יא חבורה של גזענים חשוכים

עד השנה לא חוויתי גזענות על היותי ישראלית. יש משהו מעט מטלטל בלכתוב את המילה 'גזענות' שחור על גבי לבן מרצד. המילה "גזענות" נחווית כטאבו חברתי, כמילה גסה המעידה על בורות וחוסר מודעות. לנוכח ההיסטוריה האנושית, וגם זו הלאומית, נדמה כמעט שהגזענות היא נחלתן של מלחמות העולם ומאבקי זכויות האדם של המאה העשרים. אני תוהה ביני לבין עצמי כיצד הגזענות באה לידי ביטוי כיום? האם המאה העשרים ואחת הביאה עמה קדמה ונאורות, או שמא  זו אותה הגברת בשינוי אדרת? במאמר זה אחקור את הביטויים העכשוויים לגזענות מתוך חוויותיי הפרטיות; הגזענות בעידן הפוסטמודרני, הגלובלי והלאומני. ליתר דיוק, אכתוב על גזענות אינטלקטואלית, ואקרא לילד בשמו.

ברשותכם, אנסה לפרק את המושג ולרדת לעומק המשמעויות הסוציולוגיות שלו. הגזענות, לפי פרופ' יהודה שנהב, היא "ייחוס של נחיתות לאדם או לקבוצה, על בסיס של תכונות סטריאוטיפיות שמנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפסות תכונות אלו כנחותות, כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה קבוצה" (שנהב, ללא תאריך). משמע, גזענות – מקורה במחשבה, בהליך הסקת מסקנות וקביעת הרושם כלפי אדם מסוים. בעוד שכולנו נוטים לקטלג ולייחס אנשים לקטגוריות חברתיות ותרבותיות –נקיטת הפעולה הפוגענית בעקבות אותה מחשבה כלפי האחר הינה גזענות במלוא תפארתה. שנהב עוד אומר ש"גזע" הינה קטגוריה מדומיינת מאחר שגזע אינו קיים בטבע. לדידו, זוהי הבחנה שיצרו ביולוגיים במאה ה-18 על מנת להסביר נחיתות או עליונות של קבוצות מסוימות בחברה. עם זאת, למרות ש"גזע" אינו קטגוריה ממשית של הטבע; בקרב בני האדם הוא בהחלט הפך לקטגוריה ממשית במציאות החברתית, בשל הדִמְיוּן שלו בתרבות האנושית. כך למעשה, אנו נדרשים לדחות מבחינה מוסרית את השימוש ב"גזע", אך איננו יכולים להכחיש את קיומו מבחינה סוציולוגית.

ייתכן שכל ישראלי וישראלית יכולים ויכולות להזדהות עם התחושה הבאה במפגש עם זר: צמד המילים "אני ישראלי\ת" עולה לאוויר, ומיד לאחריו מגיעה מה שאכנה 'שניית ההשתהות'. זוהי ההמתנה מלאת הציפייה למשמע התגובה של האחר; החושים מתחדדים לבחון כל עיוות בעין, כיווץ שפתיים או כחכוך גרוני. זאת שניית השתהות בה אינך יודע\ת אם האדם שמולך אוהד או לא, אם הוא ממחנה ה"וואו" או ה"אוי ויי".  במהלך מסעותיי בעולם לרוב זכיתי לתגובות בנאליות לשמע השתייכותי הלאומית; 'סטארט אפ ניישן', 'טרנס פסיכדלי', 'העם הנבחר' ו'גל גדות' היו ההיילייטס מביניהם. היום המילים 'כיבוש', 'אפרטהייד' ו'פשעי מלחמה' הפכו לתדירים יותר באוזניי.

בימים אלו אני סטודנטית לתואר שני בתוכנית בינלאומית באיטליה. זהותי הישראלית הפכה למוקד עניין ציבורי בסביבה ההטרוגנית, הבינלאומית והמרתקת בה אני נמצאת. עובדות החיים נוכח הנורמות החברתיות במציאות הפרטיקולרית והישראלית שלנו, הופכים לסימני שאלה, התפעלות וסקרנות בסביבות זרות. אם אעשה קטגוריזציה גסה לסוגי השאלות בהם אני נתקלת ברמה היום יומית, בראש הרשימה עומדת דום שאלת הצבא. "מה שנתיים? באמת? גם נשים?". מסלול החיים המקומי והמיינסטרימי במחוזנו הצברי, נוטע את הגיוס לצבא בתודעתנו הקולקטיבית והפרטית. הסוציאליזציה סביב הצבא, השפה המיליטנטית והזהות הצה"לית השזורה בתרבות המקומית, הינם מרכיב דומיננטי בגוף החברתי הישראלי. הדבר נוכח גם בקרב משתמטים ותנועות הנגד לגיוס, כיוון שעובדת היותם מזוהים כנגד, מקבעת את הגיוס לצבא כעובדה חברתית חשובה. הגיוס הצבאי הוא פרט ביוגרפי משמעותי ומהווה מקור לעניין עבור אלו שלא התבקשו להישבע אמונים לדגל מדינתם. להיות אישה לבנה, מודרנית ואינטלקטואלית זה מחזה די נפוץ פה בסביבת האוניברסיטה, אבל להיות אחת כזו שגם עשתה הכשרה על 16M, כבר הופך אותי לזן נדיר.

הנושא השני והטעון עמו אני מעומתת תדיר הוא שאלת הקונפליקט: מה אני חושבת על הפלסטינים, על הכיבוש, על המלחמות ועל ביבי. לעיתים נדמה לי שבחלק מהמפגשים, לפני שאשאל על תחומיי עיסוקי, תשוקותיי ואהבותיי, אתבקש לתת דוח פוליטי מפורט הכולל את הסכמי אוסלו, האינתיפאדות, ההתנחלויות והשואה. לאחר שנסיים לדון באלו, אוכל להצהיר שאני בעצם ממש אוהבת ג'ז ויין אדום, צילום ויוגה.

 

"את צריכה לוותר על הדרכון הישראלי שלך"

אני רוצה לגלות לכם שדעת הקהל האירופאית לא חובבת את ישראל. בהכללה גסה, כן? מסתבר שאנחנו לא באים להם בטוב. פעמים רבות מצאתי את עצמי עומדת בכיתת יורים אינטלקטואלית, סופגת כדורי אשמה וביקורת על לא עוול בכפי. החל מהערות של "אני לא מבינה למה את לא מוותרת על הדרכון שלך ומהגרת" עד ל"אני חושב שהיהודים היו צריכים להיות קולוניה במדגסקר כמו בתכנון הראשוני של הפתרון הסופי", ואפילו "ציונות ונאציזם הם אותו הדבר". אין מדובר בהערות מתריסות, אם כי בדעות מושרשות של סטודנטים לתארים מתקדמים, אינטלקטואלים ואפילו מרצים באוניברסיטה. בשיחות סגורות ובין-אישיות, אני מוצאת סבלנות להקשיב, להסביר ולספר את נקודת המבט שלי. מניסיוני, כאשר אני מייצרת מפגש אנושי אותנטי ומספרת על חיי, אנשים לרוב נוטים להתרכך ולהעריך משהו חדש בתפישת המציאות שלהם את המזרח התיכון. בזמנים אחרים, נאלצתי לשבת בשיעור שעסק בכיבוש הישראלי והפרת זכויות האדם כלפי פלסטינים, ובשיעור אחר על מחנות פליטים פלסטיניים בלבנון. הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא ללא ספק תחום אקדמי חם שנלמד פה, אך גם מטבע הדברים, טעון בפרשנויות פוליטיות מורכבות. ולראייה, פעם אחת, אחד מהמרצים שלי, כשניסה לקשר אותי לקולגה שלו, היסס ואמר "אני לא בטוח שהיא תסכים לדבר איתך כי את ישראלית והיא ממש פרו-פלסטין".

חשוב לי להבהיר שאין בכוונתי להצדיק שום פעילות של הממשלה, או לדון בכיבוש, בנרטיבים או בעוול שנגרם לפלסטינים. מטרתי כעת היא לדון בחוויה הפנומנולוגית של היותי ישראלית בשדה אותו אני חווה לעיתים כעוין, ובתפישת הזהות העצמית שלי המיתרגמת מכך. בעוד שבגבולות הארץ אני מזהה עצמי עם השמאל, הרי שכאן באיטליה אני מוצאת עצמי מאמצת צידוקים ימניים אותם ככל הנראה לא הייתי משמיעה בבר תל אביבי מעושן עם חבריי. זאת ועוד, בעוד שבארץ, הדיון אינו סובב סביב השאלה של האם ישראל צריכה להתקיים, כאשר אני לוגמת בירת גולדסטאר בצהרי שישי בחומוס של טחינה, פה הדיון עוסק פעמים רבות בעצם קיומה של ישראל, והאם היא בכלל קיימת. כן. האם היא בכלל קיימת גם היה פעם דיון שניהלתי בין חרשים.

זיגמונט באומן אשר כתב רבות על מודרניות נזילה כהגדרה מחודשת לפוסט מודרניזם, כתב גם כן על הזהות הנזילה (באומן,2007). מודרניות נזילה הוא ביטוי מטפורי, אלטרנטיבי, למה שאחרים כינו 'המצב הפוסטמודרני'. במודרניות הנזילה של באומן, ממדי החיים משנים צבירה – ממוצקים לנזילים; משמע, מוסדות החיים הבירוקרטיים והציבוריים וכן מוסדות החיים האישיים כמו זהות, אהבה ותעסוקה, הופכים לבלתי-קוהרנטיים כמעט, בלתי ניתנים לחיזוי, ומשתנים תדיר. 'האדם היוצר' הינו הסובייקט האינדיבידואל במודרניות הנזילה, והזהות הנזילה הינה מרכיב אינהרנטי בעיצובו. לאדם היוצר מכלול של קולות רבים וזהויות רבות בו זמנית (באומן, 2007). בקריצה ליונג אוסיף, כי לטענתו, ביכולתו של האדם לשאת ניגודים וסתירות במקשת הזהות האינדיבידואלית שלו. בהתאם לכך, הסביבה, כמו שאני חווה אותה, דורשת ממני למצב את עצמי, להגיב ולפעול באופן דינמי ומשתנה תדיר, ולהציב קונטרה לאמירות, לדעות ולייצוגים הניצבים מולי. זהותי כישראלית אם כן – או דווקא ביטויי הישראליות שלי – נעים גם הם על קשת רחבה של דימויים וייצוגים שונים; בין הפורמליות לבלתי פורמליות, הלוקלי והגלובלי, הימין והשמאל.  

 

מילה אחרונה, עוד לא אבדה תקוותנו

"האתגר האמיתי של המלחמה בגזענות הוא לאתר אותה גם כאשר היא מנוסחת בשפה רציונאלית, שבתוכה מטושטשת התופעה", טוען שנהב (ללא תאריך). אני אומנם לא זוכה לגילויי גזענות קשים ובוטים, אלא חווה אותה מבין השורות, במבט, באמירה הצינית ובעימות התדיר שלי עם זהותי הלאומית. זוהי אותה 'שניית ההשתהות' בה אני מזהה את המבט המזלזל על פניו של זה העומד מולי, את הטון המשתנה או את אנחת הרווחה. אני חשה כי עליי להתאמץ יותר על מנת לשכנע ולהוכיח סוג של ישראליות אחרת, אולי כזו שלא מסוקרת בחדשות המקומיות. בתוך השיח על הלאום, אני מנסה להכניס שפה של אנושיות ואוניברסליות, קטגוריזציה על-לאומית, כזו שאינה מעידה על טיבו של האדם. בעיניי הטבע כולנו שווים הרי, השמש לא בוחרת את מי לחמם, היא מחממת את כולם, אול-אינקלוסיב. במודרניות הנזילה של באומן, הוא מבקר את רעיון מדינת הלאום: "בני אדם מוסיפים להגר בעולם מסיבות פוליטיות או כלכליות, כאילו לא שמעו כלל על כך שהעולם חולק למדינות לאום ועל כל אדם להישאר צמוד אל הטריטוריה שלו" (בירן, 2013 כאזרחית העולם בעידן הנזיל, זהותי הלאומית היא עוד נדבך בקשת הזהויות המורכבת של ה"אני". איני מייחסת לה משמעות עקרונית, כפי שאחרים מייחסים לה. למדתי שההסברה הכי טובה לישראל, היא לאו דווקא בכניסה לעימותים, צידוקים והסברים היסטוריים, אלו לא משכנעים. דווקא גילויי האמפתיה והנדיבות, האדיבות והאכפתיות הם שמעידים על ההון האנושי הישראלי ומשנים את תפישות העולם של אלו הממהרים להסיק מסקנות.  

 

תמר שמש, בוגרת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום סטודנטית בתוכנית בינלאומית לתואר שני באירופה בפיתוח וקיימות. צלמת רחוב ודוקומנטרי, יזמת חברתית ועיתונאית.

