הבנתי שבמדעי המדינה, רוב המחקרים אז במחלקה היו כמותניים, או ניתוח-חוקים ותהליכים, ולא היתה אתנוגרפיה. ואני רציתי לעשות מחקר אנתרופולוגי-פוליטי. הרעיון היה לחקור מפלגה, פוליטיקה הארד-קור. אבל הדברים התגלגלו אחרת: בתואר השני היו לי מנחים עוד לפני שהיה לי נושא, נורית שטדלר ואייל בן-ארי, וחיפשנו נושא שיתאים לשלושתנו. ואז ראיתי כתבות בעיתונות על מאבקים, "הכתומים מול הירוקים", מפוני גוש קטיף שרצו להקים יישוב חדש וארגוני הסביבה שהתנגדו לו.

פתאום קפץ לך לראש לוי-שטראוס.

את האמת, לוי-שטראוס לא קפץ לי אז אלא אחר כך, הוא ממשיך לקפוץ לי...

הניגוד של צבעים מזמין סטרוקטורליזם.

לא בטוח אם של צבעים, אבל המסגור הזה. והיתה לי תחושה שהנה, אולי יש לי כאן שתי הקבוצות שהן אולי האחרונות בחברה הישראלית, שיש להן אידאולוגיה ברורה, יש פה התנגשות בין שתי תפיסות אידאולוגיות בחברה הישראלית. ואז חשבתי שאולי יש כאן קבוצה מודרנית (המפונים) אל מול קבוצה פוסט-מודרנית (הירוקים), למרות שאחר כך ירדתי מזה. אז באמת התזה שלי עסקה בהתנגשות בין מודרניות לבין פוסט-מודרניות, ואני בכלל רציתי לכתוב על הפוליטיקה של ועדות התכנון. בשלב מסוים הגעתי לשדה והתחלתי לדבר עם האנשים, ומה שהכי עניין אותם זה להגיד כמה הם ירוקים, וכמה הם אוהבים את הטבע, ואיך הקבוצה השנייה בעצם "לא אוהבת את הטבע, והיא לא ירוקה באמת, היא גם לא ציונית באמת". ואז הבנתי, כמו רוב האנתרופולוגים שמגיעים לשדה עם רעיון מסוים, ואז השדה אומר להם: "נחמד, אבל זה לא מה שמעניין אותנו".

אז התזה שלי היתה על הפרשנויות השונות שלהם לטבע. זאת היתה חוויה מעניינת מאוד מבחינה השוואתית בין שתי קבוצות.

לאט לאט הבנתי שכל התחום של סביבה וטבע זה תחום ענק ומרגש, ורציתי להתעסק בזה בדוקטורט. אבל במחלקה אצלנו לא היה אף אחד שהתעסק ממש בתחומים של סביבה. אז פניתי לדני רבינוביץ' מתל אביב והיה חיבור טוב. בהתחלה התכנון היה לכתוב דוקטורט שימשיך את התזה, כשהיו לי שלוש זירות שונות: הקמת יישובים חדשים בנגב, חוות בודדים והרחבת שטחים חקלאיים בערבה. הערבה היתה רק זירה אחת מתוך שלוש. אבל בשלב מתקדם, כשכבר אספתי חומרים, הבנתי שיש לי פה שני דוקטורטים נפרדים. יש פה את התחום של חוות בודדים ושל יישובים חדשים, ויש את מה שקורה בערבה. ואז לאור התייעצויות החלטתי לשים בצד את כל החומר של היישובים החדשים (ואני מקווה מתישהו באמת לחזור לזה), ולהתמקד בערבה, ולעשות ממש ׳אנתרופולוגיה בבית׳. ובסופו של דבר משאלות של קונפליקטים ופרשנויות שונות של טבע, לאומיות ויחסים עם בדואים עברתי להתעסק בשאלות של אנושי ולא-אנושי, מתח בין חקלאות וסביבה. ואז נפתחתי לכל העולם של פוסט-הומניזם, אנתרופולוגיה מעבר לאדם (anthropology beyond the human), המפנה האונטולוגי וכו׳.

מתי נגיע להרווארד ולMIT?

אז זהו, באמצע הדוקטורט שלי בתל אביב עברנו לבוסטון בעקבות בת-זוגי, ועם הילד הראשון, בשביל הפוסט-דוקטורט שלה בביולוגיה ומדעי המחשב. אני התארחתי עד סוף הדוקטורט במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד.  בדיוק שיניתי אז את תחומי המחקר ורציתי להתעסק יותר באנושי ובלא-אנושי. היו לי עצי-שיטה שהפכו למרכזיים בשדה, אבל לא ידעתי מה לעשות איתם: הם לא היו סמל, והם לא היו רק כלי פוליטי. הם היו משהו מעבר, ולא הצלחתי להבין מה זה. ואז אני זוכר די בהתחלה שהינו בארה״ב, השתתפתי בפעם הראשונה בכנס האנתרופולוגי האמריקאי. ואז היתה תקופה שכמעט כולם דיברו על המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה. אני לא ידעתי מה זה בכלל. אבל ראיתי שכולם מדברים על דברים שאני מתעסק איתם – אני חשבתי שאני בעולם אזוטרי במחקר, בישראל אף אחד לא דיבר איתי על הדברים האלה, ופתאום אתה מגלה שאתה חלק משיח ענק שכולם מדברים עליו, אולי יותר מדי אפילו. זה הפך היום להיות מעין "buzz-word" שכולם מדברים עליה. ואז באמת התחלתי לשחק עם הדברים האלה, של אנושי והלא אנושי, ואני עד היום ביחסי שנאה-אהבה עם העולם הזה, שאני מנסה להבין מה קורה שם, ויש לי גם הרבה פקפוק על עצם היותו. ואז כשהתכוננו לקראת החזרה לארץ, אחרי שש שנים ועם שלושה ילדים ואחרי פוסט דוקטורט בMIT וברנדייס, התחלנו לנסות להבין מה קורה, והצלחנו, גם מורן וגם אני, להגיע לאוניברסיטה העברית. ומבחינתי, החזרה לירושלים היא כמו לחזור לקהילה שלי, לבית שלי. מבחינתי זה דבר משמח מאוד.

לירון במהלך עבודת השדה בפוסט-דוקטורט, שדה בוקר. צילום: ניר פרידמן

לירון במהלך עבודה-השדה בפוסט-דוקטורט, שדה בוקר. צילום: ניר פרידמן

זה בדיוק מוביל אותנו לכניסה שלך למוסד, והפעם על תקן אחר, בסטטוס אחר. ספר על החזרה ועל הכניסה שלך כאיש סגל לאוניברסיטה העברית.

הכניסה מאוד מוזרה, כי בעצם אני נכנס בעידן הקורונה, אז אין ממש כניסה. אני לא מגיע לבניין, אני לא מדבר פנים-אל-פנים עם האנשים. חוץ מזה, יש בזה משהו מוזר שהמרצים שלי, שלימדו אותי לאורך התואר הראשון והשני, הם עכשיו קולגות שלי לכל דבר. והם קיבלו ומקבלים אותי יפה מאוד. אבל עדיין אני מנסה להבין איפה מקומי בכל זה. ואני מתחיל לקדם את הדברים שחשובים לי ואני רוצה... ליצור את הקהילה, וליצור את הבית באיזשהו מובן. מצד שני, כרגע אני כבר בסטאטוס שיש לי בית משלי. ובעידן הקורונה, איך אנחנו מצליחים לשמור על הפרדה בין בית לבין העבודה? כמו שראית אתמול בקורס[3], תומר נכנס לשיעור, היה לו משהו חשוב נורא להגיד. אז זה שאלה, איך יוצרים את הגבול. והעובדה שהילדים פה בשעות העבודה, זה מכניס את כל המערכת לעולם מבולבל שכל הזמן אתה עובד או עם הילדים, כל הזמן במרוץ מטורף.

גם הצורך שלנו להבחין, להבדיל, להפריד ולתחום מעלה אסוציאציה של מבחר תאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות.

אני חושב שבעולם שלנו זה בגדר מאבק תמידי. בטח עכשיו כשכולם מתחילים לעבוד מהבית, ואז הגבולות האלה לא תמיד ברורים. למשל, אני זוכר שפעם ניסו לקבוע סמינרי מחלקה עד שעה מסוימת, כדי שנוכל להוציא את הילדים מהגן אחר-כך. ועכשיו יש הרבה פגישות וישיבות, לאו דווקא במחלקה – המחלקה עדיין משתדלת לא לפלוש לשעות הערב, למרות שהרבה פעמים אין ברירה – אבל הגבולות מתחילים להיות מטושטשים. העובדה ששנינו אקדמאים, וחברי סגל צעירים, במרוץ לקביעות – מצד אחד זה נחמד, כי אנחנו גמישים בזמנים שלנו, ומצד שני – שנינו צריכים לתת פול-גז על פרסומים ומענקי מחקר ומפגשים והוראה חדשה, וזה לא פשוט.

המרוץ לא הסתיים. לא קרעת את חוט הסיום בסערה ו...

להיפך, להיפך. עכשיו המירוץ רק מתחיל לקראת הקביעות. אבל קודם כל אני כולי שמחה לקבל תקן, זה דבר נדיר, ולא קשור רק ליכולות שלי, אלא במידה רבה עניין של מזל והסיטואציה הפוליטית וכו', כי יש לי הרבה חברים מצוינים ומבריקים שפרסמו במקומות מצוינים, שלא מצליחים לקבל משרה באקדמיה.

מה הם עושים?

או מוצאים עבודה אחרת, או עובדים כמרצים מן החוץ: שיעור אחד בבן-גוריון, שיעור אחד באחווה, ושיעור אחד בצפת... זה סיטואציה קשה ואני מאוד מקווה שהמאבק הנוכחי שלהם, של מה שנקרא – ״הסגל הזוטר״, שאני תומך בו מאוד, יצליח לשפר את מעמדם. הרבה מהחברים שלי, בטח דור מעלי אבל גם בדור שלי, לא מצליחים למצוא את המקום שלהם באקדמיה, כי יש מעט מאוד מקומות, ולעתים הם צריכים ליצור לעצמם את הנישה שלהם מחוץ לאקדמיה.

יש פה כל מיני שיקולים וכל מיני מדדים, שהם לא תמיד רלוונטיים. אחד הדברים שמפריעים לי למשל – בתור מי שפועל הרבה להנגשת מדע ולתקשורת עם הציבור בחברה הישראלית – הרבה פעמים המדדים לא מסתכלים על פרסומים בעברית. נוצרו כאן מוסכמות שעברית זה לא נחשב. אבל מבחינתי יש חשיבות גדולה לפרסם בעברית, שאנשים בחברה שלך יקראו את המחקר שלך, שזה ישפיע עליהם, שהם יכירו אותו. הדוקטורט שלי למשל קיים בעברית, ואני יודע שהורידו אותו הרבה (לא יודע אם קראו, אבל הורידו). וגם אנשים מהערבה, שעליהם כתבתי, קראו את הדוקטורט, ואני יודע שהוא עובר בין אנשים. גם נתתי כמה הרצאות מול אנשים בערבה על הממצאים שלי, שזו גם איזושהי אינטראקציה מוזרה ומעניינת, אתה מחזיר את החומרים שלך לנחקרים.

שיעור קלאסי ביחסי חוקר-נחקר.

כן כן. אבל יש לי הרבה חברים, שחלקם עושים עבודה מדהימה בהנגשת הידע שהם עושים לחברה הישראלית, ושהוא ידע רלוונטי, אבל זה לא נמדד להם עבור ענייני משרה. זה כרגע המשחק האקדמי, אני כרגע מנסה לשחק אותו, אני מקווה שמתישהו אני אהיה בעמדה שאני אוכל לשנות חלק מהדברים. כבר עכשיו אני פועל איפה שאני יכול, ב"בחברת האדם", שזה לדוגמא פרויקט שכולו התנדבות וחלק מהמטרות שלו הם להפוך את הידע האנתרופולוגי (ואחרים) לנגיש ורלוונטי לציבור הישראלי, וכדומה. למשל ב-2017 ערכנו (יחד עם רפי גרוסגליק ונתליה גוטקובסקי) גיליון מיוחד של סוציולוגיה ישראלית. רבים יגידו לך – "לערוך גיליונות בעברית לפני הקביעות, זה גרוע לקריירה האקדמית. זה גוזל לך זמן ולא נחשב". אבל לנו היה חשוב שהגיליון הזה יצא, שתהיה כתיבה בעברית על סביבה וחברה נגישה לסטודנטים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. והיום, אנחנו יודעים שיש שימוש במאמרים האלה בסילבוסים. אז למרות שאני משלם על זה מחיר בקריירה האקדמית, אני חושב שיש לזה משמעות. ועל פניו, "לא כדאי" לי יותר לפרסם בעברית עד הקביעות. כי זה "בזבוז אנרגיה ומשאבים". אני לא יודע עד כמה אני אעמוד בזה... הייתי שמח שזה ישתנה, אבל כרגע, זה המשחק.

אני רוצה לחזור ליחסי הסגל והסטודנטים. במאמר שבו פתחנו, כתבת את המשפט הבא: "נדמה שבקרב חלק מאנשי הסגל במחלקה עדין רווחת הגישה של שמירת הבעיות והכביסה המלוכלכת עמוק בפנים: לא לדבר או להציף את הבעיות והקשיים"... "לחלק מהמרצים היו טענות על כך שאנחנו לא מבינים ולא יודעים כמה מאמץ הם השקיעו כדי ליצור את מה שקיים וכמה הם נלחמו כדי שגם המעט הזה יתקיים... ובכן, אנחנו באמת לא יודעים, כי אתם, חברי הסגל, לא מספרים לנו: לא לפקפוק בפרט, ולא לסטודנטים בכלל. דברו איתנו, נסו ליצור דיאלוג"... עכשיו כש"עברת צד", איך אתה מרגיש לנוכח המילים האלה?

אני חושב שאז כשעזבתי את המחלקה, אמרתי לעצמי:" עכשיו אני אגיד דברים רדיקליים יותר ממה שבדרך כלל הרגשתי נוח להגיד". אבל תמיד זה ככה, יש פער בין חלק מחברי הסגל שמנסים ליצור אווירה נהדרת שסטודנטים ירגישו נוח, אבל הרבה פעמים הסטודנטים לא רואים את זה. לא יודעים מה חברי הסגל מנסים. יש גם כאלה שלא אכפת להם, אבל יש כאלה שעובדים ממש קשה. אני חושב שלפעמים הסטודנטים כן רואים את זה: רואים שחלק מהקורסים מנסים להיות יותר מושקעים ויותר ידידותיים. קח למשל את הסיטואציה של הקורונה: זאת סיטואציה שגם את חברי הסגל היא מוציאה מאיזון. אני חדש במערכת, אז אני בונה את הקורסים שלי לעידן הקורונה. אבל תחשוב על אנשים שכבר 30 שנה מעבירים את הקורסים שלהם, שבונים אותם ומעבירים אותם טוב, פתאום הם צריכים ללמוד משהו אחד לגמרי, לשנות את כל התפיסה. והרבה מהם עובדים קשה כדי לעשות את זה. לא תמיד הסטודנטים מודעים לזה, ולא תמיד הם רואים את זה.

אבל אני עדיין חושב שהדיאלוג צריך להיות יותר אינטנסיבי ויותר חשוף. והתחושה שלי, שהיום בחלק גדול מהמקרים זה קורה. שיש ניסיון דיאלוג, בטח עכשיו באווירה הנוכחית, שיש הזמנות למפגשים לא פורמליים עם המרצים, אני חושב שיש פה ניסיון.

למרות שבתחושה שלי עדיין יש מה לשפר. אני לא מדבר על סטודנטים לתואר ראשון, שאיתם כרגע יש לי פחות אינטראקציה, אלא על מסטרנטים ודוקטורנטים. התחושה שהם תמיד עובדים בבידוד. אז בשנה שעברה ניסיתי ליצור איזה מרחב לדוקטורנטים שאפשר להיפגש ולדבר, אבל זה לא תמיד עבד, גם בגלל חוסר פניות של הדוקטורנטים, שבאמת עמוסים. אני כן חושב שצריך להמשיך ולשפר את האינטראקציות בין חברי הסגל לבין הסטודנטים: בהעברת מידע, במסגרות מרחביות. אבל זה גם צריך לבוא מצד הסטודנטים. למשל ב'פקפוק' – אנחנו יזמנו, היה לנו צורך ודרשנו מהסגל שייתן לנו איזשהו מענה. לפעמים זה עבד ולפעמים לא, אבל היה ניסיון מהשטח ליצור את זה. אני חושב שזה גם דבר שיכול לקרות היום – אם הסטודנטים יתארגנו ויגידו "אנחנו צריכים ככה וככה, בואו תעזרו לנו לתת את המענה" – אני חושב שיהיה רצון טוב לעשות את זה. כשהייתי פוסט-דוקטורנט, חברי סגל אמרו לי "ניסינו לעשות דברים כאלה, וזה לא הצליח, הסטודנטים לא באו ולא שיתפו פעולה". יש פה איזשהו משחק דו-צדדי, שזה צריך לבוא גם מצד הסטודנטים, וגם להיענות מצד הסגל. אני עדיין עומד מאחורי המילים האלה, אני חושב שיש חשיבות לדיאלוג הזה, בין סטודנטים לסגל שכבר מתקיים היום אבל אולי יש עוד מקום לשיפור. אמנם מבחינה פורמלית אני פה בקושי חודש, אבל אני מקווה שגם אני אהיה חלק מהניסיון לעשות את הדיאלוג הזה.

אפרופו דיאלוג, איך את חווה את המפגש עם התלמידים?

עד כה החוויה היתה טובה. חבל לי שאין את האינטראקציה הבינאישית, שאנשים יכולים לגשת אליך אחרי השיעור ולדבר איתך. בשנה שעברה, כבר בעידן הזום, כשהעברתי קורס לתואר שני ("הפוליטיקה של הטבע" – ד"ז), עשיתי שיחות אישיות. הרבה פעמים ב-22:00-23:00, כי אלה השעות שהילדים כבר הלכו לישון וסיימתי להכין להם אוכל למחר, ואז יכולתי להתפנות. ככה שמעתי גם עליהם עצמם וגם על העבודה שלהם בקורס. עכשיו בקורס שאני מעביר לתואר ראשון ("אנתרופולוגיה של הסביבה" – ד"ז) – אני לא יודע איך האינטראקציה. עד עכשיו היו שני שיעורים, אני חושב שהיה טוב, אבל היו שם שבעים סטודנטים. אני לא חושב שאני מצליח להגיע לשבעים סטודנטים. אני חושב שזה שיש עוזר הוראה בקורס  (מחייך) – זה יכול לעזור... הרבה פעמים הוא קרוב יותר אליהם, ומרגישים יותר נוח לפנות אליו מאשר אלי. אני מקווה שעם הזמן יהיו אינטראקציות יותר משמעותיות. למשל בשעות שלפני הזום ואחרי הזום, שאנשים ירגישו נוח לבוא ולדבר ולשאול שאלות. אבל כרגע החוויה היא עדיין מרחוק.

מה מקורות ההשראה שלך?

ילדיי, אורן בן 9, תומר בן 7 ואילן בן 3. השניים האחרונים נולדו בארה"ב.

מקסים.

וגם, אני חושב שאחד הדברים החשובים בשביל אנתרופולוג באופן כללי, וחוקר בפרט, היא סקרנות לאנשים. אני חושב שאני פשוט עוצר את עצמי לא לעשות מחקרים על כל דבר שאני רואה. כל המחקרים שלי הם אנתרופולוגיות בבית, באיזשהו אופן. אני חוקר את הדברים שמסביבי.

בבית בבית.

