פוליטיקה

אופס! נראה שמשהו לא בסדר. פתח.י ת העמוד בשנית

רב המפריד על המאחד? סוציולוגיה של המוסר ופוליטיקה ישראלית עכשווית

אמיר פרייברג

במחלקה שלנו פועלים ופועלות סוציולוגים וסוציולוגיות בתחומי מחקר מגוונים: סוציולוגיה ארגונית, סוציולוגיה פוליטית, סוציולוגיה של המשפחה ועוד רבים וטובים. הסוציולוגיה של המוסר לעומתם נעדרת לחלוטין מתחומי המחקר המחלקתיים, כל סקירה זריזה של אתר המחלקה תוכל לאשש טענה זו.

המשך קריאה >
zulmaury-saavedra.jpg

בין משה רבינו ללווייתן של הובס

אבי לפאיר

מגיפת שנאה חברתית משתוללת במקביל למגיפת הקורונה, מערכת בחירות רביעית תוך שנתיים, פילוג ושיסוע עמוק בישראל, פריצה אלימה אל בניין הקפיטול שמסמל עבור רבים את הדמוקרטיה ואת הבטחת חירות האדם, וכל כך הרבה קונפליקטים אחרים. נראה כאילו כולם שונאים את כולם, שלא רק "בעל הבית השתגע", אלא גם כל העובדים. בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת כדאי לעצור ולחשוב – מה באמת קורה כאן? האם יש כאן מספר רב של אירועים נפרדים שהתפרצו במקרה, או שיש כאן משהו גדול יותר שמחבר ביניהם? אם תשאלו אותי, אני חושב שאנו עדים לשלב בו מטוטלת היסטורית נמתחה עד תום, והיא מתחילה כעת לחזור לכיוון השני. על מה אני מדבר? הבה נקפוץ לתקופות בהיסטוריה דרכן נתבונן בחברה האנושית והיהודית מזווית סוציולוגית, פילוסופית וטקסטואלית.

המשך קריאה >
אופס! רעננו את הדף :)

יזראל? יס, יזראל. || טור בוגרים

מאת: תמר שמש

"בלונדון, בסביבה שגדלתי, להיות גזען זה גרוע, להיות שוביניסט מראה על בורות, ולהיות ציוני זאת קללה. כל אלו נופלים לאותה הקטגוריה", אמר לי אוליבר במבטא הבריטי המסוקס שלו. עין לציון צופיה; מבט סוציולוגי על פוליטיקת זהויות, גזענות במסווה והסברה בעל-כורחי.

המשך קריאה >
The image failed to load. Please try refreshing the page.

שירות משמעותי || טור כתיבה סוציולוגית מחוץ למחלקה

האם עשיתי שירות משמעותי בצבא?

בהחלט פיתחתי מיומנויות חדשות, למדתי דברים חדשים, פגשתי אנשים מיוחדים וצברתי חוויות מרגשות. כן, עבדתי קשה, ישנתי מעט, נתתי מעצמי והשקעתי את כל כולי בעבודה שעשיתי. לא, לא רציתי לשרת בקרבי. כן, היו לא מעט רגעים, ואפילו תקופות, שבהן הרגשתי חסר תועלת לחלוטין. היו רגעים שבהם כעסתי על המערכת, והבנתי שהיא לא רואה בי יותר מעוד חייל, אחד מני רבים. כן, גם עיגלתי פינות, ובנקודות מסוימות לקחתי את החוק הצבאי לידיים. כן, אני מאמין שנתתי את  חלקי במלאכה של הפיכת מדינת ישראל לבטוחה יותר, ושמילאתי בתורי את התפקיד שיועד לי ברצינות הראויה לכך.

אני אינני היחיד ששואל את עצמו את השאלה הזו –  'האם עשיתי שירות משמעותי'.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

המושבה האבודה: התבוננות סוציולוגית ביחסי הציונות והאימפריה הבריטית

מאת: מאיה קריינר

מאמרו של אריה דובנוב, "'המדינה שבדרך' או האימפריה מכה שנית?: אימפריאליזם פדרטיבי ולאומיות יהודית בעקבות מלחמת העולם הראשונה", הוא מתאר את מערכת היחסים שנרקמה בין האימפריה הבריטית ובין הציונות בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה סביב שאלת הצטרפות היהודים כדומיניון שביעי באימפריה.[1] בחיבור זה אבחן יחסים אלו כדוגמה למערכת קשרים בין מרכז ופריפריה קולוניאליים, ואתבונן בשתי אסטרטגיות שונות שהופעלו על-ידי האימפריה במסגרת אינטראקציה זו: הכלה, גמישות וסתגלנות כלפי הפריפריה הקולוניאלית – היא הציונות – מחד גיסא; והתערבות אקטיבית וכפיית מודל חיצוני על הפריפריה מאידך גיסא. אתייחס גם לאופן שבו שני מושגים מרכזיים – גזע וריבונות – משתלבים בתווך שביניהם.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"במותם ציוו לנו את החיים": זיכרון, תקווה ושותפות גורל בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

מאת: נועה נוימארק

זה שלוש עשרה שנה עורכים "פורום משפחות שכולות" וארגון "לוחמים לשלום" טקס זיכרון ישראלי-פלסטיני. בטקס זה חולקים יחדיו, ישראלים ופלסטינים, את השפעות השכול על חייהם הפרטיים והציבוריים. תכניו מבוססים על חוויות חיים של בני שני העמים מן המפגש המתמשך עם הסכסוך הלאומי העקוב מדם. הטקס התקיים בשנתו הראשונה בתאטרון "תמונע" בתל-אביב, ביוזמת בומה ענבר, אשר בנו נפל בלבנון בשנת 1995. מאז התרחב הטקס והשנה נערך בגני יהושע בפני כששת אלפים צופים. מטרת טקס זה היא להזכיר שמלחמה איננה מצב נתון שאינו בשליטתנו, אלא היא תוצר מעשה ידי אדם.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

נישואי תערובת

מאת: אלונה שץ

בת-ים ותל-אביב אמנם צמודות גאוגרפית, אבל רחוקות זו מזו שנות אור – כפי שמוכיח הדיון הציבורי הסוער סביב איחוד אפשרי ביניהן.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"אני של האו"ם" – מציאות ובדיון של יחסי הכוח בין כוחות שמירת שלום של האו"ם ואוכלוסייה מקומית

מאת: ענת זלצברג

במהלך השנה האחרונה, עשרות תלונות על תקיפה מינית ואונס הושמעו כלפי כוחות שמירת השלום של האו"ם ברפובליקה המרכז אפריקאית. כוחות אשר הוצבו על ידי האו"ם במטרה לפקח על הפסקות אש באזורי סכסוך. המספרים שמציגים ארגוני זכויות אדם שונים נעים בין כתריסר לעשרות רבות בשנה. בשנים האחרונות תלונות דומות הושמעו ביחס לכוחות אחרים של האו"ם באפריקה – ביניהם הכוחות שהוצבו בקונגו, ליבריה ומאלי. מדובר בתופעה חריפה, ולטענת ארגוני זכויות אדם רבים – סיסטמתית ולחלוטין שקופה מבחינת פיקוח.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הזכות להורות

מאת: תום אינהורן
"האם שני גברים מסוגלים להתרבות?", שאל לפי אנקדוטה מפורסמת (ומפוקפקת היסטורית) דן וויט, חבר מועצת העיר סן פרנסיסקו, את עמיתו הארווי מילק, חבר המועצה ההומוסקסואל הראשון. "לא", הודה מילק, והוסיף: "אבל אלוהים יודע שאנחנו לא מפסיקים לנסות". כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, נדמה שהומואים בישראל סוף סוף מצאו את הדרך.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

כאן ושם

מאת: תמר שלם

באמצע יוני האחרון, שלושה ימים אחרי חטיפת הנערים, עליתי על מטוס לארה"ב, בכדי להדריך במחנה קיץ יהודי בצפון מדינת ניו יורק. כשהגעתי למחנה נגלה לעיני נוף מדהים ביופיו, יערות שמקיפים את המחנה מצד אחד, ואגם עצום מהצד השני, מרחבי דשא עצומים עם בקתות עץ ישנות. אחרי כמה ימים בהם התרגלתי ליופי החדש הזה, הגיעו הילדים למחנה. בן-רגע המחנה התמלא בילדים מקפצים ששמחו כל-כך להגיע למחנה. ילדים מתמסרים בפריזבי ובכדורים מסוגים שונים, ילדות לבושות בחצאיות טוטו צבעוניות וגרבי ברך מפוספסות. קולות של צחוק שעולים מהאגם, ההמולה מחדר האוכל, מוסיקה שבוקעת מרמקולים. חשבתי שהקיץ שלי יראה ככה, צבעוני ומחויך.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"לרקוד סביב העיקר": רציונליות ורגש בנראטיב הישראלי על "הבנאליות של הרוע"

מאת: דפני ענבר

השנה התלבטתי כיצד לסמן את יום הזיכרון לשואה. בטקס סטודנטיאלי? ברגע עוצר-הזמן של הצפירה בה אעמוד, בדרך לסופר או בקומה הרועשת של הספרייה או סתם בבית לבדי, ואחטף משגרת היומיום לתרגול מדיטטיבי של זיכרון? אני שואלת את עצמי מה אני בוחרת לזכור וכיצד אני חבה זיכרון זה לסבי וסבותי, לסביהם וסבותיהם ולשאר יהודי עמי אשר נספו בשואה.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

עדיין עולם של גברים: אובמה ופוטין כמשל לנורמות מגדריות

מאת: חן עוזרי

עימות העכשווי בין ארצות הברית של אמריקה לבין הפדרציה הרוסית, לאור ההתפתחויות הפוליטיות באוקראינה שלאחר הפיכת ה"אברומידאן", מעלה כמה שאלות חשובות הנוגעות להבדלים התרבותיים בין שתי המעצמות הללו:

האמנם זכר המלחמה הקרה עודנו טרי בציבוריות האמריקנית, עד כדי כך שדעת הקהל בארה"ב מורגלת לזהות את רוסיה כ"איום"? האם, חרף סדרי העולם המשתנים, מתקשה רוסיה לזנוח את אותה גישה אימפריאלית כוחנית, שדומה ותמיד היוותה אבן פינה חשובה ביחסיה בני מאות השנים עם שכנותיה? (הערה של חן: כן, זה משפט שיפוטי, אבל שיניתי מברוטלית לצרכי סמנטיקה. אפשר להגיד את אותו המשפט לפעמים גם על בריטניה ועל מדינות אחרות אבל הן לא בדיון כאן).

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

זעקה עמומה

מאת: אור כפיר

כתבה זו היא תגובה לכתבה "הזמן המזרחי והחרדה האשכנזית" שהתפרסמה באתר "העוקץ" על ידי עמיתי למערכת פקפוק, איתמר טהרלב. מטרתי העיקרית היא לחלוק על הנחות היסוד והטיעונים המרכזיים המובאים בה, שחלקם אינם בלתי-שכיחים בשיח הנידון. חשוב לציין כי הנקודה המשותפת לשנינו, והיא מרכזית וחשובה, היא ההנחה כי ישנה בעיה שצריך לפתור. בביקורתי, אבקש להצביע על ניתוח פוליטי-סוציולוגי פשטני הבא לידי ביטוי בדרכים ובצורות שבעיני פוגעות בבהירות הבעיה הנתונה ומסיחות את הדעת מפתרונות ישימים. שורשי הבעיה בחברה הישראלית עמוקים, ועל כן ברצוני לבקר היבטים מסוימים בשיח הקיים ולהציע מבט מורכב יותר מהמוצג בכתבה.

באחד מכתביו טען קרל מנהיים (בתרגום חופשי) שכל פעולה אנושית המתמשכת ללא בקרה אינטלקטואלית וביקורת עצמית נוטה לצאת משליטה. באמצעות יומרה זו, אני מתכוון להציג את בעיית השימוש הפשטני בתאוריה הביקורתית, אשר באה לידי ביטוי לדעתי בכתבה של טהרלב.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הכשל הסוציולוגי של ההיסטוריונים

מאת: איתמר טהרלב

במהלך התואר הראשון התנדבתי בארגון "מגמה ירוקה" בתחום של קידום תחבורה ציבורית. אני מזכיר את הארגון הזה כי שם פגשתי את עמית, סטודנט סקרן בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. עמית ואני שיתפנו פעולה בלובי שעשינו בעיריית ירושלים למען התחבורה הציבורית אך רוב השיחות שלנו בעל פה או בפייסבוק סבבו סביב ההבדלים בין לימודי סוציולוגיה ללימודי היסטוריה (בתואר הראשון שלי בכלל למדתי ספרות, אך כבר אז פזלתי לעבר מדעי הריבוד החברתי עוכרי השלווה).

עמית תמיד היה מנסה להקניט אותי שסוציולוגים מתעלמים מהקשרים היסטוריים ותופעות היסטוריות. דווקא הסכמתי איתו ואף הוספתי שייתכן שהסוציולוגיה אכן "ממולכדת" בהווה –  במשימה המרתקת של פיענוח המודרנה –  ולכן מדברת על תופעות קיימות ועל צורות ההבנייה וכך היא עוסקת פחות במהלכים היסטוריים בני מאות שנים.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לנטר את המנטרים: רשמים ביקורתיים מאירוע "מוניטור האקדמיה הישראלית", 3 במאי 2013

מאת: רמי קפלן

מדעני החברה והרוח בישראל נחלקים לשני סוגים: פוזיטיביסטים וניאו-מרקסיסטים. הפוזיטיביסטים חותרים לאמת באמצעות תהליך מחקר המדגיש כללים של אובייקטיביות וניטרליות, והכיתות שלהם מתנהלות כמרחב ליברלי, או כ"שוק של רעיונות". הניאו-מרקסיסטים – המושפעים ממישל פוקו, ויותר מכול מאדוארד סעיד – לא חושבים שיש אמת, אלא רק נרטיבים, והם מאמינים שתפקידם הוא לחשוף את הנרטיב ההגמוני של המעמדות השליטים. הם משתמשים במחקר ובכיתת הלימוד כדי לקדם צדק חברתי ונושאים פרוגרסיביים. מי שפועל בפרדיגמה הפוזיטיביסטית מגיע למסקנה שהיהודים הם קהילה אתנו-דתית אותנטית המושרשת בארץ אבותיה התנ"כיים, ישראל היא דמוקרטיה ליברלית וכלכלת שוק בנוסח מדינות המערב. לעומת זאת, בפרדיגמה הניאו-מרקסיסטית היהודים הם עם מומצא חסר זכות לארץ אבות, ישראל היא דמוקרטיה של אדונים המוגבלת ליהודים, מדינת אפרטהייד במודל של דרום אפריקה, ומערכת קפיטליסטית המנצלת עובדים, מזרחים, נשים ופלסטינים. זוהי האקדמיה הישראלית לפי ארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית" (נוסד ב-2004). 

התיאור הנ"ל לקוח מהרצאתה של פרופ' אופירה סליקטר, מדענית מדינה מ-Gratz College בפנסילבניה, שפתחה את האירוע הציבורי הראשון של "מוניטור" בבית ציוני אמריקה בתל אביב, ואשר מבוססת על מחקר שהוזמן על ידי הארגון. הקהל מנה כארבעים אישה ואיש, ואני ביניהם. להבדיל משאר המשתתפים, שהיו ככל הנראה תומכי הארגון, המטרה שלי הייתה תצפית וביקורת. בייחוד רציתי לשמוע כיצד מאורגנת תפיסת העולם של מוניטור: איך הוא תופס את המציאות שבה הוא פועל, מהן מטרותיו ומהן ההצדקות האידיאולוגיות שבהן הוא משתמש כדי לקדם אותן[1].

המשך קריאה >