מאת: יניב שכטר
התפאורה כבר קבועה. הכיסאות מונחים במקומם, המיקרופונים של כל הערוצים מוצבים במקומותיהם כדי לקלוט כל מילה ומילה, השלט הצבעוני נתלה מאחור, והאור האדום במצלמה עוד מעט יידלק. ואז זה יקרה. הרגע שלו ציפו כולם זמן כה רב. עומד להיוולד כאן רגע אחד גדול. בדיוק לשם הרגע הזה הומצאו המצלמות. הוא או היא ייכנסו לחדר, וסנוור המצלמות יעשה את שלו. המילים יהיו זהות פחות או יותר לאלה שנאמרו מפי מישהו אחר זמן לא רב לפני כן, בשינוי קל בשם זה או אחר, אך התוכן והמשמעות – דומים. לאחר שהמילה האחרונה תיאמר על הבמה, יגעשו כלי התקשורת, והצבע האדום יעבור מערי הדרום ויכבוש את כותרות אתרי החדשות והעיתונים.
בכדורגל, סצנה מעין זו מבטאת את "עונת המלפפונים" – תקופת הזמן המוגבלת אשר במהלכה קבוצות הכדורגל מעבירות שחקנים מן האחת לשנייה, בין שבאמצעות רכש ובין שבאמצעות השאלה, עד למועד האפשרי הקבוע בלבד. במובן רחב ואקטואלי יותר, זהו סיפורה של הפוליטיקה הישראלית. פוליטיקה אשר הוציאה את המשמעות מן המונח "אידאולוגיה". פוליטיקה אשר כבר אינה נתפסת על ידי העוסקים בה כשליחות ציבורית, אלא כמקום עבודה רגיל ותו לא. אך יותר מכול, זוהי פוליטיקה המצדיקה את יחסם הציני של הישראלים כלפיה. השינויים הרבים ברשימות המפלגות המתרחשים במערכת בחירות זו הביאו רבים במדינת ישראל לטעון כי מדובר בעידן "קץ האידאולוגיה". נראה אפוא כי מעבר ממפלגה אחת לשנייה הינו דבר של מה בכך בעבור חבר כנסת זה או אחר, קל וחומר כאשר המעבר מתבצע סמוך מאוד למועד האחרון להגשת רשימת המועמדים של הרשימות לכנסת, שלא לומר – בעת שהשופט שורק ומכריז על סיום המשחק. חלה החובה לציין כי אמנם מעבר חברי כנסת בין מפלגות אינו המצאה של השנים האחרונות, והדבר אפיין את הפוליטיקה הישראלית בכל שנותיה, אולם בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה זו יותר ויותר.
מאמר זה בוחן את הנושא של איחודי מפלגות לרשימה אחת במבט השוואתי בשתי אפיזודות של זמן: הפוליטיקה הישראלית הישנה והפוליטיקה הישראלית החדשה. זהו מסע מרתק העומד על הדומה והשונה בין הנסיבות שבהן הוקמה בשנת 1965 רשימת גח"ל (גוש חירות ליברלי) כאיחוד של מפלגת "חירות" ושל המפלגה הליברלית בגוש הימין, ובין הנסיבות להקמתה של "הליכוד ביתנו" לפני כחודשיים לקראת בחירות 2013, כאיחוד של מפלגת "הליכוד" בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושל "ישראל ביתנו" בראשות אביגדור (איווט) ליברמן. כפי שניווכח בהמשך, בכוחה של השוואה בין הפוליטיקה הישנה ובין הפוליטיקה החדשה ללמד אותנו ולו במעט דבר גדול על הפוליטיקה של ימינו.
"הוקם גוש תנועת החירות-המפלגה הליברלית", הייתה כותרת ביטאון מפלגת "חירות" בתאריך 27 באפריל 1965, עת דיווח העיתון על הסכם האיחוד הראשון של מפלגות הימין הישראלי. מפלגת "חירות", ובראשה מנחם בגין, תרה אחר אפשרויות להביא לחילופי השלטון במדינה לאור שלטונה הבלתי מעורער של מפלגת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) מאז קום המדינה. כדי להגביר את הסיכויים לכך, בשנת 1965 חבר מנחם בגין, מנהיג מפלגת "חירות", ליוסף ספיר, שהיה מראשי המפלגה הליברלית שהוקמה כאיחוד בין מפלגת "הציונים הכלליים" והמפלגה הפרוגרסיבית. תקוותו של הגוש החדש – "גוש חירות ליברלי" – הייתה לנצל את מגמת ערעור אמון הציבור במפלגת השלטון בשנים האחרונות בעקבות פרשת לבון. אולם תקווה זו לא התממשה במבחנה הראשון של המפלגה בבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו בנובמבר 1965. הרשימה זכתה בעשרים ושישה מנדטים בלבד, ואילו מפא"י בראשותו של לוי אשכול זכתה בארבעים וחמישה מנדטים. חרף העובדה כי היה מדובר בכישלון מהדהד בבחינת יצירת חלופה שלטונית, החליטו שני הצדדים לשמור על איחוד הכוחות.
אחורה בזמן
כבר ב-16 בדצמבר 1955 נודע לבגין כי "הציונים הכלליים" מעוניינים באיחוד עם "חירות". הוא פנה אליהם בצורה פומבית אך נדחה ונענה כי הנושא "כלל אינו על הפרק". אולם הנושא לא ירד באמת מסדר היום של שתי המפלגות, ובנקודה זו החל משא ומתן ארוך ומייגע בין הצדדים לקראת איחוד שהושג לאחר לא פחות מעשר שנים. לשם ההשוואה, במקרה של "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" מדובר בפרק זמן של חודשיים תמימים בלבד (לפחות לפי הצהרות המנהיגים).
מדוע במקרה הראשון ארך המשא ומתן עשר שנים, ובמקרה השני חודשיים בלבד? בכוחם של שני גורמים עיקריים להסביר הבדל זה.
ראשית, המפלגה הליברלית חששה לאבד מייחודיותה, ובשל כך היה לה חשוב לשמור על יחס הולם מבחינת ייצוג חברי הכנסת בתוך הרשימה המשותפת. לאחר אין-ספור דיונים קיבל בגין את דרישותיהם של "הציונים הכלליים" בדבר מפתח הרשימה, ועשרים ושניים החברים הראשונים נבחרו לסירוגין משתי המפלגות, ובראש הרשימה הוצב איש "חירות". בקבלת דרישותיהם של "הציונים הכלליים" הביא על עצמו בגין צרות מצד חבריו למפלגה, והם גרסו כי הנוסחה אינה תואמת את הכוח היחסי ש"הציונים הכלליים" מביאים לאיחוד.
שנית, מצע המפלגה המשותף של "הליכוד ביתנו" טרם פורסם ונודע בציבור, ואילו בין "חירות" והמפלגה הליברלית נסבו ויכוחים רבים ופומביים סביב ניסוח המצע המשותף, שהיה תנאי הכרחי להכרזה על הקמת גח"ל. שני הצדדים ייחסו חשיבות רבה למצע המשותף של המפלגה, ובעוד בגין התעקש על סעיף המציין את עמידת "חירות" על עקרון שלמות המולדת, הליברלים טענו כי הם אינם יכולים להסכים לכך בשום אופן, היות שעמדה זו נוגדת את רוח המפלגה. בסופו של דבר הוחלט על פשרה, וכסעיף במצע המשותף פורסם: "תנועת החירות תוסיף לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת" (אבנרי, תשמ"ד, עמ' 72). כך הודגש כי רק תנועת "החירות" דוגלת בעקרון זה, ולא גח"ל כולו. מעניין לשים לב לעובדה שמצע מקיף, מסודר ופומבי היה נושא עיקרי בהקמת גח"ל בשנת 1965, ואילו במקרה של רשימת "הליכוד ביתנו" בשנת 2013 לא נשמעה כלל בקרב חוגי הפוליטיקה והתקשורת הדרישה לפרסום המצע המשותף.
עוד ראוי לציין כי נראה היה שהדרך כלל לא אצה לבגין ולראשי המפלגה הליברלית, והם לא ששו לנצל את המצב בשטח, אשר היה בכוחו להראות בפעם הראשונה על הטיה פוליטית אפשרית נגד מפלגת השלטון. מלבד פרשת לבון היו גורמים אחרים אשר ערערו את יציבות שלטונה של מפא"י: המצב הכלכלי המידרדר; בעיות הביטחון הגוברות בדמות חדירות חוליות מחבלים משטחי המדינות השכנות לתוך שטחה של מדינת ישראל; ובעיקר הפילוג הפוליטי בקרב צמרת מפא"י, אשר בא לידי ביטוי באופן נחרץ עם פרישתו של דוד בן גוריון, מייסד המפלגה, ובהקמת מפלגה חדשה – רפ"י (רשימת פועלי ישראל). במקביל לכך איבדה מפא"י מעט מכוחה בסקרי דעת הקהל לטובת גוש הימין, ורשימת גח"ל להסתדרות הכללית – אשר הוקמה לפני רשימת גח"ל לכנסת – השיגה הישג מרשים ביותר מבחינתה כאשר גרפה כ-15.2% מן הקולות בבחירות להסתדרות בשנת 1965. נסיבות אלו אמנם החמיאו לראשי גח"ל ועודדו אותם לקראת האיחוד המתהווה, אך הן לא דחפו להקמת האיחוד לפני שהוסכם על האידאולוגיה. זאת, לשם השוואה, בניגוד למפלגת "הליכוד ביתנו", אשר עם הקמתה טענו גורמים אשר היו מעורבים באיחוד כי הסיבה העיקרית, אם כי לא היחידה, אשר הביאה את שתי המפלגות להתאחד הייתה התחזית בסקרים, אשר הראתה כי הרשימה תזכה בכחמישים מנדטים.
אין כל ספק כי רב השונה בין שני המקרים, שכן מתוך ראייה רטרוספקטיבית של כחמישים שנה, הרי השתנו דברים רבים בפוליטיקה הישראלית ובהרגלים הנהוגים בה. מעניין אפוא לבחון כיצד השתנה תפקידה של האידאולוגיה בפוליטיקה הישראלית.
חסוך צרות מוקדם
"הרבה יותר נכון לנהל מדינה עם מפלגות גדולות ולא עם רסיסי מפלגות שכל תוחלת החיים שלהן היא קדנציה אחת, וכל מי שיצביע להן יבין שהוא זורק את הקול שלו לפח הזבל של ההיסטוריה", אמר אביגדור ליברמן כשהסביר לעיתונאים מה עמד בעיניו מאחורי רעיון האיחוד עם "הליכוד". מבחינה זו, הרי שהאיחוד בין המפלגות הוא מהלך חכם. גם אם יוכחו הסקרים האקטואליים כנכונים, וחרף ההערכות המוקדמות תזכה "הליכוד ביתנו" בפחות מארבעים מנדטים ולא בחמישים, הרי בכוחה הרב כמפלגה אחת ומאוחדת היא תקטין את יכולת המיקוח של המפלגות הקטנות מולה בעת ניהול המשא ומתן הקואליציוני לקראת הרכבת הממשלה הבאה. השאלה היא, את מי המהלך הזה משרת.
"חסוך לך צרות מאוחרות – הצבע גח"ל עכשיו", הייתה סיסמת הבחירות המרכזית של גח"ל בבחירות לכנסת השישית בשנת 1965. כוונת ראשי גח"ל הייתה בבחינת מתן פתרון לבעיות התכופות הפוקדות על דלתה של מדינת ישראל ובעלות ההשפעה על כל אזרח באשר הוא. גח"ל פנתה בסיסמה זו לכלל האזרחים, ואילו נתניהו וליברמן היו בוודאי משתמשים בה כעת כלפי עצמם, כיוון שהם מעוניינים באיחוד כדי לחסוך צרות קואליציוניות פוטנציאליות בשלב מאוחר יותר. לפיכך מעניין להבחין בהבדל בין מטרות האיחוד העיקריות של שתי הרשימות: גח"ל התרכזה באיחוד כגורם שביכולתו להרחיב את הלגיטימציה הניתנת לה בקרב הציבור ולהוות חלופה לשלטון, ואילו "הליכוד ביתנו" מתרכזת בהשפעתה האלקטוראלית מול המפלגות הקטנות (הנולדות הודות לשיטת הבחירה הייצוגית והיחסית הנהוגה במדינתנו). הענקת יציבות שלטונית הפכה כבר למטרה בפני עצמה בפוליטיקה הישראלית החדשה, עד שזו החליפה את האידאולוגיה, ואכן נתניהו מתהדר במסע הבחירות שלו בכך שממשלתו הייתה היציבה ביותר שהייתה כאן בעשרים השנים האחרונות. על כן לא נותר לנו אלא לשאול – בהתחשב בפרסונליזציה של הפוליטיקה, בשינויי הרשימות הדינמיים ובחשיבות העולה של יצירת כוח אלקטוראלי שימנע או יצמצם את יכולת הסחיטה של המפלגות הקטנות – היכן האידאולוגיה? מהו תפקידה? מהו המשקל הניתן לה במערכת השיקולים הפוליטיים? האם בפוליטיקה הישראלית החדשה יש בכלל מקום לאידאולוגיה?
לקריאה נוספת:
א. אבנרי, "הקשר הליברלי" (תל אביב: זמורה ביתן, תשמ"ד), 1984.
א. שילון, "בגין 1992-1913 (תל אביב: עם עובד, תשס"ז), 2007.
יניב שכטר הוא סטודנט לתואר שני במחלקה למדעי המדינה.
כתבה זו פורסמה גם בפוליטון כחלק משיתוף פעולה בין פקפוק לפוליטין לרגל בחירות 2013 (גיליון 40 של פקפוק). לינק לכתבה בפוליטון: