מאת: ד"ר איתן וילף

הקריירה האקדמית שלי קשורה קשר הדוק למשיכה שלי לתחום האמנויות. על כן אדבר על הראשונה דרך השנייה. בגיל חמש התחלתי לנגן בכינור, כלי שאיתו התמדתי עד גיל 18. לאורך שנים אלו ניגנתי בהרכבים קאמריים, בתזמורת הפילהרמונית הצעירה, בתזמורת בני הקיבוצים (למרות שאני מגיע מכפר-סבא – היה מחסור של כנרים בקיבוצים), ועוד. בערך לפני הצבא נחשפתי לג'אז, התחלתי ללמוד חצוצרה, ואת שלוש השנים הבאות במדים ביליתי בהאזנה ל- ונגינה של סולואים של צ'ארלי פארקר בכל חור אפשרי שהצבא זרק אותי אליו. לאחר השירות הצבאי למדתי עם חצוצרן שלמד בניו יורק עם החצוצרן רד רודני, שניגן עם צ'ארלי פארקר (עולם הג'אז מאופיין בתודעת kinship מפותחת), ולאחר מכן המשכתי לבית ספר רימון ללימודי ג'אז. למרות שאהבתי את הלימודים ברימון, רציתי גם להתנסות בלימודים אקדמאיים ונרשמתי סמסטר אחרי סמסטר לחוגים שונים בכל האוניברסיטאות, רק כדי לבטל את ההרשמה מייד לאחר קבלתי: מתמטיקה, פיסיקה, רפואה, הנדסה אזרחית, פסיכולוגיה, ואף ניהול מערכות בריאות. כמובן שכל זה מעיד על כך שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות. קשה לי לומר שאני יודע כעת, אך מצאתי שתחום האנתרופולוגיה הוא פתוח מספיק על מנת שאחווה את אי הידיעה בצורה הכי פחות אקוטית.

השלמתי את לימודי הב.א. בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים, בשילוב עם תכנית אמירים, ולתואר השני בחרתי בתכנית אישית בלימודי תרבות – שוב, בגלל החופש. במהלך התכנית התחלתי לחקור את סוג השאלות שייעניינו אותי במשך השנים שלאחר מכן: כיצד אמנות מטופחת כיום במסגרות שמבוססות על סטנדרטיזציה של ידע. לשם כך ערכתי עבודת שדה בסדנאות לכתיבת שירה בארץ, עבודה שבמהלכה התאפשר לי לעסוק בתחום כתיבת השירה – תחום שגם בו התנסיתי במשך שנים רבות.

כשהגעתי לאוניברסיטת שיקאגו ללימודי אנתרופולוגיה, תכננתי לבצע מחקר על הבניית זהות באמצעות מוסיקה בשכונות הדרומיות של שיקאגו, שמאוכלסות באוכלוסייה שחורה מהמעמד הנמוך. לאחר מספר ביקורים בשכונות אלו, היה לי ברור שלא מתחשק לי לבלות שם שנה או יותר בעבודת שדה. הסיבה לא הייתה רק מזג האוויר הנורא, אלא העובדה שחשתי שרק יצאתי מזירת קרב אחת (ירושלים בימי האינתיפאדה השנייה), ולא התחשק לי להיכנס לזירת קרב שנייה: השכונות שמדרומה לאוניברסיטת שיקגו מאופיינות בשיעורי אלימות ועוני גבוהים. לאחר ההלם של השנים האלימות בירושלים, כאשר לא היה נדיר שכתיבת עבודה סמינריונית תופרע בהדי פיגוע התאבדות בעיר, החלטתי שהגיע הזמן להנות מעט, ושמתי את פעמיי לזירת הג'אז בניו-יורק על מנת לחקור כיצד נגני ג'אז כיום לומדים לאלתר בבתי ספר מקצועיים.

לבד מהפריבילגיה של לחיות במנהטן, לשוחח ואף לנגן עם גיבורי התרבות שלי (מורים רבים בבתי הספר האלו הם נגנים בשנות השישים, השבעים, ואף השמונים לחייהם, שהטביעו את חותמם על מוסיקת הג'אז באמצע המאה העשרים), נסעתי לניו-יורק על מנת להבין כיצד אמנות מטופחת בתוך הסביבה הרציונלית והסמי-בירוקרטית של בית הספר, בעיקר בתחום כמו ג'אז, שסימל וממשיך לסמל אידיאלים של חופש וחירות מודרנית אקזיסטנציאליסטית (ז'אן-פול סארטר, ג'קסון פולוק, כמו גם במאי הסרטים גודאר – כולם אימצו את הג'אז כמעין מודל של חירות יצירתית). לשאלה הזאת יש השלכות רחבות מעבר לג'אז, שכן ניתן לראות כעת מספר גדל והולך של זירות שמבוססות על השילוב של אידיאלים של יצירתיות ומודלים של רציונליות. חקרתי את הסוגייה הזאת תוך שימת לב לממדים של גזע, אורליות ואוריינות, טכנולוגיות חדשות של תיווך צליל, הבניית ידע, אידיאולוגיות של יצירתיות, ומדיניות ציבורית של תמיכה באמנויות בארה"ב.

כאשר אני מתבונן לאחור על הקריירה הקצרה הזאת, אני מבין שההבחירה שלי לעסוק בתחום האמנויות נבעה מכך שהעשייה האקדמאית בכללותה היא מעין ריצת מרתון: מלאכה שהיא לעתים קרובות רווית בדידות, במסלול שאינו ידוע מראש ושלעתים מתארך מעבר ל-42 הקילומטרים המובטחים (אני מניח שזה עושה את זה ליותר גרוע ממרתון), כאשר הרצים האחרים שמסביבך אינם תמיד בקו השפיות (שכן אחרת הם, כמוך, לא היו יוצאים לריצה הזאת מלכתחילה), ושלא תמיד ברור מה הרציונל מאחוריה גם כאשר מגיעים לקו הסיום. על כן אחת העצות הבודדות שאני מרשה לעצמי לתת לכל מי שמוכן לשמוע היא זו: בצעו את המחקר על נושא שקרוב ללבכם. זה לא מונע את הטירוף, אך לפחות זה מנעים אותו.

 

ד"ר איתן וילף הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותו הינם: יצירתיות, תרבות אקספרסיבית, מודרניות, ואנתרופולוגיה בלשנית.