פנים במחלקה

Photo by Nick Karvounis on Unsplash

דניאל זוהר מראיין את שירה הראל- שחוקרת זוגות חד מיניים שבוחרים להינשא

דניאל זוהר

בשלהי 2020 קיימתי ראיון עם שירה אראל, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. שירה עתידה לחקור זוגות חד-מיניים בישראל הבוחרים להתחתן, בהנחיית פרופ' עדנה לומסקי-פדר.

קרא עוד
בין השאר, שירה מתעניינת באפיסטמולוגיה של הזוגות, ביחסיהם עם הממסד ועם ה"הטרו-נורמטיביות", ביחסי שוויון / היררכיה פנימית בקהילת הלהט"ב[1]. להלן תמלול הראיון, כשההדגשות לאורך הריאיון – שלי.

***

דניאל:   נתחיל בשאלת המחקר.

שירה:   שאלת המחקר שלי, כרגע (זה נתון לשינוי, כמו כל דבר במחקר איכותני), היא בעצם איך זוגות חד מיניים שמקיימים טקסי חתונה מפרשים לעצמם את הבחירה להתחתן, ובעצם איזו משמעות הם מעניקים לה. כשבפשטות זה בעצם אומר: למה הם מתחתנים. זאת אומרת, מה עומד מאחורי הבחירה הזאת, מה מניע אותה, מה הסיבות, הנימוקים וכו' וכו'. בגדול זו כרגע השאלה.

דניאל:   ואיך הגעת אליה? איך הגעת לנושא?

שירה:   איך הגעתי לנושא. (מהמהמת) נראה לי שקודם כול... סוציולוגיה מבחינתי זה להבין איך דברים עובדים, ומתוך זה לשבור את המובן מאליו. זאת אומרת, להסתכל על תופעות סביבי שמבחינתי, בחיי האישיים, שירה שגדלה בישראל בחברה מאוד מסוימת עם מאפיינים זהותיים מאוד מסוימים... אז להסתכל על תופעות סביבי ולנסות להבין איך הן פועלות. למה הן קורות. זאת אומרת שהן יפסיקו להיות "שם בעולם", ולהבין מה עומד מאחוריהן, בגדול. כשמה שתפס אותי מראש זה האופן שבו צורת החשיבה הזו רלוונטית לעולם שלי. רלוונטית לסביבה שלי, לחיים האישיים שלי וכו'. וכשחשבתי על נושא לתזה היה לי די ברור שאני אלך למקום שמוכר לי, ואני חושבת שזה גם יותר מאתגר אותי באיזשהו אופן. זאת אומרת, לנסות לפרק תבניות חשיבה שאני כל כך מורגלת אליהן ושטבועות בי. שזה מצריך כמובן, אתה יודע, הרבה רפלקסיביות לאורך מחקר, אבל זה מה שאני אוהבת בסוציולוגיה. וזו גם הסיבה שמראש הלכתי לאקדמיה בכלל, כדי להעמיק בדברים, ולצלול מעבר לרמה הכי שטחית של מה שאני רואה ושומעת, ולנסות להבין לעומק דברים. אז האמת שהגעתי לנושא הזה הספציפי של חתונות באופן... די טבעי אפשר לומר. לפני שנה וחצי (סביב אפריל 2019 – ד"ז), גם אח שלי וגם אחותי, הגדולים ממני, התחתנו בהפרש של חודש וחצי אחד מהשני. עכשיו, אני באותה תקופה הייתי בזוגיות, אני בעצמי לסבית, הייתי בזוגיות עם בחורה, [זוגיות] ארוכה, במשך כמה שנים, והתחילו לעלות כל מיני שאלות בצורה מאוד אינסטינקטיבית. התחלתי לתהות: האם אני בעצמי ארצה להתחתן? אם כן, איך חתונה כזאת תיראה? האם היא תעורר אפילו אותה מידה של התרגשות במשפחה שלי כמו החתונות ההטרוסקסואליות של אחי ושל אחותי? דברים כאלה. זאת אומרת, באמת התחילו לעלות לי שאלות מאוד בסיסיות. עכשיו, הבנתי שככל הנראה אני כן ארצה להתחתן, אני כן ארצה לעשות חתונה, ואז עניין אותי – למה בעצם (משתהה). אני ארצה לעשות חתונה. האם זה בגלל מה שאני רואה במשפחה שלי? האם זה מאיזשהו רצון לנרמל זוגיות? אז השאלות האלה התחילו לרוץ לי בראש. ואז הבנתי שכל הקטע הזה של חתונות חד מיניות, הוא נראה לנו כל כך מובן מאליו בגלל שזו ה... ביחד עם זכויות להביא ילדים ולהקים משפחה, זה ככה... מטרות הדגל של המאבק הלהטב"י. זה נראה לנו מובן מאליו. שזה מה שלהטב"ים ירצו. ובגלל שהתחילו לעלות אצלי השאלות האישיות האלה, של רגע, למה בכלל זה מה שבעצם אני רוצה, הבנתי שזה בכלל לא מובן מאליו. ועניין אותי לבדוק... איזו פרשנות נותנים לזה זוגות שכן הולכים להתחתן. אז ככה בגדול הגעתי לנושא הזה... ממקום מאוד אישי.

דניאל:   ואת יכולה להגיד שמאז, התמונה כבר יותר בהירה לך, או שאת עדיין בנקודת ההתחלה מבחינת ההבנה שלך על התופעה?

שירה:   אני חושבת שהנקודה הזו יותר בהירה לי [כתוצאה] מדברים שקרו לי, ואפילו [מתוך] רקע היסטורי שקראתי, אתה יודע, התנועה לזכויות להט"ב, מאיפה הגיעו בכלל המטרות האלה, מה היה התהליך, ועוד כל מיני מושגים בסיסיים, אבל לא באמת, ממש, יותר מדי דיברתי עם אף אחד חוץ מעם עצמי, זאת אומרת עדיין לא נכנסתי לשדה. לא דיברתי עם זוגות שעושים את הבחירה הזאת. כן [דיברתי] קצת עם חברים מסביבי, איך הם רואים את זה, אז אני חושבת שכן מאז שהתחלתי לשאול את השאלות האלה, כן, קודם כל ממש, שיש באמת... כמו שחשבתי, לא הדבר הטבעי שיקרה. זאת אומרת לא שיש דבר כזה טבעי, אנחנו יודעים את זה בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אבל זאת אומרת, זה לא בהכרח המסלול המתבקש. ועניין אותי באמת איך הוא הפך למתבקש. אז מהבחינה הזאת, כן אני חושבת שאני מבינה יותר לעומק. אבל יש עוד הרבה דברים שאני סקרנית לגביהם, בעיקר... זאת אומרת אילו סיבות אנשים יתנו לי. איזו פרשנות הם יתנו לבחירה הזאת. וגם מסקרן אותי אם אני אשמע דעות שונות משל עצמי. אני בטוחה שכן, ומעניין אותי לגלות איזה. 

דניאל:   אז תני כמה לדוגמה. תני לי כמה סיבות לדוגמה שאת כבר נתקלת בהן, שזוגות חד-מיניים בוחרים להתחתן.         

שירה:   אז שוב, קשה... אני יכולה לנסות לדמיין. אבל מאחר שלא דיברתי עם זוגות, קשה לי לומר שזה מה שאני אמצא. אני כן יכולה כבר לשער שסיבה מרכזית תהיה... פשוט חיבור לאיזושהי מסורת טקסית, רצון לקחת חלק באיזושהי מסורת טקסית, רצון להכריז על אהבה ומחויבות ברמה פומבית, שאני חושבת שזה משהו שבאופן אינסטינקטיבי אפילו, זה משהו שאני אשמע הרבה. מה שאותי מעניין זה המתחת לפני השטח של התשובה הזו, ואני חושבת שאם אני אחפור לעומק אני כן אשמע על רצון להצטייר כנורמליים, רצון לשים בצד את המרכיב של הזהות המינית ולומר "בעצם אנחנו כמו כולם" ולהתמסד.

דניאל:   מעניין איפה המשפחה תעודד חתונה כזאת ואיפה המשפחה תדכא רצון להתחתן.

שירה:   נכון זה באמת מעניין. אני חושבת שזה תלוי מאוד מה תהיה אוכלוסיית המחקר שלי, אני מניחה נגיד שאם אני אחקור זוגות דתיים זה ייראה בצורה אחת, ואם אני אחקור זוגות חילוניים זה ייראה בצורה שנייה. ומה שמעניין אותי בעצם זה לחקור אפילו להט"בים שהם פריבילגים, בתוך ההיררכיה הקהילתית, שהם קלים לעיכול, אפשר לומר (עבור המשפחות שלהם או עבור החברה בכלל – ד"ז) דווקא בגלל שאת הלחצים, בתוך האוכלוסייה הזו אני שואפת לחשוף, ולהראות שזה לא הכול ורוד וברור, וכן, אנחנו כמו כולם, אלא לנסות להבין בכל זאת איפה ה... יש מושג שנקרא "לחץ מיעוטים", שזה הלחץ שמרגישים אנשים ששייכים למיעוט מבחינת הזהות המינית והמגדרית שלהם. אז מעניין אותי לבחון איפה הלחץ הזה בא לידי ביטוי גם אצל אנשים שכביכול נולדו למקום הנכון, וכאילו בסביבה הנכונה בשבילם, ו"קלים לעיכול" גם מבחינת הנראות שלהם, או הפוליטיקה שלהם. אז אני מניחה שהעניין המשפחתי – זה באמת תלוי באיזו אוכלוסייה אני אתמקד. אבל לדעתי אני לא אתמקד בזוגות דתיים, בגלל שזה ככה, משהו... נכנסת פה המון מורכבות.

דניאל:   [על פניו], אם באמת תראי שאפילו אצל הזוגות החד-מיניים ה"פריבלגנים" יש לחץ חברתי, אז תוכלי להסיק מסקנה ולטעון שהחברה בכלל מעבדת את התופעה בצורה לא "נכונה" או ידידותית לזוגות עצמם.

שירה:   לגמרי. אני חושבת שמה שחשוב להבין מהבחינה הזו, ולמה הלחצים האלה מעניינים אותי כל כך, זה שהבחירה להתמקד בזכויות משפחה מבחינת המאבק הלהט"בי, זו אסטרטגיה פוליטית. כלומר, זו אסטרטגיה פוליטית שמבוססת על נרמול של הקהילה. זאת אומרת, זאת דרישה לשוויון, על בסיס נרמול. במילים פשוטות: "תקבלו אותנו, כי אנחנו רוצים להיות כמוכם, כי אנחנו לא מאיימים על החיים שלכם, כי אנחנו נורמליים. חוץ מזה שאנחנו בזוגיות עם אותו מגדר כמו שלנו – אנחנו נורמליים". וקודם כול צריך להבין שיש בעיה באסטרטגיה הזו. כמה בעיות אפילו. כי קודם כל, זה לוקח את הקהילה הלהט"בית, שיש לה פוטנציאל די משמעותי לבקר את החברה ההטרו-נורמטיבית מאיזושהי נקודה חיצונית וממבט מפוכח, ממבט שונה; ובמקום לשנות אותה, לשאוף לשנות אותה מתוך המבט הזה – זה להתאים את עצמנו אליה. אז קודם כל, בעיני יש פה איזשהו פספוס. וגם, היא יוצרת בעצם היררכיה בתוך הקהילה. כי בעצם זה משרת את האינטרסים של אוכלוסייה מאוד מאוד ספציפית, שזה הומואים, ולסביות, ובי-סקסואליים ופאן-סקסואליים, שנמצאים במערכות יחסים חד-מיניות, ושמתאימים מבחינה חיצונית לנורמות מגדריות. זאת אומרת שהם האוכלוסייה בעלת פוטנציאל הנרמול הכי גבוה, ומתחת לזה בהיררכיה נמצאות קהילות אחרות, שהן כמובן בתחתית בסולם – טרנסים וטרנסיות, שזה לא משרת את האינטרסים שלהן בשום אופן, שאפילו אפשר לומר שהאינטרסים שלהן קצת יותר אקוטיים מאשר "האם אני אוכל להירשם במשרד הפנים כנשואה או לא", זאת אומרת, אלה זכויות ממש לחיים. וגם זה יוצר בעיני איזו תפיסה כללית בחברה, לא רק בעיני אלא זה גם משהו שאומרים תאורטיקנים קוויריים, ש"מיהו להט"ב טוב ומי להט"ב רע". זאת אומרת, שאם אני לא מאיימת על החברה ההטרו-נורמטיבית, והדבר היחיד שאני מבקשת זה שיכירו בזוגיות שלי או בזכות שלי להביא ילדים – אז אני טובה, נכון? כי בעצם אני לא מפריעה, אני רק מבקשת שוויון על בסיס זה שאני דומה להם. ולהט"בים רעים זה אלה שמערערים על דרך החיים ההטרו-נורמטיבית, שדורשים שינוי רדיקלי, וברגע שחושפים את הלחצים שקיימים גם באסטרטגיה המרכזית כרגע, שהיא "דרישה לשוויון על בסיס נרמול", אני חושבת שגם אפשר לחשוף עד כמה היא בעייתית, ולהבין, או לחשוף את הבעיות שיש בתוכה, ולהבין שהיא לא בהכרח הדבר הנכון, שהיא לא משרתת אנשים עם זהויות מיניות ומגדריות שונות בצורה טובה.

Photo by Nick Karvounis on Unsplash

דניאל:   מעולה, זה מוביל אותנו לנושא הבא, שזה – עד כמה את רואה את עצמך ככותבת אינטלקטואליסטית לשם "המחקר הטהור", וכמה את רוצה לעשות משהו שיש בו איזשהו אלמנט אקטיביסטי, שהוא למען עתיד טוב יותר של קהילה שאת בעצמך משתייכת לחלק מסוים ממנה.

שירה:   זאת שאלה טובה, אני חושבת שאין לי התיימרות להיות איזו מגה-אקטיביסטית שחותרת כל הזמן לשינוי. [אבל] אני חושבת שכדי להוביל שינוי צריך קודם כל להבין דברים. ואני חושבת שאם אני בתרומתי הצנועה יכולה לחשוף מעט את מה שמתחת לפני השטח של המאבק, וקצת לתת מקום לקולות שונים בו, ואולי להציג נקודת מבט ששונה מהתפיסה הרווחת שמסתכלת על הקהילה הלהט"בית כמקשה אחת עם אינטרסים ואג'נדה ודעות אחידות, אז זה כבר נותן משהו. אני כן חושבת שכל מחקר חברתי צריך לשאוף לתרום באיזשהו אופן. אני חושבת שהבנה של חברה, הבנה של תופעות חברתיות – זה כבר תורם. כדי להתנגד למשהו או כדי לשנות משהו אנחנו קודם צריכים להבין אותו יותר טוב. אני מקווה שאני אצליח לכתוב משהו שבאמת מעניק תרומה כזאת.

דניאל:   (מחייך) ארגון כזה או אחר יאמץ אותך ויחבק אותך.

שירה:   אני לא יודעת, אני לא יודעת. אני גם חושבת שאני הולכת לגעת פה בדברים שהם... קצת נפיצים אפילו. כי יש ויכוחים בתוך הקהילה [הלהט"בית] על במה אנחנו מתמקדים, ולמה בזה אנחנו מתמקדים, ואת מי זה משרת, ופריבלגיות. זאת אומרת יש סיבה נגיד, שב-2017 בקיץ היתה מחאת להט"ב על חוק הפונדקאות. יש סיבה שחוק הפונדקאות הוא מה שהוביל את המחאה. זאת אומרת תחשוב על זה: זה משרת גברים הומואים בעלי אמצעים כלכליים. כמו שהחברה הכללית פטריארכלית, ככה גם החברה הלהט"בית. ברוב המקרים. זאת אומרת, זה לא... זו לא אוטופיה שוויונית.

דניאל:   מעניין אותך האספקט העדתי?

שירה:   (שומעת בטעות "האספקט הדתי" – יובן בדיעבד לקראת סוף השיחה) בעיקרון לא כל כך, אני חייבת לומר שגם הרמה של מה קורה בפועל בטקס פחות מעניין אותי.

דניאל:   (מחייך) חוזה הנישואין.

שירה:   כן, פחות. פחות מי שובר את הכוס ואיזה שיר משמיעים בכניסה לחופה. כי בעצם מה שמעניין אותי זה הבחירה להתמסד. מה בעצם עומד מאחוריה. וגם צריך להבין שעצם העניין הזה, עצם התופעה של חתונות חד מיניות, יש פה איזה סתירה פנימית אינהרנטית. קראתי על מחקרים, תאוריות שטוענות שבעצם מוסד החתונה הוא מוסד שמבנה הטרו-נורמטיביות. שכל מה שקורה בו, בצורה המסורתית ובצורה המודרנית, זה אחד המוסדות ההטרו-נורמטיביים הכי עתיקים, אפשר להגיד, והכי משמעותיים בחברה שלנו. אם אתה מסתכל על שיח על חתונות. אז בעצם, אם להט"בים רוצים לקחת חלק במוסד שבכלל לא מותאם להם, למה אתם בכלל נכנסים לקרב הזה? זה מאוד מעניין בעיני. זה גם מעניין אותי בגלל שבאופן טבעי, לי כל כך ברור שאני ארצה להתחתן. לכן זה חלק מהעניין של לנסות להבין למה. מה קורה פה? למה זה כל כך חזק? זה סקרן אותי.

דניאל:   אז בעצם, השאלה היא מה הדבר ה"טבעי" במרכאות להומו, לסבית וכו', לעשות?

שירה:   זהו, אז לתחושתי ברירת המחדל זה חתונה. זאת אומרת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהומואים ולסביות וביסקסואליים ופן-סקסואליים, צריך להגיד שגם עצם השאלה שלי, אני חוקרת פלגים מאוד ספציפיים בתוך הקהילה הזאת. נגיד טרנסג'נדרים זה לא משהו שאני מתייחסת אליו. אז גם כשאני אומרת להט"ב צריך לשים בסוגריים שאני לא הולכת לחקור את כל הקהילה. זה גם בלתי אפשרי וגם לא משהו שמעניין אותי בשאלה הספציפית שלי. אז שוב, צריך להבין שזו ברירת המחדל כי כולנו גדלים בחברה הטרו-נורמטיבית. מאז שנולדתי אני מוקפת בשיח על חתונות, זה מאוד ברור לחבריי ולמשפחה שלי שזה ה"end game" של הזוגיות, לשם צריך להגיע, זה מה שרואים בסרטים, זה מה שרואים בסדרות, זה מה שקוראים בספרים, זה מה שרואים בסרטים של דיסני, אז בסוף הנסיכה מתחתנת עם הנסיך, זאת אומרת זה משהו מאוד מובנה, מאוד ברור. וברגע שאתה לא מתאים לתבנית הזאת, בתור גיי, זה לא אומר שהתפיסה הזאת נעלמת. זאת אומרת אני יכולה להגיד על עצמי, שלמרות שאני לסבית, ולמרות שאני מחוץ לארון כבר כמעט עשור, זה לא משנה, עדיין יש לי הרבה תפיסות שהן מאוד קשורות לעובדה שאני התחנכתי וגדלתי והתבגרתי בתוך עולם הטרו-נורמטיבי. אז עדיין התפיסות שלי הן לפעמים אפילו שמרניות, זאת אומרת בגלל הצורה שבה גדלתי. באופן שהרבה פעמים לרוב האנשים גורם לאיזושהי הומופוביה מופנמת, שזה משהו שאנחנו מתמודדים איתו הרבה בקהילה. זאת אומרת, אני לא חושבת שיש מישהו שלא מתמודד איתו, מעצם הדיסוננס הזה שאתה גדל איתו, שאתה אמור להיות משהו אחד ופתאום אתה מגלה שאתה לא. ורגע, מה אני עושה עם זה, מה זה אומר עלי, שלוקח זמן לקבל אותו. אז אני חושבת שבגלל זה גם ללהט"בים זו ברירת המחדל, וגם בגלל השיח הפוליטי של המאבק זו ברירת-מחדל. זאת אומרת מאוד ברור שזו השאיפה, בגלל שתי הסיבות האלה. אז מעניין אותי לבחון מה עומד מאחורי... מתחת לברירת המחדל הזאת, ואילו לחצים בכל זאת מלווים את הבחירה לנקוט דווקא בה.

דניאל:   מעולה. דיברת על כמה אתגרים לאורך הריאיון שלנו, השיחה שלנו. מה מבחינתך האתגרים והמורכבויות הכי משמעותיים בסיפור הזה?

שירה:   אני חושבת שהאתגר הכי משמעותי שלי הוא גם המקור לנושא, שזה הקשר האישי שלי אליו. הרקע שלי והדעות שלי והפוליטיקה שלי וההתנסויות שלי בחיים – מעצבות, כמו כולנו, באופן מאוד משמעותי את הצורה שבה אני מסתכלת על תופעות ומפרשת אותן. ובטח ובטח שזה משהו שקשור לחיים האישיים שלי, אז זה כן משהו שאני מגיעה אליו עם סט של הנחות מקדימות. עכשיו, אני לא אתעלם מההנחות האלה במחקר שלי, אני גם חושבת שכל ניסיון לעשות את זה יהיה שגוי. זאת אומרת אני כן חושבת שהחוקרת היא סובייקטיבית, וצריך להתייחס לזה, וזה לא מכשול, אלא אפילו דווקא נכס לפעמים, שרפלקסיביות במחקר היא נכס. והיא ממש כלי מחקר, ולא רק דרך להגיע לאיזושהי אובייקטיביות מיוחלת, שלדעתי לא מתקיימת בשום מחקר. אבל זה יהיה אתגר. זה יהיה אתגר, במשהו שהוא כל כך מוכר לי, למצוא את הזר. זאת אומרת מה שאני צריכה לשאוף אליו זה לעשות הזרה, תוך כדי השמירה על הרפלקסיביות שלי. אני חושבת שזה אולי יהיה הדבר הכי מאתגר בשבילי.

דניאל:   (מחייך) אז צריך לזכור את התאריך הזה, שנכון לעשרים ושישה באוקטובר, את נמצאת במקום שבו את מתכוונת להתחתן?

שירה:   כשזה יהיה רלוונטי, כרגע אני עוד רווקה... (צוחקת)

דניאל:   כן (מחייך), מבחינה עקרונית נגיד?

שירה:   מבחינה עקרונית יש לי תחושה ש... שכן, שזה מה שאני... ארצה. אבל גם צריך לומר שאני מסתכלת על זה בעין מאוד שיפוטית, על הבחירה הזאת, זאת אומרת. יש בי המון שיפוטיות, שזה יהיה גם חלק מהאתגר, במחקר, להסתכל על זה לא רק בצורה שיפוטית אלא גם... לנסות להבין באמת, בלי להסתכל על זה בעיניים ביקורתיות, יותר מדי. זה גם אתגר. אז זה מורכב, מצד אחד, איכשהו ברור לי שאני אתחתן, ומצד שני יש לי ביקורת על זה. אז אני לא יודעת איך זה יושב. אולי רק אחרי שאני אעשה את המחקר, זה ייפול לכאן ולכאן.

דניאל:   גאווה ודעה קדומה.

שירה:   (צוחקת) לגמרי.

Photo by Cecilie Johnsen on Unsplash

***

דניאל זוהר הוא בוגר תואר ראשון בארכאולוגיה ובשפה וספרות ערבית מהאוניברסיטה העברית, וסטודנט לתואר המוסמך באנתרופולוגיה. מתעניין באנתרופולוגיה של הדת, בטקסטים דתיים, באסלאם, באנתרופולוגיה בלשנית, בתרבות חומרית ובתרבות נוודית. כמו כן, כיהן בעורך שותף של פקפוק בשנת הלימודים 2020/2021.

 

ליצירת קשר עם שירה: Shira.Erell@mail.huji.ac.il

ליצירת קשר עם דניאל: daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

 

[1] לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, בי-סקסואלים. כיום יש שמתייחסים לקהילה זו בשם המורחב להטבפא"ק כדי לכלול הגדרות וזהויות נוספות על הספקטרום המיני והמגדרי, ביניהן פאן-סקסואלים, א-בינאריים וקוויריים.

 

קראו פחות
tmvnt_lyrvn_shny_1.jpeg

פנים חדשות-ישנות במחלקה: ראיון עם ד"ר לירון שני

ראיין וערך: דניאל זוהר

השנה ימלאו שתים-עשרה שנים להקמת 'פקפוק'. החלטנו להתחיל את החגיגות כבר עכשיו, לרגל הזדמנות משמחת שנקרתה בידינו: ד"ר לירון שני, ממייסדי כתב-העת, בדיוק שב למחלקה כחבר-סגל. הריאיון שעשינו לו יאפשר לכם להכיר את הפנים החדשות במחלקה, וגם להתוודע לסיפור שמאחורי הקמת כתב-העת. המשיכו לקרוא ותלמדו על המשחק האקדמי (ולא פחות מכך – פוליטי), על יחסי סגל-סטודנטים במחלקה (ועל העליות והמורדות שלהם) ועל פרדוקסים יווניים (על הספינה של תזאוס, כבר שמעתם.ן)?

קרא עוד

 

אהלן לירון. אני רוצה להקריא לך שני משפטים, תגיד לי אם הם נשמעים לך מוכרים. "לפני שנתיים וחצי התכנסו בלובי המחלקה קבוצת סטודנטים לתואר שני בתחושת דכדוך קלה. הרגשנו שאין במחלקה תחושה של קהילה, ואין דיאלוג בין הסטודנטים לבין המרצים ובין המרצים והסטודנטים לבין עצמם".

(מחייך) כן, זה מאמר הפרידה שלי מ'פקפוק'.

כן זה נכתב באמת בשנת 2010. שנתיים אחרי שהקמתם את 'פקפוק', בשנת 2008. הכותרת היא "פקפוקי פרידה: על פקפוק, המחלקה והמרחב שבניהם".

אז באמת זו היתה התחושה שלנו במחלקה, הייתי אז בתואר שני, יחד עם קבוצה מגובשת, בעיקר של מתרגלים בתואר השני. היתה תחושה לא טובה. זה היה בדיוק אחרי כל מיני פרשיות סוערות שטלטלו את המחלקה, שלדעתי עדיין יש להן השפעה. והייתה תחושה שכל אחד סגור בחדר שלו ולא מדבר, שהמחלקה במצב לא טוב. ואנחנו, בתור מי שהתעסקנו כל הזמן בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שזה מה שעניין אותנו, רצינו לדבר על זה, ולא הרגשנו שיש לנו מקום לזה. אז אמרנו, בואו ניצור במה שתעשה את זה.

לי לא היה מושג, חוץ מלערוך את עיתון בי"ס "שיטים" בערבה או את עיתון הכיתה שלי בכיתה ו', לא היה לי יותר מדי ניסיון איך עושים עיתון; ונעם קסטל, שגם הוא היה אז סטודנט לתואר שני שכבר ערך לפני-כן את "פי האתון", ידע לעבוד בצורה יותר רצינית. אז אני ואחרים דחפנו מאחורה, והוא הוביל את העריכה בפועל. כלומר הוא היה העורך של הגיליונות הראשונים עד שאני הצטרפתי אליו. היינו אז חבורה של סטודנטים, חלקם המשיכו אחר כך באקדמיה. הרעיון היה ליצור משהו שידבר גם על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה עכשיו, וגם על מה שקורה במחלקה. ועם הזמן זה באמת תפס כנפיים, והגיע לכל מיני מקומות. אני מדבר על עידן שהוא טרום-פייסבוק, טרום-כל הרשתות. או כשהן רק התחילו. אבל ברשימת המיילים 'פקפוק' הגיע לפרופסורים בבן-גוריון ובחיפה, שהתייחסו ודיברו איתנו על הדברים שפורסמו, וגם אנשים משם התחילו לפרסם ב'פקפוק'.[1] גם במחלקה עצמה אני חושב שזה עורר משהו: פרופ׳ מיכל פרנקל, אז מרצה צעירה יחסית, תמכה בנו מההתחלה, גם פרופ׳ גד יאיר, שהיה ראש המחלקה עודד אותנו. אבל רוב הסגל היה די אדיש. ויחד עם זאת, זה גם היה עניין של הסטודנטים, אז הם לא רצו להתערב יותר בזה יותר מדי. ועכשיו, כשאני חוזר עשר שנים אחר-כך למחלקה, התחושה היא שהאווירה פה יותר טובה. אני חושב שעדיין יש פה צלקות, אבל האווירה בקרב חברי הסגל, היחס לסטודנטים והגישה אליהם – התחושה היא שהמחלקה במצב הרבה יותר טוב.

אז על התהליך הלימינאלי עוד נדבר בהמשך, כלומר על ה"קאמבק" ועל כניסתך לסגל. אבל קודם נדבר על תהליך אחר, על התהליך שעבר על 'פקפוק'. אפשר לומר ש'פקפוק' התחיל כפלטפורמה לדיון על "ד' אמותינו",  ואחר כך קיבל את התנופה של עיסוק במה שקורה בעולם המחקר החברתי?

לא, אני לא חושב. כבר בהתחלה דיברנו על פינה של "חזית המדע", שיח עם מרצים וסטודנטים מתקדמים שיש להם ידע בתחום מסוים, ויציגו את הטרנדים החזקים במחקר. כי התחושה שלנו בתור סטודנטים הייתה שמדברים כל הזמן על ההוגים הגדולים ועל התאוריות הגדולות, ולא מדברים על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה העכשווית, שקורית כאן ועכשיו. רצינו שמישהו שמבין בתחום מסוים יגיד לנו: "אלה הדברים החשובים", ומי שירצה יוכל להתחיל מהם.[2] והיו סוגיות שהתעסקו בסילבוסים ובהטייה פוליטית  של חומרי הקריאה, או שצריך למחזר יותר במחלקה. היו גם נושאים של שיח מול הסטודנטים, דירוג כתבי-עת, האם על האגודה האנתרופולוגית לנקוט עמדה פוליטית ועוד. כל מה שהעסיק אותנו בתור סטודנטים.

אני לא בטוח עד כמה סטודנטים לתואר ראשון קראו את 'פקפוק'. אבל אנחנו יצרנו את 'פקפוק' באותן שנים בעיקר בשביל עצמנו – המסטרנטים והדוקטורנטים. וגם כשאתה שואל: "מי היא המחלקה"? האם סטודנטים לתואר ראשון הם המחלקה, שעוד שלוש שנים כבר הולכים? האם אלה המסטרנטים והדוקטורנטים, או האם חברי הסגל הם המחלקה? אבל בלי הסטודנטים אין להם שום משמעות, במובן מסוים. ואולי חברי הסגל המנהלי? כשאנחנו מדברים על "המחלקה", ועל האווירה במחלקה ועל התרבות במחלקה –  מי אלה אותם אנשים? שלא לומר עכשיו בעידן הזום, שאפילו המסגרת המרחבית כבר לא קיימת. אז אנחנו דיברנו עם עצמנו על דברים שחשובים לנו. למשל, היה ניתוח אקטואלי של המלחמה בעזה, שעורר דיון אצלנו על האם זה רלוונטי לעיתון. או השאלות עד כמה רדיקלים אנחנו יכולים להיות, עד כמה אנחנו יכולים לצאת נגד המחלקה,  כי אנחנו עדיין פועלים בתוך המחלקה, ובאינטראקציה איתה. עד כמה אנחנו יכולים להעביר ביקורת? היו ויכוחים, והיה תוסס. ובאמת אז היו פחות במות שעל גביהן אנשים יכלו להביע את עצמם.

אז 'פקפוק' לא צמח יש מאין.

נכון. אחד מהפתרונות היו קבוצת קריאה באנתרופולוגיה של חבר'ה מתואר שני. זאת לא הייתה המצאה שלנו, אחר כך התברר לנו שגם במחזורים קודמים לנו היו דברים כאלו, אבל מבחינתנו זה היה משהו שלא היה קיים לנו. בחרנו טקסטים עכשוויים באנתרופולוגיה, כל אחד מהתחום שלו. מאותה הסיבה שתיארתי קודם: היתה תחושה שחסר לנו. היה לנו חסר עיסוק באנתרופולוגיה עכשווית. היינו נפגשים בסלון של כל אחד מהחברים ואירחנו חברי סגל ודוקטורנטים, שיעזרו לנו להבין מה קורה בעולם, או לדבר על טקסטים. תמר אלאור התארחה אצלנו, למשל. זה מפני שהיתה חסרה לנו אינטראקציה בין-אישית, ושיח על הדברים שהעסיקו אותנו. 'פקפוק' היה אחד מאותם מיזמים, והוא באמת תפס יותר.

ולא היה לכם קורס קריאה באנתרופולוגיה עכשווית, כמו שיש היום?

לא, לא היה דבר כזה.

מה שאתה מדבר עליו באמת מזכיר את מה שקורה היום ב'פקפוק', שמהווה גם מסגרת של קבוצת-כתיבה, במידה רבה של סטודנטים בשנים הראשונות לתואר. אני מתרשם שיש פה התפתחות לצד מורשת שממשיכה ברוחה.

ואחד ההבדלים באמת, בין אז להיום, הוא שאנחנו היינו בעיקר תואר שני ודוקטורנטים. דרך אגב, דוקטורנטים כמעט לא נוכחים במחלקה. לדעתי, הנוכחות במחלקה כיום היא סוגייה שצריך לדבר עליה. (מחייך) נשים את עידן הקורונה בצד, רוב האנשים במחלקה נמצאים רק יומיים בשבוע, גם סטודנטים וגם חברי סגל. שאני יכול להבין את הצורך הזה, אבל זה יוצר בעיות אחרות: כל שיחות המסדרון, האינטראקציות הבלתי-פורמליות, עכשיו בכלל לא מתקיימות והן חסרות. אבל מכל מיני סיבות רוב המרצים לא מגיעים כיום לירושלים, ולא מגיעים  כמעט לקמפוס. ואם תלך למחלקות אחרות באוניברסיטה – בחלקן המצב שונה, יש התרחשות. בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה פחות. אז מנסים לעשות כל מיני דברים כדי ליצור את הקהילה הזאת, כדי ליצור את הבית: בשנה שעברה היה "קפה-מחלקה", היו כל מיני יוזמות. וגם השנה יש כל-מיני, דרך הזום. אבל גם הרבה פעמים הסטודנטים לא משתפים פעולה. דוקטורנטים עסוקים כל הזמן בעבודות שלהם, כי בדרך כלל דוקטורט בישראל בכלל ובמדעי החברה בפרט זה לא העיסוק העיקרי – כי אי אפשר להתפרנס, כי אין מלגות מספיק מכניסות. וככה נוצר מבנה אמורפי. אז האנשים שהתיישבו ב'פקפוק' היו בעיקר מתואר שני –מתרגלים ואחרים, וגם מי שראה את עצמו בתוך העסק של האקדמיה. אז גם 'פקפוק' עצמו פנה פחות לתואר ראשון, אולי שנה ג' לקחו חלק.

