מאת: שני קרני

לאחר 5 שנים מסיום התואר הראשון, ולקראת כתיבת המסמך הזה, הזמנתי את עצמי מחדש ל"פגישה עם הסוציולוגיה". ניגשתי לספריה במכללת ספיר וחזרתי על אחד המנהגים החביבים עלי מימי התואר הראשון – דפדוף מהיר בספרים במדף הסוציולוגיה. שני קרני, מנהלת הלל מאז התואר הראשון באנתרופולוגיה וסוציולוגיה (דגש על אנתרופולוגיה – בשבילה בעצם הגעתי), הספקתי לעשות תואר שני בקרימינולוגיה. לאורך השנים באקדמיה הספקתי לשנן (ולשכוח) תיאוריות רבות, וקורסי המבוא, כמו הרבה דברים אחרים, נראים לי כמו זיכרון עמום. יחד עם זאת, רבים מהדברים שלמדתי מאוד רלבנטיים לחַיַּי היום, ומשמשים אותי בעבודתי.

במהלך לימודי התואר שקעתי בתיאוריות, קראתי מאמרים, שיננתי חומר למבחנים, כתבתי עבודות על נושאים משמימים, והצבתי מספרים בנוסחאות סטטיסטיות. עד היום יש לי טראומה מסטטיסטיקה ומהמושג "תיאוריות סוציולוגיות" (על שם הקורס הידוע לשמצה לפחות בתקופתי; מקווה שזה השתנה מאז). בדיעבד, אני מבינה כי הנושאים בהם עסקנו היו מאוד מעניינים, וכי התואר כולו הכיל תחומי ידע רבים שלפעמים לא הצלחנו לראות מרוב שכיסו אותם בחובות אקדמיות שהסוו את תחושת העניין והסיפוק האינטלקטואלי.

הסיבה שהגעתי למחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה היא תחום האנתרופולוגיה. סוציולוגיה, מבחינתי, היתה פרט שולי שנלווה לתואר שבאמת עניין אותי. עניינו אותי ההיבטים החברתיים-תרבותיים של האנושות, ופחות עסקתי בשמות המפוצצים והיוקרתיים שהסוציולוגיה נתנה להם. העדפתי להתייחס לשיחה בין שני אנשים כשיחה, ולא כאינטראקציה חברתית. בראייה לאחור ניתן בהחלט לומר כי הסוציאליזציה שלי לתוך המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עלתה יפה,  ועד היום אני לפעמים מנתחת סיטואציות חברתיות שאני נקלעת אליהן בהתאם לתיאוריות סוציולוגיות שונות (המעט שאני עוד זוכרת).

דוגמא לכך ניתן לראות אצל הוגה הזכור לי במיוחד – אמיל דורקהיים. דורקהיים הבין את משמעותה וחשיבותה של החברה כמכלול, וציין כי בסופו של דבר, החברה גדולה יותר מסך היחידים בה. לכן, בעצם, יש לה קיום משל עצמה, כל עוד היחידים בתוכה מפנימים את ערכיה, ומשתלבים בתוך התמונה הכוללת (בין אם הם שמים לב לכך או לא). לפי דורקהיים, אין עניין להתמקדות מחקרית ביחידים בחברה, וצריך לנסות להבין את החברה כמכלול – בכך טמון הקסם של הבנת ההתנהלות החברתית. הוא אף מתייחס להתפתחות הטכנולוגית ומפריד בין הקהילה המסורתית (סולידריות מכנית) אשר היתה מקובלת בעבר, לבין הקהילה המודרנית (סולידריות אורגנית). המעניין הוא שכיום, לדעתי, נוצר מין מודל חדש המשלב בין שתי הקהילות אותן הציע דורקהיים לפני כמאה שנה. היום רווח הרעיון של מגורים בקהילות חדשות, או גרעיני התיישבות, המבוססים על איזשהו רעיון מוסרי וערכים משותפים, אך יש בהן אלמנט פונקציונאלי מודרני בו ישנה תלות הדדית בין השותפים. הפונקציונאליות אף באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן להשתלב בסוג כזה של קהילה באופן ספונטני, אלא צריך לעבור מיונים והליך קבלה על מנת לבחון אם אותו אדם הוא בעל פוטנציאל להשתלב בקהילה, לפי מטרותיה. אני מניחה שהנושא הזה יכול להוות קרקע פורייה לעבודות סמינריוניות בדורות הבאים של תלמידי סוציולוגיה.

כיום אני עובדת בהלל במכללה האקדמית ספיר, ארגון המזמן לסטודנטים וצעירים את האפשרות לקחת אחריות על זהותם היהודית, וזאת דרך עשייה משמעותית בקהילה ובחברה. בעבודתי, אני מיישמת כלים רבים שרכשתי בלימודי האנתרופולוגיה, כשהעיקרי שבהם הוא שעבודה עם אנשים היא חוויה אנתרופולוגית בפני עצמה. בהלל אנו מנסים למצוא "סמלים תרבותיים" הרלבנטיים לחיי הסטודנטים והצעירים איתם אנו עובדים, וליצור "שפה" משותפת המובילה ליצירה ולעשייה משמעותית עבורם בתחום של זהות ותרבות יהודית. אם נחזור לדורקהיים, אני מקווה שבעבודתנו בהלל אנו "מערערים" על התאוריות שלו, בדרכנו שלנו. אנו מנסים לבחון מחדש את ה"עובדות החברתיות" הקיימות בתחומים שונים ואת הרלבנטיות שלהן. לא מתוך רצון למרוד, אלא מתוך מטרה לגרום לצעירים וסטודנטים לבחור להזדהות איתן מרצונם, ולאו דווקא בגלל שזו נורמה חברתית הנכפית עליהם, במודע או שלא במודע. לכן, הדגש שלנו הוא דווקא על היחידים בחברה, כמייצגים של החברה כולה.

לסיכום, ניתן לומר כי כל עוד האנושות תמשיך להתקיים, תיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות תמשכנה להיות רלבנטיות. אני רק מקווה כי בסופו של דבר נזכור כי המהות זה האנשים, ולא התיאוריות.

 

שני קרני היא מנהלת הלל במכללת ספיר, ובעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, ותואר שני בקרמינולוגיה, מהאוניברסיטה העברית בירושלים