 

ביבליוגרפיה:

https://www.gov.il/BlobFolder/reports/whatisracism1/he/whatisracism.pdf

באומן, ז' (2007). מודרניות נזילה. ירושלים: מגנס. עמודים 116-149.

יונג, ק. ג. (1973). האני והלא מודע. תל-אביב: דביר.

 

התחלנו בפשוט, חשבנו שיהיה פשוט, לחפש באינטרנט מושגים כמו "סוציולוגיה יישומית", "דרוש סוציולוג" ועוד. לא העלינו הרבה בחכתנו ונעזרנו בכנס על ידע אנתרופולוגי שהתקיים במכון ון ליר, ודרכו הגענו לשני סוציולוגים שפועלים גם מחוץ לאקדמיה. למרות ההבחנה הקיימת בין סוציולוגיה לאנתרופולוגיה, בחרנו מטעמי נוחות לכנות את העיסוק בדיסציפלינה "סוציולוגיה", ואין לפרש בחירה זו אלא מתוך רצון להקל על הקורא.

חשוב לזכור כי הסוציולוגיה נחשבת מדע חדש יחסית, ולכן הדיסציפלינה עדיין נמצאת במאבקים של הגדרה עצמית, של חקירה ושל בחינה, ונדמה כי התחושות הללו מלוות את העוסקים בתחום גם בימים אלו. כך, התחום התרחב מחקרית וגאוגרפית, אולם עדיין נותרה התחושה כי חסרה הגדרה ברורה לשאלה, מהי מטרתו של התחום הסוציולוגי. החומר התאורטי העוסק בסוציולוגיה יישומית מצומצם. מקריאה בספרות נראה כי הסוציולוג היישומי משתמש בידע התאורטי שלו, גם אם לא באופן מפורש, במקום שבו הוא עובד.

פנינו לשני מרואיינים מעניינים. יונתן ונטורה, בוגר המחלקה, המלמד קורסים באנתרופולוגיה של העיצוב בחוג לאדריכלות ועיצוב תעשייתי בבצלאל; שולי הרטמן, עובדת עמותת "במקום'" –מתכננים למען זכויות תכנון.

מעניין כי למרות השוני בתחום העבודה ובגיל, בשני הראיונות עלו תמות דומות על תפקידו של הסוציולוג היישומי. כיוון שערכיה של הדיסציפלינה הסוציולוגית אינם מוכרים ומפותחים דיים בשוק העבודה, החוקרים מקבלים מעמד ייחודי אשר ממקם אותם כיחידי סגולה בשדה. יכולת ההתבוננות הסוציולוגית מייצרת זווית ראייה שונה שאינה מצויה אצל עוסקים אחרים בתחום, וכך מעשירה את הצוות שבו הסוציולוג פועל.

הרטמן מתארת את עבודתה כאנתרופולוגית בעולם התכנון:" חוות דעת אנתרופולוגית על השלכות חברתיות של מהלכים או מחדלים תכנוניים, המצורפת לעתירה לבג"ץ לא מקובלת כיום, זה משהו שאני מנסה לבנות, אבל כמו שיש חוות דעת של ארכאולוג, יש של פסיכולוג ושל כל מיני בעלי מקצוע פה. אני נשענת על מחקר, אני מביאה את הפרספקטיבה הזו ואני חושבת שיש לי מה לתת ומה לתרום, אז אני מנסה לעשות את זה, וככה משנים דברים".

ונטורה נמצא גם הוא במקום ייחודי – הוא נחשב מומחה לעיצוב, ואילו בבצלאל הייחוד שלו נובע מהידע הסוציולוגי שלו: "עשיתי תואר נוסף בעיצוב. כן, הייתי חייב. לקחתי קורסים שיכולתי ללמד וידעתי שדרך ההוראה אני יכול ללמוד את התחום יותר טוב. לקחתי המון קורסים, התחלתי ללמד בבצלאל, בהדסה, בעיצוב גראפי, באדריכלות".

מדבריהם נראה כי החיבור בין העולמות דורש יצירת יש מאין. יש צורך למצוא מנחים משני התחומים, הן מסוציולוגיה הן מתחום העניין הנוסף, דבר המקשה על סלילת נתיב פעולה בתוך האקדמיה. לדעתנו, הקושי האישי בסלילת דרך נובע, בין השאר, מן הפער שבין הסוציולוגים המאמינים כי מטרת הדיסציפלינה היא לחשוף תהליכים חברתיים ובין אלה המאמינים כי מטרתה היא להשפיע באופן אקטיבי על החברה.לדעתנו, הדיסציפלינה הסוציולוגית מתקשה להסביר את חשיבותה ואת תרומתה האפשרית לתהליכים שונים וכן לבדל את עצמה מתחומים אחרים. מדברי המרואיינים עלה המאמץ האישי המושקע למצוא נישה ולסייע בהגדרת המומחיות האישית:

"ברגע שזה בן אדם אחד(אנתרופולוג שעובד בתחום ספציפי–נ"ד ומ"מ), אז כולם רוצים את זה. מה שאני רוצה נורא מעניין {…}אחרים תופסים אותי כמומחה, שזה טוב, לקח לי זמן להגיע לזה." 

הרטמן מציינת באופן שונה את הייחודיות שבתפקידה:" אני באתי עם כלים וגישה אנתרופולוגית למעשה התכנון והצעתי להשתמש בהם לצורך הבנת הצרכים והמציאות של האנשים בעבורם נעשה התכנון.), {…} לקח הרבה שנים עד שהבינו את הערך של הדבר הזה, ואז נוצרה הנישה הזו (מחקר חברתי במסגרת מעשה התכנון) {…} כאן אני מביאה את הבסיס החברתי תרבותי של הפריסה במרחב, וביחד עם מתכננים, מפיקים קוים מנחים לתכנון. ובחוות דעת אני מביאה את  השלכות החברתיות תרבותיות של שינויים כפויים בפריסה במרחב ".

ונטורה מדגיש כי בתוך עבודת הצוות עם מומחים אחרים, על האנתרופולוג להגדיר את מיקומו:

"הכלים הם כלים אנתרופולוגיים, אני ממוקד אדם, אני לא רוצה לפתור בהכרח את הבעיה, זה הם (המעצבים– נ"ד ומ"מ) עושים, אני כן משמש מין מצפן אתי של צוות המחקר{…} אני חושב שהיום המטרה של האנתרופולוג זה בדיוק זה, להיות על קו התפר בין האקדמיה לבין העולם, המציאות".

קו התפר שמתאר ונטורה הוא הבסיס לכוחו וליתרונו. אך הייחודיות שהופכת אותם למומחים בתחומם מהווה מכשול כאשר מדובר בהמשכיות בתפקיד:

"זה משהו שאני לא יודעת מה יהיה כשאני אצא מהעמותה. תפקיד האנתרופולוג זה לא משהו שהוועד המנהל בירך עליו ויצר אותו, זה הצוות.{…} זה לא שלוקחים עוד אנתרופולוגים, אני לא יכולה להגיד את הדבר הזה בכלל. הרבה זה אני ומה שאני יצרתי."

מתיאורים אלו עולה השאלה,מהם הדברים שנלקחים מהתאוריה אל עולם העבודה. התשובה לכך טמונה בתפיסה רחבה, בבחינת המציאות דרך פרספקטיבה סוציולוגית. נראה כי זו מייצרת אצל הסוציולוג זווית ראייה אחרת על התחום שבו הוא פועל. כתבה באתר "הארץ" על הצלחתו של בית האופנה "קאפרי'"מציינת כי המנהל האמנותי של הרשת למד אופנה וכן סוציולוגיה, והוא מספק ניתוח משלו לשימוש בידע על גלובליזציה:"תמיד התעניינתי בשאלה מדוע מישהו מתלבש בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. הצד החברתי, הסוציולוגי של האופנה ריתק אותי.{…}קובעי הטעם כבר ממש לא מזדהים עם הרעיון של השתייכות לקבוצה, כפי שהיה בשנות השמונים לדוגמה. אז, כאשר קנית תיק של גוצ'י, זה שייך אותך לקבוצה מסוימת, וזה מה שאנשים חיפשו מבחינה חברתית. היום אנשים רוצים לגוון, לצאת בהצהרה אישית, ודאי שלא להיראות כמו כל שאר האנשים שקנו באותו המותג." 

 התבוננות אחרת על החברה, פירוק המובן מאליו והבנת תובנות על המציאות מתאפשרות לסוציולוג הודות לידע שהוא צבר וכתוצאה מהפרספקטיבה שבה הצטייד לאורך השנים. הרטמן מספרת על הדרך שלה להגיע לתמונה עשירה יותר:

"בגלל הפעילות הציבורית נסעתי עם העורך דין לכפר שהגיש את  העתירה. התחלתי לדבר עם האנשים ולשמוע ולשאול שאלות ולהסתכל וכן הלאה. אני לא זוכרת לצטט לך בדיוק, אבל התחלתי לשמוע איך הם חיים ומאיפה הנשים והתחלתי להבין את דפוסי הנישואים בכפר. {…} כשאני אומרת לך פרספקטיבה אנתרופולוגית, זה לעורר שאלות  מכיוון שמתכנן בכלל לא יחשוב עליו."

בדומה לדברים אלו, ונטורה מפרש את מקומו של האנתרופולוג בהליך העיצוב:

"אני חושב שאנתרופולוגים הם מבין האנשים היחידים שיכולים להיכנס לחדר ולזהות, אני לא אגיד הכול, אבל לזהות המון המון נקודות קטנות תוך זמן מאוד קצר.{…} מעצבים, אם הייתי מכניס מעצבים לסיטואציה, ישר היו חושבים על דברים נורא גדולים או סקסיים, נגיד מכשיר רנטגן חדש ואז לנסות לפצח אותו. עכשיו, סבבה, זה נורא נחמד.{…} החשיבה שלי היא לנסות לחפש כלים לתרומת דם נגיד, מה שעולה חצי שקל אבל הוא יכול לשנות את החוויה."

מדברים אלו נראה בבירור כי הכלי החזק ביותר שהסוציולוג רוכש בהליך למידה של חומר תאורטי, או מניסיונו,הוא האפשרות לפתח פרספקטיבה סוציולוגית שאפשר ליישם בכל סיטואציה חברתית או הליך מחשבתי, כפי שהשניים מתארים.                               

שיחותינו עם ונטורה ועם הרטמן עוררו אצלנו תחושת תסכול, הנובעת מהצורך המתמיד להוכיח את נחיצותה של הסוציולוגיה בתהליכים שונים בכל פעם מחדש, זאת בשל הייחודיות ובשל כלי העבודה, שנדמה כי לא פעם השאלות והתהליכים שהסוציולוג מבקש לקיים כחלק מהתהליך חשיבה נתפסים כגורמים המפריעים ומביאים להאטת תהליכים. בעולם האקדמי, ברור לעוסקים במלאכה כי מחקר אורך זמן. בעולם העבודה יש פחות מקום לתהליכים של חקירה וגילוי. הרטמן מספרת על דוח שהכינה לעיריית נצרת על אחת השכונות בעיר: "בסופו של דבר, גם במשרד השיכון אהבו את הדוח, גם עיריית נצרת אהבה את הדוח, התכנית הייתה כל כך מוצלחת שבכלל לא עשו איתה כלום ולימים שכרו  צוות חדש שיעשה תכנית חדשה שתהא יותר מקובלת על השלטונות…."

את התסכול אפשר לחלק לשניים–תסכול מן העולם האקדמי ותסכול משאר הדיסציפלינות שעובדות מחוץ לאקדמיה עם אנתרופולוגים. ונטורה מסביר כי לדעתו התפיסה הישראלית של האנתרופולוגיה לא השכילה להתקדם עם הזמן:

"בארצות הברית, תאוריות יישומיות מאוד פופולאריות,כל הקשר שלהם עם התעשייה הוא מאוד הדוק, אבל פה זה מין חילול הקודש. {…} בעיניי זה מקצוע נורא יישומי, והופכים אותו למשהו כמו ספרות. זה לא אמור להיות ככה. יש כאן המון המון בעיות, בכלל, לא רק במחלקה הזו (צוחק). העובדה שכמעט אין פה יותר אנתרופולוגים זו בעיה אינהרנטית. כאן בחיים זה לא יקרה, כי כל אחד רואה את השני כמתחרה, במיוחד פה. רואים את בצלאל כחבורת תמהונים כאלה שעושים כל מיני יצירות אמנות משונות."

הקשיים שעולים מדבריה של הרטמן נובעים גם מאופי מוסד התכנון הישראלי, אשר סובל לא מעט מהתעלמות מצד גורמים שונים ומצד מקבלי ההחלטות:

"לפעמים אני נורא מתוסכלת. אני שואלת את עצמי, מה יצא מכל הדבר הזה? תהליכים נורא ארוכים, הם מעניינים כשלעצמם, אבל הפירות שלהם, אם בכלל, אז הם לוקחים שנים, שנים. עכשיו אני עושה עוד דבר שהוא יותר, לא יודעת אם להגיד רלוונטי, אני כותבת חוות דעת אנתרופולוגיות. זאת נישה שאני לא אגיד שהמצאתי, כי זה קיים, אבל כמעט לא נכנסו בה האנתרופולוגים."