אבל ממה שאני מבין, בניגוד לעבר, הפוקוס של 'פקפוק' עכשיו הוא בתואר הראשון. זה הבדל משמעותי. וגם, כמו שוובר מדבר על מיסוד הכאריזמה אל מול הספונטניות – היתה איזושהי התפרצות מצורך ורצון, והיום 'פקפוק' במקום אחר, של ניסיון לשחזר את אותה התלהבות וליצור את המסגרת הזאת.

למה "פקפוק"?

לדעתי השם עלה מנעם (קסטל – ד"ז). גם השם של "בחברת האדם" (הפרויקט הנוכחי של לירון) הוא תרומה של נעם. הרעיון הוא של ערעור המובן מאליו, מה שאני מדבר עליו כל הזמן.

יחד עם כל הסוציולוגים והאנתרופולוגים, משנה א' ועד האמריטי...

זה אולי קצת יומרני, הרעיון הזה של 'פקפוק'. מה גם שאני לא כזה חתרן בהווייתי, ולא כזה שמערער את המערכת הקיימת או מפקפק בקווי-היסוד. אבל מבחינתי הרעיון היה להציף שאלות ולעורר דיונים כדי להוביל לשינוי בתוך המערכת, לשפר את המחלקה, לשפר את האינטראקציות בין אנשים, ליצור את המרחב הזה. אני גם טיפוס, שבכל מקום שאני מגיע אליו חשוב לי ליצור מקום של קהילה ושל שייכות. זה לא קרה לי בתואר הראשון. בתואר הראשון דווקא הרגשתי יותר בנוח במדעי-המדינה, החוג השני שלמדתי בו. רק בסוף התואר הראשון ובתחילת התואר השני, המזכירה המיתולוגית אז, אילנה, פנתה אלי ואמרה: "יש לך ציונים טובים, אולי תרצה לתרגל". בכלל לא חשבתי על הרעיון הזה לפני שהיא הציעה אותו. ואז הפכתי להיות יותר מעורב במערכת, והניסיון לבנות קהילה היה יותר משמעותי מבחינתי.

אני חוזר לשם 'פקפוק', זה באמת נשמע פקפוק במובן הרחב של המילה: ב"מובן-מאליו", ובאימוץ "חוש-ביקורתיות". אז אולי תשמח לשמוע שאת המאמר הראשון שלי לכתב העת הנוכחי הקדשתי לעיסוק ב"פקפוק" כמושג-מפתח במחקר החברתי. ועכשיו, למי שעדיין לא הספיק להכיר אותך: ספר לנו על עצמך.

גדלתי בערבה, במושב עין יהב, והרעיון של קריירה אקדמית אף פעם לא נראה רלוונטי לחיים שלי. אף אחד בסביבתי לא היה באקדמיה, מה שנקרא "דור ראשון להשכלה גבוהה". תמיד עניינו אותי נושאים חברתיים, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כאופק. רק בסוף השירות הצבאי, כשהתחלתי לחשוב מה אני רוצה ללמוד, התחלתי להבין שזה דבר שכן מעניין אותי. ואז גם נחשפתי לעובדה שאנשים באמת חיים מזה, הבנתי שזו אופציה מעניינת. אז בעקבות בת זוגי שכבר למדה בירושלים החלטתי שגם אני אירשם לאוניברסיטה העברית. בהתחלה רציתי יחב"ל ומדע המדינה, אבל בתור מי שיצא מבית-ספר בערבה עם ציוני בגרות לא-גבוהים ופסיכומטרי לא-בשמיים, יחב"ל ירד. עניין אותי פוליטיקה, ונרשמתי גם לסוציולוגיה "בשביל שיהיה עוד משהו". כבר בסמסטר הראשון –קורס "מבוא לאנתרופולוגיה" שלימד אז איל בן ארי, היה לי מאוד משמעותי. הוא שם לי משקפיים אחרים על העיניים, התחלתי להסתכל על כל מיני תופעות בחברה בצורה אחרת, על טקסים, להבין שיש משמעות כלשהי לדברים "מאחורה", שאולי חשבתי עליהם קודם אבל לא הבנתי לגמרי, והבנתי שאני רוצה להמשיך את זה הלאה. ומהר מאוד הבנתי שבמדעי המדינה, רוב המחקרים אז במחלקה היו כמותניים, או ניתוח-חוקים ותהליכים, ולא היתה אתנוגרפיה. ואני רציתי לעשות מחקר אנתרופולוגי-פוליטי. הרעיון היה לחקור מפלגה, פוליטיקה הארד-קור. אבל הדברים התגלגלו אחרת: בתואר השני היו לי מנחים עוד לפני שהיה לי נושא, נורית שטדלר ואייל בן-ארי, וחיפשנו נושא שיתאים לשלושתנו. ואז ראיתי כתבות בעיתונות על מאבקים, "הכתומים מול הירוקים", מפוני גוש קטיף שרצו להקים יישוב חדש וארגוני הסביבה שהתנגדו לו.

פתאום קפץ לך לראש לוי-שטראוס.

את האמת, לוי-שטראוס לא קפץ לי אז אלא אחר כך, הוא ממשיך לקפוץ לי...

הניגוד של צבעים מזמין סטרוקטורליזם.

לא בטוח אם של צבעים, אבל המסגור הזה. והיתה לי תחושה שהנה, אולי יש לי כאן שתי הקבוצות שהן אולי האחרונות בחברה הישראלית, שיש להן אידאולוגיה ברורה, יש פה התנגשות בין שתי תפיסות אידאולוגיות בחברה הישראלית. ואז חשבתי שאולי יש כאן קבוצה מודרנית (המפונים) אל מול קבוצה פוסט-מודרנית (הירוקים), למרות שאחר כך ירדתי מזה. אז באמת התזה שלי עסקה בהתנגשות בין מודרניות לבין פוסט-מודרניות, ואני בכלל רציתי לכתוב על הפוליטיקה של ועדות התכנון. בשלב מסוים הגעתי לשדה והתחלתי לדבר עם האנשים, ומה שהכי עניין אותם זה להגיד כמה הם ירוקים, וכמה הם אוהבים את הטבע, ואיך הקבוצה השנייה בעצם "לא אוהבת את הטבע, והיא לא ירוקה באמת, היא גם לא ציונית באמת". ואז הבנתי, כמו רוב האנתרופולוגים שמגיעים לשדה עם רעיון מסוים, ואז השדה אומר להם: "נחמד, אבל זה לא מה שמעניין אותנו".

אז התזה שלי היתה על הפרשנויות השונות שלהם לטבע. זאת היתה חוויה מעניינת מאוד מבחינה השוואתית בין שתי קבוצות.

לאט לאט הבנתי שכל התחום של סביבה וטבע זה תחום ענק ומרגש, ורציתי להתעסק בזה בדוקטורט. אבל במחלקה אצלנו לא היה אף אחד שהתעסק ממש בתחומים של סביבה. אז פניתי לדני רבינוביץ' מתל אביב והיה חיבור טוב. בהתחלה התכנון היה לכתוב דוקטורט שימשיך את התזה, כשהיו לי שלוש זירות שונות: הקמת יישובים חדשים בנגב, חוות בודדים והרחבת שטחים חקלאיים בערבה. הערבה היתה רק זירה אחת מתוך שלוש. אבל בשלב מתקדם, כשכבר אספתי חומרים, הבנתי שיש לי פה שני דוקטורטים נפרדים. יש פה את התחום של חוות בודדים ושל יישובים חדשים, ויש את מה שקורה בערבה. ואז לאור התייעצויות החלטתי לשים בצד את כל החומר של היישובים החדשים (ואני מקווה מתישהו באמת לחזור לזה), ולהתמקד בערבה, ולעשות ממש ׳אנתרופולוגיה בבית׳. ובסופו של דבר משאלות של קונפליקטים ופרשנויות שונות של טבע, לאומיות ויחסים עם בדואים עברתי להתעסק בשאלות של אנושי ולא-אנושי, מתח בין חקלאות וסביבה. ואז נפתחתי לכל העולם של פוסט-הומניזם, אנתרופולוגיה מעבר לאדם (anthropology beyond the human), המפנה האונטולוגי וכו׳.

מתי נגיע להרווארד ולMIT?

אז זהו, באמצע הדוקטורט שלי בתל אביב עברנו לבוסטון בעקבות בת-זוגי, ועם הילד הראשון, בשביל הפוסט-דוקטורט שלה בביולוגיה ומדעי המחשב. אני התארחתי עד סוף הדוקטורט במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד.  בדיוק שיניתי אז את תחומי המחקר ורציתי להתעסק יותר באנושי ובלא-אנושי. היו לי עצי-שיטה שהפכו למרכזיים בשדה, אבל לא ידעתי מה לעשות איתם: הם לא היו סמל, והם לא היו רק כלי פוליטי. הם היו משהו מעבר, ולא הצלחתי להבין מה זה. ואז אני זוכר די בהתחלה שהינו בארה״ב, השתתפתי בפעם הראשונה בכנס האנתרופולוגי האמריקאי. ואז היתה תקופה שכמעט כולם דיברו על המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה. אני לא ידעתי מה זה בכלל. אבל ראיתי שכולם מדברים על דברים שאני מתעסק איתם – אני חשבתי שאני בעולם אזוטרי במחקר, בישראל אף אחד לא דיבר איתי על הדברים האלה, ופתאום אתה מגלה שאתה חלק משיח ענק שכולם מדברים עליו, אולי יותר מדי אפילו. זה הפך היום להיות מעין "buzz-word" שכולם מדברים עליה. ואז באמת התחלתי לשחק עם הדברים האלה, של אנושי והלא אנושי, ואני עד היום ביחסי שנאה-אהבה עם העולם הזה, שאני מנסה להבין מה קורה שם, ויש לי גם הרבה פקפוק על עצם היותו. ואז כשהתכוננו לקראת החזרה לארץ, אחרי שש שנים ועם שלושה ילדים ואחרי פוסט דוקטורט בMIT וברנדייס, התחלנו לנסות להבין מה קורה, והצלחנו, גם מורן וגם אני, להגיע לאוניברסיטה העברית. ומבחינתי, החזרה לירושלים היא כמו לחזור לקהילה שלי, לבית שלי. מבחינתי זה דבר משמח מאוד.

לירון במהלך עבודת השדה בפוסט-דוקטורט, שדה בוקר. צילום: ניר פרידמן

לירון במהלך עבודה-השדה בפוסט-דוקטורט, שדה בוקר. צילום: ניר פרידמן

זה בדיוק מוביל אותנו לכניסה שלך למוסד, והפעם על תקן אחר, בסטטוס אחר. ספר על החזרה ועל הכניסה שלך כאיש סגל לאוניברסיטה העברית.

הכניסה מאוד מוזרה, כי בעצם אני נכנס בעידן הקורונה, אז אין ממש כניסה. אני לא מגיע לבניין, אני לא מדבר פנים-אל-פנים עם האנשים. חוץ מזה, יש בזה משהו מוזר שהמרצים שלי, שלימדו אותי לאורך התואר הראשון והשני, הם עכשיו קולגות שלי לכל דבר. והם קיבלו ומקבלים אותי יפה מאוד. אבל עדיין אני מנסה להבין איפה מקומי בכל זה. ואני מתחיל לקדם את הדברים שחשובים לי ואני רוצה... ליצור את הקהילה, וליצור את הבית באיזשהו מובן. מצד שני, כרגע אני כבר בסטאטוס שיש לי בית משלי. ובעידן הקורונה, איך אנחנו מצליחים לשמור על הפרדה בין בית לבין העבודה? כמו שראית אתמול בקורס[3], תומר נכנס לשיעור, היה לו משהו חשוב נורא להגיד. אז זה שאלה, איך יוצרים את הגבול. והעובדה שהילדים פה בשעות העבודה, זה מכניס את כל המערכת לעולם מבולבל שכל הזמן אתה עובד או עם הילדים, כל הזמן במרוץ מטורף.

גם הצורך שלנו להבחין, להבדיל, להפריד ולתחום מעלה אסוציאציה של מבחר תאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות.

אני חושב שבעולם שלנו זה בגדר מאבק תמידי. בטח עכשיו כשכולם מתחילים לעבוד מהבית, ואז הגבולות האלה לא תמיד ברורים. למשל, אני זוכר שפעם ניסו לקבוע סמינרי מחלקה עד שעה מסוימת, כדי שנוכל להוציא את הילדים מהגן אחר-כך. ועכשיו יש הרבה פגישות וישיבות, לאו דווקא במחלקה – המחלקה עדיין משתדלת לא לפלוש לשעות הערב, למרות שהרבה פעמים אין ברירה – אבל הגבולות מתחילים להיות מטושטשים. העובדה ששנינו אקדמאים, וחברי סגל צעירים, במרוץ לקביעות – מצד אחד זה נחמד, כי אנחנו גמישים בזמנים שלנו, ומצד שני – שנינו צריכים לתת פול-גז על פרסומים ומענקי מחקר ומפגשים והוראה חדשה, וזה לא פשוט.

המרוץ לא הסתיים. לא קרעת את חוט הסיום בסערה ו...

להיפך, להיפך. עכשיו המירוץ רק מתחיל לקראת הקביעות. אבל קודם כל אני כולי שמחה לקבל תקן, זה דבר נדיר, ולא קשור רק ליכולות שלי, אלא במידה רבה עניין של מזל והסיטואציה הפוליטית וכו', כי יש לי הרבה חברים מצוינים ומבריקים שפרסמו במקומות מצוינים, שלא מצליחים לקבל משרה באקדמיה.

מה הם עושים?

או מוצאים עבודה אחרת, או עובדים כמרצים מן החוץ: שיעור אחד בבן-גוריון, שיעור אחד באחווה, ושיעור אחד בצפת... זה סיטואציה קשה ואני מאוד מקווה שהמאבק הנוכחי שלהם, של מה שנקרא – ״הסגל הזוטר״, שאני תומך בו מאוד, יצליח לשפר את מעמדם. הרבה מהחברים שלי, בטח דור מעלי אבל גם בדור שלי, לא מצליחים למצוא את המקום שלהם באקדמיה, כי יש מעט מאוד מקומות, ולעתים הם צריכים ליצור לעצמם את הנישה שלהם מחוץ לאקדמיה.

יש פה כל מיני שיקולים וכל מיני מדדים, שהם לא תמיד רלוונטיים. אחד הדברים שמפריעים לי למשל – בתור מי שפועל הרבה להנגשת מדע ולתקשורת עם הציבור בחברה הישראלית – הרבה פעמים המדדים לא מסתכלים על פרסומים בעברית. נוצרו כאן מוסכמות שעברית זה לא נחשב. אבל מבחינתי יש חשיבות גדולה לפרסם בעברית, שאנשים בחברה שלך יקראו את המחקר שלך, שזה ישפיע עליהם, שהם יכירו אותו. הדוקטורט שלי למשל קיים בעברית, ואני יודע שהורידו אותו הרבה (לא יודע אם קראו, אבל הורידו). וגם אנשים מהערבה, שעליהם כתבתי, קראו את הדוקטורט, ואני יודע שהוא עובר בין אנשים. גם נתתי כמה הרצאות מול אנשים בערבה על הממצאים שלי, שזו גם איזושהי אינטראקציה מוזרה ומעניינת, אתה מחזיר את החומרים שלך לנחקרים.

שיעור קלאסי ביחסי חוקר-נחקר.

כן כן. אבל יש לי הרבה חברים, שחלקם עושים עבודה מדהימה בהנגשת הידע שהם עושים לחברה הישראלית, ושהוא ידע רלוונטי, אבל זה לא נמדד להם עבור ענייני משרה. זה כרגע המשחק האקדמי, אני כרגע מנסה לשחק אותו, אני מקווה שמתישהו אני אהיה בעמדה שאני אוכל לשנות חלק מהדברים. כבר עכשיו אני פועל איפה שאני יכול, ב"בחברת האדם", שזה לדוגמא פרויקט שכולו התנדבות וחלק מהמטרות שלו הם להפוך את הידע האנתרופולוגי (ואחרים) לנגיש ורלוונטי לציבור הישראלי, וכדומה. למשל ב-2017 ערכנו (יחד עם רפי גרוסגליק ונתליה גוטקובסקי) גיליון מיוחד של סוציולוגיה ישראלית. רבים יגידו לך – "לערוך גיליונות בעברית לפני הקביעות, זה גרוע לקריירה האקדמית. זה גוזל לך זמן ולא נחשב". אבל לנו היה חשוב שהגיליון הזה יצא, שתהיה כתיבה בעברית על סביבה וחברה נגישה לסטודנטים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. והיום, אנחנו יודעים שיש שימוש במאמרים האלה בסילבוסים. אז למרות שאני משלם על זה מחיר בקריירה האקדמית, אני חושב שיש לזה משמעות. ועל פניו, "לא כדאי" לי יותר לפרסם בעברית עד הקביעות. כי זה "בזבוז אנרגיה ומשאבים". אני לא יודע עד כמה אני אעמוד בזה... הייתי שמח שזה ישתנה, אבל כרגע, זה המשחק.

אני רוצה לחזור ליחסי הסגל והסטודנטים. במאמר שבו פתחנו, כתבת את המשפט הבא: "נדמה שבקרב חלק מאנשי הסגל במחלקה עדין רווחת הגישה של שמירת הבעיות והכביסה המלוכלכת עמוק בפנים: לא לדבר או להציף את הבעיות והקשיים"... "לחלק מהמרצים היו טענות על כך שאנחנו לא מבינים ולא יודעים כמה מאמץ הם השקיעו כדי ליצור את מה שקיים וכמה הם נלחמו כדי שגם המעט הזה יתקיים... ובכן, אנחנו באמת לא יודעים, כי אתם, חברי הסגל, לא מספרים לנו: לא לפקפוק בפרט, ולא לסטודנטים בכלל. דברו איתנו, נסו ליצור דיאלוג"... עכשיו כש"עברת צד", איך אתה מרגיש לנוכח המילים האלה?

אני חושב שאז כשעזבתי את המחלקה, אמרתי לעצמי:" עכשיו אני אגיד דברים רדיקליים יותר ממה שבדרך כלל הרגשתי נוח להגיד". אבל תמיד זה ככה, יש פער בין חלק מחברי הסגל שמנסים ליצור אווירה נהדרת שסטודנטים ירגישו נוח, אבל הרבה פעמים הסטודנטים לא רואים את זה. לא יודעים מה חברי הסגל מנסים. יש גם כאלה שלא אכפת להם, אבל יש כאלה שעובדים ממש קשה. אני חושב שלפעמים הסטודנטים כן רואים את זה: רואים שחלק מהקורסים מנסים להיות יותר מושקעים ויותר ידידותיים. קח למשל את הסיטואציה של הקורונה: זאת סיטואציה שגם את חברי הסגל היא מוציאה מאיזון. אני חדש במערכת, אז אני בונה את הקורסים שלי לעידן הקורונה. אבל תחשוב על אנשים שכבר 30 שנה מעבירים את הקורסים שלהם, שבונים אותם ומעבירים אותם טוב, פתאום הם צריכים ללמוד משהו אחד לגמרי, לשנות את כל התפיסה. והרבה מהם עובדים קשה כדי לעשות את זה. לא תמיד הסטודנטים מודעים לזה, ולא תמיד הם רואים את זה.

אבל אני עדיין חושב שהדיאלוג צריך להיות יותר אינטנסיבי ויותר חשוף. והתחושה שלי, שהיום בחלק גדול מהמקרים זה קורה. שיש ניסיון דיאלוג, בטח עכשיו באווירה הנוכחית, שיש הזמנות למפגשים לא פורמליים עם המרצים, אני חושב שיש פה ניסיון.

למרות שבתחושה שלי עדיין יש מה לשפר. אני לא מדבר על סטודנטים לתואר ראשון, שאיתם כרגע יש לי פחות אינטראקציה, אלא על מסטרנטים ודוקטורנטים. התחושה שהם תמיד עובדים בבידוד. אז בשנה שעברה ניסיתי ליצור איזה מרחב לדוקטורנטים שאפשר להיפגש ולדבר, אבל זה לא תמיד עבד, גם בגלל חוסר פניות של הדוקטורנטים, שבאמת עמוסים. אני כן חושב שצריך להמשיך ולשפר את האינטראקציות בין חברי הסגל לבין הסטודנטים: בהעברת מידע, במסגרות מרחביות. אבל זה גם צריך לבוא מצד הסטודנטים. למשל ב'פקפוק' – אנחנו יזמנו, היה לנו צורך ודרשנו מהסגל שייתן לנו איזשהו מענה. לפעמים זה עבד ולפעמים לא, אבל היה ניסיון מהשטח ליצור את זה. אני חושב שזה גם דבר שיכול לקרות היום – אם הסטודנטים יתארגנו ויגידו "אנחנו צריכים ככה וככה, בואו תעזרו לנו לתת את המענה" – אני חושב שיהיה רצון טוב לעשות את זה. כשהייתי פוסט-דוקטורנט, חברי סגל אמרו לי "ניסינו לעשות דברים כאלה, וזה לא הצליח, הסטודנטים לא באו ולא שיתפו פעולה". יש פה איזשהו משחק דו-צדדי, שזה צריך לבוא גם מצד הסטודנטים, וגם להיענות מצד הסגל. אני עדיין עומד מאחורי המילים האלה, אני חושב שיש חשיבות לדיאלוג הזה, בין סטודנטים לסגל שכבר מתקיים היום אבל אולי יש עוד מקום לשיפור. אמנם מבחינה פורמלית אני פה בקושי חודש, אבל אני מקווה שגם אני אהיה חלק מהניסיון לעשות את הדיאלוג הזה.

אפרופו דיאלוג, איך את חווה את המפגש עם התלמידים?

עד כה החוויה היתה טובה. חבל לי שאין את האינטראקציה הבינאישית, שאנשים יכולים לגשת אליך אחרי השיעור ולדבר איתך. בשנה שעברה, כבר בעידן הזום, כשהעברתי קורס לתואר שני ("הפוליטיקה של הטבע" – ד"ז), עשיתי שיחות אישיות. הרבה פעמים ב-22:00-23:00, כי אלה השעות שהילדים כבר הלכו לישון וסיימתי להכין להם אוכל למחר, ואז יכולתי להתפנות. ככה שמעתי גם עליהם עצמם וגם על העבודה שלהם בקורס. עכשיו בקורס שאני מעביר לתואר ראשון ("אנתרופולוגיה של הסביבה" – ד"ז) – אני לא יודע איך האינטראקציה. עד עכשיו היו שני שיעורים, אני חושב שהיה טוב, אבל היו שם שבעים סטודנטים. אני לא חושב שאני מצליח להגיע לשבעים סטודנטים. אני חושב שזה שיש עוזר הוראה בקורס  (מחייך) – זה יכול לעזור... הרבה פעמים הוא קרוב יותר אליהם, ומרגישים יותר נוח לפנות אליו מאשר אלי. אני מקווה שעם הזמן יהיו אינטראקציות יותר משמעותיות. למשל בשעות שלפני הזום ואחרי הזום, שאנשים ירגישו נוח לבוא ולדבר ולשאול שאלות. אבל כרגע החוויה היא עדיין מרחוק.

מה מקורות ההשראה שלך?

ילדיי, אורן בן 9, תומר בן 7 ואילן בן 3. השניים האחרונים נולדו בארה"ב.

מקסים.

וגם, אני חושב שאחד הדברים החשובים בשביל אנתרופולוג באופן כללי, וחוקר בפרט, היא סקרנות לאנשים. אני חושב שאני פשוט עוצר את עצמי לא לעשות מחקרים על כל דבר שאני רואה. כל המחקרים שלי הם אנתרופולוגיות בבית, באיזשהו אופן. אני חוקר את הדברים שמסביבי.

בבית בבית.

בבית בבית, במגירה שבשולחן. אם בדוקטורט זה היה על הקהילה שבה גדלתי ובה הוריי עדיין חיים, והחברים שלי חיים, אז בפוסט-דוקטורט חקרתי את בת-זוגי ואת התחום של ביולוגיה חישובית, שזה כלל גם  את חברים שלי שהיו איתי בבוסטון. רבים סביבי היו ביולוגים חישוביים, ישראלים, אז עד היום אני חוקר קולגות וחברים. אז עכשיו אני עוצר את עצמי לא לחקור את בית הספר שהקמנו לילדים בבית-הכרם, קהילה של בית-ספר חדש (מחייך). וזה כר פורה. או הבן, תומר, חולה מזה שנה וחצי בסוכרת, עולם מדהים! יש שם כל כך הרבה דברים מדהימים מבחינה אנתרופולוגית, הטכנולוגיה, והסולידריות עם אחרים... יש פה המון סוגיות, אז אני אומר: "יש לי כבר המון תחומים שאני חוקר, בוא נעצור עם זה", אבל כל דבר הוא בעיני משהו שיכול להיות מעניין.

יכול להיות שהמידע האמפירי שלך כמדען הוא מקור ההשראה שלך?

יכול להיות, התופעות עצמן. זה מה שמסקרן אותי, מסקרן להבין אותם. גם מסקרן אותי להעביר הלאה את התובנות שיש לי על התופעות הלאה, לאנשים אחרים. אולי זה יכול לעורר אצלם משהו. אז אני חושב שהחומר האמפירי, לצד העיבוד שאני ואנתרופולוגים אחרים עושים... כלומר, אני לא ממציא פה. זה ש"הטבע לא טבעי", לא משהו שאני המצאתי. אבל זה משהו שהרבה אנשים לא מכירים. לסיכום, מקור ההשראה שלי הוא הסקרנות מדברים. אני חושב שיש בי סקרנות לתופעות שקורות. ואתה יודע שעם הזמן, יש תופעה שאנשים נהיים קהים כלפי הדברים בעולם, כי הם צריכים להתמקד בעולם הצר שהם צריכים להתמקצע בו. והעולם הוא מסעיר, יש המון דברים מעניינים! זו התשוקה שבעקבותיה באתי לאנתרופולוגיה, זה מה שמעניין אותי. אני מקווה שאני אצליח לשמור על זה.

תחביבים.

אין לי המון... מורן בת-זוגי טוענת ש"בחברת האדם" לא יכול להיחשב לתחביב, למרות שאני משקיע שם את עיקר זמני הפנוי. מה זה תחביב, זה משהו שאתה עושה בזמן הפנוי שלך, נכון? אני מתעסק ב"בחברת האדם" בזמני הפנוי. זה מה שאני עושה.

אני מסכים עם מורן. תחביבים אמיתיים?

פעם היו קריאה ונגינה, אבל זה פחות רלוונטי. טיולים, אבל היום זה בעיקר טיולים פשוטים עם הילדים. אני מקווה, עוד מעט כשהקטן יגדל, שנוכל לעשות טיולים יותר משמעותיים. בארה"ב טיילנו הרבה יחסית. עוד פעם, אני באמת, sad but true, את רוב זמני הפנוי משקיע בפרויקט שלי "בחברת האדם".

זה לא-לא בסדר, זה פשוט לא תחביב.  

אני יודע, אני יודע. אם למישהו יש הצעה לתחביב בשבילי אני אשמח.

נא לפנות לד"ר שני במייל בעניין. לקראת סיום, אני חוזר למילים שלך מלפני עשור: "אני מאמין שפקפוק ימשיך להשתפר ולגדול, ורוצה להאמין שהוא יהפוך לגורם משמעותי ורלוונטי במחלקה ומחוצה לה. אני יודע שבשבילי הוא היה כזה. פקפוק נעים, לירון". אתה מרגיש שהציפייה שלך התממשה?

כן ולא. כן – כי אני חושב שהעובדה ש'פקפוק' שרד ועדיין קיים שתים-עשרה שנים – זה דבר שלא חלמתי עליו אף פעם. חשבתי שהוא ידעך אחרי כמה שנים. ו-לא, כי אני חושב שהפוטנציאל של 'פקפוק' גבוה יותר מהמצב שלו כרגע, מכל מיני סיבות מוסדיות, חברתיות היסטוריות... אני חושב שהוא יכול להיות במקום יותר מרכזי היום, ואני חושב שיש בו פוטנציאל, ויש פוטנציאל בסטודנטים במחלקה, ובאנשים שרוצים לכתוב במחלקה. יש פוטנציאל לגדול יותר, ואני בתור חבר סגל שמלווה את 'פקפוק' אשמח לעזור ולממש את הפוטנציאל.

דרך אגב, שמעתי פעם שגוף האדם מתחדש כל 7 או 10 שנים. אז אם חושבים על העובדה הביולוגית הזאת מנקודת מבט פילוסופית, תוך עשר שנים אתה כבר לא אותו בן-אדם שהיית פעם.

זה מזכיר את הפרדוקס של תזאוס, אתה מכיר את הפרדוקס של תזאוס? זה פרדוקס יווני על ספינה של אחד הגיבורים האולימפיים. תזאוס עוגן בנמל אתונה, והספינה החלה להרקיב. כדי לפתור את הבעיה, אנשי הנמל החלו להחליף חלק ממרכיבי העץ של הספינה, והכניסו אותם למחסן. בסופו של דבר כל החלקים בספינה הוחלפו בחלקים חדשים. אחר כך אנשי הנמל הוציאו מהמחסן את החלקים הישנים ובנו מהם ספינה אחרת, חדשה. ואז השאלה היא – איזו מבין שתיהן היא הספינה של תזאוס? האם הספינה המקורית, שהוחלפו כל חלקיה? או אותה ספינה חדשה, שמורכבת מחלקי הספינה המקורית? 

ועכשיו נשאל האם, כעבור שתים-עשרה שנים, 'פקפוק' הוא אותו עיתון? או שתהליך האבולוציה שהוא עבר ו"חלקי החילוף" החדשים שמרכיבים אותו הפכו אותו למשהו אחר?

אין ספק. יכול להיות שאיך שאני רואה את 'פקפוק', בסופו של דבר אינו רלוונטי ל"פקפקנים" שבכם. יכול להיות שמי שעכשיו מוביל את 'פקפוק', והסטודנטים עצמם, רוצים משהו אחר שמתאים להם. הפוטנציאל שהם רואים ב'פקפוק' הוא אחר לגמרי ממה שאני רואה ב'פקפוק'. וזה עיתון של הסטודנטים ולא של חברי הסגל, לכן הרצון שלהם לגיטימי יותר מהרצון שלי. זה באמת שלכם.

עכשיו לסיום יש לי בקשה ממך, ואני אנסח אותה בלשון המקרא: הלוא אצלת לי ברכה[4]: ברכה לי, ברכה ל'פקפוק', ברכה למחלקה.

אני חושב שזה חלק גדול שדיברנו עליו לאורך כל השיחה. יש קסם במה שאנחנו עושים, בתחומי המחקר שלנו ובעצם העשייה שלנו. לראות תופעות בעולם ולנסות להבין אותן, לגעת תוך-כדי באנשים ולגרום להם לפקפק או לחשוב קצת, או להסתקרן ממשהו שהם לא חשבו עליו קודם – הייתי רוצה שזה ימשיך להתקיים. גם ב'פקפוק': שגם את הכותבים בו הוא יצליח לעניין, וגם את הקוראים. שגם אני וגם המחלקה נצליח לשמור, מצד אחד על הסקרנות ועל העניין, איך אפשר לחדש ולעשות את זה עוד יותר טוב, ומצד שני לשמור על הביחד הזה – על האמפתיה ועל הסקרנות, שלדעתי הם המרכיבים המשמעותיים בכל מחקר שאנחנו עושים.

 

ד"ר לירון שני הוא אנתרופולוג המתמקד בפרשנויות השונות של קבוצות שונות לטבע, כיצד הן משתמשות בפרשנויות שלהן למטרות פוליטיות וכיצד פעילותן משפיעה על החברה והסביבה. תחומי העניין שלו הם אנתרופולוגיה של סביבה, מדע וחקלאות, היחסים בין האנושי והלא אנושי, המרחב הכפרי והשפעות עידן המידע על החברה והסביבה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה במתחים בין סביבה וחקלאות בערבה וזכתה בפרס גלקמן של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. במהלך הפוסט-דוקטורט התארח לירון ולימד באוניברסיטאות ברנדייס ו-MIT. מקים ומפעיל אתר האינטרנט ודף הפייסבוק "בחברת האדם", העוסקים באנתרופולוגיה בישראל ובעולם.

דניאל זוהר הוא עורך כתב-העת הנכנס של פקפוק יחד עם הדר ויסמן. דניאל הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה, ועבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל:  daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

[1] לדוגמא – ראו את מאמריה של פרופ׳ עמליה סער מחיפה, פרופ׳ עפרה גולדשטין גדעוני מתל אביב, פרופ׳ אורנה ששון לוי מבר-אילן ועוד. 

[2] לדוגמא המאמרים של שי דרומי על ״הסוציולוגיה של המוסר״, סיגל גולדין על ׳סוציולוגיה של הגוף״, שירי קטלן על ״סוציולוגיה של המדע״  וכו׳.

[3] גילוי נאות: דניאל מתרגל בקורס של ד"ר שני לשנה א, "אנתרופולוגיה של הסביבה".

[4] בראשית כז, לו.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ד"ר גילי המר || פנים חדשות במחלקה

מאת: הילה נחושתן

גילי המר סיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית בשנת 2013 ולאחר שנתיים של פוסט דוקטורט בארה"ב [שנה אחת באוניברסיטת מישיגן והשנייה באוניברסיטת ברקלי], חזרה כחברת סגל בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.

