מתודולוגיה וכתיבה

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון שוב.

ריצה למרחקים ארוכים עם אלכס בוצ'בסקי

ראיינה וערכה: הדר ויסמן

 

לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט בפייסבוק של המחלקה, עם פרטי הזוכים בעבודת תזה מצטיינת של האגודה הישראלית לסוציולוגיה. היו אלו אלכס בוצב'סקי וגאיה שטיינברג. שמחתי מאוד בשביל שני הזוכים המוכשרים, ותהיתי לעצמי, כמי שכעת שבעיצומו של מחקר התזה שלה, מה הם עשו יותר נכון. סוגיה נוספת שהעסיקה אותי, ועודנה, היא השילוב בין ייעוץ ארגוני לבין מחקר, בדגש על השאלה האם יועץ טוב נדרש להיות חוקר, או שניתן להסתפק במומחיות אחת בלבד. סברתי כי שיחה צפופה עם אלכס בוצ'בסקי תחשוף בפני זווית מעניינת לחשיבה על שאלותיי, מפאת היותו יעוץ ארגוני, מלבד סטודנט מחקר מצטיין. אני מזמינה אתכם לבחון את צדקתי. בחירתי לחלוק עם הקוראים את עיקרי השיחה משקפת את עמדתי בנוגע להצלחת המהלך, אך אני מזמינה אתכם לקרוא ולהחליט בעצמכם.

המשך קריאה >
אופס! כנראה שמשהו השתבש. נסו לטעון את הדף שוב

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת" (ירח, נתן אלתרמן)

כתבה: הדר ויסמן

ערב לפני ליל סוכות אני מחליטה לצעוד ברדיוס הקילומטר שלי (בשל מגבלות הסגר) לכיוון שכונת בית וגן, בניסיון נואש להשיג לולב ועלעלי סכך במחיר שווה לכל נפש. הרחובות בקרית יובל די ריקים, החנויות סגורות, ורק השמש השוקעת והMaps Me מלוות אותי בדרכי לשכונה. הפעם האחרונה בה נכנסתי לבית וגן הייתה לפני שמונה שנים, כשרציתי להתפנק במאפה טעים בהפסקת העשר בתיכון (החילוני) בו למדתי, שנמצא סמוך לשכונה. בעודי נכנסת פנימה, שמתי לב לשינוי באווירה: גברים לבושי חליפות שחורות צועדים יחד עם ילדיהם בין דוכני ארבעת המינים וילדים קטנים רצים בין הדוכנים ומוכרים לעוברי האורח דקלים לסכך, אתרוגים מהודרים וקוישיקלך[1] יפהפה בתוכו ארוזים ערבה, הדס ולולב. אני שומעת שיחות צד בין הגברים על טיב האתרוגים והלולבים, על ההבדל במחיר בין הערכות המהודרות לרגילות, כשכל מה שמעניין אותי הוא הקוישיקלך היפהפה הקלוע, מתבוננת בו ומנסה לפענח איך קלעו אותו, תוהה מי עמל עליו, האם הוא עשוי מלולב כשר ומהודר, או שמא מלולב נחות, שהרי מדוע לבזבז לולב מהודר לנשיאת ארבעת המינים בלבד.

המשך קריאה >
dqrt.jpg

בשבחו של הפקפוק

מאת: דניאל זוהר

אני אוהב לעסוק בשמות פרטיים של בני אדם ושל יצורים אחרים. שמות מגלים לנו הרבה על נושאי השם, ובעיקר על הנותנים אותם. שמות הם כמה דברים בעת ובעונה אחת: הם מרכיב לשוני בשפה, הם תווית זיהוי במרחב הסוציו-תרבותי, למשל כפרט בתעודת הזהות או במערכות הביורוקרטיה; ואולי חשוב מכל – הם מכמני הלב: שמות הם תקוות ותפילות (יגאל), הם אכזבות (איכבוד)[1], הם מנחות ותודות (הודיה). ככאלה, שמות ממוקמים בצומת הסואן שבין שפה לתרבות, והם מקור שופע לפרשנויות חברתיות[2]. לאור זאת, החלטתי להתחיל את דרכי כעורך פקפוק בטיול לשוני-תרבותי קצר דרך שמו של כתב העת שלנו (על פרספקטיבה רפלקטיבית קודמת בנושא, ר' טור של לירון שני ונעם קסטל).

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לחקור אתכם, לחקור עמכם, או לחקור עבורכם? או: מהי אתנוגרפיה שיתופית || טור כתיבה מחוץ למחלקה

מאת: דניאל פראג

כאנתרופולוגים אקדמאים, אנו יוצאים לשדה וחוזרים הביתה לכתוב – תזה, דוקטורט, מאמר או ספר.

התוצר שלנו הוא יצירה כתובה. בדרך כלל אנחנו כותבים ומפרסמים במטרה להבין טוב יותר תרבות או תופעה מסויימת. סיבה נוספת היא הקידום שלנו, הכותבים, במסלולנו האקדמי. סיבה זו גם אם לא חזקה יותר, היא מיידית, מוחשית ואישית יותר. יש לנו אינטרס שהמאמר יפורסם ויצוטט, שהדוקטורט יאושר ויתקבל.

איך אינטרס זה משליך על עבודת השדה שלנו? על מנת לכתוב טקסט בעל משמעות שעלינו לבצע עבודת שדה מעמיקה ואיכותית. בעבודה עם קהילות ופרטים, משמעות הדבר היא שעלינו להתקבל – להיטמע, להקשיב, ולבנות יחסי אמון הדדיים עם בני אדם. אך האם היחסים הללו אכן הדדיים? הרווח שלנו מהמחקר הוא מוחשי, אך מה לגבי הרווח של אוכלוסיית המחקר?

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מסע אחר תרבות (או איך בחרתי נושא לדוקטורט)

מאת: אירה ליאן

באחד הכנסים שמעתי פרופסור מגיב להרצאה על תרבות ארגונית: "כשאני שומע את המילה 'תרבות' בא לי להוציא אקדח ולירות בבן אדם." לקח לי כמה שנים להבין למה הוא התכוון ורק כשהתחלתי ללמד קורס על מפגש בין-תרבותי בארגונים, הרגשתי עד כמה קשה לשים אצבע על הדבר החמקמק הזה שנקרא "תרבות." לכאורה זה לא מסובך – תרבות היא אוסף של ערכים, נורמות ואמונות (ולפעמים נכללות בהגדרה הרחבה הזאת גם פרקטיקות ודרכי התנהגות) במקום מסוים: תרבות לאומית במדינות הלאום, תרבות ארגונית בארגונים.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

דילמת הדוקטורט – בין האישי למוסדי

מאת: פרופ' גילי דרורי

למה לעשות דוקטורט? למה להמשיך ולקבל תלמידים ללימודי דוקטורט? השאלות, זו מצד התלמידים וזו מצד הסגל האקדמי, נוגעות באותה דילמה; ולדילמה זו פן אישי (האם כדאי לי?) ופן מוסדי (כיצד להעמיק ולבנות את עתיד המחקר, בישראל ובדיסציפלינות שלנו). בעת הזו כולנו מתחבטים. בפן האישי תלמידים ״דוהרים אל המצוק״ של סיום הדוקטורט – כשמשרה אקדמית מיוחלת קשה למצוא, כשהמלגה (אם היתה…) מסתיימת ומלגת לפוסט–דוק נדירה-נדירה, כשאין ולו רגע הפוגה להתרעננות אחרי ההישג של הגשת עבודת הדוקטורט ואישורה, כי חייבים לפרסם מאמר ועוד מאמר (וכמובן בכתבי עת שמדורגים A). ובפן המוסדי, הסגל האקדמי, שעוקב אחר הגידול העצום במניין תלמידי הדוקטורט בישראל (מ 3,900 בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים לכמעט 11,000 בשנה שעברה; בכל הדיסציפלינות, אבל בכל זאת…), חש אחריות לעתיד התלמידים המונחים על ידו.  וכל זאת כשהגיל הממוצע למקבלי דוקטורט בישראל הוא 39.5, אחרי שכמעט חצי מאיתנו נשרו במהלך 8 השנים שלקח להשיג את התואר המיוחל. אז מי צריך את כל זה?

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

בין תיאוריה לשטח: מחשבות בעקבות התמחות בקניה

מאת: ליזה אידלמן

ללמוד בפקולטה למדעי החברה פעמים רבות משאיר אותנו במתח שבין התיאוריה לפרקטיקה. אנחנו עוסקות באנשים, סיטואציות ומורכבות של ה"כאן ועכשיו", אבל בתוך הכיתה, במגדל השן, במסדרונות המחלקה. אנחנו מחכות להזדמנות להביא את התיאוריה החוצה, לאשש או להפריך, אולי אפילו לגלות שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט. אבל מה קורה כשאנחנו מגלות שהתיאוריה פוגשת את המציאות בצורה בלתי אמצעית, אבל פתאום האידיאלים שמנחים את התיאוריה כבר לא רלוונטיים? ומה קורה כשאותה מציאות היא האזורים הכפריים של מערב קניה?

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ההבדל בין סוציולוגיה לאנתרופולוגיה

מאת: ניר רותם

נתרופולוגיה וסוציולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שתיהן כה שזורות אחת בשניה, ועם זאת, נפרדות הן. אני חושב שמהיום הראשון בשנה א' אני עד לניסיון מודע יותר או פחות להבדיל ביניהן, ניסיון של המחלקה ושלי לשרטט את הקווים שבניהן. החלוקה האנליטית מנסה לסייע, להסביר מדוע לומדים מבוא לאנתרופולוגיה ומבוא לסוציולוגיה, למרות שלא ברור לגמרי מהם קורסים אנתרופולוגים ומהם קורסים סוציולוגים, ובהקבלה – מהי בכלל סוציולוגיה ולצידה אנתרופולוגיה.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

רומנטיקה או פרקטיקה? על כתיבה באקדמיה

מאת: תאיר קרזי-פרסלר

נכתב ונאמר רבות על מחסומי כתיבה בתהליך הדוקטורט ובכלל במסגרת כתיבה אקדמית. לאור העושר הרב בתחום, נדמה אולי כי להתעקשותי לכתוב דווקא על נושא זה ישנו ערך תרפויטי אינדיבידואלי (וזאת, כמובן, מבלי לגלוש לפסים פסיכולוגיסטיים מידי שהרי לא זו מטרתו של המרחב הווירטואלי הזה). אבל מי יודע, אולי כמה קוראות או קוראים יוכלו בכל זאת להפיק מדבריי תועלת כלשהי.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

איך התחלתי את התזה עם גליל נייר טואלט

מאת: נטע דונחין 

תמיד יש לי נייר טואלט בתיק. דברים אחרים נכנסים ויוצאים, אבל תמיד אמצא שם נייר טואלט. יש. אף פעם לא דמיינתי עד כמה זה יהיה שימושי, ועוד בכנס מקצועי למהנדסי ערים בנושא תחבורה ציבורית.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"מאחורי כל תזה עומד תהליך ארוך, אבל סבבה כזה"

מאת: דניאל גטושקין

"כל ניסיון לתמצת רעיונות ונושאים ארוכים ומורכבים למאמר אחד מאלץ את הכותב לבחור, באופן אכזרי, מבין שלל הנושאים עליהם הוא יכול לכתוב בכוח, לכתיבה על תחומים בודדים – אם לא תחום בודד אחד – בפועל".[1] מלאכת הניפוי אינה נעשית קלה גם כאשר מדובר בניסיון לתמצת תזה קצרה שהוגשה במחלקה לסוציולוגיה, ושלפי הנוהג אמורה להיות לה טענת על אחת וכמה טיעוני משנה. יתרה מזאת, בעודי יושב בפינת העבודה שלי ומנסה לברור את הנושא שיעניין את קוראי פקפוק,אני מבין שהניסיון לתמצת את התזה שלי הוא למעשה ניסיון לתמצת את כל המסלולים שהתנקזו לאותם ארבעים עמודים מודפסים, שהוגשו לאגנס(המלכה!)בארבעה עותקים. זהו ניסיון לתמצת את המסלול האקדמי שלי, את שאיפותיי האינטלקטואליות והמקצועיות, את אופן הכתיבה הבתולי של מחקר עצמאי ראשון, ואף את הפוליטיקה הקטנה שסובבת סביב כל תזה: בחירת המנחה, בחירת הנושא, הבחירה את מי לצטט[2]וכיוצא באלה.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מידע שימושי לכותבי דוקטורט: החיפוש אחר ודאות

מאת: רמי קפלן

אין מה להשוות בין מה שידעתי כאשר התחלתי לעבוד על הדוקטורט שלי ב-2007 ובין מה שאני יודע עכשיו, אחרי שהגשתי אותו (בסוציולוגיה, אוניברסיטת תל אביב). את הרשימה הזאת, וכמה שיבואו אחריה, אני מקדיש לתלמידי דוקטורט בכל השלבים שאולי ימצאו בה שימוש. יש לסייג ולומר שהיא לקוחה מניסיוני האישי, ואין לי אפשרות לדעת עד כמה היא משקפת את האתגרים שעומדים לפני הקוראות והקוראים. נוסף על כך, התועלת שבשיתוף הניסיון היא מוגבלת. האופן שבו אנחנו רוכשים ידע מועיל הוא חמקמק. לפעמים עצות של אחרים משפיעות עלינו מאוד ("מפילות לנו אסימון", "הופכות לנו את הראש" וכו'), ולפעמים רק מגרדות את פני השטח. חלק ממה שאנחנו יודעים אנחנו חייבים לגלות בעצמנו, בדרך שלנו, ולא יעזור אם מישהו כבר אמר את זה קודם. לפעמים נמצא את עצמנו אומרים, "רק עכשיו הבנתי את מה ש-X אמרה לי כל הזמן". לפעמים רעיון ייראה ממבט ראשון מצוין, אבל בדיעבד יתברר שהוא לא היה מועיל במיוחד. ועדיין, וזאת נקודה שאפתח בהזדמנות אחרת, למידה מניסיונם של אחרים היא אחד הכלים החשובים שעומדים לרשותנו כדי להתקדם, ובסופו של דבר להגיע. אם כן, להלן מקצת מהידע המעשי שצברתי. והפעם: בעיית האי-ודאות.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

