היַטְרָה למָאנימַהֵש (yātrā to Manimahesh)

דניאל זוהר

"היַטְרָה הזו עבורי היא הזדמנות לחוות עלייה לרגל, חוויה אנושית-תרבותית ראשונה במעלה. כמו בירושלים בזמן הבית, כמו במכה בחג'. אלפים מצטופפים בשבילים צרים, מטפסים במדרונות חלקלקים, נרטבים בגשם בטורים נרגשים. קריאות טקסיות נשמעות מעת לעת. נשים בלבוש צבעוני, נערים וזקנים, נזירים ואנשי דת לבושים בלבוש מסורתי ציורי. שירה וקולות תיפוף עולים מעברי בשביל... מסביב מפלים מרשימים. עשרות דוכנים מוכרים מזכרות, תשמישי קדושה ומאכלים מסורתיים. אפילו דוכן לצחצוח נעליים יש כאן, באמצע שביל הררי מכוסה בוץ וצואת חמורים או מאובק לפרקים!" (30/8/2019).

את הקטע שלעיל אני מצטט מתוך יומן-מסע שכתבתי במהלך הצטרפותי לעלייה לרגל ההינדית (יַטְרָה, מסנסקריט: מסע, תהלוכה) למאנימהש בקיץ 2019. להלן אסקור את חוייתי כמשתתף באירוע, ואסביר את התהלוכה באמצעות מחקרו של ויקטור טרנר "עליות לרגל כתהליכים חברתיים" (1974).

יַטְרי הינדי ישיש ומשא על גבו. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

יַטְרי הינדי ישיש ומשא על גבו. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

בשלהי אוגוסט 2019 יצאתי עם חברי צביקה ליַטְרָה בת שישה ימים למָאנימַהֵש, במדינת הימצ'אל פרדש שבצפון הודו. צביקה ואני הצטרפנו לאלפי עולים לרגל (להלן: יַטְרים) הינדים ששמו פניהם לעבר יעד אחד: מָאנימַהֵש דָאל, האגם שלמרגלות פסגת מָאנימַהֵש קַיְלָאש (5,653 מ' מעל פני הים)[1]. לפי המסורת המקומית, במהלך סיגופו של האל שיווה על פסגת ההר הגיע שד והפריע לו והאחרון מיהר להעניש אותו. או אז נטפו מים מתלתליו הרטובים של שיווה, וכך נוצר האגם[2]. המסורת האיטיולוגית מעניקה לאגם חשיבות מיתולוגית (וכן להיפך), ולטבילה בו מיוחס מזל טוב. לאורך עונת היַטְרָה, בחודשים אוגוסט-ספטמבר, טקס הנַהוֹן (טבילה מקודשת) באגם מושך אליו אף יַטְרים מחוץ למחוז[3]. למעשה, לא רק ההר והאגם קדושים: האזור כולו מכונה "ארץ שיוה"[4].

את דרכנו התחלנו בעיירה בהרמור (Bharmour), שם שכרנו שני מדריכים מקומיים שליוו אותנו במסע: ארנאם ושיווה (בעל השם התאופורי)[5]. לעת ערב טיפסנו למקדש Bharmani mata. צביקה ואני היינו חריגים בנוף האנושי, ועשרות ביקשו להצטלם איתנו. על פי רוב לא סירבנו, ופעם אחר פעם כרכנו את ידינו אלה על אלה להנצחת הרגע ההיסטורי. איחולים טקסיים נשמעו מכל עבר, ועד מהרה למדתי גם אני לברך בהם: "בַּם בַּם בּהוֹלֶה! ג'אי בּהוֹלֶה! הַר הַר מַהַדֵב! גַ'אי שַנְקַר!"[6]. האווירה היתה מחשמלת. באותה העת טרם קראתי את מחקריו של ויקטור טרנר על התהליך הטקסי ועל העלייה לרגל[7], אך לא הייתי זקוק להם על מנת לחוש מהו קומיוניטס (Communitas). כאשר הגעתי למחלקה למדתי כי קומיוניטס, לפי טרנר, הוא דגם חברתי המאפיין תקופות לימינאליות (של גבול), שבמסגרתו נוצרת קהילה בלתי-מובנית והומוגנית. שוויון ואחווה הם אבני היסוד של הקומיוניטס, ולא היררכיה ודיפרנציאציה, וכך מחליף ה"אנטי-מבנה" את ה"מבנה" החברתי השגרתי[8]. טרנר, בהמשך לון גאנפ טען שעליות לרגל הן תופעות לימינאליות במהותן, וככאלה – שדות שבהם מתהווה ומתקיימת האחווה, אותה הוא מכנה קומיוניטס[9].

מאמינות מתפללות במקדש בצ'אמבה (Chamba), יום לפני נסיעתנו לבהרמור. צילום: דניאל זוהר (23/8/19)

מאמינות מתפללות במקדש בצ'אמבה (Chamba), יום לפני נסיעתנו לבהרמור. צילום: דניאל זוהר (23/8/19)

המתחם הפולחני של מקדש בהרמאני מאטה התברר כבלתי-מרשים בעליל: קבוצת מבנים חסרי ייחוד ארכיטקטוני, ובמרכזם שתי בריכות מרכזיות שעשרות יטרים מחויכים טובלים בהן בתחתוניהם בקור המקפיא. בסביבת המתחם יכולנו להתרשם מהארגון הלוגיסטי מעורר ההשראה: מטבחים שבהם התבשלו ארוחות בסירי ענק, חדרי אוכל לחלוקת ארוחות, אזורים לשטיפת כלים המונית ומתחמי שינה[10]. היתה זו הירתמות קולקטיבית מלאת רוח התנדבות, שכל מגמתה היתה סיפוק צורכיהם הגשמיים של היַטְרים. על אף היותנו זרים, צביקה ואני קיבלנו ארוחות ללא תשלום לאורך כל ימי העלייה לרגל. האכילה בצוותא כסמל מתועדת במגוון עליות לרגל, וטרנר רואה בה ביטוי מרכזי לקומיוניטס[11].

 

יַטְרים טובלים בבריכת מים קדושים במקדש בהארמני מאטה. צילום: דניאל זוהר (25/8/19)

יַטְרים טובלים בבריכת מים קדושים במקדש בהארמני מאטה. צילום: דניאל זוהר (25/8/19)

במקדש ובמבואותיו יכולנו להתרשם ממה שויקטור טרנר ראה כשלוש הפרקטיקות הטבועות בביקור במקום הקדוש: מסחר, טקס וחגיגה[12]. המסחר היה בכל מקום שנחה עליו העין: בדרך למקדש ובסמוך לו נפרסו דוכנים למכירת מנחות קדושות, שתייה וחטיפים. באשר לטקס, זה התבטא בטבילה הטקסית במים הקדושים שבמקדש (וכנראה בטקסים נוספים שלהם היינו עדים אילו היינו מתעכבים עוד). החגיגה, עד שעות הלילה המאוחרות, התבטאה בניגון בצוותא ושירה של פיוטים הינדיים. כעת הפכנו צביקה ואני ליטרים רשמיים: בתום היום הראשון חווינו את השלב הראשון של טקס המעבר, כלומר את שלב ה"היפרדות" מהשגרה היומיומית[13].

מנגנים ושרים במקדש בהארמני מאטה. צילום: דניאל זוהר (25/8/19)

מנגנים ושרים במקדש בהארמני מאטה. צילום: דניאל זוהר (25/8/19)

למחרת בבוקר גילינו שהכביש המוביל למחוז חפצנו קרס כתוצאה מהגשמים הכבדים של הלילה, ונאלצנו להמתין יום נוסף לתיקונו. יצאנו אפוא בבוקר שלאחר מכן לעבר הכפר קוגטי (kugti), והלכנו ברגל לאורך הכביש, עד לנקודה שבו קרס. שם פגשנו רעש והמולה: שוטרים חמורי סבר, צפירות ואיחולים חגיגיים, שיירות אופנועים והולכי רגל הנמתחים בשרשרת אנושית לאורך מאות מטרים. עלה בידינו לחצות על גשר ארעי, שהוקם בזריזות כדי לאפשר את זרימת היַטְרים לעבר המקום הקדוש. הגענו לכפר קוגטי, שהתגלה כיפהפה. הכפר בנוי כמעט כולו מעץ, ולמרגלותיו טחנות קמח מסורתיות. יכולנו לחוש בהתרחקות ההדרגתית ממרכז הציוויליזציה לשוליים, העולה בקנה אחד עם הדגשתו של טרנר, שלפיה המקומות הקדושים ביותר ממוקמים בדרך כלל בפריפריה[14]. ואכן, קשה לדמיין פריפריה פריפריאלית יותר מזו שאליה הועדו פנינו.

