מאת: ניר רותם
סבא של סבתא שלי עלה לארץ ישראל אי שם בראשית המאה ה-20. סבתא רבתא שלי עלתה אתו בעודה בת שנתיים, כך שבמשפחה היא נחשבת צברית. סבא של סבתא שלי עלה לארץ והיה הנגר של סג'רה (בין הקולקטיבים הראשונים) למשך תקופה כלשהי, עד שעבר לתל עדשים. בעקבות הנסיבות הללו נראה לי שהוא היה די ציוני, אף על פי שמעולם לא פגשתי אותו, ולכן לא הזדמן לי לשאול. כן יצא לי לשמוע סיפור או שניים מפי סבתא שלי, ילידת תל עדשים, על החיים בעמק, על הגיחה היומית למעיין כדי להביא מים, על עיבוד האדמה ועל ימי הפלמ"ח העליזים יותר או פחות. שמעתי גם כמה סיפורים שאימא שלי סיפרה לי. ולבסוף באתי אני די מקובע לארץ הזאת, מושרש בה עמוק, מבחינת המקום שבו גדלתי ואליו אני מרגיש שייך. לא אטען שאני מכיר בה כל אבן, אבל זאת תהיה אמירה די מבוססת אם אטען ואגיד שיש מעט שבילים שלא הלכתי בהם, ושאני מכיר את רוב הפינות שבה (חוץ מהמרכז, אין לי מושג מה קורה במרכז). כשסופרים במצטבר את הלילות שישנתי בחוץ מגיעים ליותר משנה, ואלה די הרבה לילות להיות סתם ככה בחוץ מתחת לכוכבים. אז כן, אני ישראלי, ואני אוהב את הארץ שלי.
סבו וסבתו של ניר ביקנעם, כמה שנים אחרי שעברו מתל עדשים, שנות הארבעים
אז איך זה שאני מרגיש כמו מיעוט נרדף? איך זה ש"שמאלני" הפכה למילה נרדפת ל"בוגד", "תבוסתן", "חסר ערכים"? מדוע הדיון הפוליטי הולך ומתרדד? פעם הייתה כאן פתיחות כלפי מגוון דעות, ואילו עכשיו רואים את מפלגת "העבודה" ממרכזת עצמה תוך התנתקות מהשמאל, בעוד השמאל נהפך למוקצה. כל אלה הם תהליכים הקשורים זה לזה, שחוברים לדה-לגיטימציה שהשמאל עובר. נוסף על כך יש לשאול מדוע בכלל הייתה כל ההקדמה הארוכה הזאת נחוצה. מדוע השיח נסב על הזכות שלי לטעון לאהבת המקום, להביא את ההיסטוריה הציונית המשפחתית שלי כדי לחזק ולבסס את מה שאמור להיות מובן מאליו – אזרח, תושב, וטוב לו. איזה שיח הזוי שולט כאן על השאלה מיהו ציוני יותר, ולמי נשפך כאן יותר דם (דוד אחד, ודוד שני, ועוד כמה בני משפחה שנהרגו) ועל כן דעתו נחשבת יותר. ואולי זה כך בשל תהליכי הדמוניזציה שהשמאל בישראל עובר, כתגובה נגד הרשימות השחורות, כתגובה לרדיפה ולהצרה תוך ניסיון לקבוע מיהו ציוני ופטריוט על ידי תנועות כגון "אם תרצו" ואחרות.
אז אולי כדאי להבהיר משהו, ולשם כך אצטרף לעמדתה של פרופ' אילוז ואטען שכן – השמאל הוא מוסרי מפני שרק השמאל מקדם את טובת הכלל תוך ראייה אוניברסאלית של זכויות אדם ובראייה חברתית אנושית. מהרגע שאנו נכנסים לשיח של זכויות ושל אוניברסליזם, המוסר יוצא מחזקת תרבות היחיד ועובר הכללה לרמה אבסולוטית; יוצא מרמת הפרטיקולאריות הישראלית ועובר לרמה העולמית. על כן השמאל הוא לא רק מוסרי, כי אם מוסרי יותר. נוסף על כך, שמאל הוא דרך חיים, ראייה כוללת. וככזה הוא גם רב-מערכתי וקושר תחומים שונים יחדיו. אז כשאני בוכה על אזרחים מתים, אני בוכה על אזרחים מתים משני הצדדים (הישראלי והפלסטיני), והאמת היא שגם על חיילים שמתים צעירים מדי, וגם על אנשים שמצהירים שהם אוהבים למות בלי שאף אחד סיפר להם על טיבו המוטל בספק של גן העדן. ואכפת לי מהצד האחר, מכיוון שאני חושב שצריך להיות לי אכפת, כי גם הם אנשים. אבל האמת היא שגם בגלל האינטרס הצר עד מאוד שלי – אני רוצה שיהיה להם טוב יותר. למה? מפני שאני מאמין שכך גם לי יהיה טוב יותר, כישראלי. אני חושב שלישראל יהיה טוב יותר במצב של שלום ואי לחימה, של גבולות ברורים, וסדר, והתעסקות בעיקר ולא בטפל (ואיני לבדי במחשבה זו). אכפת לכם מישראל? מחינוך, מבריאות, מכלכלה, מתשתיות, מאלימות בדרכים (או בחוף הים), ממאבק בתופעת דריסת האחר ובשנאה (זרים, חרדים, אשכנזים, ערבים, יהודים)? מוזר, כי גם לי. רק ששמאל אמתי, שמאל שמבוסס על תפיסה אוניברסאלית של בני אדם, על זכויות אזרח ועל צדק חברתי, גורס שזוהי עסקת חבילה ושכולם שזורים יחדיו. מכאן שהאינטרס הישראלי מכתיב שצריך לנסות ולהבין את האחר, שלא לדבר על דבר קיומו של מוסר אנושי בסיסי, אבל נשאיר את זה בצד לכמה רגעים.
אז אימצתי לעצמי את השיח המטופש הזה על מי ציוני יותר, שנובע מתהליכי ההקצנה, המרכוז ושלילת הלגיטימיות של השמאל, וגם אכפת לי מישראל. אז איך לעזאזל יכול להיות שאני מרגיש כמו מיעוט נרדף? אז נכון- אני שואל שאלות, מקשה על עצמי, מנסה להבין מה נכון ומה לא נכון, מתלבט ביני לבין עצמי אם היה נכון מצד סבה של סבתי לעלות ארצה, ובמקביל אני מבין שאת הנעשה אין לשנות, ושאני כאן, ורוצה להיות כאן. אני יליד המקום ונטוע בארץ הזאת, ומוקע ממנה. אז זאת סיבה לרדוף אותי? מפני שאני רואה את המציאות כמורכבת מגוונים, וחושב אחרת מרוב הישראלים אף על פי שאני רוצה את אותו הדבר, שאני מאמץ שיח דומה ושנולדתי כאן?
אולי אחת הבעיות היא שהשמאל במהותו אינו אלים: הוא דוגל בהידברות, בפתיחות ובאוניברסאליות, ובכך קולו נחלש כמול קיצוניות. נכון, היו תנועות שמאל אלימות, אבל הן היו מיעוט ובגדר סטייה. מנגד הצמיח הימין הקיצוני באירופה את אחת הרעות החולות של המאה ה-20, הפשיזם. כך, בצורה פשטנית עד מאוד, האלימות מנצחת, מכיוון שהרבה יותר קל להתחבא מאחורי הטיעון, "אני פטריוט ודואג למדינה ונכסח את הערבים אחת ולתמיד", לאיים ולהאשים בבגידה, באנטי-ציונות ובהשתמטות. ולצערי, נראה שהרבה יותר קשה להתאחד סביב סובלנות – היא פשוט סקסית פחות. אני אוהב ערבים, ואתה? מסכים, זה מצלצל פחות טוב. אבל מה לגבי – אני אוהב את הארץ שלי, ואתה?
אז מה קרה כאן שהפך את כל המציאות הזאת לכל כך קשה לעיכול? נכון, רוב הישראלים לא באמת פשיסטים (אף שגם בתוך תוכי מקונן לו פשיסט קטן), ובכל זאת – ניכר חוסר סבלנות. אולי זוהי תחושה של "כל העולם נגדנו" (ראה ערך Siege mentality – אנחנו לא הראשונים וכנראה גם לא האחרונים שחשים כך), אולי מדובר בנכונות האמרה "הכיבוש משחית", ואולי מדובר בעובדה שאף אחד לא באמת יודע מהם גבולות המקום הזה, והמצב נשאר אפור לאורך כל כך הרבה זמן. ההוויה הישראלית מוסיפה להיות סטטית, ובורות מובילה לבורות, והבורות מונצחת, ואין כסף, אז למה להשקיע בחינוך אם אפשר להמשיך בפתרונות נוסח "סופר טאנקר" והתחבאות מאחורי "כיפת ברזל". אין גבולות, יש ערבוב של נכון ולא נכון, כיבוש ולא כיבוש, מפני שאנחנו אפילו לא רואים אותו ולא מכירים בכנות במה שאנחנו באמת עושים יום יום, כל היום, לעם אחר ולעצמנו, בניסיון להגשים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. אנו חושבים בקטן כתוצאה מהפגיעות האישית שלנו. והמציאות הזאת מובילה להקצנה, להתחזקות הימין ולגל חקיקה שחור שאינו עומד בביקורת משפטית בסיסית ובאמות מידה אוניברסאליות של נכון או לא נכון. חקיקה שרודפת מבית, תהליך של ציד מכשפות פוליטי.
מגמה מקרתיסטית
דוגמה אחת מני רבות לתהליך הדה-לגיטימציה והרדיפה של השמאל היא החוק להגבלת מימון עמותות. החוק דורש חובת דיווח על מקורות זרים למימון עמותות, ובמוצהר הוא מיועד לפקח על צעדיהם של ארגוני שמאל ולהגביל אותם. זהו לכאורה צעד תמים של שקיפות, אך לדעתי יש לראות בחוק זה יציאה נגד ערכים בסיסיים של זכויות אדם, נגד הצגת עוולות ונגד שותפות בעשייה העולמית. נוסף על כך יש לראות בחקיקה זו חלק מרדיפה מקרתיסטית ומעידוד פעיל של דיכוי השמאל שהוכשר על ידי המדינה, וזאת באמצעות שלילת הלגיטימיות של השמאל בעיני החברה. במקביל יש פרסומים עיתונאיים על אודות מימון זר רחב היקף שגייסו מתמודדי הבחירות המקדימות ב"ליכוד" ובתנועות ימין אחרות. כלומר, למתמודדי "הליכוד" מותר לגייס תרומות מחו"ל למען היבחרותם לכנסת ישראל, אבל לארגוני זכויות אדם אסור לעשות את אותו הדבר. צביעות? תחליטו אתם. לדעתי צביעות היא מילה חלשה מדי, וראוי לראות זאת בדיוק כפי שזה: דין כפול לימין ולשמאל ופעולה מגמתית להחלשת יכולת הפעולה של ארגוני זכויות אדם ואחרים, אשר מאתגרים את המשטר בעצם קיומם ובעצם כך שמעלים על הפרק מעשי דיכוי שנוח להתעלם מהם.[1] דוגמה אחרת קשורה ליישומן של טכניקות הפחדה ומעקב כגון קיום רשימות שחורות של אנשי רוח ופעילים פוליטיים, מעקב אזרחי על "ביטחון האומה" ועל "אנטי ציונים" באמצעות תנועות כגון "אם תרצו" ו"אלע"ד". ומה בנוגע לרצון לאסור על רשימות ערביות להתמודד בבחירות הקרובות, רצון ששב ומובע בכל מערכת בחירות? ראוי לציין שהפעם היחידה שאישר בג"ץ החלטה למנוע התמודדות של תנועה בבחירות היה במקרה של תנועתו של כהנא. נכון, יש חרדה בנוגע לאופייה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, חרדה אשר מורגשת מימין (יהודית) ומשמאל (דמוקרטית), ועולה תמיד השאלה בנוגע לסכנה שטמונה כביכול בשיטה הדמוקרטית ולמידת החופש שהיא מאפשרת (מדינת הלכה, מדינת אפרטהייד, מדינה דו-לאומית, שלילת המדינה כמדינה ציונית או יהודית). אבל אותי אישית הרבה יותר מפחיד הקו הקיצוני שרואים מימין, הנתיב שלוקח אותנו רחוק יותר ויותר מקיומנו הדמוקרטי. על מה בדיוק הימנים מגנים, אם בכל מעשיהם הם פועלים להרחיק את ישראל מהיותה דמוקרטיה ליברלית? איזה עתיד הם רוצים בדיוק? וכך אני, כשמאלי, מוצא עצמי נרדף על ידי נבחרי ציבור שהולכים ומקצינים, מתלהמים, מבדלים אותי מהם ואותנו מהעולם.[2]
כיצד אפשר לסכם כל זאת? כנראה אי אפשר, ואני מודע לחלקיות התמונה שהצגתי, למעבר בין טיעונים שונים ולכך שלצד הרצון שלי לחופש ביטוי למען עצמי יש לשמור ולכבד את דעתו של האחר, ומובן שיש גוני ביניים רבים ולא רק שני קטבים נפרדים. אך המטרה העיקרית שאליה שאפתי היא מתן ביטוי לתחושה מהותית של קיומו של מיעוט פוליטי שעובר דה-לגיטימציה. אפשר להבין את דבריי כאילו אני מתיימר להיות שופר אחרון להגמוניה הישנה – הפתיחה בסיפור האישי ובסיפור הציונות, סיפור ההקרבה על מזבח המולדת – אולם קריאה כזאת תהיה מוטעית. ציינתי את כל אלה מפני שהחברה מאלצת אותי להבליט את "הציונות" שלי, את היותי יליד הארץ, את העובדה שבמשפחתי נשפך דם, את היכרותי עם הארץ – וכל זאת כדי שאוכל להתבטא, לאחוז בדעה משלי. וגם אז הדעה שלי נתפסת בלתי לגיטימית ומוקצית מחמת מיאוס. אין זה דיון על הגמוניה, כי אם על היכולת הבסיסית לאחוז בדעה ולשחזר את הלגיטימיות של השמאל, ושלי עצמי כאוחז בדעות שמאליות, דהיינו – שמאלני.
וכך ארצי הולכת ונהיית זרה לי יותר ויותר עם כל יום שחולף, ואני עומד תוהה, תועה.
ניר הוא תלמיד שנה ג' לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
[1]טכניקה שנקראת Naming and Shaming, מוצגת בהרחבה במאמר:
Winston, M. (2002), NGO Strategies for Promoting Corporate Social Responsibility. Ethics & International Affairs, 16: 71–8
[2]הביטוי "נבחרי ציבור" מעלה שאלה מעניינת בנוגע למקור ההשפעה – האם הם אכן מייצגים את רגשות הציבור, או שמא מעצבים את האופן שבו הציבור חושב ופועל? אולי ככל שיח קלאסי יש כאן תהליך דיאלקטי בין המעצב למעוצב, אבל במקרה הספציפי הזה מדובר בתהליך שמקצין והולך, כאשר הציבור ונבחריו מדרבנים אלה את אלה בהשתלחותם בשמאל.
כתבה זו פורסמה גם בפוליטון כחלק משיתוף פעולה בין פקפוק לפוליטין לרגל בחירות 2013 (גיליון 40 של פקפוק). לינק לכתבה בפוליטון: