מאת: בן בורנשטיין

בערים המרכזיות המאהלים התפזרו; מי מרצון, מי בכפייה. פסטיבל האוהלים הגדול שפקד את ארצנו הגיע לתחילת סופו. אמנם נעשו שינויים, והתודעה הפוליטית בקרב הציבור התחזקה. עכשיו, גם "סטלנים לשעבר" יודעים לספר על יתרונות וחסרונות השיטות הכלכליות השונות לפרטי פרטים. אך, עם זאת, לאחר השלושה בספטמבר החלו האנשים להרגיש שחוזרים לשגרה. היה נחמד, אבל החיים חייבים להמשיך. פעילים מכל הארץ המשיכו לפעול, אבל אין ספק שהמחאה החברתית ירדה מראש סדר היום הציבורי. מחוץ למאהלים בתל אביב ובירושלים, שקיבלו את רוב תשומת הלב התקשורתית, היו מאהלים שנשארו יחסית מחוץ לסיקור התקשורתי במהלך המחאה. אותם מאהלים, החליטו גם להישאר מחוץ לתהליך הפירוק שהחל לאחר צעדת המיליון.

מעגלים של דמוקרטיה. It's all so quite.

מעגלים מעגלים ישבו עשרות מתושבי חיפה וסירבו לחזור לשגרה. החיפאים משדרים 'עסקים כרגיל'. לא רוצים לחזור לספה מול המרקע ולהמשיך לפזר אישומים כלפי מהדורת החדשות. הם רוצים שמישהו ישמע אותם, ואולי חלקם גם רוצים לשמוע אחרים. אז הם יושבים, שבוע בדיוק לאחר ההפגנה הגדולה, ומדברים על נושאים שהם חיצוניים להם: כל נושא שחורג מהצורך הישיר שלהם בלבד. האירוע המקומי התרחש במסגרת זה הארצי "1000 שולחנות דיון עגולים", שהתקיים במוקדים שונים ברחבי הארץ, כשהכותרת הראשית היא "עוברים ממאהל למעגל". התופעה הרחבה יותר היא רצון קולקטיבי של הציבור להביא את ההתעוררות שקרתה לכדי דיבור קונקרטי לגבי העתיד.

 אני חולף על פני מעגל של מבוגרים לבושים היטב שמתדיינים בשלווה. מעגל נוסף, דובר רוסית, מונה כשישה חברים. מעגל של צעירים יותר, ומעגל של צעירים פחות. נראה כאילו המעגלים חולקו למגזרים ולפי נתונים דמוגרפיים, למרות שיש ערבוב קל בין האוכלוסיות. על אף שבמהלך המחאה בלט הסירוב לשתף פעולה עם השיח המגזרי, והטענה המרכזית שנשמעה שוב ושוב הייתה שזוהי "המחאה של כולם", לא בטוח כי האסימון נפל גם בשטח. למרות הכל, רוב המשתתפים העדיפו לשבת עם דומיהם. אולי עובדה זו פשוט הקלה על ניהול השיח, שכן קשה מספיק להתמודד עם השיח החדש, המעורב חברתית-כלכלית שהמשתתפים נחשפו אליו. לא בטוח שהדיון היה צולח גם פערים תרבותיים גדולים מדי בין הדוברים. אורות לפטופים מנצנצים מכל מעגל, כ-20 במספר.

מעל הכל שוררת דממה. פה מהצד, הכל שקט מאוד, ונשמע רק רחש דיבורים חלש ורעש המכוניות החולפות בכביש הסמוך לסינמטק החיפאי. עוד אתקל בשקט הזה בתוך הדיונים ובמליאות, רק שמקרוב הוא הרבה פחות שליו. הצבע הכחול מאוד בולט בקהל, כמו שבלט לאורך כל המחאה. אלו היו ימי הזוהר של תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהוכיחו לכל הספקנים כי המסגרות הארגוניות הא-פורמאליות שיצרו, יכולים להפוך לכוח פוליטי וחברתי משפיע לכשיבוא העת.

בכל מעגל דיון המשתתפים יושבים על מחצלת. המבוגרים יושבים על כסאות שהוכנו מבעוד מועד, ואילו הצעירים לצידם על הרצפה. בין המעגלים מסתובבים כמה משוטטים כמוני שמחפשים קצה של שיחה להיאחז בה. בתוך המעגל אני מבין את הטכניקה שיוצרת את השקט. "מקל דיבור" עובר בין הדוברים השונים, והכל מכבדים את המנהג כמו בשבט אינדיאני עתיק. מבפנים, המעגל נראה פחות מגזרי ויותר מגוון מכפי שנראה מבחוץ. נושא הדיון במעגל הוא יוזמות. חולצה כחולה אחד, בשנות ה-30 לחייו, מדבר על תקשורת שאינה משקפת. אחריו המקל עובר מידי מנחת הדיון לחובש כיפה שמספר על חזרתו בתשובה לתוך הזרם של הרב אשלג ("קבלה לעם"), ועל כך שמצא בתוך היהדות הזו צדק חברתי. "ואהבת לרעך כמוך, הוא ערך שכל אחד יכול להתחבר אליו", הוא אומר. "המקום הזה הוא מגדלור, והאוהלים מפיצים אור גדול". הוא מציע לתחזק את המאהלים גם אם לא יגורו בהם יותר אנשים. נראה כי זוהי הדעה הרווחת בקרב רוב אנשי המעגל. אדם נוסף בסביבות ה-50 לחייו, מתיישב על הארץ ובעזרת מקל הדיבור מדבר על חשיבות המהפכה שעשינו, ושהיה רוצה לראות את השיח הזה ממשיך. "צריך לתקן את כל השיטה", הוא מטיף. "צריך לשנות את השיטה שבה נבחרים כל המושחתים, ושנמצא את המובחרים הטובים". הצעירים בחבורה מנסים להוביל את הדיון לכיוון פרקטי יותר ושואלים אותו לגבי פעולות אופרטיביות, אך האיש בשלו. ואז המתח שנחבא מתחת לגלי השקט המנומסים מתחיל להיחשף. אדם נוסף מקבל את המקל, ובעודו מדבר על ההתפתחות הכלכלית המהירה שהובילה למשבר הנוכחי, מתפרץ הדובר הקודם לשאול שאלה ובעל המקל נוזף בו לפתע בנחישות ובטונים שטרם נשמעו בשיחה עד כה: "אני הקשבתי לך! אני הקשבתי לך!", ובכך רומז שהוא התאפק זמן רב עד שיוכל לדבר. בעל זכות הדיבור הנכספת מדבר על הראיון שנתן השר שטייניץבידיעות אחרונות, שגרם לו להבין סופית ש"הם לא סופרים אותנו". מעניין, כשקראתי את הראיון כמה שעות קודם לכן, תהיתי לעצמי איך ייתכן שלשר האוצר שלנו אין כסף ליועץ תקשורת שיגיד לו מה לא להגיד. ולא מדובר רק בקריירה של ד"ר שטייניץ, אלא בפסימיות של עם שלם, שמרגיש ש"לא סופרים אותו".

הצעירים שוב לוחצים על הדובר הנוכחי לתת רעיון קונקרטי, אך הוא עסוק בנאום שלו שכנראה הוכן מראש. החולצה הכחולה מזמין את כולם להמשיך להתעדכן בדרישות המחאה ולהמשיך לקחת חלק. צעיר נוסף מספר על אתר אינטרנט שמרכז יוזמות ויזמים בנושאים חברתיים. כולם צוהלים ומרוצים. ברוח העשייה, מציע אחד המשתתפים המבוגרים רעיון פלילי חדש: "נארגן אלף אנשים שיכנסו לסופר וכל אחד ייקח מוצר אחד בלי לשלם. המשטרה תקרוס כי היא לא תוכל לעצור את כולם!" הוא מחייך בעיניים של מנהיג. הקבוצה מתנגדת, ומעדיפה שהמשטרה לא תקרוס. כך מתגלה סגולה נפלאה של השיח המשותף. למרות שנראה כי המעגלים משמשים בעיקר כבמה לאנשים הרוצים לפרוק כעסים ולמצוא אוזן קשבת, או לפחות אנשים שנראים כמקשיבים, ישנה גם מעלה פרקטית יותר שמתגלה במעגלים: עולים הרבה רעיונות, והגרועים שבניהם נפסלים על ידי הרוב. סוג של מערכת סינון שמוקיעה רעיונות קיצוניים שהרוב לא מעוניין בהם. מודל שמזכיר דמוקרטיה. מודל שכזה, אגב, מתקיים גם בין העורכים באתר "ויקיפדיה", שמגדיר מצדודמוקרטיה כ"שיטת ממשל שבה יש לאזרחים יכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם… באמצעות הבעת דעות בפומבי…". במובן הזה, אירועים מסוג מעגלי הדיון הם מהפיכה של ממש, שכן כל אזרח שחפץ בכך יכול היה לבוא ולהשמיע את דעתו בפארק הפומבי ביותר בעיר. האם השמעת הדעה תשפיע על המדיניות הציבורית במדינה? ימים יגידו. האווירה מעט מתוחה, וישנה תחושה של קפיצים מכווצים שמחכים למקל הדיבור כדי להשתחרר בעוצמה. פתאום נשמע קול חליל, וראשי כולם מוסטים לכיוון המעגל המוסיקלי. לאחר סיום הניגון, כפיים נמחאות ואנשים מתחילים לקום. כל הזירה משתחררת מהכבדות שהותירה תרבות הדיון המנומסת. קול החליל כמו בא להביא מסר לכולם: 'חברים, תירגעו. הכל בסדר, או לפחות מתחיל להיות'.

 במעגל נוסף, בורגני למראה, אישה בשנות ה-60 לחייה זועמת על המשכורות של עובדי הנמל. מה שפעם נאמר בארוחות ערב מנומנמות, נאמר כעת בטונים מלאי רגש ומול קהל גדול יותר. רוב המשתתפים שהגיעו היום לפארק ההוא בחיפה מסכימים על רוב הדברים. כולם רוצים פחות או יותר את אותם הדברים. השאלה שנשאלת, היא איך להביא לפארק את אלו שרוצים דברים אחרים.

 

מליאת חרום של אנשי מאהל חיפה. מורידים הילוך, ולומדים לדבר

23:00 בלילה, יממה לאחר מעגלי הדיון. זמרת תל-אביבית חמושה בגיטרה אקוסטית שואלת במיקרופון שניצב אל מול 15 פרצופים עייפים, אם מישהו מתנגד לחופש הביטוי. הפרצופים העייפים מונחים על גופות עייפות ששוכבות בבטלה על ספות המאהל. דממה בקהל, השאלה כנראה לא הובנה. בחיפה לא מדברים סרקסטית, ובטח שלא בשעות האלו. מישהו לבסוף צועק "תשירי". הזמרת הצעירה פוצחת בשירה: "לקנות קונדומים…" וכן הלאה. אתהמוחים הפעילים יותר מצאתי יושבים במעגל מאחורי הסינמטק בעיצומה של המליאה. אמצע הלילה, במונחים חיפאיים, והם רק התחילו (כלומר לפני שלוש שעות). אחד הצעירים המובילים במאהל, בני, מחזיק במקל ומספר על פגישה שהייתה לו בעירייה בבוקר בנושא מחוסרי הדיור. אנשי המאהל החליטו לקיים שגרה של מחאה, ולשים בצד לרגע את ההפגנות ההמוניות, ולטפל בנושאי רווחה בוערים ופרטניים. כרגע הנושא שעל הפרק הוא שלושה עשר מחוסרי דיור בחיפה שצריך למצוא להם קורת גג. מבוגר מזוקן בשם ראובן שואל את הצעיר שאלה. מיד הוא נתקל במטח האשמות מצד צעיר נוסף, מוסיקאי ודמות אוונגרד מקומית, שמתעקש כי "לא מדברים בלי המקל!". ראובן שותק והצעיר ממשיך. משתתפת נוספת שואלת שאלה וגם היא מותקפת משום שאין בידה את המקל. מתפתח וויכוח בו חלק טוענים שזהו דיון פתוח ולא צריך להגזים בקדושת המקל. האווירה מתחממת ונוצר דיון על איך ליצור דיון. לבסוף חוזרים לשיטת המקל, וראובן מקבל את זכות הדיבור. הוא מציין בפני כולם בטון מוכיח: "רק שתדעו, שמי שהגיע לכאן היום מטעם העירייה לעזור למחוסרי הדיור (בבוקר), הגיע במרצדס C300". התפתח דיון קצר על שנת הייצור של הרכב, והאם זהו באמת הרכב שלו. מוצרי צריכה שמזוהים עם מעמד הביניים ומעלה הפכו מוקצים מחמת מיאוס, ומסמלים את כל מה שרע בשיטת השלטון שלנו. אנשים שאני מזהה במליאה השילו מעליהם עם הזמן שכבות של סממנים בורגניים. הבגדים נהיו עירוניים פחות, מוקפדים פחות ובולטים פחות.

כמו קול החליל ששבר את המתח ערב לפני כן, עברה לפתע בין המשתתפים שקית עם קרטיבים בטעם לימון. הכל הופך רגוע יותר עם קרטיב ביד. המשתתפים מאותתים להסכמה עם הנפת יד פנויה מקרטיב. הם כבר כל-כך מורגלים בתנועות היד האלו, שהפכו לשפה הרשמית של המאהלים, שהיד מונפת מבלי תשומת לב מיוחדת תוך כדי אכילה. השפה החדשה הזו של נפנוף הידיים, פשוטה כל כך, מסכמת את מה שנהגנו להכביר בו במילים. כנראה, כל מה שצריך להגיד בדיון ציבורי בתגובה לדברי האחר, כדי לנהל דיון יעיל, הוא "מסכים", "לא מסכים" ו"תגיע לנקודה". לפעמים, כדאי להגיד פחות כדי לומר יותר.

את זכות הדיבור מקבלת אורלי, צעירה מקומית שהייתה כאן מתחילת המחאה. היא אומרת ש"צריך לפתוח למחוסרי הדיור שערי שמיים". וגם ש"המאהל זה הלב שלנו". לדבריה מתפרץ משה (בעל זקן לבן ארוך, סנדלים תנ"כיות ומשקפיים עבות מסגרת). הוא דורש דברים קונקרטיים, והקבוצה נוזפת בו על ההפרעה. ראובן מתפרץ מיד אחריו ושואל את מנחה הדיון מי מדבר אחרי אורלי. נראה כי המבוגרים במעגל מתקשים להקשיב בסבלנות לסיסמאות הצעירים. ובכלל, מתקשים להקשיב.
עוד דמות חיפאית מוכרת שמסתובב מחוץ למעגל מתפרץ וזועק "עזבו אותי מהסדר הזה, חאלס כבר. בוא נדבר דיון לעניין!". הוא לא רגוע והקבוצה כגוף אחד, השומרת בקנאות על תרבות הדיון, מרגיעה אותו.
מעולם לא היה קל לשנות הרגלים. והחברה בישראל רגילה לצעוק. אז אולי אלו רק חבלי לידתה של תרבות דיון חדשה. אולי עם הזמן אותה תרבות שמתפתחת כרגע אצל באי המאהל, עם הזמן תהפוך למלאכותית פחות ותתפשט גם לשאר חלקי החברה.

בני שוב מדבר וראובן שוב מתפרץ לדבריו. מהומה שוב נוצרת, ובני מתכנס בעצמו גם כאשר שורר שוב שקט. הוא חושב רגע ומסכם בכבדות: "מילים כמו חול, ואין מה לאכול". מאחורי הקלעים, אחר כך, בני נוזף בראובן ואומר לו שהוא נפגע ממנו ושלא יעבוד איתו יותר. שניהם, עברו הרבה חוויות מאוד רגשיות במהלך החודש האחרון יחד. ראובן מחבק את בני, והם ממשיכים להתווכח בנועם. אולי ככה נראית דמוקרטיה.

 חודש וחצי לאחר אותם ימים, והחזית החיפאית עדיין במרץ. כל אותם פעילים, עדיין פעילים, רק כבר לא באוהלים. פסטיבל הסרטים השנתי שמתקיים כל שנה בחג סוכות, תפס את מקום האוהלים, ורוב הפעילות והתקשורת בין הפעילים עברה לרשת. מוצאי שבת אחד, ארגנה החזית החיפאית אירוע של מסיבת רחוב והקרנת סרטי מחאה. זה נגמר ב-3 עצורים מבין אנשי החזית, וריסוס של גז מדמיע מצד השוטרים. שוב לא שקט.