ונטורה מתאר קושי המגיע ממקום אחר: "לי היה נורא נורא קשה לאורך הדרך.לא הייתי ממש צריך להיאבק תוך כדי, אבל כל הקטע הזה עם הזמן והמלגות, יש לזה מחיר.אני עדיין מלמד עשרים וארבעה קורסים שונים כי אין לי מלגה ואין לי תקן. עצם זה שאני מלמד מכריח אותי לדעת את זה הכי טוב שאני יכול."

חוסר היכולת של החברה להבין לעומק את תפקידה של הרטמן מופיע כזלזול באשר ליכולות הספציפיות של הדיסציפלינה:

"הרבה מתכננים היום מדברים על מתכננים חברתיים, אז הם לא חושבים שהם צריכים אנתרופולוגים, הם חושבים שהם יודעים כבר".

האמונה בכלי הסוציולוגי וביכולת האישית, וכן עולם הערכים הפנימי, הביאו את האנתרופולוגים הללו לעסוק בתחום הייחודי שבו הם פועלים, אך תסכול ואכזבה מחובת ההוכחה המתמשכת מקשים לא פעם על ההליכה בדרך שבחרו בה. 

התחושה שעלתה בנו היא כי על הסוציולוג להצדיק את השיטה הסוציולוגית ואת תרומתה להבנת תהליכים חברתיים. מכאן שמקומו של הסוציולוג בתוך התחומים השונים אינו מובן עד הסוף ואינו מובטח לאורך זמן.

הקושי המתודולוגי שנתקלנו בו שופך אור על מיצובה של הסוציולוגיה כדיסציפלינה מעשית. מצד אחד, אין הרבה דוגמאות ישירות המחברות בין התחום ליישום אפשרי שלו, מהצד האחר, אין גם ציפייה רבה כי דבר זה יתרחש בהיקף גדול יותר.התסכול מהמיקום הייחודי, החשש כי לא יימצאו להם מחליפים ראויים וחוסר הביטחון בשימוש שנעשה בפועל עם הידע המולטי דיסציפלינארי מכתיבים במידה רבה את אופן הפעולה בשדה. למרות ניסיונם הרב של השניים, נראה עדיין כי "חובת ההוכחה" שזורה בעבודתם.

שילוב הדיסציפלינות, שאיפשר את היישום הסוציולוגי בעולם העבודה, מאתגר את אופן לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטה, בלימודי התואר הראשון ובמידה מצומצמת יותר אף בלימודי התואר השני. כך למעשה נוצר מצב שסוציולוג אשר ירצה לעסוק בסוציולוגיה באופן יישומי נדרש לאיסוף מידע על תחום נוסף, לעתים באופן עצמאי.

אחת המסקנות שלנו היא כי אפשר להציג כציר בין התחושה שהידע הסוציולוגי מאפשר ראייה ייחודית וחיונית לבחינת תהליכים חברתיים לבין התחושה כי אין הכרה מספקת בכוח זה, תחושה אשר מלווה בתסכול רב. ממצאים אלו הותירו אותנו בתחושות מעורבות. מחד גיסא, הזדהינו עם תחושת התסכול שחשו שני המרואיינים שעבדנו עמם. מאידך גיסא, החשיפה לתחומי העבודה המגוונים שלהם עודדה אותנו להמשיך ולחקור את השימוש בידע הסוציולוגי שרכשנו מחוץ לאקדמיה, ואף לחשוב על התחום הנוסף שבו נרצה להתמחות.

מסקנתנו העיקרית היא כי העיסוק בסוציולוגיה מחוץ לאקדמיה הוא קיים ואפשרי, למרות המהמורות בדרך, אולם הוא אינו מוכר ואינו נגיש. לדעתנו, ההיכרות השטחית שלנו עם תחום מרתק זה מעידה במידת מה על מיצובה של הדיסציפלינה במדעי החברה. נדמה כי התפיסה הציבורית בנוגע לכוחה של הסוציולוגיה אינה משקפת את יכולתה האמיתית. זוהי בעיה מהותית של "מיתוג" הדיסציפלינה, באקדמיה ומחוצה לה, אשר מתקשה להגדיר את מטרותיה ובשל כך מתקשה ביישום הפרספקטיבה הסוציולוגית בתחומים שונים, גם אם התועלת שבדבר ברורה לעוסקים בכך.

אנו מוצאות כי יש לשלב תכנים מסוג זה, כלומר דוגמאות קונקרטיות מהשטח שאינן עוסקות בתאוריה על סוציולוגיה יישומית, בלימודי המחלקה לסוציולוגיה, בין שבמסגרת קורסים פורמליים ובין שבכנסים וכדומה. נוסף על כך, יש מקום לבחון אפשרות של חיזוק שיתוף הפעולה בין מחלקות שונות באוניברסיטה, מתוך מחשבה מעמיקה על השדות שבהם תידרש בעתיד עין סוציולוגית מומחית.

 

במהלך לימודי התואר שקעתי בתיאוריות, קראתי מאמרים, שיננתי חומר למבחנים, כתבתי עבודות על נושאים משמימים, והצבתי מספרים בנוסחאות סטטיסטיות. עד היום יש לי טראומה מסטטיסטיקה ומהמושג "תיאוריות סוציולוגיות" (על שם הקורס הידוע לשמצה לפחות בתקופתי; מקווה שזה השתנה מאז). בדיעבד, אני מבינה כי הנושאים בהם עסקנו היו מאוד מעניינים, וכי התואר כולו הכיל תחומי ידע רבים שלפעמים לא הצלחנו לראות מרוב שכיסו אותם בחובות אקדמיות שהסוו את תחושת העניין והסיפוק האינטלקטואלי.

הסיבה שהגעתי למחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה היא תחום האנתרופולוגיה. סוציולוגיה, מבחינתי, היתה פרט שולי שנלווה לתואר שבאמת עניין אותי. עניינו אותי ההיבטים החברתיים-תרבותיים של האנושות, ופחות עסקתי בשמות המפוצצים והיוקרתיים שהסוציולוגיה נתנה להם. העדפתי להתייחס לשיחה בין שני אנשים כשיחה, ולא כאינטראקציה חברתית. בראייה לאחור ניתן בהחלט לומר כי הסוציאליזציה שלי לתוך המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עלתה יפה,  ועד היום אני לפעמים מנתחת סיטואציות חברתיות שאני נקלעת אליהן בהתאם לתיאוריות סוציולוגיות שונות (המעט שאני עוד זוכרת).

דוגמא לכך ניתן לראות אצל הוגה הזכור לי במיוחד – אמיל דורקהיים. דורקהיים הבין את משמעותה וחשיבותה של החברה כמכלול, וציין כי בסופו של דבר, החברה גדולה יותר מסך היחידים בה. לכן, בעצם, יש לה קיום משל עצמה, כל עוד היחידים בתוכה מפנימים את ערכיה, ומשתלבים בתוך התמונה הכוללת (בין אם הם שמים לב לכך או לא). לפי דורקהיים, אין עניין להתמקדות מחקרית ביחידים בחברה, וצריך לנסות להבין את החברה כמכלול – בכך טמון הקסם של הבנת ההתנהלות החברתית. הוא אף מתייחס להתפתחות הטכנולוגית ומפריד בין הקהילה המסורתית (סולידריות מכנית) אשר היתה מקובלת בעבר, לבין הקהילה המודרנית (סולידריות אורגנית). המעניין הוא שכיום, לדעתי, נוצר מין מודל חדש המשלב בין שתי הקהילות אותן הציע דורקהיים לפני כמאה שנה. היום רווח הרעיון של מגורים בקהילות חדשות, או גרעיני התיישבות, המבוססים על איזשהו רעיון מוסרי וערכים משותפים, אך יש בהן אלמנט פונקציונאלי מודרני בו ישנה תלות הדדית בין השותפים. הפונקציונאליות אף באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן להשתלב בסוג כזה של קהילה באופן ספונטני, אלא צריך לעבור מיונים והליך קבלה על מנת לבחון אם אותו אדם הוא בעל פוטנציאל להשתלב בקהילה, לפי מטרותיה. אני מניחה שהנושא הזה יכול להוות קרקע פורייה לעבודות סמינריוניות בדורות הבאים של תלמידי סוציולוגיה.

כיום אני עובדת בהלל במכללה האקדמית ספיר, ארגון המזמן לסטודנטים וצעירים את האפשרות לקחת אחריות על זהותם היהודית, וזאת דרך עשייה משמעותית בקהילה ובחברה. בעבודתי, אני מיישמת כלים רבים שרכשתי בלימודי האנתרופולוגיה, כשהעיקרי שבהם הוא שעבודה עם אנשים היא חוויה אנתרופולוגית בפני עצמה. בהלל אנו מנסים למצוא "סמלים תרבותיים" הרלבנטיים לחיי הסטודנטים והצעירים איתם אנו עובדים, וליצור "שפה" משותפת המובילה ליצירה ולעשייה משמעותית עבורם בתחום של זהות ותרבות יהודית. אם נחזור לדורקהיים, אני מקווה שבעבודתנו בהלל אנו "מערערים" על התאוריות שלו, בדרכנו שלנו. אנו מנסים לבחון מחדש את ה"עובדות החברתיות" הקיימות בתחומים שונים ואת הרלבנטיות שלהן. לא מתוך רצון למרוד, אלא מתוך מטרה לגרום לצעירים וסטודנטים לבחור להזדהות איתן מרצונם, ולאו דווקא בגלל שזו נורמה חברתית הנכפית עליהם, במודע או שלא במודע. לכן, הדגש שלנו הוא דווקא על היחידים בחברה, כמייצגים של החברה כולה.

לסיכום, ניתן לומר כי כל עוד האנושות תמשיך להתקיים, תיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות תמשכנה להיות רלבנטיות. אני רק מקווה כי בסופו של דבר נזכור כי המהות זה האנשים, ולא התיאוריות.

 

שני קרני היא מנהלת הלל במכללת ספיר, ובעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, ותואר שני בקרמינולוגיה, מהאוניברסיטה העברית בירושלים

 

במובן מסוים, הסיפור מתחיל עוד קודם לכן, בראשית שנות האלפיים, כאשר שביתה גדולה של הדוקטורנטים הסתיימה בהצלחה מסחררת – תנאי שכרם של דוקטורנטים שופרו ללא הכר, עד כדי טענות שחבר סגל זוטר (דוקטורנט) מרוויח יותר מחבר סגל בכיר (מרצה במסלול לתקן או בעל תקן). אך, כאמור, כמה שנים אחר-כך הסתבר שמדובר בנצחון פִּירוּס, שכן עלות העסקת דוקטורנט הייתה, כעת, גבוהה באופן ניכר מעלות ההעסקה של מאסטרנט. במצב בו מחלקות וחוגים באוניברסיטה נדרשים לשמור על איזון תקציבי, המשמעות הייתה ברורה – מבלי לקצץ אפילו בשעת תרגול אחת, החלפת הדוקטורנטים במאסטרנטים משמעה חסכון תקציבי משמעותי, גם אם במחיר פדגוגי ואקדמי מסוים. ארגון העובדים של הדוקטורנטים יצא לשביתה נוספת, ואף הצליח לגרום להנהלת האונבירסיטה להעביר תקציב ייעוד להעסקת דוקטורנטים למחלקות ולגופים השונים, אך הנזק כבר נגרם, התקנים לא הוחזרו לדוקטורנטים – ומאז, הם אינם משמשים בתפקידי תרגול במחלקה.

למרות שגם בימינו קיימות משרות לדוקטורנטים במחלקה – בקורסי המיומנות האקדמית, בקורסי המונוגרף ובמשרת ייעוץ – ולמרות זמינות הולכת וגדלה של תוכניות מלגות שונות, בפועל, מרבית הדוקטורנטים במחלקה (בעיקר אלו בעלי המשפחות) לא מסוגלים להתפרנס רק מעבודה באוניברסיטה העברית, ומחפשים משרות נוספות. בכתבה זו בחרנו להתמקד במשרות הקשורות להכשרה האקדמית של הדוקטורנטים בהוראה ומחקר, ואנחנו מביאים תיאורים של כמה משרות. המטרה היא גם להציג כמה אפשרויות תעסוקה הפתוחות בפני דוקטורנטים (ואף מאסטרנטים), וגם לתאר את חוויית העבודה במשרות מרובות; חוויה נפוצה מאוד בשלבים הראשונים של קריירה אקדמית. הדבר חשוב במיוחד, לדעתנו, כיוון ששוק העבודה האקדמי בישראל – תקנים לסגל בכיר באוניברסיטאות וגם במכללות – הוא שוק מצומצם מאוד, ונראה שככל שהיצע האקדמאים גדל, ועמו גם הביקוש למשרות, השוק דווקא מצטמצם עוד יותר. במצב זה, השלבים הראשונים שנזכרו לעיל יכולים להפוך דווקא לקבועים למדי – ובעלי תואר דוקטורט מוצאים את עצמם עובדים במשרות זמניות וחלקיות בכמה מקומות עבודה במשך שנים ארוכות מאוד.

תווי חנייה ממוסדות שונים על מכוניתו של דוקטורנט מרובה משרות.

הכתבה אינה מתיימרת לכסות את כל מקומות התעסוקה האפשריים, אולם ניסינו להציג מגוון אפשרויות (לחצו על שם המחבר לשם מעבר לטקסט הרלוונטי):

הילה כהן-ניסן מתייחסת לעבודתה באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר אילן, במרכז האוניברסיטאי אריאל ובאוניברסיטה הפתוחה.

יונתן ונטורה מציג את מכללת הדסה והאוניברסיטה הפתוחה.

ד"ר סימה זלצברג מדברת על מכון ברוקדייל.

אדם קלין אורון מפרט על המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ועל בית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר.

 

הילה כהן-ניסן

על אף כמיהתי להקדיש את מרבית זמני למחקר שאני עורכת במסגרת הדוקטורט שלי במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, אני יודעת כי זו תישאר כמיהה בלבד. מדוע? משום שאני ריאלית – צריך להתפרנס! את מרבית זמני אני מחלקת בין עבודה במוסדות אקדמיים שונים, ברובם אני משמשת כמרצה (באוניברסיטת בר אילן, במרכז האוניברסיטאי אריאל ובאוניברסיטה הפתוחה), כמתרגלת (במכללה למנהל – המסלול האקדמי) וכעוזרת הוראה (באוניברסיטה העברית בירושלים). ואם אין די בכך – אני מנחה סדנאות העצמה לנשים ומרצה בארגונים, כעצמאית.

במהלך חמש השנים האחרונות הצלחתי לצבור לעצמי את מקומות העבודה הלא-מעטים הללו, תוך שאני משתלבת בהם בדרכים שונים. אל רובם הגעתי דרך מכּרות שעבדו בהם והמליצו עלי: אל אוניברסיטת בר אילן ואל המרכז האוניברסיטאי אריאל הגעתי דרך מרצה לשעבר שלימדה אותי בבר אילן (שם עשיתי את התואר השני שלי); אל האוניברסיטה הפתוחה הגעתי דרך מכרה שמשמשת כמנחה בקורס התנהגות ארגונית בו אני מלמדת; ואל המכללה למנהל הגעתי דרך מכרה אותה החלפתי כמתרגלת. משרת עוזרת ההוראה באוניברסיטה העברית בירושלים הוצעה לי על ידי המנחה שלי – ד"ר מיכל פרנקל.

 

אוניברסיטת בר אילן במבט על

באופן טבעי, כל אחד ממקומות העבודה הללו שונה בדרישותיו: בחלקם, דרישות ההוראה הן מֻבְנוֹת מאד, כך שהיה עלי להכין קורסים על פי מבנה קיים (זה תקף בעיקר באוניברסיטה הפתוחה, בה חובה להיצמד ליחידות הלימוד של הקורס ולהתאים את דרכי ההוראה לאלו הנהוגות בו זה מכבר) ובחלקם (באוניברסיטת בר אילן ובחלק מהקורסים במרכז האוניברסיטאי באריאל) ניתן לי חופש אקדמי רב יותר הן בדרכי ההוראה והן בבניית הקורסים.

השכר בכל אחד מהמוסדות איננו גבוה במיוחד, אולם הצירוף של כולם מאפשר רמת הכנסה גבוהה למדי. באופן לא מפתיע, מכללה פרטית כמו המכללה למנהל משלמת שכר גבוה יותר מאוניברסיטאות, אולם ההעסקה הסמסטריאלית שמאפיינת את מרבית המוסדות האקדמיים בהם אני עובדת (למעט באוניברסיטת בר אילן – בה העסקתי מוגדרת ל-12 חודשים) מהווה חיסרון בכולם, וביניהם גם המכללה למנהל. לחיסרון זה שני היבטים – האחד, קבלת שכר במשך שמונה חודשים בלבד בכל שנה, והשני – חוסר ביטחון תעסוקתי.

באופן כללי, העבודה בכל כך הרבה מסגרות טומנת בחובה יתרונות לצד חסרונות. היתרון המרכזי הוא הגיוון הרב במשימות, בשותפי התפקיד, באינטראקציות, בסטאטוס וכיו"ב. כל מוסד אקדמי מְזַמֵּן התנסויות שונות בהיבטים אלו, אשר יוצרות חידוש, עניין ואתגר בלתי פוסקים. עם זאת, קיימים גם חסרונות בהתפזרות על פני כל כך הרבה מוסדות – "בזבוז אנרגיה" המתבטא בפיזור תשומת לב ומשאבים (כגון זמני נסיעה ארוכים לאזורים שונים), כמו גם בצורך להתאים כל פעם מחדש לדרישות ולמאפייני המוסד בו אני עובדת. בנוסף, לא ניתן להתעלם מחוסר השייכות למוסד אחד, אשר יוצר תחושת תלישות ומעורבות נמוכה, שאינם תואמים את צרכי ההשתייכות הטבעיים הגבוהים שלי. בנוסף, קיימת חוויה אחת מרכזית – "החלפת הכובעים" המתמדת – שהיא מורכבת למדי. כך, לא אחת אני מוצאת את עצמי בבוקר בתפקיד המרצה שמלמדת במוסד אקדמי כזה או אחר – תפקיד הדורש סמכותיות, שליטה בחומר הנלמד, ידענות, ומוּכוונוּת לתוכן; בעוד שבשעות אחר הצהריים אני מנחה סדנת העצמה לנשים, תפקיד הדורש מיומנויות אחרות לחלוטין – אמפטיה, הקשבה, הכלה, תשומת לב רבה לכל המתרחש ברמה הגלויה והסמויה גם יחד, ומוכוונות לתהליך, לדינאמיקה הקבוצתית והאישית. לעיתים, זו עשויה להיות חוויה מבלבלת ואף מתישה.

הילה כהן-ניסן היא סטודנטית לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. היא כותבת על איזון בין עבודה וחיים פרטיים בקרב מנהלות ומנהלים בהיי-טק בישראל ומנהלות ומנהלים לשעבר, בהנחייתה של ד"ר מיכל פרנקל.

 

יונתן ונטורה

לפני מספר שנים התחלתי ללמד בחוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה. זהו חוג קטן המכשיר כ-25 סטודנטים לעיצוב תעשייתי בכל מחזור. לעבודה הגעתי  לאחר שליחת קורות-חיים וראיון על-ידי ראש החוג. התחלתי ללמד קורס אחד – 'מבוא לאנתרופולוגיה', וכיום אני מלמד 3 קורסים ('חשיבה ותיאוריה בעיצוב תעשייתי', ו'עיצוב בעץ בין תרבויות'). בנוסף, אני משתתף כמרצה אורח בקורסים של מרצים אחרים בחוג ומנחה סטודנטים בשנה ד' לפרויקט הגמר בעיצוב תעשייתי. מבחינת התשלום, מדובר בתשלום דוקטורנט סטנדרטי, כאשר כדוקטור השכר עולה, ובהמשך ישנה אפשרות למשרה מלאה (בתקן כמרצה מן המניין) לפי שעות הוראה כל סמסטר. האווירה בחוג מאוד נחמדה ויש פתיחות רבה גם בעיצוב ופיתוח קורסים וגם בהשתלבות בקורסים קיימים לצד מרצים אחרים (יש מספר קטן מאוד של מרצים "תיאורטיים" שאינם מעצבים).

בנוסף לעבודתי זו, אני עובד גם באוניברסיטה הפתוחה (האו"פ, בקיצור). כל קורס באו"פ "מנוהל" על-ידי רכז, הבוחר במנחים המלמדים את הקורס ברחבי הארץ. בכדי ללמד קורס באו"פ יש לפנות לרכז הרלוונטי לאותו קורס ולעבור ראיון. אני מלמד בשני מסלולים:

1. קורסי ב.א.: בשנה הראשונה לימדתי באו"פ קורס אחד (לצד תרגול של 'שיטות מחקר איכותניות' באוניברסיטה העברית). במהלך 4 השנים האחרונות אני מלמד מספר קורסי ב.א. בסוציולוגיה ('מבוא לסוציולוגיה', 'מבוא לאנתרופולוגיה', 'מבוא לחשיבה חברתית' ו'בין מדינה לחברה: סוציולוגיה של הפוליטיקה') ותקשורת ('תרבות, תקשורת ופנאי בישראל'). בכל הקורסים הללו ההוראה נעשית פעם בשבוע, כאשר בכל סמסטר מקום ההוראה משתנה בהתאם לדרישות האוניברסיטה, כך שניידות היא הכרחית (לי יצא ללמד ברמת אביב, בבאר-שבע, בראשון לציון, ברחובות, באילת, ברמת-גן, בירושלים ובכפר הירוק). חשוב לציין שהאוניברסיטה הפתוחה משלמת נסיעות וביטול זמן. ההוראה מבוססת על חומרי הלימוד של האו"פ (בדרך כלל ספר וחוברות הוראה, ולעתים גם מקראה של מאמרים). בכל קורס הסטודנטים מגישים מספר עבודות במהלך הסמסטר (העבודות נקראות ממ"ן – מטלת מנחה), כאשר המנחה מקבל תשלום על בדיקת כל עבודה. את הממ"נים ניתן לקבל ולשלוח, במרבית המקרים, דרך תוכנה ואתר ייעודים לכך.

2. קורסי מ.א.: השנה התחלתי ללמד מספר קורסים במסלול לתואר שני בלימודי תרבות. במסלול זה ההוראה נעשית פעם בשבועיים ומבוססת על מקראת מאמרים, כך שיש צורך בבניית מערכי שיעור. הסטודנטים כותבים עבודה במהלך הסמסטר ועונים על בחינת בית בסוף הסמסטר. למסלול זה הגעתי לאחר שליחת קו"ח ומעבר של ראיון.

חשוב לציין שבשנה האחרונה, האוניברסיטה הפתוחה מקבלת לעבודה בהוראה קודם כל מנחים במכרזים פנימיים, דהינו, כאלו שכבר מלמדים באו"פ קורס אחר כלשהו.

יונתן ונטורה הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובבצלאל. כותרת עבודתו, הנכתבת בהנחייתם של פרופ' תמר אלאור ופרופ' שמואל קפלן, היא "אידיאולוגיה מעוצבת: עיצוב תעשייתי בראי האנתרופולוגיה".

 

ד"ר סימה זלצברג

מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל (היודע יותר פשוט כמכון ברוקדייל) הוא מרכז מוביל למחקר חברתי יישומי בישראל ובעולם היהודי. במכון עוסקים בתחומי מחקר רבים ומגוונים, כמו: מדיניות בריאות, זקנה, ילדים ונוער והאוכלוסייה הערבית בישראל. מחקרי המכון מתמקדים בקבוצות חלשות בחברה הישראלית והיהודית ובהרחבת ההזדמנויות העומדות בפניהן. המכון מקיים שיתוף פעולה עם משרדי ממשלה שונים, וחלק מן המחקרים במכון נערכים לעיתים בהתאם להזמנתם.

שיעור בלתי מבוטל מקרב עובדי המכון הם סטודנטים לתארים מתקדמים. אני הגעתי למכון עם סיום התואר השני, ובאופן די אקראי: בשלב הסופי של עבודת התזה, עת כתבתי את הרשימה הביבליוגרפית, נתקלתי בפריט מסוים בהוצאת "ג'וינט-מכון ברוקדייל – למחקר חברתי יישומי, ירושלים". בדרך זו למדתי על קיומו של המכון ושלחתי למנהלת כוח האדם בו את קורות חיי. נעניתי מהר מאוד וזומנתי לעבור תהליך קבלה.

מועמד הפונה למכון מזומן לתהליך קבלה במידה שכישוריו, לפחות על הנייר, הולמים את דרישות התפקיד הנחוץ במכון באותה העת. במקרים בהם כישוריו של הפונה הולמים תפקידים שונים במכון, אך באותה העת אין למכון צורך בעובדים, מנהל/ת כ"א שומר/ת את קורות החיים במאגר ופעמים רבות חוזר/ת למועמד בשעת הצורך. תהליך הקבלה למכון היה כרוך בבחינה האורכת מספר שעות, שמטרתה לעמוד על מיומנויות המחקר של המועמד. הבחינה כוללת גם בדיקת רמת הקריאה והכתיבה באנגלית. נוסף על הבחינה, עברתי גם ראיון אישי עם החוקר שעימו התעתדתי לעבוד ועם ראש התחום שאליו עמדתי להצטרף. שלבים אלה מתקיימים במכון עד היום במסגרת תהליך הקבלה. בהתאם לתוצאות הבחינה, להתרשמות מהראיון ולניסיונו של המועמד, מחליטים במכון אם לקבלו, לאיזה תפקיד ובאיזו דרגה. לעיתים, מועמד שפנה לתפקיד מסוים עשוי להימצא מתאים יותר לתפקיד אחר הנדרש במכון.

מרבית המחקרים במכון הם בעלי אופי כמותי. כיוון שכך, קיימת העדפה לאנשים בעלי ניסיון במחקר כמותי ושליטה ברמה סבירה בתוכנת ה-SPSS. בה בעת, תפיסת המכון היא שעובד חדש לומד תוך כדי העבודה, ומסיבה זו מקבלים לעיתים גם מועמדים שאינם בהכרח שולטים ב-SPSS, אך מגלים נכונות ללמוד ולהתפתח. בנוסף, קיים לעתים צורך גם בעובדים למחקר איכותני, כך שהדלת אינה חסומה הרמטית בפני מי שאין לו רקע כמותי, וכדאי לנסות. יתרה מכך, בשנים האחרונות עורכים במכון מחקרים המשלבים את שתי המתודולוגיות – כמותית ואיכותנית  כאחת.

הדירוג שניתן לעובד עם קבלתו למכון מותנה בתאריו הקודמים ובעיקר בניסיונו ויכולתו המחקרית. דירוג זה משתנה, על פי רוב, במהלך שנות העבודה במכון, בהתאם למסלול הקידום הקיים במכון (החל מעוזר מחקר דרג א', דרג ב' ודרג ג', עובר דרך חוקר דרג א' או ב', וכלה בחוקר בכיר). עם הקידום בדרגה יש בדרך כלל גם קידום בשכר. הקידום מותנה באיכות עבודתו של העובד ובהתפתחותו המקצועית

ואם בהתפתחות מקצועית עסקינן – ברגע שעובד חדש מתקבל, בין אם על תקן של עוזר מחקר ובין אם על תקן של חוקר, הוא מיד נזרק למים. קרי, מיד מכניסים אותו לעבודה שוטפת ומצפים ממנו לעמוד במשימות. כן, במכון ברוקדייל העבודה מאתגרת, אינטנסיבית וכרוכה בהשקעה רבה. בה בעת, הדבר מבטא כי מהרגע שעובד מתקבל למכון סומכים עליו, מעניקים לו אוטונומיה בעבודתו ומצפים ממנו ללמוד ולהתפתח. ואולם, חשוב להדגיש כי העובד במכון, חדש כמו גם ותיק, אינו בודד במערכה. להיפך, אופי העבודה במכון הוא בצוותים. לעובד יש תמיד כתובת להתייעצות ולקבלת עזרה –מחברי צוות אחרים, מחוקרים מצוותים אחרים, מהיועץ הסטטיסטי במכון ואף מחוקרים ואנשי מקצוע מן החוץ. בנוסף, קיימת במכון ספרייה עשירה ונגישות מרבית למאגרי מידע וכתבי עת. במסגרת הספרייה ניתן להזמין ספרים ומאמרים ממקורות חיצוניים, והדבר בהחלט מקובל.

באופן כללי, המכון מעודד התפתחות מקצועית ולמידה, ומתקיימים במסגרתו מגוון ערוצים לשם כך. אחד הבולטים שבהם הוא קורסים פנימיים הניתנים הן על ידי אנשי מקצוע מהמכון והן על ידי גורמים חיצוניים. בשנות עבודתי במכון היו, למשל, קורסים ב-SPSS, במחקר נרטיבי ובתוכנת אטלס וגם ניתנו שיעורים פרטיים/קבוצתיים באנגלית. בנוסף, המכון גם שולח לעיתים את עובדיו לקורסים חיצוניים כאשר יש בכך לתרום לעבודה השוטפת. לדוגמה, כאשר עבדתי בצוות של חקר מדיניות בריאות נשלחתי לקורס קיץ בתחום של מדיניות בריאות בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. בנוסף, למכון חשוב להיות עדכני בנוגע לתחומים בהם הוא עוסק, ולכן מרבים לשלוח את החוקרים/עוזרי המחקר לכנסים שונים הנוגעים לנושאי המחקר המתקיימים בארץ ובחו"ל. כנסים אלה מאפשרים לחוקר להתעדכן, כמו גם להציג את עבודת המכון בפורומים נרחבים.

כחלק מן העידוד ללמידה והתפתחות, חוקרים/עוזרי מחקר הלומדים לתארים מתקדמים (שני ושלישי) זוכים לתמיכה מן המכון – וזאת כאשר מחקרם האקדמי הנו בעל זיקה לעבודתם במכון. תמיכה זו מתבטאת בסיוע במימון הלימודים ובמתן שעות לימודים על חשבון המכון. יתרה מכך, יש המחליטים לכתוב את עבודת התיזה או הדוקטורט על בסיס המחקר עליו הם עובדים במכון, ובכך חוסכים מעצמם משאבים רבים. תמיכה ללימודים מתקדמים ניתנת במידה זו או אחרת גם כאשר התיזה או הדוקטורט אינם קשורים לעבודה במכון. אני התחלתי את עבודת הדוקטורט כשנה לאחר תחילת עבודתי במכון, והוצע לי לחבר את עבודת הדוקטורט לעבודתי במכון. הדבר היה מקל עלי במובנים רבים, אך מסיבות שונות החלטתי להתמקד בדוקטורט בנושא שאינו רלוונטי למכון. חרף זאת, זכיתי לאורך כל עבודת הדוקטורט לתמיכה ולסיוע באופנים שונים.

אחד היתרונות הבולטים במכון הוא הגיוון בעבודה והאפשרות להתנסות בהיבטים שונים של מחקר יישומי, על כל שלביו. בנוסף, בשל אופי הנושאים בהם המכון עוסק, העבודה במסגרתו חושפת את החוקר לסוגיות המרכזיות העומדות על סדר היום במדינת ישראל ובחברה היהודית, סוגיות ברמה של מדיניות וקבלת החלטות. כפועל יוצא מכך, במהלך שנות עבודתי במקום הייתה לי (כמו גם ליתר העובדים) התחושה שאנו תמיד נמצאים "בלב העניינים". היבט חשוב נוסף, הוא התנאים הפיזיים: המקום מאוד אסתטי, המשרדים מרווחים ומאוד נעים לעבוד במכון. במאמר מוסגר אציין שקיבלתי את ההחלטה לעבוד במקום לאחר שביקרתי בו וראיתי את השירותים... וחשוב לא פחות: קיימת אוירה טובה בקרב העובדים, עזרה הדדית, ואם חלילה עובד נקלע למצוקה כלשהי, קיימת התגייסות כלל מכונית למענו.

אי אפשר לסיים מבלי להתייחס לתנאי העבודה: התנאים דומים לתנאי העבודה בסקטור הציבורי (כולל קרן השתלמות ופנסיה). העובדים זכאים לשני ימי חופש בחודש, כשבחול המועד סוכות יש חופשה כפויה. השכר החודשי של עוזר מחקר מתחיל בדרג ב' (שזהו הדרג השכיח בו מתקבלים מרבית העובדים למכון), עומד בערך על 6000 ₪.

את עבודתי במכון סיימתי כאשר פניתי לעשות פוסט דוקטורט. על אף שלא עסקתי במכון בתחומים הנוגעים לדוקטורט ובתחומים בהם אני עוסקת כיום בעולם האקדמי, העבודה במכון תרמה לי רבות בפיתוח מיומנויות של כתיבה מדעית, בהכנת מצגות, בעמידה בפני קהל ועוד, מיומנויות המשרתות אותי רבות גם היום בחיי המקצועיים. המעוניינים בהרחבה יכולים לפנות לאתר המכון: http://brookdaleheb.jdc.org.il.

עבודת הדוקטורט של ד"ר זלצברג נכתבה באוניברסיטת בר אילן, וכותרתה "עולמן של נשות חסידות תולדות אהרן: מעמדן כפרטים וכקבוצה".

 

אדם קלין אורון

במהלך השנה האקדמית הנוכחית אעבוד בחמישה מקומות שונים, ובכל אחד מהם אף זכיתי לתואר שונה. בסמסטר ב', במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אהיה אסיסטנט המעביר קורס מונוגרף; בבית הספר לתלמידי חו"ל, אף הוא באוניברסיטה העברית, אהיה lecturer ואעביר קורס על Contemporary Israeli society. בסמסטר הנוכחי, באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, אני עמית הוראה; אבל במכללת ספיר אני מורה מן החוץ, למרות שבשני המקרים אני מעביר את אותו הקורס; ולבסוף, באוניברסיטה הפתוחה, אני מנחה בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' (על ההוראה באו"פ ראו את דבריו של יונתן ונטורה).

במחלקה אני מלמד כבר כמה שנים – בהתחלה כמתרגל, אחר כך בקורס מיומנות אקדמית, ובשנה הקרובה בקורס מונוגרף שאעביר לתלמידי שנה א' אודות העידן החדש בישראל ובעולם. כדוקטורנט של האוניברסיטה המעוסק בה אני מוגדר כאסיסטנט, והמשמעות היא שכר נאה הכולל גם תנאים סוציאליים נאותים (קרן השתלמות, הפרשות לפנסיה וביטוח בריאות, ובל נשכח – תו חניה לקמפוס), ובעיקר – העסקה על פני ששה חודשים על כל סמסטר. למרות עמימות מסוימת לגבי אחוזי המשרה ומשמעותם שאפיינה את שנות ההעסקה הראשונות שלי במחלקה, תמיד מצאתי את העבודה כאן נעימה ונוחה. הצוות המנהלי שמח לסייע, הבירוקרטיה מינימלית למדי ורוב התלמידים הם בעלי מוסר עבודה גבוה ועניין בחומר. בונוס מיוחד הוא שזהו ביתי האקדמי – כאן אני גם כותב את הדוקטורט – והאפשרות לשמור על קשר עם המחלקה והסטודנטים דרך ההוראה חשובה לי. על רבע משרת הוראה סמסטריאלית במחלקה – קורס שבועי– אני מקבל כ-2000 ₪ לחודש.

אל בית הספר לתלמידי חו"ל ע"ש רוטברג הגעתי בעזרתה של רוי קמא לפני כמה שנים, כאשר הם חיפשו מרצה שיעביר את הקורס 'מבוא לסוציולוגיה'. מאז, בעקבות שינוי בהגדרת מטרות ביה"ס, בוטל הקורס – אך מצאתי שהצוות שם פתוח לקבלת רעיונות לקורסים נוספים. למרות שביה"ס שייך לאוניברסיטה העברית, הוא מוגדר כיחידה חוץ תקציבית – ולכן אני מועסק בו כמורה מן החוץ: לא כאסיסטנט וגם לא כעמית הוראה. המשמעות היא שרוב הסעיפים בהסכמי השכר שנחתמו במהלך השנים האחרונות עם הסגל הזוטר לא חלים עלי. חשובה במיוחד היא העובדה שההעסקה היא רק לחמישה חודשים כל סמסטר. מרבית הקורסים שם, כולל זה שלי, הם דו-שבועיים, כך שהשכר לסמסטר גבוה יותר – אך גם עומס ההוראה. גם כאן, הצוות המנהלי שמח לסייע, כולל הספרנית המסורה של ביה"ס, איריס, שמוודאת שהמקראות מוכנות בזמן. מבנה בית הספר נעים ומתוחזק, גם כן עניין שאין לזלזל בו.

במכללת ספיר ובאוניברסיטת בן גוריון לא רק שאני מעביר את אותו הקורס – אף הוא על העידן החדש בישראל – אלא שבשני המקרים אני עושה זאת במסגרת תוכנית הנמצאת במימון של קרן פוזן, שמדגישה את היות היהדות תרבות, ולא רק דת. מדובר בצירוף מקרים מעניין, כיוון ששני המוסדות פנו אלי בנפרד, ללא כל תיאום ביניהם. אני מעביר קורסים סמסטריאלים, פעם בשבוע, והצלחתי לרכז את ההוראה באותו היום – שמוקדש לנסיעות לדרום ובמרחביו. מההוראה בספיר אני נהנה מאוד: הקמפוס קטן אבל נעים, הסטודנטים מתעניינים ומשתתפים בשיעור, ויש תחושה של סולידריות בתוך המחלקה לב.א. כללי – שבאה לידי ביטוי גם בליווי צמוד ונכונות לסייע של הצוות המנהלי. אני גם נהנה מהנסיעה לשדרות, וממנה לבאר שבע, שמעבירות אותי בנופים חקלאיים יפים – במיוחד הכביש המקסים שבין שדרות לבית קמה, שעובר לצד שמורת בתרונות רוחמה המרשימה. במסגרת העבודה במכללת ספיר אני מרוויח 2,500 ₪ בחודש. באוניברסיטת בן גוריון המצב קצת פחות נעים – הבירוקרטיה שם מערימה עלי קשיים רבים, והצוות המנהלי מגלה חוסר נכונות מוחלט לסייע, למרות המאמצים של המְרַכֵּז האקדמי של התוכנית. כיום, שבוע לפני תום הסמסטר, עדיין אין לי גישה לשירותי המחשוב של הקמפוס ועוד לא קיבלתי תלוש משכורת. מצד שני, בבן גוריון אהיה מועסק במשך ששה חודשים, ובספיר רק במשך ארבעה.

