מאת: לירון שני

"... אנתרופולוגים ישראלים, גם כשהם כותבים על אחרים, הם כותבים על עצמם. הם לא מצליחים למדר את עצמם ואת היכולת הביקורתית מתפוגגת. השורשים והזהות הופכים להיות שאלות אנתרופולוגיות" (חיים חזן, ציטוט מתוך הספר, עמ' 218).

הקהילה האנתרופולוגית בישראל היא קהילה קטנה, מצומצמת. לא יותר ממאתיים איש המגדירים את עצמם כאנתרופולוגים, כאשר חצי מהם הינם סטודנטים לתארים מתקדמים (שני ושלישי). יתרה מזאת, כאשר מונים את מספר האנתרופולוגים אשר מכהנים כחברי סגל פעילים באוניברסיטאות כיום, מגיעים לפחות משלושים. למרות זאת, רבים מהסטודנטים בתואר הראשון וגם בשני נמשכים ללימודי האנתרופולוגיה. יש משהו באקזוטיות, במגע עם האנשים ובגישה הנטועה במקום ובהקשר שקוסמת לסטודנטים (ואני ביניהם). אז כיצד מסבירים את הפער בין הפופולריות שלה בקרב הסטודנטים לשוליות האנתרופולוגיה בישראל ולקהילה הקטנה, ויש האומרים, המצטמצמת?

תשובה אפשרית לכך ולשאלות נוספות ניתן למצוא בספרה של אורית אבוהב, 'קרוב אצל אחרים – התפתחות האנתרופולוגיה בישראל' אשר יצא לפני כמה חודשים בהוצאת רסלינג. ספר זה, המבוסס על עבודת הדוקטורט של אבוהב אשר נערכה במחלקה בירושלים, מגולל את סיפורה, התפתחותה ואולי גם את שקיעתה של האנתרופולוגיה הישראלית.

אך לפני שנמשיך, וידוי קטן. אמנם בשם "אורית אבוהב" נתקלתי כבר במבוא לאנתרופולוגיה עם מאמרה 'חתונת הדמים' על מתנות בחתונה, המבוסס על מחקרה לתואר השני; אך לאורית עצמה התוודעתי רק כאשר התמניתי למזכיר האגודה האנתרופולוגית, תפקיד אותו מילאתי במשך שנתיים, בזמן שאורית כיהנה כיושבת ראש האגודה. אבל חוץ מהגילוי הנאות המתבקש, יש לדעתי משמעות להכרות עם אבוהב כאשר קוראים את ספרה החשוב. חוט השני המלווה את הספר לכל אורכו מאפיין גם את שלוש השנים בהן כהנה כראש האגודה, והוא תחושת שייכות ואמפטיה חזקה לקהילה האנתרופולוגית בישראל. אבוהב, באופן מצוהר וגלוי, אוהבת את השבט אליו היא משתייכת, ותיאור תולדותיו בישראל מלווה בהרבה אמפטיה, רגישות וסלחנות.

הספר נפתח בתיאור רפלקסיבי ורגיש של הקריירה של אבוהב עצמה ואת היחשפותה לאנתרופולוגיה. מהיותה אחת מהתלמידות הראשונות לאנתרופולוגיה בשנות השבעים בירושלים, דרך כהונתה כמזכירת האגודה האנתרופולוגית בימיה הראשונים, ועד החזרה המאוחרת שלה לדוקטורט בתחילת שנות האלפים והתמנותה לראש האגודה. במשך זמן זה, בהיותה מרצה לאנתרופולוגיה במכללת בית ברל, ליוותה אבוהב והייתה חלק מהתגבשות הקהילה האנתרופולוגית, תוך הכרות אישית עם רוב חבריה, כולל השתתפותה בעריכתו של אחד מקבצי המאמרים האנתרופולוגים היחידים בעברית – 'ישראל: אנתרופולוגיה מקומית'. דרך התיאור של אבוהב ניתן להבין קצת את הקסם שבאנתרופולוגיה ואת חשיבות הוראת האנתרופולוגיה כפתיחת צוהר אל עולם מעניין זה.

אחד ממאפיינייה הבולטים של האנתרופולוגיה הישראלית הוא עשיית אנתרופולוגיה בבית, כלומר בחברה הישראלית על מרכיביה השונים. אבוהב לקחה מאפיין זה צעד קדימה וערכה אנתרופולוגיה על האנתרופולוגיה בבית. היא בחרה ללוות את האנתרופולוגיה בארץ בשלוש זירות עיקריות: במוסדות המחקר וההוראה, באגודה האנתרופולוגית ובעזרת סיפורי החיים של אנתרופולוגים שונים. בצורה זו ניסתה אבוהב לצייר תמונה רחבה ככל האפשר של האנתרופולוגיה בישראל.

 תיאור הזירה הראשונה – מוסדות המחקר וההוראה – הוא הגדול והמרכזי מבין פרקי הספר. בחלקו הראשון, שהוא חשוב מבחינה היסטורית תיעודית אך עמוס מאוד בפרטי תכתובות, מסמכי ארכיון ואנקדוטות היסטוריות, היא מתארת את הניסיונות לפתח את האנתרופולוגיה בארץ משנות העשרים והשלושים. במרכז חלק זה עומדות דמויות כמו רפאל פטאי, אריך בראואר1 ואחרים, אשר פעלו בשולי הקהילה האקדמאית בארץ ולא הצליחו להשפיע עליה. הנושא הופך למעניין יותר כאשר אבוהב מתארת את פרויקט ברנשטיין בשנות השישים ואת מי שעמד בראשו, מקס גלקמן. גלקמן, מי שראוי להיחשב כאבי האנתרופולוגיה בארץ,  הנחה במסגרת הפרויקט מספר רב של תלמידי דוקטורט אשר למדו אנתרופולוגיה במנצ'סטר וחקרו בארץ, ומאוחר יותר ביססו את הדיסציפלינה בארץ. אבוהב מתארת את השפעתו של גלקמן ושל ההתערבות הקולוניאליסטית הזו בעיצוב האנתרופולוגיה בארץ.

דגש מיוחד נותנת אבוהב להתפתחות האנתרופולוגיה במחלקה באוניברסיטה העברית, אשר צירפה לשירותה אנתרופולוגים לאחר הקמת המחלקה (המתחרה) בתל אביב ובעיקר לאחר שאייזנשטדט, שלא ראה באנתרופולוגיה דיסציפלינה נפרדת, עזב את תפקיד ראש המחלקה. אבוהב מתארת כיצד התפתחה האנתרופולוגיה בירושלים על ידי בוגרי מנצ'סטר יחד עם אנתרופולוגים מארה"ב שיצרו שילוב של האנתרופולוגיה החברתית האנגלית והתרבותית האמריקאית. האנתרופולוגיה במחלקה הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים כאשר היו בה כשמונה אנתרופולוגים פעילים2. כיום, ניתן לתאר את מצבה כסוג של שפל גם בעקבות המספר הקטן של האנתרופולוגים וגם בעקבות הטלטלות שהמחלקה, ובייחוד החלק האנתרופולוגי שלה, עברו בשנים האחרונות. אבוהב מזכירה בקצרה פרשיות אלו אך לא מפרטת יותר מדי, גם משום שבעת כתיבת הספר חלק מהפרשיות עדין לא הסתיימו, אך, נדמה לי, שגם מתוך רצון להימנע מכניסה לסוגיות מעוררות מחלקות. בדומה לכך, כאשר היא סוקרת את שאר המחלקות בארץ, היא מזכירה אך לא מפרטת את המחלוקת אשר התפתחה בין בכירי האנתרופולוגים בתל אביב3, אשר משפיעה על האנתרופולוגיה בתל אביב גם כיום, כאשר רובם כבר פרשו.