יַטְרים ממתינים בסבלנות לתורם לחצות את הגשר הארעי בכיוון מאנימהש. צילום: דניאל זוהר (26/8/19)

יַטְרים ממתינים בסבלנות לתורם לחצות את הגשר הארעי בכיוון מאנימהש. צילום: דניאל זוהר (26/8/19)

בצהריים, אחרי ארבע כוסות צ'אי, התחלנו במסענו הרגלי אל תוך היערות ההרריים. כתבי טרנר מהדהדים גם בהקשר זה: "...בעיני אותם עולי רגל רבים העושים את מסעם ברגל ועל גב חמור, חשוב לבצע את המסע... בדרך המסורתית. זכותו של העולה לרגל גדולה יותר והחסד שהוא זוכה לו רב יותר אם הוא נמנע מכלי התחבורה המודרניים"[15]. באשר ליַטְרָה למָאנימַהֵש, בתנאי השטח הטופוגרפיים והסביבתיים הקשים (למעלה מחמשת-אלפים מ' מעל פני הים), הברירות מועטות ממילא. הנוף היה ציורי: עצי ארז ואורן הדורים התנשאו אל על, ומרבדי פרחים ממאות מינים וגוונים עטפו את הכול. את הלילה עשינו בליבה של קרחת-יער רחבה, באוהל מוארך שהוקם כתחנת-לילה ליַטְרים (תחנת דַהְלוֹטוּ). צביקה ואני תפסנו לנו שניים מתוך שלושים המזרנים שנפרסו בשתי שורות מקבילות.

תחנת הלילה בדהלוטו. צילום: דניאל זוהר (26/8/19)

תחנת הלילה בדהלוטו. צילום: דניאל זוהר (26/8/19)

למחרת טיפסנו לעבר ה-basecamp. הדרך ההררית היתה שובת-עין ולב, ובמהלכה נתקלנו בבני הגַדּי (gaddi) המקומיים, עם של רועי צאן הממוקם במערב ההימלאיה[16]. המפגש בינינו (נוודים ארעיים שבאים ממרחק) לבין רועי הגַדּי (נוודי הקבע המקומיים), היה לבבי. הצמחייה החלה להפוך אלפינית ושיחי רודודנדרון צפופים גדשו את מדרונות ההרים. בשלב מסוים הפך האוויר דליל, והתחלתי לחוש בקשיי נשימה וכאב ראש. קשיי צליינות אלה היו סימנים מוקדמים לעתיד לבוא למחרת. בבייס-קמפ, כרגיל, נהנינו מאדיבותם וחמימותם של המארחים המקומיים.

מימין: רועה צאן בן הגדי ועדרו, משמאל: הדרך לעבר מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (28/8/19)

מימין: רועה צאן בן הגדי ועדרו, משמאל: הדרך לעבר מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (28/8/19)

השכם בבוקר המחרת חשתי התרגשות: היום נזכה "להיראות את פני האדון" שיווה. טיפסנו עקב בצד אגודל, כדי לסגל את הריאות לאוויר ההולך ומידלל בדרך לפסגה. השמש החלה לעלות מעל להרים, ונופי בראשית נחשפו לעיננו המשתאות. לא היינו לבד: עשרות יַטְרים התנקזו אל השביל ההררי מתוך 'אגן ההיקוות'[17] הצלייני. לסתי נשמטה לנוכח העובדה שחלקם נעלו כפכפי-אצבע מגומי, פוסעים במתלול "כאילו זה דיזנגוף" (כדברי צביקה). כמי שתופס עצמו כמטייל מנוסה, ועוד עם ציוד הטיולים המשוכלל שלי, חשתי השפלה מסוימת לנוכח הקלילות הנונשלנטית שבה עקפו אותי הודים בג'ינס, עם תיק-בוב-מארלי עם כתפיות של שרוכים או במקל בלבד.

יַטְרים בדרך לפסגת מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

יַטְרים בדרך לפסגת מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

בהתאם ל"טופוגרפיה הפולחנית"[18], הקלשונים האייקוניים של האל שיווה נכחו על כל צעד ושעל, כשהם מסמנים את החיבור בין האל למרחב. ואולם אני לא השכלתי להבין את המציאות הקדושה, וכמעט שחוללתי תקרית קוסמולוגית: בבקשי להימנע מטווח הראייה של עולי הרגל, היטלתי את מימיי הישר בכיוון ההר. למגינת ליבי נתחוור לי מיד, שבבקשי לכבד את בני האדם, פגעתי בכבודו של האל שיווה. הייתי מסתכן בגרימת שערורייה רבתי, אלמלא שיווה (המדריך ששמו כשם האל) ציווה עלי להסתובב מיד. בצייתנות דתית מילאתי אחר הפקודה, ובלית ברירה – חדלתי לבזות את האל, ופניתי לבזות את מאות עולי הרגל שיכלו כעת לשזוף עיניהם בי ובמצבי העגום.

הכותב, ובידו קלשון אייקוני של האל שיווה. צילום: צביקה מינצר (29/8/19)

הכותב, ובידו קלשון אייקוני של האל שיווה. צילום: צביקה מינצר (29/8/19)

חלקו האחרון של הטיפוס היה תלול, קשה, מסוכן ורצוף דַּרְדֶרֶת. בשלב זה תקף אותי כאב ראש, תסמין של מחלת הגבהים המאיימת. אך כשהצטרפנו ליַטְרים המצטופפים על הפָּאס, הצלחתי להסיח את דעתי מכך. המחזה היה מרנין נפש, ועינינו ניזונו בתאווה ממראות ההימלאיה. במבט לאחור, הבנו מדוע האל שיווה החליט להגיע דווקא לכאן כדי להסתגף (בהשראת המפנה האונתולוגי באנתרופולוגיה, ניתן לתהות אם כאב הראש שדבק בי אינו אלא גלגול של אותו שד מיתולוגי שהציק לשיווה עצמו). על כל פנים, שורה של מסורות קושרות את "ההר הקוסמי" עם היירופניה (הפריצה של הקדושה אל עולם התופעות, כפי שלמדנו מאלידה) או תאופניה (התגלות האל). מוטיב זה מתקשר עם ה axis mundi(ציר העולם)[19]. דוגמות מן היהדות להר הקוסמי הן הר סיני והר המוריה. טרנר, שהושפע מאליאדה, פיתח את זיהוי הטופוגרפיה הטבעית עם הקדושה: "ככל שמתקרבים אל קודש הקודשים, הסמלים הולכים ונעשים דחוסים, עשירים ומורכבים יותר; הנוף עצמו מקודד ליחידות סמליות טעונות משמעות קוסמולוגית ותאולוגית"[20].

מימין: פסגת מאנימהש קילאש, משמאל: נוף מפסגת מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

מימין: פסגת מאנימהש קילאש, משמאל: נוף מפסגת מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

ירדנו מהפָּאס הגבוה ומהשרעפים הקוסמולוגיים בזהירות רבה, כשפנינו לעבר האגם. הדרך היתה צרה וחלקלקה, כשתהום אדירה פעורה מתחת. איתני הטבע וסכנותיו הוסיפו לרחף מעלינו כשתרנו אחר מקום בטוח לחצות בשלג נחל תת-קרקעי, שגעש מתחת לרגלינו. בשלב מסוים התגבר כאב הראש שלי, עד כדי קושי להמשיך ללכת. בדיעבד, קשה שלא לראות את הסבל הגופני שלי כרפואי בלבד, או כמנותק ממהותו של התהליך הטקסי שבו השתתפתי[21]. בשעת הצהריים עברנו בסמוך לאגם קטן, שעל שפתו ננעצו דגלים וקלשוני שיווה. על סלע ישב לו נזיר כהה עוטה כיסוי ראש אדום. מאמינים סביבו נופפו בידיהם וצעקו סיסמות טקסיות בקולי קולות. בדיעבד, לא מפתיע לפגוש תחנת-דרך קדושה זו: "ככל שהוא (עולה הרגל) מתקדם הוא מגיע ליותר ויותר מקומות פולחן ואובייקטים קדושים"[22].

אגם המהווה תחנה טבעית קדושה בדרך למאנימהש דאל. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

אגם המהווה תחנה טבעית קדושה בדרך למאנימהש דאל. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

בשעה 14:00 הגענו אל סיפו של יעד היַטְרָה – מרגלותיו של אגם מָאנימַהֵש. אני עצמי נמצאתי על סף אחר – סיפו של עילפון. מחלת הגבהים גרמה להחמרה בכאב ראשי ולאובדן התיאבון. למצוקתי תרמו המולה ההמון, ריחות הצחנה והמחנק באוהל שבו חנינו. תרחישי-קיצון עברו בראשי, והשתדלתי בכל מאודי שלא להירדם (פעולה שעלול להיות קטלנית בעת מחלת גבהים חריפה). מה ששיפר את מצבי הוא כדור אופטלגין, שתוך ארבעים דקות סילק מתוכי את השד שנתדבק בי. ואולם, לאחר דין ודברים עם צביקה החלטתי בלב כבד שנוותר על הטיפוס לאגם עצמו. אך מיד נתקפתי חרטה עזה, וחשתי כמשה רבנו על הר נבו . היה לי ברור שבכך אני למעשה מוותר על המוקד התאולוגי והחווייתי של העלייה לרגל, על השלב הלימינאלי, הרגע בו משתלבים קודש וחול,  קודש הקודשים אשר לשמו נתכנסנו[23]. כך כתבתי ביומן המסע שלי:

אני מוצף בפרטים עד כדי שאינני מסוגל לעבד אותם. חושיי קולטים מראות וקולות מדהימים, שיירות אינסופיות של יַטְרים באלף גוון, רבים מהם יחפים, חלקם עונדים לצווארם בקבוק מים קדושים, הולכים כולם על שביל צר וחלק בטור ארוך עד היכן שהעין מגעת. מפלים אדירים נשפכים בעוצמה לנהר שלמרגלותינו. זהו מפעל לא יאומן של עלייה לרגל, אלפים נרתמים כרשת אנושית של נתינה ללא גמול, בחסות האל שיווה והדת ההינדית, קסם אנושי בתוך טבע פראי. ואני חווה טלטול, סערה (29/8/2019).

מאנימהש דאל: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים לב, נב). צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

מאנימהש דאל: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים לב, נב). צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

מאוחר יותר ניתנה לי הזדמנות להתאבל כראוי על גזירת גורלי. במהלך ארוחת הערב בדַהְבָּה דוֹן הזמין אותי אחד המתנדבים לתפילה (Puja), שאליה הגענו בעליצות. התפילה התקיימה בפינת פולחן המוקדשת לשיווה, אשר מוקמה בקצה האולם ששימש גם לסעודת הערב. היה זה למעשה שטח מרובע קטן, שתוחם באמצעות חבל. במרכזו נמצא שולחן מנחות עטוף נייר כסף, שעל גביו הונחה איקונה צבעונית של האל שיווה. שמה נתכנסנו, מספר מאמינים ואני. הטקס היה נעים וקהילתי, ובני שני המגדרים לקחו בו חלק שווה (להוציא את ה'חזן', שהיה גבר). התבוננתי כמהופנט בפרקטיקות הריטואליות, והאזנתי בשקיקה לקטעי הדקלום והפזמון.

פוג'ה טקסית בדהבה דון. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

פוג'ה טקסית בדהבה דון. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

בבוקר המחרת הנחתי תפילין בגאווה גלויה, מפגין מעט יידישקייט כלפי המקומיים: תראו, גם אנחנו היהודים יודעים לפלוח ולסגוד. מתוך שקי השינה, זוגות עיניים בהו באביזרים השחורים שכרכתי על עצמי באמצעות רצועות עור, וזיכו אותי במבטים משתאים. סיימתי להתפלל ועיני קלטו יַטְרית סוחבת תינוק בגשם השוטף. זו נכנסת פנימה, חלצה שד והיניקה את עוללה. קלטתי גבר נוסף שהילך על פי תהום, סוחב על גבו ילד קט. זהו זה, הגיע הזמן לרדת, לצאת מהמצב הלימינאלי אל שגרת החיים החברתית והתודעתית, לחזור בחזרה אל חיי היומיום, לחוש את ה"התלכדות מחדש"[24] ולפגוש מחדש את הערכים הקודמים והחדשים שרכשתי במסע.

יַטְריות בסמוך לדהבה דון. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

יַטְריות בסמוך לדהבה דון. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

 

יַטְרים בדרך למאנימהש דאל. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

יַטְרים בדרך למאנימהש דאל. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

***

דניאל זוהר הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה, עורך כתב-העת פקפוק יחד עם הדר ויסמן. עבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל:  daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

 

[1] Sharma, K. P. (2001). Maimahesh Chambā Kailāsh. Indus Publishing, 12.

[2] שם 19.

[3] שם 18.

[4] שם 12.

[5] היטרה שביצענו למאנימהש היא למעשה הקפה רב-יומית של הפסגה הקדושה. בשלב זה תכננו את המסלול יחד עם המדריכים, ומסיבות לוגיסטיות הבענו את כוונתנו להקיף אותו בכיוון ההפוך מזה שהוצע. ואולם, כאן נתקלנו בסירוב חד משמעי מצד המקומיים – כיוון ההליכה התברר כטאבו מוחלט, ונאמר לנו שאף מדריך לא יסתכן בהליכה נגד כיוון ההליכה ה'נכון'. בהמשך גילינו (בדרך הקשה) "אמונות תפלות" נוספות, כגון איסור על אכילת ביצים במהלך חציית פָּאס.

[6] ר' סרטון של יטרים המדקלמים יחד את הסיסמאות הטקסיות. למשמעות הביטויים: באם בהולה, ג'אי בהולה, ג'אי שנקר, הר הר מהדב. ר' גם שירים המלווים את היטרה: ג'אי שיב בהולה, ג'אי ג'אי בהולה.

[7] טרנר, ו. (2004 [1969]). התהליך הטקסי, מבנה  ואנטי-מבנה. רסלינג; טרנר, ו. (2008 [1974]). עליות לרגל כתהליכים חברתיים. בתוך: אדר-בוניס, מ. (עור'), מבוא לאנתרופולוגיה: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה, 238-283.

[8] טרנר, ו. (2004 [1969]). התהליך הטקסי, מבנה  ואנטי-מבנה. רסלינג, 89-88.

[9] שם.

[10] ר' שם 40, 59-57.

[11] שם 47.

[12] שם 58.

[13] שם 41. טרנר הולך בעקבות מחקרו של ואן-גנפ על טקסי מעבר, ומיישם את עקרונותיו על העלייה לרגל.

[14] שם 41.

[15] שם 60-61 (טרנר כותב זאת על צליינים מכסיקניים).

[16] Christopher, S. (2018). Gaddi, a Hindu community of the Western Himalayas. UBC.

[17] ר' טרנר, ו. (2008 [1974]). עליות לרגל כתהליכים חברתיים. בתוך: אדר-בוניס, מ. (עור'), מבוא לאנתרופולוגיה: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה 29, 52.

[18] שם 33.

[19] אליאדה, מ. (2005). המרחב הקדוש וקידוש העולם. בתוך: לימור, א., וריינר, א. (עורכים): עליה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים. יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה. 201-200. להגדרת היירופניה – ר' 195.

[20] טרנר, ו. (2008 [1974]). עליות לרגל כתהליכים חברתיים. בתוך: אדר-בוניס, מ. (עור'), מבוא לאנתרופולוגיה: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה, 51.

[21] מחקרים אנתרופולוגיים העוסקים בעליות לרגל הראו את החשיבות ואת האינהרנטיות של הסבל בתהליך הטקסי. ר' למשל Dubisch, J. (1995). In a different place: Pilgrimage, gender, and politics at a Greek island shrine (Vol. 40). Princeton University Press. 22-33.

[22] שם 32, 61.

[23] ר' שם 41.

[24] ר' שם 41.

  • dsc_0446_1.jpg
ראה גם: טקסים ודת