להוראה במוסדות ומיקומים גיאוגרפיים רבים כל-כך יש גם יתרונות. בשבילי, אלו הם בעיקר חשיפה לסטודנטים בעלי אופי שונה (סטודנטים מחו"ל, סטודנטים במכללה, סטודנטים לתארים במדעי הטבע שלוקחים קורסי בחירה ועוד) והנסיעות ברחבי הארץ. נסיעות אלו מאפשרות לי לשמוע מוזיקה במכונית, לראות נופים ולדגום מסעדות ובתי קפה (המנזה בספיר יוצאת מהכלל, למשל) – ואני נהנה מעצם החידוש והחשיפה. על חלק מהחסרונות כתבה כבר הילה כהן-ניסן, אבל מבחינתי, החסרון המרכזי הוא חוסר-הוודאות – אף לא אחד מחמשת המוסדות בהם אני מועסק מתחייב שאעבוד בו גם בשנה הבאה, מה שמייצר עול נפשי וגם איוּם כלכלי.

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.

 

 

אז מה עושים עם זה?

נדמה לי שהייתי תלמיד בסדר. קראתי הכול, הגעתי  לכל השיעורים ואפילו השתתפתי, אבל הציונים שלי היו בינוניים. ההערה המקצועית של עמליה אלי הייתה שאני מביא מעט תיאוריה וכללים ובעיקר מספר סיפורים ארגוניים. ובכן, במבט לאחור צדקה עמליה וגם טעתה. צדקה, כיוון שלמרות שלאחר שנתיים של לימודים סיימתי את חובתי האקדמית לתואר השני בלימודי ארגון ללא עבודת גמר, ומצאתי את עצמי ממשיך שנה נוספת וכותב עבודת גמר באנתרופולוגיה, וזאת כשינוי כיוון ממה שלמדתי במגמת הארגון. בקיצור, גם על ידי עצמי נמצאתי לא מתאים לסביבה של מגמת הארגון. טעתה, כיוון שאנתרופולוגים מספרים סיפורים וזה מה שאני יודע לעשות. הרוי גולדברג, אחד מהמנחים שלי בעבודת הדוקטורט, תמיד עונה לי לשאלות ותהיות תיאורטיות ב"זה מזכיר לי שפעם..". באופן מקצועי אני סבור כי לא יזיק לחובשי הכובע "ארגון" לדעת לספר סיפורים. השאלה, כמובן, היא מה עושים עם הסיפורים.

אז זה הסיפור שלי. בהרצאה זו אנסה לתאר את המסלול המקצועי בו בחרתי, ובו אני ממשיך לבחור – וגם לנסות ולהמליץ בצורה כלשהי על מסלול הלימודים, ועל היישום של חומרים שנלמדו בעולם שמחוץ לאקדמיה, ולהפך.

כל מה שאומר הוא בכפוף לכך שאכן ניתן לבחור, ואין בעיות פרנסה אקוטיות המונעות כל אפשרות בחירה בהתהוות המקצועית שלנו. לפרנסה ולחובות החברתיות, כמו קיום משפחה וכולי, דינאמיקה משל עצמן.

 

לגבי מסלול החיים המקצועיים:

במסלול חיי המקצועי עד עתה הייתה הלימה בין מקור הפרנסה ובין עיקר העניין בלימודים. בתואר הראשון למדתי מקרא וסוציולוגיה. עיקר האנרגיות האינטלקטואליות שלי נסבו סביב נושאים יהודיים. במקביל ללימודים התפרנסתי מעבודת הנחייה במכון יהודולוגי שהחשיב את עצמו  מתקדם. מקור הפרנסה והלימודים האקדמיים הזינו האחד את השני במקביל.

בתואר השני בחרתי במגמת הארגון בחוג לסוציולוגיה. עוד מהצבא היה לי משהו עם יועצים ארגונים, כאשר בסדנה בקורס קצינים מנחה בבית גולדמינץ אמרה לחבר שלי דברים נוראיים ואחר כך קינחה ב"אבל זו לא ביקורת, זו התרשמות". התהייה אחר מקור הכוח של אותה יועצת, בשילוב העובדה כי מגמה זו נחשבה ליוקרתית וקשה לקבלה, משכה אותי לכיוון זה.

עם השתנות התואר השתנה גם מקום העבודה. המפקד שלי במילואים, שהיה איש קבע, הציע לי לעבוד במחלקה שלו. נפגשתי עם מי שהיה אחר כך הבוס שלי ומה שאני זוכר מראיון הפתיחה זה את אחד המשפטים הראשונים של אותו בחור: "יש יועצים ששואלים בעיקר שאלות, אנחנו יועצים, אבל מאלה שיש להם בעיקר תשובות". הסברתי לאותו בחור שאני דווקא מאלה של השאלות, אבל הצורך בפרנסה, הסקרנות והתגובה שלו – "נסתדר" – יחד עם הרעיון שבמקביל ללימודי ארגון אתנסה בעבודה בארגון גדול קסמו לי. ראיתי גם בלימודים וגם בעבודה סוג של ניסוי אישי. 

כדאי גם להוסיף שהעובדה שדרכתי בשני העולמות העניקה כוח מעולם לעולם. בלימודים זכיתי להכרה, מצד הסטודנטים לפחות, כמי שכבר דורך בארגון; ובעבודה זכיתי לקרדיט כמי שלומד לתואר שני. השהיה בשני העולמות הפכה, מחד גיסא, את כל העיסוק האינטלקטואלי שלי לעולם אחד, ומאידך גיסא אפשרה לי לא להתחייב לאף אחד מן העולמות.

כאשר התחלתי את הדוקטורט כבר ידעתי שארצה לשנות מקור עניין ופרנסה והתחלתי לגשש בעניין. השאלות היו רבות יותר מהתשובות, וגם לי וגם למחלקה בה עבדתי בצבא היה קשה עם שאילת שאלות בעולם של תשובות. ידעתי שהארגון הצבאי מעניין אותי ושזה ארגון גדול מספיק על מנת למצוא בו נישה מתאימה.

בעיקר, התחיל להיות קצת משעמם. עבדתי עם מפקדים בכירים, מג"דים ומח"טים, אבל למרות הקשיים הארגוניים השונים, הבעיות במהותן היו דומות: הבעיות של העולם הטקטי, בסופו של יום, הן בעיות של פיזיקה של תנועת כוחות – בסך הכול הדברים ידועים, גם אם קשים לביצוע.

עבודת הדוקטורט שלי מבוססת במידה רבה על המחשבה של הפילוסוף דלז והפסיכואנליטיקן גואטרי. בעודי חש אי נחת מקצועית ממקום העבודה שלי ביחס לעניין האינטלקטואלי שלי קראתי בראיון בג'רוזלם פוסט על מכון מחקר של הצבא שמדבר את השפה של דלז וגואטרי ונתקנאתי. באחת ההזדמנויות פגשתי את צוות המכון וראיתי שאכן כך הדבר: אנשי צבא וחוקרים מהאקדמיה יושבים, לומדים ומשוחחים במשנתם של ההוגים שזה עתה התחלתי להיחשף אליהם בלימודים. צוות המכון עסק בנושאים שעבורי נחשבו ברומו של עולם – תפיסות ארגוניות, עיצוב מציאות ברמת המטכ"ל וההשפעה על הדרג המדיני ועוד דשא ירוק כזה של שכן שעושה קנאה בלב. נמלאתי זחיחות קלה, רצון עז להתפטר ממקום העבודה הנוכחי והופ..

באה מלחמת לבנון השנייה, נעלמה הזחיחות. מבקר המדינה סגר מטעמים של התנהלות לא תקינה את המכון שביושביו כל כך קינאתי ותחושת ההחמצה המקצועית של המלחמה הייתה קשה.

מנגד, בעולם האקדמי נפתחתי למחשבה חדשה ומטלטלת. כך, כאשר אותו מכון מחקר שמכונה היום מרכז דדו פתח את שעריו שוב ביקשתי להצטרף אליו על מנת לשחזר במידה מסוימת את היכולת לנסות את המחשבה אליה נחשפתי עם המציאות הארגונית של הצבא.

בעוד אי הנחת המקצועית שלי במקום העבודה הקודם הייתה מריבוי התשובות ביחס לשאלות, הרי שהביקורת של הצבא על מרכז דדו הייתה, ועודנה, כי המכון מספק יותר שאלות מאשר תשובות.

אולם עבורי, כחוקר, הייתה זו תקופה יפה בה ניתן היה לנסות תפיסות חדשות לאור הספרות התיאורטית אותה הכרתי מהאקדמיה. מכון המחקר בנוי מאנשי צבא מקצועיים ומחוקרים מדיסיפלינות שונות. מי שמחפש ראייה ביקורתית של המקום הזה יכול לקרוא את הספר של אייל וויצמן, ארץ חלולה ואת המאמר שלו ב"מטעם".גם וויצמן, למרות הביקורת על המקום ועל השימוש הכוחני בתיאוריות מבית המדרש האקדמי, נמלא פליאה קלה על השילוב שבין תיאוריה ומעשה צבאי.

עד כאן לגבי המסלול המקצועי, שניתן להבין שעם כל שלב בלימודים גזר מקור פרנסה אחר. יש להתנהלות כזו מחירים, אולם הרעיון המסדר של התנהלות כזו מניח שראשית, הידע מתפתח כל הזמן ולכן אין ידע שאפשר להגיד עליו שהוא 'זה' כנרמז בכותרת הכנס; ושנית, העשייה המקצועית, לפחות מבחינתי, נגזרת מלהט כלשהו שמשותף בדרך כלל גם ללימודים וגם לעבודה או מקור הפרנסה – אין סדר ליניארי של רכישת ה'זה' ואחר כך "מה עושים עם זה?". 

 

מה אני יכול להמליץ ללמוד? איזה מן 'זה' לייצר?

אם אני מנסה לסכם מהו הייחוד שלי כאיש מקצוע כיום, אני מוצא את עצמי נעזר דווקא בכל הקורסים ההזויים ביותר שלקחתי. ניתוח סרטים, ניתוח טקסים, קורס על משחק. השבוע העברתי סדנה על הקטגוריות זמן ומרחב לפיקוד בכיר, כאשר למעשה שחזרתי קורס שלמדתי אצל דון הנדלמן. ארגונים גדולים שאוהבים שליטה מחזיקים לעצמם מערכת הכשרה מקצועית שמשוחחת אמנם עם האקדמיה, אבל שומרת על השליטה אצלה. מכאן שהייחוד, או ההזדמנות, או פוטנציאל ההזדמנות הוא לא בקורסים הרגילים, מזה כבר יש מספיק. ההזדמנות היא בייחודי ובמיוחד.

יותר מכך. אני ממליץ לכתוב עבודת גמר. לעבודת דוקטורט שיפוט ושיפוט חיצוני ובעיקר מחויבות לכללים אקדמיים נוקשים. המקום להתפרע, להיות בזמן מעבר בין בוגרים לאנשי מקצוע, הוא עבודת המ.א. שהשיפוט שלה יכול להיות פנימי. כאן אפשר לפרוש כנפיים מבלי לשלם מחיר אמיתי, וזהו בעצם ניסיון עצום איתו כדאי לצאת לשוק העבודה. אחרת, זו פשוט יצירה של דמיון מפחיד בין האקדמיה לעבודה בחוץ ואז מה עשינו? ניסיתי בתיאור המסלול המקצועי להראות שאומנם יש בסוף עולם אחד של תשוקה להבנה או פענוח של תופעה כלשהי וצריך הזנה הדדית, אבל על מנת שההזנה תהיה הדדית היא חייבת גם בהפרדה כלשהי – אחרת זו הזנה עצמית ולא הזנה הדדית או, בלשון של מערכות, מערכת סגורה ולא פתוחה.

לסיום, אחזור להנחות היסוד של 'זה' ושל הסדר הליניארי של לומדים ועובדים. ראשית, מה שטוב לי לא טוב בהכרח לאחרים. שנית, אלו הן הנחות מסוכנות בעיני. כי מה עומד מאחוריהן? תפיסה כאילו ברגע מסוים, עם קבלת התואר יש 'זה' הניתן לאחיזה. ואז מה? מפסיקים ללמוד? להתפתח? עוברים ללמוד שיווק וטכניקות ייעוץ, בדגש על טכניקות ודרכים לבחון את העולם החברתי בו מתקיימות התופעות? לצערי אני מכיר כמה שלא רק שחושבים כך אלא גם מתנהגים כך. ידע אינו נחלת האקדמיה – למרות שהייתה רוצה לחשוב כך. ידע מייצרים מהחיכוך במציאות, בארגון, באקדמיה. הרי האקדמיה היא זו השולחת תלמידים החוצה על מנת שיחזרו פנימה. אך מי אמר שכך הם פני הדברים? אולי האקדמיה היא החוץ? הפנים הוא העולם המייצר תופעות חברתיות והחוץ הוא הבועה של האקדמיה, כעין טקס מעבר לימינאלי שבו מביטים בתופעות מבחוץ על  מנת לחזור פנימה?

אין לי רצון להגיד שכאן זה פנים ושם זה חוץ או להיפך. אני סבור שההגדרות הן נזילות ונועדו בעיקר על מנת שיקעקעו אותן, והגדרה ברורה של 'זה' ושל סדר ליניארי ברור מקשה על קעקוע זה.

 

באותם ימים הייתי סטודנטית נמרצת לתואר ראשון עם המון אמביציה ומוטיבציה להגיע ללימודי תואר שני במגמה ללימודי ארגון. לקראת סיום התואר הראשון הרגשתי סוג של בשלות אינטלקטואלית ורצון עז ללמוד עוד ולעסוק במה שהיה נראה לי אז מעניין במיוחד : לסייע לאחרים לראות את מה שקשה לראות או את מה שחבוי, וכמובן שכל זה תחת מעטפת הארגון.

 

הגדרת זהות מקצועית סוציולוגית

עם פתיחת לימודי התואר השני התחלתי את עבודתי הראשונה בתחום ההדרכה בארגון הייטק גדול. עם כניסתי לארגון נפעמתי לנוכח המחויבות הרבה שהעובדים גילו כלפי המערכת. כסטודנטית שהייתה מאוהבת עד כלות בדיסציפלינה הסוציולוגית  לא הסתפקתי באופן שבו הוצג לי הארגון בעטיפתו הזוהרת אלא אימצתי גישה ביקורתית, חקרנית ומפקפקת כמובן. למעשה, בזמן עבודתי שם עסקתי בחקירת התרבות המקומית של הארגון יותר מאשר בעבודתי הפורמאלית. הדבר הבולט והגלוי עבורי היה האופן שבו התרבות – מערך הנורמות, הטקסים והשפה הארגונית – שימשו כפרקטיקות מתוחכמות להשגת רמת מסירות ומחוייבות גבוהה בקרב העובדים. פתאום התחלתי לשים לב לאופן הדומה להפליא שבו אנשים מדברים, פועלים ואפילו הולכים בארגון. במחשבות הללו ליוו אותי ההוגים מישל פוקו ופייר בורדייה בעיקר במושגיהם על 'מישמוע העצמי', שליטה נורמטיבית ואלימות סימבולית. יום אחד, במהלך ארוחת הצהריים, חלקתי עם חברה לצוות את המחשבות שהיו לי לגבי האופן שבו הארגון מפעיל את התרבות כאמצעי שליטה, עלינו - העובדים. מאוחר יותר התברר לי ש"זו הייתה טעות מרה לדבר על מה שאסור לדבר עליו בארגון", כפי שהבהירה לי המנהלת שלי. כמובן שהאירוע הזה הוביל לאלימות סימבולית שהופעלה כלפי וקיבלתי תגובה נורמטיבית קשה לביטויי החריגות שגיליתי כלפי הארגון. החוויות שעברתי שם, בעבודתי הראשונה, היו מעט קשות, אך הן היו משמעותיות ביותר באופן שבו סייעו לי בחידוד הבנתי את הזהות המקצועית שלי ואת האופן אשר בו ארצה לפעול כיועצת ארגונית וכסוציולוגית בארגונים בעתיד; יועצת בעלת יכולת פקפוק מפותחת עם רצון בסיסי לסייע לאחרים לראות את מה שחבוי.

בעבודות הבאות בהן עבדתי כיועצת ארגונית אין ספק שהיכולות הסוציולוגיות הללו, אותן הזכיר פיטר ברגר כיכולות סוציולוגיות בסיסיות, היוו את הבסיס לאופן שבו הבנתי ופעלתי בארגונים. תמיד הסתכלתי על המציאות הארגונית כמציאות רבת פנים, ששום דבר בה אינו מובן מאליו, כמציאות שבמרכזה מוקדי כוח, אינטרסים, פוליטיקה ומגדר. באותה העת הגדרתי את עצמי כיועצת סוציולוגית והתנגדתי באופן עיקש להחזיק בגישות שאינן סוציולוגיות. אולם סדקים בגישתי זו החלו להופיע כשהתחלתי לעבוד בסקטור הבנקאי. באותה העת הזדמן לי לעבוד עם יועצים מתחום ידע אחר, הפסיכולוגיה, על תהליך שינוי ארגוני באחד הבנקים. דנו על האופן שבו יש לקרוא את המציאות הארגונית לנוכח השינוי הקרב ועל האופן שבו עלינו לפעול. ברור שהתפיסות שלנו היו שונות: אני חשבתי שיש לבחון את השיח על השינוי ולהבין את מוקדי הכוח בארגון, ואילו היועצת מתחום הפסיכולוגיה דיברה במונחים פסיכואנליטיים של תהליכים מודעים ולא מודעים שמתרחשים בארגון, המשפיעים במידה ניכרת על תפקודם של האנשים. בעבודתנו המשותפת היה מקום לשתי הגישות שקיבלו ביטוי הן בפיתוח והן ביישום תהליך השינוי. לאחר התנסות זו התחילו לנבוט להם ניצני השינוי בתפיסת הזהות המקצועית שלי – למדתי שיש גם תפיסות אחרות שכדאי לאמץ למרות ההתאהבות העזה בסוציולוגיה. מאז ועד היום אני במעין מסע, מסע העוסק בשאלת גבולות, זהות והרחבה.

 

הרחבת גבולות הזהות המקצועית והתיאורטית

חוויה נוספת מחיי המקצועיים אשר השפיעה במידה רבה על הרחבת הזהות המקצועית שלי התרחשה כאשר עבדתי בארגון בנקאי אחר בו הייתי מעורבת בפיתוח של תוכנית מנהיגות לדרג ביניים. עבודת הפיתוח נשענה על חומרים קיימים שכבר פותחו בעבר, אולם היה רצון וצורך לרענן מעט את המסרים והתכנים המועברים במסגרת סדנאות הפיתוח. באותה התקופה הערצתי את תיאוריית המורכבות המתבססת על רעיונות  מעולם הפיזיקה והאמנתי אמונה עמוקה ברלוונטיות שלה לשדה הארגוני. למרות שרציתי מאוד להציע את תיאוריית המורכבות כגישה שיש לתת לה מקום בתוכנית פיתוח המנהלים, ידעתי שבמערכת מסודרת ומובנית כמו בנק יהיה מאוד קשה לעכל תיאוריה שעוסקת בהתהוויות אין סופיות ובמציאות כאוטית. ובכל זאת, החלטתי, בעצתו של  ד"ר ישראל כץ, להעז. כשהצעתי את תיאוריית המורכבות בפגישת הפיתוח לקראת הקורס, דיברתי על האופן שבו מאפשרת התיאוריה התבוננות אחרת על המציאות ומורכבויותיה וציינתי מדוע היא חשובה ופרקטית עבור המנהלים. כמובן שהיו מתנגדים אך היו גם קולגות שהסכימו איתי ודי התלהבו מהרעיון. בסופו של דבר תיאוריית המורכבות לא קיבלה ביטוי בסדנאות אבל הייתי גאה שלפחות אנשים התחילו להרהר בכיוונה. התנסות זו חיזקה עוד יותר את הרצון שלי להרחיב את ידיעותיי ולנסות וליישם גם רעיונות שעשויים להיות רלוונטיים לארגונים מדיסציפלינות אחרות שהינן רחוקות מאוד במקורן הדיסציפלינארי ממדעי ההתנהגות.

כיום, דווקא כשאני כבר לא נמנעת מאקלקטיות בעבודתי, אני מוצאת עצמי פעמים רבות חוזרת למקורות הזהות המקצועית שלי וכעת אני "עושה המון סוציולוגיה". כיועצת ארגונית בשגרירות ישראל באדיס אבבה שבאתיופיה, עבודתי הסוציולוגית היא מאתגרת במיוחד, וזאת לאור הצורך להבין את מורכבותה של התרבות המקומית האתיופית אשר בתוכה מתקיימת עבודת הייעוץ שלי. פעמים רבות אני חוזרת לחומרים בקורס תיאוריות סוציולוגיות אותו לימד פרופ' גד יאיר, קוראת על תיאוריות של תיאורטיקנים שעסקו בתרבות (שזה כמעט כולם) ומשתמשת בכלי שימושי ופרקטי מאין כמותו – 'הצירים האנליטיים', ומנסה למקם את עקרונות התרבות ומאפייניה תחת צירי המאקרו- מיקרו, מבנה-פעולה, אידיאליזם-מטריאליזם.

אין ספק שהכלי הזה שעושה סדר בעניין מורכב וסבוך כמו תרבות הוא אחת הפנינות היקרות שקיבלתי במהלך הלימודים שלי ובוודאי שיש לו תרומה משמעותית בעבודתי.

 

הזמנה למסע זהות

מסע  הזהות והדוגמאות המובאות כאן הן למעשה ביטויים להתפתחות המקצועית שלי, כאשר במרכז המסע עומדת איתנה הדיסציפלינה הסוציולוגית אשר דרכה גיבשתי את דרכי. מהדוגמאות שהבאתי ומהדברים שהעליתי ניתן להבין היטב את המקום של הראיה הסוציולוגית כדרך ישימה ופרקטית להבין את המציאות ולפעול בה. בתחילת המסע, הזהות המקצועית שלי הייתה מצומצמת, אולם היא הלכה והתרחבה לה ככל שצברתי עוד ועוד התנסויות ומפגשים עם קולגות מעולמות ידע אחרים.

אני מזמינה אתכם לצאת למסע ולקיים דיאלוג עם הזהות שלכם, לחשוב על עולם הערכים שלכם ועל התפיסות התיאורטיות המוכלות בה. ללא קשר לתחום בו תעסקו בעתיד, אין לי ספק כי המסע יסייע לכם להגדיר את מה שחשוב לכם בחייכם המקצועיים ובכלל...

כתבה זו מוקדשת למאוהבים שבכם שרואים בסוציולוגיה את הדרך האולטימטיבית והבלעדית להסתכל ולהבין את העולם (כפי שאני ראיתי אותה בתחילת דרכי). תמיד תזכרו שיש עוד גישות, שאקלקטיות היא ברכה ושהיא אינה פוגעת במושא האהבה שלכם - הסוציולוגיה.

 

 ורד אסיף היא בוגרת המגמה ללימודי ארגון באוניברסיטה העברית ועוסקת בייעוץ ארגוני והדרכה כ-4 שנים. כיום עובדת כיועצת ארגונית בשגרירות ישראל באדיס אבבה.

 

 

אז מה עושים בעצם עם המחשבה שיש בה ספק, בעולם מקצועי של מעשים ותביעה לבטחון?  

כמה מילים על המקום ממנו אני באה. אני בוגרת המחלקה בלימודי הארגון (2002) ועוסקת בייעוץ ארגוני כעשור. בתחילת הדרך עבדתי בעיקר עם הצבא ועם ארגונים ממשלתיים, קהילתיים וחינוכיים. מאז 2003 אני עובדת בחברת יעוץ (קבוצת נירם גיתן) גלובלית, ויועצת למגוון רחב של ארגונים עסקיים בעיקרם, חלקם ישראליים וחלקם גלובליים.

 

על הפקפוק הסוציולוגי ו"עבודת שטח" בארגונים

כידוע, יועצים ארגוניים "צומחים" בדיסציפלינות שונות, שהמרכזיות שבהן הן פסיכולוגיה (בעיקר חברתית אבל גם קלינית ואחרת), מנהל עסקים, הנדסת תעשיה וניהול וסוציולוגיה. אחד הערכים המוספים המובהקים של היועץ הסוציולוג (או היועצת הסוציולוגית), מנסיוני המוגבל, הוא הרגלי הפקפוק. הסוציולוגיה, לפחות כפי שהיא נלמדת בעשור האחרון ויותר באוניברסיטאות בארץ, היא ביקורתית, דה-קונסטרוקטיבית, ומפקפקת. וטוב שכך.

אבל... החיים היומיומיים שבין חשיבה סוציולוגית ביקורתית ומציאות מלאת הבניות שחוזרות ומנציחות את עצמן, מתסכלים מאוד, שלא לומר מעיקים. דוגמאות טובות אפשר למצוא בגליונות הקודמים של 'פקפוק' אצל אדם קלין אורון ומיכל אסא ענבר, שמתארים את המתח הזה במפגש עם החיים בכלל ועם ההורות בפרט. ובכל זאת, במידה רבה אני מדי פעם מקנאה בשניהם, שהחיים באקדמיה (לפחות בפנטזיה שלי...) מגנים עליהם מהתמודדות יומיומית בכל החזיתות עם הצורך ב"לקיחת צד": עם הבחירה בין לאתגר את כללי המשחק החברתי או לשחק אותם, ולכן גם לקחת חלק פעיל בהנצחתם.

ורק להבהיר לכל המפקפקים – אני לא מתלוננת (רק טיפה), אני אוהבת אהבה גדולה את העבודה שלי. היא מעניינת, מאתגרת, מאפשרת לגעת באנשים באופן הדדי ומשמעותי, להשפיע ולשנות. ועדיין, עם כמה טיפות פקפוק בעורקים, מהדהדת שאלה תמידית: איך לעזאזל מביאים את הערך המוסף הסוציולוגי המפקפק הזה לידי ביטוי בשטח?! (ומי שמוצא לה תשובה מתבקש לעדכן אותי בהקדם).

כמה דוגמאות מהשטח (שלי) לצמתים של פקפוק ובחירה, בין מאבק בהבניות וב"כללי המשחק" ובין שותפות כלשהי בהנצחתם.

 

עולם גלובלי, מפגש בין תרבויות, הביטוס והון תרבותי

לפני כשנתיים התבקשתי ע"י צוות משאבי אנוש בחברה גלובלית שבסיסה (headquarters) בישראל להנחות סדנה למנהלים בכירים באופרציה של החברה בהודו. הסדנה עוסקת בתפישת התפקיד של דרג המנהלים המדובר, ומעודדת דרג זה להוביל, להשפיע ולקחת חלק פעיל יותר בעשייה בכלל. במסגרת ההכנה לסדנה נפגשתי עם מנהלים ישראלים בכירים שעובדים לאורך שנים עם האופרציה ההודית ומכירים היטב את אוכלוסיית היעד לסדנה. המנהלים עימם נפגשתי שמחו מאוד על הסדנה. "הזדמנות לשנות למנהלים ההודים את התפישה"; "להראות להם מה זה להיות מנהל"; "שיצמיחו יוזמה והתקפיות". כל כך גברי, ישראלי, מערבי, ממשמע; ויחד עם זאת, בחברה המדוברת, מאוד הכרחי ואדפטיבי.

אז מה עושים? יוצאים בשליחות היוזמה וההתקפיות (סחורה שממילא לא בטוח שאפשר לספק)? מפקפקים בקול רם? עם מי? עם הארגון הממשמע? הישראלי? ההודי? לאיזו מטרה? מכאן ואילך הפרטים פחות חשובים. מה שחשוב הוא המחשבה המפקפקת עצמה. מודעות למורכבות, לשיח הגלוי ולשיח הסמוי ולמשמעויותיו לפרט ולארגון. מה עושים איתו? שאלה לא פחות חשובה, אבל בהיעדר האפשרות לראות, אפילו באופן חלקי, דרך ההבניות, בוודאי שאי אפשר לעשות כלום.

זו אחת הסיבות שאני באופן אישי מעדיפה לגייס בוגרי מחלקות שנחשבות "תיאורטיות" במהותן ולא "פרקטיות". את הפרקטיקה אפשר ללמוד תוך כדי תנועה. תפישה, חשיבה וכלים לחשיבה הרבה יותר קשה ללמד. המחלקות הנחשבות כתיאורטיות מצליחות לא מעט בהכשרת אנשים חושבים, עם רוחב ועם עומק, שהם כלים הכרחיים בעיניי ליועצים בשטח.

 

יחסי כוח, היררכיות ומגדר

עוד דוגמה. תהליך רחב של שינוי, שאותו מובילה סמנכ"ל משאבי-אנוש בארגון שמנציח בצורה חריגה (באופן יחסי לרוב הארגונים בשוק) פערים מגדריים. המצב בהנהלה, באופן לא מפתיע, משקף ומנציח באופן מדוייק למדי את מערכת יחסי הכוחות המגדריים בארגון כולו. לנו, כצוות של יועצים, אין ממש גישה למנכ"ל ולהנהלה או מנדט לעבוד מולם. כמו בהרבה מקרים ניתן מינוי לסמנכ"ל משאבי-אנוש "להתעסק" בתהליך וההנהלה מצפה שיפריעו לה כמה שפחות. תהליך השינוי לא ממש משפיע או מושפע מסוגיות מגדריות יותר מכל תהליך רגיל אחר בארגון הזה, אבל ברור שנדרשת עבודה משמעותית בנושאי מגדר ושיוויון, ועיסוק במחיר שמשלם הארגון על המצב הנוכחי. עיסוק בנושאים כאלו במסגרת הארגון הזה הוא לא טריוואלי לא רק בגלל עמדת ההנהלה והמנדט של הייעוץ: שינויים יסודיים בתפישות ובחשיבה בכל ארגון, כמו משיכת שטיח מתחת לרגלי עומדים, צריכים להיעשות בתשומת לב ובתבונה. אנחנו בחרנו לשנות בקטן מאוד, ורק במקומות שבהם היתה לנו מעורבות מספקת בשביל "להחזיק" את ההתערבות. למשל, שילוב נשים בצוותי עבודה וחשיבה שמקומן בהם פחות מובן מאליו, שילוב שדרש הכנה של כל המעורבים, תמיכה בנשים תוך כדי תהליך ועוד. נשאר לנו רק להכיל את התסכול של עצמנו מול המציאות העגומה. אבל, שוב, בהעדר מודעות גם המעט אולי לא היה קורה.

שתי הדוגמאות הללו הן קלות יחסית: ההבניות קלאסיות יחסית, ההיררכיות של הכוח ברורות (או לפחות כך נדמה...) ונראות לעין. איפה אנחנו מפספסים? כנראה בהרבה מאוד מקרים. בכל מקרה, נדמה לי שסוציולוגים או אנשי מקצוע אחרים שצמחו בעולם של חשיבה ביקורתית מפקפקים קצת יותר ומפספסים קצת פחות.

תמיד נחשבתי ל"בחור ביקורתי", אחד כזה משבית שמחות שתמיד יש לו מה להגיד על איך הדברים באמת, מתחת למה שהם נראים. אך הלימודים במחלקה העניקו לי כלים אנליטיים לביקורת, תוך הסתמכות על גופי ידע מובנים שלא הכרתי עד אז. איני מתכוון ל"סוציולוגיה ביקורתית" דווקא. נקודת המבט הכוללת בתוכה מושגים כמו "הבניה חברתית" או "תהליכי סוציאליזציה", המאפשרת לפרק את המציאות החברתית הנתפסת, זו שאנחנו שקועים בתוכה כמעט ללא מחשבה, הייתה חידוש בשבילי, ובד בבד פגישה עם משהו  שתמיד ידעתי שהוא שם, בלי יכולת לקרוא לו בשם.

כשהלכתי ללמוד סוציולוגיה למרות שהדבר דרש ממני לימודים משלימים בהיקף נרחב, שאלו אותי חברים מהעבודה בדרכם ללימודים בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת פפואה ניו-גיני, לא חבל על הכסף ? והזמן? ובכן, עניתי להם בשקט, אם השם שלי מופיע ברשימת ה"מוסמך", זה צריך להיות באוניברסיטה העברית. וחוץ מזה – אני רוצה להיות אינטלקטואל. ממש כך אמרתי.

תקופת הלימודים הייתה מבחינתי חוויה משמעותית במהלך החיים. חווית הלימודים הייתה צלילה במים הקרירים של הדעת, שהות מנותקת ב"כנסיית השכל" (לא הלהקה, המקורית). הרחק מהעיסוק השוטף בתקציבים, חישובי הוצאות והכנסות שאני עוסק בהם ביום-יום. כמה שעות בשבוע של עיסוק רוחני. מעבר לכך, הפרספקטיבה הסוציולוגית-אנתרופולוגית (ובשל קוצר היריעה, לא אדון בהבדל ביניהן, מבחינתי ובכלל), חידדה אצלי תובנות על העולם ועל מקומו של האדם בתוכו. תפיסת מקומה של התרבות כגורם מכונן אנושיות אינה עניין טריביאלי כלל וכלל.  לצערי, התובנות הללו לא תפסו מקום בשיח הציבורי, בוודאי לא כמו אלה הפסיכולוגיסטיות והכלכלניות. כל אחד יודע להגיד מאיזה מקום הוא מדבר, וכמה כסף זה עושה, אבל מעטים מדי מבינים את מקומם של יחסי הכח ואת תפקידה של השליטה בייצור הידע. כחלק  מיישום התובנות שרכשתי, הקמתי את "האתר האנתרופולוגי" בו ריכזתי חומרי לימוד, סיכומים ועבודות שכתבתי  ושכתבו חברי. תקופה מסוימת האתר היה פופולארי למדי, ולמרות שכבר הפך, ברוח הימים האלה, לבלוג בשם "ספר חברה תרבות", אני מקבל פה ושם תגובות ובקשות עזרה מתיכוניסטים אובדי עצות.

והיו עוד השפעות על חיי. חבר המליץ עלי בפני עורכת מדור הספרות וההגות בעיתון "הצופה" לכתיבת ביקורות על ספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בשל כך אני מקבל  עד היום מהוצאות הספרים את כל ספרי העיון בתחום היוצאים לאור בעברית. (כך כתבתי, בענווה אך ללא משוא פנים, על ספריהם של תמר אלאור אווה אילוז ויורם בילו). דבר רדף דבר, קיבלתי טור אישי בעיתון סוף השבוע, והייתי למבקר הספרים היחיד (ככל שידוע לי) הכותב טור ביקורת בראיה סוציולוגית בעיתון יומי "רגיל". בטורים שלי ניסיתי לתת מקום וקול לפרספקטיבה הסוציולוגית-אנתרופולוגית גם כשאני כותב על מדע בדיוני או רומן ספרותי, ספר עצות ניו אייג'י וכמובן ספרים העוסקים בחברה ובתרבות. אני חושב שהגישה הזו יכולה להעשיר ולהפרות את השיח הציבורי. העיתון נסגר בינתיים בשל תהליכים חברתיים במגזר הדתי לאומי, יחד עם החלפת העיתונות האידיאולוגית בעיתונות מסחרית, אך אני ממשיך לכתוב ביקורות ספרים וביקורות בעיתונים אחרים ובאתרי אינטרנט.

מסופקני אם סיפורי יכול לעודד סטודנטים התוהים מה יעלה בגורלם ברבות הימים, ומה יעשו עם התעודה לפרנסתם. אני עובד בארגון ממשלתי, ועשיתי זאת לפני הלימודים ובמהלכם. לא חשבתי לרגע לעזוב את מקום עבודתי ולהפוך ל"אקדמאי מקצועי".

לא הייתה לי שאיפה כלשהי להדהים את עולם המחקר בתיאוריה מהפכנית, ולא רציתי לפרסם מאמרים בכתבי עת נחשבים. איני מזלזל חלילה בסטודנטים שזו המוטיבציה שלהם, להפך. רק שלי זה לא התאים. אני רק רציתי ללמוד, "תורה לשמה" אם יורשה לי לשאול את הביטוי.

כשהתקבלתי ככותב לאתר "רשימות" ביקשו ממני לתת משפט כותרת לבלוג, בחרתי לתאר את עצמי כ"סוציולוג אנתרופולוג והוגה דעות – לא כולן שלו". כפי שאתם רואים הלימודים הללו הפכו לחלק מזהותי. כפי שאמר לי ידיד ותיק –  "ניכר שסוציולוגיה בוערת בעצמותיך למרות שאינך עוסק בתחום באופן "מקצועי"... ולפי דעתי מעולם לא באמת עזבת את האוניברסיטה: אתה קורא וחושב על מגוון נושאים אקדמיים יותר מרובם המוחלט של השוכנים בקמפוסים השונים".

לא יודע אם הפכתי לאינטלקטואל כפי שרציתי, אבל לפחות התקרבתי אל היעד.

ובכל זאת, תדחקו בי, היה משהו יותר מעשי? ובכן – מגד יאיר למדתי שאין דבר יותר מעשי מתיאוריה טובה. לתובנות הסוציולוגיות יש ערך גם ב"חיים האמיתיים" במקום העבודה. במיוחד אם אתה מנהל המנסה להשפיע על הארגון באופן רחב יותר. למרות שציטוט תובנות וובריאניות בישיבת מחלקה לא יהפוך אותך לטיפוס אידיאלי בעיני העמיתים, לטעמי מי שעובד בגוף ביורוקראטי, טוב לו אם הוא מכיר את וובר, והחליף מילה עם בורדייה, שלא לדבר על פוקו.