אתנוגרפיה של מסיבה || זרקור אתנוגרפי

מאת: ניצן לונברג וטל גליקמן

ניצן לונברג

אני עומדת מול המראה ומודדת חולצה אחרי חולצה. החדר שלי נראה כאילו הוצאתי כל פריט

 לבוש אפשרי מהארון שלי.

מה ללבוש? מה בכלל לובשים למועדון? חולצה? מכנסיים? לא יהיה לי חם בזה? אולי שמלה? אבל אני מרגישה שמנה בשמלה הזאת. אני אנסה אחת אחרת.

לא, בזאת יהיה לי קר מדי.

מה לעשות?

אני מתבוננת, ובסוף בוחרת את השמלה השחורה הקטנה שקניתי כדי שתהיה בארון, כי "כל אישה צריכה אחת כזאת"

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

יוצאים לראיין? נקודות למחשבה: "זה בסה"כ להיות עם בני אדם, זה דבר שאנחנו אמורים לדעת לעשות"

מאת: טלי פרלסון

תלמידי מחקר (מ.א. ודוקטורט), ואף סטודנטים במהלך לימודי הבוגר, עורכים ראיונות כחלק מהעבודה האמפירית שלהם. לקראת עריכת הריאיון, משתתפים הסטודנטים בקורסים מתודולוגיים וקוראים מאמרים קלאסיים ועדכניים שממפים סוגיות רבות הכרוכות בביצוע ריאיון, ביניהן המורכבות, הקשיים והשאלות האתיות שבריאיון אקדמי. עם זאת, חשבנו כי למידה מניסיונם המעשי בראיונות של חברי סגל מנוסים תשפוך אור על דרכי עבודה שונות ותסייע בפרקטיקה הממשית של מתודת הריאיון. לשם כך שאלנו שישה חוקרים מאנשי הסגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה לגבי ניסיונם כמראיינים במסגרת מחקרים שהם עורכים. הם איתרו בעבור תלמידי מחקר בראשית דרכם כמה נקודות למחשבה ומשוכות שמומלץ לשים לב אליהן בהכנה לקראת ראיונות ראשונים.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לפעמים יש מה לעשות עם הנלמד בקורס בסוציולוגיה: הדרך שבין לימוד ויישומו

מאת: עמית לזרוס

מסגרת קורס החובה "כתיבה אקדמית", בשנתי הראשונה באוניברסיטה, נחשפתי לראשונה לאפשרות להתייחס ל"אי שוויון" כגורם ומעצב משתנים רבים ומרכזיים במבנה החברה ובהתנהגות הפרט. קראתי בשקיקה, למשל, מאמרים רבים על הקשר שבין מיקום סוציו-אקונומי של הפרט ובריאותו הנפשית. התפלאתי לגלות שרבים טוענים שמשתנה חברתי זה משפיע הן על רווחתנו והן על בריאותנו הנפשית והפיזיולוגית. מסורת מחקרית זו ריתקה אותי כל כך, בין היתר, בשל הניגוד העז בינה לבין כל שלימדוני בחוג לפסיכולוגיה באותו הזמן. הניגוד הקיים בין האסנציאליזם הפסיכולוגי לקונסטרוקציונליזם הסוציולוגי בבואם לפענח את השונות בין פרטים בבריאות נפשית אף העמיק בראשי ככל שעברו השנים. מחד, למדתי עוד ועוד על נוירואנוטומיה, פסיכופרמקולוגיה ותסמונות נוירולוגיות ומאידך על כוחה הרב של התרבות בעיצוב וביטוי הפרעות אלה בעזרת מושגים כמו "הפרעות תלויות תרבות" ו"ניבי מצוקה".

המשך קריאה >