הזירה השנייה, האגודה האנתרופולוגית, היא המעניינת פחות לדעתי, גם בגלל שוליותה היחסית ביחסי הכוחות בזירות הכוח באקדמיה – שולים בתוך דיסציפלינה שולית – וגם בגלל התיאור הפרטני והעמוס של הכנסים והמפגשים של האגודה. הפרק גם כולל את שאלת הזיהוי הפוליטי של האגודה ושל האנתרופולוגים בפרט. אבוהב סוקרת את גילויי הדעת של האגודה, בהם עסקנו בגיליונות קודמים של פקפוק, בעקבות ביקורו של מייקל למבק והויכוח האם על האגודה לצאת בגילוי דעת בעקבות עופרת יצוקה. סוגיה חשובה שאבוהב, כמו האגודה עצמה, משאירה פתוחה.4 

בניגוד לכך, הזירה השלישית, בה אבוהב מתמקדת בסיפורי החיים של האנתרופולוגים, הינה זירה מבטיחה ומעניינת. היא מנסה לעמוד על הסיבה שבגללה בחרו האנתרופולוגים בישראל באנתרופולוגיה ומתארת את מסלול החיים שלהם. היא מגדירה שלוש מטאפורות שמאפיינות את רוב סיפורי החיים: האנתרופולוג כמהגר, מטאפורה הכוללת תחושות של שוליות, נוודות ורגישות רב-תרבותית; האנתרופולוג כמחויב, הכוללת הזדהות עם האחר, ומעורבות חברתית; וכן האנתרופולוג כסקרן. במהלך הפרק מנתחת אבוהב את סיפורי החיים של מגוון רחב של אנתרופולוגים בעקבות ראיונות עומק וניתוח ביוגרפיות של מייסדי האנתרופולוגיה, אנשי הדור השני וממשיכיהם. דני רבינוביץ' מבטא זאת יפה בספר כאשר הוא טוען: "יש דבר שקיים אצל כל אדם – יותר מודגש אצל אנתרופולוג, והוא התחושה שבכל מקום אתה חיצוני, מסתכל על דברים מקרן זווית. זה משהו שאני זוכר את עצמי מאז ומתמיד. השתתפות חלקית, זו עמדה של אנתרופולוג. דבר שבא לידי ביטוי ומיסוד אצל אנתרופולוגים. שם, אבל לא לגמרי שם." (עמ' 215).

במהלך הפרק עוסקת אבוהב בצורה מעניינת בשאלות הקשר בין הביוגרפיה של החוקר לבחירת נושאיו ולמסקנותיו, המחלוקות לגבי השאלה האם על האנתרופולוג לייצג את המציאות או לפעול לשנותה, ובעיקר, מנסה להראות שהאנתרופולוגיה לא הייתה אנתרופולוגיה מגויסת בשביל הממסד.

זהו בעצם הטיעון העיקרי של אבוהב, החוזר פעמים רבות לאורך הספר כולו. הטענה, אשר באה לידי ביטוי בצורה מפורשת בפרק האחרון, הינה שהאנתרופולוגים בישראל תמיד היו ביקורתיים כלפי הממסד ואמפטים כלפי הנחקרים. אבוהב יוצאת בצורה נחרצת כנגד טענות רבות אשר הוטחו כלפי האנתרופולוגיה המקומית על כך שהיא שירתה את הממסד כדי להחליש ולשלוט ב"באחר": פלשתינאים5, מזרחים, נשים וכו'. היא יוצאת כנגד אלו שאינם מפרידים בין הסוציולוגיה לאנתרופולוגיה בביקורתם על התגייסותם של החוקרים לבינוי האומה6, וטוענת שגם כאשר פעלו האנתרופולוגים בשירות המדינה, כגון מחקרי מושבי עולים בסוכנות היהודית, הם תמיד היו ביקורתיים כלפי הממסד וניסו להביא את קולם של הנחקרים7. אבוהב חוזרת לאחד היסודות המרכזיים של האנתרופולוגיה ודורשת מהמבקרים וגם מהקוראים לבחון את המחקרים בהקשר ובזמן שבו נעשו, והיא יוצאת כנגד אימוץ תיאוריות ביקורתיות המיובאות מחו"ל אשר אינן רגישות דיין למורכבות המקומית.

במבט ראשון נדמה שיש כאן מעשה לא ביקורתי בעליל, אך יתכן שדווקא טיעונה של אבוהב, באווירה האקדמית בימינו, הוא הביקורתי והחתרני ואולי גם האמיץ. להגן על החוקרים מדורות קודמים ולהבין מאיפה הם באים, הינו מעשה שכמעט ושאינו מקובל באקלים האקדמי הנוכחי, ואולי בכך קיימת אמירה משמעותית.

את הגישה של אבוהב כלפי האנתרופולוגיה בישראל הגדירה יפה אחת האנתרופולוגיות איתה שוחחתי על הספר כעמדה מגוננת. אבוהב מלאה אמפטיה לנחקריה/עמיתיה ובעיקר קנאות לשבט שלה, שבט האנתרופולוגים בישראל. מתוך הספר עולה אותה תשוקה וסקרנות לאנתרופולוגיה ואנשים, אשר גרמה לסטודנטית הצעירה בשנות השבעים לפנות לכיוון הזה.

למרות כמה מגרעות – פירוט יתר הנובע מהיותו של הספר עיבוד לדוקטורט, המנעות מהצגת מחלוקות וסוגיות שנויות במחלקות, ובעיקר, העדר אינדקס (רעה חולה בכל ספרי רסלינג) – זהו ספר חשוב מאוד. לדעתי, מדובר בספר חובה לכל סטודנט לאנתרופולוגיה ולכל מי שמתעניין בדיסציפלינה ובאקדמיה בכלל. הספר עוסק בשאלות משמעותיות על מהות הגישה האנתרופולוגית, הקשר המוסדי לסוציולוגיה, האיום מלימודי תרבות, השפעת הלאומיות על עיצוב המדע ועוד. יש בספר גם שלל ציטוטים ותובנות מרתקות של אנתרופולוגים על האנתרופולוגיה ועל האנתרופולוגים. אך בעיקר, התיעוד ההיסטורי של התפתחות האנתרופולוגיה בארץ, לצד עיסוק מעניין בשאלות מתודולוגיות ומוסריות חשובות, יוצר פסיפס עשיר, מלמד ומעורר מחשבה על המחקר החברתי בכלל ועל האנתרופולוגיה בפרט.

 

1 על בראואר אבוהב אף הכינה סרט, "המזוודה של אריך" בביומה של יעל קציר.

2 הרווי גולדברג, דון הנדלמן, אריק כהן, יורם בילו, איל בן ארי, דני רבינוביץ, מאירה וייס, תמר אלאור ודון סימן.

3 מחלוקות תיאורטיות, אמפיריות ואישיות שהתפתחו בין משה שוקד ושלמה דשן, אל מול עמנואל מרקס וחיים חזן.

4 הכנס השנתי של האגודה האנתרופולוגית הישראלית בנושא "הבית – מבטים אנתרופולוגיים", יתקיים ב-29-30 למאי 2011 באוניברסיטת חיפה. פרטים באתר האגודה.

5 רבינוביץ, דני. 1998. אנתרופולוגיה והפלסטינים. רעננה: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל.

6 רם, אורי. 2006. הזמן של ה'פוסט'. תל אביב: הוצאת רסלינג, עמ' 81.

7 סוגיה שלדעתה תרמה לכך שהאנתרופולוגים כמעט ולא הצליחו להשתלב בשירות הציבורי.

 

לירון שני הינו מוסמך לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית. הוא כותב כיום דוקטורט בנושא: "בין סביבה, אדמה ומדינה – המאבק על השטחים הפתוחים בישראל", בהנחיית פרופ' דני רבינוביץ' באוניברסיטת תל אביב.