מאת: אדם קלין אורן

הנה שיר ילדים. אנא קראו אותו בתשומת לב:

כשאמא מטגנת קציצות במטבח / כל הבית מתמלא בריח

ואבא יושב בסלון / מלטף את ראשו הקירח.

החתול שוב שורט את הדלת בחוץ / גם הוא אוהב את הריח

ואבא קורא עוד מכתב מהבנק / שאותו לא כל כך משמח.

אמא עברה לחיתוך הסלט / החתול את הדלת שורט

ואבא קורא עוד מכתב מהבנק / ומסמן עיגולים עם העט.

אמא אומרת: "האוכל מוכן" / כולם מתיישבים לשולחן

יש קציצות וסלט ומרק חם / החתול התייאש ונרדם.

 

מה המילה הראשונה שעלתה בדעתכם כשקראתם את השיר? "בית"? "חמימות"? אולי "תאבון" או סתם "חתול"?

אה, לא?

מה לגבי "פטריארכיה, "מגדר", או שמא "חיברוּת"?

נו, ידעתי. אתם כנראה בוגרי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

השיר האמור, מתוך הדיסק 'ילד פעם', מתנגן בשבועות האחרונים שוב ושוב ברחבי המכונית, לקול זמזומם (או צעקותיהם, תלוי במצב הרוח) של ילדיי. מדובר בפרויקט המקיף שלושה-עשר שירים ושבעה חברי להקה, שבניצוחם של לי גאון (על כל המילים) ואורי וינשטוק (על מרבית הלחנים) החליטו לעשות דיסק "כמו פעם" – גם בצליל וגם במילים. התוצאה היא שירים המתמקדים בחוויות של ילדים, לפחות כמו שזוכרת אותן גאון: האח הקטן המעצבן, המסע לבקר את הדודים בצרפת, והכמיהה לחיים הנהדרים של זקנים שלא צריכים ללמוד ויכולים לטייל עם הפיליפינית כל היום. הילדים נהנים, והאמת, לפעמים גם אני – אמנם ההשפעות של 'הילד הזה הוא אני' של אטלס וקנר ניכרות למדי, ואלו של 'הכבש הששה-עשר' כבר גובלות בפלגיאריזם, אבל הביצועים והעיבודים מחפים על החלקות במקוריות פה ושם. והם אפילו משתמשים בקאזו! נכון, לי גאון היא לא יהונתן גפן ואורי וינשטוק אינו יוני רכטר (ודויד ברוזה, ויצחק קלפטר), אבל, האמת, מי כן? מדובר בקנה מידה לא הוגן, ובסך הכל, בדיסק שמצליח לדבר לילדים ולמבוגרים מבלי להתיילד או לחפף. מי שהאזין לאחרונה לשירים בשידורים המחזוריים של 'הופ – ילדות ישראלית' יודע שזה מאוד, אבל מאוד, נדיר. כשגאון ווינשטוק מעזים לפרוש כנפים ולהתרחק מההשפעות המתבקשות – למשל ב'המנון לנקיון', השיר היחיד שנכתב מנקודת המבט של הורה, ושהמקצב בו מארשי במופגן – יש לדיסק קצב וטעם מדבקים ממש.

נו, מי חשב על הביטוס בזמן שהוא קרא את הפסקה האחרונה? על הצורה שבה הטעם של הקבוצה השלטת מסווה את עצמו כטעם אוניברסלי, ובעצם מכחיש את היותו טעם כלל? כן, גם אני.

אם להודות על האמת, אני לא באמת מצליח להנות מ'ילד פעם'. אני נהנה מההנאה של הילדים והשירים נתקעים לי בראש, אבל אני עסוק מדי בלנתח אותו. אני מוצא את עצמי חושב על האלמנטים המדומיינים שמרכיבים כל נרטיב, אבל בעיקר את אלו הנוסטלגים; מחשבות על חיברות מפריעות לי לצחוק משיר הכתוב מנקודת המבט של עיפרון המחכה שיגיעו כבר שיעורים בחשבון; המונחים המוזיקליים שוינשטוק זורק לתוך השירים מדי פעם מתחברים אצלי לטוקבקים לגבי שקיעת התרבות ואני מנסה להרכיב תיאוריה העוסקת בילדים כסוכנות פיקוח להוריהם במקום להיפך; אני קורע את שיר האהבה 'עידן' מתוך הלחן המתוק, מבתר אותו באיזמל של עבודתה של אווה אילוז, ושם אותו מתחת למיקרוסקופ שסיפקו לי בני הזוג בק. כאשר כולם סביבי נמסו משיר הערש הענוג החותם את הדיסק, אני חשבתי "אבל הסכסוך! מה עם הסכסוך?!"

