מאת: איתמר טהרלב ואיתי ארצי

סוגיית היחס לשטחי 67', על שמותיה השונים ("שתי מדינות לשתי עמים"; "ארץ ישראל השלמה"; "מדינת כל אזרחיה" וכיוב') היא הסוגיה העיקרית, כמעט היחידה, המצויה על סדר היום הישראלי בעשרים השנים האחרונות. באופנים שונים ותוך השקעת מאמצים אדירים – מצד ישראל, הפלסטינים והקהילה הבינלאומית – נעשו ניסיונות לפתור את הסכסוך, באופן שעד כה עלו בתוהו. אחרי עשרים שנים של מו"מ דומה כי הסכם הקבע רק מתרחק והולך. חלק משמעותי מאוד מאוכלוסיית ישראל, שתלה את עיניו בתהליך זה ובהסדרה על בסיס רעיון שתי המדינות בכפוף בצורה כזו או אחרת לגבולות 67', הולך ומתייאש מן הסיכוי לפתרון, ועמו לחיים נורמאליים באזור. ניתן להאשים בכישלון היבטים מקומיים, ואפילו מקריים, של ניהול תהליך השלום. אך אפשר גם אחרת, שכן ברקע ניצבות שאלות תפישתיות נרחבות הרבה יותר. לתוך מבוכה זו צועד יהודה שנהב עם ספרו האחרון, 'במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית'. 

יהודה שנהב הוא פרופ' לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב שהחל את מחקרו האקדמי בארגונים, ולאחר שנטע יתד בתחום זה וזכה להכרה בינלאומית, החל לעסוק בדיכוטומיות העומק המקיימות את החברה בישראל ולאתגר אותן. שנהב וחוקרים אחרים (ברוך קימרלינג, גרשון שפיר) רואים את תחום הסוציולוגיה כתחום שאמור להיות פוליטי ולאתגר את הסדרים החברתיים הקיימים תוך הצבעה על תחומים שנדמים כברורים מאליהם ולהפכם לשנויים במחלוקת, מוטלים בספק ומלאכותיים.

ספרו המטלטל של שנהב יצא בתחילת השנה האזרחית. למרות כובד המשמעות של טענותיו, דיון אקדמי סביבו כמעט ולא מתקיים, ויתכן שזו גם הסיבה לכך שהספר טרם השפיע במעגלים נרחבים של החברה הישראלית. למרות שהוא מכיל חשיבה יצירתית, עשירה ומורכבת, השוברת פרדיגמות על "הסכסוך", אנשים עדיין מסרבים להיפרד מקונספציות החשיבה הקודמות שלהם, המשרתות בעיקר אינטרסים כלכליים במסווה אידיאולוגי. במילים אחרות, בכמה ישתבח הנדל"ן במדינת ישראל בתוך גבולות 67', נדל"ן הנמצא בבעלותה של אותה הגמוניה המטפחת ללא לאות את אותה פרדיגמת 67'.

שנהב פותח את הדיון שלו בטביעת המושג "פרדיגמת הקו הירוק", המכונן לטענתו את הסדר החברתי בישראל בעשורים האחרונים. הקו הירוק הפך להיות מה שמגדיר את "הישראליות המוסרית" מול "הישראליות הלא מוסרית", והוא מפריד בין אליטות שולטות למעמדות נשלטים. בכך, הפרדיגמה הופכת להיות משרתת מובהקת של האינטרסים ההגמוניים (ההגמוניה של האחוס"לים, בלשונו של ברוך קימרלינג ז"ל), תוך שהיא מקפידה לנטרלה עצמה מכל דימוי אינטרסנטי, ומציגה את עצמה כייצוג נאמן ואובייקטיבי של טבע פוליטי, רציונאלי, אוניברסאלי ומוסרי.

