סוציולוגיה של יומיום

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י שוב.

“This is from Mathilda”

גליה פרנק

דמו בעיני רוחכם מאורע שכבר חוויתם פעמים רבות. אתם נכנסים לאולם קולנוע חשוך, אוחזים בידיכם דלי פופקורן, אפופים בציפייה המתלווה לצפייה בסרט. אתם מתיישבים במקומכם, הסרט מתחיל ואתם נשאבים אל עולם חדש, מלא בדמויות שלא הכרתם ובעלילות מפותלות ומרתקות. האם חולפת במוחכם המחשבה, גם אם לרגע, בנוגע לזהות השחקנים  שמבעד למסך? האם אתם שואלים את עצמכם מי הם? בני כמה הם? מהי החוויה שלהם בעת יצירת הסרט? אולי איך הרגישו בפעם הראשונה שקיבלו ביקורת? האם הם גדלו בבית עם שני הורים? בדירת חדר בבניין רב קומות? האם תמכו בבחירתם להיות שחקנים? האם הם מרגישים אהובים? או שאולי זו הסיבה שהתחילו לשחק מלכתחילה?

המשך קריאה >
אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון את העמוד שוב

תעתועי התפתחות

מיכל אלגוי

 

אני יושבת על כיסאות ההמתנה בטיפת חלב. הדלתות צבועות בצבעים עזים וחלל ההמתנה נראה ריק בלי הצעצועים והמשחקים שהיו נמצאים שם בשפע טרם תקופת הקורונה. אני נזכרת בבריכת הכדורים הצבעוניים בה היו ילדי משחקים לפני שהגיע תורם לקבל חיסון, ואיך תמיד תהיתי לעצמי האם הבריכה עצמה היא לא החיסון האולטימטיבי. כשמגיע תורנו, האחות שואלת אותי אם הילד כבר יודע להקיש שני צעצועים זה בזה. אני עונה שלא ותוהה לעצמי למה זה חשוב, מדוע היא לא שואלת אותי במה הוא דווקא מתקדם לגילו?

המשך קריאה >
אופס! כנראה שמשהו השתבש. נסו לטעון את הדף שוב

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת" (ירח, נתן אלתרמן)

כתבה: הדר ויסמן

ערב לפני ליל סוכות אני מחליטה לצעוד ברדיוס הקילומטר שלי (בשל מגבלות הסגר) לכיוון שכונת בית וגן, בניסיון נואש להשיג לולב ועלעלי סכך במחיר שווה לכל נפש. הרחובות בקרית יובל די ריקים, החנויות סגורות, ורק השמש השוקעת והMaps Me מלוות אותי בדרכי לשכונה. הפעם האחרונה בה נכנסתי לבית וגן הייתה לפני שמונה שנים, כשרציתי להתפנק במאפה טעים בהפסקת העשר בתיכון (החילוני) בו למדתי, שנמצא סמוך לשכונה. בעודי נכנסת פנימה, שמתי לב לשינוי באווירה: גברים לבושי חליפות שחורות צועדים יחד עם ילדיהם בין דוכני ארבעת המינים וילדים קטנים רצים בין הדוכנים ומוכרים לעוברי האורח דקלים לסכך, אתרוגים מהודרים וקוישיקלך[1] יפהפה בתוכו ארוזים ערבה, הדס ולולב. אני שומעת שיחות צד בין הגברים על טיב האתרוגים והלולבים, על ההבדל במחיר בין הערכות המהודרות לרגילות, כשכל מה שמעניין אותי הוא הקוישיקלך היפהפה הקלוע, מתבוננת בו ומנסה לפענח איך קלעו אותו, תוהה מי עמל עליו, האם הוא עשוי מלולב כשר ומהודר, או שמא מלולב נחות, שהרי מדוע לבזבז לולב מהודר לנשיאת ארבעת המינים בלבד.

המשך קריאה >
אופס! חלה תקלה בהעלאת העמוד, נסה.י לטעון אותו שוב :)

תפזורת מזון רוחני בסל קניות הכרחי

מאת: ריקי ענתבי

 

ההליכה לסופר מעולם לא הייתה מאתגרת כל כך עבורי. אני שמה מסיכה, כדאי גם כפפות, מחליפה אותן שוב ושוב והנה נגעתי בפנים. כל מעגל החיטוי הלך לטמיון.       
בסופר השכונתי מדפי הביצים מתרוקנים במהירות שיא. אני מזהה פרצופים שמגיעים מדיי יום לבדוק אם אספקה חדשה הגיעה. באחת הפעמים רציתי לשאול מתי יגיעו ביצים, אבל מרוב שזו שאלה כל כך פופולארית הקופאי כבר זימר את אותה תשובה קנונית: "אנחנו לא יודעים. אולי בשישי, או שתנסי להגיע מחר בבוקר". כמה ימים אחר כך, ההורים שלי חזרו מאושרים עם קרטון ביצים ביד והודיעו שכל משפחה רשאית לקבל רק חבילת ביצים אחת עקב הביקוש.  

המשך קריאה >
אופס! נסו לטעון את הדף מחדש :)

הרהורים על פאטנם בתור בסופר

מאת: תמר וינוגרד

מבין כל השינויים המוזרים שהתרחשו במהלך תקופת ההסגר של הקורונה, הפתיע אותי לגלות שאחד הדברים שהכי התגעגעתי אליהם היה המנהג המעט-תימהוני שמכונה people watching (או צפייה באנשים – בעברית צחה). לפני הקורונה הייתי יוצאת לרחוב עם כוס תרמית מלאה בקפה, יושבת על ספסל, ובוהה באנשים שעוברים לידי ומולי. יש בזה משהו מרגיע עבורי. הפסיפס האנושי המורכב והרחובות של השכונה יוצרים ערבוב של מוכרות וזרות שמדבר אלי, שמנחם אותי. משהו בפסיפס המורכב הזה היה כל כך חסר לי בתקופת הקורונה. במקום לצאת לרחוב, הייתי מוצאת את עצמי לוקחת כוס תרמית מלאה בקפה, מתיישבת על הספה, וצופה באנשים דרך הפיד של פייסבוק. וכמו שכולנו יודעים –  זה ממש לא אותו דבר.

המשך קריאה >

כשהנפש פוגשת את העיר – מחשבות על החוויה האורבנית בעקבות גאורג זימל

הסוציולוג הגרמני גאורג זימל (1918-1858), שהיה ממנסחי תיאוריית האינטראקציוניזם הסימבולי, מבקש במאמרו המפורסם "העיר הגדולה וחיי הנפש" להבין כיצד חיי הנפש מושפעים מהעיר הגדולה. ממבט ראשון נראים השניים מרוחקים זה מזה, אך נדמה שעל אף המרחק בין הנפש – רכושו של היחיד, לבין העיר הגדולה – מקומה של חברת ההמונים המודרנית, מצליח זימל לקשור קשר ייחודי ביניהן.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

על פמיניזם וטלוויזיה ישראלית

מאת: שיר ידיד

העיסוק בסוגיות מגדריות ובדבר מקומן של נשים בחברה הפך מרכזי יותר ויותר בשנים האחרונות. יתרה מכך, נדמה כי השיח המגדרי אינו יורד מסדר היום, והוא מציף סוגיות העוסקות הן בתפקידיהן השונים והמורכבים של נשים והן בחלוקת העבודה בין גברים לנשים. ביטוי לכך ניתן לראות בכתבה שפורסמה במוסף התרבות של עיתון 'הארץ',[1]ומציעה ביקורת לשני ראיונות  טלוויזיוניים שנערכו עם שתי נשים מפורסמות בבידור הישראלי. במאמר זה אנתח את הכתבה תוך שימוש בשתי תיאוריות מגדריות שונות, ואבקש לטעון כי למרות ההתקדמות הרבה שנעשתה לאורך השנים במעמדן של הנשים, אנו עדים למקרים רבים של רגרסיה. בכתבה שנדונה ניתן לראות את נקודות האור וההתקדמות שנעשתה מחד, ואת הקשיים והאתגרים שעדיין נכונו לפמיניזם מאידך.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הפין המכוער

מאת: אור גיל

מתוקף מעמדי כסטודנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ובל נשכח – כאשה, אחד מהתחביבים האהובים עלי הוא ניהול שיחות סלון על מגדר ופמיניזם בשעות הלילה הקטנות. כאלו שמתחילות בקלילות ובשימוש יתר במילה פטריארכיה, מתפתחות לתחרות ניים-דרופינג שמבוססת על מי שיננה יותר שמות מהמקראה למגדר, ונהפכות לממש רציניות כשאני זורקת לאוויר מילים כמו "הכל, פרפורמנס, אין, מגדר" (לא בהכרח בסדר הזה). אלו הם הדיונים הקלאסיים, שאחריהם אני יכולה להניח את הראש ולהירדם בתחושה שאני בעצם בדרך להיות אישה ממש חזקה.

אולם לאחרונה, מבקר בסלון שלי נושא שיחה חדש המדיר את שנתי בלילות: הוא-הוא הפין המכוער.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הקול זה לא הכל

מאת: אליעזר היון 

לאמיתו של דבר, ד"ר אורי שוורץ, היה די מופתע כשגילה כי מאום לא נכתב בספרות הסוציולוגית אודות מקומו של הממד הצלילי באינטראקציות חברתיות: "אתה בדרך כלל יוצא לחקור כשמשהו מעניין אותך ואתה מגלה שאין ספרות ואין דאטה", אומר שוורץ, שמאמרו  The Sound of Stigmatization[1] הפך למאמר מכונן שאף זכה בפרס 'המאמר המצטיין של האגודה הסוציולוגית הישראלית'.

שוורץ מצא שהעיסוק הסוציולוגי בחושים מתמקד בעיקר בממד החזותי, בחוש הראייה, ושהמשמעות החברתית של הצליל, הקול ורמת העוצמה שלו לא נחקרו כלל. הוא יצא לשכונות פריפריאליות המאופיינות באוכלוסייה המוגדרת כ'חלשה' וראיין סטודנטים השוכרים בהם דירות על החיים בשכונה. התוצאות שלו היו מרתקות. 'הסטודנטים רצו להבחין את עצמם מתושבי השכונה, והדרך העיקרית שלהם לעשות זאת היתה לדבר על צעקות וקולניות, שהם זיהו עם אוכלוסיות 'קשות', לרוב מזרחיות ועניות', אומר שוורץ, 'הם לא רצו להיות חלק מהן'.

הסטודנטים, מתברר, הרבו לשוחח בינם לבין עצמם על אותה 'קולניות', וביקשו להיזהר שלא להיות 'מוכתמים' ממנה, להיבדל מתושבי השכונות.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

איכות, טעם וגבולות חברתיים

מאת: תמר שלם

חודש פברואר האחרון, הזדמן לי לקחת חלק בקורס של פרופסור תמר אלאור על 'תרבות חומרית' בהודו. המסע בהודו התמקד ביצירה של בדים ובסגנון ההודי שמתגלם בהם. מתוך חוויותיי במסע ובאמצעות רעיונותיו של בורדייה, אתמקד בהיווצרות של סגנון. באופן ספציפי, בדינמיקה בין המערביות להודיות שמייצרת את הטעם המערבי ובו בעת מגדירה את הסגנון ואף את החברה ההודית.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

רוצה שווה יכולה. אך מי אמור לפתוח לי שער?

מאת: נועה נוימארק

בחודש דצמבר האחרון השיק ערוץ הילדים קמפיין בשם "רוצה שווה יכולה", שמטרתו לעודד בנות להאמין בעצמן. הקמפיין מורכב מקליפ של שיר הנושא, אותו מבצעת שירי מימון למילים של נועם חורב, וכן שורת תצלומים של סלבריטאיות ונשות מפתח, וגם מעט גברים שהחליטו לתמוך. בעקבות קמפיינים מוצלחים קודמים שהוביל ערוץ הילדים, ונוכח החשיפה התקשורתית והכסף שיש בידיו, החלטתי שישנה חשיבות רבה בבחינת המסרים המועברים בקמפיין האחרון. על-פניו מדובר במסר חשוב, המועבר על-ידי ערוץ תקשורתי בעל השפעה: ערוץ הילדים מעודד בנות להאמין בעצמן, ומפיץ את המסר שהן יכולות להיות מה שהן רק רוצות. אבל עם כל הפרחים והשושנים, חשוב שנשים לב גם להיבטים יותר מורכבים של המסר.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

Emojim All the People

מאת: אור גיל

מכבים אורות, מנתקים את הפלטה ומפסיקים את סבב הקטאן בעיצומו – כך, לרקע ברכת "ברוך שהחזירנו הפלאפון", הבדלנו עוד יום מקודש לחול וחיברנו את עצמנו לשקע של העולם. אך לא היה זה מוצאי שבת רגיל, שכן אף אחד לא חזה את הקצר, שעם שאלה אחת הפיל את משכננו והאפיל את הסלון. בעודי יושבת על הספה, נושמת לסירוגין בין צלצול להודעה, בת דודתי, ג'ינג'ית שכבר יודעת משהו על העולם, העלתה בפני את הסוגיה הקשה מכל – למה אין אימוג'י ג'ינג'י? הסתכלתי עליה בתדהמה, לא האמנתי שזה מה שבאמת מפריע לה, מנגד לעובדה שעדיין אין אימוג'י של פלאפל.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

Dream Job

מאת: נופר טל

דירוג 100 החברות הנחשקות בישראל בשנה החולפת של עיתון "the marker" ביחד עם חברת המידע העסקי[1]BDI, חמש חברות הייטק המוכרות לנו היטב מדורגות בעשרת המקומות הראשונים, כאשר גוגל קוטפת את המקום השני.

איך ניתן להסביר שבשנת 2016, אנשים אינטליגנטים, אקדמאים ומשכילים בוחרים לעבוד מספר שעות בלתי מוגבל ולהכתיר את חברות ההייטק המובילות כעבודת החלומות ופסגת השאיפות של כל אדם? בשביל מה אנחנו עובדים?                             

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לייזר: מחשבות על מיטת הטיפולים

מאת: תמר טיין

אני שוכבת על  המיטה הלבנה, המכוסה אל-בד. היא יושבת לידי, בחורה צעירה, שערה קצר. אני זעה באי-נוחות. לפני רגע שמעתי אותה צועקת בקוצר רוח על פקידת הקבלה. היא רצתה לצאת להפסקה קצרה, להתאוורר, לדבר רגע בטלפון. האווירה הייתה מתוחה. ניסיתי לשבור את הקרח ומלמלתי איזו בדיחה טיפשית כשנכנסתי לחדר. היא התעצבנה עליי שלא באתי מגולחת לגמרי ושלחה אותי חמושה בסכין גילוח לחדרון אחסון קטן שעבר הסבה חלקית לחדר גילוח.

המשך קריאה >