בשביל להפסיק עם זה, שמחתי לגלות שההרכב מגיע להופעה ב'מעבדה' בירושלים. מנסיוני, בהופעה קל יותר לשקוע אל תוך החוויה. אולי זה בגלל שהחושים לא יכולים לעסוק בשום דבר אחר. אולי דווקא בגלל הנוכחות של הרבה אנשים המרוכזים באותה החוויה עצמה. דורקהיים, אתם יודעים.

איזה Flow ואיזה נעלים.

לאחר שרכשתי את הכרטיסים (זימל), שיעשעתי את הגדולים בזמן שהאשה החליפה חיתול לתינוק (באטלר) וחלפתי על פני הסדרניות שהתאמצו מאוד להתעלם מאיתנו (גופמן), התפניתי לסייע לכולם להתיישב באולם (בנוי כמו אמפיתיאטרון, ולכן מעלה אסוציאציות של כבוד ומעמד, ולכן לפברה).

אנחנו יושבים בשורה העליונה, בדיוק מעל עמדת הסאונדמן, ואני חושב: "עם כל המכשירים שלו, הגבולות בין אדם ומכונה מטשטשים, והוא נראה כמו סייבורג. בעצם, זה כבר נרמז בשם שלו, איש-צליל, במילה אחת, אבל באנגלית. גם זה הגיוני, כי תהליך הגלובליזציה מאפיין בישראל בעיקר את הבורגנות האשכנזית. לא פלא שרק בשיר 'המנון לנקיון' יש מוטיבים מזרחיים, ושאר השירים נשמעים רוקיסטים לגמרי, מערביים לגמרי. והנה ילדה יושבת לפני הסאונדמן, בת שבע או פחות, וכבר היא לובשת מגפי עור המגיעים כמעט עד לברך. וזה מתקיים במקביל לפאניקה המוסרית לגבי פדופיליה, שלא לדבר על..."

אההההה!

לאן נעלמה היכולת שלי סתם להנות? לשקוע לתוך מופע צבעוני של מוזיקה שמחה, בלי לשים אף מילה במשפט הזה במרכאות כפולות ומבלי לנתח מבחוץ? מבלי להשתמש בהטיית הראש האנתרופולוגית (30 מעלות לימין)? בלי לינקים, בלי מראי מקום, בלי לשבור ולבנות מחדש. מתי שכחתי איך להשתתף באופן אקטיבי באקט נרטיבי – בדיוני או אמיתי? ולמה אני מדבר ככה?

אני יודע בדיוק מתי. בסוף יוני 2000 התכוננתי במשך שבוע אינטנסיבי מאוד, בחברת כמה ידידים, למבחן של זאב רוזנהק בקורס 'מבוא לסוציולוגיה'. בתום אותו שבוע, לאחר שעות של דיונים, מאות עמודים של מאמרים והררים של ערגליות גיליתי שצימחתי משקפי לייזר: בכל תופעה עליה התבוננתי נמוגה החזית ונחשפו החומרים הגולמיים המרכיבים אותה, משתוקקים למיון, קיטלוג וניתוח. זו הייתה חוויה חדשה כשם שהייתה מרנינה.

אבל הסתבר שאת משקפי הלייזר לא ניתן להסיר. הם איתי בביקור אצל ההורים, בחדר הכושר, כשאני מתבונן על הילדים משחקים, בזמן שאני מלמד, כשאני בשירותים. וזה נהדר, ומשחרר; ומגביל, ומעיק.

בתחילת ההופעה, עלו לבמה הנגנים, ואחריהם המלחין, ואז הזמר, ואז, לבסוף, כותבת המילים והזמרת – לי גאון. הצעד הראשון שלה על הבמה היה מהוסס, כמעט מגומגם, אבל תוך שבריר שניה נמרח חיוך על פרצופה וצעדיה הבאים היו כבר מלאי אנרגיה, קופצניים, משדרים – לגמרי במכוון – תחושת בטחון ונוחות. בני הבכור – בן שש ואסימון – פנה אלי בארשת רצינית ואמר: "אבא, האשה הזאת נורא מתביישת להיות על הבמה. מסכנה."

אלוהים אדירים! זה מדבק!

 

אדם קלין אורון כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.