למען תיאום הציפיות ביננו, קוראים וקוראות יקרים, בחרתי לחלק את הריאיון לשניים: החלק הראשון מתמקד  בהקשר הרחב יותר וברקע לתהליך המחקר של אלכס, ומסתיים בתצלום של אריה לוגם מים (תמונה שראוי להקדיש לה כתבה נפרדת), והחלק השני צולל לעומקו של תהליך המחקר והכתיבה, בדגש על עצות פרקטיות לכתיבת תזה מצטיינת, מאחד שעשה את זה. למזלכם לא הצלחתי לפצל את סוגיית תפיסת התפקיד, הנוגעת בשילוב בין העולם האקדמי לשוק  העבודה שמחוץ לאקדמיה, משום שהגישה המיוחדת של אלכס מתפרצת בין השורות לאורך הריאיון כולו. אה, ואם תחפצו לקרוא עוד על המחקר של אלכס, תוכלו למצוא מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של המחלקה[1], ותוכלו לכתוב לו למייל: alexandr.bucevschi@mail.huji.ac.il.

בואו נתחיל.

 

 

הדר: היי אלכס, אנחנו קצת מכירים מפקפוק בשנה שעברה, ויצא לי קצת לפגוש אותך בהקשרים של המסלול ללימודי הארגון, אבל לא יצא לנו להכיר באמת. אז, תספר לי ולקוראים קצת עלייך.

אלכס: אני בן 29, יועץ ארגוני, עובד בחברת היעוץ נירם גיתן, עד לא מזמן הייתי פרילנסר, לשעבר יועץ ארגוני בצבא, למעשה הייתי 7 שנים בצבא במסגרת מסלול עתודה. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. בימים אלו אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי במחלקה.

הדר: וואהו, כמה דברים הספקת לעשות בכל כך מעט זמן.. הכל היה ברצף?

אלכס: לא.. הייתה לי שאיפה לעשות ברצף, אבל זה לא יצא לפועל. עשיתי תואר ראשון בין 2010-2012, ובזמנו גם פרסמתי מאמר באסופת מאמרים של פרופ' גילי דרורי, לאחר מכן עשיתי שנתיים הפסקה כדי להתאקלם בתפקיד שלי בצבא.

הדר: מה עושה יועץ ארגוני צעיר בתחילת דרכו בצבא?

אלכס: התחלתי בתור עוזר יועץ, הרבה סקרים, עיבוד נתונים... ב2014 אני חוזר לאוניברסיטה לתואר השני, במקביל לתפקיד בצבא, בצפון, אתגר בפני עצמו בגלל המרחקים. הלוואי והיינו בימי הזום באותה תקופה.. (צוחק).  בשנתיים הראשונות בצבא נגעתי בהרבה תחומים כמו מיון, אבחון, הערכת ביצועים ועוד. עשיתי הרבה עבודת שטח- סיקור החיילים בשטח, בדגש על קווים מבצעיים בלבנון ובהדרגה נכנסתי לתהליכים יותר מורכבים בעיקר בצוק איתן.

הדר: ומה עשית בשלבים מתקדמים יותר בתפקיד?

אלכס: בשנה האחרונה התחלתי לעשות ליווי של מפקדים, שבא לידי ביטוי בבניית צוות, אבחון צוות, תהליך שינוי ועוד דברים שבדרך כלל עושים בפרקטיקום.

הדר: עם יד על הלב, אהבת את מה שעשית?

אלכס: זו הייתה תקופה של התלבטות מקצועית.. לקח לי זמן להתאקלם. בגדול, כן. מאוד התחברתי. יש משהו מרתק בעיקר בסיפור האנושי. אני לא אגיד שאני תמיד נהנה מהרגעים של לשבור את הקרח, בתפקיד פוגשים אנשים זרים שלא תמיד משתפים איתך פעולה.. אבל אני חושב שכשאני רואה אירוע בארגון, מבין מה קורה שם, ומצליח לערער על המובן מאליו, משהו חזק מאוד מתרחש. התפיסה הסוציולוגית מאוד מעניינת, למרות שאני יותר פסיכולוגיסט בגישה שלי (בכל זאת, תואר ראשון גם בפסיכולוגיה). אני זוכר שבצוק איתן הסתובבתי בבסיסים ושמתי לב לתופעה מאוד מינורית לכאורה: אנשי מילואים הוקפצו לצפון משום שהסדירניקים היו בדרום. שמתי לב לכך שכולם מסתובבים עם סוג נשק חדש שהם לא הספיקו להתאמן עליו, ושאלתי את עצמי "רגע, למה שהם ירגישו בטוחים פסיכולוגית?" שאלתי אותם אם הם מרגישים שאם יקרה משהו הם ידעו איך להתמודד. הצפתי את תשובותיהם למפקד היחידה, ולמחרת הייתה (לאחד מהם) פליטת כדור, במזל אף אחד לא נפגע. היה מדהים לראות את הסנכרון בין הבנת ההקשר, ההבנה איזה שאלות לשאול, מה להציף לדרגים הגבוהים.

הדר: בהקשר הזה, אתה מרגיש שאתה מצליח בדרך כלל להרכיב את המשקפיים הסוציולוגיות, האנתרופולוגיות והפסיכולוגיות כשאתה בוחן מציאות ארגונית?

אלכס:  (חושב רגע). אני לא תמיד עושה את זה בצורה דידקטית. כשמדברים איתנו באקדמיה זה מאוד דידקטי. אני זוכר שבהתחלה הייתה לי תחושה על יועצים שהם מאוד פוליטיים (כלומר הדגש הוא בעיקר על יחסים, פחות על תיאוריות).. ואם הזמן הבנתי שזה לא זה.

הדר: אבל הם צריכים להבין גם בפוליטיקה כדי להצליח לייעץ נכון וכדי למצב את עצמם בארגון, לא? כלומר, זה חלק מהעניין..

אלכס: אני חושב שזה יותר מתוחכם מפוליטיקה. בתואר השני זה ממש התחבר לי,  כי בא פרופ' ישראל כץ ודיבר איתנו על השפעה. מה בסוף מנסה לעשות יועץ ארגוני? לייצר השפעה. לא בהכרח השפעה מבוססת אג'נדה, כי האג'נדה לרוב תהיה של הארגון שהוא מלווה, או של המנהל שהוא מלווה. אבל, בסוף כל התערבות מייצרת איזושהי תזוזה בארגון, והשפעה. כל סוציולוג ידבר על כך שיש את סוגיית הכוח. אם אתה לא מחובר לצירי כוח אתה לא יכול לייצר השפעה. אז, לשאלתך, אני תמיד ניסיתי להרכיב משקפיים, אבל יחסית משקפיים גסות. זה לא שבאתי עם איזושהי תיאוריה מרקסיסטית או וובריאנית. אבל המושגים מהדהדים, ללא ספק. אתה עדיין מסתכל על המובן מאליו הארגוני, על האינטרסים, על לכידות בהיבט הפסיכולוגי והסוציולוגי, על שביעות רצון, על Well Being ועוד. ואתה עם עושה (כשמתאפשר) תהליכי הערכת אפקטיביות בהן אתה בוחן את ההשפעה שלך, את הערך. על אף שזה לא קורה מספיק, יש לציין.

הדר: יש לי עוד שאלה אחת על תפקיד היועץ לפני שנצלול לתזה. בסופו  של דבר הסיפור של הערכת אפקטיביות לא קורה בהרבה ארגונים כפי שאמרת, משום שזה מהלך ש'מדבר' בקצב איטי יותר מקצב התגובה הנדרש מארגון כדי לשרוד ולהיות רלוונטי, ובאופן כללי תהליכי יעוץ הם לרוב מכווני תהליך, איטיים יותר מקצב העבודה של הארגון. איך אתה מתמודד עם הפער כיועץ?  (שאלה שמתחברת לנושא עבודת התזה של אלכס, עליה נדון בהמשך הריאיון).

אלכס: מה שעזר לי עם זה, זה שהתחלתי לאמץ עקרונות מעולם פיתוח ההדרכה. למשל, שאלתי את עצמי מה המטרה שאני רוצה להשיג בסוף התהליך. ברור שיש בסוף דברים דינמיים שקורים, זו המיומנות של לדעת מתי אתה נצמד בתהליך לדרך, ומתי למטרה, זה כל הזמן מאתגר. אבל, לי ברמה האישית עזרו שני דברים: אחד, בגלל שבאתי עם גרעין מאוד חזק של סיקור ומישוב, אחרי כל תהליך עשיתי עצירה לקבלת פידבק, וגם עשיתי מישוב קטן לעצמי. אני באופן כללי טיפוס כזה, מכל דבר אני מנסה ללמוד לדבר הבא.

אני חושב שבטח אחרי ארבע שנים בצבא התחלתי להבין שכל הזמן יש עיסוק בשאלת ה'ערך'. איך אנחנו יודעים שאנחנו נותנים ערך. ובצבא 'ערך' זה יותר רך. באזרחות זה האם יש לך לקוחות או לא, בצבא זה האם מדברים איתך כי יש לך ערך, או כי חברים שלך. הזרה בזירה המקצועית היא דבר מאוד מורכב שלא מצליחים לעשות אותו כל הזמן (אני מחייכת ונאנחת לאות הזדהות עמוקה). אז, אני חושב שמה שעזר לי בחלק מהמקומות זה בדיוק הסיפור של לנסות להיות שיפוטי, ועם זאת, בחלק מהמקומות אתה מפיל את הכדורים ולומד מהטעות. למעשה, זה מה שגרם לי לחקור את כל העניין של פרדוקס ניהולי בצוותים. זה הגיע מאיזושהי שנה שהייתי בין מיליון כובעים, תפקידים ודרישות, ואמרתי- רגע. אולי שווה לעשות כאן עבודה רפלקטיבית. ניסיתי להסתכל על התופעה הזו שאתה נקרע בין דרישות סותרות הרבה פעמים. הייתי צריך להחזיק המון פרויקטים במקביל, והיה משהו שעניין אותי במתח בין תפקידי כיועץ ארגוני, שהוא לגרום לאנשים להוריד הילוך ולהיכנס למרחב של למידה, לבין הידיעה שעלי להיות דרוך לקראת הפרויקט הבא.  

הדר: אז, למעשה המתח המרכזי שאתה מתאר הוא בין להיות ב'כאן והעכשיו', לבין לתכנן ולפעול בקצב מהיר? מתח מובנה בפקיד המפקד שהוא גם יועץ ארגוני?

אלכס: נכון. זה מאוד הדהד לי באותה חוויה, התחבר לשגרה ולחירום, שני מצבים שיכולים להיות בו זמנית בצבא, ודווקא שם היועץ צריך לעשות את ההזרה הזו. היה מתח בין להיות דמות ניהולית ופיקודית, לבין להיות דמות יותר תהליכית. שם נתקלתי בתיאוריות של פרדוקס.

 

קרדיט: הדר ויסמן

 

הדר: ואיך כל זה התגלגל לתזה? פשוט החלטת ביום בהיר שאתה כותב על החוויה הזו?

אלכס: אז... זה לא היה ביום אחד (צוחק). אני מאוד מתלבט מאיפה להתחיל לספר.. זה לא שאני מתבייש, גדלתי במחלקה, ומי שיקרא את הריאיון הזה הוא מהמחלקה... זה לא שהמסע אל התזה היה קל. לקח לי 4 שנים לסיים לכתוב. אין מה לעשות, לג'נגל בין שירות צבאי לבין לימודים לבין התמודדויות אישיות זה לא פשוט. למרות זאת, התעקשתי לכתוב תזה כי הסביבה שלי עודדה אותי לכתוב.

הדר: מי תמך בך?

אלכס: המון בזכות ד"ר תמי רובל ליפשיץ, היא הייתה לגמרי הפוקס של החיים שהצטלבו דרכנו. מעבר לכך, הרבה אנשים אמרו לי שיש לי את היכולת, ולכן חבל שאוותר. אמרו לי את זה אנשים מהצבא ומהמחלקה, וזה נתן לי את הכוח לא לוותר. באיזשהו שלב ידעתי שיכאב לי ברמה האישית לוותר על זה.

בהתחלה היה לי מאוד קשה להחזיק את זה, בעקבות שילוב עם נסיעות ארוכות מהבסיס לצפון לאוניברסיטה העברית בירושלים. שם כן קיבלתי הרבה תמיכה מצד הרבה גורמים במחלקה, ואני מעריך את זה. במקביל חשבתי על נושא לתזה, רציתי לכתוב על נושא מחוץ לצבא, מהזירה האזרחית, אבל היה לי קשה להרים את זה. החלפתי מנחה פעם אחת, וגם לאחר השינוי לא הצלחתי להחזיק את התזה בעקבות נסיבות אישיות שהיה עלי להתפנות אליהן. דווקא לנושא השני שבחרתי היה פוטנציאל כי בחרתי לכתוב על המקום הנגיש והמוכר לי, הצבא. אבל עשיתי טעות קריטית- בחרתי נושא רגיש לפרסום מבחינת צנזורה, מה שפגע ביכולת שלי לכתוב על הנושא, כך שירדתי מהרעיון.

בשנה השנייה של התואר השני לקחתי חופשה ללא תשלום מהצבא כדי להתפנות לדברים בחיי האישיים וכדי לסגור את התואר. החלטתי לקחת קורס אקדמי אחד, את קונפליקט ושותפות בארגונים של ד"ר תמי רובל ליפשיץ. נהניתי מאוד בקורס, משום שהיה לי יותר זמן אז יכולתי להשקיע בקורס ברמה אחרת. יכולתי לקרוא את המאמרים לעומק ולחשוב על יישומים פרקטיים שלהם. למשל, בנובמבר העברתי סדנה לדרג סגן אלוף (במסגרת מילואים), רציתי שהם ידברו על האופן בו הם נגשים לפרויקטים. לקחתי את המודל של תומס גילמן והנגשתי להם את השאלון שלו, בעקבותיו דיברנו על הסגנון הדומיננטי שלהם בצוות. אך חזרה לעניינו, בהתחלה תכננתי לכתוב בכלל סמינריון על הפרדוקס הניהולי של מפקדים בצה"ל. תמי הסבירה שהנושא שבחרתי הוא הרבה מעבר לעבודה סמינריונית. שאלתי  אם זה בעייתי, והיא אמרה שלא ושהיא תומכת ברעיון שלי. היא עזרה לי לפתח את זה, יצרנו קשר עם חוקרת מובילה בתחום מצרפת שהייתה מומחית לפרדוקס הניהולי, היא עזרה לנו לדייק את זה, ויצאתי לצבא לאיסוף נתונים. הבנתי שנכון שאחקור סביבה שיש לי בתוכה יתרון יחסי מבחינת גישה לנתונים, ומשום שיש ביכולתי להבין אותה כראוי.

בהמשך התאהבתי ברעיון של ביטחון פסיכולוגי ברמת צוות. ואז הבנתי שיש שיכול להיות מעניין לחקור את הפרדוקס הניהולי בקרב צוותים. כלומר,  את היכולת של המפקד להחזיק הוראות סותרות, נושא שעניין אותי מאוד גם בעבר. החלטתי לעשות מחקר כמותי קלאסי: להעביר שאלונים ולראות אם עולה משהו מעניין. המחקר הלך והתפתח עם הזמן. בהדרגה בנינו כלי מחקר, היה תהליך מאוד מיגע.

הדר: אתה בנית את הכלי?

אלכס: לא. הרכבתי. קראתי הרבה ספרות, מצאתי את הכלים הכי מתאימים, תרגמתי אותם בצורה שיטתית, ואז בניתי את השאלונים. הדפסתי אותם, הלכתי ליחידה, ניסיתי לגייס את המנהלים למהלך, הייתי סבלני כלפי החיילים שלהם שלפעמים קצת מזלזלים, ווידאתי שהם ימלאו את השאלון בתנאים נוחים. בזכות זה השגתי 500 טפסים.

הדר: וואהו, זה המון.

אלכס: בשבילי זה היה רגיל, זו כמו הנתונים שיכולתי להשיג. אני חושב שזה גם קשור ליכולת לדמיין את זה. העברתי אלפי שאלונים. פגשתי בתפקידי מאות אנשים, אם לא אלפים, למשך 3 שנים לפחות. אז זה לא היה חדש עבורי. אגב, שימי לב שעד כה אני עדיין בעבודה הסמינריונית, אני עוד לא בתזה.

הדר: ואני מבינה בין השורות שהסמינר הפך לתזה..?

אלכס: אז מה שקורה זה שבאזור אוגוסט בדקתי עם תמי אם יש סיכוי להפוך את העבודה לתזה. לשמחתי היא הסכימה. עשינו עבודה טובה עד אותו השלב כך שהיה עם מה לעבוד, לא היה לעשות עיבוד נתונים נוסף, רק לעבות את הספרות, לדייק תיאוריה ולמצוא חיבורים יותר סוציולוגיים, כי בהתחלה הכיוון היה יותר פסיכולוגיסטי.

הדר: זה נשמע תהליך לא פשוט, ועדיין אתה מתאר אותו בצורה קלילה יחסית, מה הפך אותו לכזה?

אלכס: אני חושב שהייתה לי את המוטיבציה של- עכשיו או לעולם לא.

הדר: האמנת במחקר שלך?

אלכס: כן, במאה אחוז.

הדר: מה גרם לך להאמין בו?

אלכס: התבססתי על ספרות אמינה מאוד. ידעתי שמספיק שאני מצליח לשכפל את מה שמצאו זה כבר מדהים, כי אף פעם לא בדקו את זה על מסגרות צבאיות. בנוסף, ידעתי שבעקבות המחקר אוכל לעשות הרבה דברים יישומיים בזירה הייעוצית, כמו סדנאות.

זה לא היה קל מן הסתם, כי זה עבר המון דיוקים, המון שיח. מה שעזר מאוד זה שתמי ואני היינו מסוגלים לקיים שיח מאוד עמוק. זה המפתח לכל קשר הנחיה. הקשר אפשר לי לדייק מאוד מהר איפה הבעיות התיאורטיות.  

הדר: אתה מדבר על דיוקים ועל תיאוריות, אני סקרנית כמה מאמרים קראת לאורך הדרך? 

אלכס: אני פותח את הזוטרו, רגע. יש לי 246 פריטים שמורים, אני מניח שקראתי 50 פלוס לעומק. רפרפתי על עוד איזה 20. אז בואי נגיד סביב ה-70 פלוס.

הדר: איך בחרת מה לקרוא? אנחנו מוצפים בידע אך הזמן שלנו בסוף מוגבל. איך ידעת מה חשוב?

אלכס: חיפוש מאמרים ב  Google Scholarוהיכולת שלי לחשוב אסוציאטיבית על מושגים חלופיים וכך לחפש מאמרים שיותר רלוונטיים לנושא שלי, היא מיומנות מפתח. בנוסף, כל מאמר זרק אותי להרבה מילות מפתח אחרות, שזרקו לעוד מילות מפתח, ובהדרגה כמות המאמרים הרלוונטיים הלכה וגדלה. בשלב הזה, תכלס, בחרתי רנדומלית על מה להסתכל. כשזיהיתי תמה התעמקתי בה עוד. היו מאמרים שהייתי קורא לעומק, ואחרים שהייתי מרפרף עליהם, תלוי ברלוונטיות. הייתי קורא לסירוגין, עם עצירות בין מאמר למאמר. לאורך היום הייתי מג'נגל בין מליון דברים, אז כשהיו לי 20 דקות הייתי קורא, מסכם, כותב לי הערות ועובר לדבר הבא. לא אפקטיבי בעיני לקרוא במסות, כי אז הולכים לאיבוד.. דבר נוסף, בקורס של תמי התחדדה לי חשיבות פירוק המאמר בעת הקריאה, ממש ניתוח שלו: מה משפיע על מה, מה ההשפעה ועוד. עשיתי את זה על כל מאמר שהיה נראה רלוונטי. ארגנו (תמי ואני) את המאמרים על איזושהי מפה שבנינו, הבנו מה רלוונטי לנושא המחקר ומה לא. העבודה כתבה את עצמה באיזשהו שלב.

 

 

הדר: ואיך ארגנת את כל הידע?

אלכס: יש אנשים שאוהבים לכתוב עם כרטיסיות ועם ציטוטים, אני אוהב את המאקרו יותר. בהתחלה ארגנתי את החומרים עם כרטיסיות, אחר כך היו לי יותר חומרים אז זה לא התאים והתחלתי להשתמש במפות מנטליות[2], זה היה מעולה. כתבתי לי את שמות המאמרים ואת הנקודות המרכזיות, וארגנתי לי את החיבורים בין המאמרים. המפה עזרה לי להבין מה הפערים ואיזה חיבורים חסרים לי, איזה חלקים אני צריך להבין טוב יותר.

הדר: אז תגיד... מה הסוד? איך כותבים תזה מצטיינת? גלה לי.

אלכס: האמת שלא ציפיתי לזה, ולא שמתי את זה כמטרה.

הדר: ואולי זה מה שגרם לך לזכות..? משהו באותנטיות?

אלכס: (נבוך). נכון.. ולכן אגיד שאני קצת מובך מהמעמד של הריאיון, אבל זה כנראה אומר שזה המקום הטוב להיות בו.

דבר ראשון, אני חושב שזה שכתבתי באנגלית היה מעולה, יש משהו בכתיבה באנגלית שמקפיצה את העבודה. אלא אם כותבים מעולה גם בעברית, אבל לפעמים יש בעברית קושי מסוים. אם זו תזה איכותנית, אולי עדיף עברית. אני פשוט היגרתי לישראל, אנגלית הייתה שפת מעבר, אז יותר זרם לי באנגלית, אני קורא המון. חשוב לכתוב בשפה שאת יודעת שתכתבי בה הכי טוב.

דבר שני, תקשורת תמידית עם המנחה. אני כל הזמן מגלה כמה שזה נכון מחדש. אפילו אם הייתי קורא 200 מאמרים, אין שום סיכוי שאדם אחד לבד יוכל לייצר משהו ברמה איכותית. זה תמיד  יהיה משהו שיתהווה בעבודה משותפת. אמנם  הכתיבה היא שלי, המודלים שבחרתי הם שלי, אבל ההשחזה והדיוק הם תוצר של ההנחיה בלבד.

הדר: אז, איך נראית פגישה אפקטיבית עם המנחה?

אלכס: זו שאלה טובה. זה מאוד תלוי במנחה ובדינמיקה, במה שמתאפשר למנחה. לא כל מפגש מנוצל היטב, אין מה לעשות. יש מפגשים שמתבחבשים ויש כאלו שהם וואו. הכי חשוב תמיד לבוא עם חומרים כתובים שהמנחה כבר קראה. 

הדר: ומה עוד? (מכניסה קצת פרקטיקות ייעוציות לראיון...)

אלכס: אני חושב שמה שלי עזר מאוד, זה שהמטרה שלי הייתה לפרסם. אני לא צוחק איתך, תחשבי שהמטרה של זה גם כשעוד חשבתי שאכתוב סמינר, הייתה לפרסם.

דבר נוסף שעזר לי היה עבודה שיטתית. באיזשהו שלב המורכבות חומקת בין הידיים וזה מתסכל ממש. אם לא מחזיקים את זה ומבינים איפה הבעיה, נתקעים בהמשך.  

הדר: איך עושים את זה?

אלכס: ממש מכינים תשתית טובה לפני. בפועל, נכון שאומרים 'תשחיז את הסכין פעמיים כדי לחתוך פעם אחת'? אז אצלי זה היה להשחיז את הסכין במשך 6 חודשים, ואז לכתוב במשך שבועיים.

הדר: מפות המוח שעשית עזרו לך למצוא את ההיגיון בין כל החומרים?

אלכס: כן. אגב, דבר נוסף שעזר לי הוא השימוש בתוכנת [3].Zotero מה שאני אוהב בZotero זו ההתממשקות הטובה עם הWord. ברגע שהכתיבה זרמה ולא  הייתי צריך לעצור לכתיבת מקורות, התפניתי לעיסוק בתוכן בלבד. הרי מה עושה סטודנט שתקוע בכתיבה? מתחיל לעצב את הביבליוגרפיה (צוחקים). אבל עדיין כיף לי לפעמים לכתוב את המקור בעצמי, זה גורם לי להרגיש שבאמת סיימתי.

 

 

הדר: שמתי לב למשהו מעניין שאמרת בראיון.. אתה למעשה מספר שהמחקר שלך התבסס על התנסות שלך כמפקד שהתמודד עם פרדוקס. אתה חושב שהחיבור האישי שלך השפיע על איכות העבודה?

אלכס: בהחלט. זה הפך את זה ליותר קל. קראתי כבר ספרות על פרדוקס, חלק מהדברים הכרתי, הנושא הזה עניין אותי. אבל לא יצא לי לקרוא עד המחקר על צוות, שם התחדש לי הרבה.  

אגב, טיפ נוסף שעולה לי קשור בכלל למושג שלמדתי בקורס של פרופ' עדנה לומסקי פדר. קוראים לזה 'סקירת ספרות מגוייסת'.

הדר: מה זה אומר?

אלכס: זה קצת מזכיר את הState of Mind של כתיבת הצעה ללקוח, כיועץ. כלומר, אסור שהדברים יהיו באוויר,  אתה חייב לבנות טיעון שמדויק למה שהאדם קורא (וצריך). המיומנות הזו צריכה להיות גם בעולם המחקרי. יש להבין את התופעה לעומק ואז למצוא מאמרים שתומכים ושסותרים, ולהתמודד איתם. לדעת לנמק את הבחירות שלי. זה גם מתחבר ללמידה פעילה. לקרוא מתוך הבנה שממה שאני קורא אני רוצה כבר לכתוב. זה משהו שהוא קפיצת מדרגה מאיך שמלמדים בתואר הראשון.

הדר: נשמע שיש כאן חשיבה על חשיבה. לשאול את עצמך כל הזמן למה התיאוריות שבחרת משרתות אותך, להיות כל הזמן ברפלקציה כלפי תהליך העבודה שלך.

אלכס: בדיוק. אגב, זה מזכיר לי ספר שעזר לי מאוד בעת כתיבת התזה, של אומברטו אקו[4] שמדריך איך לכתוב תזה. הספר הכי מצחיק והכי ציני שפגשתי! ממליץ מאוד מאוד.

עוד משהו שאני נזכר שעזר לי, זה החיכוך עם הידע. יש את העקרון הזה של איך את יודעת שאת מבינה משהו? שאת מסוגלת להסביר אותו במילים שלך, ללמד את זה. קחי את המאמרים שאת קוראת ותנסי להסביר אותם לאנשים. אם הם מבינים- מעולה. אם לא- תנסי שוב. זה גם פותח את היצירתיות בעיני.

הדר: שאלה לסיום.. סיפרת לי שאתה כותב כעת על הדוקטורט. יעוץ ארגוני זה תחום מאוד יישומי ואני סקרנית האם אתה חושב שחשוב שהיועץ הארגוני יהיה גם חוקר.

אלכס: זו דילמה שתלווה תמיד את המקצוע, כמו את כל המקצועות... את שאלת אותי קודם "מה צריך?" אז אני אגיד, לא צריך כלום. אין צריך. אני חושב שיש הרבה אפיקים להצלחה בכל תחום, וכנראה ההצלחה הכי טובה היא מה שמצליח להיות בר קיימא מבחינת מוטיבציה, תעצומות, ערכים, כל הדברים האלו. אני לא חושב שיועץ טוב צריך להיות אקדמאי, ואני לא חושב שאקדמאי טוב צריך להיות איש פרקטיקה. האם יש יתרון בלהיות גם וגם? בוודאי.

בעיני היתרון הוא שאתה פוגש את השטח ומבין מתי התיאוריה מנותקת, ומצד שני הפרקטיקה מאפשרת לזקק שאלות יותר מעניינות או שאלות שברמה האקדמית יכולות להיות מרתקות, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו. הקשיים זה הדרישות הסותרות. הקצב המהיר בחוץ לעומת הקצב האיטי בפנים (באקדמיה). מצד שני, גם על זה אני מנסה לשאול שאלות. כתיבה היום גם באקדמיה צריכה להיות קולחת ובקצב מהיר יותר. אז, איך כתיבה בחוץ עוזרת לי לשפר את הכתיבה האקדמית? איך אני מצליח להביא מודלים מהאקדמיה שייצרו ערך כלפי חוץ..? זה  קשה לאללה... מצד שני זה להבין גם את המוטיבציות. זה הדברים שמתדלקים אותי. אני מאוד נהנה מהעומק האקדמי ולא סובל את הקצב. אז, אם אני לא נהנה מהקצב, ויכול להיות שככל שהמתקדמים הקצב עולה כי צריך יותר פרסומים... או שהשאלה תהיה או זה או זה. בגדול, אם הייתי יכול להיות בשני העולמות במינונים משתנים, הייתי הרבה יותר נהנה מזה. מהזווית האקדמית, כנראה שזה אומר שלפעמים לא אוכל להיות בטופ של הטופ.. וזה בסדר. כי סטטיסטית רוב הסיכויים שלא תהיה שם. אני חושב שלפעמים דווקא הרדיפה הזו אחרי הישגיות, בטח לחבר'ה שעושים את התואר, לדעתי לא עושה טוב. כאילו, בפועל המסלול שאני עזבתי כל הזמן אילץ אותי לבחור מחדש, לפחות כמו שאומרים בזוגיות שצריך כל הזמן לבחור מחדש את בן הזוג, אז גם כאן, אני כל פעם בוחר מה זה מחדש, ופשוט אומר לי שאני בא יותר מפוכח.. וגם, אני חושב שיותר קל להתחבר לדברים כשיש להם משמעות אמיתית. כשאני לומד לתואר, כמה הציון במבחן משקף באמת כמה אני יודע? לא באמת. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתנתק מהMind Set הזה. הייתי בשוק מזה שסיימתי תואר שני בהצטיינות, כי בחוויה הפנימית זה לא היה ככה, גררתי את התואר 5 שנים, הכי לא לפי הספר.

הדר: אבל כנראה שלאורך החמש שנים האלו עשית משהו נכון בכל זאת, לא?

אלכס: נכון.

הדר: איפה תרצה להיות עוד 5 שנים מהיום?

אלכס: להיות אחרי שכותבים עלי (בפקפוק כמובן) שסיימתי דוקטורט וכולי (צוחקים), ולהיות מסוגל לעשות משהו פרקטי עם הדוקטורט, שזה לא יהיה רק במגרה, אלא שזה יעזור לאנשים, בתחום של יעוץ ארגוני למשל.

 

 

הדר ויסמן בוגרת BA בעבודה סוציאלית קהילתית, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וכעת בשנה האחרונה של הMA בלימודי הארגון, במסגרת מסלול המצוינות. הדר כותבת את התזה שלה על האופן בו ניהול מרחוק משפיע את תפיסת התפקיד של מנהלים במגזר הציבורי. בנוסף, הדר עוסקת בפיתוח ארגוני, והיא עורכת יחד עם דניאל זוהר את כתב העת 'פקפוק'.

ליצירת קשר עם הדר: Hadar.weisman2@mail.huji.ac.il

 

בעודי חולפת בין הדוכנים, ראיתי על הכביש מצד ימין מערום ענפי דקל שנועדו לסכך. בעודי מתכופפת ובוחנת את שלמות העלעלים ואת טריותם, ניגש אלי נער חרדי עם פאות ארוכות, נראה בן חמש עשרה בערך, ושאל כמה ענפי סכך ארצה לרכוש. "תראה, בכנות.. אני צריכה את הענף הכי לא כשר שלך, לא משנה לי האורך שלו, חיבור העלעלים לא קריטי, רק שלא יהיה יבש", הסברתי לו בשקט, סקרנית ומלאת חשש מהתגובה שתבוא אחרי. נראה שההסבר שלי בשילוב מכנסיים והעדר כיסוי ראש, הלק הירוק על ציפורני,  והיותי אישה ברחוב שכולו מלא גברים, לא הפתיע אותו במיוחד. הוא שאל אותי בשביל מה אני צריכה את העלעלים. הסברתי לו שאני קולעת מהם סלים וקישוטים. "וואהו, איזה רעיון מגניב, איך את עושה את זה? חכי רגע, אני חושב שיש לי משהו בשבילך", הנער הלך לכמה דקות, וחזר עם אסופת עלעלים בידיו, הסביר שאין לו מה לעשות איתם, ושאבטיח לו שאקלע מהם דברים יפים. כמו כן, הוא שאל איך אני קולעת מהם, ניסיתי להסביר קצת. לאחר מכן, הודיתי לנער, שאלתי לשמו והצגתי את עצמי. איחלנו זה לזו חג שמח, והמשכתי בדרכי אל הלולב.

השיחה הקצרה הזו נחקקה בזיכרוני, משום שהיא ערערה את המובן מאליו שלי, ויתכן שגם את המובן מאליו של הנער. משני אנשים שחיים במציאות מקבילה, הלומדים אחד על השנייה בעיקר דרך אמצעי התקשורת החילוניים והחרדיים, קיימנו שיחה אנושית מלאת פשטות ונעם. עלעלי הדקל, המהווים את החומר הבסיסי לו כל אחד מאיתנו נותן פרשנות אחרת, אפשרו לנו לקיים שיח נטול שיפוטיות, במהלכו העלעלים ומגוון אפשרויות השימוש בהם היוו את העוגן המרכזי בשיחתנו. המפגש הראשוני ביננו החל בעקבות הנחת היסוד המשותפת שהעלעלים יכולים לשמש כסכך לסוכה, מה שגרם לנער לנסות למכור אותם, וזו הסיבה בגינה פרצתי את הגבולות הגיאוגרפיים המוכרים לי לשכונה בה הנחתי שאמצא סכך פוטנציאלי בשפע.  ההכרה המשותפת בשימוש הנוסף שאפשרי לחומר, אפשרה לנו להוסיף רובד אישי יותר למפגש. הנער נתן לגיטימציה לשימוש ה'חילוני' שלי בעלעלים, התעניין ושאל איך בדיוק אני קולעת, ונתן לי עלעלים ללא עלות. אני עמדתי והסברתי לו בסבלנות מה אני מתכננת להכין מהעלעלים, מבלי לדעת שהוא עתיד לתת לי עלעלים בחינם. האדיבות שלו כלפי, והשיחה הנעימה שנוצרה ביננו אפשרה לי לראות אותו באור אחר, להתנתק לרגע מהסטיגמות ומתפיסת ה'מובן מאליו'  שלי, לשאול לשמו (שלמה)[2] ולספר מעט על עצמי.

Sensemaking היא פרקטיקה באמצעותה אנחנו נותנים לגיטימציה להתנהלות שסובבת אותנו, ותופסים אותה כהגיונית[3]. כך אנו מסתגלים במהרה לחיים החברתיים שסביבתנו, למקום עבודה חדש, לסוגיות אקטואליות ועוד. 'למה? ככה!'. יש משהו נוח בתהליך הזה, מעין קבלה של ה'מובן מאליו', והפיכתו ל'אמת לאמיתה'. מנגנון זה הוא לא רק סוציולוגי, אלא גם פסיכולוגי, וטבוע בנו למעשה מגיל ינקות. הפסיכולוג ההתפתחותי פיאר פיאז'ה כתב על כך שמגיל ינקות אנו נוטים לקטלג בראשנו תופעות בהן אנו נתקלים. אנו ממיינים את התופעות הנצפות ל'סכמות'. כל סכמה מייצגת את סך הידע שיש לנו על אותן תופעות ואת הציפיות שלנו מהן. נשאלת השאלה מה קורה ברגעים הראשוניים בהם אנו פוגשים בתופעה שאינה מוכרת לנו.  ישנם שני דפוסים אפשריים, האחד- הרחבת הסכמה שלנו והוספת עומק וצבע למוכר לנו, והשנייה- יצירת סכמה חדשה שנותנת מקום של כבוד לתופעה החדשה בה נתקלנו. קטונתי מלהצביע על שיטת הסיווג הנכונה, אך אני מציעה להיות בתשומת לב לסיווגים אלו, לשאול שאלות בדבר האופן בו אנו מגיבים לתופעות השונות שאנו פוגשים, ולשאול שאלות על התופעות עצמן, לא לתפוס אותן כ'אמת', אלא כ'אמת חברתית', התנהלות שנוצרה על ידי אנשים. או, להפריד את ה- Sense מה-Making, כפי שאמרה לי פרופ' גילי דרורי באחת משיחותנו על עבודת התזה שלי.

אם נרצה להבין את הנחות היסוד עליהן פרטים וארגונים מבססים את פעולותיהם, עלינו לפרום את הסכמות בעדינות, חוט-חוט, להתבונן בדינמיקות בין פרטים וקבוצות, לנתח אותן ולהבין את המובן מאליו שלהן, או את המובן מאליו שלנו, משימה קשה אף יותר. יש ערך רב לשיח המאפשר שאילת 'שאלות תם' הדדיות הכוללות בתוכן מספר רמות של 'למה', כשכל משתתף פתוח לאתגר את המובן מאליו שלו ושל חברו לשיח, לפרק את הסכמות עמן הגיע, ולהרכיב אותן מחדש[4]. במפגש בין שלמה לביני, ההשתהות שלנו על תכונות הדקל ועל שלל האפשרויות הטמונות בו, מבלי למהר לצאת להקשרים סוציולוגים רחבים[5], היא זו שאפשרה לנו ליצור מרווח מכיל, בו יכולים להתקיים למידה והיכרות הדדית, ממקום פשוט ואותנטי.

ניתן לראות בעלעלי הדקל דוגמא לתוצר שהתקבל לאחר פירוק ה'מובן מאליו' של קבוצות שונות, במקרה הנתון קבוצות בעלות שונות דתית, כשהמובן מאליו הוא סוכה וסל קלוע. עלעלי הדקל מהווים מושא לחקירה ולהתבוננות, מאפשרים לנו לפתוח את הראש לגבי האופן בו אנו עובדים איתם, להתחבר אחד לשנייה, לעשות בהם שימושים חדשים או לחזור למוכר מתוך בחירה מפוכחת.

 

***

עריכת פקפוק בשנה החולפת הייתה הזדמנות עבורי לפרק את המובן מאליו באמצעות יצירת מרחב מכיל, אנושי ופתוח בין הכותבים, בו יכולנו לשאול שאלות על תהליכים חברתיים, להסתכל עליהם בדרכים חדשות, ולכתוב. אך בין ההתבוננות לכתיבה עברנו תהליך סוציולוגי בפני עצמו, בו השתהינו בחוויית הכתיבה על שלביה השונים, והתבוננו בזכוכית מגדלת על בחירות מודעות ולא מודעות בתוך התהליך. היה לנו חשוב לפרום את תהליך הכתיבה לשלביו השונים, לחלץ ידע סמוי שהצטבר אצל הכותבים לאורך תהליך הכתיבה באמצעות התבוננות רפלקטיבית על מלאכת הכתיבה, ולהפכו לגלוי, לערער את המובן מאליו של ידע זה ולהגיע לתובנות חדשות על הכתיבה עצמה. התהליך היה מרתק: נפגשנו בזום כל הכותבים, קיימנו תרגילי כתיבה 'על הכתיבה' והרכבנו יחד שאלות לחילוץ ידע שיעזרו לנו לפרק לגורמים את התהליך האישי של כל כותב. השלבים האלו עזרו לנו להיפתח ללמידה ולחקירה משותפת. כמו כן, הם אפשרו לנו ליצור מרחב עבודה פורה בזוגות ובקבוצה. פירקנו את תהליך הכתיבה, ניתחנו והתעכבנו על שלביו השונים, העמקנו בשוני ביננו וניסינו לגבש תובנות על הכתיבה. זוגות הכותבים הצליחו לרדת על לרמת עלעלי הדקל, מרחב שכאמור אפשר להם לקיים שיחה כנה על הכתיבה, על מנת שהם וקוראי הכתבה הנאמנים יוכלו בעתיד לקלוע סל יפהפה, לבנות סוכת שלום, או להמציא להם שימוש חדש שעוד אין לו שם.  

בחלק הבא אפרט את התובנות המרכזיות אליהן הגיעו הכותבים הנהדרים שלנו, אני מקווה שהן יחדשו לכם ולו במעט, ושהם יתנו למי מבינכם שרוצים להתנסות בכתיבה את הדחיפה הנדרשת לכך.

אברהם לפאיר וענבל מורג התייחסו להכנות הנדרשות לקראת הכתיבה. הם הדגישו שחשוב להקדיש פרק זמן לצבירת ידע בדרכים שונות, למשל באמצעות חיפוש הנושא ברגעים פשוטים ביומיום שלנו, ברחוב, בתקשורת, בשיחות עם חברים וכדומה. הם ממליצים לדבר על הנושא עם כמה שיותר אנשים כדי להיחשף לנקודות מבט נוספות ולמקורות ידע חדשים. בנוסף לכך, הם מתייחסים להתאמות שיש לעשות במהלך כתיבת הכתבה, כך שהיא תתאים לקהל היעד ותעודד את הקוראים לקרוא את הכתבה בסקרנות עד סופה. גם ריקי ענתבי התייחסה להתאמת הכתבה לקהל היעד, תוך שימת דגש על עולמות הידע שלו: "נסו לדייק את כתיבתכם לקוראים החיצוניים. מומלץ גם לשלוח/להקריא את הכתבה למישהו שלא מגיע מהדיסציפלינה שלכם, וללמוד מתגובתו עד כמה הטקסט שכתבתם מובן...".

כעת נחזור אחורה, לשלב בו עוד אין לנו כתבה, אלא פיסות מידע בלבד: "חשוב לנסות שלא 'להתאהב' ברעיון מנחה ופשוט לשהות בשדה המחקר טרם התחילה כל כתיבה עליו. תוך כדי איסוף החומרים כדאי לסכם בקובץ וורד באופן מבולגן.. זה מונע מאיתנו להצטמצם לנקודת המבט שלנו ומאפשר לנו לשמור על ראש פתוח ולקלוט כמה שיותר, ממש כמו ספוג..". כתבו אברהם וענבל. שימו לב לשימוש בדימויים בכתיבתם, כלי שמאפשר להם להפעיל את הדמיון של הקוראת ולהוסיף לטקסט עוד משמעות מבלי להכביר במילים.  

לאורך איסוף הידע, אברהם וענבל מדגישים את חשיבות שאילת השאלות, הוספת מקורות סותרים, ספקות, מחשבות של הכותב, התייחסות לכיוונים שמעניינים אותו במיוחד והתפלפלות בין רעיונות סותרים שהצטברו באמצעות הוספת הערות שוליים.

"לאחר שאספנו מספיק חומרים, עלינו לבחור במה להתמקד. לפני שניגש למלאכה, חשוב שנשים לב למקום המנטאלי בו אנו נמצאים", מדגישים אברהם וענבל. "נפנה זמן בלו"ז, נעשה כמה דקות מדיטציה, אימון גופני, מיינדפולנס או כל דבר אחר שיעזור לנו להתרכז, ונתיישב במשך כמה שעות במקום שקט ללא הפרעות לכתוב..".

בשלב הבא נקדיש את תשומת ליבנו למבנה של הכתבה שלנו. ריקי התייחסה לצורת כתיבה 'בהשראת שעון חול'. היא מתארת כתיבה שמתחילה בפרץ השראה עם רעיונות רבים, זיקוק הדרגתי והתמקדות בטיעונים המרכזיים הקשורים בנושא, והתרחבות הכוללת הדגמה והוספת הפן האישי של הכותבת. גם ענבר אליאב- פארן ויהונתן הירשברג התייחסו למבנה הכתבה, בדגש על התמקדות בטענה המרכזית וחיבור הדוגמאות והתובנות השונות אליה, ממש כמו קרני שמש, רק כאלו המכוונות פנימה. גיוס הכתיבה כולה למען קידום הטענה המרכזית יסייע לכותבת להכריע מה יכנס פנימה, ומה יצא. על הכותב לשאול את עצמו במה הוא ירצה לדון ולאילו תתי-נושאים הוא ירצה להתחבר. ענבר ויהונתן מציעים לצייר את מבנה הכתבה כתרשים זרימה איתו נוכל לשחק, עד שנפצח את המבנה שיעביר את הרעיון המרכזי בצורה המעניינת והקולחת ביותר.  

בשלב זה, אברהם וענבל מציעים להראות את הכתבה המתגבשת למנחה מקצועית שתוכל לתת הכוונה מקצועית, כך שהכתבה תהיה בהירה יותר וכדי שהחיבורים התיאורטיים נכונים ושהלוגיקה עובדת. בשלב האחרון, הם מציעים לקרוא את הכתבה לעצמנו או לחבר בקול רם, לעשות הגהה, לוודא שהמשפטים מחוברים כהלכה אחד לשני, ולהסיר שפטים שלא מקדמים את הרעיון המרכזי.  

אסיים בשיר 'כתיבה' שכתבה ריקי ענתבי במהלך סדנת פקפוק, בו היא מפרקת לשלבים את תהליך הכתיבה שלה, תוך התייחסות לחוויה המנטאלית והרגשית שלה בתוכו. היא מתארת את מסע הכתיבה ואת הביטחון שנבנה לאורך התהליך, בלי מסיכות ובלי רומנטיקה. השיר הזה מאוד נגע בי, ואני מקווה שאזכור לקרוא אותו לפני כל כתבה שאכתוב, על מנת לשאוב ממנו ביטחון ואנרגיה. הפעם זכרתי.

 

כתיבה\ ריקי ענתבי

חוץ ופנים.

מילים, מילים.

הטיול סביב הדף אותי מפעים.

מחשבה גוררת כתיבה

וכתיבה גוררת החלטה.

טיוטה, טיוטה

כל כך הרבה רעיונות צריכים מיקוד בפעולה.

לאן אלך כעת?

הכול ארוז במזוודה,

צפוף, צפוף עם מטרה.

עריכה והתנכרות.

חשה פתאום בורות, שיכרות

חושים מתערבבים, אילמים.

מתחילה להיפטר מכל העומס והגודש

היזכרות בהתחלה

התנגדות והתמסרות. זרימה.

מובילות להארה

ועדין קצת בחוץ.

חבל דק של מחויבות נרקם עוד בפתיחה

אומנם יש כאן קצת חיוורות

אך קדימה- צעדי חיילת!

חוגי סביב מילים דואות

התרחקי ותחזרי,

זה בסדר גם לטעות.

 

 

הדר ויסמן היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ועבודה סוציאלית קהילתית. היא סטודנטית לתואר המוסמך בסוציולוגיה ארגונית ועורכת את כתב העת 'פקפוק' יחד עם דניאל זוהר. היא מתעניינת בתהליכי למידה Bottom- Up, ביחסים בין קבוצות, ובהשפעת עיצוב המרחב על הצגה עצמית ועל אינטראקציה אנושית, נושא עליו היא כותבת את התזה שלה.  

ליצירת קשר עם הדר- Hadar.Weisman2@mail.huji.ac.il

 

 

 

 

 

על פי מילון אבן שושן, 'פקפוק' הוא "ספק, היסוס", ו'פקפקנות' היא "ספקנות, הססנות, הטלת ספק בדברים שונים, חוסר אמונה בדברים"[3]. כלומר, מצד אחד הפקפוק עשוי להוות היסוס שמקורו אינו רצוני ו/או מודע, הכרוך דווקא בחוסר-החלטיות. מצד שני, פקפוק עשוי לנבוע מבחירה החלטית ומודעת, אולי אף דווקנית, להטיל ספק כדרך-חיים. כאן אדגיש את המובן השני, ההחלטי והבוחר, מתוך הבנה שזו היתה גם כוונתם של תלמידי המחלקה שייסדו את כתב-העת לפני תריסר שנים. זוהי הבנה שתיקפתי זה עתה בראיון עם אחד ממקימי כתב העת, ד"ר לירון שני (בגיליון). 

כשנתקלתי בכתב-העת לראשונה, הדבר הראשון שעלה במוחי הוא שהשם "פקפוק" מתאים יותר לכתב עת של החוג לפילוסופיה מאשר לכתב עת אנתרופולוגי וסוציולוגי. שכן, הפקפוק מזוהה בראש ובראשונה עם הפילוסופיה של יוון העתיקה[4]. הכט מתארת זאת היטב: "הספק המוקדם ביותר ברקורד ההיסטורי היה לפני אלפיים ושש-מאות שנה, מה שעושה את הספק לעתיק יותר מאשר רוב האמונות"[5]. אמנם גם היוונים התעניינו בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, אך את מלוא מרצם הם השקיעו בשאלות הקיום, בטבע העולם, במוסר וכדומה. על כל פנים, הכט מוסיפה (שם): "הספק היה [...] לא פחות חדור-תשוקה [מהדת] כלפי האמת". אכן, גם היא מדברת על המובן ההחלטי והבוחר של הטלת הספק.

מעבר לקרבה בין סוציולוגיה ואנתרופולוגיה לפילוסופיה (ר' לדוגמה), אחרי השקעת מחשבה נוספת, הודיתי ביני לבין עצמי שהשם "פקפוק" הולם ומוצלח לא פחות עבור כתב עת סוציולוגי ואנתרופולוגי. יש לכך שתי סיבות עיקריות:

1) מדעני החברה נוטים לפקפק מבית. עוד בשלב של קורסי המבוא מתפתחים אצלנו מנגנוני התרעה, כמעין-נתיך (פיוז) פנימי שקופץ ברגע שאוזנינו שומעות את שם התואר "טבעי", במיוחד כשהוא נלווה לתופעה חברתית (ור' את מאמרו של קלין-אורון מלפני עשור). עם הנתיך הזה לא נולדים, הוא מושג באמצעות לימוד וחשיבה. במידה מסוימת הוא גם לא ניתן לביטול, ואת התמימות החברתית שאיבדנו לא ניתן להשיב. מנטליות פקפקנית זו הפכה לחלק מישותנו, וחלקנו כבר שכח איך-זה-מרגיש להאמין בתופעה חברתית כ"טבעית". במילים אחרות, כמו שהפקפוק נמצא ביסודה של החשיבה המדעית, הפקפוק ב"טבעיות" של החברה ושל התרבות נמצא ביסודה של המחשבה החברתית.

2) מדעני החברה חווים פקפוק מן החוץ, אמנם מסוג אחר, במסגרת ה"כניסה לשדה". בכניסה לשדה מתמודדים חוקרים עם קיתונות של פקפוק מצד הנחקרים, כלפי אותו זר מוזר שהופיע בחייהם כרעם ביום בהיר. דוגמות מאלפות לכך ניתן למצוא בתיאורים של גירץ[6] ושל אבו לֻעֻ'ד[7]. למעשה, ניתן לומר שהפקפוק מן החוץ הוא הגורם המרכזי להתגבשות הספרות המתודולוגית העוסקת בכניסה לשדה, במסגרת אסטרטגיית המחקר האתנוגרפית[8].

אבל הפקפוק אינו נחלתם הבלעדית של אנשי אקדמיה, מדעני חברה או פילוסופים. אמנם יש הטועים לחשוב שלפקפוק ערך אינטלקטואלי בלבד, אך לא היא. על ערכו הפרגמטי של הפקפוק ניתן ללמוד, למשל, מ"יחידת-הפקפוק הצבאית" של אגף המודיעין בצה"ל. זו ידועה בשמה מחלקת הבקרה או איפכא מסתברא, והיא הוקמה בנובמבר 1975 בעקבות לקחי מלחמת יום כיפור. במסמך הקמת היחידה שפורסם בשנת 2015, נכתב כי ייעודה הוא להיות "גורם מדרבן לבדיקה עצמית...", כאשר "ראש היחידה אינו "משועבד" לזירה כלשהי". לפיכך, מטרת המחלקה לערער על ההערכות המודיעיניות המקובלות ולהציע הערכות מנוגדות.

אחרי שעמדנו על חשיבות הפקפוק במסגרת תפיסת העולם והמציאות של מדען החברה, הפילוסוף וקצין המודיעין, נתבונן במקור המילה. עיון במקורות מלמד שהשורש המרובע פקפ"ק[9] הופיע בעברית של חז"ל במשמעות שונה ומובחנת – הפקפוק איננו "הטלת ספק", כי אם "ערעור, זעזוע":

תקרה שאין עליה מעזיבה, ר' יהודה אומר: בית שמאי אומרים: מפקפק ונוטל אחת מבינתיים, ובית הלל אומרים: מפקפק או נוטל אחת מבינתיים, רבי מאיר אומר: נוטל אחת מבינתיים ואינו מפקפק (משנה סוכה ט"ו, א)

לאור המובן הראשוני שראינו זה עתה, ניתן לשחזר בנקל את ההרחבה הסמנטית, שבמסגרתה מילה המציינת ערעור של הפיזי מקבלת מובן נוסף של ערעור של המופשט[10]. אפשר לפקפק (=לנענע, לערער) תקרה של סוכה, ואפשר לפקפק (ב)רעיון חברתי, משפטי או פילוסופי. למעשה, כל מי שהזדמן לו בחייו לבלות את אחת מסעודות חג הסוכות, כשלפתע התפקפק הסכך על ראשו, מבין מה ההשלכות האפשרויות של הפקפוק.

כעת אבקש לפקפק בהגדרתו של אבן שושן: לדבריו, הספקן הוא "קטן-אמנה". האומנם? כבר ראינו שהכט לא היתה מסכימה לכך. ואני מתייצב לצידה, כשבאמתחתי המובן ההחלטי והבוחר: היעדר אמונתו של הפקפקן הוא רק פן אחד שלו, ואולי אף זמני ובלתי-קבוע. שכן, ניתן לטעון, לא ניתן להימצא במצב של פקפוק טוטאלי 24/7 מבלי לאבד את השפיות, את החברים או את שניהם. במילים אחרות, גם מדעני-החברה חוזרים הביתה מעת לעת. לרגעים אחדים הם מפסיקים להיות סוציולוגים ואנתרופולוגים, ונשארים בעיקר "אמא", "אבא", "בן/בת זוג".

יתרה מכך, יש הסבורים שראשית הידיעה בספק, וסופו של הפקפקן להאמין. כפי שכתב ר' משה אבן-עזרא (מת 1164): "מי שיתעצב על הספק, סופו לשמוח על הוודאי"[11]. אבן עזרא מזכיר דפוס לינארי, אך ניתן להציע שהפקפקן נמצא במחזור מתמיד של ספק-אמונה וחוזר חלילה. רב אחר שכתב בשבח הספק היה ר' שמואל אוזידה (מת 1604), שקבע: "הספקות עשו את האנשים חכמים" (שם).

רגע. רבנים ימי-ביניימיים שמדברים בשבח הספק? האם הספק לא היה נחלתם של הפילוסופים, שיצאו נגד הדת ואנשיה? לאו דווקא. נראה כי התמונה מורכבת יותר, וכי דווקא אנשי-דת עודדו את הפקפוק ואת החקירה המדעית. המדע לא הופיע יש מאין, אלא נבט בקרקע דתית, ואנשי-דת רבים היו גם מדענים ופילוסופים (אבן סינא, אבן רֻשְד, אבן חזם, רמב"ם ועוד). כלשונו של דורקהיים: "אם הפילוסופיה והמדעים נולדו מהדת, הרי זה מפני שהדת התחילה באמצעות תפיסת מקומם של המדעים והפילוסופיה"[12].

אשרי המפקפקים!

***

ובנימה אישית: אני שמח מאוד להצטרף למחלקה. יש כאן תחושה נעימה וייחודית שנוצרת על ידי סטודנטים ומרצים מעורבים, שלא מסתפקים בקורת-גג לימודית בלבד, אלא מבקשים ליצור מסגרת נעימה ותומכת. תודה לכל מי שהנעים לי את ההגעה לכאן בסבר פנים יפות, ובמיוחד להדר ויסמן, העורכת שאיתי. בפרוס שנת הלימודים תשפ"א, אני מלא ציפייה ללימוד ועשייה תחת הסוכה של כתב-העת הפקפקני שלנו.

דניאל זוהר הוא עורך כתב-העת הנכנס של פקפוק יחד עם הדר ויסמן. סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה. עבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל:  daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

. 

במאמר קצר זה אשתף את מחשבותיי בנוגע למערכת היחסים הנפוצה בין חוקרים לקהילה בקרבה הם עובדים, ואציע כיצד מעבר למתודה שיתופית יותר יועיל לשני הצדדים.

ברוב רובם של המחקרים האנתרופולוגיים כיום, הדמות הדומיננטית ובעלת הכח היא החוקר. כמעט בכל מחקר אנתרופולוגי היוזמה לביצוע המחקר היא של החוקר. החוקר מגיע אל הקבוצה הנחקרת – הוא אינו מוזמן מראש על ידה – ומבקש ומקווה לקבל גישה אליה לצורך המחקר שלו. גם כשאני באתי לראשונה לבית הספר הדמוקרטי שאני חוקר, ביקשתי לקבל אישור לביצוע מחקר. ביקור המחקר השבועי שלי אושר בהחלטה דמוקרטית, ואושרר על ידי ועדת אנשי צוות שהתכנסה לשם כך.

החוקר הוא גם זה שקובע את מטרות המחקר. כשאני הגשתי את הצעת התזה שלי לעבודת שדה מחקרית בבית ספר דמוקרטי, נדרשתי על ידי ועדת האתיקה של הפקולטה לחינוך (באוניברסיטת חיפה) לפרט מה יהיה הרווח של בית הספר מהמחקר שלי. אולם הכוונה כאן היא כיצד בית הספר ירוויח מהטקסט הכתוב שהוא התזה שלי, שאת נושאה אני בחרתי. אולי את בית הספר מעניין נושא אחר, משיק או שונה לחלוטין? אולי הוא יכול להפיק משהו מהמחקר שלי, אך לאו דווקא בצורה של טקסט כתוב? שאלות אלו אינן נשאלות במסגרת התרבות המחקרית האקדמית בה פעלתי עד כה.

גם מתודולוגית, נהוג שהחוקר הוא זה שמחליט. במקרה שלי, תהליך הקבלה שלי על ידי כלל קהילת בית הספר לא היה מוחלט, ובעוד חלקם חשו בנח עם נוכחותי, אחרים חשו "מתוצפתים", ואף דיברו איתי על כך. הם שאלו אם ניתן לוותר על הכתיבה במחברת, ולסכם את הדברים בדיעבד. לאחר התייעצות עם המנחה שלי עניתי ש"זו המתודה" – כתיבה מתמדת – ושאיני יכול לשנות אותה.

בדיעבד אני מבחין שעמדה בפניי האופציה לדון איתם בפתיחות על מציאת פיתרון שיהיה מקובל על כולם. העובדה שלא עשיתי זאת, ושהם לא התעקשו על כך, משקפת בעיניי שהמשא-ומתן בנוגע לנוכחותי בשדה היה לא שוויוני. אני "צריך" את הביקורים לצורך כתיבת עבודת התזה שלי, והם מצידם הסכימו כבר לקבל אותי. לבקש ממני להפסיק את הביקורים יהיה צעד חד. גם המעמד שלי בעיניי עצמי כ"חוקר מהאוניברסיטה" עם " מדעית" גרם לי להתקשח אל מול פנייתם.

לבסוף, לאחר שפניותיהם אלי לא קיבלו מענה, נוכחותי בבית הספר עלתה שוב להצבעה ואמנם אושרה בשנית, אך נותרתי עם תחושה מרה. רק כעת, לאחר שעזבתי את השדה, אני מצליח להסביר את שורשיה של תחושה זו. חד-צדדיות נמצאת בד.נ.א של האנתרופולוגיה בעלת השורשים הקולוניאליסטיים, המבוססים על יחסי כח בלתי שווים. ביחסים אלה "אנו" האקדמאים, נסביר "אותם" – השבטים הזרים והמוזרים שמעבר לים. רבים מהמחקרים לא לקחו בחשבון את צרכי האוכלוסייה, שלעיתים לא היתה מסוגלת אף לקרוא את תוצרי המחקר מטעמי שפה, ז'רגון או נגישות.

ישנם מקרים רבים של "חרטת קונה" אצל קהילות נחקרות. טיירני (Tierney, 2000) פירט על אודות הנזק הממשי שנגרם לקהילות באמזונס בעקבות מחקר אנתרופולוגי. מאמרים דומים נוספים מפרטים לגבי עבודתם של אנתרופולוגים עם קהילות ילידים באמריקה ובמקומות אחרים, שבהמשך נרתעו מעבודה עם אנתרופולוגים. אלו כמובן מקרי הקיצון – אך ניתן להסיק מהם שאנתרופולוגים רבים כיום בעצם פועלים באיזורים אפורים. החוקר, בעל האינטרס החזק להישאר בשדה, פועל כפי שנדרש ממנו על מנת לשמור על מעמדו – למשל להישאר מתחת לראדר, או להימנע מקונפליקט, ואפילו מפגש, עם פרטים מסויימים שאינם שלמים עם נוכחותו בשדה. מה המחיר שמשלמת על כך הקהילה? ומהו המחיר עבור החוקר? חשוב מכך, האם ניתן לקיים מחקר הדדי שישקף יחסי כוחות ואינטרסים שוויוניים?

בניסיון לענות על שאלות אלו ולאזן את יחסי הכוחות בשדה, לוק אריק לאסיטר (Lassiter, 2005) סוקר בספרו את גישת האתנוגרפיה השיתופית (Collaborative Ethnography), שבה החוקר עובד יחד עם אוכלוסיית המחקר לאורך כל שלבי המחקר – החל מתכנון מטרות המחקר ותיאום ציפיות לגבי המתודולוגיה, דרך שיח שוטף ופתוח בנוגע לממצאים (co-interpretation) כמו גם למחשבות ורגשות לגבי המחקר עצמו, וכלה בכתיבה משותפת (co-writing) של הטקסט, שתשאף לייצוג הוגן והגון של הממצאים. לו הכרתי את האתנוגרפיה השיתופית בעת שהייתי בשדה, אני מאמין שהתנהלותי בו היתה שונה במובנים רבים.

עבור החוקר, ייתכן שמתודולוגיה שיתופית הינה מורכבת יותר – עליו לקחת בחשבון קולות רבים, לעיתים סותרים, ולמצוא את הדרך להתחשב בהם לאורך המחקר – ובעיקר בכתיבה. עוד לפני ההגשה לועדה אקדמאית שתסתכל על הטקסט במבט "אובייקטיבי", החוקר מעמיד את עצמו ואת הטקסט שלו מול "גיבורי המחקר" עצמם. התגובה שלהם תהיה אישית ורגשית, ייתכן שגם כועסת ובכל אופן אמיתית. אופן ההתייחסות והייצוג של קולות שונים אלו הינו אתגר הדורש רגישות והבנה תרבותית (למזלנו, תכונות הכרחיות לאנתרופולוגים מחוננים). לאסיטר מספר על מקרה במחקר שיתופי בקהילת הקיואה (Kiowa) הילידית באמריקה (Lassiter, Ellis & Kotay, 2002) שבו לאחר שהספר כבר היה בהדפסה, בן-שבט אחד התקשר אליו בכעס, ואמר שבעקבות ריב בקהילה, הוא דורש ששמו וציטוטיו יוסרו לחלוטין מכל חלקי המחקר. למזלו של לאסיטר ההתנגדות שכחה לאחר יום (אשתו של אותו אדם שכנעה אותו לוותר על דרישתו), אך נותרה כעדות לכך שבמחקר שיתופי, לחוקר יש פחות שליטה. הוא עובד עם הנחקרים, הם אינם סובייקטים פאסיביים במחקר.

יחד עם הקשיים, המתודולוגיה השיתופית גם תורמת לתוצר איכותי יותר. אנחנו כחוקרים מוכשרים בהתבוננות, ניתוח וכתיבה, בדרך כלל יותר מהנחקרים. יחד עם זאת, מובן שהבנתם התרבותית עולה על שלנו בהרבה. לפיכך, כשהכתיבה נעשית בצוותא עם הנחקרים ובהתייעצות עמם, מתגלים רבדי משמעות. "שיתוף הפעולה הזה", כותב לאסיטר, "הינו הזדמנות לדיאלוג מגוון ומעשיר אודות תרבות, שוני ודמיון." וכמובן עשוי לתרום לעומקו של הטקסט הסופי.

עדיין, נותרת השאלה האם המפגש בין החוקר לקהילה יכול לשרת את האינטרסים של שני הצדדים, ובפרט להציע רווח גם לקהילה. אמנם, מתודולוגיה שיתופית מקדמת ייצוג הולם והוגן בטקסט – אך לאו דווקא מספקת מענה לצרכים ספציפיים של הקהילה.

ראשית, קהילות רבות אינן מכירות את יכולותיה האדירות והמיוחדות של המתודה האתנוגרפית – להצפת הלא-מודע אל פני השטח, להארת בעיות ונקודות תורפה, ואפילו להצבעה על דרכי פיתרון אפשריות. הרי מה שאנו קוראים לו "מסקנות המחקר" היה יכול להוות, מנקודת מבט טיפולית למשל – דיאגנוזה, שלב ראשון וחשוב שבו הקהילה לומדת על עצמה וממנו היא יכולה לצמוח ולהשתפר כרצונה.

כמו כן, חשוב להבין כי מה שמעניין אותנו כחוקרים, לאו דווקא מעניין את הקהילה. אני חושב שראוי שחוקרים יפנו משאבי זמן ותשומת לב לא רק לתחומים בהם עוסק המחקר, אלא גם לאלו המעסיקים את הקהילה. אחרי הכל, זו הקהילה שמרשה לנו לשהות בקרבה לטובת קידום הקריירה שלנו – ראוי שנתייחס ברצינות לצרכיה. כך ודאי גם נוכחותנו בקרבה תתקבל (יותר) בברכה. עדות לכך ניתן למצוא בפרוייקטים של "אתנוגרפיה ביקורתית שיתופית", בהם חוקרים ופעילים חברתיים משתפים פעולה עם קהילות על מנת לקדם מטרות חברתיות של בריאות קהילתית, חינוך נגיש, שימור המסורת, ועוד. מעניין להבחין שהתוצרים של שיתופי פעולה אלו נוטים להיות אומנותיים – מחזה (Papa & Lassiter, 2003), תערוכת פוסטרים ועדויות אישיות (Breunlin & Regis, 2009) סרט ותערוכת תצלומים, ועוד (Haviland, 2016).

כולנו מכירים את פירותיה המופלאים של המתודה האתנוגרפית, אך הם עודם מוסתרים מרוב הציבור, שלא זוכה להנות מהם[1]. ככל שיותר קהילות יפיקו תועלת מוחשית מנוכחותם של אנתרופולוגים בקרבם, תעלה גם המודעות לתועלת האדירה של מחקר מסוג זה, ואף יווצר ביקוש. אני אוהב לדמיין שבתי ספר, בתי חולים או מוסדות אחרים יפנו לאנתרופולוגים, מהאקדמיה או מחוצה לה, בבקשה שיחקרו אותם. ומה לגבי קהילות, משפחות, ואפילו יחידים? בחלומי, אנשים מזמינים אתנוגרף לשהות איתם על מנת ללמוד על עצמם ועל חייהם. המחשבה הזו על "אתנוגרפיה טיפולית" מרגשת מאד בעיניי.

כולי תקווה שחוקרים רבים יותר יאמצו גישה שיתופית במחקריהם, ובכך ינגישו את המתודה המיוחדת שלנו לבני אדם רבים ככל האפשר.

 

דניאל פראג, מאסטרנט באונ' חיפה, חוקר את המתודולוגיה האתנוגרפית ויישומה במחקר ובטיפול בתחומי החינוך, משפחה והורות. 

 

ביבליוגרפיה:

Breunlin, R. & Regis, H. A. (2009). Can There Be A Critical Collaborative Ethnography? Collaborative Anthropologies: Creativity and Activism in the Seventh Ward, New Orleans Vol. 2.

Lassiter, L. E. (2005). The Chicago Guide to Collaborative Ethnography. University of Chicago Press.

Lassiter, L. E., Ellis, C, and Kotay, R. (2002). The Jesus Road: Kiowas, Christianity, and Indian Hymns. Lincoln: University of Nebraska Press.

Haviland, M. (2016). Side by Side? Community Arts and the Challenges of Co-Creativity. Routledge.

Papa, L., & Lassiter, L. E. (2003). The Muncie Race Riots of 1967, Representing Community Memory through Public Performance and Collaborative Ethnography between Faculty, Students, and the Local Community. Journal of Contemporary Ethnography, 32:3, 147–66.

Tierney, R. (2000). Darkness in El Dorado. W. W. Norton & Company.

 

[1]  חריגה לא-אקדמית אחת היא תוכנית הטלויזיה "סופר-נני" שבה מטפלת ההורים מיכל דליות מוזמנת לבתים של משפחות, מבצעת מעין תצפית משתתפת, ומדריכה אותן כיצד לפתור את בעיותיהם.

עם זאת לעולם לא אגיד (אם לשים יד על הלב) "בתור יהודייה", "אצלנו הרוסים", "זה כל-כך ישראלי", או "אני קוריאנית". כמובן שבמקרים שונים אמרתי את כל אחד מהביטויים האלה ולפעמים את כולם בבת אחת, אבל לבד עם עצמי כבר לא הייתי בטוחה מי אני. אני כל ההגדרות האלו ביחד, וגם אף אחת מהן. אני אף פעם לא 100%, תמיד יהיה "כמו" ביני לבין ההגדרות השונות הללו, תמיד זאת תהיה התחזות. המראה, המבטא, הלבוש, והשם יסגירו. לצד זאת, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה למדנו שאנחנו מבנים תרבויות ושאנחנו מובנים תרבותית, ושהמושגים של שוני ודמיון, קרוב ורחוק, בעלי תרבות וחסריה, הם תוצר של אותה הבנייה. זה הרגע שבו אני מוציאה את האקדח.

המפגש הבין-תרבותי האישי שלי הביא אותי לנושא הדוקטורט, העוסק בדימויים תרבותיים בשיתופי הפעולה בין חברות ישראליות וקוריאניות. גם המנהלים משתי המדינות שראיינתי התעסקו בתרבות לאומית וניסו להגדיר את עצמם על ידי הגדרת האחר באמצעות הדגשת השוני, הדמיון ומה שביניהם. בהתאם בניתי את שלושת הפרקים שעוסקים בבחירת השותף, בדמיון בין-תרבותי ובשיח גניבה טכנולוגית.

הפרק הראשון מתרכז בהשלמת משאבים בין היצירתיות הישראלית והיצרניות הקוריאנית, או במה שכיניתי "מדינת סטארט-אפ מול רפובליקת סמסונג". אם לפי הספרות של ניהול בינלאומי חדשנות ויצרניות משלימות זו את זו באופן אולטימטיבי, גיליתי כי דרך עדשות ביקורתיות ניתן לראות את הבינאריות שחלוקה זו מייצרת בין "ראש" ל"ידיים", לפיה יצירת הידע הנעלה (ראש) משלימה את השלב הנחות של יצרניות (ידיים). בפרק זה אני מראה ששני הצדדים משתמשים או הופכים את הדיכוטומיה של ראש/ידיים על מנת להגדיר את עצמם כמרכז מערבי ומפותח של יצירת ידע חדשני לעומת פריפריה מתפתחת של ידע משוחזר וחקייני.

הפרק השני בוחן מחדש דמיון (similarity) תרבותי בין ישראל וקוריאה, שכן, כפי שהמרואיינים הישראלים הגדירו: "הקוריאנים הם הישראלים של המזרח". לפי הספרות של הניהול הבינלאומי, הדמיון בין מדינות נובע ממאפיינים אובייקטיבים, ומבטיח שיתוף פעולה קל יותר בין הצדדים. לעומת זאת, אני בוחנת את האופן בו שותפים תופסים את הדמיון בין המדינות ובין כל מדינה ביחס למערב כדרך להבניית גבולות תרבותיים. אני שואלת שאלות כמו מי דומה למי, באיזו מידה ובאיזה הקשר נחשף אי שוויון ביחסי הכוח בין המשתתפים, אשר מוסתר על ידי דמיון המובנה כחיובי או ניטרלי. המבנה הדקדוקי של "כמעט דומה, אך שונה" מגלה את הפרדוקס של (חוסר)דמיון (dis)similarity)( לפיו דמיון חופף לשוני, ואף מחזק אותו.

הפרק האחרון בדוקטורט בוחן את השיח של ריגול תעשייתי בתור ניסיון סימבולי של דרום קוריאה לקבל סטאטוס של מדינה מתקדמת מבוססת חדשנות. קוריאה, אשר היתה ידועה בעבר כמדינה שמדביקה פערי פיתוח (catching up), נאבקת היום על מיקומה בתור מרכז של יצירת ידע חדשני שממנו הידע זורם או נגנב על ידי חברות מכלכלות מפותחות פחות. כיוון שידע מועבר ממדינות מתקדמות למתפתחות, השאלה "מי גונב ממי" הופכת לשאלת המיקום על ציר של מרכז ופריפריה. על כן, אני בוחנת את שיח הריגול התעשייתי המפריד ומציב מחדש גבולות בתהליך המעבר ממדינה מתפתחת למפותחת, במה שאני מכנה "פריפרית לשעבר" – מדינה עם כלכלה מתקדמת אך גם בעלת דימוי פריפריאלי.

בחזרה לתרבות – דרך כתיבת הדוקטורט הבנתי שבמקום לנסות להגדיר תרבות, צריך להסתכל על מה שמתרחש בגבולות תרבותיים. במקום להתרכז בתוכן תרבותי, צריך להבין איך משתמשים בו. ובמקום למדוד תרבויות ואת המרחק ביניהם, צריך לבחון כיצד המרחק התרבותי מבנה יחסי כוח. בדוקטורט אני עוסקת במנגנונים העומדים מאחורי ניהול, חצייה, פריצה והפיכה של גבולות סימבוליים, במאבקן של פריפריות לשעבר להפוך למרכזי ידע חדשני. חציית הגבולות בין מפותח למתפתח, בין מזרח ומערב ובין חדשנות לחקיינות היא זאת שמגדירה את התרבות, ולא להיפך.

 

אירה ליאן כותבת את הדוקטורט על דימויים תרבותיים בשיתופי פעולה בין חברות ישראליות וקוריאניות בהנחיית פרופ' מיכל פרנקל ופרופ' גילי דרורי. אירה הינה מלגאית הנשיא ובשנה הבאה היא מתחילה פוסט משותף של מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים ושל מכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

ההתלבטות האישית בסוגיית דוקטורט–כן–או–לא קשורה בדימוי העצמי ובשאיפות של כל אחת ואחד מאיתנו, שעונים על השאלה ״מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?״. אבל המענה מקפל בתוכו גם את התפיסה שלנו לגבי מהו מחקר ומהו מדע. והתפיסה הזו היא הקובעת לא רק האם נעשה את התואר, אלא גם מה נלמד ואיך נלמד. (האם אהיה דוקטורנטית שהיא ״פרוייקט של עצמה״ או אקח על עצמי יוזמות ותפקידים? מונוגרפיה או דוקטורט מאמרים?)וכאן, בהכרעה ״העמוקה״ על מה ואיך, ולא רק באופן צר על האם, נפגשים האישי והמוסדי. כי בשאלה הצרה והסגורה של האם, שהתשובה עליה יכולה להיות ״כן״ או ״לא״, מתמצאת רק סוגיית מספר הדוקטורנטים: אם אחליט ״כן״ יהיו יותר מאיתנו. אבל השאלות ״הפתוחות״ של מה לחקור ואיך לחקור, שאלות שנותנות במה לתשובה שמפרקת ומרכיבה, הן שמזמינות תשובות שקובעות את מהות המחקר. הן שמעמידות ידע מדעי כבסיס מתחייב להיקשים, לתוכניות, ולמדיניות; הן שמגדירות את תפקידה החברתי-ציבורי של אוניברסיטת מחקר; הן שקובעות שהבסיס לפיתוח ולפתיחות היא השכלה. ובמענה עליהן, שמביא מערך מורכב של אפשרויות, נמצאת ההכרעה על האפשרויות לאישי ("פרופסור גמור" באוניברסיטת מחקר או מורה אהוב בתיכון? חוקרת במשרד ממשלתי או יזמית חברתית?) ועל האפשרויות הנגזרות עבור מוסד האקדמיה (הרחבת שורות הסגל האקדמי או קידום תוכנית לתחלופת סגל, כשלכל אחת מאלה יש השלכות על קביעות ועל התחייבות מוסדית לפנסיה? קבלת דוקטורנטים מתוך רשימת המגישים מועמדותם או עידוד הרשמה רק בתחומים נדרשים?).

לכן, למה לעשות דוקטורט? כי חובת המחקר המתקדם היא לקדם את מערך הידע האנושי ואת שימושו לטובה. למה להמשיך ולחנוך תלמידי דוקטורט? כי הענקת השכלה, ולא רק הכשרה, היא הבסיס לבניית חברה נאורה ומפותחת. התשובות לשאלות אלה אינן בינאריות כן–או–לא, אלא המענה כרוך בהכרעות על מהות המחקר, על הגדרת אקדמיה, אוניברסיטת מחקר ודיסציפלינה, ועל עתידם.

להסביר מה זה בדיוק לימודי פיתוח קהילות היא לא משימה פשוטה, ללמוד או ליישם את זה, משימה מורכבת אף יותר. קשה לדבר על פיתוח קהילות מבלי לחוש את אבות הפוסט-קולוניאליזם נושפים בעורפי. הכוונות הן טובות, אבל איך אנחנו מדברות על "the developing world", "low income countries", "the global south", או כל שאר ההגדרות שמנסות לתחום את הפריפריה הגלובלית מבלי להישמע כמו קלישאה? מבלי לגרום לעבודה שלנו להישמע כמו קלישאה? אז אנחנו מנסות לפרק את זה לפרטים. "אני עובדת עם אוכלוסייה כפרית במערב בקניה. בנושא של הנגשת רפואה ציבורית, תכנון משפחה, והעצמת נשים". כן, זאת כנראה הגדרה שאני יכולה לחיות איתה. אך כנראה זוהי רק תחילת קצה הקרחון של הפירוק.

מפתיע למצוא תיאוריה משנת 1981 שעדיין מרגישה כל כך רלוונטית לשדה, כאשר רוב הגישות במדעי החברה יבטלו בתוקף כל דבר שעבר מספר דו ספרתי של שנים מאז שפורסם או נהגה, אבל הספרRural development  putting the last first של רוברט צ'מברס (Robert Chambers) עוסק בנקודה מעניינת אודות התחום של פיתוח קהילות. צ'מברס שואל את מי אנחנו תמיד מפספסות, איך ולמה. הוא עוסק במושג שאותו הוא מכנה "the poorest of the poor" – אותה אוכלוסייה בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להתפספס, אלו שנעלמות ונעלמים לנו מתחת לרדאר. יכולות להיות לכך סיבות רבות, אותן צ'מברס מכנה "the biases of development" – ההטיות שבפיתוח. במילים אחרות, הוא שואל את מי אנחנו בוחרות, במודע או שלא, לראות ולשמוע. הדוגמאות יכולות להיות פשוטות או מורכבות יותר; גברים נראים יותר מנשים, בעלי ובעלות תפקידים בקהילה נראים/ות יותר מאלו שאינן/ם, בריאות/ים נראות/ים יותר מחולות/ים, מבוגרות/ים יותר מילדות/ים, צעירות/ים יותר מאשר מבוגרות/ים. אלו שגרות/ים בסמוך לכביש ייראו ויישמעו יותר מאשר אלו שצריך רכב שטח כדי להגיע אליהן/ם. בעונות בהן מזג האוויר נוח, נצליח לדבר עם יותר אנשים, בעונה הגשומה נטרח פחות. בעונות הרעב – רק אלו שאינן/ם עסוקות/ים בהישרדות יום-יומית יפנו זמן לדברים אחרים.

עד כאן הכל כמעט אינטואיטיבי, בתיאוריה. אבל מה קורה בשטח, כאשר אני מגיעה להבנה שביכולתי להגיע רק לחלק מהאוכלוסייה, ויותר מכך – שכל היוזמה הנהדרת שאני מדברת בשמה ומאמינה בה, פונה רק לחלק מהאוכלוסייה? אנסה להמחיש. במשך חמשת החודשים בהם שהיתי במערב קניה עבדתי עם חברת סטראט-אפ שמטרתה להגביר את נגישותן של נשים לאמצעי מניעה, למידע ולספקים רפואיים של אמצעי תכנון משפחה. הנשים קיימות, המוסדות הרפואיים קיימים. הגישור בין השניים הוא מה שעמד לנגד עיניינו. לתפיסתנו, תכנון משפחה לא נגמר בתכנון המספר הספציפי של הילדים שאישה (עם או בלי פרטנר) מגדלת, אלא כרוך ביכולת של האישה לקבל החלטות לגבי חייה, עתידה, גופה ובריאותה. תכנון המשפחה משמעו הפחתה במספר הנשים שמתות כתוצאה מסיבוכי הריון או לידות ללא ליווי רפואי. מדובר ביכולת של נשים ונערות לדחות את זמן הלידה הראשונה כדי לסיים את לימודיהן, לרווח את הלידות כדי לתכנן את עתידן, או להחליט שלא להביא ילדים – יותר או בכלל. הפרויקט איתו עבדתי מספק שירותי מענה טלפוני אוטומטי לנשים שיכולות להתקשר מכל טלפון, בכל זמן, באופן אנונימי, בשביל לקבל מידע מלא, מהימן ומפורט על אמצעי המניעה וספקי השירותים באזורים שלהן. הן יכולות לקבוע פגישה עם רופא, ולקבל הסעה למוסד הרפואי וחזרה על חשבוננו. כל מה שאותן נשים צריכות לעשות הוא להרים את הטלפון, לחייג, וללכת לפגישה. עד כאן זה נראה פשוט למדי. האמנם?

חלק נרחב מההתמחות שלי עסקה בשיווק ובקשרי קהילה. כלומר, כיצד אנו מגיעות ומגיעים לאותן נשים, ומזמינות אותן להצטרף אלינו. כיצד אנחנו פוגשות אותן כדי לספר להן שאפשרות כזאת קיימת. כאן נכנסנו לפרדוקס המובנה הראשון בתכנית מסוג זה; הפרויקט אינו נגיש מספיק לאלו שצריכות אותנו במיוחד, ואלו שהפרויקט נגיש להן – לא במיוחד צריכות אותנו. להרים את הטלפון ולהתקשר זה הרבה מעבר ליכולת הטכנית לחייג מספר – זה הרצון לצרוך שירותי תכנון משפחה, זאת ההבנה שיש אפשרות לתכנן את השפחה ולהפחית את כמות הלידות, זאת היכולת של אישה לומר לבן זוגה שהיא רוצה לרווח את הלידות ולקבל את תמיכתו (או לכל הפחות, לא את התנגדותו הגורפת), זאת הפריווילגיה הכלכלית לא להתבסס על מספר גדול ככל הניתן של ילדים שיעבדו בשדה או בחווה, או הביטחון הכלכלי לצמצם את כמות הלידות מבלי לחשוש שכל הילדים ימותו ממחלה או תזונה לקויה. אך לפני כל אלו – זה להיות בעלת טלפון, או בעלת נגישות לטלפון, ולגור במקום שבו יש קליטה. על כן, השאלה איננה רק כיצד ניתן למצוא את הנשים שעונות על הקריטריונים הללו, אלא גם, ולא נעים להודות, האם הן צריכות אותנו בכלל? ואם לא, כיצד נגיע לאלו שכן?

זהו אינו סיפור סינדרלה. אין לי סוף טוב על הדרך שבה התגברנו על הקשיים והבאנו שלום עולמי. יש לי ארבעה וחצי חודשים של ניסיונות על גבי ניסיונות; לאתר עוד כמה נערות, לשבור שיניים בניסיון לגרום להן להרגיש בנוח, לשבת עם כל אחת ואחת מהן עד שהן יסמכו על שירות טלפוני-אוטומטי בענייני הרחם והעתיד שלהן. אחוזי הכישלון היו גדולים יותר מאחוזי ההצלחה, ורמת התסכול הייתה מתמשכת. אני לא יכולה להגיד שהיום אני חיה בשלום עם שורת "מפתחת הקהילות" בקורות החיים שלי. אך אני יכולה לומר שברגעים האלו, כשהתיאוריה פגשה את המציאות בצורה מדויקת כל כך, התגבשה בי האמונה שכדי לפגוש את האוכלוסייה המוחלשת של העולם, ויתרה מכך – כדי לנסות להזיז בה משהו, כרטיס טיסה למערב קניה רחוק מלהספיק.

 

אם כן, הרעיון לכתוב על כתיבה באקדמיה התחדד אצלי במהלך סדנא על מחקר וכתיבה  בה השתתפתי   במסגרת עבודתי כחוקרת בצבא. מנחת הסדנא ביקשה מכל משתתפת לספר בקבוצה על הדימוי הראשון שעולה במחשבותיה שעוסק במחקר או בכתיבה. היא עוד לא הספיקה לסיים את דבריה וכבר עלתה במוחי התמונה הבאה: בר אפלולי אפוף עשן סיגריות, אני יושבת על הבר שפופה ומהורהרת, לבושה בבגדים כהים, כובעי מונח בכיסא שלצדי. ידי האחת שכובה נפולה על הבר ואילו ידי האחרת בתנועת נענוע מיואשת של כוס ויסקי מלאה למחצה (שוו בנפשכם הכלאה בין שתי דמויות כואבות ומיוסרות, אולי דון דרייפר באחת מתקופות השפל הרבות שלו ודליה רביקוביץ). אגב, אני כלל לא מעשנת, שותה ויסקי, מבלה בברים אפלוליים או חובשת כובעים, ובכל זאת זה היה הדימוי הראשון שלי על מחקר וכתיבה. התרגיל הזה היה יעיל במיוחד מאחר ומאז הסדנא אני שואלת את עצמי מדוע אני מקפידה להיצמד לדימויים מלנכוליים כשאני עוסקת, או אפילו חושבת על כתיבה? כך למשל, כשאני בתחילתו וגם במהלכו של פרויקט כתיבה כלשהו, אני מלקה את עצמי על איכות כתיבתי כמעין ריטואל, כמו גם על הבחירה התמוהה בנושא עליו אני כותבת, האם יש בו ממש? זאת אחת השאלות הרפטטיביות ביותר, שסביבתי המקצועית והמשפחתית מכירה היטב. תחושה נוספת שמלווה אותי לא פעם, כפי שד"ר יופי תירוש תיארה זאת בעבר בהרצאותיה החשובות על כתיבה באקדמיה, היא שהנה הפעם זה יקרה, בפעם הזאת אני איחשף בוודאי, או בעצם אתגלה במערומיי שהרי אינני בעלת כשרון כתיבה באמת. וגרוע מכך, בפעם הזאת אני עומדת להיווכח כי יש רבים וטובים ממני. יתר על כן, בימים מתסכלים במיוחד, בהם אני לא מצליחה לכתוב כלל, אני אומרת לעצמי, אוקיי, ככלות הכול, אני עוסקת בכתיבה ובאמנות כמו באמנות, כנראה שהמוזה או ההשראה לא נחו עליי היום, זה בוודאי יגיע מחר, או שאולי לא. כך מעגל הקסמים הזה צובר תאוצה ומקבל חיים משל עצמו.

עם זאת, למרות התחושות המתוארות בנוגע למחקר וכתיבה, חשוב לי להדגיש שאין דבר שמעורר בי סיפוק והנאה כל כך גדולים ואותו אני משתוקקת לעשות בחיי כפי שמעוררת בי הכתיבה.

עכשיו, כשהתפישות הקוטביות שלי בנוגע לכתיבה נחשפו לעיני כל, נותר לי להבין מה מקורן ואולי כך להצליח להיחלץ מהן במעט. אז כחוקרת וכסוציולוגית ממושמעת, כמו על נושאים רבים אחרים רציניים יותר או פחות שמעסיקים אותי בחיי, תהיתי מהם המקורות ההבנייתיים התרבותיים שפועלים עליי בצורה עמוקה כלכך? מדוע הפקפוק העצמי החוזר, הייסורים והסבל שמלווים את תהליך הכתיבה שלי הפכו לחלק אינטגרלי ממנה? ועוד יותר חשוב, ייתכן והטקסיות החוזרת הזאת פוגמת בתנובות ובאיכות התוצרים הכתובים באמצעותם אני נמדדת בסופו של עניין? כנראה שכן!

ובכל זאת, הסבר אפשרי אחד לשאלות הללו טמון בכתביה של אווה אילוז אשר עסקה בתפקידו הבולט של הסבל בזהות העצמית בימינו, זאת כחלק מן הנרטיב הטיפולי השלט בחיינו. כך לדידה "ההזנחה בשנות הילדות, הגנת היתר מצד ההורים, חוסר ביטחון עצמי סמוי, התמכרות כפייתית לעבודה, למין או לזלילה, התקפי זעם, פחדים וחרדות הפכו לחוליים "דמוקרטיים" שאינם מבחינים עוד בין מעמדות חברתיים" (אילוז, 2008 עמוד 66) [1]. הדמוקרטיזציה הזאת של הסבל הנפשי בימינו אותה מתארת אילוז יכולה להסביר חלק מן התחושות שלי לגבי כתיבה, מאחר והסבל, כך נדמה, אינו רק נחלת ההווה והשיח הפסיכולוגי העכשווי ולאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה הוא נקשר הדוקות לאמנות גבוהה. המשגה יפה לכך עלתה בכתבה שפורסמה לאחרונה באלכסון[2]; "המלנכוליה היא המוזה היחידה. היא תאליה ומלפומנה. היא העניקה השראה למילטון ומיכאלאנג'לו, לסוויפט ולהוגארת. כל הגאונים מלנכוליים […] האושר הוא מעין הנאה אידיוטית, שפתם של נבובי המוח […]".

שלב חשוב נוסף בהבנת המקורות לתחושותיי התרחש בסדנת הדוקטורנטים שהתקיימה בסמסטר א' השנה. פרופ' גד יאיר הזמין את משתתפי הסדנה לחשוב על דרך העבודה שלנו כתלמידי מחקר ומה בעצם מניע אותנו בתהליך הכתיבה? האם אותו הדימוי של היוצר הסובל המונע מכריזמה ספורדית או שמא של העובד הממושמע שכותב לפי לוח זמנים סדור? גם התרגיל הזה היה יעיל במיוחד, כאשר לצד העובדה שהבנתי כי מחסומי הכתיבה שלי הם נחלתם של חוקרות וחוקרים נוספים, הדברים של פרופ' יאיר זיככו את המתח שבבסיס התחושות הדואליות שלי לגבי כתיבה, תפישת הכתיבה כתולדה של מתת אל, של כשרון טבעי, נחלתם של יחידי סגולה ברי מזל מול תפישתה כתוצר של אימון תכוף ורכישת מיומנויות. מחד, אם כתיבה היא רק תולדה של מתת אל שהרי אין כלל שליטה על כמות כשרוני או על פרצי הכתיבה שלי, במקרה כזה זה מותיר אותי ביגוני ובתסכולי, מאידך אם כתיבה היא תוצר של כשרון אך יותר מכך של אימון חוזר, יש מקום משמעותי יותר ליכולות הפועלות שלי והשליטה חזרה אליי, בהחלט תחושת הקלה.

לאחר שקראתי מאמר של ד"ר איתן וילף (Wilf, 2013[3]) אשר עסק בנושא הזה בדיוק, הבנתי שמדובר במתח תרבותי עתיק יומין; הערך הרומנטי מול הערך הפרגמטי המאפיין אמנות באופן כללי וכתיבה באופן ספציפי. במאמר וילף מתחקה אחר המתח הזה באמצעות ניתוח אתנוגרפי של סדנאות כתיבת שירים בישראל. לפיו, הזיקה בין יצירתיות כריזמתית לבין ספונטאניות והניתוק שלהן מרציונליזציה וסדירות הם שהבנו למעשה בצורה דיכוטומית ונפרדת את האתוס הפרופסיונאלי. ביתר פירוט, ניתן ללמוד מן המאמר כי התפקיד של אימון ביצירתיות ומצוינות אמנותית הן לא דבר מובן מאליו באידיאולוגיות של יצירתיות לאורך ההיסטוריה האינטלקטואלית המערבית. האידיאולוגיות הללו הגדירו יצירתיות ומצוינות אמנותית כתכונות שאינן קשורות כלל לאימון או פיתוח מיומנויות. ובעצם, השראה אלוהית ויכולת מולדת טבעית היוו הסברים מרכזיים ליצירתיות פואטית עוד מימיה העתיקים של יוון. אך לדבריו של וילף מאז שנות ה-20 בארה"ב הסוציאליזציה האמנותית החלה להשתנות ונוצר תהליך של רה-קונפיגורציה של הכריזמה האמנותית ומעין ניעות ואולי אף מעבר מכריזמה רוחנית לחינוך כריזמטי, כפי שמתבטא למשל בהקמה של מוסדות השכלה גבוהה הנסמכים על שיטות פדגוגיות סדורות להכשרת אמנים. אם כן, בניגוד למסורות הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות הרומנטיות הקלאסיות הנוגעות בכריזמה וביצירתיות כמו אלו של וובר, לדעת וילף, המעבר המוסדי הזה, המתבטא לדוגמא בסדנאות כתיבת שירים, מלמד על שינויים עכשוויים בשיחים ובנורמות התרבותיות הנוגעות לסוכנות (agency) ויצירתיות.

לאחר המסע הקצר הזה בין נפתולי הכתיבה, התחוור לי סוף סוף שעם כל הכבוד לרומנטיקה המאפיינת את העצב והסבל ועם ההון הסימבולי הנלווה להסתכלות על כתיבה באקדמיה כאמנות, ולכן גם על כל פרויקט מחקר כיצירה הספרותית הגדולה הבאה של המאה, נדמה כי השארות במקומות הללו בלבד היא מעט ילדותית אבל יותר מכך צרה, דיכוטומית, משתקת ולא מקדמת. בעקבות ההגדרה מחדש של ההשראה והיצירתיות אותה הציע וילף, למדתי שגם מוזה יכולה להתפתח, וכי גם השראה פואטית יכולה להפוך במידה מסוימת למקצועית.

אני מאמינה אם כן שישנו צורך עז בשילוב של שתי גישות גם בנוגע לכתיבה באקדמיה; אמנות ומיומנות, רומנטיקה ופרקטיקה. זאת אגב בדומה לשני היסודות המנוגדים המרכיבים את הטרגדיה היוונית לפי ניטשה ובמידה מסוימת כל יצירה אמנותית, היסוד ההדיוניסי והיסוד האפוליני. כלומר, בהתהוות של כל יצירה נדרש לפי ניטשה האיזון בין הרגשי, המתפרץ, חוצה המסגרות ורווי התשוקה לבין  הסדור, הממושטר, הממוסגר והצורני, חווית החלום מול חווית השכרות.

אין כל ספק כי פרצי יצירתיות חשובים ואף הכרחיים במרחב הזה וכי השראה היא חלק מרכזי בעניין,

אך לצד זאת, נראה שאחת ההצעות היעילות ביותר להתמודדות עם ייסורי הכתיבה ועם המחסומים שהם מייצרים היא פשוט לכתוב ועל ידי כך גם לפתח באופן סדור מיומנויות של כתיבה, מחקר ופרשנות. מספרים שונים על כתיבה באקדמיה, ממחקרים רבים שנעשו בנושא ומעצות שקיבלתי מחוקרות וחוקרים ותיקים (בתקווה גדולה שאצליח לאמץ אותן לחיקי), נראה שהדרך היחידה לכתוב היא פשוט לכתוב על בסיס קבוע, לא משנה אם מתחשק או לא.

דבריו של אנתוני טרולופ מחשובי הסופרים האנגלים מטיבים להדגים זאת:

“There are those…who think that man who works with his imagination should allow himself wait till-inspiration moves him. When I have heard such doctrine preached, I have hardly been able to repress my scorn. To me it would not be more absurd if the shoemaker were to wait for inspiration, or the tallow chandler for the divine moment of melting…I was once told that surest aid to the writing of a book was a piece of cobbler’s wax on chair. I certainly believe in cobbler’s wax much more than the inspiration” (p. 121)[4].

מעבר לכך, אני מאמינה ששיתוף עמיתים במפגשים ובסדנאות במסגרת האוניברסיטה ומחוצה לה עשוי לסייע רבות בבעיות כתיבה ובהתמודדות עם המסתוריות והבדידות המאפיינות אותה לרוב ומביאות בתורן למחסומים ולחיבוטי נפש רבים. אני מקווה שדבריי בחיבור קצר זה יובילו להבנה שבעיותיהם של כותבים אינן ייחודיות להם כפי שאולי דמיינו. ובאשר לי, המסקנה המשמעותית ביותר שעמה אני יוצאת לדרך מעתה היא שאם ארצה להיות כותבת, עליי פשוט לכתוב..

 

---

[1] אילוז, אווה. 2008. אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. הקיבוץ המאוחד: תל-אביב

[2] http://alaxon.co.il/article/%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%95%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%95/

[3] Wilf, Eitan. 2013. Streamlining the Muse: Creative Agency and Reconfiguration of Charismatic Education as Professional Training in Israeli Poetry writing Workshops. ETHOS41(2): 127-149.

[4] מתוך

Paul J. Silvia. 2007. How to write a lot: A practical Guide to Productive Academic Writing. American Physiological Association: Washington, DC.

 

 

 

עבודה על תזה, או על כל משימה אקדמית גדולה, דורשת כוחות מסוגים שונים ומשלבת שלל טקסים (שאולי צריך לחקור פעם) כמו: חייבים לשטוף כלים קודם; השולחן צריך להיות נקי; רק בספריה; רק בבית; רק בבית קפה. כל אחד מגלה במהלך הלימודים את השיטות שמסייעות לו בתהליך הלמידה והכתיבה. עם תחילת העבודה על התזה, אני מרגישה שמה שהכי יכול לעזור לסוציולוגית, שחוקרת אנשים וחברה, הוא לבנות ולתחזק רשת חברתית שתסייע בקשיים שבתהליך.

אתחיל מהתחלה – בימים אלה אני עובדת על התזה שלי. בחירת המילים פה לא אקראית, טרם כתבתי פיסקה אחת מעבר להצעת המחקר ופה אני רוצה לחלוק אתכם את שלבי הנחת הרשת החברתית בדרך לכתיבת העבודה. בחרתי לכתוב על אמצעים לצמצום השימוש ברכב פרטי בישראל (שם זמני, לא לתפוס אותי במילה). תיאוריות סוציולוגיות נראה לי שאני יודעת, ניתוח תוכן גם, ולהעביר שאלונים אני לומדת עכשיו. בסך הכל רכשתי את הכלים לכתיבת מחקר, ועכשיו נשאר רק להיכנס לתוך העולם הסבוך של תחבורה ציבורית בישראל, על מנת להשיג מידע מהאנשים הנכונים. יש מקומות בהםהרשת החברתית המיידית של התואר השני היא זו שדוחפת אותנו קדימה: חברים ללימודים שקוראים ומעירים, מרצים, חברים אחרים שמסונג'רים לטובת המטרה, משפחה, שיחות מסדרון במחלקה. כל אלה מרחיבים ומייצבים את הידע ועל הדרך מחזקים את הרשת החברתית שלנו. עם זאת, לא תמיד הרשת המיידית והחשובה הזו רחבה מספיק על מנת לסייע בכניסה לעולם אחר ויש צורך לבנות אותה יש מאין. אבקש לתת דוגמאות מהרשת החברתית שלי, אם כי אין לי ספק, כי הליך זה מתרחש ברמה זו או אחרת בכל כתיבת תזה.

 

צעד ראשון  – החסרונות הם היתרונות

אתם חוקרים משהו שאף אחד לא כתב עליו בעברית? מתעניינים בתחום שהמחלקה פחות מכירה? אפשר לראות בזה חסרון, שדורש התמודדות לא פשוטה במקומות שאולי נדמה שלאחרים הכל זורם בקלות. זה אמנם נשמע כמו פרק בספר זול לאימון אישי, אבל הכי קל זה להתמרמר על תוכנית הלימודים שלך, בסגנון "רק אני כותב על זה", "רק אני לומדת את זה". משפטים כאלו היו מנת חלקי מתחילת התואר, אבל אז הבנתי – מיקום מיוחד בתוך המארג החברתי האקדמי צריך להיות כלי העזר, ולא המכשול. אני לומדת סוציולוגיה עם תכנית התמחות בגיאוגרפיה הכוללת קבוצה קטנה של אנשים, וככל הידוע לי אני היחידה בימים אלה מסוציולוגיה. אם אני היחידה, זה בעצם הופך ליתרון העיקרי – אני היחידה שמתעסקת עם שתי המחלקות והיחידה שכותבת על תחבורה בסוציולוגיה. התחלתי לשווק את זה כיתרון. ניגשתי אל מנהל ההתמחות בגיאוגרפיה ואמרתי לו בערך את זה, ושאשמח אם יחשוב איך הוא יכול לנצל את שירותיי. ההון התרבותי הסוציולוגי המסוים שלי הופך בצורה זו לבידול חיובי. לא ידעתי כל כך כמה אכפת למרצים ולמנהלי תוכניות מתחומי מחקר של מאסטרנטים, אבל מסתבר שזה עזר והוביל אותי אל האנשים הנכונים במחלקה לגיאוגרפיה. יש לכם תחום מחקר שמשוייך איכשהו לעוד מחלקות באוניברסיטה? נסו לגשש שם, לראות מי יכול לעזור לכם, מי יכול להתעניין בכם או אתם בו.

 

צעד שני – מצאי מהן הדלתות שדרכן ניתן להיכנס

כאשר כותבים עבודה על נושא שמכירים, עולים קשיים מוכרים מהעולם האתנוגרפי, הזר והמוכר – איך חוקרים באופן ביקורתי תחום שמכירים? איפה היתרון בהיכרות המוקדמת ומתי היא נעשית בעייתית? בכל מקרה, אם הגעתם לתחום חדש ואתם בשלבי הכניסה לשדה המחקר, גם אם טרם הגעתם לרמת האינפורמנטים, נסו למצוא לכם כניסה נוחה עבורכם לעולם אותו אתם חוקרים.

דרך אחת לעשות זאת היא הרשתות החברתיות. אין תירוץ טוב יותר להיות בפייסבוק מאשר "צרכים אקדמיים". אז בשביל להבין מי השחקנים השונים בזירה האזרחית תחבורתית בישראל, נרשמתי בכל כוחי לכל עמוד פייסבוק רלבנטי, ת' זה תחבורה ציבורית, תחבורה היום ומחר, 15 דקות – תושבי ירושלים למען תחבורה ציבורית יעילה, ועוד פורומים ועמודים שונים בתחום.  רוב הזמן כוללים עמודים אלה מגוון תלונות על תחלואי התחבורה הציבורית בישראל, 'הקו הזה עמוס', 'זה לא עצר', וכדומה. אמנם פוסטים שחוקים ומשמימים, אבל עדיף להיות שם, מה רע. לפני מספר שבועות, חלה תפנית קלה..

צעד שני – נסי להיכנס דרך הדלת, ואם לא – תבדקי אם יש חלון

גם אם מצאתם לכם דרך להתקרב לעולם בו אתם מתעניינים, לא תמיד הגופים הרשמיים הופכים את הדרך לקלה. לכן, זה הזמן ליצירתיות ותושייה. ארגון "תחבורה היום ומחר" הוא ארגון אזרחי שפועל לשיפור התחבורה בישראל, בדגש על תחבורה ציבורית – אוטובוס, אופניים והליכה ברגל. נתקלתי בפרסום שלהם לגבי כנס שהם עורכים המיועד למהנדסי ערים. המחיר המלא, 200 שקל, היה עבורי קצת כבד אז כתבתי מייל לאחראית על הכנס, בו הסברתי שאני סטודנטית שכותבת על הנושא, ואשמח לדעת אם יש דרך לקבל הנחה. התשובה המשמחת הגיעה די מהר – "כן, אנחנו צריכים מישהי שתכתוב תקצירים של ההרצאות בכנס, ובמידה ותסכימי, תכנסי בחינם". מעולה. הגעתי ותקתקתי לי במחשב כל עוד נפשי בי, פעולה שכנראה ממילא הייתי עושה.

 

צעד שלישי – את בפנים, עם מי מדברים? או – למה נייר טואלט זה – הו –כה חשוב.

העבודה עם אינפורמנטים בשדה היא כר מחקר עשיר שנכתב ונהגה בו רבות. אני לא באה להציע פה אבחנות חדשות בתחום המחקר האיכותני, אלא לספר את החוויה שלי. בחרתי להתמקד בתזה שלי בנתיב המהיר לתל אביב שמתחיל קצת לפני מחלף שפירים ומסתיים בתוך נתיבי איילון כמקרה מבחן למדיניות מצמצמת תחבורה. בנוסף אני רוצה לבדוק מאפיינים של נוסעי קו 100, היוצא מחניון שפירים היישר אל גבעת רם וקריית הממשלה. הנסיונות שלי ליצור קשר עם מנהלי הנתיב תקועים כרגע בצינורות בירוקרטיים מוכרים, לא טוב לי, אני צריכה מישהו מבפנים. הפסקות הקפה בכנסים תמיד נשמעו לי כסוג של עצלנות (דברי פתיחה, הרצאה, הפסקת קפה, הרצאה, הפסקת צהריים, הרצאה – החיים הטובים), אך הן המקום הטוב ביותר להתחיל להניח את הקורים לרשת החברתית שאנו כחוקרים זקוקים לה.  במקרה שמעתי את אחד ממרצי הכנס, עובד עיריית ירושלים, שואל אם למישהו יש טישו. יש מצב שקצת צעקתי לכיוון שלו, "לי!", אבל מה אכפת לי. זה עבד.

בזמן שהבכיר הנחמד קינח את אפו, שאלתי אותו אם הוא יודע להפנות אותי למי שאחראי על קו מאה, כי אני כותבת על זה עבודה. הייתי בטוחה שהוא יזרוק לי שם, או גוף כלשהו, אבל הוא הצביע ימינה על בחורה שעמדה לידי ואמר – "היא". חיכיתי לידה בנימוס (קצת הרגשתי כמו יובל סמו, הישראלי היפה בארץ נהדרת) ואז ניגשתי, הצגתי את עצמי ואמרתי שאני מחפשת מידע על קו מאה, שאני כותבת על זה תזה אבל עדיין לא סגורה על שאלת מחקר סופית, ושאשמח להתייעץ איתה. החלפנו מיילים, וכעת אני מחכה לתשובה.

מה שאני מנסה לומר הוא: אם בחרתם לחקור תחום שאתם פחות מכירים, או שהוא פחות נגיש ברמה המידית, השתמשו בידע הסוציולוגי חברתי שלכם, והפיצו לכל עבר את הבשורה על הנושא שאתם כותבים. אם אין לכם את ההון החברתי והתרבותי הנחוץ לתחום שבחרתם לחקור, אבל אתם מבינים את חשיבותה של הרשת החברתית ושל סוגי הון, עשו זאת בעצמכם.

עניין זה מעלה שאלות של ריבוד ומעמד באקדמיה. האם יש צורך בהון חברתי ראשוני, או בניסיון קודם בהפקה וארגון, על מנת להגיע אל האנשים הנכונים במחקר? האם כל סטודנט בעל תושייה מסוגל לעשות את הצעדים שאני עושה? בורדייה אולי יגיד שיש לי את המפתחות הנכונים לאקדמיה, אבל ניתן להסתכל על הון גם כעל דבר שבחלקו הוא נרכש.

תזה זה לא עניין קל, אבל חצי שנה לאחר תחילת התהליך אני יכולה לומר בוודאות שהדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא באמצעות עצות ורעיונות של החברים לדרך – בין אם מתוך האוניברסיטה ובין אם מצד אנשים משדה המחקר. אז קדמו את עצמכם ואת הרעיון שלכם, נסו לראות מי מתעסק בו ומפו את השחקנים החברתיים בזירה. בידקו אם האנשים האלה זקוקים לעוזרי הוראה, עוזרי מחקר, סייענים, מתנדבים, כותבי כתבות. חיטבו את העצים ושאבו את המים, ככה מתחילים.

בכתבה זו, באופן פריווילגי השמור לעיתונים מחלקתיים, הבחירה שלי תהיה לא לבחור באופן בלעדי באף אחד מהמסלולים המתוארים לעיל, אלא לתאר כרונולוגית, בעיקר, את השתלשלות האירועים סביב "כתיבת התזה", תוך הבלטה של נושאים שנראים לי חשובים. במאמר הבא – שיהיה מאמר המשך למאמר זה– אתמקד בתזה עצמה ואסכם את הרעיונות המרכזיים שלה. כולי תקווה כי המאמרים יהיו מועילים לקוראי פקפוק, ובהזדמנות זו אציין כי אשמח להרחיב את הדיון על הנושאים המדוברים ועל הנושאים המושמטים בפורמטים ובחוגים אחרים.

"אין זמן נכון לבחור בנושא התזה, אך כלל ידוע הוא שככל שהנושא של התזה ייבחר מוקדם יותר, כך התזה תוגש מהר יותר, ונוכל להגיד על עצמנו את כל הבלה בלה ההישגי מהר יותר"[3]. חלק מחבריי לספסל הלימודים ידעו בדיוק מה הם רוצים לחקור. היו כאלה שבחרו את הנושא משיחות ערבי השבת עם משפחתם, היו כאלה שנחשפו לנושא מרתק בתואר הראשון ורצו להרחיבו לתזה (ראו למשל את מאמרו המעניין של גיא שלו), והיו כאלה שרצו לחקור נושא אשר קרוב לחייהם המקצועיים. אני – לעומתם – לא ידעתי. כלומר, היו לי הרבה רעיונות, אבל לא אחד שהייתי שלם איתו, אף לא רעיון אחד שאהבתי בכל לבי. לפיכך, ההחלטה הראשונה שקיבלתי היא להמתין עם בחירת הנושא של התזה –אף שידעתי כי זה עתיד לעכב את התקדמותי ב"מרוץ העכברים"– ולחכות למילוי חובות השמיעה בקורסי החובה של התואר השני.

למען הסר ספק, זמן ההמתנה לא היה זמן בטלה; זה היה אחד הזמנים היפים של חיי האינטלקטואליים. בזמן הזה ניסיתי למפות באופן יסודי את הנושאים ואת נושאי המשנה המעניינים אותי. קבעתי לעצמי בלו"ז זמן איכות המוקדש לקריאה בספרייה של הדבר שהכי עניין אותי מדי שבוע. בכל שבוע ניסיתי לקרוא קצת על כל עולם סוציולוגי, מתוך תקווה כי ברגע שאוכל לראות בעיני רוחי את כל ההסתעפויות של העולמות הסוציולוגיים שמעניינים אותי, אדע בוודאות גדולה לאיזה נתיב ארצה להתמסר. לא רציתי להרגיש כמו כדור ביליארד שמושחל לפינה. רציתי שהבחירה שלי בנושא של התזה תהיה בחירה מודעת ומושכלת, ולא אילוץ או נוהג.

פרק הקריאה שלי התנקז לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שאני מתעניין יותר בסוגיות מאקרו ממיקרו. מעניינת אותי התמונה הרחבה, היער ולא העצים. השנייה היא כי מבין כל התופעות הגדולות מעניינים אותי המוסדות הציבוריים, שהוקמו, לטעמי, על בסיס הרעיון שבכוחם להיטיב לתכנן את אורח החיים של החברה האנושית, באופן צודק והוגן יותר מאשר לו היה הדבר נעשה באופן פרטני ומבוזר על ידי הפרטים או בידי מוסדות פרטיים. התובנות הללו הובילו אותי להתמקד בסוציולוגיה של ה"מדינה".

מהצד האחר, קוננה בי המחשבה הערטילאית– בעלת האופי הפוליטי – כי המבנה של מוסדות הציבור בישראל מתנהל באופן "בעייתי", בדרך שלא תמיד משרתת את הציבור, וכמעט פועל באופן אוטונומי ומנותק מהציבור, מרצונותיו, מתחושותיו ומערכיו. במקום מערכת בעלת אופי היררכי שפועלת באופן מלוכד כדי להגשים את מטרותיה, ראיתי אוסף של "נסיכויות" מוסדיות שכל אחת פועלת כדי לקדם את האינטרסים ואת המטרות שלה. מצירוף שתי התובנות לעיל התברר לי כי עליי לחקור את היחסים המוסדיים בישראל; את היחסים בין המוסדות שאמורים לפי חוק ונורמה להיות מסודרים באופן היררכי.

בשלב זה, לאחר שהבנתי מהו הרעיון שיעמוד במרכז התזה, לא היה לי מושג מה לעשות וכיצד להמשיך מכאן. מדובר בשלב של ייאוש אמיתי. לפתע הרגשתי את נטל משקלה של התזה, את סוף תקופת ההתבשלות, ולמרות זאת לא הייתה לי שום מחשבה מועילה כיצד אהפוך את הרעיונות המופשטים האלה לעבודה סוציולוגית. בכל תחילת יום כתבתי, ואילו בסוף כל יום מחקתי. כתבתי ומחקתי. כתבתי ומחקתי. ושוב כתבתי ומחקתי. חשבתי שאני עומד לאבד את שפיות דעתי, הרי מעולם לא היה לי קשה כל כך בכתיבת העבודות שלי. לא הבנתי מדוע המבקר הפנימי שבי מצליף ללא רחם. חשבתי שאני כבר לא אכתוב את התזה לעולם; אפילו בדקתי בתכנית הלימודים כמה קורסים אצטרך להשלים כדי להיפטר מהנטל שנראה לי כל כך מיותר בזמן ההוא.

שלא כמו באגדות – אצבע אלוהים לא נגעה בי, וברק לא הכה בי, אבל כדי לא לוותר על סימון הקליימקס בקלישאה – אולי אסימון כלשהו כן נפל לי. האסימון הזה הוא ההבנה שכתיבת התזה לא יכולה להיות אינטואיטיבית וספונטנית, אלא היא צריכה להיות מחושבת ומדוקדקת; אני צריך להכין סקיצה מפורטת, לפרטי פרטים, כדי שהתובנות התיאורטיות שלי והרעיון האמורפי שלי יקרמו עור וגידים אקדמיים ולא יישארו בגדר הגיגים פילוסופיים או עיתונאיים בלבד. לכן בחרתי בעימות המוסדי שנראה לי המעניין ביותר: העימות בין גופי המדינה הנבחרים לבין הצבא הישראלי. אולם, כפי שמתברר לכל חוקר הנכנס לשדה חדש, ההתמקדות בנושא ספציפי אינה מצמצת את כמות החומרים שראוי להתעמק בהם, אם כי היא משנה את טקטיקת המחקר – ממחקר רוחבי,שבו החוקר לומד מעט על הרבה, למחקר נקודתי,שבו החוקר לומד הרבה על מעט. באופן  לא מטפורי עברה הקריאה שלי מקריאה של ספרים הממוקמים במדפים בעלי צבעים שונים בקומות שונות בספרייה, לקריאה של ספרים מארבעה מדפים בדיוק, הצבועים בצבע אדום עמום בקומה 2.

בגיליון הבא אראה את התוצר של התהליך הארוך שתואר כאן, את המוצר הסופי–תזה במחלקה לסוציולוגיה, התזה שלי.

 

---

[1] מריאנה גטושקין, "שיחות סלון עם בני", טרם פורסם.

[2]טיפ בנאלי: עדיף את אלה אשר עתידים לבחון את התזה שלך, או את המעגלים הקרובים שלהם, אבל לא בהגזמה, עדיף     באופן מעודן, כמו שמחמיאים בדייט ראשון: להראות עניין בלי להתרפס.

אני לא בטוח שזה ציטוט מדויק, אבל הרעיון המובא בו נאמר לי מפי מיכל פרנקל בשיחות ההכנה לכתיבת התזה. [3]

 

כותבי דוקטורט, רצוי שידעו מה הם רוצים לטעון. הבעיה היא שלדוקטורנטים רבים לוקח שנים להבין את הטענה שלהם. הדרך עד לשם בדרך כלל רצופה בספקות ובחששות שנובעים מהאי-ודאות, מהחשש שוודאות לא תגיע לעולם, ומחוסר היכולת להתחיל לכתוב בינתיים. ראשית, חשוב להבין שכנראה מדובר במצב די נפוץ. פרופסור אחד ממדעי הרוח סיפר לי שבאופן טיפוסי עוברות ארבע שנים עד שהדוקטורנטים שלו מתחילים לשלוח לו חומרים. יעידו מנחיי שכך היה גם במקרה שלי. "דוקטורט זה תהליך", כפי שאמרו לי לא פעם כשהבעתי את חששותיי. ובכל זאת, הנה כמה עצות שעשויות להפחית את האי-ודאות ולזרז את העניינים.

זכרו, הדיסרטציה שלכם, כמוצר סופי, תכיל בהכרח את הדברים האלה: שדה מחקר, שאלת מחקר, מסגרת תיאורטית, שיטת מחקר וטיעון אמפירי מפורט הפורש את התזה. יעזור לקבל החלטות מחייבות בנוגע למרכיבים אלו כמה שיותר מוקדם.

שדה המחקר נבחר בדרך כלל כבר בשלב התחלתי, בהתאם לתחום העניין (אם יש יותר מאחד, צריך לחתוך), ונשאר בעינו כפי שהיה בהצעה לדוקטורט. במקרה שלי, דרך אגב, השדה היה "אחריות חברתית של תאגידים", אבל בניגוד להצעה שעסקה בהופעתו בהווה, הדיסרטציה התמקדה בסופו של דבר בחקירת שורשיו ההיסטוריים. זה דבר שהבנתי רק אחרי זמן מה. מה שהיה יכול לקצר את שלב הנדודים הוא ההבנה שחייבים להחליט ושתוכן ההחלטה חשוב פחות מהיכולת לדבוק בה. פה הייתי מדגיש שיקולים פרוזאיים: מה יותר מתחשק לי לעשות, היכן חומרי המחקר נגישים יותר, מהי הבחירה שיהיה קל יותר לממש. על כל נושא אפשר לכתוב דוקטורט בתנאי שמתעמקים בו מספיק. לפיכך השאלה המעשית היא, במה יהיה לנו נוח יותר להתעמק. איני רוצה לומר בכך שלא חשוב שיהיה מעניין. להפך. העניין הוא חיוני כדי לספק מוטיבציה למחקר ולחיים ראויים ואיכותיים בכלל. אבל לפעמים צריך למצוא את האיזון בין מה שמעניין ובין מה שבר השגה.

שאלת המחקר והמסגרת התיאורטית, אשר קשורות זו בזו, הן בדרך כלל לב הקושי וחוסר הוודאות. אני אתחיל דווקא מהשנייה. כמו שאמר לי פרופסור שאיתו התייעצתי, וזאת הייתה אחת העצות החשובות ביותר שקיבלתי – בסופו של דבר אנחנו צריכים לשייך את עצמנו לקהילת מחקר מבוססת. בהתחשב באופן שבו בנוי כיום עולם המדע, המחולק לאין-ספור התמחויות ותת-התמחויות, רק אם נפעל בתוך קהילה כזאת נמצא אנשים שיהיו מסוגלים להבין את מה שאנחנו כותבים ולמצוא במוצרים שלנו עניין. היומרה לפרוץ תחום חדש, שעלולה להיווצר בשל קריאת יתר של יצירות מופת, היא בלתי צנועה ובלתי מציאותית. העבודה שלנו יכולה לקבל השראה מעבודות של סוציולוג גדול או שניים, אבל מישור ההתייחסות החשוב באמת הוא עבודות קטנות ועכשוויות יותר שמדברות זו עם זו.

במקרה שלי, לאחר פלירטוטים מתסכלים לאורך שנים עם מיני סוציולוגיות, התקבעתי בסוף – ממש בשנה האחרונה – על סוציולוגיה ניאו-מוסדית בחקר ארגונים. מדובר בקהילה שמשתמשת באותם המושגים, מפרסמת את רוב עבודותיה במספר מוגבל של כתבי עת, ושחבריה רואים את עצמם כמשתתפים במאמץ קולקטיבי לפתח את התיאוריה הספציפית הזאת (לחלופין, קהילה יכולה להיות מאוגדת סביב נושא מחקר). צר ככל שזה נשמע, מדובר בעולם תוכן עצום. מאז הבנתי שלקהילה הזאת אני מבקש להשתייך ושאת השגרות האפיסטמולוגיות שלה אני מוכן לקבל על עצמי, העניינים הפכו הרבה יותר ברורים. נותר לי רק להצטער שלא הבנתי זאת הרבה קודם, ושבמקום לקרוא מכל הבא ליד, לא השקעתי את רוב זמני בקריא של מה שכתבה הקהילה הזאת בעשרים השנים האחרונות, בייחוד בכתבי העת המובילים שלה, ומתוך זה, רק את מה שרלוונטי במיוחד למה שאני מנסה להגיד. בסופו של דבר, המסגרת התיאורטית (ובמידה רבה גם המבוא) של הדוקטורט ושל מאמרים שנכתוב תוך כדי ואחר כך תכיל סקירת ספרות של עבודותיה של אותה קהילה נבחרת. אם עדיין אינכם מזהים את הקהילה שלכם, ובתוכה את ה"אגף" שלכם (כלומר, עשרה עד חמישה עשר חוקרים שאותם, יותר מכל השאר, אתם מדמיינים כקוראים של עבודותיכם), ואינכם מסוגלים לדבר בפרוטרוט על מה שהיא כתבה – תרומות עיקריות, ויכוחים עיקריים, תולדות התפתחות המושגים והרעיונות – אני מציע פועל בכיוון זה ללא דיחוי.

כמובן, איני רוצה להתייחס בביטול למחקר אינטר-דיסציפלינרי, כלומר לשילובים יצירתיים של כמה גישות ותיאוריות, אבל אני מאמין שלפחות בשלב הדוקטורט – עדיף לחפש תחילה נמל בית. לדעתי, היכולת לחדש באמצעות מיזוג עולמות דעת שונים צריכה בסיס כזה שממנו היא תהיה מסוגלת להתפתח.

דבר אחר, הייתי מזהה את הכנס הבין-לאומי המרכזי של הקהילה, מנסה להתקבל ולטוס אליו מדי שנה (אוניברסיטאות מוכנות בדרך כלל לעזור לדוקטורנטים במימון נסיעות לכנסים, אם כי באופן חלקי. בררו זאת). קשה להפריז בחשיבות ההשתתפות בכנסי הקהילה: זוהי דרך אדירה ללמוד מה קורה שם עכשיו, איך אנשים חושבים ומדברים, מה מעניין אותם לקרוא, לקבל השראה, לקבל ביטחון, וכמובן ליצור קשרים כבסיס לקבלת המלצות ולחיפוש אחר שיתופי פעולה בכתיבה. כדי להשתתף בכנס צריך לכתוב פייפר, אבל הוא לא חייב להיות מושלם ומהוקצע כמו עבודה שתתפרסם. כתיבת פייפרים במהלך הדוקטורט היא דרך טובה להניע את תהליך הכתיבה. כאשר אנחנו מחפשים את המושב בכנס שמתאים לחומרים ולטיעונים שלנו, אנחנו נותנים לגורם חיצוני לכפות עלינו כיוון ומשמעת שלפעמים קשה לנו למצוא בתוכנו. הכנסים שבהם השתתפתי ללא ספק השפיעו, באופן שהוא בחלקו שרירותי, על הכיוון שהדוקטורט שלי – ואולי גם המשך הקריירה – קיבלו בסופו של דבר. אבל זה עדיף על הסתובבות אין-סופית במעגלים, ובעצם אין בזה שום רע. בחיינו, וגם בכתיבת דוקטורט, יש מרכיב לא מבוטל של מקריות. וכן, האינטואיציה המדעית האישית שלנו ממשיכה כל הזמן להנחות אותנו, גם כאשר איננו מודעים לכך. חשוב למצוא גירויים שיאפשרו לה להתבטא.

כשיש מיקוד תיאורטי, שאלת המחקר, ובעקבותיה שיטת המחקר, הופכות קלות יותר לאיתור. אנחנו שואלים שאלות דומות לאלה שחוקרות בקהילה שאלו לפנינו, ומשתמשים באותם המושגים ובשיטות דומות. מעצם ההתעמקות בספרות הזאת, שבמהלכה אנחנו חושבים על חומרי המחקר שלנו, צצות לנו אפשרויות לשאלות חדשות ולתרומות תיאורטיות ומתודולוגיות. "עד היום שאלו וביררו ככה וככה, אבל עדיין לא שאלו את השאלה הזאת: …" או "הספרות בחנה נושא מסוים בתחומים האלה והאלה, אבל לא בתחום שלהלן… וזה חשוב כי…" או "הדעה הרווחת היא שהקשר בין X ל-Y הוא כזה וכזה, אבל אני אבקש להראות שבתנאים מסוימים הקשר הוא אחר… וזאת בדרך להרחבת התיאוריה באופן כזה וכזה…" ועוד אין-ספור אפשרויות הנובעות כולן מההיכרות המעמיקה עם תחום עיוני מובחן ומהאינטראקציה שלו עם החומרים שאספנו. שימו לב שמסוג כזה של התמצאות בנבכי שדה תיאורטי מסוים יוצאים רוב המאמרים והספרים שאתם קוראים.

כל מה שתיארתי להלן, כמובן, לוקח זמן. ובדרך יש גם המחקר עצמו, בשדה או בארכיון, שבו כלל לא נגעתי. תהליך ההתגבשות הוא לא – וכנראה לא יכול להיות – ליניארי. התיאוריה מזינה את המחקר, והמחקר את הבחירות התיאורטיות, וחוזר חלילה. השאלה מתחדדת עם הזמן. התהליך כולל ניסוי וטעייה, כלומר בזבוז זמן ומאמץ שהוא גם מקור של תסכול. מצד שני, לעתים קרובות סטיות מהדרך לכאורה מתגלות כעבור זמן כחלק מהדרך עצמה. הדוקטורט, כאמור, הוא תהליך. אבל חתירה להתמקדות, באמצעות קבלת החלטות חותכות ומכוונות מטרה – ודבקות בהן – יכולה לקצר אותו ולצקת בו מעט יותר ודאות ואולי אף לקצרו.

 

. המחיר עדיין עליה, מעולם לא לבשתי אותה.

אני תמיד מרגישה קצת חשופה מדי בשמלות, כאילו כולם יכולים לי לראות מלמטה. כאילו כל השומנים קופצים לי מהצד, כאילו אני לא רזה מספיק ולא יפה מספיק. בכלל, הלחץ החברתי להיות דקיקה עד כדי הרעבה עצמית, להתלבש בהתאם לצו האופנה ולדעת כיצד לשאת את עצמי על העקבים המייסרים מעולם לא פוסק. על אחת כמה וכמה במועדון, בספרה חברתית שהאינטראקציה בה מבוססת כולה על מראה, על נראות ועל יכולת לרקוד את עצמך לדעת, כאילו אף אחד לא רואה או מסתכל. אין מקום למודעות עצמית במקום כזה. אני שוקלת אם לשתות כוס יין לפני היציאה.

 

טל גליקמן

נקודת הפתיחה שלי הייתה במקום אחר לגמרי. שעתיים היה ראשי כפוף מתחת למנורת הקריאה, כשאני עוברת על סיכומים ובה בעת מחפשת סיבות להימלט מהם. את השמלה למסיבה בחרתי בהינף יד: חיפשתי משהו שיהיה מפתה מספיק אבל צנוע במידה, לא חגיגי מדי ולא פשוט מדי. את חוויית המסיבות לעסתי המון פעמים לפני כן, ולכן מידת ההתרגשות שלי לא הייתה בשמים. אספתי את התיק ופניתי לכיוון המועדון.

 

ניצן לונברג

אני מגיעה למועדון. בסוף בחרתי ללבוש גרביונים מתחת לשמלה, למרות הסכנה להיראות פרובינציאלית ומרושלת. הדבר האחרון שבא לי הוא להגיע למקום הזר הזה ולהעמיד פנים שכיף לי במוזיקה הרועשת ובתחושת שוק הבשר המזלזלת, שאני כבר מכירה מניסיונות (ספורים) קודמים. אני פוגשת שם את טל, שלבושה בשמלת צמר עם דוגמה סרוגה בשחור לבן, וסוקרת אותה בקנאה. היא עומדת על העקבים בצורה טבעית כל כך, ואני לעומת זאת מתקשה לצעוד בלי ליפול אפילו עם העקבים הנמוכים שלי. הבחורות שמקיפות אותנו לבושות בצורה שונה לחלוטין משלי, והרגשת הזרות מתעצמת במקביל להבנה כי טל שוחה בסיטואציה כמו דג במים. אנחנו נכנסות פנימה ומתיישבות על הבר בזמן שטל מחלקת חיבוקים ושלומים ליחצנים שהיא מכירה. אני, לעומת זאת, מרגישה כמו טיגריס על רפסודה באמצע האוקיינוס. המוזיקה עדיין לא התחילה לפעול בשיא החוזק, כי הגענו מוקדם יחסית. אבל אני מנחשת מה הולך לקרות בהמשך הערב.

 

ניצן לונברג

אחד היחצנים מתיישב לידינו ומתחיל לפלרטט איתי ועם טל, שנשענת אחורה בהפגנתיות ונותנת לי לנהל את השיחה. כמה רגעים קודם לכן היא שאלה אותי למה אני מרגישה כל כך לא בנוח, ולאחר כמה דקות של מחשבה הבנתי שזה בעצם כי אני לא יכולה לדבר באירועים כגון זה. מכיוון שאני לא מרגישה בנוח עם עצמי מבחינה פיזית, למעשה אין לי כלום להראות במועדון, שם השיפוט מהיר לפי קשר עין ופלרטוט שטחי. כשמתברר לי כעשר דקות לתוך השיחה שהבחור טיפש כמו נעל, אני מאבדת עניין מיידי.

אנחנו נכנסות פנימה לתוך המועדון. אני לא יודעת מה לעשות עם התיק שלי, אף שהתכוננתי מראש ולא הבאתי את הארנק הגדול. התחושה שאת מנתקת את עצמך מכל דבר שעלול לקשור אותך לחיים האמתיים. מכווצת לשמלה קטנטנה או לחולצה חושפת חזה, לוקחת עלייך אשראי וחמישים שקלים וטלפון סלולרי, וגם זה בדוחק. את כל מה שיש לך להראות את מראה בריקוד, בפלרטוט, בעיניים. אנחנו נכנסות לתוך שלב א' ומתבוננות מהבר הפנימי ברוקדים שמתחילים אט אט להתכנס בהתאם לשעה ההולכת ומתאחרת. המבלים עוצרים בבר, מתעניינים זה בשלומה של זאת, ולאט לאט מתפזרים כמו מולקולות חסרות ודאות וכיוון מדויק. מסתובבים במרחב, דרוכים לפעולה ולציד.

המועדון הוא שטח פומבי. האנשים יכולים להיראות ולראות ולבחור ממגש האנשים היפים (יותר ופחות) שעומדים לפניהם ומציגים את נכסיהם בגאווה. הזכרים החזקים במועדון יבחרו את הבחורות היפות יותר ויצאו עם מספר טלפון, נשיקה, או אפילו סקס. (כבר שמעתי סיפורים על בני המזל הבודדים שיצאו עם חתונה). אני חושבת שיש כאן מענה על צורך אבולוציוני של רבייה. החברה המודרנית לא מאפשרת לנו פורקן מיני פומבי, ריקוד משוחרר או לגיטימציה לציית לאינסטינקטים החייתיים שבנו. בחברה שבה הכול מודחק ועטוף חוקי חוקים של דייטינג, נגיעה, מתי אפשר לעשות סקס, מתי צריך לתת למישהו לרדוף אחרייך –  במועדון, לכאורה,  אנחנו פתאום חוזרים להיות השבט שמקיים טקסי פריון, סוגדים לגשם ולריקוד. בוחרים וחוטפים לנו בני זוג על סמך תחושה ראשונית וקשר עין. מה, אם זה עבד להם בט"ו באב, למה שזה לא יעבוד כאן?

 

טל גליקמן

אני וניצן התיישבנו ליד הבר והזמנו כוס קאווה. די מהר ניגשו אלינו שני יחצנים, אחד מהם מוכר לי והאחר "קפץ על המציאה" ושעט לעברנו. מיד כשפנה לעברי כבר הוסר מעליי על ידי היחצן השני: "אל תיגע בה, היא שלי", שאג. סימון הטריטוריה החל ליישם עצמו על בשרנו. החלטתי לנצל את תשומת הלב ולשאול אותם כמה שאלות שיגלו לי איך הם רואים את ליל המסיבה. "תראי", אמר האחד, "זה מקום להשתחרר. לצאת מהגוף קצת. כל אחד בא לפה כדי לצאת מהשגרה של האוניברסיטה, וברור שגם לתפוס בחורות על הדרך", הוא חייך וקרץ לי. "כיחצן אני צריך להכיר את כולם ולהיות חבר של כולם. ככה אני יכול לפרסם את המסיבה באוניברסיטה". כפי הנראה, היחצנים הם הדמויות היחידות שממשיכות לגלם את חוויית המסיבה גם אחרי שהיא נגמרת. הם נושאים על גופם את ההבטחה להנאה ובכך מושכים קהל יעד. הקבלה לתפקיד, אפוא, מותנית בהון חברתי ובקסם אישי. "ואיך אתה משתחרר באמת?" שאלתי. "כשאני רוקד. אבל כדאי לתדלק קודם בבר", ענה. ה"תדלוק", בשפת פוקדי המסיבות, הוא השלב שבו שותים לשוכרה, לשחרור, לביטול האיפוק העצמי. לאורכו של הבר הונפו שוטים באוויר ולוו בקריאות צחוק מרובות. צ'ייסר גרר צ'ייסר ושוט גרר שוט, עד שאט אט נתרפו כתפיהם של השותים והם החלו להתקדם לרחבת הריקודים.

 

ניצן לונברג

אני רוקדת כשאני מודעת לעצמי בצורה איומה. מה עושים עם הפנים? מחייכים? רוקדים רציני? אני מוצאת את עצמי עושה פרצוף ומשרבבת שפתיים, ומיד מתעשתת. לידינו נעמדים שני גברים בלונדינים. אחד לבוש בחולצה קרועה עם סמל של יחידה מובחרת בצבא, אל השני אני לא כל כך שמה לב. הם נעמדים ומתחילים לרקוד אתנו. אני מתבוננת בבחור בחולצה הקרועה ומושכת בשמלתי באי נוחות. אחר כך אני בוחנת את פניו של הבחור השני. בשלב זה אינני יודעת כי יצירת קשר עין במועדון משמעה איתות ו"אור ירוק" לתחילת המהלכים. יצירת קשר העין היא סימן מוסכם, שאני באותו היום לא הכרתי ולא הבנתי. אני מציינת זאת לפני טל, והיא מחווה בראשה בעדינות לכיוון המבלים. כולם מחליפים מבטים, מחפשים, שואלים. אם הוא נועל את המבט על שלך, היא מסבירה לי, סימן שאת מעוניינת והוא יכול לגשת אלייך. אם את מסבה את הראש, הוא ימשיך למישהי אחרת. פשוט כל כך.

 

טל גליקמן

היחצן אמר שהוא בא לכאן כדי להשתחרר. האומנם? די מהר הרגשתי שלצד השחרור שבריקוד נוכח גם לחץ לצוד, לתפוס בחורה, לצאת מפה בשניים. ההכנה לציד כבר התחילה שעה קודם לכן, כשישבנו ליד הבר: כמה גברים הניחו יד על כתפה של בחורה וחייכו אליה באלגנטיות. אם הצליחו לגרום לה להרגיש בנוח, כך הגבירו את סיכוייהם לזכות בהיענות חיובית כשיזמינו אותה לריקוד.

 כמה גברים רקדו סביבי ואני נעניתי בחיוב, עוברת במהירות מאחד לאחר כדי שלא יחשבו שהצליחו לצוד אותי. הם זרקו זה לזה מבטים מאיימים. אם המוזיקה הייתה פחות רועשת, ודאי היו מוסיפים משפט אזהרה קליל בנוסח שאגתו של היחצן. זה היה נראה לי מגוחך קצת. האם כך הם חושבים שישיגו אותי? דרך קרב על הבשר שלי? אין להם מושג מי אני! אולי בעולם המסיבות זה בכלל לא משנה. אף שיש לי מוח, כאן המוזיקה רועשת והאלכוהול זורם ואין טעם לדבר. ברחבת הריקודים אני בשר ותו לא, ואני מודה שזה קצת הרגיז אותי. מיד לאחר מכן התעשתי.

כשהסתכלתי סביב הבחנתי שמבחן הציד לא צלח לכולם. אנשים שלחו זרועותיהם בריקוד בצורה שמתאפשרת בחברה שלנו רק באובדן הפיכחון. בעולם הטבע, הטורף רודף אחר הטרף עד שמצליח לנעוץ בו את ציפורניו. כאן, בתרבות, אישה רוקדת – ומאחוריה נצמד גבר בניסיון לשמור עליה שמא תברח. תהיתי אם אני במסיבה או בג'ונגל. "החזקים" יצאו מרחבת הריקודים אחוזים בידה של אישה, מעט שיכורה אם יורשה לי, ואילו "החלשים" רקדו בסולו.

 

ניצן לונברג

הבחור בחולצת המסלול מושך אותי בידו ומסחרר אותי בריקוד סלסה סוער. באחד מהצעדים הוא מקרב אותי אליו ואני לוחשת לו נבוכה שאני לא יודעת לרקוד סלסה. הוא עונה לי, "זה בסדר, אני עושה את הכול, את רק צריכה ללכת בעקבותיי". אני חושבת לעצמי שלא מפתיע שסלסה, ריקוד שנחשב חושני וסקסי בעבור שני הרוקדים, הוא ריקוד שבו האישה הולכת אחרי הגבר המוביל.

אני מושכת בכתפיי מתוך ויתור וממשיכה להסתובב. לאחר זמן קצר מאוד נמאס לי, וגם נהיה מאוחר. ובכלל, מחר יש לימודים. כבר לא נוח לי בגרביונים החמים שמגרדים לי. אני הולכת לשירותים ומורידה אותם, מאבדת באקט זה עוד הגנה מפני הציידים המסתובבים במועדון. עכשיו גם הרגליים שלי חשופות. אני מברכת על החושך שבחסותו אני יכולה להחביא את העובדה שקצת חיפפתי בגילוח שלהן. אין מה לעשות, אני מודה בפני עצמי, גם אני שבויה בקונספט החברתי של "אישה יפה – אישה ללא שיער גוף".

 

טל גליקמן

אני לא אשקר ואומר שלא נהניתי מחילוץ העצמות שבריקוד. הייתה בין הנוכחים אחדות שלא חווים כשהולכים למכולת, כשיושבים בהרצאה ואפילו כשמצטופפים באוטובוס דוהר. זאת הייתה היטמעות מוחלטת: כולם היו אני וכולם היו איתי. נענו בחלל כגוף אחד, שרנו יחד שירים מוכרים, נשמנו את אותו האוויר והעזנו לגעת הרבה מעבר למה שכבלי הנימוס מאפשרים ביום יום. העובדה שלא יכולנו לשמוע זה את זה רק טשטשה כל אפשרות להבדלים מנטאליים בינינו. במהלך הריקוד מצאנו את עצמנו בספרה חברתית אחרת ללילה בודד, שבה זכינו להיות כל מה שלימדו אותנו לשמור מתחת לפני השטח.

בנוגע לבחורים שבאו להשתחרר ולצוד בחורות, לא כולם זכו לשנות סטאטוס מרווק לתפוס (או לפחות לתפוס ללילה). בסופו של דבר הובן לי למה הגברים שכשלו בציד יחזרו לכאן לעוד סיבוב. המסיבה היא הגשר הלימינאלי בין התרבותיות ביום ובין החייתיות בליל. במסיבה יש לך את ההיתר החברתי להתחבר לקמאי שבך, כי אם תביט סביב תראה שכך עושים כולם. זאת בדיוק משמעות השחרור לפי דעתו של היחצן: האפשרות להתנהג בסצנה חברתית נטול כל רסן. חייכתי לניצן והיא הביטה בי בחזרה במבט מזדהה, וצעדנו יחד החוצה מרחבת הריקודים.

 

ניצן לונברג

חוויית ה"מתבוננת מהצד" הנצחית שלי לא פסחה גם על בועת המועדון. לא הצלחתי לצאת מעורי, "להשתחרר" מספיק כדי ליהנות מהחוויה. יחד עם זאת, אני יודעת שהיה וארצה לעשות זאת יום אחד, תמיד יחכה לי איזה מחסן הומה אדם, רועש, ועם בר אלכוהול במחירים מופקעים.

מכירה  את האמירה "לרקוד כאילו אתה לבד בחדר"? זאת בדיוק הבעיה. גם אם שתית, השתחררת, באת עם חבורת השוות (תרתי משמע) שלך או אפילו לבד (כל אחת ומה שנוח לה) – אי אפשר להתפרק באופן מוחלט במועדון. למרות האשליה שהמקום מציג לנו, תמיד יהיה מישהו שאת מכירה או מישהי שאת רוצה להשוויץ לפניה – ברגליים, בחזה, בשמלה החדשה שקנית. חס וחלילה לא בשכל או בשנינות שאת יודעת שיש לך. זה פשוט לא המקום. אבל מה יעלה בגורלם של אלה אשר לא זכו לגוף המושלם או ליכולת המופלאה לרקוד? הם והן ככל הנראה יתפזרו הביתה חפויי ראש, שיכורים (או שיכורות), ויבלו את הזמן בדפדוף בתמונות מהמסיבה בפייסבוק. המועדון מנסה אולי להעמיד פנים שהוא ספרה חברתית שונה, אבל למעשה הוא נעול ומעוגן בתוך ההקשר החברתי הרחב יותר.

למרות הכול, הריקוד במועדון נותן דרור להוויה הפראית שלנו, לדחפים ולאינסטינקטים הבסיסיים ביותר של בני האדם. אנחנו חיות. אבל חיות בשבי או בכלוב. כלוב קונספטואלי של אמות מידה ויופי, של חוקים והגבלות. החברה המודרנית יכולה להמשיך להעמיד פנים שהיא מתקדמת ונאורה, אבל בסופו של דבר השאלה האמתית היא, האם החיה שבנו תנצח? 

 

החוקרות והחוקרים שעמם שוחחנו הדגישו שוב ושוב כי הדרך היחידה ללמוד לראיין היא ההתנסות המעשית, ואגב כך פיתוח סגנון אישי והעדפות אישיות: "זה משהו שלומדים בזמן העבודה. אף אחד לא יכול להכין אותך. צריך פשוט לצאת ולעשות את זה." החוקרים חשפו היבט כלשהו של אופן ההתמודדות שלהם עם היבטים שונים של הריאיון. ההצעות המופיעות כאן הן כמובן שונות זו מזו, ובחלקן אף סותרות אחת את השנייה, כך שמסמך זה אינו מספק "כללי עשה ואל תעשה", אלא זוויות שונות של חוויית הריאיון שראוי לתת עליהן את הדעת.

 

• המטפורה לריאיון:

חלק מהחוקרים מדברים על הריאיון כעל מפגש אנושי ואינטראקציה מתהווה:

"הריאיון הוא מפגש אנושי, שיחה. אמנם שיחה אינסטרומנטלית שיש בה משימה, אבל זה מפגש בין שני אנשים,שמובילים אותו הסקרנות והעניין שמגלה האחד בשני."

הםמוכנים לדבר על עצמם באופן אישי וחושף, בשאיפה להגיע אל "מתחת לציפורניים" של המרואיין.

"כדי להגיע עם בן-אדם למקום עמוק אתה צריך להשתתף. אני מגיע למקומות מאוד אישיים,קשיים שלי, חלומות וסיוטים שלי…וזה אף פעם לא ממקום של הצגה."

אחרים רואים בריאיון דיאלוג מקצועי.זהו דיאלוג תחום בגבולות ברורים היטב:

"את צריכה להיות מאוד מצומצמת ומאוד פרופסיונאלית ביחסים שהם יחסים בין-אישיים , וכשאת צריכה להיות מקצוענית מול חומר, מספרים או תוכנת מחשב, אז זה יותר קל לעומת כשאת צריכה להיות מקצוענית מול בני אדם…"

 

מראיינים אלה נזהרים לא לשאול את המרואיין שאלות אישיות, פרובוקטיביות או מאולתרות. המראיין מתמקד בשאלות המתוכננות, ומאפשר למרואיין לענות באריכות.

 

• העבודה  עם השאלות:

אחד החוקרים, שמניח כי כל מרואיין ייקח אותו למקום אחר, מעיד על עצמו שהוא "שם את הדף בצד", וממליץ לרפרף עליו בסוף הריאיון על מנת לוודא שלא נשכחה שאלה חשובה. שיטתה של חוקרת אחרת הפוכה מזו, והיא מעדיפה להתחיל בשאלות המתוכננות, קודם הפשוטות ואחר כך המורכבות, ורק בסוף הריאיון היא נוטשת את הדף.

 

• ·         סדר השאלות ונוסחן:

רוב החוקרים מציינים את העייפות של המרואיין כנתון שנלקח בחשבוןבהכנת הריאיון. לעתים הםמעדיפים לפתוח בשאלות המרכזיות ולהשאיר לסוף את השאלות האינפורמטיביות או את אלה שחשיבותן פחותה. חלק מהמראיינים בוחרים לפתוח בשיחה צדדית או בשאלות על רקע משפחתי ואישי כדי ליצור קרבה ופתיחות. כדאי לשאול שאלות קצרות ולא מסורבלות, בשפת דיבור ולא בשפה מליצית,וחשוב שהשאלות תהיינה פתוחות, שאין עליהן תשובת כן או לא.

 

• ההיבטים הטכניים:

מקום המפגש: בבחירת מקום המפגש, מציינים החוקרים כי מידת הפניות של המרואיין היא משתנה קריטי שיש לשים לב אליו. החוקרים מקיימים את הריאיון בבית המרואיין או במקום עבודתו.לעתים מתקיים הריאיון במקום ציבורי, אולם לגביו קיימתתמימות דעים שזהומיקום פחות מוצלח, משום שהואבדרך כלל רועש וקשה להקליטבו בצורה טובה. כל החוקרים מדגישים את חשיבות ההתאמה של המראיין לנוחות המרואיין, בצד שמירה על נוחות בסיסית גם למראיין. היתרון שמצוין ביחס לריאיון ביתי הוא נוחות המרואיין וההזדמנות להכיר את סביבתו. יש חוקרים שאף עושים שימוש בהקשר זהבריאיון, ושואלים על הסביבה החיצונית או על חפץ כזה או אחר. האינטימיות הנוצרת בסיטואציה כזו נתפסת לא פעם כחיובית ומוסיפה לריאיון. החיסרון בריאיון בבית המרואיין הוא שלעתים דווקא האינטימיות מסבה אי נוחות, וכןעלולות להיות הפרעות מצד משתתפים נוספים שמצטרפים לשיחה. ריאיון במקום העבודה מתאים במקרים שבהם הריאיון עוסק בהיבטים מקצועיים, אולם גם פה עלולות להיות הפרעות.

שימוש במכשיר הקלטה: מרבית החוקרים משתמשים בו, אך לא כולם. יתרונותיו שלמכשיר ההקלטה מתמצים בכך שהוא מפנה את המראיין מהצורך לתעד והוא פנוי לנהל את השיחה. חסרונות ההקלטה נעוצים בחופשיות השיחה, משום שמרואיינים מסוימים נרתעים מהמכשיר ונזהרים בנוכחותו. על כן יש חוקרים שמעדיפים לסמוך על זיכרונם. הם עורכים רישום כללי תוך כדי הריאיון,ומיד בתום הריאיון עורכים רישום מדויק יותר. כך יש גם גיבוי במקרה שמכשיר ההקלטה לא עובד. כשמקליטים, חשוב מאוד להציג את מכשיר ההקלטה בתחילת הריאיון, ולהיענות לסירוב מצד המרואיין (או לרצונו להקליט גם הוא או לקבל עותק של ההקלטה). כל החוקרים הדגישו כי הכרחי להבטיח למרואיינים שזהותם לא תיחשף, ולא להפר הבטחה זו.

שקלוט: מרבית החוקרים ציינו את חשיבות שקלוט הריאיון,שמהווה "חלק בלתי נפרד מן המתודה", והדגישו כי כדאי מאוד לעשות זאת בטרם עוברים לריאיון הבא. מומלץ לשקלט לבד, כי כך מתאפשרות הפנמה והעמקה בחומרים, וכן מתחדדתההכנה לקראת הריאיון הבא על-ידי הסבתתשומת הלב לנושאים שעליהם כדאי לשאול ולאלה שהוחמצו בריאיון הקודם.

"כשאת משקלטת את נכנסת שוב לתוך הריאיון, את מפנימה את הנושא… הידע נכנס פנימה ואת יכולה להיות ביקורתית ואת יכולה לחלץ את הדברים החשובים. יש המון פעמים שלא הייתי קשובה תוך כדי הריאיון כי הייתי עצבנית או לחוצה, לא ידעתי מה חושבים עליי או מה השאלה הבאה…"

 יחד עם זאת, הובעה הבנה לאילוצי זמן שמקשים על מימוש כוונה זו, אך גם מימוש חלקי שלה הוא משתלם.

ריאיון בשניים: יש יתרונות ליציאה לריאיון עם מראיין נוסף, בעיקר כשהמראיין איננו מנוסה. התגברות על המבוכה, יכולת שימוש בשתי פרספקטיבות, וחלוקת תפקידים הם חלק מן היתרונות של ריאיון בזוג. יחד עם זאת,ישנם חוקרים שעובדים לבד מתוך שיקולים של העדפה אישיתושיקולים טכניים, ומתוך מידת הקרבה לחומר ולמרואיין.

 

• מרואיינים מסוגים שונים:

מהשיחות עם החוקרים עולה כי כל מרואיין ומרואיינת חשובים ותורמים למחקר, בין שתשובותיהם צפויות,או חריגות ומפתיעות, ובין שאינם עונים כלל ומאלצים את המראיין לחשוב על השאלות מחדש. מתוך השיחות עלו כמה "אבטיפוסים" של מרואיינים:

המרואיין "הדברן" שיש צורך לכוונו לעיקר כאשר נראה כי הריאיון מתארך.מרואיין כזה הוא נוח לשיחהלעומת שלושת ה"אבטיפוסים" האחרים:

המרואיין "השתקן" שמתקשה לבטא את מחשבותיו.

המרואיין "הסיסמתי", שמספק תשובות תבניתיותולא אישיות.

המרואיין "שכפאו שד", שהגיע למפגש אך לא משתף פעולה (לעתים מתנשא או עוין).                          

את שלושת האחרונים אפשר לדובב באמצעות דוגמאות מתוך דברי מרואיינים אחרים, בעזרת שאלות ספציפיות המבקשות התייחסות לסיטואציה קונקרטית,או על ידי בקשה להתייחסות לחומרי קריאה שהמראיין מביא איתו או מספר עליהם.

חלק מהחוקרים נוקטים במידה מסוימת של חשיפה אישית כדי ליצור שיחה כנה ומשוחררת יותר, ומיעוטם אף עושה שימוש בשאלות פרובוקטיביות באופן ישיר. החוקרים אינם נבהלים משתיקות. דווקא רגע כזה עשוי לתת למרואיין את מרווח הנשימה שהוא זקוק לו כדילהתבטא ביתר חופשיות. בסיכומו של דבר,יש הסכמה על כך שכל מרואיין מביא את מה שברצונו לתת. אחרי מאמץ מסוים, חשוב לכבד את קו הגבול שהותווה על ידו.

ישנו גם מרואיין "המשתמש בביטויים בעייתיים" (גזעניים, שוביניסטיים וכיו"ב), שמולו המראיין נע בעדינות בין הרצון לתעד את דבריו בלי לחנך או לבקר, ובין חוסר הזדהות עם הדברים.

כמה מהחוקרים התייחסו גם למרואיין שנוגע בכאב או בקושי אישי עז במהלך הריאיון. הם תיארו זאת כדבר קשה המפגיש אותם עם מורכבות הריאיון ככלי וכמערכת יחסים.

"אין מה לעשות, אני עושה מניפולציה, את באה לבן-אדם ואת מדברת איתו, ואחר כך את לוקחת את המילים שלו ואת מכניסה אותן לתוך מעטפה קונספטואלית… אבל אם אתחיל לחשוב ככה, אני לא יכולה לעשות מחקר…אני משלימה עם זה."

כל החוקרים מציינים את העובדה ש"אנשים אוהבים לדבר על עצמם" כמאפיין אנושי,שכאשר הוא מתרחש בריאיון, הוא נעים לשני הצדדים.

 

• ·         מקומו של המרואיין:

כל החוקרים מודעים לסוגיית הכוח שעולה בריאיון, לעתים עד כדי תחושת אי-נוחות אישית.

"ריאיון הוא מלאכותי, הוא חשוף, הוא פולשני, הוא מפריע לאדם, את צריכה להפריע למישהו בחיים."

החוקרים מזכירים שוב ושוב שאין לשכוח כיהמרואיין "עושה לך טובה", ויש לראיין מתוך עמדה של הכרת תודה.

"צריך לזכור שהחבר'ה שם נותנים לך משהו… נותנים לך מתנה. את לא נותנת להם כלום. אנתרופולוגים זה סוג של עלוקות. צריך להכיר בזה ולהתנהג בהתאם. זאת אומרת לכבד את זה שהם נותנים מזמנם, כנראה בלי תמורה, כי הם לא יקבלו ממך כלום, וצריך לזכור את זה כל הזמן."

בהקשר לכך מזכירים כל המשתמשים במתודה כי יש להיות כנים בהצגת שאלת המחקר, להסוות את פרטי המרואיין ולקחת אחריות רבה לא רק על מה ששואלים, אלא גם על מה שעומדים לשמוע.

"זו שיחה שתמיד, מבחינתי,אני יודעת מה לשאול בה ומה לא. זו שיחה שלוקחת אחריות לא רק על מה שאת אומרת או שואלת, אלא גם על מה שאת עומדת לשמוע. אני לא מוליכה למקומות שאני לא יכולה לקחת אחריות אחרי זה. אני לא נכנסת למקומות האלה."

 לקיחת האחריות מתבטאת בהימנעות מכניסה לתחומים אישיים מדי ובשמירה קפדנית על גבולות ועל מקצועיות. המרואיין מקבל הזדמנות להשמיע קול, להתבונן בעצמו ולהשתמש בתובנות של החוקר על התופעה.לעתים המראיין מציע גם תמורה ממשית כמו הרצאה, שי או תשלום.

 

• ·         סיום הריאיון ופרידה

סיום הריאיון נעשה מתוך רגישות לרצונו של המרואיין לסיימו, ומתוך כבוד ללוח הזמנים שנקבע. החוקרים פונים למרואיין בשאלה אם הוא רוצה לומר או לשאול דבר מה, בבקשה ליצירת קשר עתידי במקרה של רצון להבהרה או תוספת, ובהכרת תודה.

 

הערה לסיכום: השיחות עם החוקרים היו ארוכות ומורכבות. כל השמטה או פישוט של הדברים על אחריות הכותבת, ואין לראות בדברים הללו כל תחליף להתנסות ממשית ולקריאת טקסטים שנכתבו בנושא.

תודה לחוקרים שהסכימו לפנות מזמנם ומניסיונם ונענו בנעימות (ע"פ סדר האל"ף-בי"ת): פרופ' תמר אלאור, ד"ר איתן וילף, פרופ' גד יאיר, ד"ר ישראל כ"ץ, ד"ר מיכל פרנקל, ד"ר נורית שטדלר.

תודה מיוחדת לטליה שגיב על הרעיון ועל העזרה בדרך; לרות לוין-חן, לליאור חן ולאלה בר יוסף.

 

בהתחשב במשיכה הטבעית (כל 'המפרקים' למיניהם ומתנגדי המהותנות הפסיכולוגית או הביולוגית יכולים להחליף את המונח "טבעית" ב"מבנית" אם זה רצונם) שלי לנושא, היה אך טבעי שבמסגרת לימודי המוסמך במחלקה אשתתף בקורס "פענוח אי שוויון" של פרופ' גיא סטקלוב (אצלו כתבתי גם סמינר בנושא בשנה ג') ופרופ' מיכאל שלו שניתן שנה שעברה. במהלך הקורס למדנו וקראנו רבות על ההשפעות והקשרים בין אי שוויון כלכלי לאי שוויון מגדרי או אתני, אי שוויון במערכת החינוך או במערכת הבריאות. אולם, מכל הנושאים האלה משך אותי דווקא תת נושא אליו התוודעתי בקורס שעסק בהשפעת מוסדות המדינה ומדיניותה על אי השוויון בין כתליה. קסם לי שמסורת זו מבקשת דווקא לשים בצד את אותם סוגיות תיאורטיות בהם אחרים ממשיכים להתנצח – אודות ההמשגה, החשיבות וההשפעות של אי השוויון על משתנים חברתיים – ולכוון את הזרקור אל השפעת מדיניות הרווחה של מוסדות השלטון על חלוקת המשאבים הכלליים בתוכה. העתקת אלומת האור, כך התחוור לי בדיעבד, מתמרת גם את הנחות היסוד של החוקרים ואת מושא מחקרם. מספר אקסיומות, ביניהן למשל ההשפעות המזיקות של אי השוויון הכלכלי וחשיבות המימד המטריאליסטי (חומרי) של המציאות, שהיוו אבן נגף אך גם מושא עניין של מחקרים שהכרתי עד כה כאן נראו כלא רלוונטיים או מובנים מאליהם. מנגד, מסורת זו דורשת להעמיק ולפתור נקודות שמחקר השפעות אי השוויון הכלכלי על חיינו כפרטים דווקא זנח ו/או קיבל כנתון. במילים אחרות, מחקר על התערבות המדינה במידת אי השוויון הכלכלי מבקש, למעשה, לחזור חוליה אחת אחורה בשרשרת הסיבתית ולפענח את הגורמים להיווצרות אי השוויון הכלכלי במדינות שונות, ולא את ההשפעה של אי שוויון זה על מגוון משתנים אחרים. כך, מתוך הבנה כי מדיניות שלטונית והתערבות המדינה בחלוקה מחדש של המשאבים היא משתנה מפתח הגורם לשונות רבה באי השוויון הכלכלי מתמקדים בו ובמשתנים נוספים כדוגמתו.

טעימה מרתקת למחקר מסוג זה, אם כי מובן שפשוטה וא-תיאורטית, הייתה מטלת הבית הראשונה שניתנה בקורס. במטלה זו התבקשנו לבחון את מידת השפעתה של התערבות המדינה על מידת אי השוויון בין משקי בית בישראל בשנת 2008 בעזרת נתוני ההכנסה של 1000 משקי בית מהאוכלוסייה הכללית, האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית שנדגמו מתוך סקר ההכנסות של הלמ"ס.

עם סיום הקורס והשנה האקדמית התקבלתי להיות שותף בצוות מחקר, העוסק ביחסי ערבים ויהודים במדינת ישראל , בראשות ד"ר נביל חטאב, ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה". צוות מחקר זה מנסה להעמיק את ידיעותינו בנוגע למקורות הפערים בין שתי האוכלוסיות במגוון תחומים, ביניהם: חינוך, בריאות, תעסוקה ונראות במרחב הציבורי. כל זה בתקווה שקובעי המדיניות ישכילו גם הם ממחקרים אלה ויוכלו בעזרתם לקבל החלטות מודעות יותר על אופן הטיפול הראוי בפערים הללו.

בהתייעצות עם פרופ' מיכאל שלו ובברכתו החלטתי שבמסגרת עבודתי במכון הישראלי לדמוקרטיה ארחיב את אותה מטלת הבית הראשונית שניתנה במסגרת הקורס לכדי דו"ח המבקש לחקור, באופן תיאורי אך מדוקדק, את תפקיד המדינה בחלוקה המחודשת של המשאבים הכלכליים במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000.

לשם כך ניתחתי את נתוני ההכנסה של כל משקי הבית שנדגמו במסגרת סקרי ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשלוש שנים : 2000, 2005 ו-2010. לכל משקי הבית חושבה ההכנסה קודם להתערבות המדינה ('הכנסה כלכלית', כלומר, הכנסת משק הבית טרם מתן קצבאות ולפני הורדת מיסים) ואחריה ('הכנסה פנויה', כלומר, הכנסת משק הבית לאחר מתן הקצבאות ותשלומי המיסים).כך נוצרה תמונה של התפלגויות ההכנסה בשני המצבים בשלוש השנים המדוברות. אף על פי שהמוסדות והמדיניות של מדינת הלאום משפיעים בדרכים רבות, עקיפות וישירות, על מידת האי-שוויון בין משקי הבית, המאמר מתמקד במנגנונים הישירים והעיקריים שברשות המדינה: מיסוי ישיר (מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי) ותשלומי העברה ציבוריים (למשל, הבטחת הכנסה, ביטוח שארים, קצבאות ילדים, קצבת זקנה וכד').

אולם, מעבר לבחינה של כלל אוכלוסיית ישראל, ישנה חשיבות מיוחדת לפיצול האוכלוסייה של מדינת ישראל לשתי קבוצות עניין עיקריות:  הערבית והיהודית. פיצול זה מאפשר להשתחרר, במידה מסוימת, מהנחת המונוליתיות של האוכלוסייה הישראלית, ולהתחקות אחר ההשפעה הדיפרנציאלית של התערבות המדינה על כל אחד מהמגזרים המהווים "קבוצת התייחסות" לפרטים השייכים לה. לפיכך חקרתי גם את השפעת המדינה על צמצום הפערים בין שני המגזרים ואת השפעתה על צמצום הפערים התוך-מגזריים, כל זאת בראיה דיאכרונית העוקבת אחר מגמת ההתערבות במרוצת העשור החולף.

ממצאי המחקר מראים השפעה פרוגרסיבית של התערבות המדינה על מידת האי-שוויון בכלל האוכלוסייה, כמו גם בין ובתוך המגזרים השונים בכל השנים שנבחנו. אולם, השוואה לאורך זמן של השפעת ההתערבות של המדינה על התפלגות ההכנסות באוכלוסייה הכללית מלמדת כי תפקידה בצמצום האי-שוויון הכלכלי קטן בהדרגה בעשור האחרון. ממצאים אלה מרשימים עוד יותר לאור העובדה כי יש עלייה חדה יותר בהכנסה הריאלית, לפני התערבות המדינה, בקרב העשירונים הגבוהים לעומת הנמוכים. כמו כן נראה כי כוחה של התערבות המדינה בצמצום הפערים בין המגזרים הולך ופוחת, בעוד שהפערים בין המגזרים בהכנסה ריאלית, לפני התערבות המדינה, רק הולכים ומתרחבים (ראה טבלה). עוד עולה כי גם בצמצום הפערים התוך מגזרים השפעתה של התערבות המדינה פוחתת לאורך השנים.

מעניין לעמוד גם על הבדלים בין חתכי אוכלוסייה שונים בהשפעת התערבות המדינה. מתברר, למשל, כי להתערבות המדינה השפעה גדולה יותר ביצירת שוויון כלכלי בתוך המגזר הערבי לעומת היהודי, לאורך כל התקופה. בנוסף, השפעתה ניכרת בצמצום הפערים בין המגזרים בעשירוני ההכנסה העליונים לעומת התחתונים, יחסית לפער ההתחלתי בין האוכלוסיות.

 

למאמר המלא אנא פנו לאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה:

http://www.idi.org.il/BreakingNews/Pages/534.aspx