אלא שבניגוד לפרדיגמת 67', שנהב מבקש להציג את העוולות החברתיות והפוליטיות שהקו הירוק מייצר ומממש. ההפרדה אותה מבקש השמאל הישראלי להחיל בשמו של הקו הירוק מאיימת להפריד משפחות המצויות משני צידיו, לקרוע את המרחב הפתוח – תרבותית וכלכלית – באופן שיפגע בציבור הערבי, ובציבור היהודי-ערבי המבקש להיות חלק ממרחב זה. הקריאה לכפות את הקו הירוק על המציאות (שמזמן השתנתה מעבר לו, אם נרצה בכך או לא) כרוכה בעוולות נוראיים – בנישול של רבבות ומאות אלפי בני אדם מרכושם ומשולה להפרדת תאומים סיאמיים ללא הרדמה. שנהב תוהה כיצד ייתכן שכמיהה כמו דתית זו, שהיא האג'נדה הכמעט יחידה של השמאל החילוני החד מימדי בישראל בעשרים השנים האחרונות, לא נידונה מעולם מבחינת משמעויותיה האנושיות, הזהותיות והחברתיות שהיא מעלה. הקריאה לתיקון עוול בעוול אחר איננה מקובלת בעיני שנהב.

על רקע זה, טובע שנהב מושג נוסף – "ישראל השלישית". תחת מושג זה מבקש שנהב לכלול את בני ישראל השנייה (בעיקר מזרחים, חרדים ורוסים), אשר הקימו מעבר לגבולות הקו הירוק מדינת רווחה ששיפרה באופן מהותי את מעמדם הסוציו-אקונומי ואת סיכוייהם והזדמנויותיהם למובּיליוּת חברתית, וכך איפשרה להם להתנער מהיותם קורבנות של שלטון מפא"י "השמאלית". אלא שהקו הירוק, בשימוש שעושה בו האליטה השמאלית הפריבילגית כיום, מתייג למעשה אוכלוסיות אלו כ"מתנחלים", ומבקש דרך שיח זה את נישולם מנכסיהם ומשאביהם. שנהב תוהה, אם כך, כיצד ניתן לקרוא בשם "שמאל" לרעיונות המבקשים לבצר מעמד כלכלי של אליטות ולנשל את הנחשלים (שהם שוב, גם כך, קורבנות המדיניות החברתית של האליטות הישנות).

הקידוש של הקו הירוק והפולחן סביבו מתקיימים לפי שנהב באתרים שונים: ספרות, כלכלה, אקדמיה,  פוליטיקה ועוד, כך שהגבול של 67' הופך להיות הגבול הרצוי והטבעי, כביכול, של מדינת ישראל הציונית. לכן, לפי ההיגיון האטום של פרדיגמת 67', יש להילחם אידיאולוגית בכל מי שלא חושב כך (מתנחלים והימין הפוליטי). או, במילותיו של שנהב: "הקו הירוק הפך למסמן של ישראל ה"תקנית", וממסמן טריטוריאלי-חומרי לפרדיגמה תרבותית ופוליטית" (עמ' 12). אל מול גישה זו, המציבה את הזמן של 67' כרגע הבראשיתי המכונן של המרחב, של הישראליות, שנהב מציב את הזמן של 48'. שנהב מציג כיצד 48' – הנכבה – היא האירוע המכונן והמרכזי של הלאום הפלסטיני. לטענתו, ההכחשה של 48' בישראל, הכחשה המקובלת, באופן אירוני, על השמאל ולא על הימין, קשורה באופן הדוק למשטר ההגמוני הלא-שוויוני ממנו נהנה בעיקר השמאל החילוני באתרים השונים שצוינו לעיל.

הספר תוקף את מה שהוא מתאר כ"רציונאליות ריקה" של צרכני פרדיגמת הקו הירוק, ומוכיח שזו משרתת תפיסה בעלת מאפיינים ליטורגיים של "השמאל החילוני המבוסס". שנהב רומז במספר מקומות בכתיבתו כי ללא התייחסות משמעותית לעוולות החברתיות, ובייחוד לאלו שעודן מתרחשות, השמאל הישראלי איננו יכול להתגדר תחת הכותרת 'שמאל'. כך גם חילוניות ההופכת את הקו הירוק ואת השלום לדת דוגמטית אינה חילונית בדגש הרציונאלי של הנאורות.

אל מול זאת, הוא מבקש לחזור אל 48', מתוך ההכרה כי רק מתוך ההתמודדות עם העוולות שנעשו אז תכונן האפשרות לפתרון במרחב. אלא שפתרון זה, המצוי בצילם של המשקעים התרבותיים הרבים המדוברים, אינו יכול להיות פתרון אינסטרומנטאלי דוגמת זה שפרדיגמת 67' מבקשת להחיל. מאחר ובמרחב מצויים שני לאומים – יהודי וערבי – שלהם שאיפות שונות, שהן בחלקן המרכזי גם דתיות-תיאולוגיות, ישנו צורך בפיתרון בעל מאפיינים תיאולוגיים מובהקים. מקומם של אנשי הדת, משני הצדדים, קריטי בעיצובה של אופציה תיאולוגית שכזו. לאור זאת, על רקע האנרגיות הדתיות העמוקות המצויות במרחב והתושבים הרבים המגדירים עצמם כדתיים, פיתרון אינסטרומנטאלי, המגיע ממערכת פוליטית ביורוקרטית וחילונית, אינו  בר ביצוע או בעל סיכוי להצליח.

שנהב דוחה את ההצגה הדיכוטומית בדבר שתי האופציות היחידות האפשריות לפיתרון במרחב –  שתי מדינות לשני עמים, או מדינת כל אזרחיה. לטענתו, בעוד שהאופציה הראשונה פוגעת בפרטים שיקרעו ממרחבם בשל הגבולות שייכפו וסותרת שאיפות תיאולוגיות של הלאומים, הרי שהשנייה מתעלמת לחלוטין מן העובדה שיש כאן שני לאומים ומתייחסות לאנשים כאל אוסף של פרטים נטולי שאיפות קולקטיביות. לאור זאת, מבקש שנהב פיתרון שימנע פגיעה בפרטים כמו גם בתפיסות הלאומיות של הצדדים, ובמקביל יאפשר לשתי המדינות להתקיים בצוותא בשטח אחד. את האפשרות הזו מוצא שנהב במחשבה על פירוק רעיון הריבונות בצורתו המודרנית, דהינו, רעיון הריבונות הוסטפאלי, המחייב הלימה בין טריטוריה לריבונות.

שנהב מבקש להכיר במציאות הקיימת, שבתוכה יהודים, מוסלמים ונוצרים מתגוררים דה-פקטו יחד בשטח בין הירדן לים (ולמעשה מהווים אלו גם רוב מזרחי שקוף כביכול (יהודי, נוצרי ומוסלמי)). יש, לפיכך, להכיר בעובדת הימצאותם הלגיטימית האפשרית של ערבים תחת ריבונות יהודית ולאפשרות של הימצאות יהודים תחת ריבונות פלסטינאית.

נדמה ששנהב משתדל להתייחס לאספקטים רבים של הסכסוך ושל הקיום במרחב. שנהב מצהיר בספר כי הוא גם מודע לכך שהוא נמנה על הצד החזק בסכסוך ושהוא כותב מתוך עמדה פריבילגית זו. אף על פי כן, יש בעיננו מקום לדון בהנחותיו של שנהב בספרו זה, ולהלן נבקש להציג בקצרה בחינה ביקורתית של הרעיונות המוצגים.

ראשית, הספר מוצג כהצעת שלום ישראלית נוספת, המצטרפת לאינספור הצעות שלום ישראליות שקדמו לה. היא אמנם מגיעה מעמדה של אינטלקטואל מזרחי, מה שממצב אותה כייחודית וחדשנית, אך עדיין כחלק מהשיח הישראלי-יהודי על פתרון הקונפליקט. על אף חדשנותו של הספר, ויכולתו לבקר ולבחון מחדש את הנחותינו, בדומה לרובן של הצעות השלום הקודמות הוא אינו מכיר בזכותם של הפלסטינים לריבונות עצמית בלעדית במרחב. כפועל יוצא מכך, הספר, הנכתב על-ידי הוגה יהודי, מציג בחינה של החברה הישראלית בלבד, ומתוך דיאלוג חסר עם אינטלקטואלים פלסטינים. שנהב לא מקדיש מספיק מקום בפתרונו להתמודדות עם האימוץ של חלק מהבורגנות הפלסטינית את פרדיגמת 67' (לדוגמא, החרם שסלאם פיאד מבקש להטיל על מוצרים מהתנחלויות). בנוסף, שנהב מניח את קיומה הא-פריורי של תיאולוגיה פעילה חיובית – שעדיין אינה קיימת במציאות, אולי הודות לכוחות הפוליטיים המשפיעים עליה. ביקורת אחרת מצביעה על כך שפתרון זה, ייחודי ככל שיהיה, הוא עדיין פיתרון, וייתכן שלבעיה זו אין כלל פיתרון מלאכותי, אלא זה יגיע רק מלמטה, מתוך כוחות עממיים הפועלים באופן איטי, אם בכלל.

לסיכום, ספרו של יהודה שנהב עוסק בתפיסת הזמן (הצהוב) של השמאל הליברלי המצוי בפרדוקס: מחד, הוא פעיל למען זכויות הפלסטינים וחותר למען השלום מתוך אידיאלים ליברליים; מאידך, עולה מכל האמור השאלה – האם השמאל באמת מעוניין ומסוגל לחיות בשלום בתוך מרחב שהוא פלסטיני-ערבי, מזרחי ודתי. ברי כי ניתן להניח ששלום עם פלסטינים יביא לערביזציה של המרחב המזרח תיכוני דרך תעבורה גבוהה יותר של קשרי תרבות, תיירות, מסחר, שירותים וכיוצא באלו. ניתן לשער שלאחר שיוסר ממנה העול של הדרת הזהות הערבית, גם בקרב האוכלוסייה המזרחית היהודית יתעורר פוטנציאל לפריחה ושגשוג, היכולים לשנות את מפת הריבוד של החברה הישראלית ללא הכר וכך גם לשנות את זהותה של המדינה באופן רדיקלי (זאת אומרת את האופן בו המדינה מצליחה לדמיין עצמה כמערבית), ובכך לווסת את אחיזתה של ההגמוניה בהגה. זו אחת הסיבות, ניתן להניח, שההגמוניה (אקדמאית, משפטית, תקשורתית, כלכלית, נדלנ"ית) מתנגדת לכל שבירה פרדיגמאטית שתערער את עליונותה היחסית – מה שמסביר, אולי, גם את השתיקה האקדמית סביב הספר.

בעקבות העלאת פרדוקס זה ניתן להבין, אולי, מדוע לא מתרחש תהליך שלום אמיתי. אולי "איננו רוצים בפרטנר", שכן פרטנר יכול לאלץ אותנו להביט לאמת המזרחית שלנו בעיניים? לגלות שחלום הישות המערבית-חילונית-יהודית החדשה קורס לתוך עצמו, מתעדכן לגרסה מזרחית "מודרנית", וזאת עד כדי קריסתה של הדיכוטומיה מזרח מערב במרחב המשותף. או אז החברה הישראלית תיזכר שתמיד הייתה גם וברובה מזרחית (לפחות בששים השנים האחרונות): מדברת שפה מזרחית-עברית, בעלת תרבות מזרחית-יהודית וממוקמת במזרח-התיכון. הספר מבהיר כי שלום ונורמליזציה אמיתיים יכולים לאיים על משטר הכוח הישראלי – המדמיין עצמו כאירופאי, מערבי ולבן – ולכן הם לא ברי-קיימא.

יהודה שנהב מאתגר את פרדיגמת 67', המכוננת לטענתו את השמאל הישראלי כיום, ומנסח פתרון שיש שיראו אותו כסביר יותר (ויש שיראו אותו כאוטופי), תוך התחשבות במספר גורמים ושימוש בפרדיגמות מתחומים פילוסופיים, סוציולוגיים, היסטוריים וספרותיים. אנו מקווים שקריאה בספר זה תניב חשיבה ביקורתית מעמיקה וחדשנית על הסכסוך, האופן בו אנו מדמיינים "פתרון"  ועל זהותנו במזרח התיכון.

 

*בהכנת הכתבה השתתף יותם הכהן, סטודנט לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולימודים משלימים.

 

איתמר טהרלב הוא בוגר החוג לשפה וספרות גרמנית ונמצא במסלול לתואר שני בסוציולוגיה.

איתי ארצי הוא סטודנט לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך.