מאת: איתי ארצי
באוניברסיטה העברית, להוציא החלוקה המוכרת לפקולטות, בתי-ספר מחלקות וחוגים, פועלים גם כמה מכוני מחקר בעלי אופי עצמאי יותר. באחד מהם, המכון למחקר ע"ש הרי ס. טרומן למען קידום השלום (או, בקיצור, מכון טרומן) היו מעורבים לאורך השנים כמה וכמה מאנשי הסגל והסטודנטים במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. יחד עם זאת, ולמרות שהמכון נמצא בקמפוס הר הצופים (מאחורי בית הלל), כיוון שהוא איננו עוסק בהוראה שוטפת ההכרות עמו בקרב הסטודנטים מצומצמת.
לצורך הכרות עם המכון ראיינתי את העומד בראשו, פרופ' סטיב קפלן, ומובאים גם שני קטעים בנוגע למכון שכתבו האנתרופולוגיות ד"ר ענת רוזנטל וד"ר אורנה נפתלי.
ספר בקצרה על ההיסטוריה של המכון.
המכון הוקם לפני קצת יותר מארבעים שנה. קבוצה של תומכים אמריקאים של האוניברסיטה פנו לנשיא הארי טרומן. בהתחלה הציעו לו להקים מכון לחקר ארצות הברית, אך הוא דחה הצעה זו. לאחר מכן הוא הציע, ככל הנראה, מכון לקידום השלום. בין היתר הוא התייחס לזה שהוא רצה ששמו יהיה קשור לקידום השלום ולא רק לסיום מלחמת העולם ה-II. עם אישורו פנו לקבוצת אנשים שגייסו כסף להקמת המכון.
ספר מעט על הפעילות השוטפת של המכון.
אנו מארגנים כנסים רבים, לדוגמא כנס שעסק בסין ואנרגיה, כנס עם ון ליר על מלחמת 1948. במשך השנה יהיו כנסים על יהודי אתיופיה, מלחמות אזרחים, ספרי לימוד במזרח התיכון ועוד. תחומי המחקר מגוונים: החל מאקדמאים פלסטינים שלא מוצאים תעסוקה, תרבות פופולרית באסיה, וקבוצת חוקרים בכירים העוסקים בשאלת הקשר בין לימודים תיאורטיים ללימודים אזוריים. מאז מאי היו לנו יותר מ-40 פעולות במכון, יש לנו כ-8 פעילויות בחודש, המתארכות מיום אחד ועד 10 ימים. יש לנו גם את מרכז אבא אבן לדיפלומטיה, שבאמצעותו אנו מסייעים לדיפלומטים ישראלים או זרים בהכרת מדינות היעד או ישראל.
המונח 'שלום' מכוון למזרח התיכון או לשלום עולמי?
במכון יש יחידות אזוריות של המזרח התיכון, אפריקה, אסיה, ואמריקה הלטינית. לפני ארבעים שנה כמעט ולא היו בארץ חוגים ללימודים אזוריים. החוגים באוניברסיטה נוטים להיות מאוד אירופוצנטריים לגבי תחומי העניין והמחקר שלהם, ולכן יחידות המכון באו למלא חוסר זה. ניתן לומר כי 60% מההתעניינות במכון היא במזרח התיכון ו-40% בשאר העולם השלישי המתפתח. המכון הגדיר את קידום השלום בהגדרה רחבה מאוד של פיתוח, תרבות והיסטוריה, ולא הגדרה צרה של תהליך השלום, שהרי יפן או ארגנטינה כיום אינן מצויות בקידומו של תהליך שכזה. אנו לא עוסקים בארה"ב או אירופה למרות שהתומכים שלנו באים משם. בנוסף, המכון מקדם חוקרים צעירים העוסקים בתחומים אלה. במהלך השנים היו כ-600 חוקרים שהיו עמיתי המכון. הרבה מהחוקרים המבוגרים היום קיבלו תמיכה כדוקטורנטים או כפוסט דוקטורנטים מהמכון והיום הם מלמדים באוניברסיטאות בארץ.
מאילו דיסציפלינות מגיעים החוקרים ?
מדע המדינה, היסטוריה, יחב"ל, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. יש פחות מחקרים בנושאים של ספרות ואומנויות, למרות שמדי פעם יש מי שעוסק בקולנוע בעולם הערבי או בנושאים דומים.
כיום, החלוקה לעולם מפותח ומתפתח מעט אנכרוניסטית בעיניי. גלי ההגירה לאירופה וארה"ב מערערים עליה, למשל. כיצד המכון מגיב לכך?
לפני שנה הייתה לנו קבוצה שעסקה בפזורה. ראינו שיש לנו חוקרים במכון שעוסקים לא רק בחקר סין או אתיופיה, אלא מהגרים מסין או אתיופיה שהגיעו למדינות אחרות. הקבוצה אמורה להמשיך לפעול, אבל גם היום איננו תומכים בצורה אגרסיבית בהבנה של החברה האירופאית, מפני שיש כבר באוניברסיטה מרכזת ללימודי אירופה, ואין מספיק מחקר על העולם השלישי.; למרות זאת, אם חוקר רוצה לחקור אסלאם בארה"ב או באירופה נשקול זאת. בנושא כמו אסלאם באירופה ניצור שיתוף פעולה עם מכונים לחקר אירופה. ביוני יש לנו כנס על מלחמות אזרחים, ולכן יגיעו גם חוקרים שידברו על מלחמת האזרחים האמריקאית.
עם הקמת המכון החלוקה למפותח ומתפתח הייתה ברורה. כיום, חלוקה זו הולכת ומתערערת, כשמדינות BRIC ו-CIVETS, המכונות כלכלות מתפרצות, מאתגרות חלוקה זו. האם תהליכים אלו גררו שינויים במבנה המכון?
יש אנשים שחושבים שצריך להוציא את יפן מתחומי המחקר של המכון ולהכניס את מדינות בריה"מ לשעבר. לעת עתה אנו נשארים עם המתכונת הנוכחית. אם ההצלחה הכלכלית של ברזיל או יפן הייתה באה לידי ביטוי בסגל קבוע באוניברסיטה הייתי מקבל בהבנה חשיבה בכיוון הזה. כשאני יודע שיש [בסגל] שני אנשים העוסקים ביפן ואף לא אחד שעוסק בברזיל אני מבין שיש לנו את הצורך לעסוק בתחומים אלה, ואם אנו נפסיק לעשות זאת הם פשוט יפסיקו להיות חלק מההוויה האקדמית.
מה הקשר, מבחינה תקציבית ומנהלית, בין מכון טרומן והאוניברסיטה העברית?
אנחנו עובדים לפי מה שנקרא תקציב סגור. יש לנו את הכסף שלנו שאנו מקבלים מקרנות או תרומות. אנו משלמים לאוניברסיטה תקורה כמו כל יחידה אחרת. אם חסר לי כסף לכנס או לחוקר אני לא יכול לפנות לאוניברסיטה ולבקש. אנו לא קשורים למודל התקצוב שיש לחוגים או לפקולטות, בין היתר מפני שאנו לא עוסקים בהוראה. אנו לא מקבלים תקצוב מהמדינה ולכן הכל מגיע מאנשים פרטיים. לפני זמן מה עשינו אירוע לכבוד 20 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין רוסיה לישראל, ולכן קיבלנו תמיכה ממשרד החוץ, אך זו הייתה תמיכה ציבורית חד פעמית.
מהו מקומו של המכון בסכסוך הישראלי-פלסטיני?
אנו עורכים מחקרים בנושא, ובנוסף יש לנו גם מפגשים בין ישראלים לירדנים ואנשים משאר מדינות ערב. חלק גדול מהתומכים היו רוצים שעיקר העבודה יהיה פעולות מעשיות לניהול הסכסוך. מצד שני, יש לא מעט ארגונים שעוסקים במפגשים. היתרון שלנו הוא שאנו יכולים לעסוק גם במחקר כחלק מהאוניברסיטה. דברים אלו תלויים באווירה הכללית בחברה הישראלית ובמצב הפוליטי במדינות ערב. אנו יכולים למצוא את עצמנו בונים תוכנית שלמה של מפגשים, ואז בגלל המצב הפוליטי הגורמים המדיניים מסרבים לתמוך או להנפיק אישורי כניסה, ולכן הפעילות מתבטלת. לכן אנו מעדיפים לא לקיים יותר מדי אירועים שכאלה ולאזנם במחקר. בתקופות אחרות, לפני כ-20 שנה, היו מפגשים רבים, לעתים דרך צד שלישי כמו יוון, או אחרי אוסלו שהייתה אופוריה והיה שיתוף פעולה עם האוניברסיטאות הפלסטיניות וגם עם מדינות צפון אפריקה, אינדונזיה וירדן.
חלק מהמפגשים עוסקים בהכנה פרקטית לשלום, וחלק מהחוקרים מבינים שהמצב מורכב ומסתפקים בתקשורת, שגם היא חשובה מאוד. בשנים האחרונות האוניברסיטאות הפלסטיניות לא בהכרח מוכנות לשלוח אנשים או חוקרים. מצד מדינת ישראל לא הייתה הגבלה מהותית של כוחות הביטחון על מפגשים מהסוג הזה, וגם בתקופות בהן השיחות עם הפלסטינים היו בעייתיות, החוקרים של טרומן כן נפגשו עמם. אין לנו קו פוליטי ברור, אלא רק אג'נדה כללית לקידום השלום. מנגד, איננו מכריחים את החוקרים שלנו להיפגש עם זרים. כל חוקר מפרש את 'קידום השלום' בדרכו. חלק רואים זאת דרך מפגשים פנים מול פנים, חלק רואים זאת בהכרה טובה יותר של עמים שונים וחלק מפרשים זאת בהזהרת הציבור מפני הסכנות הטמונות בעולם.
יש קשר מיוחד בין המכון למחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה?
יש קשר, אבל לא חזק יותר מחוגים אחרים. יש לנו לא מעט חוקרים המשתייכים לדיסצפלינה או לחוג (כמו ויקטור עזריה או איל בן ארי ואחרים). גם פרופ' אייזנשטדאט ז"ל היה חוקר במכון. בזכותו, הייתה במכון יחידה השוואתית לחקר המודרניות. כיום אין לנו יחידה פורמלית שעוסקת בהשוואה אך אנו מעודדים את החוקרים לפגישות בכיוון זה.
איך מתקבלים לעבודה במכון ואילו אפשרויות עומדות בפני סטודנטים שסיימו תואר ראשון או שני?
באופן כללי, רוב החוקרים במכון לא מקבלים מימון קבוע מהמכון, אלא כספי מחקר. אלו הם דוקטורנטים או פוסט דוקטורנטים העוסקים בתחומים הרלוונטיים למכון, והם יכולים להגיש בקשה למימון. הכסף שאנו נותנים לחוקרים הוא בעיקרו עבור עוזרי מחקר. לגבי תואר שני, יש לנו רק 2-3 מלגות לכך ואלו הן מלגות ספציפיות ולא חלק מהפעילות השוטפת של המכון. החל מהשנה הבאה נפתח תוכנית ללימודי תואר שני באנגלית שלGlocal Studies ביחד עם המחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטה, שתתרכז באחד מהנושאים שמעניינים אותנו בטרומן: פיתוח כלכלי ויציבות פוליטית. יש אנשים שטוענים כי הבעיה העיקרית במדינות מתפתחות היא כלכלית, והרבה מהסכסוכים הם תולדה של מחסור במשאבים. אני מכהן גם כראש התוכנית, אך היא לא קשורה פורמלית לטרומן. מבחינתנו, התוכנית תצליח אם היא תמשוך הרבה סטודנטים זרים, ואנו מקווים כי 40% מהתלמידים יהיו מחו"ל (בעיקר מארה"ב). החלום הגדול שלנו הוא שכ-20% מהמשתתפים בתוכנית יגיעו ממדינות מתפתחות, ואיננו מעוניינים שחוקרים עשירים מהעולם הראשון יבואו כדי לחקור את העולם השלישי. לצערי הרב, כיום אין לנו יכולת כלכלית להביא חוקרים אפריקאים, אך לעיתים אנו מצליחים להביא חוקרים מאסיה או אמריקה הלטינית.
מה היתרונות של מכון טרומן על פני האוניברסיטה?
הסיבה העיקרית היא שיש כאן עוד חוקרים, ולא מהמחלקה שלך אלא מדיסצפלינות שונות, ויש כאן יחסית הרבה חוקרים צעירים שניתן להכיר ולקבל חוויה שבאה כתוספת לעבודה במחלקה באוניברסיטה. יש אנשים שמעדיפים לשבת כאן בימים שהם לא מלמדים כי יש כאן יותר שקט. אחד היתרונות הנוספים של המכון הוא גודלו הקטן, וכך התמיכה הכספית מגיעה ישירות מהתורמים, ללא הבירוקרטיה האוניברסיטאית. אנו מקיימים קשר ישיר עמם ומראים להם את תוצרי המחקר, מה שמבטיח קשר טוב יותר בין החוקרים והתומכים בהם, בניגוד לאוניברסיטה שם הקשר חלש יותר, אם הוא בכלל קיים.
ד"ר ענת רוזנטל, ממכון טרומן והמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, מעידה על חוויותיה מהמחקר במכון:
מכון טרומן מאפשר מפגש בינתחומי עם חוקרים בעלי תחומי עניין משיקים. וכך, בעוד המחלקה מהווה עבורי בית תיאורטי בו האנתרופולוגיה היא מרכז העשייה, המכון מאפשר לקיים שיחה מתמדת (ומחקר, כמובן) לא רק עם אנתרופולוגים, דמוגרפים וסוציולוגים אלא גם עם חוקרים בעלי רקע דיסציפלנרי שונה העוסקים בתחומים דומים. במקרה שלי מדובר בהיסטוריונים, חוקרי תרבות, מדעני מדינה וכלכלנים העובדים באפריקה ו/או עוסקים בתחום הפיתוח – שני תחומים שאינם בהכרח עומדים במרכז העשייה המחלקתית, אך ממלאים מקום חשוב בסדר היום האקדמי שלי כחוקרת. בנוסף, מהווה המכון בית ליחידת אפריקה אליה משתייכים חוקרים ממוסדות שונים. רבים מאותם חוקרים פועלים יחד לקידום לימודי אפריקה ומחקר ביבשת ולאחרונה התקיים בתל אביב כנס העוסק כולו באפריקה, בהחלט לא אירוע שכיח בימינו
ד"ר אורנה נפתלי, מכון טרומן והחוג ללימודי מזרח אסיה, האוניברסיטה העברית:
בשלוש השנים האחרונות אני חברה ב"יחידת אסיה" של מכון טרומן במעמד של חוקרת פוסט-דוקטורט. בשנת 2008-2009 אף שימשתי כמתאמת הפעילות של היחידה. במסגרת תפקידי זה, ארגנתי הרצאות שונות אודות נושאים הנוגעים לחברה ותרבות, פוליטיקה והיסטוריה של מדינות מזרח, דרום-מזרח ומרכז אסיה. בנוסף, השתתפתי ו/או סייעתי בהוצאה לפועל של מספר סדנאות תיאורטיות ומתודולוגיות וכן של כנס בינ"ל רחב-היקף בנושא "תרבות פופולרית, שיח תרבותי ומדיניות תרבות במזרח ודרום-מזרח אסיה". החברות במכון תרמה ותורמת לי רבות: היא מאפשרת לי להתדיין עם חוקרי אסיה בכירים וצעירים מדיסציפלינות שונות ואף להיפגש עם חוקרים המתמקדים בנושאים הקרובים ללבי – חינוך ומגדר, פוליטיקה ולאומיות בעידן המודרני באזורים כגון המזה"ת, אפריקה או אמריקה הלטינית. עבור אנתרופולוגית המשתייכת למחלקה ללימודים אזוריים (החוג ללימודי מזרח אסיה בפקולטה למדעי הרוח), החברות בקהילה אקדמית מגוונת שכזו מציעה פרספקטיבה השוואתית מועילה במיוחד. בימים אלה אני עוסקת בחקר הלאומיות הסינית העכשווית דרך הפריזמה של חינוך וילדות בסין. לאחרונה, אף הצטרפתי לפרוייקט קבוצתי חדש הבוחן את שאלת עלייתו של המעמד הבינוני במזרח ודרום-מזרח אסיה העכשוויות מזווית פוליטית, חברתית ותרבותית. במסגרת פרוייקט זה, אני מתעתדת לבחון את התפקיד הייחודי שממלא המעמד הבינוני העירוני בסין בצמיחה של לאומיות סינית חדשה. התנסותי האישית מלמדת, אם כן, כי החברות במכון טרומן לא רק מעניקה תנאים אופטימליים להשלמת מחקר קיים, אלא גם עשויה לפתוח פתח לכיווני מחשבה חדשים.
איתי ארצי הוא סטודנט לתואר בוגר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך.