בנצי שכטר

עליתי לאוטובוס, התיישבתי לי על ספסל צדדי, מביט בבניינים החולפים על פניי. לאט לאט השתנה הנוף: מאזור מסחרי שוקק חיים ועמוס אנשים במגוון צבעים ומגדרים הבתים הפכו צפופים יותר, וגדודי ילדים שיחקו בחצרות הבתים. ילד קטן ישב בספסל מולי והביט בי, כמו הופתע שאינני יורד. יכולתי לקרוא את התמהון בעיניו, "מה יש לך לעשות בשכונות שלנו?". הוצאתי כיפה קטנה מכיסי, אספתי את רעמת השיער הגדולה שעל ראשי, והיטבתי עליה את הכיפה בקושי רב. כמובן שלא שכחתי לחלוץ עגיל סורר ו'לא ראוי' מהאוזן. לאחר מכן ירדתי מהאוטובוס, הלכתי בפסיעות מהירות, מתעלם מעשרות זוגות עיניים מבולבלות שנועצות בי את מבטן. דפקתי בדלת, ליבי גאה בהתרגשות. היא נפתחה, אבריימי היה שם, קפץ עליי בחיבוק אוהב. "אמא'' הוא צעק ''דוד בנצי הגיע'', שאר הילדים מיהרו בריצה אל דלת הבית. "מה שלומך חמוד שלי", קראתי לעברו, תוך כדי שאני מניף אותו באוויר ואוסף אותו אליי בחיבוק דוב. "כיף" הוא השיב. "איך היה לך בחיידר היום?", שלפתי את נושא השיחה היחידי שיכולתי לפתוח בו עם ילד בן 10. "טוב מאד, למדנו היום את פרשת וירא..." הוא המשיך, אך אני הקשבתי לו רק בחצי אוזן שומע רק שברי משפטים: "הרֶבֶּה אמר...". יותר מכל היה לי קשה להתעלם מהחיוך הרחב המתוח לו מאוזן לאוזן, ומהאור שזהר מעיניו. מחשבותיי נשאו אותי הרחק, אל אותם עשרות ילדים ונערים שאני פוגש מידי יום, בתפקידי כמדריך טיולים. כשאני שואל אותם שאלה דומה על בית הספר, אני לא מזהה אפילו מעט מהשמחה והברק שיש בילד הזה. השאלות החלו לנקר במוחי, האם ייתכן שילדים חרדים שמחים יותר מאשר ילדים חילוניים כתוצאה מהחינוך השונה בכל קבוצה? ואם ההיפותזה שלי נכונה מהו סוד חינוכם?  אולי הקסם הוא באידיאולוגיות דתיות, שבכוחן ליצור להט בילדים? התנערתי ממחשבותיי, ופניתי לרדוף אחרי האחיינים שלי במשחק התופסת, שהתפתח לו כמו מעצמו.                                                                      

חינוך, לפי מילון ספיר, משמעו "הַקניית ערָכים, הרגלים וידיעות לעיצוב אופיו של אדם: חינוך לחיי חברה, חינוּך דתי, חינוך לדמוקרטיה ולזכויות אדם". בחברות רבות המוסד העיקרי האמון על חינוך הילד הוא 'בית הספר': "מוסד או גוף לכל סוג של לימוד, אף שאין בו ספרים, החל במחול וכלה בנהיגה (שם)". לפי חוק חינוך ממלכתי בישראל מטרת בית הספר היא: חינוך והקניית ערכי כבוד האדם, אזרחות טובה, פיתוח האישיות ולמידת תכנים רלוונטים. האם שמחת חיים והנאה הן מרכיב אינהרנטי בשילוב הזה? לפחות עד כמה שניתן ללמוד מ'חוק חינוך ממלכתי תשי"ג (1953)' במדינת ישראל, מרכיבים אלה אינם נלקחים בחשבון במערכת הלימודים. בעוד שניתן למצוא במטרות החוק ערכים כמו נאמנות למדינה, סובלנות, פיתוח אינטלקטואלי וזכרון השואה, שמחת החיים וההנאה כלל אינן מוזכרות בו[2]. זאת ועוד, לדעת חוקרים אחדים נראה שהמטרה העיקרית של העברת התכנים הלימודיים אף פוגעת בתחושת השמחה וההנאה בלמידה. במחקר שערכו ד"ר יותם חותם ופרופסור לינור הדר, על 'קולם של התלמידים' הלומדים בכיתות י-יב, הם בחנו את נקודת מבטם של הנערים על מערכת החינוך הממלכתית בישראל והתכנים הנלמדים בה. חותם והדר כותבים: "...העמדה של תלמידים בנושא למידה מתעצבת במידה רבה על רקע הפדגוגיה שבתוכה הם צומחים... מפתיע שבמהלך השיחות לא הייתה כמעט התייחסות להיבטים רגשיים בלמידה כגון הנאה, התלהבות, אתגר, סקרנות, עניין אישי או אהבת מקצוע מסוים... כך כדברי אחד התלמידים: "למידה טובה מסתיימת עם ציון טוב וידע חדש, למידה שבסופה ישנה תועלת עתידית כגון עבודה טובה או משהו כזה""[3]. מחקרם של חותם והדר ביטא בדיוק את רחשי ליבי כשביקרתי את האחיין שלי. נראה שהחינוך החילוני כמעט ואינו עוסק בהיבטים רגשיים, וכך תלמידים חילוניים עלולים לחוות תחושת ניכור ולימודים "טכניים" המתרחקים מהחוויה.

בחלק הבא של מאמר זה אעקוב אחרי תהליכים חינוכיים יהודיים מסורתיים, שבהם לדעתי, מהוות השמחה וההנאה של הילד מטרות עיקריות בפני עצמם חוץ מתכני הלימוד, בניגוד לחינוך הממלכתי.

לאורך אלפיים שנות גלות, כהתמודדות עם תרבויות זרות  שהחברה היהודית חיה תחתיהן התפתחו בתרבות היהודית מסורות חינוכיות מיוחדות במינן. היטיב להגדיר זאת הרש"ר הירש: "לא נוכל להסתפק בזה שנלמד את בנינו שיקיימו תורה ומצוות בתוך הבית... הלא יבוא היום, בו יבואו במגע עם בני עמים אחרים... עלינו להתאמץ שיחזיקו מעמד גם בעמדם בפני סגנון חיים זר המושך את הנפשות הצעירות אליו"[4]. מסורות אלה מצליחות לשלב יחד ניגודים כמו אהבה ויראה, חיים ומוות, פתיחות וסגירות - אלה לצד אלה. באמצעות מסורות וטקסים מוטמעות בילדים אהבה וזיקה עמוקה לתרבות היהודית, לערכיה ולמורשתה[5]. חלק ממסורות חינוכיות אלה השתמרו עד לימנו במערכת החינוך החרדית, השמרנית באופייה. הללו מוצאות את ביטויין למשל, בטקסים אותם עובר כל ילד חרדי בתחילת דרכו התורנית. בהגיעו לגיל שלוש[6], עובר הילד שני טקסי מעבר משמעותיים בחייו: טקס ה'חלאקה' גזיזת שיער הראש, וטקס הכניסה לחיידר[7]. טקסים אלה מסמלים את המעבר מינקות לילדות: מרגע זה ואילך נחשב הילד ב'גיל חינוך', ומעתה החובה לחנכו לתורה מוטלת על האב.[8] במאמרו 'ממילה למילה' יורם בילו מראה כיצד טקסים אלו משמעותיים  בחינוך הילד, ורצופים מסרים קוגניטיביים להמשך חייו[9]. בטקס זה הילדים שהגיעו לגיל 3 מתלבשים בחליפות חתן, ונישאים על כתפי אבותיהם בריקודים ומחולות לצלילי כלייזמר מסורתי. בהמשך הטקס, הגברים הנוכחים מתכבדים לגזור קווצת שיער מראשו של הילד. כך הם מגלחים את שיער ראשו, ומשאירים לו רק זוג פאות[10]. המשתתפים מעטירים על הילד ברכות, שיגדל להיות תלמיד חכם וירא שמים. רושמו של הטקס ניכר היטב על הילדים, שחווים התרגשות והנאה (ולעיתים גם בהלה). לפעמים רושם האירוע נחרט בזיכרון אף שנים רבות לאחר מכן. לאחר הטקס הילד עטור בפאות, כיפה וציצית, מוכן להתחיל את לימודיו במסלול האינטנסיבי בחיידר, שם הוא יבלה את שנותיו הבאות. כדי להעצים את חשיבות רגע הגעתו לחיידר בפעם הראשונה, עורכים טקס משמעותי נוסף. בדרכו לחיידר הילד נלקח על ידי אביו, עטוף כולו בטלית גדולה. אלה הם רגעי חושך, חשש ובלבול, מעורבים בהתרגשות רבה וביטחון מחיבוק האב. בהגיעם לחיידר, האב מוסר את בנו לרֶבֶּה, הרֶבֶּה נושא אותו בחיבוק, ומושיב אותו על ברכיו. הרבה מניח לפניו דף עליו כתובות עשרים ושתיים אותיות האלף בית, כשהן מצופות בדבש. הרבה מצביע על האותיות בזו אחר זו, ושואל את הילד: איזו אות זו? הילד נהנה להפגין את ידיעתו, ומתכבד בליקוק הדבש המתוק מהאותיות. בהמשך קורא הילד מן הדף את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"[11], וזוכה לחוש את טעמו המתוק של הדבש אף מפסוק זה. הטקס מסתיים ב'ריקוד מצווה', מלווה בשירת "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"[12], וחלוקת 'פקאלך' (שקית ממתקים ביידיש) לכל הילדים בכיתה. הבן חוזר הביתה עם אביו בהתרגשות רבה, כשחיוך עצום מרוח על פניו. כך נחשף הילד לראשונה ללימוד התורה בחיידר, לימוד שעתיד להיות אינטנסיבי מאוד, אך מלא במתיקות. אני עצמי יכול לחוש את טעמו של הדבש המתקתק בפי עד היום, שנים רבות אחרי. דוגמא זו ממחישה, איך מסורת החינוך היהודית שהשתמרה בציבור החרדי לא רק מתמקדת בחובת החינוך עצמה, אלא דואגת כבר מגיל ינקות, שדברי התורה יתחבבו על הילד ויהיו ערבים לו כדבש.

לדעתי, במערכת החינוך הממלכתית יש שימת דגש על המה, כלומר על התוכן הלימודי, אך חסרה ההשקעה  בלמה, כלומר באהבת הלמידה וההשקעה. אני מציע אם כן, ללמוד מהמסורת היהודית רבת השנים, ולינוק ממנה. באפשרותנו להקדיש מאמץ וזמן לא רק לחינוך הילד, אלא להנאה מהתהליך החינוכי עצמו. כך נוכל להעביר את המסר, לילדים ולעצמנו, שהשמחה וההנאה מהתהליך הן חלק משמעותי לא פחות מהתהליך החינוכי עצמו.

הזיכרון שלי ממשיך לשייט לו, ערב פסח, שעת צהריים. כולם ישנים מתכוננים  להישאר עירניים עד מאוחר בלילה. שקט שורר בבית, ריחותיהם של התבשילים המהבילים במטבח הפסח המצוחצח עולים באפי. אני מטפס על כסא, פונה למדף הגבוה. שם ממוקמים ספרי ה'אגדה של פסח', הרחק מכל חשש לבוא במגע עם החמץ שבבית. אני בורר לי ספר אחד , מוריד אותו ומעיין בו. ''בנצי'' אני שומע את קולו של אבי, ''למה לא הלכת לישון?'' הוא שואל בטון כועס. ''אבל אבא'', אני עונה כשדמעה קטנה מאיימת להתגלגל לה. ''אני רוצה להכין שאלה לליל הסדר, כדי לקבל את השוקולד של פסח" "מיין זיסע קינדער – ילד מתוק שלי" הוא משיב, "לך עכשיו לישון ואחרי זה תמצא שאלה". הוא מלטף את לחיי ונתן לי קובייה מה'שוקולד של פסח', "זה על התשוקה, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" הוא הפטיר במנגינה תלמודית, עיניי זהרו ומיהרתי להסתלק למיטה.

***

בנצי שכטר הוא יוצא החברה החרדית, סטודנט לתואר ראשון בחוגים להיסטוריה  ואנתרופולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. פעיל בקרב יוצאי החברה החרדית, ובהנגשת היהדות לחילוניות.

ליצירת קשר עם בנצי: b5373990@gmail.com