תחומי מחקר נבחרים: אנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הגוף, לימודי מוגבלות, מחקר בתרבות חזותית, עיוורון, מגדר ותיאוריה פמיניסטית, אנתרופולוגיה של החושים, לימודי תרבות, פרפורמנס.

קרא עוד

  • אשמח שתספרי מה גרם לך לבחור בשדה המחקר עבור הדוקטורט שלך, העוסק בנשים עיוורות.

נושא המחקר התחיל מעניין תיאורטי. כשהתחלתי את התואר השני הבנתי שהתחום אותו ארצה לחקור יהיה קשור למגדר, ולתיאוריה פמיניסטית בנושא מבט, יחסי כח, מושג ה-Gaze ופרשנות פמיניסטית של הפנאופטיקון. עניין אותי לבחון נושאים אלו דרך עמדה של נשים שאולי חוות זאת אחרת, שלא חשופות, או חשופות באופן אחר, לדימויים של האידיאל הנשי בתקשורת. באחד הימים שכבתי על הספה בבית ועצמתי את העיניים, הייתה פרסומת בטלוויזיה, והכרתי את הפרסומת וידעתי שמוצגות בה נשים רזות שמסתובבות על סקטים ומחלקות אוכל. הנשים לא דיברו, וברקע היה קול של דובר גבר. אמרתי לעצמי, אני יודעת איך הן נראות, אני יודעת את האידיאל שמוצג שם, אבל האם הייתי יודעת זאת ללא הדימוי הוויזואלי שיש לי בראש? זה לא התגבש מראש כ-לחקור עיוורון, אלא כניסיון לחשוב על התיאוריות הפמיניסטיות והסוציולוגיות על מבט, ולשאול האם מתקיים איזה שהוא שחרור מהפנאופטיקון המגדרי ללא חשיפה לדימויים וויזואליים. השערות המחקר היו מאד נאביות בהתחלה, למשל, שאמצא חוויה של שחרור בקרב נשים עיוורות ושההבנייה המגדרית שלהן תהיה שונה. כך נולד הרעיון שאראיין נשים עיוורות מלידה ועיוורות מוחלטות, מאחר והרצון היה לחשוב על מגדר, כוח ומשמוע של הגוף דרך חוויה של חוסר ראייה. לכן בחרתי באוכלוסיית מחקר שיותר קל לבודד אצלה, אם להשתמש במונחים כמותניים, את המשתנה של ראייה (המחקר עצמו גילה שהדברים הרבה יותר מורכבים מכך ושראייה ועיוורון מחוברים לזה ומגדירים זה את זה בצורה בה לא ניתן לבודד מרכיב אחד מן השני). ככה זה התחיל. מאוחר יותר, כשהעבודה התרחבה לדוקטורט הוספתי לעניין המגדרי את השאלה הרחבה יותר לגבי הבניית הקטגוריות של ראייה ועיוורון, ולכן עשיתי עבודת שדה במקומות שמשלבים אנשים עיוורים, רואים ובעלי לקויות ראייה שונות. בסופו של דבר, העבודה כללה שלושה מוקדים – מגדר, משם הכול התחיל, שכלל ניתוח של ניהול המראה החיצוני של נשים עיוורות, של התגובה שלהן למבט שמופנה אליהן, של פרקטיקות של מבט מחפצן לעומת מבטים מסוגים אחרים, ושל השימוש של נשים עיוורות בחושים במסגרת פרפורמנס מגדרי.[1] מוקד שני במחקר היה תרבות חזותית, והניתוח כלל מחשבה מחודשת על ראייה לא רק כמנגנון של כוח אלא כחוויה חושית סומאטית וכמקור לתקשורת, ודיון על האופנים בהם עיוורון (וחושך למשל) בו זמנית מאתגרים ומשחזרים דינאמיקות חזותיות. המוקד השלישי של המחקר היה חושים והגוף החושי, נושא שצמח מתוך ההיכרות עם השדה ופתח בפני תחום תיאורטי ומתודולוגי חדש. במסגרת הניתוח של הגוף החושי אני בוחנת למשל את המושג שאני קוראת לו "הון חושי" ומנסה לחשוב מה משמעותו של פרפורמנס חברתי וגופני רב-חושי. דרך עבודת המחקר גם הכרתי את תחום הידע של לימודי מוגבלויות.[2]

  • יצא לנו כבר כמה פעמים לדבר על כך שהשאלה "מה גרם לך לבחור דווקא בנושא מחקר זה", מופנית לסוגי מחקר מסוימים ולא לאחרים. מה את חושבת על הפניית השאלה הזו דווקא אלייך לגבי נושא מחקר הדוקטורט שלך?

אני חושבת שיש לכך כמה סיבות. קודם כל, חיבור בין המילים "עיוורון" עם "מגדר", או "עיוורון" עם "נשיות", נשמע להרבה אנשים על פניו כמו פרדוקס. נשיות כל כך מחוברת בדמיון שלנו לוויזואליות ולראייה שהנושא "נשים עיוורות" מעלה הרבה סימני שאלה: האם הן בכלל יכולות להבין מה זה נשיות? ואיך בכלל חשבת על זה? שאלו אותי. בנוסף, ראייה הוא חוש שמזוהה עם אנושיות, עם פיכחון, תבונה. לכן, מחקר שלא לוקח ראייה כמובנת מאליה מערער על הנחות יסוד תרבותיות עמוקות שמזהות ראייה כהבנה, מעורר מחשבה מחודשת על המובנות מאליה של ראייה והיותנו אנשים רואים. בנוסף, ישנה היסטוריה מורכבת של יחסי כוח במסגרת מחקר על אנשים עיוורים, שעל פי רוב נתפסו בצורה סטיגמטית כחלשים או פאסיביים (בדומה לסטיגמות על נשים), ובאופן מסורתי היו אלו בעיקר אנשים רואים שכתבו על אנשים עיוורים, מתוך עמדה שקובעת עבורם מה הם רוצים או צריכים. גם היום קולם של אנשים עיוורים עצמם פחות נשמע במחקר (אם כי יותר מבעבר). ההיסטוריה הזו של יחסי כוח לא שוויוניים הייתה סיבה נוספת לכך שקיבלתי הרבה תגובות להיותי חוקרת רואה. בספר שיצא ב-2015 בולט [3] כותב למשל, שהחברה המערבית אובססיבית לגבי עיוורון מצד אחד – הוא מופיע במיתולוגיות, בסיפורי עם ועוד, ומצד שני, אנשים עיוורים עצמם כמעט לא השתתפו בשיח ובכתיבה על תופעה זו וקולם לא נשמע. באופן כללי, אני חושבת שלעיוורון יש סטאטוס מיוחד בדמיון התרבותי מבחינת סימון גבולות ה"אנושי". גם במחקר הנוכחי שלי עם אנשים עם וללא מוגבלויות יחסי הכוח נוכחים ולא מובנים מאליהם, אבל פחות טעונים מאלו שהיו בדוקטורט כאשר הייתי החוקרת ה"רואה" שחוקרת נשים עיוורות. המודעות שהתפתחה אצלי לנושא זה בדוקטורט גרמה לי להבין שזו סוגיה שצריך לדבר עליה בכל מחקר, והשאלות הרבות שקיבלתי בנושא זה בדוקטורט בהחלט לימדו אותי לשים לב להיבטים האלו גם היום.

  • המחקר הנוכחי שלך בוחן את הגוף הסנסורי [4] ותפיסות וחוויות של גוף ומוגבלות בקרב אנשים עם או ללא מוגבלוּיות, הנמצאים יחדיו בקבוצות ריקוד מקצועיות. מה הוביל אותך לנושא המחקר הזה?

אחד הדברים שעסקתי בהם בדוקטורט היה פרפורמנס של חיי היומיום, בעיקר פרפורמנס מגדרי ופרפורמנס של ראייה ועיוורון. גיליתי שהצומת הזה, של פרפורמנס ומוגבלות מאד מעניין. הרבה נשים דיברו על כך שכאשר אדם עם מוגבלות נראית לעין יוצא לרחוב הוא/היא מהווים ספקטקל, ומושכים תשומת לב, הערות ותגובות, מה שיוצר פרפורמנס אותו צריך ללמוד "לנהל". הרעיון של מוגבלות נראית לעין כסוג של פרפורמנס ריתק אותי וגרם לי להתעניין דווקא בפרפורמנס בימתי, אשר מוכוון לקהל, ונוצר במטרה להיות מוצג בפומבי. לאחר שלמדתי על קיום של קבוצות פרפורמנס מקצועיות של אמנים עם מוגבלויות התעניינתי בשאלה, מדוע וכיצד אדם עם מוגבלות נראית לעין, שבין כה חווה את נעיצת העיניים והיותו מושא למבט, בוחר לעלות על במה ולהפוך לפרפורמר מקצועי. בהתחלה לא הייתי מוכוונת לפרפורמנס מסוים – תיאטרון, אמנות או ריקוד; עניין אותי כיצד מנהלים Gaze וסטרינג [staring] מול הקהל על הבמה לעומת חיי היום יום, ותהיתי אם יש לפרפורמר יותר או פחות איג'נסי [agency] בפרפורמנס בימתי, ומה קורה להיבטים של מגדר כשחושבים על פרפורמריוֹת נשים לעומת גברים. הנושא הזה עניין אותי גם בגלל ההיסטוריה המורכבת של הצגה לראווה של מוגבלות במסגרת הפריק שואו [5] [freak show], כאשר שאלתי את עצמי כיצד פרפורמרים עכשוויים עורכים משא ומתן עם פרקטיקות של אנפריקמנט [enfreakment] וכיצד המופיעים, הבימאים, היוצרים, הכוריאוגרפים, הכותבים והצופים מבינים ומפרשים גוף ומוגבלות במסגרת הזו.

עבודת השדה שלי התחילה באוניברסיטת מישיגן ובאוהיו, עם חוקרים ויוצרים מתחום disability culture, תחום שמתייחס למוגבלות כמרכיב חיובי במסגרת פוליטיקה של זהויות, וכבסיס להתארגנות משותפת במגוון תחומי חיים, ביניהם גם אמנות. התופעה שנקראת disability culture כוללת פרויקטים של מחול ואמנות מסוגים רבים. באוהיו ערכתי אתנוגרפיה עם להקת בלט משולבת שכוללת רקדנים עם ובלי מוגבלויות, שגם הייתה הלהקה הראשונה מסוגה בעולם. עקבתי אחר יצירה מההתחלה ועד שעלתה לבמה, ראיתי את החזרות, דיברתי עם הרקדנים והיוצרים, וראיינתי את מי שהקימה את הלהקה, שהיא בעצמה אישה עם מוגבלות. בשנה השנייה של הפוסט-דוקטורט ערכתי עבודת שדה עם להקת מחול מודרני משולבת בקליפורניה,[6] דבר שגם אפשר השוואה בין ז'אנרים אומנותיים שונים: מחול מודרני ובלט, ובין אזורים גיאוגרפיים: המיד ווסט [Midwest] והחוף המערבי של ארה"ב. גם שם ראיינתי כוריאוגרפים, רקדנים, מנהלים ואנשי צוות עם ובלי מוגבלויות, וערכתי תצפיות ואתנוגרפיה בכל פעילויות הלהקה. כעת אני ממשיכה את עבודת השדה בישראל, כשאני מתמקדת בקונטקט אימפרוביזציה משולב, ובריקודי עם וריקודים לטיניים, מאחר ואלו הפלטפורמות המשולבות המקצועיות העיקריות בארץ. שדה המחקר הזה מאד מגוון, יש חוקרים שמתמקדים רק ביוצרים עם מוגבלויות, או ברקדני סולו או בעבודה קהילתית. אני מתמקדת בפלטפורמה משולבת בגלל העניין שלי בדיאלוג תרבותי-גופני. אני מתעניינת במה שקורה כשאנשים עם גופים מאד-מאד שונים אחד מהשני – ומדובר בשונות עצומה, כאשר הלהקה יכולה לכלול רקדנים עם יד אחת, רקדנים המשתמשים בכיסאות גלגלים, כשלכל אחד פציעה בגובה אחר בעמוד השדרה וכסא מסוג אחר, רקדנים המשתמשים בקביים, פרוטזות, או רקדנים עם מוגבלויות קוגניטיביות. גם הרקדנים ללא המוגבלויות הם בעלי גופים מגוונים מבחינת גובה, כוח, גודל וניסיון מקצועי. הספקטרום הגופני אם כן באתרי המחקר שלי ממש רחב, ומאפשר לי לשאול על אופנים בהם משתתפים בעלי ספקטרום גופני יוצרים פרפורמנס משותף המבוסס על תנועה. הדיאלוג ביניהם לא יכול להיות רק מילולי, אלא גם, ובעיקר גופני מאחר והם צריכים ליצור משהו עם הגוף, דבר שמצריך תנועה, ובנוסף, אמור להיות מוצג לקהל. אחד הדברים המרכזיים שעולים מהשדה הוא אפשרות לחשוב על תנועה כאחד החושים ועל קינסתטיות במובן הרחב – מהירות, מגע, תנועה של יד ביד, גוף בגוף. אחד הדברים שאני מזהה בשדה הוא משא ומתן על הגדרה מחודשת של תנועה, במובן הכי בסיסי שלה: מה זאת מחווה גופנית? כיצד מגיעים מצד אחד של הסטודיו לצד השני? מהי הליכה? איך זזים ב – unison? מהו ריקוד? מהו גוף? אם בדוקטורט התמקדתי בעיקר בחושים של ראייה, שמיעה ומגע, במחקר הנוכחי תנועה הוא חוש מרכזי בגלל העובדה שאנשים בעלי גופים כל כך שונים זה מזה צריכים ליצור משהו דרך תנועה גופנית משותפת אותה צריכים המשתתפים לפרק ולהרכיב מחדש. בעוד בדוקטורט ביקשתי ללמוד באמצעות עיוורון על ראייה, כעת אני לומדת דרך מוגבלות על תזוזה.

  • האם תוכלי לספר על הפוליטיקה של בחירת המושגים בתחום שאת חוקרת? [למשל – לימודי מוגבלוּת, אנשים בעלי מוגבלוּיות, אנשים נכים]

גם בדוקטורט זה עלה, ובו בחרתי להשתמש במונח "נשים עיוורות", גם מאחר וזה היה המונח המקובל בשדה המחקר, וגם כי כששאלתי על כך נשים – זו הצורה בה הן ביקשו לכנות אותן. אחת הנשים למשל אמרה לי: "עיוורון הוא לא נכס שלי, אין לי בעלות עליו, אני לא "אישה עם עיוורון", ומצד שני אני גם לא "אישה רואה", אז אני "אישה עיוורת"". זה לא נראה להן בעייתי, אלא מה שהן. זה אחד הדברים עליהם מדברים בלימודי מוגבלות [disability studies] ובעיקר ב- feminist disability studies – הרעיון שאין רצון להעלים את המוגבלות. נשים עם מוגבלויות כותבות על כך שהן לא רוצות שהנכות תילקח מהן, אלא שתהווה אחד ממאפייני הזהות שלהן, ושהיחס הסטיגמטי אליה ישתנה. יש ציטוט שאני מאד אוהבת על כך ממאמר שכולל שיחה בין מספר חוקרות עם מוגבלויות:

"It's so tricky-because you don't want the blindness to drop out, but you want the way it matters to change […] you don't want your disability, your identity to be taken away […]" (p. 30).[7]

נשים עיוורות לא ניסו "לעבור", to pass, כלא עיוורות, אלא הביעו רצון לשנות את הסטיגמות שמתקשרות למילה עיוורון באופן כזה שהוא לא יהווה את ה"מאסטר סטאטוס" שמגדיר את כל מאפייני הזהות שלהן. באחד המאמרים שכתבתי העורך ביקש שאשנה את המונח "נשים עיוורות" ל"נשים עם עיוורון", והסברתי שהבחירה הייתה מכוונת והוספתי הערת שוליים שמסבירה זאת.[8] גם באנגלית יש ויכוח האם לומר disables או people with disabilities , האם לומר על אנשים ללא מוגבלויות: abled body או non-disabled או people without disability. בבלוג שכתבתי בזמן עבודת השדה עם הלהקה בקליפורניה, למשל, קראתי לעצמי abled-bodied ואחת מהנשים בשדה התנגדה למושג ואמרה שהיא מעדיפה את החלוקה ל: disabled ו- non-disabled. הקושי שלי עם המושגים האלו הוא שהם בינאריים, ולכן נשארתי עם abled bodied, כי היה בו משהו שמערער על המובן מאליו, ומסמן את הזהות שלנו סביב המימד של ability. אני מקפידה לשאול בראיון כיצד המרואיין מכנה את עצמו ומה מחשבותיו על המונחים השונים. בדרך כלל, למרואיינים לא כל כך אכפת מהמונחים האלו, אבל יש כאלה שכן מייחסים לזה חשיבות, ובהחלט יש מקום לדיון נרחב בטרמינולוגיה. כשאני כותבת, אני משתמשת במונחים בהם המרואיין כינה את עצמו.

  • איך היית מגדירה את עצמך כחוקרת בשדה [מבחינת כניסה לשדה, קשר עם מושאי המחקר וכד']? מה חשוב לך במחקר והאם את רואה את המחקר שלך כמחקר פעולה עם מטרה של שינוי חברתי?

אני שמה משקל די דומה על תיאוריה ומתודולוגיה. מאד חשובה לי התיאוריה ובדרך כלל דברים מתחילים אצלי מעניין תיאורטי. אבל, מבחינה מתודולוגית, לא פחות חשובה לי עבודת שדה מעמיקה, ארוכה יחסית, במהלכה בדרך כלל מתפתח קשר קרוב עם הנחקרים. היה לי מעניין לחוות למשל, את ההבדל בין עבודת שדה בארה"ב ובישראל, עבודת שדה בתור זרה, עם מגבלה של שפה, של תרבות, של הומור. בארה"ב לקח לי הרבה יותר זמן ליצור קשרים משמעותיים. הם בסוף נוצרו, אבל זה היה הרבה יותר איטי ומאתגר. יש  כמובן גם יתרונות בזרות בתור אנתרופולוגית. בכל מקרה, תמיד איכשהו החיים הפרטיים והשדה מתערבבים אצלי, וגם מול השדה הקודם יש לי קשרים משמעותיים ודיאלוג מתמשך. אני בקשר חברות קרוב למשל, עד היום, עם מישהי שהייתה מרואיינת במחקר הדוקטורט. היא קראה את הדוקטורט שלי מההתחלה ועד הסוף, ואנחנו מקיימות דיאלוג על נושאי המחקר כבר שמונה שנים. אני מקיימת גם דיאלוג עם השדה מהבחינה שהרבה פעמים נחקרים מבקשים שאחווה דעה ביחס לעבודה שלהם ולמה שאני צופה בו. יש לי מנהג שלמדתי מפרופ' תמר אלאור: בסוף כל תצפית לתת כותרת שמאפיינת אותה ומביעה תחושה, משהו שתופס את המהות שלה, או ציטוט מרכזי. בסוף השנה שלחתי לנחקרים איתם עבדתי את כל הכותרות של התצפיות וזה מאד עניין אותם ויצר דו שיח על העבודה שלהם ושלי.

אני לא רואה את המחקר שלי כמחקר פעולה. בהחלט אשמח שתהיה לו השפעה חברתית, אבל כפי שאני רואה זאת, התפקיד שלי הוא בעיקר לאפיין דפוסים חברתיים, אידיאולוגיות, תפיסות תרבותיות ולומר עליהם משהו פרשני, מעניין, בעל ערך תיאורטי, מתודולוגי. זה התפקיד העיקרי שלי, אולם לדברים האלו יכולות להיות השלכות חברתיות נוספות. בהוראה זה שונה, ואני מאמינה שמעבר להיכרות עם תיאוריות ומתודולוגיות, סטודנטים יוצאים מהקורס שלי על מוגבלות למשל, גם עם הבנה אחרת לגבי התופעה הזו, הבנה שמערערת על סטיגמות קיימות (למשל, שעיוורון משמעו חשיכה מוחלטת או שמוגבלות היא תופעה רפואית בלבד) ונותנת כלים להתמודדות דיאלוגית יותר בחיי היום יום.

***

השיחה עם גילי המר מעוררת חשיבה ביקורתית ועניין תיאורטי רב באשר להבנות של הגוף, פירוק דיכוטומיות והבניות חברתיות של אחרוּת. הרגישות האתנוגרפית העולה ממחקריה תורמת לא רק לניתוח אנליטי מקורי ומרתק הנראה בכתיבתה, אלא גם לחשיבה מחודשת על העשייה האתנוגרפית עצמה.[9] יהיה מרתק לראות את התפתחותם של חקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של החושים, לימודי מוגבלויות וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הגוף – בשנים הבאות באקדמיה הישראלית.

 

הילה נחושתן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית ד"ר יהודה גודמן וד"ר סיגל גולדין. במחקר הדוקטורט שלה היא בוחנת את הפוליטיקה של גודל גוף בשדה הרפואי, ובפרט את היחס החברתי, המדיקלי והטיפולי כלפי נשים העוברות ניתוחים לקיצור קיבה, כמו גם את היחס של הנשים עצמן לגופן. 

 

הפניות:

[1] למשל אחד ממאמריה בנושא זהות מגדרית של נשים עיוורות פורסם בכתב העת מגדר וחברה:  Hammer, G. (2012). Blind Women’s Appearance Management: Negotiating Normalcy between Discipline and Pleasure. Gender & Society26(3), 406–432, ואחד אחר בכתב העת signs:

Hammer, G. (2016). “If they’re going to stare, at least I’ll give them a good reason to”: Blind Women’s Visibility, Invisibility, and Encounters with The Gaze. Signs: Journal of Women in Culture and Society 41(2): 409-432 .

[2] עוד על מחקר הדוקטורט של גילי המר

[3] דייויד בולט הוא כותב וחוקר בלימודי מוגבלויות

[4] "הגוף החושי" בתוך התחום של אנתרופולוגיה של החושים

[5]  לקריאה נוספת למשל הספר: Thomson, R. G. (1997). Extraordinary bodies: Figuring physical disability in American culture and literature. Columbia University Press

[6]  קישור לבלוג של גילי המר עם הלהקה מקליפורניה

[7]  מתוך המאמר: Jo Brueggemann, B., Garland-thomson, R., & Kleege, G. (2005). What Her Body Taught (Or, Teaching about and with a Disability): A Conversation. Feminist Studies31(1), 13–33.

[8] קישור לדף הלינקדין של גילי המר עם רשימת הפרסומים שלה

Hammer, G. (2013). "This is the anthropologist, and she is sighted": Ethnographic Research with Blind [9] Women. Disability Studies Quarterly33(2).‏

 

קראו פחות
אופס! נסו לערנן את הדף :)

דברים לזכרו של מייק ענבר

מאת: חיים אדלר וריטה סבר

עם היוודע דבר מותו של מייק, ביקש פרופ' גד יאיר מפרופ' חיים אדלר, שהיה המורה של מייק ומי שגילה אותו, ומד"ר ריטה סבר, שהייתה תלמידתו, לכתוב כמה מילים לזכרו. על הדברים שלמטה מוסיף פרופ' יאיר כי אחת התרומות המעניינות של פרופ' ענבר למחקר הייתה על "הגיל השברירי" – גיל 6 עד 11, שבו ההצטלבות בין היסטוריה לביוגרפיה עשויה להיות משברית יותר ממה שחווים צעירים או מבוגרים יותר; באופן ספציפי, מצבי הגירה עשויים להיות קשים במיוחד בטווח גיל זה. יהא זכרו ברוך.

אופס! נסו לרענן את הדף :)

ד"ר יעל ברדה || פנים חדשות במחלקה

מאת: דפני ענבר

"המפגש הראשוני ההוא עם מערכת המשפט הצבאית בשטחים מיאן להרפות ממני… השאלות הקשות נערמו וטרדו את מנוחתי- כיצד יתכן שיתקיימו שתי מערכות חוק שונות בטריטוריה אחת? כיצד ייתכן שאדם נושא עמו את החוק, על בסיס הזהות הגזעית או הדתית שלו, כאילו היה גלימה בלתי נראית?"[1]

בפינה המתחדשת "פנים חדשות במחלקה" נכיר הפעם את ד"ר יעל ברדה – חברת סגל חדשה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.

קרא עוד
ד"ר ברדה חוקרת רבת פעלים; ירושלמית מלידה, משפטנית, סוציולוגית, אקטיביסטית ופעילה לשינוי חברתי, נשואה לתומר ואמא של רומי (5) ואדם (1). בנוסף, ד"ר ברדה מרצה בקורסים: "הביורוקרטיה של המשפט", "ביורוקרטיה ומדינה" וכן מנחה את קורס ההכנה לתזה במסלול המצוינות במחלקה.

בין פרסומיה האחרונים ניתן לציין את ספרה "הביורוקרטיה של הכיבוש", העוסק במערכת הסבוכה של ניהול האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים וחושף את משטר היתרי התנועה בגדה המערבית. ספר נוסף על ניהול "אוכלוסיות מסוכנות", עתיד לצאת השנה. כיום ברדה שוקדת על ספרה הבא, שיעסוק בנושא הדוקטורט שלה על המורשת הקולוניאלית וזיכרון אדמיניסטרטיבי, בה בחנה את ההבנייה החוקית של אזרחות בהודו, ישראל וקפריסין.

 

מדוע בחרת לחקור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מזווית ביורוקרטית ואיך היית מגדירה את עצמך כחוקרת בשדה זה?

אני בכלל לא רואה את עצמי כחוקרת של הסכסוך. כסוציולוגית של ארגונים, אני חוקרת ביורוקרטיה מדינתית ומה שמעניין אותי זה האופן שבו כוח פוליטי מיתרגם לפרקטיקות ארגוניות. כלומר אני באה מכיוון הפוך לניתוח פוליטי של כוונות- בעיני המקור של הסכסוך יכול לבוא מתוך הביורוקרטיה עצמה והפרקטיקות הארגוניות. בטוח שמשם נובע המקור של האפליה וניתן לומר שגם זרעי השינוי טמונים אף הם בביורוקרטיה ובשינוי ארגוני. לכן בעיני פתרון הסכסוך הוא שאלה של החלטה ביורוקרטית במהותה. אם נסתכל על הנסיונות לסיום הסכסוך בעבר, למשל, מה נכשל באוסלו? אחד הגורמים המרכזיים ביותר היה המנגנון הארגוני. כשישבו וכתבו את ההסכם הזה, לא היה אדם מביניהם שהבין בארגונים.

 

אם כך, כיצד חוקרים 'ביורוקרטיה מדינתית'?

לרוב  אני חוקרת דברים המצויים ב'מובן מאליו' החברתי שאנשים כלל לא יעלו בדעתם שהם חשובים כדוגמת פרקטיקות ביורוקרטיות של היומיום. כששואלים אותי, 'מה להם ולזכויות אדם'? דוגמאות לפרקטיקות שכאלה הם למשל התמקדות באיך טפסים בנויים, או איך מרכיבים 'תיק'- ועצם העובדה שקוראים לזה תיק ולא 'בן אדם'. אני מתעניינת בשאלה מה קורה ביומיום שבו יש פער עצום בין הזכויות שמוגדרות בחוק ומה שקורה בפועל עם אותן הזכויות.

הבור הזה, שלתוכו נשאבות הזכויות, הוא הבור הפרקטי של הרשות המבצעת ש'שותה' את זכויות האזרחים שניתנות להם בכנסת ובבתי המשפט. ביורוקרטיה היא המקום שבו הזכויות 'הולכות לאיבוד' ולכן בעיני זהו האתר המעניין ביותר למחקר. למרות זאת, נותר עוד הרבה לחקור בנושא. החרדה שרבים חשים מעיסוק בביורוקרטיה הפך אותה במידה לזירה נטושה עד היום.

 

מה הוביל אותך לחקור את תחומי המחקר בהם את עוסקת כיום?

ישנם כמה צמתים משמעותיים בחיי שעיצבו את תחומי העניין והמחקר שלי כיום. הראשונה, נעוצה בילדותי, כמי שבאה ממשפחה שירדה מנכסיה כשהייתי בת 14.  הפער בין ההון התרבותי שהיה לנו וההון הכלכלי שחסר לנו יצר מצב שראיתי דברים שאנשים סביבי לא ראו. כך גיבשתי מודעות בגיל צעיר לחוויות חיים שונות של אי שיויון ושקיפות ולכך שבמקרים רבים אנשים ש'יש להם' לא יודעים מה זה כ'שאין לך'.

שנית, את דרכי המקצועית התחלתי כמשפטנית, כשאת לימודיי לתואר הראשון עשיתי במשפטים באוניברסיטה העברית. בחרתי ללמוד משפטים בתואר הראשון מתוך עניין במאבקים חברתיים וזכויות אדם, אך כשהתחלתי את לימודיי התאכזבתי לגלות שתחומים חשובים בעיני כמו החיבור בין משפט וחברה, היסטוריה ותרבות נותרו בשולי המשפט.

בהמשך, כשעבדתי כעורכת דין, פתחתי משרד עצמאי ועסקתי בתיקים מעניינים רבים בעיקר בתחום חופש התנועה של פלסטינים, חופש ביטוי וחופש התאגדות. אבל בתוך עשייה זו גם ידעתי שלא משנה אם ניצחתי בתיק – אני עדיין מפסידה, כי לא הצלחתי לאתגר את מערכת המשפט עצמה. יכולתי לנצח בה רק אם 'אקבל את הכללים' ואת האפלייה המובנית בה.

באותה התקופה, פגשתי את פרופ' יהודה שנהב שהציע לי לחקור את אותה "בירוקרטיה של הכיבוש" שנתקלתי בה בעיסוק היומיומי שלי. הדבר סימן את נקודת המפנה בה התחלתי את התואר השני שלי בסוציולוגיה בתל אביב והתאהבתי בתחום לחלוטין. דרך העולם הסוציולוגי הבנתי שניתן להבין משפט  כתוצר של תהליכים פוליטיים וחברתיים. זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי.

 

בין המוטיבציות השונות למחקר את מדברת על אקטיביזם ושינוי חברתי. מכאן עולה השאלה, איך את רואה את הצומת בין פעולה ומחקר? ומה תפקידנו כחוקרות באקדמיה בשינוי חברתי?

המחקר שלי מראה כיצד אנחנו נעולים "בכלוב הברזל המדינתי" במיוחד בכל הנושא של ניהול אוכלוסייה. אמנם אני יכולה להצביע על איזה מנגנונים צריך לפרק, אבל כשמבינים את הכוח של המנגנונים הביורוקרטיים האלה אז מבינים שמה שצריך לשנות זה את הנהלים הפנימיים עצמם. בעיני מי שרוצה לעשות שינוי במרחב הזה, עדיף שלא רק תכתוב מאמרי דעה ותעשה סרטים דוקומנטריים, אלא יכולה ללכת לעבוד בשירות המדינה ולהיכנס למקומות כמו למשל משרד הפנים ומשרד השיכון ומשרד האוצר. אבל לא רק – גם עבודה קהילתית וחינוכית שהופכת אזרחות ושותפות פוליטית לדבר חי, יחד עם רפורמה אדמיניסטרטיבית מקיפה, יכולים לקדם אותנו לדמוקרטיזציה.

מעבר לכך, לגבי המקום של מחקר כאקטיביזם – אני משתייכת לקהילה של חוקרים המתמקדים במדיניות האימפריה הבריטית שהתובנות המשפטיות והאדמיניסטרטיביות שלה בעלות תרומה משמעותית להבנת תהליכים פוליטיים ולתהליכי דמוקרטיזציה במדינות הפוסט-קולוניאליות. בתוך מחקר זה, מה שהכי מדכא בעיני זה ש'הברור מאליו' של המערכות הללו הוא לפגוע בזכויות. עוד דבר מדכא בעיני הוא הפער בין 'קורבנות הביורוקרטיה' כפי שאני קוראת להם, והביורוקרט "בעל הרצון הטוב".

למשל, קחי את סוגיית הפליטים בארץ, מתקן הכליאה חולות והאלטרנטיבות שמוצעות כיום – בסופו של דבר ההתייחסות של הממסד וכן של ארגונים בשטח כלפי אוכלוסייה זו היא הסתכלות פרקטית צרה על אוכלוסיית הפליטים ככזו שצריך "לטפל" בה. אבל את רואה שיש כל כך הרבה עיסוק בפרקטיקות היומיום שלא חושבים לשאול את השאלות הרחבות יותר המאתגרות על עצם קיומן של הנהלים – וזה בעיני התפקיד של האקדמיה.

 

לסיום, איזה עצות ותובנות יש לך לחוקרים המעוניינים לחקור בתחומים בהם את עוסקת? 

אחד הדברים היותר מעניינים שלמדתי זה שמסמכים הם לא רק התוכן שלהם. מסמכים הם כמו מפה וכשלומדים לקרוא אותם, את צורתם והאופן שבו הם מיוצרים – את ממש מוצאת את 'שביל פירורי הלחם הבירוקרטי'. זאת אומרת שאפשר, כמו בלשים, להתחקות אחרי מוקד של הכוח הפוליטי באמצעות מסמכים. מאידך, אחד האתגרים במחקר עכשווי על ביורוקרטיות הוא בגישה לנתונים שהמערכת מנסה להסתיר. תובנה נוספת שעלתה מהמחקר שלי בתחום הוא שביורוקרטים הם מושאי מחקר מרתקים שחשוב להשמיע את קולם לצד קולם של "קורבנות הביורוקרטיה" ולהשתמש בידע שלהם.

דבר נוסף שאני אומרת לסטודנטים זה שמסמכים הם סימפטום – של תקופה מסויימת, של משא ומתן סביב משהו. הם בעצם מגלמים בתוכם את מה שהיה באותו הזמן שהוביל לכתיבה של המסמך הזה. לכן הדיבור עם הביורוקרט הוא הדרך היחידה לדעת מה קרה שם. את ניגשת לביורוקרט, מגישה לו מסמך ושואלת אז מה הדיאגנוזה, ופתאום מתגלה 'קרחון ענק' של סיפורים וכמיהות ותקוות ואכזבות.

אסכם את דבריה של ד"ר ברדה בתודה על ראיון מעורר מחשבה על חקר ביורוקרטיה,  פוליטיקה והמקום שלנו כחוקרות בשינוי חברתי, ובציטוט של החוקרת הפמיניסטית כריסטין סילבסטר, אשר בעיני מתכתב היטב עם המסרים שהעלתה ברדה על החיבור בין אקטיביזם ואקדמיה, באומרה: "לדעת את העולם ולשנות את העולם הן פעולות בלתי ניתנות להפרדה".[2]

 

דפני ענבר היא סטודנטית לתואר שני בתכנית ללימודי מחקר במחלקה ליחסים בינלאומיים. בוגרת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ואנתרופולוגיה-סוציולוגיה.

 

[1] יעל ברדה, הביורוקרטיה של הכיבוש: משטר היתרי התנועה בגדה המערבית, 2006-2000 (ירושלים: ון ליר, 2012), עמ' 8.

[2] Sylvester, C. (2013). The Elusive Arts of Reflexivity in the ‘Sciences’ of International Relations. Millennium-Journal of International Studies, 41(2), 309-325.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

דברי הספד לפרופ' בועז שמיר ז"ל

מאת: מיכאל שלו וורד וינסקי-סרוסי

דברי הספד לפרופ' בועז שמיר ז"ל

קרא עוד

פרופסור מיכאל שלו

הצטרפתי למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה לפני 34 שנים, שנה אחרי בעז. שנינו גויסנו ע"י פרופ' רבקה בר-יוסף במטרה לחזק את תחום העבודה והרווחה, והלכנו דרך מאוד ארוכה ביחד. באוגוסט השנה, בפעם האחרונה שהתכתבנו לפני שבעז שיתף את חבריו הקרובים במחלקה בבשורה המרה על מחלתו, התכתבנו על תוכניתיו לעתיד. בעז כתב שהוא נוטה לקחת שנת שבתון ואחריה לפרוש לגמלאות, אבל הוסיף "אני דוחה את ההחלטה, כי עדיין לא ברור לי מה יקרה אחר כך". כמה שגם הוא, וגם אנחנו, לא ידענו מה יקרה אחר-כך!

בעז הגיע רחוק באוניברסיטה, וכהן גם כראש מחלקה וגם כדקן הפקולטה. הוא היה אדם שכולם כיבדו את דעתו וחפשו את עצתו. כי כלם הבינו וראו ש"היה לו את זה". ומה זה "זה"? חכמה ויושר.

הפילוסופית ננסי פרייזר טוענת שבני האדם נאבקים על שני דברים: חלוקת משאבים, והכרה. המשאבים יכולים להיות כסף או כח. יש באקדמיה כמה אנשים צנועים ולא כוחניים, אבל רובם לא מגיעים רחוק. במידה וכן, הצניעות נוטה להיות מלאכותית. אבל הצניעות של בעז הייתה אמיתית, וזו גם הסיבה שהיה שכל כך קל לתת לו גם כבוד וגם סמכות. ההצלחה שלו, הכח וההכרה שהוא קבל לידיו לא עלו לו לראש.

דוגמא לצניעות שלו : לי אישית נודע על המעמד המוביל שלו בתחום המחקר שלו בעולם דרך פליטת פה שלו. לפני כשנתיים הוא ספר לי שהוא בדיוק חזר מנסיעה לחו"ל והוסיף בטון של בן אדם שמופתע וקצת נבוך-[אבל בכל זאת נחמד לו] שהסיבה שהוא נסע הייתה שהוא קבל פרס למפעל החיים שלו כחוקר מנהיגות. עוד הרבה על המנהיגות האינטלקטואלית והאנושית של בעז למדתי דרך בלוג שהוקם כשבוע לפני מותו על ידי חברות וחברי קהילת המחקר בחו"ל.

בנוסף לפרדוקס של צניעות מול השפעה ומוניטין, ראיתי גם פרדוקס אחר אצל בעז, שאותו אפשר לכנות "שני בעזים", הקר והחם. בעז שמר על פרטיות ודיסטאנס, וכתוצאה מכך היה אפשר לטעות ולפרש אותו כבן אדם קר באופיו. אלה שהכירו אותו ידעו כמה שזה לא היה נכון. הרושם של המרחק ושל הקור נבע אולי מזה שבעז היה בן אדם מאופק ואפילו ביישן, וגם מאוד אנליטי ומדויק בהתייחסות שלו לבעיות, הן בנושאים מקצועיים והן ברמה של המחלקה או הפקולטה. אבל כאשר הגיע הזמן להעיר הערה או להציע עצה על נושאים מאוד אישיים ואפילו כואבים, הוא לא היה מהסס לדבר על זה ובצורה הכי ברורה, ובכך חשף את הרגישות והאכפתיות שלו.

להרבה מאתנו, סטודנטים, עובדות ועובדי הסגל האקדמי והמנהלי, התברר והתגלה הצד הזה הרגיש והנוגע ברגשות של אחרים. זו אחת הסיבות שכל כך הרבה אנשים העריכו ואהבו את בעז.

אני רוצה לסיים במכתב שכתבתי לבעז לפני פחות משבוע לפני מותו.

בועז יקר,

 לכבודך אני כותב בעברית. ויש סיבה טובה. אחד המעשים היפים שלך, שהשאיר עלי רושם ולא נשכח, היה שנתת לי את ספרו של יצחק בן נר “ארץ רחוקה” כמתנה, אם אני לא טועה זה היה לרגל קבלת הקביעות. כמו כל דבר שאתה עושה, בחרת את המתנה בחוכמה, כקישור אלגנטי בין העבר הניוזילנדי שלי וההווה הישראלי. אלא שמה לעשות, אפילו חוכם גדול כמוך לא היה יכול לנחש שלמרות שאני מדבר את שפת המקום לא רע, תמיד היה לי יותר קשה לקרוא, ובדברים כאלה אני עצלן בלתי נסלח. לדאבוני הרב אני עד היום עדיין לא קראתי את הספר. אבל זה אף פעם לא מאוחר לתקן, לא? אני הזמנתי עותק של הספר (האוריגינל שאתה נתת לי בטוח נמצא אי-שם בבית ברמת גן, אבל לא הגיע איתי לדירה ששכרתי בירושלים). בזמן שאני נהנה מקריאה (איטית) של הספר ומתקן את פספוס העבר, אני מתכוון לחשוב עליך, על כמה שאני מעריך ומחבב אותך, וגם על אהבתך לספרות (בייחוד לרומנים בלשיים – הגילוי הנפלא של הסמינר המחלקתי המדהים בו אתה ורבקה התבררו כמומחים ומשוגעים לז’אנר). בינתיים שולח לך חיבוקים חמים.

 מיכאל

 

פרופסור ורד ויניצקי- סרוסי

שלום, שמי ורד ואני דקנית הפקולטה למדעי החברה – פקולטה שבעז עמד בראשה בין השנים 2005-2009. אני גם חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שבעז היה חבר בה שלושים וחמש שנים. אנחנו הולכים אחורה לא מעט שנים.

 איך אומרים הספד על אדם שלא רצה שיכתירו לו כתרים, שלא הרגיש בנוח במקומות גבוהים, שהיה מת אם היה שומע מה שאנחנו עושים לו עכשיו, שלא ביקש מה שלא הגיע לו, וגם מה שהגיע תמיד הסביר שלא מגיע לו בעצם?   

אני לא מתכוונת לספר לכם כמה גדול היה במחקר. אני לא אקריא לכם את קורות החיים שלו המקצועיים שעשירים הם מאד– אבל אני מקווה שכל מי שנמצא כאן והוא לא מהמעגל האקדמי יודע שהוא היה ענק בתחומו – בתחום של לימודי המנהיגות. ולשמחתי המרחב המקצועי שלו הכיר בכך – ויעידו על כך הפרסים שקיבל, דוקטור לשם כבוד בשוויץ, פרס על מפעל חיים ובטח יש עוד ואני פשוט לא יודעת כי בעז כמו בעז לא סיפר. כי בעז הצניע לכת. לא שהוא לא אהב אוכל טוב ויין טוב וגם את עשן המקטרת אבל הוא הצניע לכת בדברים החשובים.   

מאז שאני בתפקיד מדי פעם אני רואה מכתבים לקידומים שבעז כדיקן כתב, דוחות של ועדות מקצועיות שחיבר, דוחות קריאה על מאמרים של מועמדים ומועמדות לקידום, הצעות לשיפור הארגון שיהפכו אותו לאנושי יותר, לכזה שהוא בגובה אדם, כמו בעז. ותמיד תמיד תמיד הכתיבה היא בעז – ומה זה אומר? קודם כל זה אומר מעט, שניים שלושה עמודים ממצים, לא צריך יותר, בהירים, ישר ולענין, נטולי סופרלטיבים, במינון הנכון.   

אני זוכרת שלפני שנתיים, די עם היכנסי לתפקיד, באנו סגני ואני למחלקה לסוציולוגיה כדי לשכנע את החברים להיכנס למהלך אסטרטגי מסוים – יום אחד יהיה לך תואר שני – קראנו לו. בעז לא השתגע מהרעיון. ככלל, הוא היה איש זהיר, יש שיאמרו קצת שמרן, הוא חקר ארגונים ולבטח שכח את מה שאנחנו עוד לא למדנו על הארגון שבו אנחנו עובדים. כך או כך, הדיון נערך – ולקראת סופו, כמו תמיד, אנשים חיכו לשמע מה יש לבעז לומר, כי זה היה המהלך הטבעי, לשמוע את קולו של ההיגיון, את קולו השקול, ובעז, כמו בעז, אמר "תקשיבו, קודם כל שיניתי את עמדתי, ואני תומך, וחוץ מזה, תראו איך הם מתלהבים. אז רק בשביל זה צריך לנסות".  והמחלקה תמכה, וניסינו.   

בדיון אחר, לפני שנים, שגדי ארגן על הוראה במחלקה, אני זוכרת אותנו מדברים על ההנהלה ועל המבוגרים, ובעז כמו בעז, הסתכל מסביב ואמר "אנחנו המבוגרים, ואנחנו ההנהלה'. במילים אחרות, קחו אחריות – תהיו מבוגרים, לטוב ולרע.   

אז בעז היה ספקן גדול, רפלקסיבי עוד לפני שהמציאו את המונח הזה, מעיז לשנות עמדה (לא בדיוק מאפיין של הארגון) ואפילו להודות בטעויות (בטח לא מאפיין של הארגון).

 אבל לבעז גם היה צד רווי הומור – בשנים שבהם נלחמנו על זכותינו למזגן במשרדים (כי בירושלים אף פעם לא חם, רק קר), נאלצנו לכתוב מכתבים להנהלה כדי לשכנע אותה שאנחנו חייבים מזגנים. האגדה מספרת שבעז כתב מכתב נוגע ללב על כך שכל כך חם לו שהוא נאלץ לשבת נטול חולצה במשרד ושזה לא מכבד את הארגון. יש לי הרגשה שזה מה שעשה את ההבדל.  

 ואם תרצו דוגמה אולטימטיבית לכל מה שאמרתי – כי הרי בעז גם היה אמפיריציסט זהיר – הרי הכל נמצא במייל שהוא שלח לנו בערב ראש השנה – ואני מבקשת להקריא אותו – וכך כותב לנו בעז  

 " העיתוי ממש לא טוב, אך לאור העובדה שעוד מעט יתחילו לרוץ שמועות, אני מרגיש צורך לעדכן אתכם על מצבי מבלי לדחות את העדכון.  

ככל הנראה יש לי סרטן בלבלב עם גרורות בכבד, מחלה שאינה מומלצת למי שתוחלת החיים עומדת בראש מעיניו.  

עוד לא הגעתי לשלב של חשיבה על טיפולים. אבחן כמובן את כל האפשרויות, אך ככל הנראה כל מה שיהיה לרופאים להציע לי זו כימותרפיה שיכולה לעתים לעכב את התפתחות המחלה ולהאריך את החיים קצת ולעתים גם להקל על סימפטומים מסוימים.

אני רואה את המציאות נכחה. יחד עם זאת, איני חווה את המצב כטרגדיה. היו לי חיים טובים מאד, חוויתי את כל החוויות המשמעותיות והצלחתי די טוב בתחומי החיים השונים. גם אין לי כל פחד מפני המוות. לכן, אשמח אם תוכלו לפחות חלקית לאמץ את גישתי, לא להיבהל יותר מדי, לא לרחם עלי, ולא להרגיש אי נוחות במגעים עמי. עד כה, פרט לכאבים לא חזקים באזור הכבד, איני סובל ואני מתפקד כרגיל בכל המישורים. אני כמובן מקווה לא לסבול יותר מדי בעתיד ולא להסב סבל ממושך לבני משפחתי.

שתהיה לכולכם שנה טובה. אני ממש מתכוון לזה,  

בעז"   

על כך כתבתי לו חזרה: " אני מורידה את הכובע בפני העוצמה, היושרה, הניקיון, הבהירות, החדות, המינימליזם, כבוד האדם וחירותו שיש בטקסט ששלחת לנו.

אני רוצה מאד להודות לך על השיתוף, ולומר ששנים אני כבר קוראת לך the voice of reason וגם הפעם — באתגר האולטימטיבי — אתה כזה. קולו של ההיגיון".   

ועל זה מה יכתוב בעז?   

"ורד (ברשותך אענה לך אישית),

תודה על המילים הטובות, שאני בוחר לקבל כמתנות בנסיבות הנוכחיות, פרט לעניין העוצמה שלגביו יש לי ספיקות"

אתם הבנתם את זה?

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הנביא ועירו – על שלמה סבירסקי והסוציולוגיה הישראלית

מאת: אורי רם

דברים שנישאו במליאה להוקרת עבודתו של שלמה סבירסקי בתאריך 19 בפברואר 2013, בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית.

רק חוקרי חברה בודדים בישראל יכולים להציג מפעל חיים דומה בהיקפו, בחדשנותו ובחשיבותו לזה של שלמה סבירסקי. כבר בשנות השבעים המאוחרות והשמונים הראשונות, עת היה מרצה צעיר וחדש באוניברסיטת חיפה, היה סבירסקי הרוח החיה בקרב קבוצת "מחברות למחקר ולביקורת״ (יחד עם דבורה (דבי) ברנשטייןהנרי רוזנפלד ודבורה קלקין-פישמן);  קבוצה שזעזעה את אושיות מדעי החברה בישראל ושינתה אותם לבלי הכר.[i] גילוי נאות – היכרותי עם שלמה החלה אז: את השיעור הראשון שלי בסוציולוגיה פוליטית למדתי אצל שלמה סבירסקי, ומאז ואילך אני רואה עצמי כתלמידו.

קרא עוד

משלמה למדתי מהי סוציולוגיה ביקורתית ובמיטבה. אציין כנקודת מוצא דווקא ספר מוקדם, קטן וכמעט נשכח שלו: קמפוס, חברה ומדינה: על תודעה פוליטית חברתית של סטודנטים בישראל  (מפרש, 1982). היה זה ניתוח שיח, שבאמצעותו פיתח סבירסקי את ההבחנה בין תודעה ממסדית – הוא קרא לה תודעה של "מנהלים" – ובין תודעה ביקורתית. לטעמי אלה דברים שיורדים לעומקה של בעיית מה שמכונה "השיח החברתי" בישראל כיום, גם אחרי – ואולי במיוחד אחרי – המחאה החברתית:

 "ה'מבקרים' רואים את החברה הישראלית בת ימינו כמכלול. […] ה'מנהלים' לעומת זאת חסרים נקודת תצפית כזאת: הם מקבלים את הקיים כפי שהוא ואינם חותרים לשינוי […] המציאות החברתית מצטיירת להם לא כמכלול, לא כתמונת נוף פנוראמית, אלא כסדרה של עצמים שבהם הם נתקלים […] הם אינם רואים מבנה חברתי כולל אלא מגוון של קבוצות, ארגונים ומוסדות. הם אינם רואים כיוון התפתחות כללי אלא סדרה של בעיות מוגבלות ומתוחמות שיש להתמודד איתן במידה שהן צצות. הם גם רואים את תהליך השינוי החברתי לא כניסיון של קבוצות או תנועות רחבות לשנות את תבנית הנוף החברתי, אלא כתהליך של 'טיפול' של החברה בבעיות שונות שבהן היא נתקלת." (שם, עמ' 64).

 סבירסקי הוביל את המהפכה הפרדיגמאטית, שבה שונה סדר היום המושגי והמחקרי של הסוציולוגיה הישראלית – מפרדיגמה של מודרניזציה, המניחה הרמוניה בתהליכי פיתוח המונחים מן המרכז, לפרדיגמה מרקסיסטית, הבוחנת את  האינטרסים הנוגדים של קבוצות שונות בתהליכי פיתוח כלכלי ולאומי.[2] ה"אני מאמין" שהכריזו הוא וחבריו בדבר המערכת של ה"מחברות" נשאר שריר ותקף עד היום:

 "אנו מוציאים את המחברות במגמה לתרום לניתוח של דיכוי, אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית, ולהבנה הסיבתית של תופעות אלה. […] כאנתרופולוגים וכסוציולוגים אנו מבקשים ליצור במחברות במה לזרם ביקורתי המתנגד לשיטות הפוזיטיביסטיות ולתפיסות ה"ניטרליות" השכיחות במדעי החברה. גישות אלה מהוות, לדעתנו, מכשול להבנת המציאות החברתית, ולכן אף לשינויה" (דבר המערכת, מחברות למחקר ולביקורת)

אף שמים רבים זרמו מאז בסוציולוגיה הישראלית ובמדעי החברה  בכלל – המהפכה הפרדיגמאטית הזאת הייתה פריצת הדרך שסללה את הדרך לביקורתיות, לפריחה ולגיוון שמתחוללים במדעי החברה מאז.

 ברמת הדיון האקדמי והציבורי, סבירסקי "הוציא מן הארון" נושא שאסור היה לדבר עליו בחוגים מהוגנים – אפליה מבנית המתקיימת בישראל כלפי המזרחים (שעד השינוי הטרמינולוגי שטבע סבירסקי נקראו "עדות המזרח"). בספרו פורץ הדרך משנת 1981 – ספר שהשפיע על דורות של פעילים ושל חוקרים  לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות (ברירות, 1981) הוא הראה כי התוצאה בפועל של המדיניות הקרויה קליטת עלייה, ובסוציולוגית אינטגרציה – קליטה בעיירות פיתוח, מדיניות הטיפוח בחינוך וכיו"ב – היא הפוכה מן הכוונות המוצהרות (אבל היא תוצאה מתחייבת של התכניות שהופעלו, ואינה בבחינת "כישלון" שלהן). במקום להבטיח שוויון, יצרה המדיניות את המצב הנחות של המזרחים, ואף המשיכה ושעתקה אותו. המזרחים לא הגיעו לישראל "נחשלים" וכאן התקבלו בתכניות מקדמות, טען סבירסקי, אלא להפך – הם "נוחשלו" בישראל – עוד חידוש טרמינולוגי משלו – וכאן הפכו אותם למעמד עובדים. אם כן, סבירסקי העלה על סדר היום את הנושא המזרחי, ובאופן מחודד יותר, את הטענה כי אין מדובר כאן ב"פיגור" מיובא, אלא ב"נחשול" תוצרת הארץ. הוא סיפק פירוש מעמדי למצב זה, וקבע כי לא בתרבות מסורתית מול תרבות מודרנית מדובר כאן, אלא במעמדות-עדות הנוצרים תוך המפגש ביניהם.

בשני המישורים – במישור המחקר האקדמי ובמישור השיח הציבורי  — סבירסקי הלך כחלוץ לפני המחנה, ועל כך שילם מחיר יקר: שמואל (נח אייזנשטדט) הכריז מלחמה על שלמה (סבירסקי).

 הצמרת הממסדית והלאומית של הסוציולוגיה דאז החליטה כי המחיר על הפגיעה בקודש הקודשים הלאומי של "קליטת עלייה" ובקודש הקודשים הסוציולוגי של "מודרניזציה" הוא הוצאה מן האוניברסיטה. ובתנאים דאז סבירסקי מצא את עצמו מחוץ למערכת האקדמית כולה. לא היעדר הישגים אקדמיים מנע את קידומו באוניברסיטה – אלא להפך. דווקא הישגיו עמדו לו לרועץ.

 להזכירכם, זה אירע לפני שתנועת ש״ס קמה בשנת 1984 והפכה לדגל את המזרחיות (או את הספרדיות, בלשון המקובלת על עסקניה), וחמש עשרה שנים לפני שקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-1996. ואם חשבתם שהסוציולוג הראשון שעסק במזרחים, שטבע את המושג, שפיתח את הפרספקטיבה הביקורתית ושנדחק בגלל זה מהממסד האקדמי, קיבל סוף סוף במאוחר את ההכרה המגיעה לו – טעיתם. הגל החדש של האינטלקטואלים של המזרחיות בשנות התשעים בחר בפרספקטיבה הפוסט-קולוניאלית והרב-תרבותית, שהתמקדה בזהות המזרחית והגדירה את עצמה במונחים השוללים הן את הסוציולוגיה הלאומית של המודרניזציה הן את הסוציולוגיה הביקורתית המעמדית.

 וכך, הסוציולוגים של המעמד המשיכו להיות חסרי מעמד.

כל אדם אחר היה נשבר ומתייאש ומחפש לעצמו זירה אחרת, תעסוקה אחרת. אבל לא שלמה. מתוך יושרה אינטלקטואלית בלתי מתפשרת, ומתוך כוחות נפש בלתי מצויים שהוא ניחן בהם, הוא הצליח לא להישבר ולא לוותר, ולהמשיך במפעלו האקדמי והחברתי; זאת ללא כל סיוע מוסדי, תוך שהוא ואשתו ברברה סבירסקי  — צבת בצבת עושים: מייצרים את הכלים לפעולתם, תוך שהם מפתחים את התכנים המחקריים והביקורתיים של עבודתם. הם פיתחו "סוציולוגיה ציבורית" – סוציולוגיה שנעשית עם ציבור ובעבור ציבור – הרבה לפני שזו קיבלה את הכותרת הזאת בנאום נשיא האגודה הסוציולוגית האמריקנית מייקל בוראווי בשנת 2004.[3]

 בנוגע למושג סוציולוגיה ציבורית, להזכירכם בסוגריים, בוראווי מבחין בין ארבעה צדדים של העשייה הסוציולוגית: המקצועני-מדעני, הביקורתי, היישומי (policy studies) והציבורי. אחד המאפיינים של עבודת חייו של סבירסקי הוא אי-הוויתור על אף אחד מצדדים אלו. עבודתו מבוססת על נתונים בדוקים ומעובדים, אך זאת תוך בחינה ביקורתית מתמדת של מערכת המושגים והפרקטיקות המדעיים וביקורת עליה. ככל שעבר הזמן העמיקו בעבודתו גם שני ההיבטים האלה: עבודה עם ציבור ובעבור ציבור; ובחינה ביקורתית של המדיניות הציבורית.[4]

כלי סוציולוגי-ציבורי אחד כזה שהפעילו ברברה ושלמה סבירסקי היה ההוצאות לאור "מפרש", ובהמשך "ברירות". היו אלה הוצאות פרינג' – כן, הרבה לפני רסלינג — אשר פרסמו – כאשר היה זה "בלתי מקובל" – ספרים משל מחברים פלסטינים, משל אינטלקטואלים מזרחים בלתי מוכרים אז, ומשל סוציולוגים ביקורתיים צעירים דאז, ובכללם הספר החברה הישראלית – היבטים ביקורתיים (בעריכת אורי רם, 1995), הכולל גם מבחר מאמרים מן ה"מחברות".

 עוד כלי כזה שיצרו הסבירסקים היה העמותות הל"ה, ובהמשך קדמה, שתי עמותות שמטרתן מאבק לזכויות ההורים והתלמידים במערכת החינוך, ונגד האופן שבו מערכת החינוך "ממסללת" את התלמידים באופן מעמדי ואתני. זאת בהתאם לניתוח פורץ הדרך הנוסף שהציע סבירסקי בעוד ספר שקנה לו מעריצים ואף אויבים רבים: החינוך בישראל מחוז המסלולים הנפרדים (1990, ברירות). בספר זה קבע סבירסקי: "מערכת החינוך מילאה תפקיד חשוב בגיבוש המבנה המעמדי של החברה הישראלית, מאז ניתנה בידי מערכת החינוך הציונית-אירופית מתקופת היישוב השליטה על חינוכם של היהודים שהגיעו מארצות ערב, ושל הערבים הפלסטינים שנותרו בתחומי מדינת ישראל לאחר המלחמה ב-1948. […] אחד המאפיינים הבולטים ביותר של מערכת החינוך בארץ הוא חוסר האוניברסליזם שלה. בישראל אין 'בית ספר ישראלי'; יש 'בית ספר של מבוססים', 'בית ספר של טעוני טיפוח', 'בית ספר ערבי'. ההבטחה שהייתה גלומה בחוק חינוך חובה ובחוק חינוך ממלכתי, של מתן חינוך מודרני לכול, לא קוימה, שכן המדינה בישראל לא הקימה מערכת חינוך אחת, שווה לכל נפש, אלא שימרה בדרכים שונות, קווי הפרדה היסטוריים, הגם שבלבוש חדש."

 כלי אחר המייצר סוציולוגיה ציבורית וסוציולוגיה יישומית הקימו הזוג סבירסקי ב-1991 עם עמיתים נוספים: עמותת אדווה, העוסקת במחקר ובסנגור בנושאי מדיניות חברתית ואי-שוויון בישראל. כמו בשנות השמונים, כאשר הקדים במחקרו את ההתעוררות המזרחית, כך בשנות האלפיים הקדים סבירסקי במחקרו את התעוררות המחאה החברתית. את הדוח הראשון על מצב מעמד הביניים פרסמה עמותת אדווה עוד לפני המחאה של שנת 2011. אחד המפעלים החלוציים – שוב – שיזם סבירסקי הוא פרויקט ניתוח תקציב המדינה – נושא שאיש לא נגע בו לפניו מנקודת ראות של הסוציולוגיה הפוליטית והכלכלה המדינית של אי-השוויון. נוסף על עבודת סנגור על קבוצות חברתיות כמו נשים, קשישים, אתיופים, בדואים ועוד ועוד, סבירסקי ועמיתיו במרכז אדווה מפרסמים מחקרים, דוחות, קובצי נתונים וניירות עבודה, שרבים מהם הופכים לכותרות בעיתונות עם פרסומם. אזכיר רק את סדרת החוברות אי-שוויון ואת סדרת החוברות תמונת מצב חברתית.

ובד בבד ממשיך גם יבול המאמרים והספרים שסבירסקי מפרסם באיכות עילאית ובקצב מעורר השתאות, ביניהם תקציב המדינה: מה עושים עם הכסף שלנו (2004); מחיר היוהרה: הכיבוש – המחיר שישראל משלמת (2005); זרעים של אי שוויון (2005).

 אין כל אפשרות לדון כאן אפילו במקצת עבודתו של שלמה סבירסקי. כיוון שכך, אתקרב לסיום עם מובאה מדבריו שלו, המאפשרת הצצה חטופה אל הדרך המקורית והביקורתית שבה הוא חושב סוציולוגית. בחרתי בדברים שנשא על המושגים "פריפריה" ו"פער": "אינני אוהב את המושג 'פריפריה'. אני מעדיף את השמות המפורשים של מה שעומד מאחוריו: ערבים. מזרחים. כפרים לא מוכרים. תעשיות לואו-טק […] המושג פריפריה מאפשר לנו להתמודד ביתר קלות, ביתר רוגע, עם מציאות לאומית, מעמדית, עדתית, שהיא לעתים קשה ביותר. כמו כן הוא בבחינת דה-פוליטיזציה של הדיון בסוגיות של פיתוח, שוויון, חלוקת משאבים […] היופמיזם הזה מזכיר לי יופמיזם אחר שנכנס לשימוש לפני הרבה שנים: 'פערים'. מושג שהיה חביב הן על ההנהגה הפוליטית והן על 'המומחים לענייני עדות'. בארץ אף פעם לא אהבו את המושג מעמד, למרות העבר הסוציאליסטי כביכול. לא רצו לדבר על חלוקת עבודה מעמדית בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים, אז דיברו על פערים (פערים היה גם הוא מושג מרגיע, כי הוא כיוון לאפשרות של צמצום, של סגירה). […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא מגלם בתוכו הסבר לאי-שוויון: מרחק מן המרכז. זה מרגיע כי כאילו מובן מאליו שמי שרחוק מהצלחת מקבל פחות. מרגיע כי מרחק הוא לא מעשה ידי אדם, אלא עובדה גיאוגרפית. מרגיע כי מרחק גיאוגראפי אינו מעורר דימויים של אי-שוויון, של קונפליקט, של אי-שקט. […] המושג פריפריה מרגיע כי הוא לא רק מגדיר בעיה, הוא גם מגלם בתוכו פתרון פשוט: כשם שהבעיה היא מרחק מן המרכז, הפתרון מצוי בהתקרבות למרכז. למשל, תכנית 2015 לפיתוח הנגב. או כביש 6. או כבישים נוספים. כאילו שכבישים הם הבעיה. המושג פריפריה מרגיע, גם כי הוא מציב מרכז שכל עיקרו מיקום גאוגראפי. תוך כדי כך המושג מסייע לטשטש את העובדה שההפרדה והאי-שוויון בפריפריה נקבעים במידה רבה במרכז, מלמעלה, באמצעות מדיניות קרקעות לאומית, אזורי עדיפות לאומית, מדיניות פיתוח כלכלי בלתי שוויונית, מדיניות ביטחון." (התפרסם באתרהעוקץ ב-9 בנובמבר 2011).

לסיום, את מיקומו מחוץ לזירה האקדמית הממוסדת הפך סבירסקי לנקודת תצפית ארכימדית על הנוף החברתי, כלשונו. זוהי נקודת ראות כוללת, עצמאית ומקורית על החברה בישראל, כשהוא ממשיך לשאת את המשא בלי לקרוץ ימינה או שמאלה, בלי לאמץ אפנות חולפות, בלי להתפשר על העיקר – וכך הוא טיפס והגיע חזרה בדרכו שלו אל פסגת המקצוע, ושוב, בלי ברכת הממסד המקצועי. יש בישראל עוד חוקרי חברה מעולים, אבל שלמה סבירסקי מיתמר כנביא בעירו – נביא שגורש  מעירו על שהקדים והתריע על עוולות חברתיות, שעה שמדעני חברה אחרים – כוהנים בעירם – לא ראו או לא רצו לראות, ולא העזו לדבר. הגיע הזמן שעירו של סבירסקי – הקהילה הסוציולוגית – תגמול לו ולו במעט מן ההוקרה שהוא ראוי לה.[5]

 


[1] ראו ארז וייס, "מחברות למחקר ולביקורת", חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, בעריכת עדי אופיר. הוצאת ון ליר או הקיבוץ המאוחד, עמ' 311-301.

[2] ראו: Uri Ram, 1985. the changing agenda of Israeli sociology: theory, ideology and identity. SUNY Press.

[3] ואזכיר בהקשר זה גם את מפעלו ממשיך המסורת המשפחתית של אחד מבניהם של הזוג סבירסקי – איתי סבירסקי, ממקימי הארגון "כוח לעובדים".

[4] Michael Burawoy, 2004. "For Public Sociology". http://guru.asanet.org/images/members/docs/pdf/featured/2004Presidential...

[5] על ההבחנה בין כוהן ונביא בסוציולוגיה ראו: Robert W. Friedrichs . 1970. A Sociology of Sociology. New York & London: Free Press, 1970.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ריבוי מודרניות: קווים למחשבתו הסוציולוגית המאוחרת של ש"נ אייזנשטדט

מאת: שלמה פישר

תלמידים במחלקות לסוציולוגיה בישראל מכירים, אולי,  את העבודה של שמואל נח אייזנשטדט על החברה הישראלית, ובעיקר על קליטת עלייה משנות החמישים של המאה שעברה (אייזנשטדט 1952), וכן את ספרו על החברה הישראלית (אייזנשטדט 1966). אולם הרבה פחות ידוע על עבודותיו במחקר סוציולוגי כללי – על אימפריות ומודרניזציה, וחקר השוואתי של ציוויליזציות, דורות ועוד. ברשימה זו אני מתייחס לפרדיגמה התיאורטית האחרונה שהציע אייזנשטדט, שנעשתה מוקד התעניינות ועוררה דיונים בין-לאומיים באירופה, בהודו, בסין, ביפן ובאמריקה הלטינית – "ריבוי מודרניות" ( Eisenstadt 2000  אייזנשטדט 2010). ברצוני להתחקות בקיצור נמרץ אחרי התפתחות פרדיגמה זו, ובעזרתה לתת תמונה של דור שלם של מחקר וניתוח סוציולוגי אינטנסיבי.

קרא עוד

הפרדיגמה של ריבוי מודרניות התפתחה בשני מסלולים: הראשון – דרך המושג של  "הפוסט-מסורתי"; והשני – דרך הפרדיגמה של "עידן הציר".

מושג הפוסט-מסורתי  (Eisenstadt 1973) צמח מתוך ביקורת על התיאוריות הקלאסיות של המודרניזציה, שהדגישו את מידת הבידול החברתי ושינויים מבניים וסוציו-דמוגרפיים אחרים כגון עיור ותיעוש. גישה זו הולידה את הציפייה שככל שחברות ייעשו מודרניות יותר, כך הן ייעשו דומות יותר זו לזו.

אייזנשטדט ואחרים ביקרו תיאוריות אלו על בסיס  התפתחויות בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, שהראו שהתפרקות המסגרות המסורתיות ועלייה במדדים המבניים או הסוציו-דמוגרפיים, לאו דווקא הובילו לצמיחה של חברה מודרנית מתפקדת. עם זאת, יש מדינות, כמו יפן, שצלחו מודרניזציה מוצלחת מאוד בחסות סמלים ומוסדות מסורתיים. טענות אלו השתלבו עם תצפיות שהראו שבפועל, חברות שעוברות מודרניזציה מציגות שוֹנוּת גבוהה מאוד בתבנית המוסדית שלהן ואינן נענות לציפייה של התכנסות לדגם אחד.

כדי לתת מענה לבעיות אלו טען אייזנשטדט שגם אם הסמלים והמנהגים המסורתיים נעלמים בתהליך מהפכני או במודרניזציה חריפה, עדיין נשמרות אוריינטציות תרבותיות רחבות המעצבות את הסדר המוסדי, בייחוד את הסדר הפוליטי ואת הסדר הריבודי. כך הצביע אייזנשטדט על המשכיות חזקה של הדפוסים של רוסיה הצארית בעידן הקומוניסטי, למרות חיסולן של המלוכה והאריסטוקרטיה הרוסית המסורתית. כמו כן, הוא הצביע על דפוס שונה שאפיין את מערב אירופה, הן הפיאודלי והן המודרני. הדפוס הרוסי מתאפיין במרכז פוליטי אחד שבתקופה המסורתית שכן במונרכיה (בצאר) ובביורוקרטיה הגבוהה, ובעידן הקומוניסטי שכן בהנהגת המפלגה ובביורוקרטיה הגבוהה. בדפוס זה, המרכז חודר מצד אחד לפריפריה ומשתלט עליה כדי לגייס משאבים וליצור מחויבות ליעדיו, ומצד שני הוא מונע מהפריפריה, בכוח ובאלימות, להשפיע עליו. לעומת זאת, מערב אירופה – גם הפיאודלי וגם המודרני – התאפיין במחויבות גבוהה הן של המרכז והן של הפריפריה למטרות ולערכים משותפים ולחדירה הדדית ביניהם, וכן במרכזים פוליטיים ואוטונומיים רבים שהיו מכוונים לא רק לשאלות של גישה למשאבים וטובין, אלא גם לעיצוב הערכים והמבנה של החברה כולה.

האוריינטציות התרבותיות העומדות "מאחור" ומעצבות את ההסדרים המוסדיים והחברתיים הם, לפי אייזנשטדט, משני סוגים: (א) קוסמיות או קיומיות; (ב) חברתיות. הסוג הראשון כולל הנחות בדבר קיום האדם ביקום והיחסים שבין העולם הנתון הארצי לעולם שמעבר. למשל אם יש רצף או פער, איך מאורגן הזמן (מעגלי או ליניארי), ואיזו הערכה יש לתת לנתונים פרימורדיאליים, קמאיים, כמו צבע עור או מגדר. הסוג השני, ההנחות החברתיות, מתייחס לשאלות כמו היררכיה מול שוויון, דגש על הפרט או על הקולקטיב, וסדר מול ספונטניות וחופש. מאחורי מבנה תיאורטי זה עומדת טענה מטא-תיאורטית:

מה שמעצב ואף יוצר חברה, ובין היתר קובע את גבולות הקולקטיב, את דפוסי הסמכות וההיררכיה, את הגישה למשאבים ואת אופן זרימתם ועוד תהליכים שנותנים לחברה את התצורה ואת האופי שלה, הם אינם הגורמים המבניים או הסוציו-דמוגרפיים (וודאי לא שיקולים פשטניים של כוח), אלא גורמים סובטיליים ועמוקים בהרבה: חזונות והנחות, בעצם,הכרעות קיומיות, לגבי ההיבטים הראשוניים ביותר של הקיום האנושי. חמוש באפראט תיאורטי הולך ומתפתח, ביצע אייזנשטדט את המחקרים ההשוואתיים הידועים ביותר שלו, ביניהם המחקרים על החברה היפנית.

המעבר מהפוסט-מסורתי לריבוי מודרניות התרחש כאשר אייזנשטדט אימץ לתוך הניתוח שלו את התובנה של אריק פוגלין (Voegelin) על האופי הדתי-הטרודוקסי של הפוליטיקה האידיאולוגית המודרנית. על פי פוגלין (1952), המודרנה מתאפיינת בהנחה שאפשר להשיג מימוש דתי אולטימטיבי על ידי הבניה פוליטית וחברתית בעולם הזה. אימוץ תפיסה זו הביא את אייזנשטדט לתובנה שצלע חשובה של המודרנה היא תנועות ומגמות טוטליסטיות, ואחר כך טוטליטריות, המתיימרות לפתור את הדילמות המרכזיות של הקיום האנושי: בראש ובראשונה, איך לסדר את היחסים בין העולם הנתון הגשמי לעולם שמעבר, והדילמות החברתיות בדבר שוויון והיררכיה וסדר וספונטניות.

הפרדיגמה של ריבוי מודרניות המשיכה להתגבש תוך כדי התכתבות עם שתי התפתחויות שאפיינו את שני העשורים האחרונים של המאה העשרים: עליית הדת הפוליטית והפונדמנטליסטית מצד אחד, ו"הגל השלישי" של הדמוקרטיזציה מצד שני (Eisenstadt 1999a; Eisenstadt 1999b). הניתוח של אייזשטדט הדגיש את הדמיון היסודי שבין תצורת הפעילות של הדת הפוליטית הפונדמנטליסטית ובין הפוליטיקה האידיאולוגית המודרנית, כמו שהופיע בתנועות הקומוניסטיות והפשיסטיות. שתיהן מכוונות לתפיסת המרכז הפוליטי של החברה ולהבניה מחודשת של הסדר החברתי והתרבותי. יחד עם היבטים טוטאליסטיים אלה יש מופעים שיתופיים ופתוחים בתנועות אלו, כמו שיתוף נשים והקמת מוסדות ייצוגיים. בנוגע למגמה הדמוקרטית הראה אייזנשטדט כמובן את הפוטנציאל של המודרנה להצמיח מבנים ומוסדות פתוחים ופלורליסטיים, אבל גם את המגמה הטוטאליסטית של שליטה ופיקוח, במיוחד בדמוקרטיות של הרצון הכללי. כך, איתר אייזנשטדט גם את הפונדמנטליזם האסלאמי וגם את עליית הדמוקרטיות החדשות בתוך ריבוי המודרניות. שתי התופעות האלה, שאפיינו את עולמנו בעשורים האחרונים, נעות בין שני קטבים – הקוטב הטוטליסטי, המדגיש פיקוח ופתרון אוטופי למצוקות האדם; והקוטב הפתוח הפלורליסטי, הנותן מקום לספונטניות ולמגוון דעות.

על מנת להבין את השורש המשותף של הפלורליזם והטוטאליזם יש להתחקות אחר הנתיב השני של התפתחות מחשבתו הסוציולוגית, שאותו כיניתי בראשית דבריי "מעידן הציר לריבוי מודרניות".

בשנות השמונים החל אייזנשטדט לתת דין וחשבון נרחב על הנתונים הבסיסיים הקיומיים של האדם (ראו למשל Eisenstadt 1985). בראש ובראשונה מנה אייזנשטדט את המודעות האנושית למוות, לסופיות ולקונטינגנטיות של האדם ואת הניסיון לגבור על אלה. היבט אחר של הנתונים הבסיסיים האלה הוא התכנית הביולוגית הגנטית הפתוחה שלא מכתיבה התנהגות כמו אצל חיות או חרקים, וגם היכולת המכרעת לדמיין אפשרויות אחרות מהמצב הנתון. מתוך נתונים אלה עמד אייזנשטדט על האמביוולנטיות של בני אדם כלפי כל סדר חברתי ועל הנכונות המתמדת של בני אדם לשינוי.

בצד ממד זה, הסינכרוני והמתמיד, פיתח אייזנשטדט ניתוח דיאכרוני של השפעת מצבו הקיומי של האדם. ניתוח זה הוא אולי תרומתו החשובה והמפורסמת ביותר בשלושים השנים האחרונות. אייזנשטדט השלים סכמה שכללה שלושה שלבים בהתפתחות הקיומית של בני האדם. את שני השלבים הראשונים הוא תיאר במחקריו על "עידן הציר" (אייזנשטדט 1984 ; Eisenstadt 1982), ואת השלב האחרון ניתח במחקריו על ריבוי מודרניות.

השלב הראשון שתיאר אייזנשטדט הוא השלב הקומפקטי, שבו הסדר החברתי והתרבותי מובנה כלא שרירותי כי הוא משוקע (embedded) בסדר הקוסמי או מזוהה איתו. בעקבות יאספרס   (Jaspers 1965) והוגים אחרים, סימן אייזנשטדט מצב זה כמצב שבו יש רצף בין העולם הנתון הארצי לעולם שמעבר: ("The transmundane"); המלך הוא אל (או חצי אל או בן אלים), וסדרי החצר והממלכה – לרבות המלכתו מדי שנה – הם שיקוף של הריתמוסים הקוסמיים או השתתפות בהם. כך בני אנוש מתגברים על השרירותיות ועל הקונטינגנטיות של חייהם, וכן על הסופיות והמוות המגדירים את הקיום האנושי – סדרים אנושיים הם חלק ושיקוף של הסדר הקוסמי, של הטבע ושל האלים, כלומר של הסדר העמוק ביותר ביקום.

השלב השני הוא עידן הציר (Eisenstadt 1982) המסמן התפכחות מתפיסה זו. בראש ובראשונה הוא מציין תודעה של פער– chasm – בין העולם הנתון האנושי ובין הסדר הקוסמי, היינו, הסדר העמוק ביותר ביקום, כי "לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי", כמו שאומר האל בפי הנביא ישעיהו (נה, ח). "האמת של היקום" שונה בתכלית השינוי מכל מציאות אנושית, בין שמדובר באַיִן הקדוש בהינדואיזם או בבודהיזם, בין שמדובר באל הקדוש המקראי, ובין שמדובר בעולם האידיאות של אפלטון וסוקרטס. כתוצאה מכך, המגמה המרכזית של תרבויות ציריות היא להבנות סדר פוליטי, חברתי ותרבותי שיגשר על הפער בין העולם הנתון והעולם הטרנסצנדנטי. על ידי כך מביאים את העולם שלנו להתאמה עם "האמת של היקום", וכך שוב להתגברות על הסופיות, השרירותיות והקונטינגנטיות של הקיום האנושי. ואולם, האחרות המוחלטת של העולם הטרנסצנדנטי מביאה לאמביוולנטיות ולחוסר שביעות רצון מכל הצעה קונקרטית וממוסדת לגישור על הפער בינו ובין העולם הנתון והארצי. כך, כל מיסוד של סדר חברתי ותרבותי שאמור לגשר על הפער מביא בעקבותיו הסתייגויות, דחייה, מחלוקת, עימות וקונפליקט.

השלב השלישי, לשיטתו של אייזנשטדט, הוא השלב המודרני. במצב זה, לא זו בלבד שבני האדם אינם יכולים להגדיר באופן משביע רצון מהי האמת של היקום, אלא  "אבדו כל סימני הוודאות" (Lefort 1989, 304). כל ההנחות המסורתיות של הסדר האונטולוגי, החברתי והפוליטי אינן נתפסות עוד כמובנות מאליהן. אדרבה, התפתחה חשיבה ביקורתית אינטנסיבית ביותר ביחס אליהן. אייזנשטדט מדגיש שבעידן המודרני נמצאים כולם במצב זה, "כולל המבקרים הרדיקליים ביותר של התכנית המודרנית, שכפרו באופן עקרוני בלגיטימיות של חשיבה ביקורתית זאת", כגון התנועות הפונדמנטליסטיות הדתיות (אייזנשטדט 2010).

איבוד סימני הוודאות הוביל לשני כיוונים סותרים אך משלימים בהבניית החברה על ידי פעילות אנושית מודעת שתכליתה, בסופו של דבר, להתגבר על אי-הוודאות. כיוון אחד הוא הכיוון הפלורליסטי יותר, משום שבתנאים של איבוד סימני הוודאות אך הגיוני שיהיה מקום לריבוי דעות. אבל כמו שהראה אייזנשטדט, בד בבד התפתחה מגמה הפוכה – של מאמצים להבנות את החברה באופן טוטליסטי. בתקופת הנאורות – בעיקר במהפכות הגדולות, ובכלל זה המהפכה האסלאמית באיראן – צמחה, אולי בפעם הראשונה בתולדות האנושות, האמונה באפשרות לגשר על הפער בין הסדרים הטרנסצנדנטליים לארציים ולפתור בעיות מתמידות של הקיום האנושי כגון היחס בין סדר לספונטניות ובין שוויון והיררכיה.

זוהי לדעתי התובנה הבסיסית והעמוקה ביותר של אייזנשטדט. לפי תובנה זו, המגמה הטוטליסטית נובעת בעצם מניסיון להתגבר על אי-הוודאות על ידי קביעת סדר חברתי ותרבותי במוסדות החברה. הקיבוע ב"מוצקות" המוסדית וב"עובדתיות" שיש למוסדות החברתיים הוא כשלעצמו עיגון במציאות הנזילה של המודרנה. התובנה העמוקה ביותר של אייזנשטדט היא שהברבריות המתלווה לעתים קרובות למגמה הטוטליסטית – ההוצאה להורג של המונים, נהרות הדם – אינה תופעות לוואי לקיבוע סדר חברתי טוטליסטי, אלא חלק מהותי מהניסיון לקבע ולעגן הסדרים חברתיים ותרבותיים. לכן, האלימות בצרפת (1794-1793), בסין ובקמבודיה אינה אלא הצד האפל של המאפיין היסודי ביותר של המודרנה, הנובע מהאוטונומיה, מהחשיבה הביקורתית ומאי-הוודאות האונטולוגית הנובעת מזה.

המסקנה היא ששמואל נח אייזנשטדט אכן הציע נרטיב-על, אך הנרטיב הגדול שלו אינו מתאר התפתחות ומימוש של התבונה כמו אצל היגל, ולא את התפתחות הרציונליות כמו אצל ובר. הנרטיב שאייזנשטדט מציג הוא של התפתחות המודעות העצמית של האדם, התפתחות הולכת וגוברת שמוצאת, וזה העיקר, ביטוי חברתי ומוסדי לקונטינגנטיות ולשרירותיות של קיום בני האנוש, ולכך שאין כל ודאות כלפי אף לא אחת מההנחות האונטולוגיות, החברתיות והקיומיות שלנו. אייזנשטדט מראה את ההשלכות הנוראיות, אבל גם המבטיחות, של מודעות זו.

 

ביבליוגרפיה:

אייזנשטדט, ש.נ., 1952. קליטת עלייה: מחקר סוציולוגי, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים.

אייזנשטדט, ש.נ., 1966. החברה הישראלית: רקע, התפתחויות, בעיות, הוצאה ע"ש מגנס, ירושלים.

אייזנשטדט, ש.נ., 1984. עידן הציר, עיון, תשמ"ד.

אייזנשטדט, ש.נ., 2010. ריבוי מודרניות, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

 Eisenstadt, S. N. , 1973.  "Post Traditional Societies,and the Continuity and the Reconstruction of Tradition " in S.N. Eisenstadt (ed.) ,  Post-Traditional Societies (New York, Norton). Deadalus, Winter 1973.

Eisenstadt, S.N., 1982. The axial age: The emergence of transcendental visions and the rise of clerics. European Journal of Sociology, 23(2), 294–314.

Eisenstadt, S.N., 1985."Comparative Liminality: Liminality and Dynamics of Civilization", Religion 15, 315-338.

Eisenstadt, S. N. 1999a. Paradoxes of Democracy: Fragility, Continuity and Change (Washington D.C. The Woodrow Wilson Center).

Eisenstadt, S.N. 1999b , Fundamentalism, Sectarianism and Revolution: The Jacobin Dimension of Modernity (Cambridge, UK, Cambridge U. Press).

Eisenstadt, S.N. 2000, "Multiple Modernities," Deadalus (Special Issue). 129:1 p. 1-32.

Jaspers, Karl. 1965. The Origin and Goal of History (New Haven: Yale University Press).

Claude Lefort, Democracy and Political Theory, (Minnesota, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1989).

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"רציתי לשאול אותך, פרופ'…" – פינת ראיונות עם חברי הסגל שפרשו – ראיון עם פרופ' אריק כהן

מאת: איתי ארצי

במסגרת הפינה החודשית שבה אני מראיין פרופסור אמריטוס שפרש מהוראה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, נפל בחלקי הכבוד לראיין את פרופ' אריק כהן. הוא מתגורר בשנים האחרונות בתאילנד, ובמהלך החודש שבו הוא נמצא בישראל נפגשנו לשיחה מרתקת על תחומי העניין של כהן, הסובבים סביב הנושא שהוא היה מבין מניחי המסד שלו – סוציולוגיה של תיירות. כהן פרסם מאמרים וספרים רבים מספור, שמרביתם נחשבים לחלוציים. אזכיר כאן שניים, שהם המצוטטים ביותר: A Phenomenology of Tourist Experiences ו-Authenticity and commoditization in tourism. להלן מובא בפניכם הראיון שערכתי עם פרופ' כהן. ברצוני להודות לו על הראיון ולאחל לכולנו סקרנות אינטלקטואלית ואנתרופולוגית בגיל מתקדם יחסית כמו של כהן.

קרא עוד

 

ספר על ההשכלה האקדמית שלך. היכן רכשת אותה ?

למדתי באוניברסיטה העברית את כל התארים. בבוגר סוציולוגיה וכלכלה, ובמוסמך סוציולוגיה ופילוסופיה ולעצמי למדתי בחוג למדע הדתות. גם פסיכולוגיה אבל לא במסגרת הלימודים. את הדוקטורט עשיתי בשיטות יותר כמותניות, ולאחר מכן עברתי לעבודות שדה לאחר ביקור ממושךבאוניברסיטת מנצ'סטר ב1965.

 

מה היה נושא הדוקטורט שלך ?

מחקר השוואתי של מבני הכוח בעיירות פיתוח. לקחתי ארבע עיירות כאלה: קריית גת, דימונה, נתיבות ואור עקיבא. שתיים מאלה מפותחות ושתיים לא, שתיים הומוגניות ושתיים לא, והשוויתי ביניהן בשיטות של רשתות, שבאותו זמן לא השתמשו בהן. רציתי לבחון את מבני הכוח השונים שמגיעים עד ראש העיר, אחרי הביקור במנצ'סטר בזמן הצמיחה של אסכולת מנצ'סטר של מקס גלקמן ואמריס פיטרס ואחרים. עוד בזמן הדוקטורט עברתי להתגורר בעכו לחצי שנה ושם עסקתי בעיקר ביחסי יהודים ערבים במישור של צעירים. משם יצא המאמר Arab Boys and Tourist Girls in a Mixed Jewish-Arab Community שהיו מלמדים פעם בשנה א'. מאמר זה היה פתח לתחום עיסוק שמאוחר יותר היה די מרכזי בחיי: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של נוסעים, תיירים, עובדים זריםמיסיונרים, תרמילאים או אנשים ששוהים מחוץ למדינתם תקופות ארוכות. עוד לפני שהסתיים הדוקטורט התחלתי להתעניין בכך, כך שיש לי עניין ותחומי מחקר מגוונים. למרות כל הלימודים האלה, הלימוד העיקרי בא מהמחקר. בשנות ה-50 יונינה טלמון ז"ל ניהלה את המחקר המקיף הראשון על הקיבוץ וכתלמיד שנה שנייה לקחו אותי לשם למיין שאלונים לקטגוריות. מה שמחשב עושה היום, אז היה צריך עשרה אנשים. מזה התחלתי להתעסק במחקר זה, לכתוב דוחות, ולבסוף ניהלתי את המחקר אחרי מותה. באותו זמן החל העניין בערים חדשות, והתחלתי מחקר על קריית גת. ב-1961 הוצאנו מחקר עם לאה שמגר ויעל לוי.

בסיום הדוקטורט התחלתי להתעניין בסוציולוגיה של העיר ויחד עם אריה שחר הקמנו את המכון למחקר עירוני במחלקה לגיאוגרפיה. שנינו היינו המקימים. אצלי העניינים התפתחו אחרת. הייתי בעל שאיפה גדולה לעשות מחקרים בחו"ל. אחרי המחקר לדוקטורט נסעתי לעבודת שדה אנתרופולוגי בעיירה באנדים בפרו. עשיתי שם מחקר שממנו לא יצא הרבה, רציתי להיות באנדים ולכן נסעתי. זה היה מאוד מעניין אבל לא היו לי הכלים המספיקים בכדי לעבד את החומר בצורה טובה. מיד אחרי זה הייתי תקופה מסוימת בארצות הברית, וקרה מה שקורה להרבה אנשים במחקר, והשתנו תוכניותי. אחרי השהות באנדים היה לי רעיון מצוין על כיוון תיאורטי של סוגי תיירים. בשנות ה-60 המאוחרות כתבתי אותו וזה הפך להיות אחד ממאמרי היסוד בתחום. החל משנות ה-70 עיקר העיסוק שלי היה בכתיבת שורות מאמרים ובכל פעם עם אנשים אחרים יצרנו את הבסיס המושגי והתיאורטי לחקר התיירות. באותה תקופה זה היה חידוש. אז יצאו המאמרים הכי מצוטטים שלי (שמוזכרים מעלה).

בינתיים התחלתי לעבוד באוניברסיטת סינגפור ולקחתי חל"ת מהאוניברסיטה העברית, והתגלתה לי דרום מזרח אסיה. הרבה שנים עסקתי בהודו, והייתה לי יותר גישה לאזור זה. כשהייתי בלימודים למדנו בשנה א' תיאוריה פרסוניאנית מופשטת, לא יודע אם עדיין מענים אתכם בזה, ואני הרגשתי שאני יודע הרבה מאוד על מודלים חברתיים אבל לא יודע כלום על חברה. בקיץ 1954 יצאתי ללמוד על הודו, והקדשתי לה 10 שנים. תרמתי את הפרקים על האימפריות ההודיות בספר The Political Systems of Empires של אייזנשטדט.    

כשבאתי לסינגפור הדברים נקשרו מבחינתי. במהלך השהות שם נסעתי לתאילנד בשנת 1973. תאילנד של אז דומה ללאוס של היום בערך. יצאתי לטרק בהרים במקום מבודד למדי וזה משך אותי לכתוב על יושבי ההרים. פגשתי בחור ניו זילנדי שעמד לעבור לצ'נג מאי למרכז לחקר השבטים. נסעתי לשם בכדי לפגוש אותו ודיברנו על האפשרות שאעשה מחקר על שוכני ההרים. השגתי כסף למחקר, וזה לא היו פשוט. היו מעט מאוד כתבי עת על תיירות, והיום יש מאות. כמה שנים אחרי זה נסעתי לקוסמוי ופוקט וגיליתי את התרמילאים. מיד החלטתי שזה נושא מעניין. אז החלטתי שאני צריך לעבור לתאילנד: לעבוד על היסטוריה וסוציולוגיה של תאילנד, התחלתי ללמוד את השפה, ורציתי לעשות עבודת שדה בשכונת עוני בבנגקוק. ארבעה שנים ישבתי בה במשך שלושה חדשים כל פעם. במשך היום הייתי קורא ובלילה יוצא לשכונה. זה התרחב לעיסוק בנושאים תיירותיים בקנה מידה די רציני, הנמשכים בצורה זו או אחרת עד היום. באותו הזמן עסקתי גם בנושאים פוליטיים של תאילנד.

 

האם תוכל לספר על מחקרים שערכת בשנים האחרונות?

בדיוק עכשיו יצא מאמר על טקסי הדם שניהלו החולצות האדומות נגד החולצות הצהובות ב-2010. מאז שנות ה-70 רב העבודה שלי הייתה בדרום מזרח אסיה, בעיקר בתאילנד, בפיתוח נושאים תיאורטיים הקשורים במסעות מסוגים שונים. פרסמתי חמישה ספרים על תאילנד, ואחד מהם על שינוי האמנות המסורתית. בשנים האחרונות הקדשתי הרבה זמן למקרי בוחן, ומה שמאפשר אותם הוא קשרי גומלין בין סוציולוגיה של תאילנד לנושאים תיירותיים. בשנים האחרונות הקדשתי די הרבה זמן לתיירות ובעלי חיים. על פילים, תיירות דינוזאורים ועוד. מצד אחד האתרים שבהם יש מאובני דינוזאורים הם אותנטיים ומנגד הם מרוחקים. נשאלת השאלה כיצד להנגיש אותם תוך שמירה על ייחודם. כעת יוצא מאמר על נמרים, ועל הדילמה של אילוף בודהיסטי או בשיטות אחרות.

נושא אחר הוא תיירות ואסונות. רק עכשיו נושא זה מתחיל להשתלב בסוציולוגיה המרכזית. לדוגמא, בתאילנד בתקופת הגשמים מקומות רבים מוצפים כדרך שגרה, ולא כאסון. בשנה שעברה השתתפתי לא רק כתצפיתן, כאשר ביתנו שלנו הוצף. בבנייה ובהיערכות עירונית מודרנית אין מהלך מים תקין טבעי. הכול עניין של ניהול מערכת הידראולית, ויש שם פוליטיקה מי יוצף ומי לא. בכדי להציל את מרכז בנגקוק עשו כל מיני שיקולים. נושא אחר הוא תיירות והומור: הומור על תיירים, בין תיירים ושל תיירים על המקומיים. עסקתי בעיקר בקריקטורות למיניהן. כתבתי מאמר קצת אירוני ששואל

שאלות סוציולוגיות בעזרת בדיחות. איך בדיחות ממקדות את תשומת הלב להיבטים סוציולוגיים של הסיטואציה שבה אנו עוסקים. האם הן מחזקות או מחלישות את התיאוריה? אתן לך דוגמא: יש טענה שבחיי המשפחה של זוג שנשוי זמן רב החופשה מחזקת ומחדשת את הקשרים ביניהם. האם זה למעשה קורה ? הבדיחות מראות שההפך: שרוצים להתרחק זה מזה. מצאתי מחקר שדווקא חופשה בנפרד תחזק את הקשר בין בני הזוג. הבדיחות מטפלות בזה.

 

נראה שעסקת בנושאים רבים. כיצד אתה בוחר על מה לכתוב ?

האסטרטגיה שלי היא פתיחת תחומים שיש בהם פוטנציאל אבל לא שמו לב אליהם. ככה זה התחיל עם תיירות וככה זה היום בתוך התחום. יחד עם זה אני חי בתאילנד וזה שאתה חי בתוך השדה שלך מאפשר לך להעלות על נושאים ייחודיים, כמו המחקר על הדם שצוין לעיל. לא ידעתי על כך כלום לפני כן, על דם כאמצעי מחאה. נדרשתי לספרות האנתרופולוגית על דם. דוגמא אחרת היא שגילו במקדשים בבנגקוק גופות עוברים. כל העניין של הפלות עלה. עליתי על הנושא ותחקרתי את הרקע של הסיפור וכתבתי מאמר על בעיה ההפלות בחברה שהיא מצד אחד חופשית ומצד שני החוק מונע טיפול יותר ידידותי לבעיית ההריונות לפני הנישואין. מכאן נוצר הפער בין המציאות לתיאוריה אותו ממלאות עשרות קליניקות פרטיות שמתמחות בגופות. הבעיה הסוציולוגית התפתחה בצורה מאוד מוחשית.

 

איך ולמה נמשכת לתיירות ?

אני מאוד אהבתי לנסוע מאז שהייתי ילד, שביליתי את מלחמת העולם השנייה בתנאים שבהם לא התאפשר לי לנסוע. תיירות היא תעשייה שהשפעתה ברמות כלכליות, תרבויות, חברתיות. היא אדירה ועצם זה שזה לא היה חלק אינטגראלי מראיית האדם המודרני אלא נחשב למשהו מצחיק כזה, התייחסו לזה בזלזול ולא ראו שצמח פה תחום: המעבר מעבודה לפנאי מהווה מוקד מרכזי של החיים במערב.  אם אתה חושב על הביוגרפיה שלך, תראה שמה שאתה זוכר זה את הנסיעות שלך. זה נתן אפשרות לתובנות אשר בעצם התעלמו מהם בסוציולוגיה הכללית.בשנות ה-60 נכתב מאמר על כך שהתיירות המודרנית היא אובדן של הרצון למסעות מאמצים שהיו בעבר. הנוסע היה צריך 'לעבוד' בנסיעתו. בכל האמור לתיירים, הכל מוכן עבורם כביכול. התפתח ויכוח סביב זה ואחרים טענו כי התייר מחפש משהו: אותנטיות ודברים אחרים. העובדה שלא ראו את הנושא כמרכזי נראתה לי מוזרה ולכן התחלנו אז לעסוק בזה. אני זוכר שהעורך של ה-Annual Review of   Sociology הכניס מאמר על תיירות ולמרות זאת טען כי זהו אחד מהנושאים הפחות חשובים. היום כבר לא חושבים כך. הנושא התמסד, אולי יותר מדי. יש אקדמיה, אנציקלופדיה, וכתבי עת רבים, ואף יותר בעולם הלא-מערבי.

 

כל העיסוק הזה הוא של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, או של שיווק, פרסום ומנהל עסקים ?

מה שקרה לתחום הזה הוא שהוא עבר מסחור בעצמו. חלק גדול מאוד מהעבודות הן של מנהל, מנהל עסקים ודומיהם. פחות כלכלה דווקא. לדעתי זה משעמם מאוד, אבל שם הכסף. היום יש MBA מיוחד לתיירות. התארים האלה מכניסים כסף לאוניברסיטאות וניתן למצוא בעזרתן עבודה, אך הרמה הלימודית שם אינה גבוהה, מהתרשמותי.

 

כיצד משפיע 'זמן הפוסט' על הסוציולוגיה של התיירות ?

היום יש מאבק בסוציולוגיה של התיירות בין המודרניים המאוחרים לפוסט מודרניים. האחרונים מבקשים לפרק את כל המושגים של הסוציולוגיה של התיירות. כך לדוגמא את המושג של תיירות. תיירות מתבססת על ההנחה שיש לך בית, אתה יוצא החוצה ממנו וחוזר אליו. עכשיו התחילה בעיה: מה זה בית !? איפה הבית ? הרבה אנשים מהגרים ? קח את עצמי כדוגמא: איפה הבית שלי : ישראל או תאילנד? היום מדברים על בית שני ושלישי, ועל רכיבי ביתיות. לעיתים אתה תייר בחיי היום יום ובבית במקום שאתה מתייר. לפעמים אפשר לתייר במקומות בעירך או במדינתך, עם ההתפתחות של תיירות עירונית. לדוגמא, בארה"ב יש טיולים מאורגנים לשכונות אתניות כמו צ'יינה טאון. אנשים היום שומרים על מנהגים יום-יומיים בעת שהם נוסעים במסע מאורגן. ההנחות המקוריות שלי היו על בועה אקולוגית שהאדם נוסע איתה. היום פירקו את זה והתייר נוסע בתוך סביבה מוכרת והוא יכול לשלם בדולרים בכל העולם. אלה ממשיכים את ההמשכיות של מנהגי היום-יום בעת הטיול. תלוי כמובן על איזה סוג תיירות אנחנו מדברים. לתרמילאים יש תדמית אקולוגית וגם של כאלה שמשפיעים לטובה על המקום בו הם מטיילים. לעניות דעתי היא לא כל כך אקולוגית ולא כל כך משפיעה: האנשים שחקרתי נוטים לצרוך שירותים ממובלעות צרכניות שמשרתות את האינטרסים שלהם, והם מתחברים עם העובדים שבאים איתם במגע אבל לא עם כלל החברה. עיקר הקשרים שלהם הם בינם לבין עצמם. אני לא רואה בכך לשלילה בהכרח. ניסיתי להתחקות אחר הפונקציה של ה'ביחד' הישראלי בחו"ל למרות שהם משוחררים מאילוצי החברה בישראל.

 

האם אתה יכול להצביע על שינויים הנגרמים בתיירות בעקבות הגלובליזציה ?

זה מעניין. התיירות היא גלובלית אבל אין כל כך גלובליזציה של התיירות, כלומר אין הרבה מוסדות רב לאומיים. יש תעשיית תיירות וידע טרנס לאומית אבל לא רבה. היום יש מעבר בסוציולוגיה מחשיבה על דברים קבועים לניידים. מהדגש על עוגני החברה לקשרים ביניהם. יש סוציולוג בריטי שרואה את העולם כרשתות בהן יש זרימה בין הנקודות ונוצרת חברה גלובלית. במאה ה-21 כל המגמות שנוצרות היום הם נגד הגלובליזציה: חיזוק מדינות הלאום וגבולותיה. היום מפחדים מאוד מטרור וממהגרים. היום לא נעים לעבור גבולות פעמים רבות. כל אחד הוא פושע פוטנציאלי. היום יש מגמות אנטי-גלובליות ברמות אידיאולוגיות שונות שלוחצות למעבר לתיירות רכה כמו 'אוכל איטי' או "Burning  Man". לגבי התיירות הלא מערבית, אין לנו עדיין מונחים תיאורטיים בכדי להבינה. אני וחיים נוי רוצים לפתח מערכת מושגית חדשה בקשר לכך. מצד אחד המעמד הבינוני החדש משתמש במערכת שנפרדה מהמערכת המסורתית של התיירות ומצד שני יש המשכיות של המסורות המקומיות לתיירות. כמעט לכל עם במזרח אסיה יש דרישות שונות ונבדלות מרצונותיו וצרכיו של התייר המערבי. בשנים האחרונות אני עובד עם ניר אביאלי על המסורות הקולינריות המשתנות והקשר לתיירות.

 

אתה יכול לתת דוגמא למקומות שהתיירות שונה מבחינה כלכלית ?

כן. לדוגמא, בנגקוק הייתה בנויה על רשת של תעלות. העיר המודרנית התעלמה מכך, ורק כאשר היו שיטפונות נזכרו בזה. השיטפונות גילו אותן מחדש, וגם התיירים, מה שיצר כיסים של פיתוח על בסיס היעדר הפיתוח. או מקום אחר בשם אמפאווה, מרוחק מבנגקוק, שבו גילו גחליליות. התחילו מסעות בכדי לראות את הגחליליות ואז גם גילו את העיירה שבה בתים ישנים. היום בסוף שבוע אחד מגיעים לשם עשרת אלפים איש. פעמים רבות התיירות משפיעה רק על חלק קטן מאוד של האוכלוסייה במדינת היעד, ואילו החלק האחר משלם את המחיר שהתיירות גורמת, כמו עליית מחירי המזון לדוגמא.

 

אתה יכול לאפיין תיירים מבחינת מגדר? איך גברים ונשים נבדלים בהתנהגות התיירותית שלהם ?

יש מעט מחקר על כך. אני אישית לא כל כך עסקתי במגדר, למעט תחום הזנות. איך יחסי מין עם בחורה שמבוססים על משא ומתן כלכלי משתנים והופכים לבעלי 'סוף פתוח'. כתבתי מאמר על נישואין בין תאילנדיות לזרים. הם מאופיינים בהטרוגמיה גדולה, כלומר הבדלים משמעותיים בתכונות יסוד של בני הזוג מבחינת שפה, חינוך, דת וכו'. ההטרוגמיה מביאה לידי כך שהמגע התרבותי המשותף הוא מינימאלי, ולאחר שהרכיב המיני בקשר נחלש הקשר מתפרק, ויש הרבה דוגמאות לכך. נישואין שכאלה הם מעניינים, אך לא יציבים. נישואין הומוגניים הם יותר משעממם אך יותר יציבים. רב האנשים לא מודעים לכך. פעמים רבות לאישה יש כוח מפני שהיא יודעת את השפה ומנהגי המקום, כך שהיא שולטת בבעלה במובנים מסוימים. זה מעניין אבל גם עצוב. אתה רואה היום שאנשים מבוגרים באים לחפש אישה, אין להם מושג על זה.

 

יש גם דוגמאות הפוכות, של גברים תאים שמתחתנים עם נשים זרות ?

אלה היו הנישואים ההטרוגניים הראשונים, בין סטודנטים תאים שנסעו למערב בכדי ללמוד וחזרו עם אישה מערבית לתאילנד. יש ארגון של נשים כאלה. יו"ר הארגון סיפרה לי על הבעיות של הנשים הללו, מפני שהגברים התאים הם חבורה. הם אוהבים לצאת החוצה ולבלות בצוותא בשתייה ודברים אחרים, ומשאירים את הנשים בבית, והן מרגישות שוליות.

 

האם תוכל לספר על תקופתך במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית?

כולם העריצו את אייזנשטדט אבל גם פחדו ממנו. הוא העסיק אנשים רבים בשבילו, ולא כחלק משיתוף פעולה. אנשים רבים איבדו את עצמאותם ולא יכלו להשתחרר מכך עד תקופה מאוחרת. לי יחסית היו יחסים טובים איתו. אני אוהב להיות עצמאי כך שלא הושפעתי ממנו במיוחד. אני לא חושב שעשיתי קריירה אלא עשיתי הרבה תפניות. תמיד העדפתי להתרכז בעניינים שיש בהם פוריות מדעית מסוימת. שיניתי הרבה מאוד נושאים, מפני שאני לא מתבייש לפתוח נושא חדש, להיכנס אליו מהר תוך קריאה אינטנסיבית להציג ממצאים ולעזוב. לדוגמא, לפני הרבה שנים ביקשו ממני לכתוב מאמר על הריח בסמטה בבנגקוק, כנגד המגמה של חשיבותו הגוברת של הויזואלי על החושים האחרים. המאמר התפרסם, ולפני כמה שנים הוציאו ספר על סוציולוגיה של ריח, ופנה אליי העורך וסיפר לי שאני החלוץ בתחום. אני לא ממליץ על שיטת עבודה שכזו, מפני שאנשים בנויים על עיסוק בנושא אחד מרכזי. עד היום אני ממשיך לכתוב כפי שאתה רואה, ואני מאמין שזה חשוב אחרת מאבדים משהו כשקמים מאוחר וכו'.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"רציתי לשאול אותך, פרופ'…" – פינת ראיונות עם חברי הסגל שפרשו – ראיון עם פרופ' משה ליסק

מאת: איתי ארצי

הפינה האחרונה לשנה זו מוקדשת לראיון עם פרופ' משה ליסק. הוא בין הסוציולוגים הראשונים בישראל, ולכן תחומי מחקרו נעו בין הגירה לישראליחסי צבא חברה בישראל, ויחסי צבא חברה בעולם השלישי. הוא התפרסם במיוחד בשל שני הספרים שכתב עם פרופ' דן הורוביץ ז"ל, "מצוקות באוטופיה", ו"מיישוב למדינה": יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהיליה פוליטית". המתעניין בביוגרפיה שלו, ימצא את מבוקשו בספר "ישראל והמודרניות" – למשה ליסק ביובלו", בו הוסיף ליסק על המאמרים שנכתבו לכבודו גם שרטוטים אוטוביוגרפיים. להלן הראיון שקיימתי עמו:

קרא עוד

 

ספר לי על המחלקה כאשר הגעת אליה.

הסוציולוגיה כדיסיפלינה אוטונומית היתה רק בראשית דרכה.  זה היה חוג חדש, ובכלל מדעי החברה היו חלשים מאוד באוניברסיטה העברית לפני מלחמת השחרור. בסוציולוגיה היו ארבעה מורים (ש"נ אייזנשטדט (להלן שנ"א), יוסי בן דודיונינה טלמון ויעקב כ"ץ שהיה יותר היסטוריון חברתי) ובערך עשרים תלמידים שלמדו סוציולוגיה כחוג ראשי. אני הגעתי ב1951 ולקחתי בתואר הראשון סוציולוגיה כחוג ראשי והיסטוריה כחוג משני. נתפסתי לסוציולוגיה אם כי אני מוכרח לומר שהמפגש עם עולם החשיבה והמסגרת המושגית שהוצגה בזמנו ע"י פרופ' אייזנשטדט הביאה להלם ובלבול דעות אצלי, מפני שכל חינוכי היה מאוד אידיאולוגי, תנועתי. כל דרכי החשיבה שונות לחלוטים מדרכי החשיבה המדעית. המפגש היה קשה אבל מאוד בונה בסופו של דבר. אימצתי והפנמתי את צורה החשיבה הזו. אבל זה לא היה קל.

גמרתי את התואר הראשון והמשכתי לתואר השני, ולקחתי חינוך בחוג נוסף בתואר השני. גם מתוך מחשבה שצריך לחשוב על ההיבט הפרקטי, כדי שאוכל לעבוד בהוראה. גם החוג לחינוך היה בתחילת דרכו, אם כי מבוסס יותר. גם שם היו כמה כוכבים כמו קרל פרנקשטיין, ארנסט סימון ואחרים. מבחינה דיסצפלינרית, אז כמו היום, החוג לחינוך לא היה אחיד וכל מורה הציג את הדברים בצורה שונה לחלוטין. אני למדתי לתואר ראשון ושני, וזה היה חלק מהתוכנית החדשה, בניגוד לישנה שלפיה למדו באוניברסיטה העברית רק לתואר שני. התחלתי לתרגל כבר בשנה הרביעית ואז הוצע לי לבחור נושא לדוקטורט, שהיה על "שאיפות מקצועיות בקרב נוער עירוני בישראל". זה היה ניסיון להשוות בין נוער עולה בעיקר מצפון אפריקה לנוער מהיישוב הוותיק מבחינת תפיסת המבנה הריבודי כלכלי שלהם ומיקומם בתוכו, ומידת היכולת שלהם להיות מוביליים ולממש שאיפות מקצועיות. התגלו הבדלים בולטים מאוד בין תמונת המבנה הריבודי של נוער שהיה זמן קצר בישראל לבין הנוער הותיק שנולד והתחנך בארץ.

אני עצמי יליד הארץ. עברתי את המסלול הרגיל של תנועת נוער, פלמ"ח, קיבוץ ואוניברסיטה. הפלמ"ח והאוניברסיטה לא היו חלק ממסלול החיים של כולם, אלא הם היו מאוד אליטיסטיים. האוניברסיטה לא הייתה חלק מהמסלול המקובל. הלימודים לא היו בשיא ההיררכיה. באתוס החלוצי זה היה בשוליים. במרכז עמד להיות חבר הכשרה, פלמ"ח, קיבוץ וכו'. לפחות בסקטור הפועלי שאני גדלתי בו זה היה הפסגה. הליכה ללימודים נחשבה לסטייה, אפילו לבגידה. המילה בוגד הייתה מאוד מקובלת למי שנקט צעד כזה. הטענה העיקרית הייתה שעכשיו אינה השעה המתאימה ללימודים. עכשיו צריך לבנות. במהלך השנים אם יתאפשר מבחינה כלכלית יהיה אפשר ללמוד.

 

אם כך, איך בכל זאת הגעת ללמוד בירושלים ?

עד היום אני חושב שזו הייתה החלטה נועזת ואמיצה. זה היה ויכוח מאוד גדול אצלי בהכשרה. הייתי איש מרכזי בהכשרה, והם רצו שאקים בית ספר אזורי ואנהל אותו. לשם כך, רצו שאסע לסמינר של הקיבוץ המאוחד באפעל, ואשתלם שם בסמינרים לחודשיים, וזו תהיה ההכשרה שלי. היה לי חבר אחד טוב מהתנועה שלא יצא להכשרה, והיו לי איתו כמה שיחות כך שהיה לי מושג קלוש על אופי הלימודים. חשבתי שבכדי להיות מורה וודאי מנהל, נראה לי שהדבר הטבעי ביותר בכדי שאמלא את התפקיד בצורה סבירה, צריך ללמוד בצורה מקצועית ולא באפעל. זה גם היה מוטה מאוד מבחינה אידיאולוגית. אמרתי שאני רוצה ללמוד שנה אחת באוניברסיטה, וזה גם העיד על בורות שהרי לא ניתן ללמוד שנה אחת בלבד. מאוד התעניינתי אז בארכיאולוגיה של ארץ ישראל והיסטוריה. קראתי את מה שנכתב אבל בצורה חובבנית. זה היה ויכוח חריף מאוד שגלש גם לעניינים אישיים, כרגיל אצלנו. זה מה שהביא אותי להחלטה הזו.

סיימתי את הדוקטורט וסמוך לסיום נשלחתי לפוסט דוק באוניברסיטת שיקגו. למזלי הגדול שנ"א הכיר את אדוארד שילס שהפך להיות כוכב בסוציולוגיה האמריקאית ואת מוריס ג'נוביץ'.  הם הסכימו לקבל אותי לפוסט דוק. שם התוודעתי

לתחום חדש של מחקר, יחסי צבא חברה בישראל ובכלל. ג'נוביץ' כבר כתב ספר מאוד חשוב על יחסי צבא חברה בארצות הברית, והוא דחף אותי לתחום חדש זה. הוא הקים את האגודה לחקר יחסי צבא חברה והיה לי הכבוד להיות אחד מעשרים האבות המייסדים. הוא הציע לי להתמקד ביחסי צבא חברה בעולם השלישי, ולהראות את תפקיד הצבא בתהליכי המודרניזציה של ארצות אלה. הסתבר שבדרך כלל התפקיד של הצבא מעכב את תהליכי המודרניזציה. המיטו אסונות כלכליים על המדינות. יש כמה מקרים מוצלחים, כמו טורקיה ואתא טורק או תאילנד ואינדונזיה. ברב הארצות בעולם השלישי התפקיד היה שלילי. זו הייתה היציאה הראשונה שלי מישראל ולהגיע לשיקגו שהייתה אחת המחלקות הכי טובות בארצות הברית. הסתבר שבסמינר הזה למדו שם כמה כוכבים בסוציולוגיה האמריקאית והעולמית בכלל. אני הייתי צריך לעבור שוב את ההלם הראשונה של מפגש עם תרבות אחרת ועם צורת חשיבה אחרת.

כשחזרתי לישראל התחלתי לעסוק בשני תחומים מקבילים שהעסיקו אותי לאורך כל הקריירה שלי: הראשון הוא היסטוריה חברתית של החברה הישראלית, או סוציולוגיה פוליטית תוך התמקדות בהתארגנות היישוב ובנייתו, קליטת עלייה שבה התחלתי לעסוק עוד בימי הסמינר המיתולוגי של שנ"א שעסק בנושא זה. היה צריך להיות לפחות שנתיים בשטח בכדי להשתתף בסמינר. אני הייתי במושבי עולים כמו זנוח, מסילת ציון, זכריה במועצה אזורית מטה יהודה סביב בית שמש. הפרסום המדעי הראשון שלי היה על קליטת העלייה במושבי העולים. מתוך הניסיון שלי עם התימנים. מאוחר יותר כתבתי על העלייה הרוסית, שהייתה העלייה ההמונית השנייה בסדר הגודל שלה אבל מבחינת לוח הזמנים הייתה דחוסה יותר. חלק מהעניין המחקרי היה שהיו לי דודים שהגיעו משם. לא פגשתי אותם עד אז. הייתי ברוסיה לפני זה ופגשתי אותם. השפעתי עליהם לבוא אני חושב. אף פעם לא ניסיתי לשכנע אותם לבוא, אלא אמרתי שהם יסבלו שם ויסבלו גם פה. אני שמח שהם באו ואני שמח שהם נקלטו. הם היו בעלי הון אנושי גבוה מאוד עם הרבה השכלה במדעי הטבע. התחום השני שלי היה יחסי צבא חברה במדינות מתפתחות. התמקדתי בשתי ארצות: תאילנד ובורמה, ואינדונזיה כמקרה בוחן נוסף, שאליה לא יכול הייתי להגיע כישראלי. תאילנד הייתה ארץ נוחה מבחינה זו, לא היו הגבלות על השהות שם.

 

מה עשית שם מבחינת עבודת השדה ?

הבסיס שלי היה סינגפור. שם יש אוניברסיטה די ותיקה כחלק ממסורת הלימוד הסינית, והם היו חשופים למערב מפני שהיו תחת שלטון בריטי. מישהו שלימד שם סיפר לי שאם אני רוצה למצוא טקסטים על המדינות שבהן התעניינתי אמצא אותם בסינגפור ולא במדינות עצמן. נסעתי לסינגפור, ושם היה לי מזל שמצאתי טקסטים מעניינים ביותר על הצבא הבורמזי. פרוטוקולים של הקצונה הבורמזית אחרי ההפיכה ב-1952. זה היה חד פעמי. איני יודע איך זה הגיע לשם. הספרנים כלל לא ידעו שזה קיים שם. אני מצאתי את זה ועוד הרבה דברים. זו הייתה המציאה הגדולה ביותר. כתבתי ספר על תאילנד ובורמה. היום זה כבר לא רלוונטי. שמעתי מאריק כהן שהספר נמכר במדינות הללו, והם לא בדיוק היללו את המשטרים שם. הייתה בבורמה השפעה ישראלית רבה, והם רצו לבנות חברת עובדים כמו ההסתדרות בישראל. הם רצו ליצור סוציאליזם בורמזי, לא כמו הסיני או הסובייטי. מאוד רצו לשמור על הייחוד שלהם. בקווים כלליים אלו הם תחומי ההתעניינות שלי. בעיקר עסקתי בזה עם דו הורוביץ ז"ל. כתבנו ביחד את שני הספרים שצוינו מעלה, והספר מצוקות באוטופיה הוא מין תפילת אשכבה לחברה הישראלית אותה הכרנו. ראינו שהיא הולכת ונעלמת. חשבנו או חשבו שזו תהיה אוטופיה ונכנסו לשורה ארוכה של מצוקות שלצערי הרב אנחנו רק מסתבכים בהן יותר.

 

הייתם אופטימיים אז, שנוכל להתגבר על מצוקות אלה ?

בשנות החמישים הייתה אופוריה בקרב היישוב הוותיק, שלא נמשכה הרבה זמן. אני כבר לא מדבר על הקונפליקט הערבי-ישראלי, והסתננויות של מחבלים בספר הדרומי ובגבול עם ירדן ופעולות התגמול. הבנו שלמלחמת השחרור תהיה סיבוב שני. בתחום הזה של פתרון הקונפליקט אף פעם לא הייתה אופטימיות. מה שקשור למבנה הפנימי של החברה הישראלית ולפערים החברתיים, הבעיה העדתית שמעולם לא ירדה מסדר היום ולעיתים נזכרים בה מחדש. כיום כמובן שיש הגזמות והפרזות ואי דיוקים אבל זו בעיה, ואני האחרון שאכחיש אותה. מה שהטריד אותנו, ואני חושב שהיינו לפה להרבה אנשים. השתדלנו לכתוב דברים אובייקטיביים ולא פמפלטים אידיאולוגיים. היינו פעילים מבחינה פוליטית אבל בכובע אחר.  ניסינו לנתח את קריסת האוטופיה של חברת העובדים בישראל. עוד לפני שדובר על סוף שלטון מפאי אני כתבתי שלוש שנים לפני המהפך שהליכוד יתפוס את השלטון בבחירות הקרובות או בבאות לאחר מכן, לפי תנודות האוכלוסייה כאשר מנתחים את תוצאות הבחירות מאז 1949. למרות הכישלונות של הליכוד שנכשל 7 פעמים, למרות הכל יש הסתברות גבוהה שהליכוד ייהפך למפלגה הגדולה ביותר ויגיע לשלטון. לא הייתי נביא, אלא זה היה די ברור שכל מה שתוכנן ונבנה קורס. אני לא הייתי אופטימי, ותמיד טוענים כלפי שאני נביא הזעם. אני תמיד טוען שעוד לא ראינו את הדברים הגרועים ביותר, ובינתיים צדקתי באופן עקרוני.

 

לעניין אחר, קראתי את המאמר שלך שמבקר כמה מהנחות היסוד של ה'סוציולוגים החדשים'. האם תוכל לספר על כך ?

אני נזעקתי למערכה, והפכתי להיות כמעט אויב מספר אחת של הקבוצה הזו, משתי סיבות. הויכוח לא היה על המצוקות של היום. הויכוח לא היה על ההווה, ואפילו לא על ההתנחלויות מעבר לקו הירוק או השקפה כלכלית סוציאליסטית, כי מבחינה זו אני בהיסטוריה החברתית והפוליטית שלי הייתי הרבה יותר רדיקלי מבחינת העמדה וההצבעה הפוליטית שלי מהפוסט ציונים. בכלל הייתי בעמדה רדיקלית בשמאל המתון. להם היה קשה לבלוע אותי, דווקא בגלל זה שלא באתי מהעמדה הימנית. הויכוח נסב על שני דברים: מתודולוגיה ועל עובדות ועל ההיסטוריה הפוליטית של הציונות ותולדות היישוב. זה התחיל עם ה'היסטוריונים החדשים' ולאחר מכן עבר לסוציולוגיה. הם טענו שמדעי החברה (מדע המדינה, סוציולוגיה) והיסטוריה אינם מדעיים וכל מי שעוסק בהם צריך להביע עמדות אידיאולוגיות, ולהטיף להשגת יעד חברתי בעד משמעות מהפכנית.

 

הם רצו להחזיר אותך לתקופה שלפני הלימודים….לא כך ?

בדיוק. אותי לא צריך ללמד על השגת יעדים חברתיים, מפני שאני חונכתי לכך. לדעתי צריך להפריד עד כמה שאפשר וזה קשה במדעי החברה. זה לא מדע מדויק אלא מדע רך וצריך לפחות להיות הוגן וישר ועם יושרה לומר דברים שהם מבוססים קודם כל על עובדות ולהסיק את המסקנות המתאימות גם אם הן לא עולות עם תפיסת היעדים החברתיים שלך. זה משנה את כל המתודיקה של המחקר ואופן שאלת השאלות. ניקח את הבעיה העדתית. נאמר שהאשכנזים שנאו באופן מיוחד את המזרחים ורצו לדפוק אותם, להפוך אותם לרועי צאן וכו', בעלי צווארון כחול ולחסום את דרכיהם למוביליות. ויותר מזה, הם טענו שאם כל חטאת זה עצם הקמת התנועה הציונית ועל אחת כמה וכמה הקמת המדינה. היא מלווה בקיפוח ואסון לערבים ולמזרחים. התנועה הציונית היא קולוניאליסטית, אולי האחרונה בהיסטוריה. היא מילאה תפקיד שלילי ביותר בהיסטוריה של הקהילות היהודיות במזרח. הביאו כל מיני הוכחות.

אני אמרתי, אני לא מוכן לקבל את הזהות המדעית החדשה של מדעי החברה, כלומר קילוף כל ההיבטים המדעיים, מפני שיש מתודולוגיה איכותנית וכמותית, ויש ניסיונות אמיתיים של אנשים לעשות זאת. נוצר מבנה של מושגים כאשר אתה מדבר על סטאטוס, מעמד וכו', זהו מדע של כ-80 שנה ולא ניתן למחוק את הכול ולתת פירוש חדש לכל דבר, שכולו רוויי עמדה ערכית. זה היה הויכוח הראשון שלי. לא אכפת לי מה אתם עושים בדברים אחרים, אבל אם אתם לא מקבלים את הדבר הזה, אני לא יכול לבוא בדיאלוג אתכם. כמו שאתווכח עם חרדי על איזה נושא. אין לי דיאלוג איתו מפני שהוא יוצא מנקודת הנחה אחרת לחלוטין. אני מוכרח לכבד ולקבל את עמדתו כעובדה, אבל אני לא יכול לשכנע אותו. המשל והנמשל לא בדיוק מתאימים, אבל אם לא מדובר בדיסציפלינה אסור ללמד זאת באוניברסיטה. אפשר שיעורי עזר, אבל לא חוג מקצועי. אי אפשר להשוות נתונים ממדינות שונות וכו', אם הכול זה הגדרות ערכיות. זה היה ויכוח גדול. זו ממש הייתה שיחה בין חרשים. הם לא היו מוכנים לרדת מהאפשרות לשליחות אידיאולוגית. החלק השני היה פשוט עובדות. איך התנהלה התנועה הציונית, לדוגמא ביחס לערבים. אני לא רוצה לנקוב בשמות אבל הם פשוט לא ידעו את העובדות, או שעיוותו את ההיסטוריה בכוונה. אני לא מדבר על טעויות בתאריכים, אלא שגיאות מגוחכות שמעידות על בורות מוחלטת. לא וויתרתי והערתי הערות על כך.

גדעון ארן הכיר את חנן פורת והזמין אותנו להיפגש איתו. הוא היה צעיר אבל די מוכר בעיתונות. התכנסנו בבית של ארן וכנראה שגם פורת היה מעוניין להפיץ את תורתו. הוא היה יפהיפה, הדמות האידיאלית של הצבר עם הבלורית והכל, עם כיפה. הוא נכנס, התיישב, והוא פותח ,ואני לא אשכח זאת. הוא פותח ואומר, חברים, המשיח בשער. הגאולה עומדת להתממש, צריך רק לפתוח את השער. זו תהיה לא רק מהפכה לא רק בישראל וביהדות ובמזרח התיכון, אלא בעולם כולו. אין לי את כשרון המשחק לשחזר את הטרנס שבו הוא היה נתון. דיבר בהתלהבות כזו בעיניים עצומות. הוא המשיך לדבר ואני לא קלטתי דבר מפני שהוא הדהים אותי. הוא שאל אם יש שאלות, ומה אני יכול לשאול ? איך המשיח יהיה לבוש ?! אחרי שיצא, אמרתי לגדעון שאנחנו עומדים בפני סכנה נוראה. אם חנן פורת ינצח, אנחנו אבודים – המפעל הציוני יורד מהפרט לחלוטין. זה היה ממש טראומה עבורי מפני שלא ידעתי שאנשים חושבים במושגים האלה. ידעתי שדתיים מדברים על המשיח, אבל לדבר בצורה כה מוחשית, היה נדמה לך שמחר בבוקר הוא הולך לבוא…מבחינה זו לא היה לי ויכוח עם הקבוצה הזו. הויכוח היה על הדיסצפלינה ועל יכולת ההפרדה בין חשיבה מדעית לדעה פוליטית. אני מודה שזה קשה וכל אחד חוטא בחטאים פה ושם, מרצון או שלא מרצון. זורק איזה הערה שהוא יותר ערכי, אבל מצד שני אתה עושה מאמץ. כאלה שמוותרים מראש ורק החשיבה הערכית היא החשובה.

היו שטענו כי אני ואחרים הם משרתי הממסד. אני צחקתי כי מעולם לא הצבעתי לממסד. היו כמה שממש הוציאו אותי מהכלים. בינתיים הויכוח הזה שכך מעט אני חושב. אני לא מכיר את האנשים הצעירים יותר, מפני שיצאתי לפנסיה כבר לפני 15 שנים. אני יודע שבמקומות מסוימים כמו באוניברסיטת בן גוריון הם הרסו את לימודי הסוציולוגיה שם, זו דעתי האישית. הייתה גם פסילה ביבליוגרפית של אנשים כמו שנ"א, למעט אזכורים ספורים, תשלום מס. זה לא הוגן, מפני שאם נכתבה ביקורת חריפה אך הוגנת על החברה הישראלית היא נעשתה בספרים שכתבתי עם דן הורוביץ. היא לא הייתה מתלהמת ומתפרצת לעומת זאת. תמיד דאגנו שיהיה כיסוי ארכיוני. לא התעלמנו מאפליה עדתית או מנושאים אחרים. לא הפכנו את זה לדגל. אמרו שאנחנו משרתי הממסד. לא היה לנו כל קשר לבן גוריון. המחקר על קליטת העלייה מומן על ידי הסוכנות ורענן ויץ שהיה מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. הוא היה אחראי על הקמת מושבי העולים. הוא נוכח לדעת את מה שהיה ברור לי משהותי במושבים, שזה הולך לקרוס, שברגע שהמדריכים החברתיים הותיקים יעזבו הכול יתמוטט וכולם יעזבו. זה קרה בהרבה מאוד מקרים. הוא פנה לשנ"א שהיה בן דורו. הוא פנה אליו ושאל אותו אם הוא מוכן לעשות את המחקר. הוא לא סתם פנה אליו מפני ששנ"א כבר כתב מאמר יותר תיאורטי ופחות אמפירי עוד לפני מלחמת השחרור. שנ"א רצה לחקור את המעברות, שם היו רב העולים, ולא במושבים שהיו המיעוט אבל זה היה מאוד סמלי חקלאות והתיישבות וכו'. הכסף למחקר התקבל מההסתדרות הציונית. אני, כתלמיד, ודאי שלא ידעתי מנין הגיע הכסף. אני מניח שהקשר הזה שכאילו הסוכנות היהודית נתנה את הכסף מאפשר לחשוב ששירתנו את תפיסת כור ההיתוך.

האמת היא שהם לא קראו את מה שכתבנו. אנחנו כתבנו נגד כור ההיתוך, שצריך להפסיק עם העירוב בין רומנים ומרוקאים לדוגמא. צריכים להיות מושבים חד-אתניים, או חד עדתיים, לפחות בתקופה הראשונה. זה פשוט לא הולך. אפילו בתוך מושבי העולים היו מלחמות עולם בין יוצאי צנעא ליוצאידמאר לדוגמא. כל יישוב היה חמולה אחרת והם לא רצו להיות ביחד. בנו 3-4 בתי כנסת בכל מושב. המדריכים היו צריכים לפייס ביניהם. אמרנו שהדרך הטובה ביותר היא להקים מושבים חד עדתיים או לפחות עדה אחת דומיננטית מאוד ובמרכזה של שורת מושבים תהיה עיירה קטנה שתספק את השירותים. חבל לכיש נבנה לפי המודל הזה כאשר קריית גת היא המרכז החקלאי והתרבותי של מודל זה. ויץ אימץ מודל זה בשמחה רבה. הספר שלי נקרא "העלייה הגדולה בשנות החמישים: כשלונו של כור ההיתוך". זה לא עשה עליהם רושם והם טענו שאני עדיין משרת הממסד. הם ידעו והכירו אתחוג 77 ואת תפקידנו בו. אמרנו שאנחנו צריכים להצטרף למפלגת העבודה שהייתה על הפנים ואין מקום להתחיל במאבקים הפנימיים של השמאל. צריך להקים את תנועת העבודה מחדש. תפיסה מאוד לא סקטוריאלית בתוך השמאל. החוג ניסה לתת גוון אידיאולוגי חדש למפלגת העבודה. מטבע הדברים כמו שקורה בארץ החוג איבד את הלהט אחרי שנה-שנתיים והפעילות בו דעכה. זה היה מועדון חם לדיונים וויכוחים ולכן הוא המשיך להתקיים. גם ההתעלמות מהרקע האישי שלנו שהוא לחלוטין שונה ממה שניסו לצייר. לך תוכיח שאין לך אחות. אני יודע שהאנשים האלה ידעו מנין אני בא ומה עשיתי. לא, משרת הממסד וזהו. זו סיסמא נוחה וקליטה מאוד.

 

קראתי שאתה מעניק חשיבות רבה ללימודי ההיסטוריה בסוציולוגיה.

כל מה שקדם למאה העשרים מאוד מוזנח בארץ. החל מהתיכון ועד לימודי הסוציולוגיה. אני נוטה היום להגדיר עצמי כהיסטוריון חברתי ולא כסוציולוג, כאקט של מחאה כנגד הגישה האנטי היסטורית של רוב הסוציולוגים בארץ. לגבי היהודים, בלי לדעת את ההיסטוריה החל מהנאורות לא ניתן להבין תהליכים בהווה במדינת ישראל. זה מצב פרדוקסאלי.

 

יש לך איזה סיפור מעניין מעבודת שדה שביצעת?

הייתי באוגנדה, קיבלנו במחלקה לסוציולוגיה בקשה לעשות מחקר על יכולת של העתקת המושב הישראלי לאפריקה. זה היה ברור מראש שאין כל סיכוי, אבל זו הייתה הזדמנות לנסוע. אני הייתי בחוף השנהב ובאוגנדה. בעיקר בפריפריה, ודיברתי עם אנשי מפתח באוניברסיטאות. באוגנדה הגעתי בדיוק כשהיה יום העצמאות. הייתי בקשר עם השגרירות.  השגריר הזמין אותי לאצטדיון בקמפלה, ולישראל היה מקום של כבוד והמקום החשוב ביותר באצטדיון. היו לנו קשרים טובים איתם בזמנו. והנה מגיע הר אדם שני מטר וברוחב של מקרר, נשיא אוגנדה, אידי אמין. אני ראיתי אותו ממרחק מטר אחד.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"רציתי לשאול אותך, פרופ'…" – פינת ראיונות עם חברי הסגל שפרשו – ראיון עם פרופ' יהודית שובל

מאת: איתי ארצי

הפינה השנייה של "רציתי לשאול אותך פרופ'…" מוקדשת לראיון עם פרופ' יהודית שובל, שהייתה חברת סגל במחלקה לסוציולוגיה. במהלך הקריירה הארוכה והפורייה שלה עסקה תחילה בסוציולוגיה של הגירה, כמו סוציולוגים  אחרים בראשית ימיה של המדינה, ומנושא זה עברה אט אט לסוציולוגיה של הבריאות, תחום בו פרסמה ספרים ומאמרים רבים ובו היא פעילה עד היום. לאחרונה אף פרסמה ספר חדשני בנושא היחסים שבין הרפואה הקונוונציונלית והמשלימה בישראל.

קרא עוד

להלן מובא הראיון שקיימתי עם פרופ' שובל:

היכן רכשת את השכלתך האקדמית?

למדתי בארצות הברית, איפה שנולדתי. גדלתי בבית ציוני מאוד, אבי היה פעיל בהסתדרות הציונית ובתנועת יהודה הצעיר והייתה לו גם השכלה יהודית רחבה. גדלתי בסביבה אמריקאית-יהודית קונסרבטיבית, שוויונית, ליברלית מאוד, שבה הציונות מקבלת משקל יותר חשוב מהטקסיות הדתית. אבי היה ציוני שרוף. נחשפתי לנושאים יהודים וציוניים בגיל מוקדם מאוד, התחלתי ללמוד עברית בגיל 3.

את הלימודים האקדמיים עשיתי בהרווארד, בתקופה שנשים התקבלו בנפרד מגברים אך לפי אותם תנאי קבלה. הן נרשמו ברדקליף, שהוא קולג' לנשים שנוסד ב 1879 והיה תמיד חלק  איטגרלי מאוניברסיטת הרווארד. מבחינה פורמלית נשים לא יכלו ללמוד בהרווארד אבל הלכה למעשה למדנו ביחד. זו הייתה מעין תקופת ביניים שבה שמרו על נפרדות פורמאלית. המגורים היו לגמרי נפרדים אבל כיתות הלימוד לא היו נפרדות. תנאי הקבלה היו זהים ובשל החוקה העתיקה שהייתה להם זה הפתרון שנמצא. זה היה עוד בימים של דיפרנציאציה מגדרית חדה מאוד.

הייתה לי זכות מאוד מיוחדת בתקופה זו, מפני שהמחלקה לסוציולוגיה כללה קבוצת אנשים בעלי שם שהיום הפכו למיתולוגיים כמו טלקוט פרסונס,גורדון  אלפורט, וקלייד קלוקהורן. הם הקימו  ברוח חלוצית מחלקה אינטגרטיבית של שלוש דיסציפלינות שחיו בשלום בתקופה שאני הייתי שם והייתה מודעות של שליחות אינטר-דיסצפלינרית: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה חברתית ופסיכולוגיה חברתית, מה שהיום מכנים מדעי ההתנהגות, אבל אז זה נחשב למאוד יומרני וחלוצי ולא היה מקובל באוניברסיטאות אחרות.  מצד אחד המחלקה הייתה חלוצית ומצד שני הם שמרו  מאוד חזק על הגבולות שקבעו לעצמם, לדוגמא כאשר רציתי לקחת קורס במחלקה לתכנון אורבני בראשותו של  ולטר גרופיוס ,הארכיטקט הנודע,  הדבר היה כרוך בביורוקרטיה מסובכת מאוד.

אני רואה את החוויה הזו כחוויה לימודית בעלת השפעה מכרעת על חיי המקצועיים לטווח הארוך, מפני שאימצתי את הגישה האינטרדיסציפלינרית כבר אז. שיטת ההוראה הייתה להיחשף להרבה תחומים אבל גם להתמחות ולעשות את התואר בתחום אחד, כך שלמדתי סוציולוגיה אבל נחשפתי להרבה פסיכולוגיה חברתית ואנתרופולוגיה וגם שוכנעתי בשלב מוקדם מאוד של חיי בחשיבות של אינטגרציה בין דיסציפלינות אלה. זו הייתה מחלקה קטנה והיו מעט מאד נשים בשנות ה-50 המוקדמות. נשים , קל וחומר יהודיות, לא הרבו ללמוד לימודים מתקדמים אבל אני הייתי מאוד אמביציוזית. התקבלתי אחרי תואר ראשון  במסלול הישיר לדוקטורט. לא יותר מ30 איש, מהן כ-5 נשים בערך. היו  כ-50 תלמידים מתקדמים והסגל היה יחסית גדול לימים ההם.

מה היה נושא הדוקטורט שלך?

באמצע הלימודים שלי עליתי לישראל, ולאחר מכן חזרתי וסיימתי. כתבתי את הדיסרטציה, שהייתה אחד המחקרים הראשונים על יחסי עדות בסביבת מגורים. הנתונים נאספו  בבית מזמיל של אז שהפכה לימים לקרית יובל של היום. זה היה בתקופת העלייה ההמונית הגדולה והמדיניות הייתה לערב אוכלוסיות מכל הסוגים, מכל ארצות המוצא, מבלי תכנון כלשהוא ומבלי לקחת בחשבון רקע תרבותי. את הדיסרטציה עשיתי על דפוסי אינטראקציה ויחסים חברתיים בקהילה עירונית בישראל.  המקום  הוקם כדיור קבע ולא מעברה.

 הגעתי לישראל והתקבלתי מיד לעבודה במכון למחקר חברתי שימושי בהנהלת פרופ' אליהו גוטמן. המחלקה באוניברסיטה עוד הייתה בחיתוליה והיו הרבה הזדמנויות לחקור בעיות חיוניות במכון. בימים אילו המכון היה ממוקם ביפו ליד כיכר השעון והוא עבר אחרי כשנה לירושלים. אני הייתי מבין אנשי המכון הראשונים.

באותה עת  הייתי בחופשה מהלימודים לתואר שלישי  בהרווארד. למזלי, המנחה שלי  בהרווארד היה פרופ' סמואל סטאופר שהיה לפני תקופה קצרה שותף עם אליהו גוטמן במחקרים המוקדמים  על חיילים  אמריקאים בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאחר שהגעתי כתלמידה של סטאופר, כאשר לא היו הרבה סוציולוגים בסביבה עם רקע כלשהוא, גוטמן  קיבל אותי על המקום,  כמעט בלי להכיר אותי.

 

המכון חתם אז על חוזה לבצע  מחקר גדול על עולים. הופיעו בעיתונות כתבות על העלייה ההמונית והתנאים הקשים שבהם הם חיים. היה חורף קשה ואנשי הסוכנות היהודית רצו ללמוד על העולים, בכדי לשפר את תכנון הקליטה.  זה היה מחקר מדגמי גדול שכלל כ-2000 עולים מכל ארצות המוצא ואני הייתי אחראית עליו – סוציולוגית צעירה בת 22 ללא ניסיון. גוטמן סמך עלי  משום שבאתי ממקום מוכר לו  ונחשפתי קודם לכן לשיטות  מחקר ברוח המחקרים של  סטאופר.                                                                                  

הרקע שלי היה די פוזיטיביסטי. גוטמן ידוע במחקריו המתודיים, בפיתוח סולם גוטמן. המחקר היה מבוסס על מדגם גדול ייצוגי והניתוח נעשה במיטב השיטות שהיו מקובלות בסוציולוגיה כמותנית באותה תקופה. מאז, שיניתי כיוון  בשיטות העבודה המחקרית שלי . נגיע גם לזה…

איסוף המידע נעשה באמצעות שאלון שהיה ברובו מורכב משאלות סגורות, ורק חלקן היו  פתוחות. הייתי אחראית על הדרכתם של עוזרי המחקר, חלק מהם היו עצמם עולים מאותן ארצות מוצא של הנחקרים כי תרגמנו את השאלון להרבה שפות. רב העולים עוד לא הספיקו ללמוד עברית. פרופ' חיים בלנק היה היועץ הלשוני שלנו. בימים אילו הוא היה דוקטורנט והדריך אותי לגבי בעיות לשוניות בסגנונות שונים של ערבית: טוניסאית, עיראקית, מצרית, תימנית ועוד.  השאלון תורגם בעזרתו לכל השפות המדוברות באוכלוסיות העולים. לימים  כתבתי את הספר הראשון שלי והוא מבוסס על מחקר זה. ב- 1965  הוענק לי  פרס ישראל  במדעי החברה על יסוד הספר Immigrants on the Threshold שהסתמך על נתונים אלה.

מה היו ממצאי המחקר ?

המחקר נגע ביחסים בין עדתיים, בין ניצולי שואה ליוצאי ארצות האסלאם, והיה אחד המחקרים הראשונים שחשפו את המתח והעוינות שבין יהודים ממוצא אירופי שחשבו עצמם לבעלי תרבות יותר "גבוהה" , כאשר מנגד התפתחו רגשי נחיתות והתחלת הצמיחה של תחושת קיפוח של יוצאי ארצות המזרח. אחד הדברים המשקפים את רוח התקופה הוא שאנשים אמרו  לי אז בעידן של אמון תמים בכור ההיתוך שהיה מקובל על המוסדות והמנהיגות: "למה את חוקרת את הדברים האלה, זה רק מעלה אותם על פני השטח, יותר טוב להשאיר אותם מבלי להביאם לדיון ציבורי פתוח". רווחה בימים אלה אמונה נאיבית שהמתחים הבין עדתיים ילכו וייעלמו בדורות הבאים, דבר שכמובן לא היה נכון. נראה שדווקא ההפך הוא הנכון. הגישה  בימים אילו הייתה לערבב יחד, לבחוש היטב את הסיר וכך האמינו שייצא ה"ישראלי החדש", חשבו כך על אף שכבר אז החלו מחקרים בארצות הברית להראות שהדבר אינו כה פשוט.                                                                                                                       

אחרי מספר שנים חזרתי להרווארד לאחר שכבר הייתי נשואה לבן זוגי הלל וסיימתי את כתיבת הדוקטורט. לאחר שנה  של שהות  בארצות הברית חזרתי  ארצה למכון למחקר חברתי שימושי  והמשכתי במחקרי הגירה. לאחר כמה זמן התחלתי להתעניין יותר בסוציולוגיה של הבריאות, נושא שהפך  עם הזמן למרכז ההתעניינות שלי. המעבר קרה כתוצאה ממחקרים שניהלתי על דפוסי התנהגות בתחום הבריאות בין קבוצות של עולים. בהתחלה ניסיתי לשלב  בין תחומי ההגירה לבריאות ובהמשך התעניינתי  בהגירה עם דגש חזק על בריאות.

מי היו מזמיני המחקרים?

גופים ציבוריים כגון הסוכנות היהודית, משרד הבריאות וגם משרד הקליטה שקיים שנים רבות מחלקת מחקר פעילה שתמכה  במחקרים סוציולוגיים. גוטמן ניסה לעניין את הגופים הציבוריים במחקריו, מפני שלא היו למכון תקציבים מלבד זה.  בשלב מסויים הצלחתי לגייס מענקי מחקר מחו"ל – למשל מאונסקו ומשרותי הבריאות הלאומיים של ארה"ב.

בשנות ה-60 המוקדמות לימדתי כמורה מן החוץ באוניברסיטה וב-1967, שנתיים לאחר שזכיתי בפרס ישראל , קיבלתי הצעה מבית הספר לרפואה להצטרף לסגל בית הספר לבריאות הציבור עם מינוי משותף עם סוציולוגיה. הם בעצם העדיפו שאהיה רק  בבית הספר לבריאות הציבור אבל לי היה חשוב שהשורשים הסוציולוגיים יהיו נטועים עמוק בדיסציפלינת האם שלי. כתוצאה מכך המינוי שלי היה משותף למחלקה לסוציולוגיה ולבית הספר לבריאות  הציבור.

היה ניסיון ללמד גם תלמידי רפואה סוציולוגיה של הבריאות, כחלק מלימודי היסוד שלהם, מתוך הנחה שרופא חייב להבין שבריאות וחולי הם פונקציה של התנהגויות חברתיות בסביבה תרבותית לוקלית. היו הרבה קשיים בביצוע המשימה הזו מפני שתלמידי רפואה אז היו בוגרי מגמות ריאליות בלבד. לפני שהגיעו לאוניברסיטה לא שמעו כמעט על מדעי החברה או על מקצועות הומאניים. זה הוביל לסוג תלמידים שראו במדעי החברה צ'יזבטים לא רציניים בלי ביסוס של מספרים ובדיקות מעבדה. בבית הספר לבריאות הציבור התמונה הייתה אחרת. הרפואה החברתית היא מקצוע עם מודעות ממשית להיבטים חברתיים של הרפואה. חוץ מזה לימדתי במחלקה לסוציולוגיה שלנו סביב נושאים של סוציולוגיה של הבריאות.

את יכולה לספר קצת על המחלקה בתקופה שבה הגעת אליה?

לא סוד גם לדור הצעיר שהייתה אישיות אחת דומיננטית שיסדה את המחלקה בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה: פרופ' שמואל אייזנשטדט, שהיה אדם מבריק בעל כושר כתיבה מופלא והספק יוצא דופן, רקורד מעל ומעבר של ציטוטים עולמיים אבל גם איש מאוד דומיננטי  שהיו לו דעות אבסולוטיות על אופי המחלקה שרצה. הוא היה ברוחו גם היסטוריון ושם דגש על ניתוח מבני-היסטורי-פונקציונליסטי, מפני שזו הייתה הגישה  הרווחת בתקופה. ואמנם, המחלקה נבנתה בדמותו והוא שלט בה. הקידום של אנשים היה תלוי בו, ולימים היה גם דיקן הפקולטה, וישב בכל הוועדות המכריעות. אפשר לומר שגישתו שלטה שנים רבות מפני שלא הייתה עדיין אוניברסיטה אחרת בארץ ולקח למחלקה שלנו שנים רבות עד שהיא עברה מטמורפוזה ואנשים חדשים בעלי השקפות מגוונות הגיעו. אז החלה להיווצר הטרוגניות יותר גדולה בחשיבה  של חברי הסגל וסגנון אחר בהנהלה. פרופ' גדי יאירממחיש זאת בשנים האחרונות, במיוחד במאמציו  לשתף את  אנשי הסגל הצעירים ואף את הסטודנטים  בענייני המחלקה. גישה זו עומדת בניגוד חריף לאווירה שהייתה בזמנו של אייזנשטדט, ששלט באופן מאוד כוחני עד היום שפרש מראשות המחלקה, ומחברות בוועדות שונות של האוניברסיטה. ואז  החלה  דמוקרטיזציה מסוימת ואווירה אחרת שררה. התקבלו אנשים שלא רק בדמותו של שמואל.

איך הוא השפיע עלייך?

הוא חסם את דרכי לאוניברסיטה למשך 10 שנים בשל קרבתי המקצועית לפרופ' אליהו גוטמן שסימל לדעתו את שיטות המחקר הכמותניות. גוטמן כבר מצעירותו, היה מדען בעל שם עולמי ששמו הלך לפניו  כחדשן מקורי ויצירתי בתחום המתודולוגיה של מדעי החברה. האמת היא שאני לא אימצתי לעצמי את כל שיטותיו של גוטמן.  אני הלכתי בדרכי שלי. אולם בעיני אייזנשטדט  נדבקתי מהמיאוס שלו בגוטמן, ובשיטות המחקר החדשניות שלו. אייזנשטדט לא לקח בחשבון   שתלמידים וחוקרים רשאים ואף חייבים, בכדי להצליח לחיות בעולם המדעי העכשווי, להכיר מקרוב את המקצוע על כל פניו, כך שיוכלו לקרוא כתבי עת כמותניים ולהבינם. הוא לא רצה מחלקה מגוונת והתייחס למתודות החדשניות  כ'טכנולוגיה' עם בוז מסוים.

נעבור כעת לדון בסוציולוגיה של הבריאות. מהי התרומה בעיניך של הסוציולוגיה של הבריאות לסוציולוגיה הכללית?

זה שדה עשיר בנושאים שמעניינים סוציולוגים ומאפשר כר נרחב למחקרים מרתקים  הן  מבחינה תיאורטית, והן מבחינה יישומית. מבחינה תיאורטית אני מתעניינת בין היתר בהבדלים בין התנהגויות תלויות תרבות הנטועות עמוק במסורות שונות החל מהגיל הרך. לדוגמא, איך מתייחסים לכאב בתרבויות שונות? כל תרבות מגדירה את הסיבות לחולי, את התרופות  המתאימות ואת אמצעי ההתמודדות אתם וזאת באמצעות ריטואלים ספציפיים, בשל אי הוודאות סביב החולי ובגלל המוות המאיים. התעניינתי במשך כל הקריירה בסוציולוגיה של הפרופסיות עם דגש על רפואה ומקצועות בריאותיים. ההתעניינות החלה מוקדם בעקבות פרק בספר The Social System של טלקוט פרסונס על הפרופסיה הרפואית. אפשר לקרוא לזה משהו קנוני שהיה מעצב בשבילי. לא אסתכן אם אומר שהפרק הזה ניתח בפעם הראשונה את התפקיד הפרופסיונאלי של הרופא ואת התפקיד המשלים של החולה והציג מודל מאוד מעניין בעל השפעה ארוכת טווח על הבנתנו את יחסי מטפל-מטופל. היום, כתוצאה מההסתייגויות מהגישה הפונקציונליסטית אנשים לא מעריכים את חשיבותו של המודל הפרסוניאני, אולם הוא שימש  אותנו במשך שנים רבות עד שהפונקציונליזם דעך. היום מקובל להשתמש יותר בתיאוריות של פוקו וקונפליקט. פרסונס ראה את העולם החברתי כמאורגן עם הרבה מרכיבים משולבים ומשלימים זה עם זה, ושם דגש מועט יחסית על אי סדר וקונפליקט. מן הסתם שגישה זו משתקפת במודל שלו  לגבי יחסי רופא וחולה. היום אנחנו מודעים הרבה יותר לכוחות החיצוניים  ולביטויי הקונפליקט הטמונים במערכת  זו  ונדמה  שהגישה של פרסונס מעט נאיבית. אני השתמשתי בזה הרבה מאוד בעבר. בינתיים ניסיתי להשתנות בהתאם לחשיבה המותאמת לזמנים.           

אחד המחקרים הראשונים שפרסמתי התבסס על תיאוריות פונקציונליסטיות  בכדי להבין תופעה  מעניינת בישראל: שכיחות מאוד גבוהה של ביקורי האוכלוסייה במרפאות של קופות החולים. היו לנו שיעורי ביקורים שהגיעו בממוצע ל9-12 לנפש בשנה, כאשר במדינות אחרות עם מערכות בריאות דומות לשלנו זה עמד על 6 בערך. יזמתי בשיתוף עם אהרון אנטונובסקי מחקר שניסה להסביר למה ישראלים מרבים לבקר במרפאות של קופ"ח. ערכנו  ראיונות עם נותני ומקבלי השירות הרפואי בקופות החולים, וביססתי את המחקר על המודל של פרסונס ועל תיאוריות של מרטון, על פונקציות לטנטיות(סמויות). עיקר הטיעון של המחקר – שלימים  הוליד גם ספר – היה שהאנשים באים למרפאה לכאורה בשל בעיה בריאותית, אבל הם גם מחפשים דברים אחרים: תגמולים שמערכת היחסים המובנית שבין רופא לחולה יכולה לספק. לדוגמא, הזדמנות לדבר, לשפוך את הלב עם מישהו שישמע אותך ברצינות. כמו פסיכולוג או עובד סוציאלי שלא היו מקובלים אז במערכת הבריאות. מערכת יחסים נורמטיבית בין חולה ומטפל נותנת לגיטימיות   לשיחת נפש  טעונה  מפני  שמבחינת הנורמות המצופות, הרופא אמור להאזין ולתמוך בחולה, ולעזור לו להתמודד  עם בעיותיו, גם אם זה לא תמיד מתבצע הלכה למעשה.

הדבר השני הוא שרופא המשפחה נותן פטורים מעבודה, על יסוד מחלה, בסיטואציה של בעיות  בקליטה וקשיים כלכליים חריפים והסתגלות לסביבה תרבותית זרה – החולי משמש כמנגנון ללגיטימציה של אי יכולת תפקוד.  את הלגיטימציה הפורמאלית להיות חולה אפשר לקבל אך ורק מהרופא. אין תפקיד חברתי למעט הרופא שרשאי וחייב לעשות כן. מבחינת  גישתו של מרטון ניתן  לראות את התופעה כפונקציה לטנטית של מערכת הבריאות. החולי נותן לגיטימציה לכישלון. הרבה אנשים לא הצליחו למצוא מקצוע ראוי בעיניהם, לפרנס משפחה בהתאם לציפיותיהם, ועל כן חולי אפשר להם יציאה מהתפקיד, וכך הרופא מספק לגיטימציה פורמלית לכישלון.

במילים אחרות, לקחתי את התיאוריות של פרסונס ומרטון וניסיתי ליישם אותן במחקר. חוץ מלהבין את התהליכים החברתיים, חשבתי גם שאולי אוכל  לתרום לפתרון הבעיה בצמצום מספר הביקורים. בעקבות המחקר הצענו לקופת חולים להוסיף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ולנסות להסביר לרופאים שחלק מהחולים מגיעים למרפאה מסיבות שקשורות רק בעקיפין במחלה, בתקווה שאז יוכלו  להתייחס  לתופעה  בצורה יותר קונסרוקטיבית. הספר שכתבתי בעקבות מחקר זה  התייחס לבעיה תיאורטית, אבל גם ניסה לתרום לפתרון  בעיה מעשית.

מהמחקרים שלך עולה תמונה קשה של קליטת עליה. כיצד קרה שזכית על כך בפרס ישראל ?

הפרס ניתן על חדשנות  ויצירתיות  בגישה המחקרית. יש לציין שזה היה המחקר הראשון  שהתבסס על מדגם מייצג של כלל אוכלוסיית העולים בתקופת העלייה ההמונית.  וזאת  באמצעות שיטות מחקר שלא היו מקובלות עדיין בארץ. הפרס לא התייחס לתוכן הממצאים בלבד, אלא לעצם העובדה שסוציולוגים יצאו לשדה והשקיעו זמן ומשאבים בניסיון להבין מה קורה. מבחינה זו זה לא פרדוקסלי כלל. זה היה בתקופה של מחסור במשאבים ועלייה מתמדת, ידעו מהעיתונות על קשיי הקליטה אך המחקר סיפק בפעם הראשונה נתונים מהימנים על אופיין של הבעיות ועל שאיפותיהם ומאוויהם של העולים –  מידע שהיה חסר לגמרי עד לסיכום ממצאי מחקרנו.  במובן זה ניתן לומר שנתנו בידי קובעי המדיניות כלים – בצורת מידע אמין ועשיר – שאפשרו להם להתייחס לבעיות הקליטה בצורה ריאלית יותר  ולהתמקד  בנושאים  בהתאם למידע מייצג מפי העולים עצמם. כל זה היה חדש בארץ  בשנים הללו.

במהלך השנים עברתי משיטות כמותניות למתודות איכותניות, לא מפני שאני שוללת שימוש במחקר כמותני. להפך, אני חושבת שלכל בעיה יש את הכלים המתאימים לפתרונה. הנושאים שבהם עסקתי הפכו להיות כאלה שלא התאימו למדגמים גדולים. הנושאים שלי דרשו סגנון איכותני.

תוכלי לספר על הספר האחרון שהוצאת?

המחברת השנייה של הספר היא דוקטור אמה אברבוך, שסימה דוקטורט במחלקה שלנו בהדרכתי.  הספר מסכם כעשר שנים של עבודה, ושמו :ALTERNATIVE AND BIO-MEDICINE IN ISRAEL: BOUNDARIES AND BRIDGES. מטרתו לנסות ולהבין את מערכת היחסים בין הרפואה האלטנרטיבית לרפואה הקונבנציונלית המכונה ביו-מדיקלית. כל אחת מאלה מורכבת מהרבה מאוד שיטות ותחומי התמחות, וההטרוגניות שבתוך הרפואה האלטרנטיבית גדולה יותר. זאת משום שיש מידה מועטה יותר של קונצנזוס לגבי  מושגי היסוד, השיטות, האקסיומות וההנחות האפיסטמולוגיות יחסית לרפואה הקונבנציונלית. אנחנו תוהות איך ייתכן שקיימות פרקטיקות בהן משלב  המטפל שיטות קונבנציונליות ואלטרנטיביות אם הנחות היסוד כה שונות? היה ניתן לשער שיהיו קונפליקטים רבים ביניהם. רב גדול של אנשי הרפואה הביו מדיקלית שוללים, מתעלמים ומזלזלים בשיטות האלטרנטיביות. יחד עם זאת, יש כמה תופעות מאוד מעניינות: יש יותר ויותר אנשי רפואה, אחיות, מיילדות ופיזיותרפיסטים שאחרי השכלה רפואית מלאה ואימוץ כל הנחות היסוד הביו מדיקליות והיצמדות למה שמכונה evidence based medicine שזה הבסיס של הרפואה המודרנית – למדו ועוסקים בפרקטיקה של רפואה אלטרנטיבית. כל זה מבחינת המיקרו. במישור המאקרו הספר מתעניין במערכת המוסדית והארגונית של שיטות הריפוי הללו. כיצד הן עובדות יחד וכיצד הן נבדלות? מהי מידת האינטגרציה ביניהן? מהי מידת הכח והשליטה של הביו מדיקליים על האלטרנטיביים?

בצד המיקרו הספר כולל פרקים על ניסיונות מגוונים של אינטגרציה בין השיטות. למשל – רופאים שאימצו שיטות אלטרנטיביות, מיילדות שעובדות בחדרי לידה בבתי חולים שמצליחות לשכנע את היולדת שיסייעו לה בתהליך הלידה באמצעות שיטות אלטרנטיביות, אחיות שעובדות בבוקר במחלקה בבית חולים ציבורי ומקיימות פרקטיקה פרטית אחרי הצהריים שם הן נותנות טיפול אלטרנטיבי. החומר האמפירי עליו מבוססות מסקנותיו של הספר מורכב מראיונות לעומק  והסתכלויות מתמשכות. כיצד הרפואה המשלימה משנה את היחסים בין הרופא למטופליו? הטיפול אצל מטפל אלטרנטיבי בדרך כלל פחות לחוץ מבחינת זמן, פחות מוגבל  מבחינת כמה חולים צריך לקבל בשעה. גישה הוליסטית מאפיינת את המטפלים המשלימים, גם אם יש הבדלים  ביניהם, כולם שמים דגש על הקשר שבין הגוף לנפש וההשפעות ההדדיות ביניהם. בעקבות זאת יש דגש גדול על הקשבה מצד המטפל לדברי המטופל. כל אלה מהווים קונטרסט לרפואה הביו מדיקלית העכשווית שבה בחלק ניכר מזמן הפגישה הרופא מתרכז במסך המחשב שלו ולא במטופל.

נדמה לי שהיום חלק ניכר מהמטופלים הם בעלי ידע רחב יותר מכפי שהיה בעבר, כאשר המידע הרפואי נגיש יותר באינטרנט ובמנגנוני תקשורת אחרים. האם, הדבר משנה את היחסים בין רופא וחולה?

אין ספק. זהו בודאי  אחד השינויים הגדולים שקרו מאז שפרסונס הציע את המודל שלו. אמנם גם אז היו אנציקלופדיות רפואיות, אבל מי יכול היה לעיין בהם? ברור שהיום חלק מהחולים מגיעים עם ידע רב. ובידע טמון כוח משמעותי, כך שהחולה לא רק יודע דברים, זה גם משנה את יחסי הכוחות בינו לבין המטפל. הוא מביא לפעמים  מידע  חדש שהרופא עדיין לא שמע עליו.

מאוד מעניין אותי לשמוע כיצד הצלחת לבצע את השינוי שהזכרת מקודם, שקיבלת את הנחות היסוד הביקורתיות שהחלו להופיע בשנים האחרונות…

אחד הנכדים שלי התפלא שאני יודעת לשלוח מסרונים, ואמר שהוא לא מכיר סבתא שכותבת לנכדיה מסרונים. אני אוהבת מאד טכנולוגיה אבל רק כשהיא עובדת. הדור שלך גדל לתוך הטכנולוגיה ומתמצא הרבה יותר ממני, אבל אני משתמשת מכורה, ונכנסת לדיכאון אם האינטרנט יורד לעיתים קרובות. אני לא טובה בתיקון הדברים האלו. לגבי הגישות הביקורתיות, אני מקבלת חלק מהם. השיטות הקודמות לא תמיד מתאימות בכדי להסביר ולנתח את התופעות החברתיות. אתה קורא את פוקו והוא נורא משכנע. למה שהוא לא ישכנע גם אותי? אני בעד לזרום עם הזמן, באופן ביקורתי. ברור שאני לא מאמצת כל דבר.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף

המהפכה הניהולית שלי || טור מיקרו-סקופ

מאת: אלונה הרנס

כותרת עבודת הדוקטורט שלי היא ה"שיח והפרקטיקה של השינוי הארגוני בצה"ל". בעבודה עסקתי בהטמעה של שפה ופרקטיקות מהעולם העסקי בצה"ל, בדגש על שינוי ארגוני כפרקטיקה ניהולית. ביתר פירוט, לאור מה שזוהה על-ידי רבים כעיסוק אינטנסיבי של צה"ל בשינויים ארגוניים, נושא העבודה היה האופן בו מדברים בצה"ל על שינוי ועוסקים בתכנון של שינויים ארגוניים. בעבודה ביקשתי להתמקד בדיבור על השינוי והעיסוק בו כתופעה בפני עצמה, שאינה נגזרת של השינויים ה"אמיתיים", שהתרחשו או לא התרחשו בעקבות תהליך תכנון כזה או אחר. בפרפראזה על ריימונד קארבר, השאלה הייתה "לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על שינוי ארגוני", וזאת מתוך הבחנה לפיה העיסוק הכמעט שוטף של צה"ל בשינוי מייצר רבדים שונים הראויים לעיון.  הבחירה בנושא זה אינה מייצגת, אפוא, טענה לפיה בצה"ל רק מתכננים שינויים אך לא עושים אותם בפועל, או שהשינויים המתבצעים אינם עולים בקנה אחד עם התכנון; מן הסתם קיימות דוגמאות גם למקרים כאלה וגם לאחרים.  במקום זאת, הרעיון היה לייחד את הדיבור על השינוי והעיסוק בו כציר מובחן של עשייה במערכת הצבאית. הדרך לניסוח שאלה זו הייתה ארוכה ומפותלת, ורובה לא התרחשה ביחס לעבודת הדוקטורט עצמה. לכן, כל מה שאתאר כאן הוא בעיקר הבניה בדיעבד.

קרא עוד

את התואר הראשון והשני עשיתי במחלקה לפסיכולוגיה.  כשסיימתי את התואר השני בפסיכולוגיה חברתית, לאחר התנסות קצרה (פרקטיקום) במשרד ייעוץ, התגייסתי (בשנית) לצה"ל כיועצת ארגונית במחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה). הייתי נרגשת נוכח ההזדמנות הראשונה ליישם באופן מלא את הפרקטיקה הפרופסיונאלית שזה עתה רכשתי. במיוחד, קיוויתי לעסוק במה שתפסתי כגולת הכותרת של הפרופסיה – תכנון והוצאה לפועל של שינוי ארגוני. ולא סתם שינוי, כמובן, אלא שינוי "מהמעלה השנייה", כזה שמשנה את כללי המשחק, שובר את הפרדיגמה ויוצא מהקופסה. כיום אני יודעת לומר שמדובר היה בעיקר ביציאה מהקופסה של השירות הציבורי לטובת כניסה לקופסת ההפרטה והשוק החופשי כמודל אידיאלי.  אך אז, תפסתי זאת כמעבר הכרחי מעידן הדינוזאורים אל עולם חדש וטוב יותר.

תפקידי הראשון היה של יועצת ארגונית במערך ההכנה לצה"ל או בשמו המוכר יותר, הגדנ"ע. הימים היו ימי "משבר המוטיבציה", קרי, השיח הצבאי והציבורי שעסק בירידה בנכונות של בני נוער לשרת ביחידות הקרביות.  טענה זו התייחסה בעיקר לבני הנוער שהוגדרו כ"איכותיים", כלומר, לכל מי שלא הוגדרו כעולים חדשים או "נוער טעון טיפוח".  לכן, הוחלט להרחיב את היקף פעילות ההכנה לצה"ל ולהחיל פעילויות שעד כה יועדו רק לאותן "אוכלוסיות מיוחדות" גם על הזרם המרכזי של בני הנוער. ההקשר החברתי הרחב יותר של התהליך זה נעלם מעיני, ולקטגוריות השונות התייחסתי כהבחנות ענייניות ולא טעונות.  במקום זאת, התעניינתי באופן בו מקבלים אנשי היחידה את השינוי שלהרגשתם נכפה עליהם מגבוה.  בעיקר, נראה היה כי הם חוששים כי לא יצליחו להיות בעלי ערך מוסף עבור בני נוער בעלי מקורות מידע ומנגנוני תמיכה ביחס לשירות הצבאי, כפי שהיו עבור בני הנוער מקבוצות השוליים. מבחינתי ומבחינת הממונים עלי בממד"ה, האתגר המרכזי שעמד בפניי היה לעודד את אנשי היחידה "לקחת בעלות" על השינוי, קרי, לעסוק בו מתוך אמונה בצדקת הדרך ורצון לראות בהצלחתו. לאכזבתי, מטרה זו לא הושגה והיחס המסתייג של אנשי היחידה נותר בעינו.  סיימתי את התפקיד בתחושת החמצה, על כך שלקחתי חלק בתהליך שינוי שיכול היה להיות "מהותי", אילו רק היו אנשי היחידה משכילים לראות שהוא כזה.

ההזדמנות לעסוק בשינוי "לפי הספר" הגיעה בתפקיד הבא, כאשר עברתי לתפקיד של יועצת ארגונית באחת מיחידות הביצוע של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.  "בועת ההי-טק" הייתה אז בשיאה. השגשוג הכלכלי יצר תחרות בין צה"ל לשוק העבודה האזרחי והביא לפריחה של שינויים בתוך צה"ל, שביטאו ניסיון להטמעה של שפה ונורמות ניהוליות מהעולם האזרחי- עסקי. הרמטכ"ל שאול מופז חילק לקצינים הבכירים את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" ומפקדי גדודים הוגדרו כ"עתודה ניהולית" ועברו "תכניות פיתוח מנהלים" (גל, 2001)[1].  תהליכים אלה היו חזקים במיוחד באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, גלגולו החדש של אגף האפסנאות. בין היתר, מוסד שם בתקופה זו מערך הירארכי של יועצים ארגוניים ביחידות הקו, שמשימתם המרכזית הייתה לסייע למפקדי היחידות לקיים "תהליך אסטרטגי" – מהלך מובנה של שינוי יזום שיתאם את השינויים המבניים והתפיסתיים שהתרחשו בתקופה זו בצה"ל. ואכן, הכל התרחש כמצופה.  תהליך השינוי נעשה בהובלה נמרצת של המפקד, הקיף את כל קציני היחידה וזכה לשיתוף פעולה מצד מרביתם.  התוצרים של תהליך התכנון הוגדרו כהצלחה על-ידי אנשי היחידה והרמות הממונות.  עבורי, הייתה זו תקופה של התלהבות ופריחה מקצועית. עם זאת, התגלו אצלי ספקות ראשונים ביחס לנקודת המבט הניהולית אשר לפיה, לפחות כפי שהבנתי אותה אז, כל ארגון יכול (וצריך) להפוך את עורו ולהגשים את האידיאל של ארגון עצמאי הפועל בשוק חופשי תחרותי. אחרי הכל, אמרתי לעצמי, לכל ארגון (או יחידה צבאית) יש מאפיינים שלא ישתנו. ספקות אלה ניסחתי בעבודת סוף השנה שכתבתי לממד"ה, בה תיארתי, תוך הסתמכות על תיאוריות פסיכולוגיות, את השינוי הארגוני כתהליך של "עיצוב זהות" – תהליך בו האנשים ביחידה, והיחידה כגוף, מנסים לברר את "זהותם" כסוג של מבנה עומק שייתן ביטוי לתנאי הסביבה המשתנים אך גם למאפיינים קבועים יותר של המסגרת והטכנולוגיה.

לאחר סיום תפקידי ביחידה, יצאתי לשנת לימודים במטרה להתחיל בכתיבת עבודת דוקטורט. כיוון המחשבה הראשוני שלי היה להמשיך ולפתח את נושא השינוי הארגוני שכה הלהיב אותי. במיוחד, רציתי לבחון את השינוי הארגוני מפרספקטיבה של תיאוריות פסיכואנליטיות, בדגש על הפוטנציאל המעצים של שינויים ארגוניים עבור הארגון והפרט.  הכותרת הראשונה שניסחתי להצעת המחקר הייתה: "בחינת תהליכי התפתחות ארגוניים בפרספקטיבה המשלבת ראייה מערכתית עם תיאוריות של התפתחות הפרט". כותרת זו שיקפה את העמדה התיאורטית שאפיינה את היחס לשינויים ארגוניים בממד"ה באותו זמן: שילוב של "תיאוריה מערכתית" עם תיאוריות פסיכואנליטיות. הגדרתי את מטרת המחקר כהעשרת הפרקטיקה הייעוצית בכל הנוגע לאפשרויות הפעולה של היועצים והנועצים ביחס לשינויים ארגוניים.  קיוויתי לעשות זאת באמצעות שילוב בין התיאוריה הפסימית של מלאני קליין לתיאוריה האופטימית של דונלד וויניקוט. כפי שניתן לראות, נקודת מבט זו משקפת התבוננות בשינוי מתוך השיח – מתוך אמונה בחשיבותם ונחיצותם של שינויים ארגוניים ומתוך שאיפה לשכלול מיומנויותיי כיועצת ארגונית.

הנסיבות הובילו לכך שבניגוד לתכנון הראשוני, לא נרשמתי ללימודים במחלקה לפסיכולוגיה אלא במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. באי רצון השלמתי עם ה"מחיר" של השלמת קורסי יסוד בסוציולוגיה.  עם תחילת הלימודים, הופתעתי לגלות חוויה מרעישה של חיבור מיידי: הרגשתי כי אני מקבלת מלים לבטא תחושות שליוו אותי זמן רב.  לא הייתי עוד "סתם" חשדנית, צינית או עוכרת שמחות; בהדרגה הפכתי להיות סוציולוגית ביקורתית. בתחילה, חשבתי עוד שאוכל לשלב בין הסוציולוגיה הביקורתית לתיאוריות הפסיכואנליטיות שהצגתי קודם. אולם תוך כדי תהליך גיבוש ההצעה והדיאלוג עם המנחים  – אייל בן-ארי וישראל כ"ץ – הבנתי כי אין זה מצב של "גם וגם" אלא של "או – או" וכי אאלץ לבחור. ואכן, בחרתי בהתבוננות פרשנית וביקורתית בעיסוק של צה"ל בשינויים ארגוניים. 

עם תום שנת הלימודים שהוקצבה לי, חזרתי להיות יועצת ארגונית במערך מדעי ההתנהגות.  בתקופה זו התרחשו בצה"ל שינויים שונים במדיניות כוח האדם, שכללו את מודל ההעסקה של צבא הקבע וחוזה ההתקשרות עם צבא המילואים. בניגוד לתהליכים הקודמים בהם השתתפתי תוך קבלת הרטוריקה הרשמית, הפעם התבוננתי בהם באופן ביקורתי וזיהיתי את הזיקה בין השיח הניאו-ליברלי בו היו משוקעים לבין נושא המחקר שלי. 

במהלך העבודה, שאת רובה ערכתי לאחר השחרור מצה"ל, קראתי וניתחתי חומרים רבים המתעדים תהליכי שינוי בצה"ל.  חלקם נאספו לאחר שהחלטתי כבר על נושא העבודה וחלקם לפני כן, בתקופה בה שאפתי להיות יועצת ארגונית מומחית לתהליכי שינוי.  כאשר התבוננתי מחדש בחומרים המוכרים שלאורם התוויתי את דרכי כיועצת, ליוותה אותי תחושה של ביקור מחודש (revisit) – חזרה של אתנוגרף לשדה מחקר קודם, המניבה, על-פי רוב, תובנות חדשות ([2]Burawoy, 2003). הבנתי כי כיועצת ארגונית בצה"ל איני מתבוננת מבחוץ בשיח והפרקטיקה העסקיים, אלא אני עצמי מהווה ייצוג של השיח, מי שנדרשת להשמיע את קולו ולהפעיל אותו בחיי היומיום.

במהלך כתיבת העבודה קרו אירועים רבים: בועת ההי-טק התפוצצה והצבא חזר להיות מקום עבודה אטרקטיבי; השיח הניאו-ליברלי העמיק לחדור לצה"ל וליווה גם את תהליכי ההתכנסות והצמצום, תוך הדגשת תפקידם של המפקדים כ"מנהלים"; הדגש במחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל עבר מהטמעת גישות ניהוליות לסוציולוגיה ביקורתית; מלחמת לבנון השנייה הציפה את הבעייתיות בתפיסות צבאיות חדשניות שהתפתחו עם השנים ועוררה דרישה לחזור ל"מקורות" הצבאיים, מהלך שהשפיע גם על התרחקות מסוימת מהשפה העסקית. על רקע התרחשויות אלה, ניתן לראות את התהליך שעברתי בגיבוש נושא המחקר לא רק כמסע פרטי, אלא גם כשיקוף מסוים של תנודות במעגל הרחב יותר.

 


[1]גל, דני (2001). "פיתוח מנהלים בעוצבת געש". סטטוס, ספטמבר 2001.

 [2] Burawoy, M. (2003). Revisits: An Outline of a Theory of Reflexive Ethnography. American Sociological Review68 (October), 645-579

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ד"ר יפעת גוטמן || פנים חדשות במחלקה

מאת: ד"ר יפעת גוטמן

המחקר שלי עוסק באקטיביזם פוליטי השואב לגיטימציה מדגמים ופרקטיקות תרבותיים שגורים. אני בוחנת שלושה אלמנטים בדפוסי הפעולה של תנועות מחאה:

  1. שימוש אסטרטגי בצורות זיכרון וייצוג של עבר שנוי במחלוקת, תופעה אותה אני מכנה "אקטיביזם של הנצחה" (Memory Activism);
  2. שימוש בפרדיגמות על-לאומיות, כגון "צדק היסטורי" ו"אמת ופיוס", למען קבוצות בשולי החברה
  3. ייצור והפצה של ידע נגדי (oppositional knowledge)

בכל המקרים המטרה היא להשפיע על השיח הציבורי ולגרום לאנשים להעריך מחדש את עמדותיהם הפוליטיות אך המודלים שיביא לשינוי הזה שונים מאלו של תנועות חברתיות מסורתיות.  

קרא עוד

אני מתמחה בסוציולוגיה של התרבות, זיכרון קולקטיבי, תנועות חברתיות, סוציולוגיה פוליטית, תהליכי פתרון סכסוכים וצדק מעברי, סוציולוגיה של המרחב, ותהליכים גלובליים ועל-לאומיים. המחקר שלי מבוסס על מידע שנאסף בשיטות אתנוגרפיות (עבודת שדה הכוללת תצפיות משתתפות וריאיונות עומק), מחקר היסטורי, וניתוח שיח. פרסמתי מאמרים ב- Memory Studies, International Journal of Politics, Culture, and Society  וב-Parallax .בנוסף, ערכתי את הספרMemory and the Future: Transnational Politics, Ethics and Society  וגיליון מיוחד בנושא“Memory and Terrorism”  של כתב העת Behavioral Science of Terrorism and Political Aggression,

 התחלתי את לימודיי לתואר בוגר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב והמשכתי שם לתואר שני במחקר התרבות. במחקר התזה עסקתי בתרבות פופולארית ואליטיסטית ובמיוחד במשא ומתן של יצרני תרבות על לגיטימציה משני התחומים האלה כמאבק על מיקומם בשדה (בחנתי את שדות ההוצאה לאור הספרותית והמוסיקה העברית והקלאסית בישראל). במהלך לימודי הדוקטורט בסוציולוגיה בניו סקול בניו יורק, גיליתי עניין בקשר שבין אופני הבניית העבר ודמיון העתיד לקיבוע או שינוי זהויות, דעות וטיעונים פוליטיים בהווה. בעבודת שדה שערכתי באתר גראונד זירו בניו יורק באביב 2006, שהחלה חודשיים לפני והסתיימה חודשיים אחרי תחילת הבניה של מוזיאון לאומי, מגדל מגורים ומרכז עסקי במקום, שוחחתי עם מבקרים, עובדים ומפגינים על ההנצחה של אירועי ה-11 בספטמבר. ריבוי הדעות והקישורים בין סיפור אירועי העבר במקום להקשר הפוליטי בהווה ("המלחמה בטרור" לאחר שנתגלה כי לא היה בידי עירק נשק להשמדה המונית) והעתיד המדומיין כנובע מהם בלטו לנוכח נוקשות הנראטיב של התערוכה הניידת הרשמית באתר אז. עם זאת, משהחלה הבניה ועמה קיבועה של גירסה אחת לאירועי העבר, הריבוי נעלם והמפגינים עברו לאזורים אחרים בעיר.

 באותה שנה, בסמסטר קיץ בקרקוב, פולין, נחשפתי לסוג אחר של עיסוק בעבר מתוך הקשרים פוליטיים בהווה ותקוות לשינוי עתידי. קבוצות צעירות של פולנים, אוקראינים, לטבים וכדומה שאינם יהודים, מתנדבות לשקם ולשפץ אתרים ששימשו קהילות יהודיות לפני מלחה"ע ה-II, כמו בתי כנסת ומקוואות, כדי להפכם לאתרי הנצחה ו/או להחזיר אותם לשימוש כלשהו. "פעילי הנצחה" אלה מסמנים במרחב שהוא חלק מחיי היומיום של התושבים חלקים מעבר שרבים במדינותיהם היו מעדיפים לשכוח. מטרתם היא להעשיר את הדיון הציבורי וליצור חברה טובה וסובלנית יותר בעתיד באמצעות הכשרת מקום בזיכרון הקולקטיבי הלאומי לעבר היהודי שהחל אט אט לעלות אחרי נפילת הקומוניזם.

 בעבודת הדוקטורט שלי עקבתי אחר שלוש קבוצות של פעילי הנצחה באתר שונה: אקטיביסטים יהודים ופלסטינאים בישראל העוסקים מאז 2001-2002 בתיעוד והפצת זכרונות של פלסטינאים מכפריהם ושכונותיהם לפני ובמהלך 1948. כדי להפיץ תוכן כה שנוי במחלוקת, הקבוצות, זוכרות,אוטוביוגרפיה של עיר, ובלאדנה, שואבות לגיטימציה ממקורות מקומיים – פרקטיקות זיכרון מוכרות מאוד לישראלים: הסיור בארץ והעדות;  ועל-לאומיים: תחומי השיח של צדק היסטורי ואמת ופיוס. מצאתי בין היתר כי בשל הסלקטיביות של המשתתפים בפעילויות הקבוצות, הלגיטימציה תורמת בעיקר לסיום תהליך של לקיחת זהות פוליטית רדיקלית ובנית קהילה של פעילים, אך אינה משתמרת מחוץ לחוגים אלה. ממצא נוסף הוא שבסכסוך מתמשך, ייצור והפצת ידע על העבר השנוי במחלוקת עשויה לאו דווקא להעשיר את הדיון הציבורי כהנחת הפרדיגמות העל-לאומיות שהוזכרו, אלא דווקא לצמצמו. במקום שידע רב יותר על העבר השנוי במחלוקת יוסיף כוח לקבוצה המודרת או יתרום להכללתה בזיכרון הקולקטיבי, הפצת זכרונותיהם של פלסטינים מ-1948, יחד עם גורמים נוספים ובהקשר החברתי-פוליטי של שנות ה-2000, לוותה בסופו של דבר בצמצום זכויותיהם בישראל עם האיסור של המדינה לממן הנצחת האירועים הידוע כ"חוק הנכבה" של ח"כ אלכס מילר.

 בשנה האקדמית תשע"ב אני פוסט-דוקטורנטית של קרן ליידי דייוויס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. המחקר הנוכחי שלי עוסק בהשוואת תפקידם של פעילי הנצחה בתהליכי פיוס ופתרון סכסוכים באירופה, בעיקר בין מקרים של סכסוך מתמשך למקרים של בתר-סכסוך (post-conflict). אשמח לשוחח על נושאים אלה ואחרים עם המתעניינים במחלקה. yifat.gutman@mail.huji.ac.il

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ג'אם אנתרופולוגי

מאת: ד"ר איתן וילף

הקריירה האקדמית שלי קשורה קשר הדוק למשיכה שלי לתחום האמנויות. על כן אדבר על הראשונה דרך השנייה. בגיל חמש התחלתי לנגן בכינור, כלי שאיתו התמדתי עד גיל 18. לאורך שנים אלו ניגנתי בהרכבים קאמריים, בתזמורת הפילהרמונית הצעירה, בתזמורת בני הקיבוצים (למרות שאני מגיע מכפר-סבא – היה מחסור של כנרים בקיבוצים), ועוד. בערך לפני הצבא נחשפתי לג'אז, התחלתי ללמוד חצוצרה, ואת שלוש השנים הבאות במדים ביליתי בהאזנה ל- ונגינה של סולואים של צ'ארלי פארקר בכל חור אפשרי שהצבא זרק אותי אליו. לאחר השירות הצבאי למדתי עם חצוצרן שלמד בניו יורק עם החצוצרן רד רודני, שניגן עם צ'ארלי פארקר (עולם הג'אז מאופיין בתודעת kinship מפותחת), ולאחר מכן המשכתי לבית ספר רימון ללימודי ג'אז. למרות שאהבתי את הלימודים ברימון, רציתי גם להתנסות בלימודים אקדמאיים ונרשמתי סמסטר אחרי סמסטר לחוגים שונים בכל האוניברסיטאות, רק כדי לבטל את ההרשמה מייד לאחר קבלתי: מתמטיקה, פיסיקה, רפואה, הנדסה אזרחית, פסיכולוגיה, ואף ניהול מערכות בריאות. כמובן שכל זה מעיד על כך שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות. קשה לי לומר שאני יודע כעת, אך מצאתי שתחום האנתרופולוגיה הוא פתוח מספיק על מנת שאחווה את אי הידיעה בצורה הכי פחות אקוטית.

קרא עוד

השלמתי את לימודי הב.א. בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים, בשילוב עם תכנית אמירים, ולתואר השני בחרתי בתכנית אישית בלימודי תרבות – שוב, בגלל החופש. במהלך התכנית התחלתי לחקור את סוג השאלות שייעניינו אותי במשך השנים שלאחר מכן: כיצד אמנות מטופחת כיום במסגרות שמבוססות על סטנדרטיזציה של ידע. לשם כך ערכתי עבודת שדה בסדנאות לכתיבת שירה בארץ, עבודה שבמהלכה התאפשר לי לעסוק בתחום כתיבת השירה – תחום שגם בו התנסיתי במשך שנים רבות.

כשהגעתי לאוניברסיטת שיקאגו ללימודי אנתרופולוגיה, תכננתי לבצע מחקר על הבניית זהות באמצעות מוסיקה בשכונות הדרומיות של שיקאגו, שמאוכלסות באוכלוסייה שחורה מהמעמד הנמוך. לאחר מספר ביקורים בשכונות אלו, היה לי ברור שלא מתחשק לי לבלות שם שנה או יותר בעבודת שדה. הסיבה לא הייתה רק מזג האוויר הנורא, אלא העובדה שחשתי שרק יצאתי מזירת קרב אחת (ירושלים בימי האינתיפאדה השנייה), ולא התחשק לי להיכנס לזירת קרב שנייה: השכונות שמדרומה לאוניברסיטת שיקגו מאופיינות בשיעורי אלימות ועוני גבוהים. לאחר ההלם של השנים האלימות בירושלים, כאשר לא היה נדיר שכתיבת עבודה סמינריונית תופרע בהדי פיגוע התאבדות בעיר, החלטתי שהגיע הזמן להנות מעט, ושמתי את פעמיי לזירת הג'אז בניו-יורק על מנת לחקור כיצד נגני ג'אז כיום לומדים לאלתר בבתי ספר מקצועיים.

לבד מהפריבילגיה של לחיות במנהטן, לשוחח ואף לנגן עם גיבורי התרבות שלי (מורים רבים בבתי הספר האלו הם נגנים בשנות השישים, השבעים, ואף השמונים לחייהם, שהטביעו את חותמם על מוסיקת הג'אז באמצע המאה העשרים), נסעתי לניו-יורק על מנת להבין כיצד אמנות מטופחת בתוך הסביבה הרציונלית והסמי-בירוקרטית של בית הספר, בעיקר בתחום כמו ג'אז, שסימל וממשיך לסמל אידיאלים של חופש וחירות מודרנית אקזיסטנציאליסטית (ז'אן-פול סארטר, ג'קסון פולוק, כמו גם במאי הסרטים גודאר – כולם אימצו את הג'אז כמעין מודל של חירות יצירתית). לשאלה הזאת יש השלכות רחבות מעבר לג'אז, שכן ניתן לראות כעת מספר גדל והולך של זירות שמבוססות על השילוב של אידיאלים של יצירתיות ומודלים של רציונליות. חקרתי את הסוגייה הזאת תוך שימת לב לממדים של גזע, אורליות ואוריינות, טכנולוגיות חדשות של תיווך צליל, הבניית ידע, אידיאולוגיות של יצירתיות, ומדיניות ציבורית של תמיכה באמנויות בארה"ב.

כאשר אני מתבונן לאחור על הקריירה הקצרה הזאת, אני מבין שההבחירה שלי לעסוק בתחום האמנויות נבעה מכך שהעשייה האקדמאית בכללותה היא מעין ריצת מרתון: מלאכה שהיא לעתים קרובות רווית בדידות, במסלול שאינו ידוע מראש ושלעתים מתארך מעבר ל-42 הקילומטרים המובטחים (אני מניח שזה עושה את זה ליותר גרוע ממרתון), כאשר הרצים האחרים שמסביבך אינם תמיד בקו השפיות (שכן אחרת הם, כמוך, לא היו יוצאים לריצה הזאת מלכתחילה), ושלא תמיד ברור מה הרציונל מאחוריה גם כאשר מגיעים לקו הסיום. על כן אחת העצות הבודדות שאני מרשה לעצמי לתת לכל מי שמוכן לשמוע היא זו: בצעו את המחקר על נושא שקרוב ללבכם. זה לא מונע את הטירוף, אך לפחות זה מנעים אותו.

 

ד"ר איתן וילף הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותו הינם: יצירתיות, תרבות אקספרסיבית, מודרניות, ואנתרופולוגיה בלשנית.

 

 

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

בוקר וערב של שישי || טור מיקרו-סקופ

מאת: מיכל אסא ענבר

בימים אלה אני שבה לקרוא ביומני השדה שלי ובחומרים השונים (תמונות, קטעי וידאו, התכתבויות במייל וכדומה). את עבודת השדה ערכתי בין השנים 2005 ל-2008 בבית ספר בינלאומי1, עת שהיתי בעיר גדולה בדרום סין ביחד עם משפחתי. בשלב הראשון ערכתי תצפיות וראיונות בלבד, בהמשך עבדתי כמורה מחליפה ומאוחר יותר במשרה מלאה, מה שאיפשר לי להפוך את התצפיות לתצפיות משתתפות. המחקר שלי מבקש להבין כיצד מייצרים השחקנים החברתיים את המובן מאליו התרבותי בבית הספר וכיצד הם מייצרים מחדש הבדלים תרבותיים.

קרא עוד

כמו כל יומן שדה, החומרים אינם מבושלים ולא פעם חוטאים בביקורת ושיפוטיות. למרות זאת, בחרתי לא לערוך את הטקסט, ולשתף במה שנותר כמעט תמיד (למעט יוצאי הדופן) בין החוקרת והשדה, בתוך המגרה. הדבר המרכזי עליו אני רוצה להצביע באמצעות הטקסט הוא עד כמה זהות האנתרופולוגית בשדה, הרפלקסיבית, הביקורתית, היא רעועה. במיוחד כשהיא נמצאת במאבק מתמיד עם זהויות נוספות ("מורה", "אמא" "זרה"). השורות הבאות מציגות רגעים בהם עברתי התיילדות (going native). לא כי הפכתי לסינית, אלא כי אימצתי – לעיתים עד עוורון – את מיקום וזהות ה"זרה", האימפריאליסטית, האתנוצנטרית. הקטע לקוח מתוך יומן השדה שלי בזמן שעבדתי כמורה מן המניין בבית הספר:

"הכל שלו פה. הפיאצה המרכזית של שקו. יום ראשון של שמש מקסימה אחרי הצהריים נכנס לכולם פה לוורידים דרך הקפה בסטארבקס, או הקפה ב-cosmo, רשת אוסטרלית של בתי קפה אשר כלי האוכל שלה העשויים עץ ותוספי המזון מעידים על הקשר ההדוק שלה עם סביבה ובריאות. משפחות רבות של זרים באו לארוחת צהריים מאוחרת באחת מיני רבות מהמסעדות הפזורות כאן. במרכז הרחבה מוכרים מכוניות, הטרנד הסיני בשנים האחרונות. פעם שמעתי סטטיסטיקה שאומרת כי בכל שעה עולות על כבישי שנז'ן, המונה כ-12 מיליון איש, 300 מכוניות חדשות. הכבישים פקוקים וכבישים חדשים נבנים. מקומות חנייה הם בעיה קשה במיוחד, אבל עם סמל סטטוס כמו מכונית קשה להתווכח ואלה נמכרות כאן כמו לחמניות טריות.

הנה סקירה קצרה של רצועת המסעדות באזור הקטן הזה שבו אני יושבת עתה: 'מקדונלד'ס' (24 שעות ביממה), KFC, 'גריסיני' (מסעדה איטלקית), מסעדה קוריאנית, מסעדה סינית של מחוז מסוים, 'קזבלנקה' – מסעדת יוקרה בבעלות צרפתית, 'ג'יפסי' – מסעדה מערבית מהוותיקות פה בניהול אוסטרלי, מסעדה יפנית, טפניאקי 1, טפניאקי 2 (ברוח "מסורת" תחרות השוק הסיני הממקמת שתי חנויות זהות זו על יד זו), The Terrace – מסעדה ובר תאילנדי, ו-SPR Coffee – רשת מקומית לאוכל מערבי. יש בה מלצר פיליפני שמדבר עברית ויודע להכין שניצלים, כך מספרים לי. TCBY –  רשת אמריקאית לממכר גלידות יוגורט, ו-Seven-Eleven. זוהי, במידה רבה, תמצית של סין האורבנית של היום, החווה את רוחות השינוי בעולם במלוא עוזן2.

והנה משל קטן, מבוקר יום שישי שעבר בביה"ס. עוד יום רגיל של סיום השבוע. סיפורנו מתחיל שבוע לפני כן:

הכניסה לבניין המרכזי של בית הספר כמוה כמעבר בזמן ובמקום. הרחוב ממנו נכנסים לבניין בית הספר מאוכלס דרך קבע בפושטי-יד, מוּכַּרִים זה מכבר, השוכנים לאורכו מתוך ידיעה כי באזורי הזרים קיבוץ הנדבות משתלם יותר. לצידם שתי חנויות המוכרות בעיקר מגוון מוצרי מזון מן העולם שהובאו מהונג קונג השכנה, ואשר משמשים לב מסחרי עבור קהילת הזרים בעיר. המולת הרחוב, המכוניות הצופרות, הדוהרות במהירות ואינן מאטות גם לקראת פסי החצייה בכביש, מתחלפים בריח של דפים חדשים המוכנסים למכונות הצילום הממוקמות בקומת הכניסה, ובמראות של יצירות אמנות צבעוניות התלויות בין חמש קומות המבנה ובחלל הגדול שפעור במרכזו. אנגלית היא השפה המתנגנת בפי הרוב ומשמשת כנקודת התייחסות. מדברים אותה בשטף, בגמגום, מוכפפים לה בכוח גלוי (מדיניות "דיבור אנגלית" נאכפת בבית הספר) ומתנגדים לה. לכמה דקות מתמלאים המסדרונות בהמולת ילדים העוברים בטורים מאורגנים ממקום למקום, אל אולם הספורט או אל חצר בית הספר. בליל של שפות רועש, ושוב שֶקֶט. כולם נמצאים במקומם. מסודרים ומאורגנים בפעילות. הבועה הטוטאלית, המגנה, המגודרת והמבחינה, שואבת את הנכנסים בה פנימה מבלי להרגיש. הבלבול גדול: לפתע אדם אינו בטוח היכן באמת הוא נמצא על פני כדור הארץ.

בבקרים אני מלמדת כיתה של בני 7 ו-8 בכיתת IE – Intensive English. אלו הם ילדים שאינם יכולים להשתלב בכיתה הרגילה (המכונה Mainstream), היות והאנגלית שבפיהם אינה תואמת את רמת האנגלית של ילדים דוברי אנגלית בני גילם. כתוצאה, כ-80 אחוז מאוכלוסיית ביה"ס מאכלסת את הכיתות הללו. לכל גיל יש כמה דרגות של כיתות IE. הדרגה שלי היא הגבוהה ביותר לפני המעבר לכיתה הרגילה, וקרויה כיתת Transition. כל בוקר מגיעים אלי תשעה תלמידים, רובם בני שמונה. שתי בנות ברזילאיות, ילד מטייוואן, שני ילדים מקוריאה, ילד מיפן, ילדה מצרפת ושתי ילדות מעורבות (תופעה רחבת היקף בקהילת הזרים פה) – האחת בת לאם סינית ולאב ברזילאי, והאחרת בת לאם פיליפינית ולאב אוסטרלי.

בכל יום שישי, אני עורכת להם Spelling Test על כ-20 מילים שלמדו במשך השבוע. לקראת מועד המבחן, כמה דקות לאחר תחילת השיעור, הילדים מתארגנים עם הדפים שלהם, ואני שמה לב בזוית העין כיצד טוטו, הילדה הצרפתייה, כותבת על כף ידה כמה מילים מתוך הרשימה. אני מופתעת מאוד. בשקט, על מנת לא לעורר תשומת לב בקרב השאר, אני פונה אליה ומבקשת ממנה למחוק את שכתבה על ידה. אני מסבירה לה כי מה שהיא עושה עתה לא יעשה, ושעלי לדבר עם המורה שלה, מורת האם, כדי שנחליט יחד מה לעשות. אני בוחרת בדברים האלה כי אינני באמת יודעת איך עלי להגיב, ומחליטה כי זו הדרך הטובה ביותר בשביל להרוויח זמן.

לאחר כמה ימים, דעתי מתגבשת ואני מודיעה לה כי שני דברים יעשו בעקבות ההעתקה: ראשית, עליה לדבר עם הוריה ולספר להם מה קרה. בעוד שבוע יערכו שיחות הורים וכולנו, היא, הוריה ואני, נשוחח יחד על מה שקרה. הדבר השני הוא שעליה להבחן מחדש על המבחן מהשבוע הקודם.

והנה מגיע סיפורינו לאותו "יום שישי אחד" שלפני יומיים. כרגיל, אנו עומדים להתחיל את מבחן האיות. אבל לפני כן, אני משוחחת עם הילדים ומסבירה להם את מושג ה- Trustworthiness. מושג זה הוא אחד משבעת ערכי ההתנהגות שדוגל בהם ביה"ס ואשר מונפים אל על בכל מקום ברחבי המבנה (הם קרויים פה Success Orientations ומונים בין השאר: Group Interaction, Independent Endeavour, Aesthetic Appreciation, Kindness and Politeness ואחרים). אני מסבירה להם שפירוש הדבר הוא שהם לא מרמים ושאני יכולה לסמוך עליהם. לאחר הדברים הללו, שנאמרים ברוח אירועי השבוע הקודם עם טוטו, הם פונים לכתוב את מבחן האיות. בסיומו של המבחן הם עוברים כולם לעבוד על פרויקט שהחלו בו ביום הקודם. תוך כדי עבודה, פונה אלי טוטו ואומרת, "מיס מיכל, גם לגלינה כתובות המילים על היד." אני עומדת מעט המומה תוך שגלינה מיד קוראת: "גם אנה, גם אנה."

גלינה היא ילדה מברזיל, ואנה היא הילדה המעורבת שאביה ברזילאי ואמה סינית. היא מדברת פורטוגזית וסינית והבנות הברזילאיות חברות טובות שלה. אנה היא אחת התלמידות הטובות שלי, ובמבחני האיות נוטה לקבל ציונים גבוהים מאוד. אני עומדת רגע אחד בשקט, תוך שדממה משתררת גם בכיתה, ואז אני אומרת את הדבר היחיד שאני מרגישה באותו הרגע. אני אומרת להם כי אין להם מושג עד כמה אני מאוכזבת מהם עתה. אינני מספיקה לסיים את דברי כשאנה פורצת בבכי ובקריאות: "I'm sorry, I'm so sorry, I'm sorry, I'm sorry". היא מאוד נסערת ואותנטיות התגובה שלה מציפה גם אותי בכמעט-דמעות. אני אומרת לה שנדבר על זה אח"כ והם חוזרים לעבוד לאיטם.

אני מזמינה את אנה החוצה לשוחח איתי. אני רוצה לשוחח עם כל אחת בנפרד על מה שקרה, ומחליטה להתחיל עם אנה שהיא ההפתעה הגדולה שלי וגם האכזבה הגדולה שלי.

אנחנו יוצאות מהכיתה ומתיישבות על ספות חומות שנמצאות בפתח הקומה שלנו. אני שואלת אותה מה קרה וכמה פעמים זה נעשה כבר. היא משפילה עיניה כשמספרת שזו כבר הפעם השלישית שהיא מעתיקה מילים לכפות ידיה. אני שואלת למה היא עושה את זה. היא מהרהרת קצת לפני שעונה: "כדי לא להפוך את אמא שלי לעצובה." היא ממשיכה ומספרת כיצד אמא שלה מזמינה מורה פרטית (tutor) הביתה בכל יום מימות השבוע, כולל שבת וראשון, וכיצד היא לא מרשה לה לצאת ולשחק עם חברותיה כי היא צריכה ללמוד, וכיצד היא מכה אותה אם היא מגיעה עם ציון לא טוב מביה"ס.

אני יושבת איתה על הספות החומות. זוהי שעת שיעור ובודדים האנשים שמסתובבים במדרגות ורואים כיצד אני בוכה יחד איתה. אני לא מצליחה לשלוט על עצמי. גל של עצב מציף אותי לנוכח ההבנה של משל האוטו, שמוצג פה ברגע זה מולי. נוצץ, מרשים, חדש: למראית עין - אוטו מודרני, מסחרר, שביכולתו לנייד אדם גבוה בסולם היוקרה החברתי ובכך לענות על צורך של רבים מהאנשים בעיר זו. אלא שההתנהגות בכביש הסיני לא תשתנה ותמשיך להיות פרועה, חוקי התנועה ימשיכו לשמש כהמלצה בלבד, והחלון ימשיך לשוב ולהפתח ליריקה המסורתית לתוך הרחוב המזוהם. גם אצל אנה, אשר שולטת היטב בשלוש שפות, מתגוררת בקומפלקס יוקרתי ולומדת בבי"ס בינלאומי, הכל ממותג גבוה. אלא שבתוך הבית שלטת מסורת החינוך האסיאתי, המקדשת חינוך טוב ולימודים, ואינה רואה בעיה בשימוש באלימות כאמצעי חינוכי. הניגודיות הזאת קשה לעיכול. ד"ר ג'קיל ביום, כאשר לומדים בביה"ס, ונורמות מערביות של תקשורת בינאישית והתנהגות חברתית הן שקובעות את הטון, ומר הייד בערב, כאשר חוזרים הביתה לחוקי משחק שונים לגמרי.

אני יושבת איתה וחושבת לעצמי, מהר ככל שניתן, מה אפשר להגיד ברגע כזה, ואיך עושים את זה מבלי לבקר את החינוך שהיא מקבלת, או לפגוע בביטחון שלה, שגם כך אינו גבוה במיוחד. אני מנסה להסביר לה שאף אחד אינו מושלם וטעויות הן דבר נהדר כי אפשר ללמוד מהן, להשתפר ולהמשיך הלאה. טעויות הן, במידה רבה, המניע להתקדמות שלנו. אני אומרת לה שאמה בוודאי מתכוונת רק לטוב. לבסוף אני מסבירה ששקר זה המוצא האחרון ותמיד עדיפה האמת. אני אומרת את זה ומזכירה לעצמי שאני לא זו שמקבלת את המכות בסופו של יום. שוב אני לא בטוחה מה הייתי צריכה לומר, אבל מחליטה לסיים את השיחה ופונה איתה חזרה לכיתה.

בסוף היום יש לי שיעור עם ילדי התיכון. אני מלמדת שיעור הקרוי Resources עבור ילדים שרמת האנגלית שלהם היא הנמוכה ביותר. זוהי קבוצת ה-IE הנמוכה ביותר בתיכון. יש בה חמישה קוריאנים (שתי בנות ושלושה בנים) ושניים דוברי סינית (האחת סינית במוצאה והשני הונג-קונגי). השיעור עצמו הוא המשך של לימודי האנגלית שלהם עם מורה אחרת מהבוקר, ולמעשה אני עובדת איתם על חוברות העבודה שלהם. אני משוחחת עם כמה מהם במהלך השיעור ולראשונה מספרת להם שאני עושה מחקר על בתי-ספר בינלאומיים וזו הסיבה שאני מתעניינת מאוד בדברים שלהם, וכותבת אותם על דף. יון-קיו, קוריאנית, מתפלאת: איך זה שיש לך תינוק וילדה ואת לא housewife? בעלך מסכים? היא שואלת באלה המילים ממש.

ושוב, אני שבה להרהר בעולמות הכה שונים מהם מגיעים הילדים בביה"ס ובניסיון המוזר לייצר מסגרת חינוכית שתכיל מגוון כה גדול של דעות, ערכים, נורמות, אמונות, שפות והשקפות עולם. עוד מקטע של מגדל בבל נחשף לפני היום. כאוס מוחלט של נקודות מבט, פרשנויות ומשמעויות – כולן סמויות מן העין ושקטות (או מושקטות), בעוד הדברים הנאמרים בריש גלי, במיקרופון בהתכנסויות הבוקר, או מול כולם באירועים בית ספריים, הם אינם אלא אשליה של קונצנזוס. כזה שבית הקפה בו אני יושבת, הקוסמי, העולמי, אולי מסמל יותר מהכל.

 

1 בשנת 2001, הוקם בית הספר IS (International School. שם בית הספר בדוי, כמו גם שמות הילדים והילדות) בשקו, שנז'ן, סין. בשלוש השנים הראשונות למדו בו מספר מצומצם של ילדים ובית הספר היה ממוקם בוילה פרטית שבאחת מן השכונות המאוכלסות בזרים. בשנת 2004 עבר בית הספר למבנה קיים אחר בקרבת מקום, וכיום הוא בית הספר הבינלאומי הראשון בגודלו בארגון הגג של IS, ומונה מעל 1,000 תלמידים ותלמידות החל מגיל שנתיים וכלה בכיתה י"ב.

2 כך, למשל, שנז'ן היתה העיר הסינית הראשונה בה נפתח סניף מקדונלד'ס, בשנת 1988.

 

מיכל אסא-ענבר, כותבת את מחקר הדוקטורט שלה בהנחיית פרופ' גד יאיר וד"ר יהודה גודמן. שם המחקר: "עושים תרבות: הבניה, פירוק וייצוג של זהויות תרבותיות בבית ספר בינלאומי בסין."

 

 

קראו פחות