בבית בבית, במגירה שבשולחן. אם בדוקטורט זה היה על הקהילה שבה גדלתי ובה הוריי עדיין חיים, והחברים שלי חיים, אז בפוסט-דוקטורט חקרתי את בת-זוגי ואת התחום של ביולוגיה חישובית, שזה כלל גם  את חברים שלי שהיו איתי בבוסטון. רבים סביבי היו ביולוגים חישוביים, ישראלים, אז עד היום אני חוקר קולגות וחברים. אז עכשיו אני עוצר את עצמי לא לחקור את בית הספר שהקמנו לילדים בבית-הכרם, קהילה של בית-ספר חדש (מחייך). וזה כר פורה. או הבן, תומר, חולה מזה שנה וחצי בסוכרת, עולם מדהים! יש שם כל כך הרבה דברים מדהימים מבחינה אנתרופולוגית, הטכנולוגיה, והסולידריות עם אחרים... יש פה המון סוגיות, אז אני אומר: "יש לי כבר המון תחומים שאני חוקר, בוא נעצור עם זה", אבל כל דבר הוא בעיני משהו שיכול להיות מעניין.

יכול להיות שהמידע האמפירי שלך כמדען הוא מקור ההשראה שלך?

יכול להיות, התופעות עצמן. זה מה שמסקרן אותי, מסקרן להבין אותם. גם מסקרן אותי להעביר הלאה את התובנות שיש לי על התופעות הלאה, לאנשים אחרים. אולי זה יכול לעורר אצלם משהו. אז אני חושב שהחומר האמפירי, לצד העיבוד שאני ואנתרופולוגים אחרים עושים... כלומר, אני לא ממציא פה. זה ש"הטבע לא טבעי", לא משהו שאני המצאתי. אבל זה משהו שהרבה אנשים לא מכירים. לסיכום, מקור ההשראה שלי הוא הסקרנות מדברים. אני חושב שיש בי סקרנות לתופעות שקורות. ואתה יודע שעם הזמן, יש תופעה שאנשים נהיים קהים כלפי הדברים בעולם, כי הם צריכים להתמקד בעולם הצר שהם צריכים להתמקצע בו. והעולם הוא מסעיר, יש המון דברים מעניינים! זו התשוקה שבעקבותיה באתי לאנתרופולוגיה, זה מה שמעניין אותי. אני מקווה שאני אצליח לשמור על זה.

תחביבים.

אין לי המון... מורן בת-זוגי טוענת ש"בחברת האדם" לא יכול להיחשב לתחביב, למרות שאני משקיע שם את עיקר זמני הפנוי. מה זה תחביב, זה משהו שאתה עושה בזמן הפנוי שלך, נכון? אני מתעסק ב"בחברת האדם" בזמני הפנוי. זה מה שאני עושה.

אני מסכים עם מורן. תחביבים אמיתיים?

פעם היו קריאה ונגינה, אבל זה פחות רלוונטי. טיולים, אבל היום זה בעיקר טיולים פשוטים עם הילדים. אני מקווה, עוד מעט כשהקטן יגדל, שנוכל לעשות טיולים יותר משמעותיים. בארה"ב טיילנו הרבה יחסית. עוד פעם, אני באמת, sad but true, את רוב זמני הפנוי משקיע בפרויקט שלי "בחברת האדם".

זה לא-לא בסדר, זה פשוט לא תחביב.  

אני יודע, אני יודע. אם למישהו יש הצעה לתחביב בשבילי אני אשמח.

נא לפנות לד"ר שני במייל בעניין. לקראת סיום, אני חוזר למילים שלך מלפני עשור: "אני מאמין שפקפוק ימשיך להשתפר ולגדול, ורוצה להאמין שהוא יהפוך לגורם משמעותי ורלוונטי במחלקה ומחוצה לה. אני יודע שבשבילי הוא היה כזה. פקפוק נעים, לירון". אתה מרגיש שהציפייה שלך התממשה?

כן ולא. כן – כי אני חושב שהעובדה ש'פקפוק' שרד ועדיין קיים שתים-עשרה שנים – זה דבר שלא חלמתי עליו אף פעם. חשבתי שהוא ידעך אחרי כמה שנים. ו-לא, כי אני חושב שהפוטנציאל של 'פקפוק' גבוה יותר מהמצב שלו כרגע, מכל מיני סיבות מוסדיות, חברתיות היסטוריות... אני חושב שהוא יכול להיות במקום יותר מרכזי היום, ואני חושב שיש בו פוטנציאל, ויש פוטנציאל בסטודנטים במחלקה, ובאנשים שרוצים לכתוב במחלקה. יש פוטנציאל לגדול יותר, ואני בתור חבר סגל שמלווה את 'פקפוק' אשמח לעזור ולממש את הפוטנציאל.

דרך אגב, שמעתי פעם שגוף האדם מתחדש כל 7 או 10 שנים. אז אם חושבים על העובדה הביולוגית הזאת מנקודת מבט פילוסופית, תוך עשר שנים אתה כבר לא אותו בן-אדם שהיית פעם.

זה מזכיר את הפרדוקס של תזאוס, אתה מכיר את הפרדוקס של תזאוס? זה פרדוקס יווני על ספינה של אחד הגיבורים האולימפיים. תזאוס עוגן בנמל אתונה, והספינה החלה להרקיב. כדי לפתור את הבעיה, אנשי הנמל החלו להחליף חלק ממרכיבי העץ של הספינה, והכניסו אותם למחסן. בסופו של דבר כל החלקים בספינה הוחלפו בחלקים חדשים. אחר כך אנשי הנמל הוציאו מהמחסן את החלקים הישנים ובנו מהם ספינה אחרת, חדשה. ואז השאלה היא – איזו מבין שתיהן היא הספינה של תזאוס? האם הספינה המקורית, שהוחלפו כל חלקיה? או אותה ספינה חדשה, שמורכבת מחלקי הספינה המקורית? 

ועכשיו נשאל האם, כעבור שתים-עשרה שנים, 'פקפוק' הוא אותו עיתון? או שתהליך האבולוציה שהוא עבר ו"חלקי החילוף" החדשים שמרכיבים אותו הפכו אותו למשהו אחר?

אין ספק. יכול להיות שאיך שאני רואה את 'פקפוק', בסופו של דבר אינו רלוונטי ל"פקפקנים" שבכם. יכול להיות שמי שעכשיו מוביל את 'פקפוק', והסטודנטים עצמם, רוצים משהו אחר שמתאים להם. הפוטנציאל שהם רואים ב'פקפוק' הוא אחר לגמרי ממה שאני רואה ב'פקפוק'. וזה עיתון של הסטודנטים ולא של חברי הסגל, לכן הרצון שלהם לגיטימי יותר מהרצון שלי. זה באמת שלכם.

עכשיו לסיום יש לי בקשה ממך, ואני אנסח אותה בלשון המקרא: הלוא אצלת לי ברכה[4]: ברכה לי, ברכה ל'פקפוק', ברכה למחלקה.

אני חושב שזה חלק גדול שדיברנו עליו לאורך כל השיחה. יש קסם במה שאנחנו עושים, בתחומי המחקר שלנו ובעצם העשייה שלנו. לראות תופעות בעולם ולנסות להבין אותן, לגעת תוך-כדי באנשים ולגרום להם לפקפק או לחשוב קצת, או להסתקרן ממשהו שהם לא חשבו עליו קודם – הייתי רוצה שזה ימשיך להתקיים. גם ב'פקפוק': שגם את הכותבים בו הוא יצליח לעניין, וגם את הקוראים. שגם אני וגם המחלקה נצליח לשמור, מצד אחד על הסקרנות ועל העניין, איך אפשר לחדש ולעשות את זה עוד יותר טוב, ומצד שני לשמור על הביחד הזה – על האמפתיה ועל הסקרנות, שלדעתי הם המרכיבים המשמעותיים בכל מחקר שאנחנו עושים.

 

ד"ר לירון שני הוא אנתרופולוג המתמקד בפרשנויות השונות של קבוצות שונות לטבע, כיצד הן משתמשות בפרשנויות שלהן למטרות פוליטיות וכיצד פעילותן משפיעה על החברה והסביבה. תחומי העניין שלו הם אנתרופולוגיה של סביבה, מדע וחקלאות, היחסים בין האנושי והלא אנושי, המרחב הכפרי והשפעות עידן המידע על החברה והסביבה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה במתחים בין סביבה וחקלאות בערבה וזכתה בפרס גלקמן של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. במהלך הפוסט-דוקטורט התארח לירון ולימד באוניברסיטאות ברנדייס ו-MIT. מקים ומפעיל אתר האינטרנט ודף הפייסבוק "בחברת האדם", העוסקים באנתרופולוגיה בישראל ובעולם.

דניאל זוהר הוא עורך כתב-העת הנכנס של פקפוק יחד עם הדר ויסמן. דניאל הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה, ועבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל:  daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

[1] לדוגמא – ראו את מאמריה של פרופ׳ עמליה סער מחיפה, פרופ׳ עפרה גולדשטין גדעוני מתל אביב, פרופ׳ אורנה ששון לוי מבר-אילן ועוד. 

[2] לדוגמא המאמרים של שי דרומי על ״הסוציולוגיה של המוסר״, סיגל גולדין על ׳סוציולוגיה של הגוף״, שירי קטלן על ״סוציולוגיה של המדע״  וכו׳.

[3] גילוי נאות: דניאל מתרגל בקורס של ד"ר שני לשנה א, "אנתרופולוגיה של הסביבה".

[4] בראשית כז, לו.

 

קראו פחות
dqrt.jpg

בשבחו של הפקפוק

מאת: דניאל זוהר

אני אוהב לעסוק בשמות פרטיים של בני אדם ושל יצורים אחרים. שמות מגלים לנו הרבה על נושאי השם, ובעיקר על הנותנים אותם. שמות הם כמה דברים בעת ובעונה אחת: הם מרכיב לשוני בשפה, הם תווית זיהוי במרחב הסוציו-תרבותי, למשל כפרט בתעודת הזהות או במערכות הביורוקרטיה; ואולי חשוב מכל – הם מכמני הלב: שמות הם תקוות ותפילות (יגאל), הם אכזבות (איכבוד)[1], הם מנחות ותודות (הודיה). ככאלה, שמות ממוקמים בצומת הסואן שבין שפה לתרבות, והם מקור שופע לפרשנויות חברתיות[2]. לאור זאת, החלטתי להתחיל את דרכי כעורך פקפוק בטיול לשוני-תרבותי קצר דרך שמו של כתב העת שלנו (על פרספקטיבה רפלקטיבית קודמת בנושא, ר' טור של לירון שני ונעם קסטל).

קרא עוד
על פי מילון אבן שושן, 'פקפוק' הוא "ספק, היסוס", ו'פקפקנות' היא "ספקנות, הססנות, הטלת ספק בדברים שונים, חוסר אמונה בדברים"[3]. כלומר, מצד אחד הפקפוק עשוי להוות היסוס שמקורו אינו רצוני ו/או מודע, הכרוך דווקא בחוסר-החלטיות. מצד שני, פקפוק עשוי לנבוע מבחירה החלטית ומודעת, אולי אף דווקנית, להטיל ספק כדרך-חיים. כאן אדגיש את המובן השני, ההחלטי והבוחר, מתוך הבנה שזו היתה גם כוונתם של תלמידי המחלקה שייסדו את כתב-העת לפני תריסר שנים. זוהי הבנה שתיקפתי זה עתה בראיון עם אחד ממקימי כתב העת, ד"ר לירון שני (בגיליון). 

כשנתקלתי בכתב-העת לראשונה, הדבר הראשון שעלה במוחי הוא שהשם "פקפוק" מתאים יותר לכתב עת של החוג לפילוסופיה מאשר לכתב עת אנתרופולוגי וסוציולוגי. שכן, הפקפוק מזוהה בראש ובראשונה עם הפילוסופיה של יוון העתיקה[4]. הכט מתארת זאת היטב: "הספק המוקדם ביותר ברקורד ההיסטורי היה לפני אלפיים ושש-מאות שנה, מה שעושה את הספק לעתיק יותר מאשר רוב האמונות"[5]. אמנם גם היוונים התעניינו בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, אך את מלוא מרצם הם השקיעו בשאלות הקיום, בטבע העולם, במוסר וכדומה. על כל פנים, הכט מוסיפה (שם): "הספק היה [...] לא פחות חדור-תשוקה [מהדת] כלפי האמת". אכן, גם היא מדברת על המובן ההחלטי והבוחר של הטלת הספק.

מעבר לקרבה בין סוציולוגיה ואנתרופולוגיה לפילוסופיה (ר' לדוגמה), אחרי השקעת מחשבה נוספת, הודיתי ביני לבין עצמי שהשם "פקפוק" הולם ומוצלח לא פחות עבור כתב עת סוציולוגי ואנתרופולוגי. יש לכך שתי סיבות עיקריות:

1) מדעני החברה נוטים לפקפק מבית. עוד בשלב של קורסי המבוא מתפתחים אצלנו מנגנוני התרעה, כמעין-נתיך (פיוז) פנימי שקופץ ברגע שאוזנינו שומעות את שם התואר "טבעי", במיוחד כשהוא נלווה לתופעה חברתית (ור' את מאמרו של קלין-אורון מלפני עשור). עם הנתיך הזה לא נולדים, הוא מושג באמצעות לימוד וחשיבה. במידה מסוימת הוא גם לא ניתן לביטול, ואת התמימות החברתית שאיבדנו לא ניתן להשיב. מנטליות פקפקנית זו הפכה לחלק מישותנו, וחלקנו כבר שכח איך-זה-מרגיש להאמין בתופעה חברתית כ"טבעית". במילים אחרות, כמו שהפקפוק נמצא ביסודה של החשיבה המדעית, הפקפוק ב"טבעיות" של החברה ושל התרבות נמצא ביסודה של המחשבה החברתית.

2) מדעני החברה חווים פקפוק מן החוץ, אמנם מסוג אחר, במסגרת ה"כניסה לשדה". בכניסה לשדה מתמודדים חוקרים עם קיתונות של פקפוק מצד הנחקרים, כלפי אותו זר מוזר שהופיע בחייהם כרעם ביום בהיר. דוגמות מאלפות לכך ניתן למצוא בתיאורים של גירץ[6] ושל אבו לֻעֻ'ד[7]. למעשה, ניתן לומר שהפקפוק מן החוץ הוא הגורם המרכזי להתגבשות הספרות המתודולוגית העוסקת בכניסה לשדה, במסגרת אסטרטגיית המחקר האתנוגרפית[8].

אבל הפקפוק אינו נחלתם הבלעדית של אנשי אקדמיה, מדעני חברה או פילוסופים. אמנם יש הטועים לחשוב שלפקפוק ערך אינטלקטואלי בלבד, אך לא היא. על ערכו הפרגמטי של הפקפוק ניתן ללמוד, למשל, מ"יחידת-הפקפוק הצבאית" של אגף המודיעין בצה"ל. זו ידועה בשמה מחלקת הבקרה או איפכא מסתברא, והיא הוקמה בנובמבר 1975 בעקבות לקחי מלחמת יום כיפור. במסמך הקמת היחידה שפורסם בשנת 2015, נכתב כי ייעודה הוא להיות "גורם מדרבן לבדיקה עצמית...", כאשר "ראש היחידה אינו "משועבד" לזירה כלשהי". לפיכך, מטרת המחלקה לערער על ההערכות המודיעיניות המקובלות ולהציע הערכות מנוגדות.

אחרי שעמדנו על חשיבות הפקפוק במסגרת תפיסת העולם והמציאות של מדען החברה, הפילוסוף וקצין המודיעין, נתבונן במקור המילה. עיון במקורות מלמד שהשורש המרובע פקפ"ק[9] הופיע בעברית של חז"ל במשמעות שונה ומובחנת – הפקפוק איננו "הטלת ספק", כי אם "ערעור, זעזוע":

תקרה שאין עליה מעזיבה, ר' יהודה אומר: בית שמאי אומרים: מפקפק ונוטל אחת מבינתיים, ובית הלל אומרים: מפקפק או נוטל אחת מבינתיים, רבי מאיר אומר: נוטל אחת מבינתיים ואינו מפקפק (משנה סוכה ט"ו, א)

לאור המובן הראשוני שראינו זה עתה, ניתן לשחזר בנקל את ההרחבה הסמנטית, שבמסגרתה מילה המציינת ערעור של הפיזי מקבלת מובן נוסף של ערעור של המופשט[10]. אפשר לפקפק (=לנענע, לערער) תקרה של סוכה, ואפשר לפקפק (ב)רעיון חברתי, משפטי או פילוסופי. למעשה, כל מי שהזדמן לו בחייו לבלות את אחת מסעודות חג הסוכות, כשלפתע התפקפק הסכך על ראשו, מבין מה ההשלכות האפשרויות של הפקפוק.

כעת אבקש לפקפק בהגדרתו של אבן שושן: לדבריו, הספקן הוא "קטן-אמנה". האומנם? כבר ראינו שהכט לא היתה מסכימה לכך. ואני מתייצב לצידה, כשבאמתחתי המובן ההחלטי והבוחר: היעדר אמונתו של הפקפקן הוא רק פן אחד שלו, ואולי אף זמני ובלתי-קבוע. שכן, ניתן לטעון, לא ניתן להימצא במצב של פקפוק טוטאלי 24/7 מבלי לאבד את השפיות, את החברים או את שניהם. במילים אחרות, גם מדעני-החברה חוזרים הביתה מעת לעת. לרגעים אחדים הם מפסיקים להיות סוציולוגים ואנתרופולוגים, ונשארים בעיקר "אמא", "אבא", "בן/בת זוג".

יתרה מכך, יש הסבורים שראשית הידיעה בספק, וסופו של הפקפקן להאמין. כפי שכתב ר' משה אבן-עזרא (מת 1164): "מי שיתעצב על הספק, סופו לשמוח על הוודאי"[11]. אבן עזרא מזכיר דפוס לינארי, אך ניתן להציע שהפקפקן נמצא במחזור מתמיד של ספק-אמונה וחוזר חלילה. רב אחר שכתב בשבח הספק היה ר' שמואל אוזידה (מת 1604), שקבע: "הספקות עשו את האנשים חכמים" (שם).

רגע. רבנים ימי-ביניימיים שמדברים בשבח הספק? האם הספק לא היה נחלתם של הפילוסופים, שיצאו נגד הדת ואנשיה? לאו דווקא. נראה כי התמונה מורכבת יותר, וכי דווקא אנשי-דת עודדו את הפקפוק ואת החקירה המדעית. המדע לא הופיע יש מאין, אלא נבט בקרקע דתית, ואנשי-דת רבים היו גם מדענים ופילוסופים (אבן סינא, אבן רֻשְד, אבן חזם, רמב"ם ועוד). כלשונו של דורקהיים: "אם הפילוסופיה והמדעים נולדו מהדת, הרי זה מפני שהדת התחילה באמצעות תפיסת מקומם של המדעים והפילוסופיה"[12].

אשרי המפקפקים!

***

ובנימה אישית: אני שמח מאוד להצטרף למחלקה. יש כאן תחושה נעימה וייחודית שנוצרת על ידי סטודנטים ומרצים מעורבים, שלא מסתפקים בקורת-גג לימודית בלבד, אלא מבקשים ליצור מסגרת נעימה ותומכת. תודה לכל מי שהנעים לי את ההגעה לכאן בסבר פנים יפות, ובמיוחד להדר ויסמן, העורכת שאיתי. בפרוס שנת הלימודים תשפ"א, אני מלא ציפייה ללימוד ועשייה תחת הסוכה של כתב-העת הפקפקני שלנו.

דניאל זוהר הוא עורך כתב-העת הנכנס של פקפוק יחד עם הדר ויסמן. סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל:  daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

[1] שמואל א' ד, יט.

[2] Vom Bruck, G., & Bodenhorn, B. (Eds.). (2006). An anthropology of names and naming. Cambridge: Cambridge University Press.

[3] אבן-שושן, א. (1976) "פקפוק"; "פקפקנות", המלון החדש. ירושלים: קרית ספר.

[4] Hecht, J. M. (2003). Doubt: A History: the great doubters and their legacy of innovation from Socrates and Jesus to Thomas Jefferson and Emily Dickinson. New York: HarperCollins.

[5] Hecht, J. M. (2003). Doubt: A History: the great doubters and their legacy of innovation from Socrates and Jesus to Thomas Jefferson and Emily Dickinson. New York: HarperCollins, Pp. xxi.

[6] Geertz, C. (1973). The interpretation of cultures. New York: Basic books, Pp. 412-413.

[7] Abu-Lughod, L. (1986). Veiled Sentiments: Honor and Poetry in a Bedouin Society. Berkeley: University of California Press, Pp. 11-24.

[8] על הכניסה לשדה – ר' פרסומים קודמים בפקפוק: שגיא גינוסר, ליאה טרגין-זלר, נטע דונחין.

[9] נראה שמקורו של שורש זה בשורש המקראי פו"ק (=קרס, כשל; למשל ישעיה כח, ז).

[10] ואכן, כבר במקורות חז"ל מופיע השורש במובן של הטלת ספק (מדרש תהלים נ"ג, א).

[11] אלקשי, ג. (1959) אוצר פתגמים וניבים לטיניים. תל אביב: יוסף שרברק.

[12] Durkheim, E. (1915). The Elementary Forms of the Religious Life.  London: Allen and Unwin, p. 9. 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

הון אקדמי, הון חברתי ופוליטיקה ארגונית; ובמילים אחרות – איך להתקדם באקדמיה?

מאת: נועה נוימרק

לעיתים קרובות לאורך התואר, התעוררו אצלי שאלות, מחשבות והתלבטויות בנוגע ללימודים, שלא ידעתי עם מי לחלוק. לכן, פעמים רבות קיבלתי החלטות מבלי ממש לדעת לאן הן יובילו אותי, והצטערתי שלא היה מי שיגלה לי את חוקי המערכת קודם. היום, אחרי חמש שנים של ניסוי וטעיה במחלקה, אני מרגישה שהצלחתי לאסוף כמה פיסות "מידע פנימי" לגבי ההתנהלות באוניברסיטה. כיוון שאני נזקקתי למענה אך לא מצאתיו, חשבתי שיש לידע הזה משמעות וחשיבות – גם אם רק לחלקכן ששואפות להתקדם בעולם האקדמי – ולכן אני מבקשת לפרוש במאמר זה מספר היבטים שימושיים להצלחה בשדה האקדמי.

קרא עוד

אני כותבת את המאמר בהשראתו של בורדייה, אשר הדגיש כיצד לשדות חברתיים שונים יש חוקים המעצבים ומכוננים אותם, והשליטה של שחקנים בכללים הללו ממצבת אותם באופנים שונים ביחס למשאבים שהשדה מספק ומאפשר (Bourdieu & Wacquant, 1992: 97). לעיתים קרובות, בורדייה מזכיר, הדבר נשען על חוסר שוויון בהזדמנויות המאפשר לבעלי הכוח להמשיך ולקדם את עצמם (Bourdieu, 1986: 243). בהמשך לכך, בורדייה מציע את האופציה להיאבק על שינוי הכללים ועיצובם מחדש; אך כדי לעשות זאת עלינו ראשית להכיר את אופי האינטראקציות בשדה בו אנחנו פועלים (Swartz, 1997: 125).

אקדמיה, אם כן, היא שדה, ויש הרבה מה ללמוד על איך כדאי להתנהל באקדמיה. גם אם לא לכולנו יש דרך קלה ללמוד זאת (כי ההורים שלנו לא למדו באוניברסיטה או שבתיכון לא הזכירו את זה) –  לכולנו יש את הזכות. לכן, אני שמחה לשתף ממה שיש לי כדי שכולן יוכלו להיעזר בכך. למען הסר ספק, זהו אינו טקסט שמאדיר או מצדיק את האופן שבו הדברים באקדמיה מתנהלים, אולם כדי להצליח בשדה הזה (ובטח כדי לשנותו בהמשך) כדאי להכיר את כללי המשחק.

למעשה, זוהי קריאה כללית לכך שנחלוק זו עם זו את מה שאנחנו יודעות על הון אקדמי, הון חברתי ופוליטיקה ארגונית ונאפשר אחת לשנייה להוציא את המיטב מהתואר ומהמסלול האקדמי. בהתאם לאופן שבו בורדייה מנתח את משמעותו של הון תרבותי בשדות חברתיים, נהוג להתייחס לידע הזה כ"אקסקלוסיבי" או כ"פנימי", כאילו מי ששולטת בו גם ראויה יותר להצליח. הרשו לי לערער על תפיסה אליטיסטית ותחרותית זו, ולהזמין אותנו לדיאלוג פתוח בו כולנו יכולות להצליח יחד ולא אחת על חשבון השנייה.

 

ליצור קשרים עם הסגל ולפעול למעורבות במחלקה

המפתח להתקדמות זה קשרים. זה כבר הפך ל-common knowledge, וזה חשוב גם ובמיוחד באקדמיה. כשאני אומרת קשרים, זה לא במובן של פרוטקציה או קידום מבוסס היכרות מוקדמת שאיננה קשורה ליכולות. הכוונה היא שקשרים הם הפתח שלנו למגוון רחב של תפקידים, כמו עוזרת מחקר או עוזרת הוראה, ושהם מאפשרים לנו לזכות בהמלצות למלגות, חילופי סטודנטים או תארים מתקדמים בחו"ל. יש הרבה מאוד ביקורת שאפשר וצריך להשמיע על התקדמות מבוססת קשרים, בעיקרה זו תפיסה אליטיסטית שמקדמת קודם כל את בעלי הכוח בחברה. אף על פי כן, חשוב לציין שקשרים זה לא רק מילה גסה: ההיכרות שלנו עם הפועלות סביבנו, וכן הקשרים שבנינו כסטודנטיות במחלקה, יכולים לייצר שותפויות מחקריות או להוות מקור לסיעור מוחות מרענן. סביבנו א.נשים מובילים ומובילות בתחומם.ן וככל שנכיר, נתייעץ, נעזר, נתעניין ונראה נוכחות – נוכל להגביר את העשייה והעניין הסוציולוגיים שלנו, ולקחת חלק בקהילה אקדמית המבוססת על דיאלוג מתמיד בין הפועלות בה.

כדי לבלוט בקרב כ-100 סטודנטיות במחזור וליצור קשרים משמעותיים עם הסגל – צריך להתאמץ. איך עושים את זה? יש כמה דרכים מוכרות, ביניהן ביקור בשעות קבלה והשתתפות בשיעורים. מעבר לכך, אם כי פחות מיושם, זו מעורבות פעילה במחלקה. מעורבות במחלקה, לא רק שמאפשרת לפגוש אנשי ונשות סגל באופן בלתי-אמצעי ומייצרת הזדמנות ליצור קשרים; היא גם מאפשרת לנו ללמוד על סוגיות נוספות ולפתח חשיבה סוציולוגית מעבר לקורסים. ישנן הזדמנויות רבות לקחת חלק במחלקה: לארגן אירועים מטעם הועד החוגי, לדבר בשם הסטודנטיות בהתכנסויות מחלקתיות, לבוא לסמינרים מחלקתיים, להצטרף לקפה של ימי שלישי ב-10:00 בבוקר, לסייע ביום הפתוח, לבוא לכנסים, הרצאות והוצאות ספרים של המרצים והמרצות או ליזום פרויקטים ושיתופי פעולה מחלקתיים.

וכן – גם לכתוב בפקפוק זו מעורבות מרכזית במחלקה, שכאמור תורמת בהרבה מישורים מעבר ליצירת קשרים. ברור שאני לא אובייקטיבית, אבל זאת פלטפורמה שמאפשרת לייצר שיח משמעותי, ואני חושבת שזה פספוס ענק לא לנצל אותה. פקפוק מאפשר לכן לכתוב על כל נושא שמדבר אליכן, באופן קליל ופחות מחייב מכתיבה אקדמית שבלונית, והוא מציע ליווי משמעותי בתהליך הכתיבה, כל אחת בהתאם לצרכים שלה – סגנון, מבנה, מקורות, פיתוח רעיונות, משלב שפה וכו' וכו'. זוהי במה ליצור, לחשוב ולהתאתגר – והכתיבה בו מספקת ממש. אני חושבת שזה לא מקרי שהרבה מכותבי וכותבות פקפוק בעבר הם היום דוקטורים נהדרים או סטודנטים.יות באוניברסיטאות מובילות בחו"ל.    

 

לנצל הזדמנויות ולהעז לשאול

וזה מוביל אותי לסוגיה של ניצול הזדמנויות. לצערנו, והלוואי שזה ישתנה בעתיד (גם בזכותנו!), הרבה דברים באקדמיה מתרחשים "מתחת לרדאר". לדוגמא, תפקידים רבים לא מתפרסמים בגלוי ולרוב אין קול קורא למשרות. לכן אם מרצה או מתרגלת פונים אליכם בהצעת עבודה או בהמלצה להשתתף בפרויקט מחקרי – כדאי להסכים. כמובן שזה בתנאי שהמסלול האקדמי, לפחות בפוטנציה, מעניין אתכן וזה תמיד תלוי בהקשר הרחב של נסיבות החיים. אבל כל הצעה כזו, גם אם השכר נמוך והעבודה קצת משעממת, מהווה הזדמנות לחזק את הקשרים עם הסגל, לצבור ניסיון, להעשיר את קורות החיים ולהפגין רצינות. הרבה פעמים ההזדמנויות הללו מגיעות בתזמונים לא מתאימים, או שהמשימה נראית גדולה עליכן (בעיקר אנחנו הנשים נוטות לסרב לדברים בגלל חשש מעומס יתר או חוסר עמידה בציפיות) –  ועם זאת, אל תחששו וקחו את המשרות הללו.

עניין אחר חשוב הוא להעז לפנות בעצמכן. בגלל שמשרות אינן מפורסמות בפומבי בדרך כלל, הדרך להגיע אליהן היא באמצעות שליחת מייל או קביעת פגישה מיוזמתכן. אם יש מרצה שהייתן רוצות לעבוד איתו.ה – כתבו להם. הרבה פעמים הסגל מחפש עוזרות מחקר והוראה, והמייל שלכן עשוי בדיוק להתאים לו.ה. אין שום דבר להפסיד מזה! גם אם באותו רגע לא יהיה צורך, עשויים לפנות אליכן בהמשך.  

דרך אגב, באופן הגיוני, נוכח אופן הפעולה של רשתות חברתיות, מרגע שיצרתן קשרים עם חברי.ות סגל, יגיעו אליכן יותר ויותר הזדמנויות. מדוע? כי הרי אם לא מתפרסמים קולות קוראים, הסגל צריך למצוא דרכים אחרות לאתר סטודנטיות מוצלחות למשרות שהוא מציע. איך הוא יעשה זאת? ישאל חברי.ות סגל אחרים, שכבר מכירים כבר מספר סטודנטיות – ואתן רוצות לוודא שאלה יהיו אתן. כלומר, זה מעגל שרק מתעצם ומתעצם, ועד שהמערכת החברתית תשתנה – קשרים זה המפתח.

 

המשרות עצמן

שתי המשרות הנפוצות הן עוזרת מחקר ועוזרת הוראה. עוזרת מחקר זו עבודה נהדרת: היא מאפשרת להעמיק בתחום מסוים, להרחיב את הכישורים המחקריים, ולחזק את ההבנה של המערכת האקדמית ואופן הפעולה בה. בכנות, אני חושבת שללא העבודה המשמעותית שהייתה לי בתואר הראשון בתור עוזרת מחקר – לא הייתי ממשיכה לתואר שני. למדתי ממנה מה זה מחקר יותר מכל קורס שלקחתי.

לפעמים העבודה המחקרית היא פחות מעניינת, שחורה, חוזרת על עצמה, סיזיפית. השכר נמוך, השעות לרוב מצומצמות ואין ביטחון תעסוקתי. לצערנו כך המערכת בנויה – על סטודנטיות מתחילות שעושות את העבודה היותר מעיקה ומרוויחות כמה אגורות. ולמרות כל החסרונות הללו, העבודה הזאת פותחת הזדמנויות נהדרות להתעניין, לגלות, ליצור קשרים, ללמוד, לחוות ולהפוך את התואר למשמעותי יותר.

עבודה כעוזרת הוראה רלוונטית בעיקר לסטודנטיות לתואר שני, ורמת ההנאה בה תלויה הן בסוג הקורס והן בחיבור האישי שלכן להוראה. באופן אישי אני חושבת שזו חוויה יוצאת דופן, מאתגרת, מפתחת, מקדמת ויש לי רק דברים טובים להגיד עליה. הרבה מאוד כישורים מתחדדים כשצריך לתקן ולשפר כתיבה ותהליכי למידה של סטודנטיות, והיא מהווה מקור לסיפוק ומשמעות בעיניי. כמובן שזה גם תורם לקורות החיים האקדמיים ולקשר משמעותי עם איש/ת הסגל שמלמדות את הקורס.

 

הגשות לדוקטורט בחו"ל

ההחלטה איפה לעשות דוקטורט (אם בכלל כמובן) היא אישית וכרוכה במגוון גדול של משתנים. עם זאת, ההמלצות שתשמעו ממרבית חברי/ות הסגל יאמרו שהדרך לקריירה אקדמית, לפחות בחלקה, עוברת בחו"ל ועל כן חלק מן הסטודנטיות מחליטות לעשות זאת כבר בשלב הדוקטורט. תהליך ההגשות לארה"ב הוא סבוך בפני עצמו, וראוי למאמר נפרד. ראשית אגיד שאם אתן מחליטות ללכת על זה – דברו עם כמה שיותר א.נשים!

מעבר לכך, אתייחס לאלמנט מרכזי אחד, שממשיך את הקו שהתייחסתי אליו עד כה: הצורך בהמלצות מחברי וחברות סגל שונים.ות. כלומר, אם בשלב מסוים תחליטו, לפחות באופן פוטנציאלי, להגיש מועמדות לדוקטורט בחו"ל – דעו שעליכן להשיג שלוש המלצות, ואלה לא יכולות להיות המלצות המבוססות על נוכחות בקורס. הן צריכות להיות אישיות, ולעמוד על היתרון שלכן בהשוואה לכל סטודנטית אחרת בעולם, כמו גם על היכולות המחקריות והחשיבתיות יוצאות הדופן שלכן. המשמעות היא שצריך לעבוד כעוזרות מחקר, עוזרות הוראה, לכתוב סמינרים משמעותיים, להתחיל את ההתקדמות בתזה אל מול המנחה וכו'. אלה הדרכים שלכן להבטיח שיהיו ברשותכן שלוש המלצות טובות וחזקות לקראת ההגשות – כאלו שימקמו אתכן בצורה תחרותית אל מול מגישים.ות אחרים.ות.

עד כאן לבינתיים. חלק מהטיפים שכתבתי הם ספציפיים מאוד לאקדמיה אבל חלקם נכונים גם באופן כללי. יצירת קשרים, התמודדות עם פוליטיקה ארגונית, המלצות חמות, ניסיון תעסוקתי מחקרי – אלו דברים שיכולים לתרום גם בעבודה לאחר התואר. הסוגיות שעמדתי עליהן הן רק קצה הקרחון; יש עוד הרבה דברים קטנים שמתגלים לאורך הדרך, והפוליטיקה של היחסים הבין אישיים מלווה את חיינו כסטודנטיות במערכת האקדמית (ולמעשה בכל מערכת ארגונית) בכל עת. בעיני, הדרך הטובה ביותר ללמוד מה כדאי ונכון לעשות היא לשאול חברות, להתייעץ, לשתף בהצלחות או באתגרים וללמוד אחת מהשנייה. אשמח לשמוע מכן הצעות ורעיונות נוספים לבחירות נכונות ופחות נכונות שהיו לכן לאורך הדרך – כך  נוכל כולנו להוציא את המיטב מהתואר ומהמסלול האקדמי בכלל.

 

נועה נוימרק היא תלמידה לתואר מוסמך במחלקה בתחום סוציולוגיה פוליטית ועורכת כתב העת פקפוק. 

 

ביבליוגרפיה:

Bourdieu, P. (1986). "The forms of capital", in Handbook of Theory of Research for the Sociology of Education, J. E. Richardson (ed.). New York: Greenwood Press, 241-258.

Bourdieu, P. & Wacquant, L. J. D. (1992). An Invitation to Reflexive Sociology. Chicago: University of Chicago Press.

Swartz, D. (1997). Culture and Power: The Sociology of Pierre Bourdieu. Chicago: University of Chicago Press.

 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

תכנית המתמחים: בין תיאוריה לפרקטיקה (או איך להשיג יתרון מעשי בשוק העבודה עוד במהלך התואר הראשון?)

מאת: טרייסי אדמס

כולנו מכירים היטב את אותם קולות המפקפקים ביכולת של האקדמיה לספק את הנדרש בכל הנוגע להשתלבות בשוק העבודה ב"עולם האמיתי." ואולם, בשוק התחרותי, לסטודנטית המגיעה לראיון עבודה עם הישגים מוכחים בעולם התיאוריה בשילוב ניסיון מעשי והמלצות חמות, יש יתרון עצום. תכנית המתמחים של הפקולטה מנסה לספק מענה לדרישה זו ומטרתה העיקרית לחבר בין העולם האקדמי ועולם העשייה. התכנית מאפשרת לסטודנטיות להתלמד בארגונים שונים הרלוונטיים לתחום לימודיהן ומשלבת קורס אקדמי המלוה את ההתמחות.

קרא עוד

כיועצת תלמידי תואר ראשון, חשוב לי לחשוף אתכם להזדמנויות, כמו גם לאתגרים, החבויים בתכנית זו. לכן, לקראת גיליון 63, החלטתי לראיין מספר סטודנטיות שהשתתפו בתכנית בשנים קודמות ולבקש מהן לראיין את מי שהיו המעסיקות שלהן בזמן ההתמחות. בדרך זו, אני מקווה להציג את התכנית מנקודת מבט של מי שלקחה בה חלק ולעמוד על טיבה של חוויה סטודנטיאלית המשלבת אקדמיה ופרקטיקה. כאמור, הראיונות נוגעים בצדדים החיוביים של התכנית ובמה שביכולתה לספק לסטודנטיות, אך גם מאפשרים הצצה לנקודות מאתגרות יותר שהעלו המשתתפות בתכנית.

ראיונות הסטודנטיות:

מרבית הסטודנטיות שהתראיינו העלו את אותן הנקודות, לחיוב ולשלילה. כך, כולן הצהירו כי החוויה עצמה היתה מאוד חיובית, וללא יוצא מן הכלל, המליצו וממליצות על החוויה לחברות ולסטודנטיות בשנים ב' וג'. אחד היתרונות המרכזיים שהסטודנטיות ציינו הוא הניסיון התעסקותי, כולל שורה משמעותית בקורות חיים, העבודה המגוונת, העצמאית והמאפשרת, וכן ההזדמנות להתעסק בדברים שונים הקשורים למחקר ו/או לתחומים שנלמדו במהלך התואר.

דריה אברמנקו, שעשתה את ההתמחות בדוברות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספרת כי "ההתמחות הייתה מדהימה- הדובר שם היה ממש מרשים ולקח אותי תחת חסותו. ... הוא רצה שתהיה לי חוויה טובה ושיהיו לי דברים שיתרמו לי לנסיון. זו היתה השורה הראשונה בקורות חיים שלי שהיא מקצועית ובזכות זה התקבלתי למשרת סטודנט במשרד הרווחה. השורה הזאת והניסיון הזה פתחו לי את הדרך לעבודה הבאה בתשלום."

ליטל מלכה, שעשתה את ההתמחות שלה בסוכנות היהודית, סיפרה "היה לי מאוד מעניין להצטרף לפגישות ולראות איך בונים תוכניות עבודה, את התרבות הארגונית, איך זה קורה בפועל ולא רק על הנייר, או בתיאוריות, ולפי מרקס. היתה לי אינטראקציה עם כל האגף והתפקיד היה מאוד מגוון."

מעבר לסביבת עבודה מאפשרת ומכבדת, הניסיון התעסוקתי פתח דלתות ממשיות, וכך לדוגמא, ליטל כיום עובדת כמנהלת ייעוץ בחברת משאבי אנוש. היא מספרת "ידעתי שאני רוצה ללמוד ייעוץ ארגוני, לדבר עם אנשים שעושים את זה כבר שנים....ו[ההתמחות] עזרה לי להבין שזו דריסת רגל טובה להתחיל בגיוס של מועמדים וזה עזר לי להבין מה היעדים שלי ואיך להגיע שם." 

שניים מהסטודנטים שהתראיינו, התקבלו לעבודה בארגון בו התמחו לאחר סיום ההתמחות, מכאן שלעתים יש קשר ישיר בין חווית ההתמחות לבין אפשרויות התעסוקה לאחר מכן. חיים גולדמן לדוגמא, שהמשיך ללימודי תואר השני במחלקה במגמת דמוגרפיה, עשה את ההתמחות שלו בסוכנות היהודית, ובסיומה התקבל לסוכנות וכעת אחראי על נושא המדידה וההערכה בארגון. הוא מספר: "כשנכנסתי להתמחות רציתי לעסוק במחקר. אני אוהב להפיק ידע ורציתי להתנסות בזה בפועל... לקראת סוף ההתמחות שאלו אותי אם אני רוצה להמשיך שם ואמרתי שכן, וכך נכנסתי לשם... אני עכשיו אחראי על כל הנושא של מדידה והערכה בסוכנות. אני בודק את האפקטיביות של תוכניות שונות שהסוכנות מפעילה, את היעילות, בונה מדדי הערכה, מסייע באיסוף נתונים, ממליץ ומכין דוחות מתאימים. "

ינון גוטל, דוקטורנט במחלקה, שעשה במהלך התואר הראשון שלו בתקשורת שתי התמחויות שונות, הראשונה בדוברות הכנסת והשנייה בבית הנשיא, מנהל כיום את מרכז הביקורים והסדנאות בבית הנשיא. הוא סיפר ש"התמחיתי אצל ראשת מערך תוכן ואסטרטגיה וראש מערך תוכן וכתיבה...ועבדתי בכתיבה- נשאבתי לזה מאוד... ולקראת סוף משרת סטודנט רצו להקים את מרכז הביקורים והסדנאות של בית הנשיא, ומאחר והיה לי כבר רקע בתחום הזה וגם רקע עמוק מאוד בבית הנשיא ביקשו ממני להקים אותו." 

מעבר לחוויה אישית מעצימה ומפתחת, התחושה הכללית היא ששנת ההתמחות מאפשרת לסטודנטיות הזדמנות לשלב בין תיאוריה ופרקטיקה, ליישם כלים מתודולוגיים שרכשו בזמן לימודי התואר ולהבין בצורה יישומית יותר כיצד הדברים מתנהלים באפשרויות תעסוקה מחוץ לאקדמיה. כך ליטל מלכה מספרת: "עסקתי הרבה בנתונים סטטיסטיים ובניית שאלונים אז לקחתי דברים תיאורטיים מססטיסטיקה, שיטות מחקר איכותניות וכמותיות וזה עזר לי להבין את השפה שמדברים בה. גם לבנות דוחות, גם לנתח נתונים סטטיסטיים, SPSS, והיה לי נחמד שאני מבינה ויודעת מה אני עושה."

חיים גולדמן מתאר זאת כך: "העבודה במסגרת ההתמחות חשפה אותי לתחום ידע שלא הכרתי. זה נתן לי פתרון לאחת הבעיות שלומדים הרבה קורסים בשיטות מחקר כמותניות ולא משתמשים בזה, לא עושים תזה כמותנית, ואין כמעט חיבור בין התיאוריה לפרקטיקה. בזה היה לי את החיבור הגדול ביותר. להשתמש במדדים שלמדנו ולדעת לעבוד עם SPSS ולא רק ללמוד את זה."

ואכן, מסקר שערכנו בקרב בוגרי התכנית עולה כי 100% מהם ממליצים לסטודנטיות נוספות להשתתף בתכנית. הנימוקים התמקדו בכך שמדובר בהזדמנות להתנסות, ליצור קשרים, להרחיב את קורות החיים, ולרכוש ניסיון תעסוקתי ומקצועי שהוא מעבר לאקדמיה; כמו גם במרבית המקרים להשתתף בפרויקטים חשובים ומשמעותיים בארגונים ציבוריים משפיעים בחברה הישראלית.

לצד היתרונות, חשוב להתייחס גם לחסרונות או האתגרים שבתכנית. אחד הבולטים שבהם הוא הפער בין המחויבות שנדרשת מהסטודנטית, במסגרתה עליהם להקדיש יום שלם לטובת ההתמחות, לעומת מספר נ"ז שמקבלים על קורס זה, וכן עניין ההעסקה ללא שכר, על כל המשתמע מכך.

ינון גוטל אומר על כך: "זהו אתגר גדול מאוד- מבחינת כלכלית, זה כאילו לא שווה, כי אני לא מקבל משכורת ומקדיש יותר שעות מאשר אם הייתי מקדיש בנ"זים מקבילים, וזה נכון- לא מקבלים כסף, ויכולתי להקדיש פחות זמן ולקבל אותה כמות נ"ז." עם זאת, הוא מציג נקודת מבט שונה ההופכת את החיסרון ליתרון ואומר "תגמול הוא ניסיון, הוא קו"ח, המלצות, ובעיקר סוג של תיק עבודות. כשאני סיימתי התמחות בדוברות לכנסת- לקחתי קלסר עם כל ההודעות שהוצאתי לתקשורת ואיך הם פורסמו בעיתונות, כנ"ל מתקופת ההתמחות בבית הנשיא- הכנתי לי תיק עבודות עם כל הנאומים שכתבתי ואיך הם סוקרו בתקשורת- ולכן היא לחלוטין שוות ערך- היכולת שלי להשיג עבודה בתחומים אלה."

הסטודנטיות הדגישו את החשיבות בעיצוב חוויית ההתמחות כך שתעצים ותאפשר להן להתפתח ולהפיק את המירב מההתמחות. אחת התובנות המשמעותיות ביותר שעולות מדבריהן במסגרת זאת, היא הצורך ביצירת תיאום ציפיות הדוק הסטודנטיות לבין הארגון שבו הן מתמחות. אחת הסטודנטיות מסבירה זאת כך: "אני חושבת שהחיבור בין הארגון לבין המתמחה הוא קריטי. ברגע שיש מישהו שנה שלמה צריך להבין מה החוזקות והחולשות ולהניע תהליכים ולא להמתין. יש ארגונים שלא מספיק מבינים את המשמעות של מתמחה שהיא מוכשרת, אנרגטית, עם מוטיבציה ויכולות ולא מבינים כיצד למנף את זה. צריך לדעתי לחזק את ההתאמה והמחויבות של הארגון למתמחה ולהתמחות- ברגע שהארגון יבין עד כמה הוא יכול להרוויח ההתמחות עצמה תרוויח מכך גם כן."

ראיונות המעסיקים:

בהמשך לחוויה של הסטודנטיות עצמן, חשוב היה לי לנסות ולהבין יותר לעומק כיצד מקומות ההתמחות רואים את השתלבות הסטודנטיות במערך העבודה. לשם כך ביקשתי מחלק מהסטודנטיות שראיינתי לראיין את המעסיקות שלהן מתקופת ההתמחות. הן התבקשו לשתף בחוויה שלהן, באופן בו הן תופסות את ההתמחות הן מהצד של הסטודנטיות והן מהצד של הארגון, ולבסוף, להציע גם טיפים לסטונדטיות ששוקלות להירשם לתכנית בעתיד.

חיים גולדמן ראיין את נטע כץ, מנהלת אגף תכנון והערכה בסוכנות היהודית, שסיפרה על היתרונות הגלומים בתכנית: "התכנית היא win win , כלומר הציפייה שלנו שהמתמחה ייחשף לעולם העבודה "בעולם האמיתי" ויתנסה ביום יום של מקום עבודה לצד פיתוח כישורים חדשים ייחודים למקום ההתמחות אליו הוא מגיע. לצד זה, מקום ההתמחות מרוויח צעירה/צעיר מוכשר, רענן, עם פרספקטיבה חיצונית שיכול להעיר ולהאיר לנו דברים שאיננו מודעים אליהם."

דריה אברמנקו ראיינה את ערן רופאלידיס, דובר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הוא מספר על נקודת המבט הארגונית: "מתמחים מגיעים מרקעים שונים ומתחומי לימוד שונים, ושילובם לצד עובדים ותיקים מסייע ליצירת 'פסיפס אנושי' שבסופו של דבר מביא להפריה הדדית, חדשנות ותרבות עשירה. בנוסף, במקרים שאני מכיר, לא אחת מתמחה שהגיע לתקופה של חצי שנה או שנה הפך להיות חלק מהצוות וזה אומר פיתוח קשרים חברתיים ותחומי עניין משותפים שהם מעבר לעבודה."

אם ננסה לסכם, כתבה זו ניסתה להציג את החוויה הסטודנטיאלית בתכנית ההתמחות באמצעות ראיונות של סטודנטיות שלקחו חלק בתכנית בעבר, כמו גם דרך ראיונות עם המעסיקות של אותן הסטודנטיות במהלך ההתמחות. התמות המרכזיות שעלו מצד שני הצדדים, התמקדו ביתרונות הגלומים בתכנית; בעיקר הניסיון התעסוקתי, השורה הנוספת בקורות חיים, החיבור בין התיאוריה לבין הפרקטיקה, ולעתים אף הציגו סיפורי הצלחה של ממש במסגרתם התקבלו המתמחים לעבודה בארגון בתום ההתלמדות. ביקשתי להציג גם את הצדדים המאתגרים יותר, בהם הדרישה לשעות עבודה ללא תגמול כספי, והדגשתי את הצורך בהתאמת ציפיות המתמחה והמעסיקה בכדי להבטיח ניצול זמן מיטיבי ומינוף ההתמחות לכדי חוויית למידה, התנסות, והתפתחות מקצועית ואקדמית משמעותית. מי שהתעוררה אצלה הסקרנות והעניין בשילוב פרקטיקה במסגרת הלימודים האקדמיים במחלקה, מוזמנת לפנות אלי לפרטים נוספים לגבי האפשרות לקחת חלק בתכנית בשנה הבאה. ואסיים באחת ההצעות של ד"ר חיים נריה - ראש מערך הכתיבה של בית הנשיא ויועץ לנשיא המדינה, שאומר: "תשקיעו זמן מעבר להתמחות המצומצת להכיר את המקום שבו אתם מתמחים. בפועל זמנכם במקום ההתמחות הוא מוגבל אבל תנצלו אותו. תגיעו למקום העבודה. תכירו את העובדות והעובדים. תתחברו עם סטודנטים בני גילכם או מעט בוגרים מכם. תיצרו קשרים זה ישתלם לכם בעתיד."

 

לפרטים נוספים:

טרייסי אדמס, יועצת תואר ראשון של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה - tracy.adams@mail.huji.ac.il

נעם ברנר, רכז תוכנית ההתמחויות של הפקולטה למדעי החברה-  noam.brenner@mail.huji.ac.il

 

 

קראו פחות
אופס! רעננו את הדף :)

יזראל? יס, יזראל. || טור בוגרים

מאת: תמר שמש

"בלונדון, בסביבה שגדלתי, להיות גזען זה גרוע, להיות שוביניסט מראה על בורות, ולהיות ציוני זאת קללה. כל אלו נופלים לאותה הקטגוריה", אמר לי אוליבר במבטא הבריטי המסוקס שלו. עין לציון צופיה; מבט סוציולוגי על פוליטיקת זהויות, גזענות במסווה והסברה בעל-כורחי.

קרא עוד

 

יא חבורה של גזענים חשוכים

עד השנה לא חוויתי גזענות על היותי ישראלית. יש משהו מעט מטלטל בלכתוב את המילה 'גזענות' שחור על גבי לבן מרצד. המילה "גזענות" נחווית כטאבו חברתי, כמילה גסה המעידה על בורות וחוסר מודעות. לנוכח ההיסטוריה האנושית, וגם זו הלאומית, נדמה כמעט שהגזענות היא נחלתן של מלחמות העולם ומאבקי זכויות האדם של המאה העשרים. אני תוהה ביני לבין עצמי כיצד הגזענות באה לידי ביטוי כיום? האם המאה העשרים ואחת הביאה עמה קדמה ונאורות, או שמא  זו אותה הגברת בשינוי אדרת? במאמר זה אחקור את הביטויים העכשוויים לגזענות מתוך חוויותיי הפרטיות; הגזענות בעידן הפוסטמודרני, הגלובלי והלאומני. ליתר דיוק, אכתוב על גזענות אינטלקטואלית, ואקרא לילד בשמו.

ברשותכם, אנסה לפרק את המושג ולרדת לעומק המשמעויות הסוציולוגיות שלו. הגזענות, לפי פרופ' יהודה שנהב, היא "ייחוס של נחיתות לאדם או לקבוצה, על בסיס של תכונות סטריאוטיפיות שמנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפסות תכונות אלו כנחותות, כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה קבוצה" (שנהב, ללא תאריך). משמע, גזענות – מקורה במחשבה, בהליך הסקת מסקנות וקביעת הרושם כלפי אדם מסוים. בעוד שכולנו נוטים לקטלג ולייחס אנשים לקטגוריות חברתיות ותרבותיות –נקיטת הפעולה הפוגענית בעקבות אותה מחשבה כלפי האחר הינה גזענות במלוא תפארתה. שנהב עוד אומר ש"גזע" הינה קטגוריה מדומיינת מאחר שגזע אינו קיים בטבע. לדידו, זוהי הבחנה שיצרו ביולוגיים במאה ה-18 על מנת להסביר נחיתות או עליונות של קבוצות מסוימות בחברה. עם זאת, למרות ש"גזע" אינו קטגוריה ממשית של הטבע; בקרב בני האדם הוא בהחלט הפך לקטגוריה ממשית במציאות החברתית, בשל הדִמְיוּן שלו בתרבות האנושית. כך למעשה, אנו נדרשים לדחות מבחינה מוסרית את השימוש ב"גזע", אך איננו יכולים להכחיש את קיומו מבחינה סוציולוגית.

ייתכן שכל ישראלי וישראלית יכולים ויכולות להזדהות עם התחושה הבאה במפגש עם זר: צמד המילים "אני ישראלי\ת" עולה לאוויר, ומיד לאחריו מגיעה מה שאכנה 'שניית ההשתהות'. זוהי ההמתנה מלאת הציפייה למשמע התגובה של האחר; החושים מתחדדים לבחון כל עיוות בעין, כיווץ שפתיים או כחכוך גרוני. זאת שניית השתהות בה אינך יודע\ת אם האדם שמולך אוהד או לא, אם הוא ממחנה ה"וואו" או ה"אוי ויי".  במהלך מסעותיי בעולם לרוב זכיתי לתגובות בנאליות לשמע השתייכותי הלאומית; 'סטארט אפ ניישן', 'טרנס פסיכדלי', 'העם הנבחר' ו'גל גדות' היו ההיילייטס מביניהם. היום המילים 'כיבוש', 'אפרטהייד' ו'פשעי מלחמה' הפכו לתדירים יותר באוזניי.

בימים אלו אני סטודנטית לתואר שני בתוכנית בינלאומית באיטליה. זהותי הישראלית הפכה למוקד עניין ציבורי בסביבה ההטרוגנית, הבינלאומית והמרתקת בה אני נמצאת. עובדות החיים נוכח הנורמות החברתיות במציאות הפרטיקולרית והישראלית שלנו, הופכים לסימני שאלה, התפעלות וסקרנות בסביבות זרות. אם אעשה קטגוריזציה גסה לסוגי השאלות בהם אני נתקלת ברמה היום יומית, בראש הרשימה עומדת דום שאלת הצבא. "מה שנתיים? באמת? גם נשים?". מסלול החיים המקומי והמיינסטרימי במחוזנו הצברי, נוטע את הגיוס לצבא בתודעתנו הקולקטיבית והפרטית. הסוציאליזציה סביב הצבא, השפה המיליטנטית והזהות הצה"לית השזורה בתרבות המקומית, הינם מרכיב דומיננטי בגוף החברתי הישראלי. הדבר נוכח גם בקרב משתמטים ותנועות הנגד לגיוס, כיוון שעובדת היותם מזוהים כנגד, מקבעת את הגיוס לצבא כעובדה חברתית חשובה. הגיוס הצבאי הוא פרט ביוגרפי משמעותי ומהווה מקור לעניין עבור אלו שלא התבקשו להישבע אמונים לדגל מדינתם. להיות אישה לבנה, מודרנית ואינטלקטואלית זה מחזה די נפוץ פה בסביבת האוניברסיטה, אבל להיות אחת כזו שגם עשתה הכשרה על 16M, כבר הופך אותי לזן נדיר.

הנושא השני והטעון עמו אני מעומתת תדיר הוא שאלת הקונפליקט: מה אני חושבת על הפלסטינים, על הכיבוש, על המלחמות ועל ביבי. לעיתים נדמה לי שבחלק מהמפגשים, לפני שאשאל על תחומיי עיסוקי, תשוקותיי ואהבותיי, אתבקש לתת דוח פוליטי מפורט הכולל את הסכמי אוסלו, האינתיפאדות, ההתנחלויות והשואה. לאחר שנסיים לדון באלו, אוכל להצהיר שאני בעצם ממש אוהבת ג'ז ויין אדום, צילום ויוגה.

 

"את צריכה לוותר על הדרכון הישראלי שלך"

אני רוצה לגלות לכם שדעת הקהל האירופאית לא חובבת את ישראל. בהכללה גסה, כן? מסתבר שאנחנו לא באים להם בטוב. פעמים רבות מצאתי את עצמי עומדת בכיתת יורים אינטלקטואלית, סופגת כדורי אשמה וביקורת על לא עוול בכפי. החל מהערות של "אני לא מבינה למה את לא מוותרת על הדרכון שלך ומהגרת" עד ל"אני חושב שהיהודים היו צריכים להיות קולוניה במדגסקר כמו בתכנון הראשוני של הפתרון הסופי", ואפילו "ציונות ונאציזם הם אותו הדבר". אין מדובר בהערות מתריסות, אם כי בדעות מושרשות של סטודנטים לתארים מתקדמים, אינטלקטואלים ואפילו מרצים באוניברסיטה. בשיחות סגורות ובין-אישיות, אני מוצאת סבלנות להקשיב, להסביר ולספר את נקודת המבט שלי. מניסיוני, כאשר אני מייצרת מפגש אנושי אותנטי ומספרת על חיי, אנשים לרוב נוטים להתרכך ולהעריך משהו חדש בתפישת המציאות שלהם את המזרח התיכון. בזמנים אחרים, נאלצתי לשבת בשיעור שעסק בכיבוש הישראלי והפרת זכויות האדם כלפי פלסטינים, ובשיעור אחר על מחנות פליטים פלסטיניים בלבנון. הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא ללא ספק תחום אקדמי חם שנלמד פה, אך גם מטבע הדברים, טעון בפרשנויות פוליטיות מורכבות. ולראייה, פעם אחת, אחד מהמרצים שלי, כשניסה לקשר אותי לקולגה שלו, היסס ואמר "אני לא בטוח שהיא תסכים לדבר איתך כי את ישראלית והיא ממש פרו-פלסטין".

חשוב לי להבהיר שאין בכוונתי להצדיק שום פעילות של הממשלה, או לדון בכיבוש, בנרטיבים או בעוול שנגרם לפלסטינים. מטרתי כעת היא לדון בחוויה הפנומנולוגית של היותי ישראלית בשדה אותו אני חווה לעיתים כעוין, ובתפישת הזהות העצמית שלי המיתרגמת מכך. בעוד שבגבולות הארץ אני מזהה עצמי עם השמאל, הרי שכאן באיטליה אני מוצאת עצמי מאמצת צידוקים ימניים אותם ככל הנראה לא הייתי משמיעה בבר תל אביבי מעושן עם חבריי. זאת ועוד, בעוד שבארץ, הדיון אינו סובב סביב השאלה של האם ישראל צריכה להתקיים, כאשר אני לוגמת בירת גולדסטאר בצהרי שישי בחומוס של טחינה, פה הדיון עוסק פעמים רבות בעצם קיומה של ישראל, והאם היא בכלל קיימת. כן. האם היא בכלל קיימת גם היה פעם דיון שניהלתי בין חרשים.

זיגמונט באומן אשר כתב רבות על מודרניות נזילה כהגדרה מחודשת לפוסט מודרניזם, כתב גם כן על הזהות הנזילה (באומן,2007). מודרניות נזילה הוא ביטוי מטפורי, אלטרנטיבי, למה שאחרים כינו 'המצב הפוסטמודרני'. במודרניות הנזילה של באומן, ממדי החיים משנים צבירה – ממוצקים לנזילים; משמע, מוסדות החיים הבירוקרטיים והציבוריים וכן מוסדות החיים האישיים כמו זהות, אהבה ותעסוקה, הופכים לבלתי-קוהרנטיים כמעט, בלתי ניתנים לחיזוי, ומשתנים תדיר. 'האדם היוצר' הינו הסובייקט האינדיבידואל במודרניות הנזילה, והזהות הנזילה הינה מרכיב אינהרנטי בעיצובו. לאדם היוצר מכלול של קולות רבים וזהויות רבות בו זמנית (באומן, 2007). בקריצה ליונג אוסיף, כי לטענתו, ביכולתו של האדם לשאת ניגודים וסתירות במקשת הזהות האינדיבידואלית שלו. בהתאם לכך, הסביבה, כמו שאני חווה אותה, דורשת ממני למצב את עצמי, להגיב ולפעול באופן דינמי ומשתנה תדיר, ולהציב קונטרה לאמירות, לדעות ולייצוגים הניצבים מולי. זהותי כישראלית אם כן – או דווקא ביטויי הישראליות שלי – נעים גם הם על קשת רחבה של דימויים וייצוגים שונים; בין הפורמליות לבלתי פורמליות, הלוקלי והגלובלי, הימין והשמאל.  

 

מילה אחרונה, עוד לא אבדה תקוותנו

"האתגר האמיתי של המלחמה בגזענות הוא לאתר אותה גם כאשר היא מנוסחת בשפה רציונאלית, שבתוכה מטושטשת התופעה", טוען שנהב (ללא תאריך). אני אומנם לא זוכה לגילויי גזענות קשים ובוטים, אלא חווה אותה מבין השורות, במבט, באמירה הצינית ובעימות התדיר שלי עם זהותי הלאומית. זוהי אותה 'שניית ההשתהות' בה אני מזהה את המבט המזלזל על פניו של זה העומד מולי, את הטון המשתנה או את אנחת הרווחה. אני חשה כי עליי להתאמץ יותר על מנת לשכנע ולהוכיח סוג של ישראליות אחרת, אולי כזו שלא מסוקרת בחדשות המקומיות. בתוך השיח על הלאום, אני מנסה להכניס שפה של אנושיות ואוניברסליות, קטגוריזציה על-לאומית, כזו שאינה מעידה על טיבו של האדם. בעיניי הטבע כולנו שווים הרי, השמש לא בוחרת את מי לחמם, היא מחממת את כולם, אול-אינקלוסיב. במודרניות הנזילה של באומן, הוא מבקר את רעיון מדינת הלאום: "בני אדם מוסיפים להגר בעולם מסיבות פוליטיות או כלכליות, כאילו לא שמעו כלל על כך שהעולם חולק למדינות לאום ועל כל אדם להישאר צמוד אל הטריטוריה שלו" (בירן, 2013 כאזרחית העולם בעידן הנזיל, זהותי הלאומית היא עוד נדבך בקשת הזהויות המורכבת של ה"אני". איני מייחסת לה משמעות עקרונית, כפי שאחרים מייחסים לה. למדתי שההסברה הכי טובה לישראל, היא לאו דווקא בכניסה לעימותים, צידוקים והסברים היסטוריים, אלו לא משכנעים. דווקא גילויי האמפתיה והנדיבות, האדיבות והאכפתיות הם שמעידים על ההון האנושי הישראלי ומשנים את תפישות העולם של אלו הממהרים להסיק מסקנות.  

 

תמר שמש, בוגרת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום סטודנטית בתוכנית בינלאומית לתואר שני באירופה בפיתוח וקיימות. צלמת רחוב ודוקומנטרי, יזמת חברתית ועיתונאית.

 

ביבליוגרפיה:

https://www.gov.il/BlobFolder/reports/whatisracism1/he/whatisracism.pdf

באומן, ז' (2007). מודרניות נזילה. ירושלים: מגנס. עמודים 116-149.

יונג, ק. ג. (1973). האני והלא מודע. תל-אביב: דביר.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

בחזרה אל העיר – מדוע כדאי לסוציולוגים ואנתרופולוגים להבין במרחב ובתכנון?

מאת: נגה קידר ולירון שני

מושגים כמו התחדשות עירונית, משבר התחבורה הציבורית, הערכות לאסונות טבע, שטחים פתוחים, עירוב שימושים, זיהום אוויר, ערים יצירתיות וחכמות, קיימות ועוד, מציפים כיום את השיח הציבורי בישראל ומהווים עיסוק מרכזי של מקבלי החלטות. אבל איך כל זה קשור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה?

קרא עוד

פעולת התכנון ועיצוב המרחב היא מהמנגנונים היסודיים ביותר לארגון החיים החברתיים. התכנון משפיע על האופן בו נראות השכונות בהן אנחנו גרים, עובדים ומבלים, על התזוזה שלנו ביניהן, על המפגש עם קבוצות דומות ושונות מאיתנו, ועל הנגישות למשאבים כמו חינוך, תרבות ופנאי. תכנון מבנה את האופן בו אנחנו מנהלים את הזמן ומעצב את החלומות שלנו לגבי חיינו בהווה ובעתיד. למרות זאת, נדמה ששיקולים חברתיים, ויותר מכך, אנשי מקצוע אשר מתמחים בסוגיות חברתיות, נעדרים ממערכת התכנון הישראלית ומתהליך ההכשרה של מתכננים (צ'רצ'מן וסילברמן 2012; יפתחאל ומנדלבאום 2015), ויתרה מכך –  ממחקרים עכשוויים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בישראל.

לאחרונה הושק מסלול מיוחד של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והמחלקה לגיאוגרפיה, שמציע תואר ראשון ושני בסוציולוגיה עם התמחות בתכנון בארבע שנים (פרטים נוספים על המסלול החדש, במסגרת למטה). השקת המסלול היא גם הזדמנות להתעכב על המסורת של העיסוק במרחב, בעירוניות ובסביבה בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה ולחזור ולשאול – מדוע חקר המרחב רלוונטי עבורנו ואיך סוציולוגים ואנתרופולוגים יכולים להשתלב בעיצוב ותכנון המרחב בישראל?

לפי פרופ' גלעד רוזן, ראש המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית וממעצבי התוכנית החדשה, מעבר להעדר הדגש על שיקולים חברתיים במערכת התכנון, יש מחסור במתכננים עם רקע חברתי ועם ארגז כלים סוציולוגי שיסייעו להתמודד עם משבר הדיור, אתגרים שבין חברה וסביבה, ובפרויקטים קונקרטיים של התחדשות עירונית.

במקביל להעדר מתכננים עם רקע וכלים סוציולוגים, גם הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הישראלית אינן טרודות דיו בסוגיות של מרחב ותכנון. בעוד שבראשית דרכן, הדיסציפלינות האלו בישראל עסקו במרחב, במקום ובאזור כקטגוריות מרכזיות לניתוח חברתי; בעשורים האחרונים הסוגיות הללו נמצאות בשולי הספרות והמחקר. באופן ספציפי, את המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית הקימו בסוף שנות השישים פרופ' אריה שחר מהמחלקה לגיאוגרפיה ופרופ' אריק כהן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. נדמה שכיום, למרות הקרבה הפיזית בין שתי המחלקות, כמעט שלא קיים חיבור מחקרי בין שתיהן.

נתק זה בולט לדעתנו במיוחד במספר סוגיות הזוכות לפריחה מחקרית אדירה בעולם ורלוונטיות מאוד גם לישראל, כגון היחסים בין סביבה וחברה (גוטקובסקי, גרוסגליק ושני, 2017) והיחסים בין תכנון וחברה (יפתחאל ומנדלבאום, 2015). כך, לעומת הזירה הישראלית, העולם הסוציולוגי והאנתרופולוגי שמחוץ לישראל, גועש ורועש סביב שאלות כמו איך פותרים את משבר הדיור העולמי; מה המשמעויות החברתיות של שינויי האקלים; איך מתמודדים עם מיזמים עירוניים 'חכמים' שמציעים חזונות שנראים לחלקים בחברה כאוטופיה ולאחרים כאסון; כיצד מיישבים את המתח שבין פיתוח, שימור ופגיעה בסביבה; באיזו מידה 'הכלכלה השיתופית' מטיבה עם החיים העירוניים, את מי היא משתפת ואת מי מדירה; כיצד מתמודדים עם גידול האוכלוסיה מבחינת מרחב, מזון ואיכות חיים ועוד.

לאור העושר המחקרי, אנו רוצים להתמקד במאמר קצר זה בזווית האורבנית. חקר העיר והמרחב היוו נדבך משמעותי בדיסציפלינה הסוציולוגית כבר בראשית דרכה, עם אסכולת שיקגו שקמה בראשית המאה העשרים באחת מן המחלקות הראשונות לסוציולוגיה שקמו בארה"ב. זו עקבה אחר השינויים שהתרחשו בעיר, אשר שינתה את פניה באותה תקופה והפכה מעיר של כמיליון תושבים ב-1890 לעיר של 3.4 מיליון ב-1930. האסכולה ייסדה מסורת המשלבת מתודולוגיות מקצוות שונים, כמו אתנוגרפיה ודמוגרפיה, וחקקה שאלות יסוד בנוגע לחיים קהילתיים, הגירה, ושוליות חברתית, כאשר נקודת המבט המרחבית נמצא בבסיס המחקר. בין היתר, בגלל תנודות דמוגרפיות ותרבותיות קיצוניות שערים כמו שיקגו עברו, במהלך יותר ממאה שנים של סוציולוגיה עירונית, התחום שינה את פניו מספר פעמים. למשל, בשאלה יסודית כמו "מהי יחידת הניתוח שצריך לבחון כשמנתחים תהליכים מרחביים?", המטוטלת נעה הלוך וחזור בין חגיגת העיר ואורח החיים בה לבין הדגשת העוולות החברתיות והסביבתיות שתהליכי עיור מייצרים.

הנה מסע מזורז בן ארבע תחנות של 'מעבדות עירוניות' שונות והאופן בו הן השיבו על השאלה: תחנה ראשונה, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, העיר נתפשה כמרכז הפיזי שמנקז אליו את כל השינויים שיוחסו למודרניות, ביניהם תיעוש ורציונאליות, ואופיינה כ"דרך חיים חדשה" בשל הגודל, הצפיפות וההטרוגניות של החיים החברתיים שהיא מאכלסת (זימל, 1903; וירת, 1938). במחקרים שנערכו בשיקגו באותה תקופה, "המרחק החברתי" של קבוצות אוכלוסיה שונות מהמרכז העירוני ומאפייני הקהילה בה הם חיים שימשו כמשתנים מסבירים חדשים לשאלות של השתלבות חברתית. תחנה שנייה, אחרי מלחמת העולם השנייה, תהליכים של גידול עירוני ופרבור באירופה ובארה"ב, הצמיחו דור כותבים שדחו את ההנחה כי המרחב הפיזי הוא זה שמעצב יחסים חברתיים ותופעות כמו עוני ופשיעה. כתחליף, הם הציעו להתבונן במרחב כזירה שמעוצבת בעצמה על ידי אינטרסים פוליטיים ומעמדיים. הם תיארו את העיר כמיתוס תרבותי על אורח חיים נעלה של האליטה העירונית, שמאפשר לה לבזוז את המשאבים הסביבתיים של אזורי הספר (Castells, 1974; Lefebvre and Nicholson-Smith, 1991). תחנה שלישית, בשנות התשעים אחרי שני עשורים של תהליכי גלובליזציה, המחקר העירוני חזר לחגוג את העיר והסיט את הדגש מדינאמיקות פוליטיות מקומיות לשאלות של מרכזיות הערים בהיררכיה כלכלית עולמית. בנוסף, האסכולות החדשות שצמחו בניו-יורק ובלוס אנג'לס התייחסו אל העיר לא רק כאל מקום פיזי, אלא גם כאל סמל או מותג שמופץ ונסחר בכלכלה ובתרבות הגלובלית (Scott and Soja, 1998). תחנה רביעית, בנקודת הזמן הנוכחית, התיאוריה שוב מאתגרת את ההתייחסות החיובית אל מרכזיות העיר בעידן הגלובלי ואל תאוריות שנוסחות ופותחו בערי הצפון הגלובלי. מצד אחד, אסכולת "האורבניזם חובק הפלנטה" (Planetary Urbanism) מציעה לזנוח את העיסוק בעיר ולהתמקד דווקא באופן בו תהליכי עיור שמתקיימים בסקאלה עולמית חדשה ומונעים על ידי הגיון ניאו-ליברלי של צמיחה מקדמים ניצול של משאבי טבע ואסונות סביבתיים (Brenner and Theodore, 2002; Brenner and Schmid, 2015). מצד שני, כתיבה פוסט-קולוניאלית על ערים מהדרום הגלובלי, מדגישה איך התיאוריה העירונית על ערים גלובליות לא רק תיארה היררכיות עולמיות, אלא גם במידה רבה יצרה חלוקה בין  ערים 'מצליחות' לערים 'נכשלות'. לטענת זרם זה, הפרדיגמה העירונית החדשה תגיע מערים שונות בתכלית כמו מומבי, קהיר, סאו פאולו וירושלים – בהן מתרחשים כעת תהליכי העיור המואצים ביותר (Yiftachel, 2006,2016; Robinson, 2006; Roy and Ong, 2011).

אם ערים כמו שיקגו, לוס אנג'לס או מומבאי שימשו, בשל כמות האתגרים וקצב השינויים המסחרר בהן, כמעבדות חברתיות שהציעו ניסוח מחודש לתיאוריה העירונית, נדמה שמידת השינויים בישראל לא נותרת מאחור. לטעמנו, המרחב בישראל יכול לשמש כ'מעבדה' עירונית וסביבתית מרתקת לא פחות. יותר מכך, השינויים הללו דורשים משאבים ופתרונות אשר מחקר על ישראל יכול לסייע במציאתם. אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב מסחרר של 1.6% בשנה, כאשר מעל ל-90% מתושבי המדינה גרים במרכזים עירוניים, כ-55% מתוכם במטרופולין תל אביב וירושלים. הצפיפות בישראל היא מהגבוהות בעולם המפותח עם ממוצע של 366 אנשים לקמ"ר, שמאמיר בת"א ל-7841 ובבני ברק ל-24,214 לקמ"ר. לצד אותה צפיפות, בגלל נסיבות היסטוריות-פוליטית, בישראל קיים מספר גבוה מאוד של רשויות מקומיות, במה שמכונה "המרחב הכפרי", שמתפרשות על 85% מהטריטוריה, אך עם פחות מ-10% מהאוכלוסייה. אל דפוסים אלו מצטרפים אתגרים שקשורים בשינויי אקלים קיצוניים, ב"משבר" בתחומים כמו דיור ותחבורה ציבורית,  ובהתמודדות עם קבוצות אוכלוסיה שונות בעלות צרכים מגוונים.

רוזן מציע כי העת הנוכחית מהווה הזדמנות אדירה עבור סוציולוגים לעשות 'קאמבק' מרחבי, במיוחד לאור משבר הדיור בישראל. לפי רוזן, קיים צורך אמיתי בסיפוק פתרונות לדיור בר השגה לקבוצות אוכלוסיה שונות, ואחד מהמנגנונים המרכזים שהמדינה מייעדת לכך הוא תהליך המכונה "התחדשות עירונית". "פינוי בינוי", המודל המרכזי בסל מדיניות זה, מבוסס על עסקת נדל"ן בין בעלי הדירות, המדינה והיזמים, וכדי שהתהליך יצליח יש צורך בעיסוק משמעותי יותר בהיבטים חברתיים. קצב המימוש של תוכניות מסוג זה תלוי ביכולת של תושבים להתאגד, ליצר ועדי בתים, לאפיין יתרונות וחסרונות, לקבל החלטות, לנהל מו"מ מול חברות פיתוח ועוד. את הנישה של יועצים חברתיים תופסים כרגע אנשים שאינם מתכננים או סוציולוגים והתוצאות לעתים בהתאם (עוד על התופעה: גבע ורוזן, 2016). חסרים אנשים שיודעים לתרגם את שפת התכנון וצורת החשיבה שלו, לחשיבה חברתית. בהמשך לכך, לטעמנו, יש צורך בניתוח סוציולוגי של תהליכי תכנון ופיתוח, אשר משלב שפה תכנונית ומרחבית בה מדברים מקבלי ההחלטות ומשרתי הציבור גם מעבר לסוגיית הדיור.

המרחב והתכנון, לתפיסתנו, חייבים להיות חלק מהמחקר הסוציולוגי. פתיחת המסלול, כמו גם שורה של מסגרות ויוזמות אקדמיות שקמו בשנים האחרונות בישראל, מהוות, לדעתנו, הזדמנות עבור תלמידים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה לצלול לתוך עולם מחקרי עשיר, ביקורתי ומתפתח, שמהווה כיום את אחת החזיתות הבולטות בסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בעולם. מצד אחד, השילוב בין סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ותכנון, מאפשרים להתמקד ב'מעבדה' מרחבית מרתקת של המציאות בישראל. מצד שני, ולא פחות חשוב מזה, נדמה שזו הזדמנות נדירה יחסית לסוציולוגים וסוציולוגיות להשפיע בפועל על עיצוב המרחב, הסביבה והחברה בישראל.

 

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית מתרגשת לחנוך את המסלול המהיר לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עם התמחות בתכנון עירוני-איזורי. מסלול שבו גם תלמדו ללמוד ותעמיקו בשאלות חברתיות מורכבות ומרתקות, תרכשו את היכולת להשפיע באמת על האופן בו יראה המרחב העירוני והאיזורי שלנו כבר בשנים הקרובות, תלמדו את מה שבאמת מעניין אתכם.ן, וגם תצאו עם אפיק קריירה ברור ומבוקש. וכל זה ב-4 שנות לימוד בלבד!

לינק לפרטים נוספים לתכנית: https://tinyurl.com/y5fkktlr

 

לירון שני הוא פוסט דוקטורנט במחלקה ועמית מחקר במחלקה ללימודי מדע וטכנולוגיה (STS) ב) MIT - וגם אחד מהעורכים הראשונים של פקפוק). לירון חוקר ומתעניין באנתרופולוגיה של סביבה וחקלאות, תכנון ומרחב הכפרי והשפעות עדין המידע על החברה והסביבה.

נגה קידר היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת טורונטו ועמיתת מחקר בקבוצת "הגנום העירוני" בבית הספר לערים. עבודת הדוקטורט שלה מתמקדת באופן בו רעיונות ומודלים מדעיים מעצבים תהליכי בניין עיר. בנוסף, נגה היא סגנית מנהלת הקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית וחברת קבוצת המחקר/פעולה "ערים מגוון וצדק מרחבי". בסמסטר ב' הקרוב היא עתידה ללמד קורס בסוציולוגיה אורבנית במסגרת המסלול החדש לסוציולוגיה ותכנון.  

 

ביבליוגרפיה:

גבע, י',  רוזן, ג'. (2016). עבודה קהילתית בתהליך התחדשות עירונית, מודל חדש לקידום צדק בעיר ?. ירושלים: מחקרי פלורסהיימר.

גוטקובסקי, נ', גרוסגליק, ר' ושני, ל'. (2017). לקראת פרדיגמה חברתית-סביבתית בישראל – הקדמה לגליון מיוחד על סביבה וחברה בישראל. סוציולוגיה ישראלית. (18): 6-28.

וירת, ל. (1938/2007). אורבניות כאורח חיים. אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית. תל אביב: רסלינג.

זימל, ג. (1903/2007). העיר הגדולה וחיי הנפש. אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית. תל אביב: רסלינג.

יפתחאל, א. ומנדלבאום, ר. (2015). הקדמה: העיר דורשת צדק חברתי! תכנון בישראל בעיניים חברתיות. תכנון 12(1), 7-14.

צ'רצ'מן, א. וסילברמן, א. (2012) . שיקולים חברתיים בתכנון מרחבי. חיפה: הטכנין – מכון טכנולוגי

לישראל.

Brenner, N., & Schmid, C. (2015). Towards a new epistemology of the urban? City, 19(1), 151–18.

Brenner, N., & Theodore, N. (2002). The Urbanization of Neoliberalism: Theoretical Debates. In Cities and the Geographies of “Actually Existing Neoliberalism” (pp. 349–379).

Lefebvre, H., & Nicholson-Smith, D. (1991). The production of space (Vol. 142). Blackwell: Oxford.

Robinson, J. (2006), Ordinary Cities: Between Modernity and Development. London

& New York: Routledge.

Roy, A. and Ong, A. (2011). Worlding Cities: Asian Experiments in the Art of Being Global. Chicester: Wiley-Blackwell.

 

Sassen, S. (1991). The global city. New York.

Scott, A. J., & Soja, E. W. (Eds.). (1998). The city: Los Angeles and urban theory at the end of the twentieth century. Univ of California Press.

   

Susser, Ida (ed.). 2002. The Castells Reader on Cities and Social Theory. Oxford:

Blackwell.

Yiftachel, O. (2006). Essay: re-engaging planning theory? Towards ‘south-eastern’ perspectives. Planning Theory, 5(3), 211-222.

Yiftachel, O. (2016). The Aleph—Jerusalem as critical learning. City, 20(3), 483-494.

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

למה אתם קיימים? על אלטרואיזם מסוכן במחקר על הקהילה הטרנסג'נדרית

מאת: הילאי פילאי

ב- 22 במאי 2018 פורסמו תוצאות של מחקר חדש שהובילה ד"ר ג'ולי באקר מאוניברסיטת לייז' בבלגיה אודות מח טרנסג'נדרי וההבדלים בינו לבין מח של אנשים סיסג'נדרים. ההגדרה לטרנסג'נדר משמעה אדם שהזהות המגדרית שלו אינה תואמת את הזהות המגדרית המצופה ממנו על בסיס מינו הביולוגי. אדם סיסג'נדר הינו אדם שזהותו המגדרית תואמת את הזהות המגדרית המצופה ממנו. המחקר בחן את פעילותם המוחית של 160 מתבגרים, בנים ובנות, שאובחנו בדיספוריה מגדרית (תחושת לחץ וחרדה שנובעת מאי הלימה בין איך אדם תופס עצמו מגדרית לאיך הוא תופס את גופו או איך מגדרו נתפס בידי אחרים) ונחשבים טרנסג'נדרים. הם נבדקו במכונת MRI תוך חשיפה לפרומון שמעורר פעילות מוחית, שמתאפיינת שונה אצל גברים ונשים. המחקר השווה בין תוצאות הבדיקה לתוצאות בדיקות מח של בנים ובנות מתבגרים סיסג'נדרים ומצא שפעילות המח של המתבגרים הטרנסג'נדרים משני המינים תואמת את המגדר שהם חווים יותר מאשר את מינם הביולוגי. מסקנה זו תומכת בהיפותזה של הבדלי מח חריגים בין אנשים טרנסג'נדרים לבין אנשים סיסג'נדרים מאותו מין ביולוגי. (European Society of Endocrinology, 2018).

כמישהי ששייכת לקהילה הגאה בכלל ולקהילה הטרנסג'נדרית בפרט, כשהמחקר של באקר פורסם, הוא הקיף אותי מכל עבר, דרך חברים, ארגונים ואתרי חדשות. למרות שהמחקר מציג עצמו כחיובי, מקדם הבנה, אותי הוא בעיקר עצבן.

קרא עוד

הרגשתי שהוא מקדם תפיסה מהותנית אמפירית של מגדר ולא לוקח בחשבון את ההשפעות הממשיות על הקהילה הטרנסית. תהיתי לא מעט פעמים בחיי, בייחוד כשהייתי פחות שלמה עם עצמי, למה נולדתי כך – שונה מהציפיות המקובלות לגבי מגדר ומיניות. רציתי להבין שונות מינית ומגדרית, למה יש אנשים לא סטרייטים, למה יש אנשים שעוברים שינוי מגדרי, למה אנחנו, כקהילה, לא נורמטיבים. זו שאלה שהעסיקה, וממשיכה להעסיק, לא רק אנשים מהקהילה הלהט"בית שאינם שלמים עם עצמם אלא גם חוקרים ומדענים סטרייטים במשך עשורים. היום, כשאני יותר שלמה עם עצמי, חשוב לי לשאול משהו אחר לגמרי – למה השאלה הזו בכלל נשאלת, מה ההשפעות שלה ושל תשובות אפשריות לה ומה הבעייתיות הגלומה בה.

טענתי המרכזית כלפי המחקר של באקר היא בחוסר ההגדרה למהו מגדר, הן ע"י החוקרים והן על ידי כתבות המדווחות על המחקר. בבסיס חוסר ההגדרה הזו עומדת ההנחה של החוקרים כי לטרנסג'נדריות בסיס ביולוגי, תוך התעלמות מההגות המחקרית אודות יסודותיו החברתיים של המגדר. זוהי בדיוק הבעיה עם כל המחקרים המנסים לפענח את מקורן של חריגויות מגדריות ומיניות –  הנחת היסוד שלהם היא בחינה של השונות אך לא של הנורמה, הם בוחנים את האנקדוטה, ולא את החוקים ואת כללי המשחק.

מחוץ ללימודי הטבע, בלימודי הרוח והחברה, אין הסכמה גורפת על הגדרה חד משמעית של מגדר, אך ישנה ההסכמה שלא ניתן להתעלם מההיבט החברתי שבכך. ניתן לראות במגדר כמבנה חברתי שמעוגן בפרקטיקה חברתית בה התנהלות יומיומית מאורגנת סביב תפקידים ויחסים הטרוסקסואלים סיסג'נדרים (קונל, 2009). כלומר, לא הביולוגיה קובעת מהו מגדר אלא היחס ההיסטורי-חברתי לגוף ולתהליכים המתרחשים בו הוא שמשפיע על הפרקטיקה החברתית-מגדרית (שם). במובן זה, צמצום של זהות טרנסג'נדרית או סיסג'נדרית למאפיינים מובחנים בביולוגיה מוחית, כפי שעושה המחקר של באקר, מוחק את היחס אל מאפיינים אלו וכיצד הוא מעצב זהויות אלו ואת המגדר ככלל.

גם ההשוואה שעורך המחקר של באקר בין אוכלוסיה טרנסג'נדרית לאוכלוסיה סיסג'נדרית לוקה בחסר. גבריות טרנסג'נדרית ונשיות טרנסג'נדרית מובנות וצריכות להיות מושוות לא רק אחת לשנייה ולגבריות ונשיות סיסג'נדרית אלא לסוגי גבריויות ונשיות המובנות אמצעות גזע, מעמד והיבטים חברתיים אחרים על מנת להבינן באמת. במובן זה, הסתכלות על נוער טרנסג'נדרי כהומוגני לחלוטין במגדרם ובהבנייתם, בלי להתייחס לפרקטיקות חברתיות אחרות, חוטא למציאות בה מגדר אינו גורם מבנה יחיד.

יש לבחון גם את עצם הניסיון למצוא מאפיינים ברורים של מגדר או של טרנסג'נדריות כמעין הוכחה לקיום של מגדר בכלל או לחוויה המגדרית של אנשים ספציפיים בפרט. הניסיון הזה נשען על ההנחה שקיים גרעין כלשהו של פנימיות, של מגדריות, שאפשר למצוא באדם ובכך להוכיח את המגדר, ואין זה משנה אם הגרעין הזה הוא פסיכולוגי או פיזיולוגי. אולם צריך לאתגר את עצם הרעיון של הגרעין הזה, של הפנימיות הזו. למשל, באטלר (2007) טוענת שלגוף אין מעמד בעל משמעות, או בפשטות-מגדר, בנפרד מהפעולות שהוא מבצע. אותן פעולות מבטאות לא גרעין של אמת פנימית אלא פיקציה שמיוצרת ומשומרת באמצעות סימון הגוף כמגדרי בסממנים שונים או דיבור עליו ככזה. לפי באטלר (שם), אין כזה דבר זהות פנימית, אלא רק רעיונות חברתיים שנועדו לשמר נורמה הטרוסקסואלית וסיסג'נדרית, שתקדם רבייה.

לא ברור אם ניתן לחלוטין לבטל כל השפעה פנימית על זהות מגדרית אך אני סבורה שבאטלר צודקת בכך שההתמקדות בגרעין פסיכולוגי פנימי אינהרנטי במקום הרחבת הדיון במנגנונים פוליטיים של עיצוב מגדר והפנימיות שלו מפספס את עיקר ומקור השיח בנושא. לא רק לאנשים טרנסג'נדרים יש מגדר, זה מבנה חברתי שמשפיע גם על אנשים סיסג'נדרים. לכן, ראוי להתמקד לא רק בפנימיות אלא גם בפרקטיקה מגדרית נורמטיבית. המחקר של באקר מקביל בהיבטים רבים למחקרים פסיכולוגיים בעבר, כשהמחקר של ביולוגיה מגדרית מחליף את הפסיכולוגיה בניסיון למצוא גרעין פנימי ביולוגי להסברת מגדר בכלל וטרנסג'נדריות בפרט. כך, שוב נמחק השיח על עיצוב זהות מגדרית ותפקידי מגדר לטובת חיפוש אמת פנימית בתוך הפנימיות של הגוף – הריהו המח.

החיפוש המתמיד אחר גרעין פנימי ביולוגי אף מאפשר טשטוש והצנעה של תפקיד החברה בעיצוב המגדר. החקר הביולוגי אודות מקור המגדר עדיין מניח ואף יוצר רעיון של מגדר כטבעי לחלוטין, שניתן למצאו, להוכיחו ולהצביע עליו בסקירות מח. הבחירה גם לסקור ספציפית רק מח של בנים ובנות ולא של אלו שמזדהים כמחוץ להפרדה הזו גם היא מייצרת ומשמרת את הרעיון של מגדר כהופכי לחלוטין. מושאי המחקר, אלו שמזדהים בניגוד למינם הביולוגי בעצם משמשים במקרה זה כדי להצדיק הפרדה זו כטבעית, כך כשגם כאשר יש סתירה כביכול בין מין ביולוגי למגדר, היא מצטמצמת ומתקיימת בהתקרבות למודל הסיסג'נדרי של הפרדת בנים ובנות. במובן זה המחקר הנוכחי אודות המח הטרנסג'נדרי מציג מודל אחיד שיש לשאוף אליו, המח הסיסג'נדרי שאליו נוצרת ההשוואה.

באטלר (2007) טוענת שהאידיאלים של גבריות ונשיות הם אידיאלים שאף גבר ואישה לא באמת יכולים להתאים להם במדויק ולכן כולם עושים חיקוי לא מדויק. החיקוי הוא המודל הנורמטיבי והנכון המייצג התאמה מגדרית נכונה ואמיתית שהחוקרים מבקשים להוכיח כי כולם יכולים ואמורים להגיע אליו. זאת למרות שגם אנשים סיסג'נדרים לא יכולים להגיע לאותו מודל אחיד, כיוון שאינם הומוגניים במאפייני מוחם ובמאפייני מגדרם. הקטלוג מראש של מח כגברי או נשי, זכרי או נקבי, הנתון להפרדה קוטבית ומלאכותית, חוטא למציאות.

וכיצד מודל זה חוטא למציאות? מח אנושי אינו גברי או נשי באופן מקוטב ואקסקלוסיבי (Joel, 2011). יואל (Ibid) טוענת שלמרות שיש מאפיינים ספציפיים במח שבמובחן מתאימים למין אחד בלבד מתוך שניים, רוב מאפייני המח נופלים בחפיפה משמעותית לשני מינים. הידע המחקרי מצביע על כך שהנורמה היא מח הטרוגני, ולא הומוגני, אשר מאפייניו לא מתאימים בהכרח למין אחד בלבד והוא מושפע מגורמים חיצוניים (Ibid). מאפיינים נקביים וזכריים לא פועלים לבדם וניתן למצאם אצל זכרים ונקבות אנושיים, ולכן מוחות הם לא או נקביים או זכריים אלא הם אינטרסקס (שילוב של השניים או אי יכולת לקבוע בוודאות מין אחד במוחלטות) (שם). מסקנתה של יואל היא שאי אפשר למצוא מח "זכרי באמת" או "נקבי באמת" כי אלו אינם קיימים, כפי שאף אחד לא יכול להתאים למודלים של גבריות או נשיות במדויק (Ibid).

ממסקנות אלו ומעצם האתגור של מח כגברי או כנשי יש לתהות מדוע החוקרים במחקר של באקר חילקו את המחקר לבחינת דמיון בין מח של בנים טרנסג'נדרים ובנות טרנסג'נדריות לבין מח של בנים סיסג'נדרים ובנות סיסג'נדריות. עוד יש לתהות ולערער על ההומוגניות שמניחים החוקרים במבנה המח של האוכלוסייה הסיסג'נדרית הממוגדרת והאוכלוסייה הטרנסג'נדרית הממוגדרת. הנחות אלו של הומוגניות חוטאות למציאות של מוחות הטרוגניים, גם בתוך אותה קבוצת מין ומגדר וגם במבנה המח עצמו. השוואה זו מקדמת אותו מודל אחיד של רצף זכריות נקביות המודד רמות של זכריות ונקביות, שאף אחד אינו יכול להגיע אליו או להתאים לו באמת. יותר משהמחקר יוכל לעזור לאוכלוסיה טרנסג'נדרית, הוא משטיח את ההטרוגניות והגיוון בה ומחלק אותה לאותה חלוקה קוטבית ומצמצמת.

הקהילה הטרנסג'נדרית עצמה מבטאת חששות וביקורת כלפי המחקר, בעיקר סביב ההשלכות העתידיות הפרקטיות שלו. אחד החששות הוא שלמרות שלמחקר הצהרת כוונות חיובית שנועדה לעודד קבלה של אנשים טרנסג'נדרים, לא מן הנמנע שמחקר זה או מחקר עתידי דווקא ישמשו כאמצעי לפגוע בטרנסג'נדרים. המדע לא תמיד היה פרוגרסיבי ביחסו לאנשים שאינם הטרוסקסואלים או בכללם אינם מתאימים להגדרות המקובלות של מגדר ומיניות ואי אפשר לסמוך על המדע בכוונות טהורות בלבד (Allen, 2018).

לדוגמא, "כדי לדעת מה הסכנות בקשירה של זהות להט"בית לחלקים מסוימים במח או לרצועת דנ"א, מספיק להיוועץ בהיסטוריה של רופאים שניסו לבצע כריתת אונה או שוקים חשמליים כדי למחוק הומוסקסואליות מהקיום", מזכירה אלן (Ibid). עוד היא מזהירה מפני שימוש לרעה או לפחות שימוש לא צפוי בתוצאות מחקריות במסגרת תהליכי קבלת הורים את ילדיהם: "הורים תומכים אולי יראו בכך (במחקרים אלו) כהזדמנות לבדוק (מוחית) את ילדם החריג מגדרית כדי להכין עצמם לאפשרות שילדם ירצה לעבור שינוי מגדרי. אבל הורים שמתנגדים בחריפות לזכויות טרנסג'נדריות אולי ירצו להעביר את ילדם בשיקוף MRI כדי לדחוף את ילדם החריג מגדרית לטיפולי המרה פוגעניים או גרוע מכך" (שם, תרגום שלי). הבסיס לביצוע טיפולי המרה גופניים הוא שאם יש הוכחה שהזהות החריגה באה מתוך הגוף, אנשים שיוצאים נגדה ינסו לפתור את הבעיה באמצעות שליטה בגוף, התעללות בו או הסרה של החלק בגוף הגורם לזהות (שם).

בנוסף לחששות אלו ישנו החשש שגם אם המחקר חיובי, הוא יכול לשמש כמעין שמירת סף, לבחון אלו אנשים יותר ופחות טרנסג'נדרים מבחינה מוחית ולשלול או למנוע גישה להליכי שינוי רפואיים או להגנות סוציאליות מאלו שלא עומדים ברף.

המשותף לחששות אלו הוא הנושא של מדיקליזציה, כלומר, הפיכת סוגיה לא רפואית בהכרח לסוגיה רפואית לכל דבר וענין שלפיה נקבע הסדר הציבורי בסוגיה. לפי קונרד (Conrad, 2005), הקידום של בדיקות גנטיות אכן עלול לדחוף למדיקליזציה. מדיקליזציה יכולה ליצור אפשרויות קטלוג חדשות והיא מרחיבה את הפיקוח הרפואי והמבט הרפואי. בהקשר הנוכחי, שאלה שיכולה להישאל בתחום זהות האדם היא "מי נחשב ומי לא נחשב כטרנסג'נדר? מי שייך לקהילה הטרנסג'נדרית?". שאלה בתחום המעמד החברתי תהיה "האם טרנסג'נדר כזהות תוכר חברתית בגלל סטטוס מדעי או תוקע כמחלה?". שאלה בתחום הביטוח יכולה להיות "מי יקבל ומי לא יקבל ביטוח רפואי וגישה לטיפולים רפואיים הקשורים לחוויית חיים טרנסג'נדרית?". הגדרות קטלוג חדשות כבר קיימות בהקשר מדיקליזציה טרנסג'נדרית, הגדרות כמו "לפני ניתוח" "ואחרי ניתוח" (pre-op/ post op). המבט הרפואי הזה יכול להגדיר טרנסג'נדריות כמצב רפואי נטו ולהתעלם מהקשיים שאנשים טרנסג'נדרים חווים כקהילה מובחנת, בעלת זהות חריגה חברתית. בנוסף, הגדרות כמו post op  ו-pre op יוצרות כבר כיום היררכיה מגדרית ביחס לאנשים טרנסג'נדרים, כשאלו שעברו ניתוח מקבלות תקפות חברתית גבוהה יותר; ואלו שלא נותחו נחשבות פחות טרנסג'נדריות, לא "נשים אמיתיות" וחוות פטישיזציה סביב איבר מינן.

החשש ל"שמירת סף" ומניעת טיפול על פי קריטריון קשיח הוא כבר היום חלק מהמציאות הטרנסג'נדרית. בעבודתה מראיינת רייכרט (2012) מטופלים טרנסג'נדרים ומביאה, בין השאר, את סיפורם מול הועדה לשינוי מין. אחד המטופלים נאלץ לשקר לועדה ולומר שהוא מזדהה כגבר ותמיד הרגיש כך כדי שיאפשרו לו לשנות את גופו, אף על פי שחווייתו המגדרית מורכבת יותר והוא מרגיש שהוא יותר באמצע. במובן זה, מציאת בסיס ביולוגי לזהות טרנסג'נדרית אף תחמיר את המצב ותעלה את הרף אליו צריכים אנשים טרנסג'נדרים להתאים עצמם. אפילו טשטוש האמת על זהותם לא יעזור להם מול דרישה להוכחה אמפירית ביולוגית של זהות נורמטיבית יותר.

לסיכום, המחקר המוחי של ד"ר באקר על זהות טרנסג'נדרית אינו מדויק ונכון למציאות כפי שציפו החוקרות, ויותר מכך, הוא ומחקרים מסוגו אף עלולים לגרום לנזק. המחקר מפספס במהותו הן את הזווית החברתית של זהות מגדרית והן את המציאות הביולוגית של מאפיינים מגדריים במח. יש לקוות שבעתיד מחקרים רפואיים ביולוגיים יבחנו לא את הלמה, אלא את ה"איך". איך לסייע לאנשים טרנסג'נדרים, איך תהליכים רפואיים שונים משפיעים על אנשים טרנסג'נדרים, איך לשפר שירותים רפואיים לטרנסג'נדרים, ולא איך לזהות אותנו ולמה אנו קיימים.

 

הילאי פלאי, סטודנטית לסוציולוגיה אנתרופולוגיה, טרנסג'נדרית, קווירית וחנונית. מתעניינת במגדר מיניות, ובחקירה של יחס החברה לנושאים אלו.

 

ביבליוגרפיה:

באטלר, ג' (2007). "מפנימיות למבעי ביצוע מגדריים" (מתוך "צרות של מגדר") בתוך י' ניצה ואחרות (עורכות),דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מגדר. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 337-354.

קונל, ר' (2009). "המגדר כמבנה של פרקטיקה חברתית" (מתוך: "הארגון החברתי של הגבריות") בתוך ע' וולקשטיין וד' קפלן, גברויות. חיפה: הוצאת פרדס, עמ' 92-97.

רייכרט, ש' (2012) חוויותיהם של טרנסג'נדרים מהמפגש עם המערכת הרפואית. עבודה לשם קבלת תואר מאסטר. המכללה האקדמית תל-אביב יפו

Allen. S. (2018). The Search for the ‘Transgender Brain’ Is Dangerous—and Dehumanizing. Retrieved from: https://www.thedailybeast.com/the-search-for-the-transgender-brain-is-dangerousand-dehumanizing

Conrad, P. (2005). “The Shifting Engines of Medicalization”. Journal of Health and Social Behaviour46: 3-14

European Society of Endocrinology (2018). Transgender brains are more like their desired gender from an early age. Retrieved from: https://www.eurekalert.org/pub_releases/2018-05/esoe-tba051818.php

Joel. D. (2011). “Male or Female? Brains are Intersex”. Frontiers in Integrative Neuroscience 5: pg 57.  doi:  10.3389/fnint.2011.00057

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לחקור אתכם, לחקור עמכם, או לחקור עבורכם? או: מהי אתנוגרפיה שיתופית || טור כתיבה מחוץ למחלקה

מאת: דניאל פראג

כאנתרופולוגים אקדמאים, אנו יוצאים לשדה וחוזרים הביתה לכתוב – תזה, דוקטורט, מאמר או ספר.

התוצר שלנו הוא יצירה כתובה. בדרך כלל אנחנו כותבים ומפרסמים במטרה להבין טוב יותר תרבות או תופעה מסויימת. סיבה נוספת היא הקידום שלנו, הכותבים, במסלולנו האקדמי. סיבה זו גם אם לא חזקה יותר, היא מיידית, מוחשית ואישית יותר. יש לנו אינטרס שהמאמר יפורסם ויצוטט, שהדוקטורט יאושר ויתקבל.

איך אינטרס זה משליך על עבודת השדה שלנו? על מנת לכתוב טקסט בעל משמעות שעלינו לבצע עבודת שדה מעמיקה ואיכותית. בעבודה עם קהילות ופרטים, משמעות הדבר היא שעלינו להתקבל – להיטמע, להקשיב, ולבנות יחסי אמון הדדיים עם בני אדם. אך האם היחסים הללו אכן הדדיים? הרווח שלנו מהמחקר הוא מוחשי, אך מה לגבי הרווח של אוכלוסיית המחקר?

קרא עוד

במאמר קצר זה אשתף את מחשבותיי בנוגע למערכת היחסים הנפוצה בין חוקרים לקהילה בקרבה הם עובדים, ואציע כיצד מעבר למתודה שיתופית יותר יועיל לשני הצדדים.

ברוב רובם של המחקרים האנתרופולוגיים כיום, הדמות הדומיננטית ובעלת הכח היא החוקר. כמעט בכל מחקר אנתרופולוגי היוזמה לביצוע המחקר היא של החוקר. החוקר מגיע אל הקבוצה הנחקרת – הוא אינו מוזמן מראש על ידה – ומבקש ומקווה לקבל גישה אליה לצורך המחקר שלו. גם כשאני באתי לראשונה לבית הספר הדמוקרטי שאני חוקר, ביקשתי לקבל אישור לביצוע מחקר. ביקור המחקר השבועי שלי אושר בהחלטה דמוקרטית, ואושרר על ידי ועדת אנשי צוות שהתכנסה לשם כך.

החוקר הוא גם זה שקובע את מטרות המחקר. כשאני הגשתי את הצעת התזה שלי לעבודת שדה מחקרית בבית ספר דמוקרטי, נדרשתי על ידי ועדת האתיקה של הפקולטה לחינוך (באוניברסיטת חיפה) לפרט מה יהיה הרווח של בית הספר מהמחקר שלי. אולם הכוונה כאן היא כיצד בית הספר ירוויח מהטקסט הכתוב שהוא התזה שלי, שאת נושאה אני בחרתי. אולי את בית הספר מעניין נושא אחר, משיק או שונה לחלוטין? אולי הוא יכול להפיק משהו מהמחקר שלי, אך לאו דווקא בצורה של טקסט כתוב? שאלות אלו אינן נשאלות במסגרת התרבות המחקרית האקדמית בה פעלתי עד כה.

גם מתודולוגית, נהוג שהחוקר הוא זה שמחליט. במקרה שלי, תהליך הקבלה שלי על ידי כלל קהילת בית הספר לא היה מוחלט, ובעוד חלקם חשו בנח עם נוכחותי, אחרים חשו "מתוצפתים", ואף דיברו איתי על כך. הם שאלו אם ניתן לוותר על הכתיבה במחברת, ולסכם את הדברים בדיעבד. לאחר התייעצות עם המנחה שלי עניתי ש"זו המתודה" – כתיבה מתמדת – ושאיני יכול לשנות אותה.

בדיעבד אני מבחין שעמדה בפניי האופציה לדון איתם בפתיחות על מציאת פיתרון שיהיה מקובל על כולם. העובדה שלא עשיתי זאת, ושהם לא התעקשו על כך, משקפת בעיניי שהמשא-ומתן בנוגע לנוכחותי בשדה היה לא שוויוני. אני "צריך" את הביקורים לצורך כתיבת עבודת התזה שלי, והם מצידם הסכימו כבר לקבל אותי. לבקש ממני להפסיק את הביקורים יהיה צעד חד. גם המעמד שלי בעיניי עצמי כ"חוקר מהאוניברסיטה" עם " מדעית" גרם לי להתקשח אל מול פנייתם.

לבסוף, לאחר שפניותיהם אלי לא קיבלו מענה, נוכחותי בבית הספר עלתה שוב להצבעה ואמנם אושרה בשנית, אך נותרתי עם תחושה מרה. רק כעת, לאחר שעזבתי את השדה, אני מצליח להסביר את שורשיה של תחושה זו. חד-צדדיות נמצאת בד.נ.א של האנתרופולוגיה בעלת השורשים הקולוניאליסטיים, המבוססים על יחסי כח בלתי שווים. ביחסים אלה "אנו" האקדמאים, נסביר "אותם" – השבטים הזרים והמוזרים שמעבר לים. רבים מהמחקרים לא לקחו בחשבון את צרכי האוכלוסייה, שלעיתים לא היתה מסוגלת אף לקרוא את תוצרי המחקר מטעמי שפה, ז'רגון או נגישות.

ישנם מקרים רבים של "חרטת קונה" אצל קהילות נחקרות. טיירני (Tierney, 2000) פירט על אודות הנזק הממשי שנגרם לקהילות באמזונס בעקבות מחקר אנתרופולוגי. מאמרים דומים נוספים מפרטים לגבי עבודתם של אנתרופולוגים עם קהילות ילידים באמריקה ובמקומות אחרים, שבהמשך נרתעו מעבודה עם אנתרופולוגים. אלו כמובן מקרי הקיצון – אך ניתן להסיק מהם שאנתרופולוגים רבים כיום בעצם פועלים באיזורים אפורים. החוקר, בעל האינטרס החזק להישאר בשדה, פועל כפי שנדרש ממנו על מנת לשמור על מעמדו – למשל להישאר מתחת לראדר, או להימנע מקונפליקט, ואפילו מפגש, עם פרטים מסויימים שאינם שלמים עם נוכחותו בשדה. מה המחיר שמשלמת על כך הקהילה? ומהו המחיר עבור החוקר? חשוב מכך, האם ניתן לקיים מחקר הדדי שישקף יחסי כוחות ואינטרסים שוויוניים?

בניסיון לענות על שאלות אלו ולאזן את יחסי הכוחות בשדה, לוק אריק לאסיטר (Lassiter, 2005) סוקר בספרו את גישת האתנוגרפיה השיתופית (Collaborative Ethnography), שבה החוקר עובד יחד עם אוכלוסיית המחקר לאורך כל שלבי המחקר – החל מתכנון מטרות המחקר ותיאום ציפיות לגבי המתודולוגיה, דרך שיח שוטף ופתוח בנוגע לממצאים (co-interpretation) כמו גם למחשבות ורגשות לגבי המחקר עצמו, וכלה בכתיבה משותפת (co-writing) של הטקסט, שתשאף לייצוג הוגן והגון של הממצאים. לו הכרתי את האתנוגרפיה השיתופית בעת שהייתי בשדה, אני מאמין שהתנהלותי בו היתה שונה במובנים רבים.

עבור החוקר, ייתכן שמתודולוגיה שיתופית הינה מורכבת יותר – עליו לקחת בחשבון קולות רבים, לעיתים סותרים, ולמצוא את הדרך להתחשב בהם לאורך המחקר – ובעיקר בכתיבה. עוד לפני ההגשה לועדה אקדמאית שתסתכל על הטקסט במבט "אובייקטיבי", החוקר מעמיד את עצמו ואת הטקסט שלו מול "גיבורי המחקר" עצמם. התגובה שלהם תהיה אישית ורגשית, ייתכן שגם כועסת ובכל אופן אמיתית. אופן ההתייחסות והייצוג של קולות שונים אלו הינו אתגר הדורש רגישות והבנה תרבותית (למזלנו, תכונות הכרחיות לאנתרופולוגים מחוננים). לאסיטר מספר על מקרה במחקר שיתופי בקהילת הקיואה (Kiowa) הילידית באמריקה (Lassiter, Ellis & Kotay, 2002) שבו לאחר שהספר כבר היה בהדפסה, בן-שבט אחד התקשר אליו בכעס, ואמר שבעקבות ריב בקהילה, הוא דורש ששמו וציטוטיו יוסרו לחלוטין מכל חלקי המחקר. למזלו של לאסיטר ההתנגדות שכחה לאחר יום (אשתו של אותו אדם שכנעה אותו לוותר על דרישתו), אך נותרה כעדות לכך שבמחקר שיתופי, לחוקר יש פחות שליטה. הוא עובד עם הנחקרים, הם אינם סובייקטים פאסיביים במחקר.

יחד עם הקשיים, המתודולוגיה השיתופית גם תורמת לתוצר איכותי יותר. אנחנו כחוקרים מוכשרים בהתבוננות, ניתוח וכתיבה, בדרך כלל יותר מהנחקרים. יחד עם זאת, מובן שהבנתם התרבותית עולה על שלנו בהרבה. לפיכך, כשהכתיבה נעשית בצוותא עם הנחקרים ובהתייעצות עמם, מתגלים רבדי משמעות. "שיתוף הפעולה הזה", כותב לאסיטר, "הינו הזדמנות לדיאלוג מגוון ומעשיר אודות תרבות, שוני ודמיון." וכמובן עשוי לתרום לעומקו של הטקסט הסופי.

עדיין, נותרת השאלה האם המפגש בין החוקר לקהילה יכול לשרת את האינטרסים של שני הצדדים, ובפרט להציע רווח גם לקהילה. אמנם, מתודולוגיה שיתופית מקדמת ייצוג הולם והוגן בטקסט – אך לאו דווקא מספקת מענה לצרכים ספציפיים של הקהילה.

ראשית, קהילות רבות אינן מכירות את יכולותיה האדירות והמיוחדות של המתודה האתנוגרפית – להצפת הלא-מודע אל פני השטח, להארת בעיות ונקודות תורפה, ואפילו להצבעה על דרכי פיתרון אפשריות. הרי מה שאנו קוראים לו "מסקנות המחקר" היה יכול להוות, מנקודת מבט טיפולית למשל – דיאגנוזה, שלב ראשון וחשוב שבו הקהילה לומדת על עצמה וממנו היא יכולה לצמוח ולהשתפר כרצונה.

כמו כן, חשוב להבין כי מה שמעניין אותנו כחוקרים, לאו דווקא מעניין את הקהילה. אני חושב שראוי שחוקרים יפנו משאבי זמן ותשומת לב לא רק לתחומים בהם עוסק המחקר, אלא גם לאלו המעסיקים את הקהילה. אחרי הכל, זו הקהילה שמרשה לנו לשהות בקרבה לטובת קידום הקריירה שלנו – ראוי שנתייחס ברצינות לצרכיה. כך ודאי גם נוכחותנו בקרבה תתקבל (יותר) בברכה. עדות לכך ניתן למצוא בפרוייקטים של "אתנוגרפיה ביקורתית שיתופית", בהם חוקרים ופעילים חברתיים משתפים פעולה עם קהילות על מנת לקדם מטרות חברתיות של בריאות קהילתית, חינוך נגיש, שימור המסורת, ועוד. מעניין להבחין שהתוצרים של שיתופי פעולה אלו נוטים להיות אומנותיים – מחזה (Papa & Lassiter, 2003), תערוכת פוסטרים ועדויות אישיות (Breunlin & Regis, 2009) סרט ותערוכת תצלומים, ועוד (Haviland, 2016).

כולנו מכירים את פירותיה המופלאים של המתודה האתנוגרפית, אך הם עודם מוסתרים מרוב הציבור, שלא זוכה להנות מהם[1]. ככל שיותר קהילות יפיקו תועלת מוחשית מנוכחותם של אנתרופולוגים בקרבם, תעלה גם המודעות לתועלת האדירה של מחקר מסוג זה, ואף יווצר ביקוש. אני אוהב לדמיין שבתי ספר, בתי חולים או מוסדות אחרים יפנו לאנתרופולוגים, מהאקדמיה או מחוצה לה, בבקשה שיחקרו אותם. ומה לגבי קהילות, משפחות, ואפילו יחידים? בחלומי, אנשים מזמינים אתנוגרף לשהות איתם על מנת ללמוד על עצמם ועל חייהם. המחשבה הזו על "אתנוגרפיה טיפולית" מרגשת מאד בעיניי.

כולי תקווה שחוקרים רבים יותר יאמצו גישה שיתופית במחקריהם, ובכך ינגישו את המתודה המיוחדת שלנו לבני אדם רבים ככל האפשר.

 

דניאל פראג, מאסטרנט באונ' חיפה, חוקר את המתודולוגיה האתנוגרפית ויישומה במחקר ובטיפול בתחומי החינוך, משפחה והורות. 

 

ביבליוגרפיה:

Breunlin, R. & Regis, H. A. (2009). Can There Be A Critical Collaborative Ethnography? Collaborative Anthropologies: Creativity and Activism in the Seventh Ward, New Orleans Vol. 2.

Lassiter, L. E. (2005). The Chicago Guide to Collaborative Ethnography. University of Chicago Press.

Lassiter, L. E., Ellis, C, and Kotay, R. (2002). The Jesus Road: Kiowas, Christianity, and Indian Hymns. Lincoln: University of Nebraska Press.

Haviland, M. (2016). Side by Side? Community Arts and the Challenges of Co-Creativity. Routledge.

Papa, L., & Lassiter, L. E. (2003). The Muncie Race Riots of 1967, Representing Community Memory through Public Performance and Collaborative Ethnography between Faculty, Students, and the Local Community. Journal of Contemporary Ethnography, 32:3, 147–66.

Tierney, R. (2000). Darkness in El Dorado. W. W. Norton & Company.

 

[1]  חריגה לא-אקדמית אחת היא תוכנית הטלויזיה "סופר-נני" שבה מטפלת ההורים מיכל דליות מוזמנת לבתים של משפחות, מבצעת מעין תצפית משתתפת, ומדריכה אותן כיצד לפתור את בעיותיהם.

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

כשוובר ומרקס מגיעים לישראל של שנות ה-2000 –משמעות העבודה בעסקים חברתיים

מאת: נגה בובר בן דוד

המחאה החברתית של 2011 היתה עבורי הנקודה שבה עלו שאלות בנוגע לשינוי חברתי בצורה מוחשית – היציאה לרחובות, קריאות הבוז נגד הטייקונים, הרצון ל"צדק חברתי". לאורך התקופה הזו ולאחריה, הרגשתי שוובר ומרקס מסתובבים גם הם בקרבנו, ומעלים את השאלות הסוציולוגיות הקלאסיות לאור זעזוע מסוים של הסדר החברתי הקיים. לאור אלו, תהיתי באיזה אופן המחאה והקולות שנשמעו משפיעים על השיח, כשאנו מדברים על ערכים חברתיים וערכים כלכליים.

קרא עוד

אחת התוצאות של המחאה החברתית בארץ ובעולם היא הופעה מסיבית יותר של ארגונים המכנים עצמם "עסקים חברתיים"; ארגונים המעמידים במרכזם קידום של ערכים וחזון לצד גיוס רווחים חברתיים (Light, 2008; Young 2009, 2012; Defourny & Nyssens, 2010 ; גדרון ואבו, 2014).  כאשר יש מביניהם עסקים חברתיים שאינם תלויים בתרומות ובסיוע ממשלתי.

הפרדוקסים המובְנים בשדה סיקרנו אותי: החתירה לרווח כלכלי לא מתוך שאיפה לעושר אלא בכדי לאפשר לעסק החברתי לשרוד בתוך כללי המשחק הקפיטליסטיים ובמקביל הקמה למען חברה חברתית או סביבתית ריתקה אותי. עסקים חברתיים נוגעים במגוון רחב של תחומים – טכנולוגיה, העסקה, סביבה ועוד. מרבית מהעסקים החברתיים מעסיקים אוכלוסיות מודרות – א/נשים עם מוגבלויות, אסירות לשעבר, נוער בסיכון ועוד.[1] ככל שנחשפתי לעשייה ולמיזמים החברתיים-עסקיים המגוונים שהחלו קמים, הסוגיה שהעסיקה אותי היתה החוויה של העובדים בארגונים אלו והאופן שבו הם מייצרים משמעות לעבודתם בארגון.

את עבודת השדה שלי ערכתי בארגון Happiness (שם בדוי), שהוקם כחברה בע"מ בשנת 2008 על מנת להעסיק בכבוד א/נשים עם מוגבלויות, השותפים לתהליך יצירת המוצר (חבילות שי), אריזתו, מכירתו ואספקתו ללקוחותיו. עבודת השדה שלי נמשכה בין השנים 2014-2016.

בישראל, נכון לשנת 2015, ישנם קרוב ל-1.4 מיליון א/נשים עם מוגבלויות (פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות), כאשר כ-800 אלף מתוכם מסוגלים להשתלב בשוק העבודה. אולם, רק קרוב ל-51% מהאחרונים אכן משולבים בשוק העבודה – זאת לעומת 79% מכלל האוכלוסיה ללא מוגבלויות. בנוסף, השכר הממוצע של עובד/ת עם מוגבלות נמוך ב-1400 ₪ מעובד/ת ללא מוגבלות.[2] רוב העובדים ב-Happiness עבדו בעבר במפעלים מוגנים, מסגרות תעסוקתיות בחסות המדינה שמטרתן לשקם את עובדיהן לטובת השתלבות עתידית בשוק העבודה. אולם, השכר הממוצע במפעלים אלו ניתן לפי תפוקה ומגיע ל- 200-500 ₪ בחודש, ללא תנאים סוציאליים. בהינתן מצב זה, הקמה של עסק חברתי המעוניין להעסיק עובדים אלו בשכר הוגן יחד עם תנאים סוציאליים, מהווה אלטרנטיבה מעניינת לזו הקיימת בחסות המדינה (הולר, 2014).

המחקר שלי בוחן את הקשר שבין עבודה, משמעות וחברה. השאלה המרכזית המעסיקה אותי במהלך הדוקטורט היא: מהי המשמעות של מושג העבודה בעולם העסקים החברתיים? זאת תוך התמקדות בעסק חברתי המעסיק עובדים/ות עם מוגבלות.

משמעות העבודה בחיי האדם המודרני, המוגדר בעיקר על פי עבודתו, נחקרה רבות. (Berg, Dutton & Wrzesniewski, 2013; Budd, 2011; Brief & Nord, 1990a; Meaning of Work (MOW) International;Research Team, 1987; Super & Sverko, 1995; Wrzesniewski & Dutton, 2001). ישנן דרכים רבות להבנות את מושג העבודה. ראשית, משמעות העבודה בעולם המודרני המערבי שונה מזו שהתקיימה בעידן הפרה-מודרני. בעוד ביוון וברומא העתיקות נערכה חלוקה ברורה בין אלו שעבדו (העבדים), לבין האחרים שהיו האזרחים החופשיים (Rosso, Dekas, & Wrzesniewski, 2010; Davies, 2008; Westermann, 1955) , כך שהעבודה נחשבה לדבר מה כמעט שלילי שאינו נחלתם של האזרחים בעלי הערך, הרי שבעידן המודרני העבודה היא נחלתם של כל האזרחים כמעט. אחד הספרים המרכזיים שהציגו חשיבה על משמעות העבודה הוא הספר The Thought of Work של John Budd (2011). המעבר מהמילה עבדות לעבודה התרחש במהלך המאה ה-20 Boris, 1998)). כך, מושג העבודה רחוק מלהיות קבוע ואחיד, והוא משתנה בין תקופות ובין נקודות מבט שונות. באד עורך סקירה היסטורית אודות הרקע הפילוסופי והתיאורטי של משמעות העבודה, ומציג עשר נקודות מבט אפשריות לבחינת מונח זה: העבודה כקללה, כחופש, כמצרך, כהשתתפות אזרחית, התייעלות, כהגשמה, כיחסים חברתיים, כדאגה לאחר, כזהות ועבודה כשירות.  במחקר שלי, אני מתמקדת במונחים של פרשנות והבנה מתוך חוויית הנחקרים, באופן שבו הם תופסים וחווים את עבודתם זאת  בדומה לעבודות שניסו לברר את האופן בו ישנו חיבור בין מושג משמעות העבודה והדת (ראו שטדלר 2001, 2003), ובהמשך להגותו של וובר אשר חיבר בין רעיונות דתיים לכלכלה ולצמיחת הקפיטליזם בארצות הברית (Weber, 2009, 2002).

בכנס הדוקטורנטים/ות האחרון שהיה, הצגתי את האופן שבו העובדים/ות מעניקים משמעות לעבודתם, תוך התייחסות למורכבות הכרוכה בעבודה בארגון שקם על מנת להעסיקם בצורה מכבדת וההקשר בו מתנהל העסק החברתי בשוק תחרותי.

לאורך עבודת השדה והשהייה בארגון Happiness, יחד עם העובדות והעובדים, בראיונות ובתצפיות משתתפות בתהליך העבודה עלו מספר ממצאים. שני ממצאים מתוך עבודת הדוקטורט מעלים היבטים משמעותיים בנוגע למשמעות העבודה ולתהליך זה של יצירת המשמעות והם: העובדים מייחסים חשיבות רבה לעצם יציאתם אל שוק העבודה. האלטרנטיבות הקיימות טרם הגעתם אל  Happiness היו או קבלת קצבה העומדת על כ 2300 ₪ מביטוח לאומי, או עבודה במפעל מוגן, ללא הטבות סוציאליות שעומד על כ 500 ₪ לחודש. השינוי המרכזי שנובע מהאפשרות לצאת אל שוק העבודה להרוויח משכורת המתקרבת לשכר המינימום (הסבר נרחב על כך בדוקטורט…) ותנאים סוציאלים, מהווה עבור חלק גדול מהעובדים כפי שתיארו כ"בריאות". לאותו מרחב של בחירה, מצומצמת אומנם, אך קיימת, קראתי "מרחב אוטונומי כלכלי". ההיבט הנוסף של משמעות העבודה שניתן על ידי העובדים וגם ההנהלה נקרא "אוטונומיה יצירתית" – זהו המקום שבו, על אף העבודה הרוטינית, "המשעממת" לדברי העובדים של אריזת מתנות שי ושזירת פרחים, מתקיימת חירות ליצור. כך למשל, שזירת הפרחים ללא הוראות מדויקות אלא לפי רצון ומחשבה יצירתית, או עיצוב זרי פרחים מתוקים מהווים מרחב קטן של משמעות.

בניגוד לציפיותיי שהעיסוק בארגון שמגדיר עצמו כעסק חברתי שמודגש מאד ברמת ההנהלה, העובדים פחות מתייחסים ומקנים לכך משמעות בעשייה היומיומית.

האפשרות להיות, לדבר, להרגיש ולחשוב על כיצד אנשים חווים את עבודתם ואיזו משמעות הם מקנים לה הייתה משמעותית וגם מטלטלת מאד עבורי. כשאנו חושבים על החיבור בין חברה, עבודה ומשמעות נראה שיש מקום שיכול לאפשר לאלו שהחברה מדירה אותם להרגיש חלק, וליצור את האופן שבו הם רוצים להיות חלק בה. הדרך לכך עוד ארוכה, אך לטעמי, ולאור המחקר שערכתי, ישנם אנשים העובדים על כך בצורה יומיומית ומנסים להתנהל אל מול שוק תחרותי ואגרסיבי, ויחד עם זאת לאפשר מרחב בו באה לידי ביטוי משמעות לפלח אוכלוסייה כל כך מרכזי. ימים יגידו האם תופעה חברתית זו של עסקים חברתיים המעסיקים אנשים עם מוגבלויות אכן שינתה את השיח הקפיטליסטי הקיים והרחיבה את הגבולות להכלה של אלו שלא מהווים חלק ממנו. כולי תקווה שכך יהיה.

 

נגה בובר בן דוד, כותבת את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "משמעות העבודה בעסקים חברתיים" בהנחיית פרופ' נורית שטדלר ופרופ' בני גדרון.

 

ביבליוגרפיה:

גדרון, ב. ואבו, ע. (2014). עסקים חברתיים בישראל: מהדרה להכלה חברתית וכלכלית. חיפה: אחוה.

הולר, ר. (2014). אנשים עם מוגבלויות ומדינת הרווחה הישראלית: המקרה של עבודות דחק. ביטאון סוציאלי 95, 39-76.

שטדלר, נ' 2001. קודש וחול בתפיסת העבודה: המקרה של האורתודוקסיה היהודית בישראל. עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים.

שטדלר, נ' 2003. להתפרנס או לחכות לנס: המלכוד החרדי והשתקפותו ביחסי תורה ועבודה. בתוך: סיון, ע' וקפלן, ק' (עורכים). חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה? (55-322). תל-אביב: הקיבוץ  המאוחד ומכון ון ליר בירושלים.

Berg, J. M., Dutton, J. E., and Wrzesniewski, A. (2013). Job crafting and meaningful work. Purpose and meaning in the workplace, 81-104.

Boris, E. (1998). When Work is Slavery. Social Justice 25(1), 28-46.

Brief, A. and Nord, W. (1990). Meanings of Occupational Work: A Collection of Essays. MA: Lexington.

Budd, J. (2011). The Thought of Work. New York: Cornell University Press.

MOW International Research Team. (1987). The Meaning of Working. London: Academic Press. I’d put it under M

Defourny, J. and Nyssens, M. (2010). Conceptions of Social Enterprise and Social Entrepreneurship in Europe and The United States: Convergences and Divergences. Journal of Social Entrepreneurship 1(1),  32-53.

Light, P. (2008). The Search for Social Entrepreneurship. Washington: Brookings Institute Press.

Rosso, B., Dekas, K., and Wrzesniewski, A. (2010). On The Meaning of Work: A Theoretical Integration and Review. Research in Organizational Behavior 30,  91-127.

Weber, M. (1978). Economy and Society: An Outline of Interpretive Sociology. Oakland: University of California Press.

Weber, M. (2002). The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism: And Other Writings. New York: Penguin.

Wrzesniewski, A. and Dutton, J. (2001). Crafting a Job: Revisioning Employees as Active Crafters of Their Work. Academy of Management Review 26(2), 179-201.

Young, D. (2007). Financing Nonprofits: Putting Theory into Practice. Plymouth: AltaMira.

Young, D. (2009). Alternative Perspectives on Social Enterprise. In: Corde, J. and Steuerle, E. (Eds.). Nonprofits and Business. Washington: The Urban Institute Press. 21-26.

[1] על המודלים השונים של עסקים חברתיים בישראל ראו דו"ח מחקר באתר ביטוח לאומי משנת 2016, וכן, מתוך:

Gidron, B., Abbou, I., Buber-Ben David, N., Navon, A. and Greenberg, Y. (2015) “Social Enterprise in Israel: The Swinging Pendulum between Collectivism and Individualism”, ICSEM Working Papers, No. 20, Liege: The International Comparative Social Enterprise Models (ICSEM) Project.

[2] להרחבה: אלפסי, מ.  "תעסוקת אנשים עם מוגבלות", המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה,  משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, ספטמבר 2009. ודוח של משרד הכלכלה

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

למלא את החלל: דיבור, פעולה ושינוי בתהליך הדוקטורט

מאת: הילה נחושתן

בשנים האחרונות אני פועלת, בשיתוף עם חברות וחברים, בפעילות המכוונת וממוקדת בדוקטורנטים בחוגים לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בארץ. במאמר זה אני מבקשת להציג את המניעים שהביאו אותי לכך מלכתחילה, לספר על הפעילות שנוצרה ולחלוק את התובנות שהתגבשו לגבי המשך הדרך.

 

אופס! נסו לרענן את הדף :)

על איבוד (ועיבוד מחדש) של אינטואיציה אקדמית

מאת: ליאה טרגין-זלר

בספטמבר האחרון הפכתי לתלמידת דוקטור אורחת במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג'. אחרי כמעט עשור של לימודים באוניברסיטה העברית, חיפשתי מקום חדש ומאתגר כדי לכתוב את הדוקטורט. אמנם, יש לכך מספר תקדימים במחלקה, ובכל זאת, התבקשתי לספר מעט על חוויית היציאה לאוניברסיטה אחרת במהלך הדוקטורט.

קרא עוד

ובכן, אחרי לבטים, דאגות והרבה ביורוקרטיה, הגעתי לאוניבריסטת קיימברידג' בקיץ האחרון. שמחתי לגלות שקיימברידג' יפהפייה. זו עיר קסומה באמת, בינלאומית מאוד אך גם פשוטה וחמה. הלב של קיימברידג' זו האוניברסיטה הייחודית, והעיר כולה פועמת על פי קצב ליבה. במהלך הסמסטר, נדמה שכח הכבידה בעיר משתנה והכול הופך אינטנסיבי. פקקי אופניים על הכבישים בהתאם להרצאות הבוקר, ובערבים שטף של ערבי עיון, הרצאות ואירועי תרבות. בכל רגע נתון, משהו מרתק מתרחש מעבר לפינה. לקיימברידג' יש מסורת מיוחדת הכוללת שלושה סמסטרים של שמונה שבועות. בחופשת הסמסטר בין לבין, העיר נרגעת ונושמת. עייפה מהקצב אך גם מתרגשת לקראת הסמסטר הבא.

אחד הדברים הנהדרים כאן הוא שכולם רוכבים על אופניים. זו צורת התחבורה הרווחת ביותר. עבורי זו הייתה פעילות שדרשה אומץ רב, שכן, באנגליה, כיוון הרכיבה הוא הפוך.  נדמה לי ששינוי כיוון התנועה היה כה קשה עבורי מפני ששינוי כיוון התנועה כרוך בשיבוש האינטואציה האישית. זה אינו דבר של מה בכך. איבוד האינטואיציה זו חוויה מפחידה (ומסוכנת) על הכביש, אך היא התבררה גם כחוויה מכוננת מבחינה אקדמית ואינטלקטואלית. אחרי כמעט עשור באוניבריסטה העברית, הכרתי את תוכנית הלימודים בעל פה, את המרצים ואת מרבית הסטודנטים במחלקה, והם הכירו אותי. עכשיו הגעתי למקום חדש. קיבלתי פינת עבודה בחדר הדוקטורנטים ואט אט מצאתי חברים עם ענין אינטלקטואלי משותף. למדתי גם לעבוד עם מנחה חדשה ונהדרת – ד"ר יעל נברו. בהתחלה התביישתי נורא, פחדתי שלא אעמוד בקצב, חששתי שידברו על דברים שאני לא מכירה. אבל מהר מאוד הרגשתי שהלימודים באוניברסיטה העברית הכינו אותי היטב ללימודים כאן.

ובכל זאת, החיים האינטלקטואלים כאן אחרים. בסמינר המחלקתי ובשיעורים שאני משתתפת בהם, אני פוגשת חוקרים המגיעים מכל העולם. בשבוע השני ללימודים פרופ' מרסיה אינהורן הגיעה לכאן (לפני מספר שנים כתבתי מאמר לפקפוק אודותיה כאחת הדמויות המכוננות בחקר פריון – תחום עיסוקי). לא האמנתי כמה בת מזל אני. מאז הגיעו רבות וטובות. לא אלאה בשמות אבל אגלה שהתרגשתי מאוד לשמוע כשג'ודית באטלר וקתרין מקינון הגיעו. אבל זו לא רק ההתרגשות מאבק הכוכבות… אני עובדת כאן קשה. קשה ממה שחשבתי. פעם בשבוע יש סמינר לדוקטורנטים בו כל סטודנט\ית מציג\ה פרק מהדוקטורט. ואז מתחילות השאלות. אחד משתמש בממצאים שלו על כלבים ברומניה כדי לאתגר את הממצאים, השניה משתמשת בתובנות שעלו ממחקר על חוקי החלאל בטטרסטן והשלישית, ממחקר על תפקודן של נשים כראשי משפחה במלזיה. אט אט הבנתי שאת העושר האקדמי שעד כה פגשתי בספרים, מאמרים ובכנסים אני פוגשת מדי שבוע מסביב לשולחן. עם הזמן, התחילו לפנות גם אליי ולשאול – איך זה עובד בחלק שלך של העולם?

למדתי לספר (ולחשוב) על המחקר שלי על תכנון משפחה בחברה האורתודוכסית בישראל דרך עיניהם של חברי החדשים. רובם, מעולם לא הכירו מישהו מישראל. אין להם מושג מה ההבדל בין חרדי לדתי וודאי שאין להם מושג שאמצעי מניעה צריכים חותמת כשרות. השאלות הנהדרות שלהם תרמו רבות לחשיבה שלי על ממצאי הדוקטורט. דרך השאלות שלהם הבנתי שהתרגלתי לחשוב ולכתוב בצורה מסוימת אבל שאפשר גם אחרת. יתרה מכך, למדתי לאתגר חלק מהנחות היסוד שיצאתי איתם לדרך. למדתי לפרק את המובן מאליו האקדמי (ישראלי) שלי. זו לא הייתה חוויה קלה, שכן עבדתי קשה כדי לפתח את האינטואציה ואת ה'פרסונה' האקדמית שלי. אבל זו ודאי חוויה מלמדת מאוד. מתנה יקרת ערך.

בשבוע שעבר, העברתי הרצאה במחלקה למזרח התיכון כאן בקיימברידג'. "מאיפה הגעת אלינו?" שאל אחד המרצים, עניתי (בגאווה) כמובן – האוניברסיטה העברית! סיפרתי שאת שלושת התארים עשיתי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. סיפרתי שלקראת סוף הדוקטורט, חיפשתי בית אינטלקטואלי אחר כדי לחשוב בו על ממצאי המחקר. "נו, והיה כדאי?", הוא שאל אותי.

סיפרתי לו שידעתי שאלמד דברים חדשים, אבל אני מודה שלא ידעתי עד כמה.

מבחינה אקדמית ואינטלקטואלית, זו הייתה שנה נהדרת. אבל זו הייתה גם שנה קשה. תכנון המעבר והמעבר עצמו דורשים זמן ומאמץ. הם גם דורשים אקרובטיקה רבה בין האישי, הזוגי והמשפחתי. כמובן, שגם היחס לישראל ולמצב הסבוך במזרח התיכון אינו פשוט. אבל בעיקר, המעבר, כפי שניסיתי לתאר כאן, היה כרוך עבורי באיבוד האינטואיציה האקדמית שעבדתי כה קשה כדי לבנות. אחרי תואר ראשון, שני וכמעט שלישי, חשבתי שאני לקראת הסוף. תמיד חשבתי שכשאגיע לשלב הזה, השלב של סוף הדוקטורט, ארגיש שאני סוף סוף יודעת משהו. אני חושבת שאם הייתי ממשיכה במסלול המקובל, הייתי יותר קרובה לתחושה הזו. כעת, אני מבינה שהמצפן שיצאתי איתו לדרך עוצב במקום מסוים (וטוב שכך). הבחירה לצאת לאוניברסיטה אחרת במהלך הדוקטורט זו בחירה לוותר על הבלעדיות של הבית האקדמי בו עוצבת.

בחשיפה לבית אינטלקטואלי אחר יש מימד מסוכן. לוקחים סיכון כשיוצאים מהבית. יש סיכוי שהאינטואיציה תלך לאיבוד. אינני יודעת אם זה קורה תמיד, אבל זו בהחלט אחת החוויות המשמעותיות ביותר עבורי. בזמן שרכבתי על האופניים, הייתי צריכה להזכיר לעצמי בפעמים הראשונות – היצמדי לשמאל, היצמדי לשמאל. עם הזמן, התרגלתי והפסקתי לשנן את המשפט. התרגלתי. זו כמובן עוד סכנה. לא רציתי להחליף את ההביטוס האקדמי הישראלי בזה הבריטי, ולא חששתי רק מהקרירות. לכל אסכולה או צורת כתיבה יש את היתרונות והחסרונות שלה. כבכל חוויה אנתרופולוגית טובה, התרבות, מבני הכח ומערך היחסים הפנימי של כל אחד מצורות המחקר מתגלים. היתרון הגדול הוא שאחרי שהייה משמעותית בשני בתים אינטלקטואלים שונים הבחירה בנתיב אישי ניצבת בפניי במלוא יופיה. בחירה זו הייתה גם לפני כן, אבל התחזקה עם השהות כאן. חווית האיבוד הייתה קריטית עבורי כדי לפצח את המובן מאליו שלי. אינני בטוחה שחייבים לצאת מהאוניברסיטה או מישראל לשם כך. היציאה לאוניברסיטה אחרת כרוכה במאמצים רבים ולא מתאימה לכל אחד.

ובכל זאת, למדתי שיש חשיבות רבה למצוא מקומות שגורמים לנו לאבד מעט את שיווי המשקל. אבל לא פחות חשוב מזה, להדק את הקשר עם שותפים לדרך (כאן ושם) שיתמכו בנו, יעזרו לנו ויתנו לנו כלים לעבד את הכל מחדש.

 

ליאה טרגין-זלר היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ותלמידת דוקטור אורחת באוניברסיטת קיימברידג'. את עבודת הדוקטור היא כותבת על תכנון משפחה ושימוש באמצעי מניעה בקרב זוגות אורתודוסיים בישראל בהנחיית פרופ' נורית שטדלר וד"ר יעל נברו. ליאה היא מלגאית הנשיא ובשנה הבאה היא מתחילה פוסט דוק במכון וולף לחקר דת באוניברסיטת קיימברידג'.

 

קראו פחות