מאת: בן בורנשטיין
חקור פועליו, רק אליו אל תשלח ידך
לא תדרוש בסוף ובראש, במופלא ובמכוסה"
(רבי יהודה הלוי, מתוך הפיוט "יה שמך ארוממך". קיימים כמה נוסחים שונים לפיוט, אך המסר זהה בכולם)
(רבי יהודה הלוי)
ריה"ל מבטא בפיוטו, שנכתב בספרד בימי הביניים, עמדה יהודית מסורתית שלפיה יש תחומים שהאדם נדרש לא לחקור. במעשה בראשית ובאחרית הימים, לפי הפיוט, אין לדרוש ולחקור, כי נפלאים הדברים מהשכל האנושי, ואין טעם לשאול שאלות שאי אפשר למצוא להן מענה. הוגים יהודים הרחיבו רעיון זה ופירטו תחומים אסורים ללימוד.
רבי נחמן מברסלב מחלק את הקושיות המאתגרות את האמונה לשניים. כאלה שאפשר למצוא תשובות עליהן, וכאלה שאי אפשר ליישבן. הקושיות מהסוג הראשון, אומר רבי נחמן, מגיעות מ"חוכמות חיצוניות", ואמנם קשה לאדם לפעמים למצוא להן תשובות, אך אם יתאמץ ודאי ימצא. "אבל", אומר רבי נחמן, "יש עוד מין אפיקורסית, והם החכמות שאינן חכמות, אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות"[1]. אותן קושיות לכאורה, אומר רבי נחמן, מגיעות מ"החלל הפנוי", מושג קבלי המתאר מרחב שבו אין אלוקות. על קושיות הבאות מהחלל הפנוי אי אפשר למצוא תשובה, מכיוון שאין בשורש הקושיה שום אלוקות. כלומר, שום אמת. מאחר שאי אפשר למצוא תשובות לאותן השאלות, רבי נחמן ממליץ: "לברוח ולהימלט משם, לבלי לעיין ולהביט בדבריהם כלל, כי חס ושלום בוודאי ישקע שם". כלומר, עדיף למאמין כלל לא להיכנס לאותם העניינים המאתגרים את השקפת עולמו, הבאים מהחלל הפנוי, כי לא ימצא לו הפתרון שידרוש.
אפשר להבין כי גם דבריו של רבי נחמן מבטאים את הגישה המסורתית הגורסת כי יש דברים שאין לחקור ואין לעיין בהם כלל. כמו כן גם מהקצה השני של הזירה היהודית, תנועת ההתנגדות לחסידות, עלו קולות המשקפים גישה דומה בנוגע לחקירות לא רצויות. על הגאון מווילנה, שהיה מראשי המתנגדים לחסידות ושכתביו נלמדים היום בבתי המדרש של הזרם הליטאי (ועל כן חשיבותם), מסופר שהיה בעל ידע רב במדעים המדויקים של אותם ימים, והוא אף תמך בחקר אותן חוכמות. עם זאת, הוא דחה מכול וכול עיסוק בפילוסופיות שמקורן אינו ביהדות, או בשם אחר – עיסוק במדעי הרוח. כמו אחרים, גם הגאון מווילנה אינו מוריש לתלמידיו רק צורת חשיבה שתסייע להם להתמודד עם שאלות של אמונה, אלא מורה בנחישות להתרחק מכל דיון פילוסופי זר: "בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיא אלהית, לימודית וטבעיות. יזכו לעתיד לבא לאור ד'"[2]. כלומר, ההמלצה היא כלל לא להיכנס לאותה התמודדות מסוכנת, ולמנוע את איבוד הדרך על ידי מיני חוכמות ופילוסופיות.
גם תורת הקבלה נשמרה במשך מאות שנים כסוד שרק יחידי סגולה אמורים ללמוד. כלומר, מהאדם הפשוט היה מצופה ללמוד תורה וספרות חז"ל, אך לא להעמיק בלימוד הקבלה, שנחשבה כמכילה סודות על אודות הקיום, שלא כל אדם מסוגל להבין. רק תלמידי חכמים שעמלו בתורה כל ימיהם מסוגלים להבין אותם, ולאחר שמלאו להם ארבעים שנים הורשו לגעת בחומרים קבליים. עד היום, רבנים מזרמים שונים אינם ממליצים לתלמידיהם לעסוק בתחום הקבלה.
משתמע מכל אלה כי המסורת היהודית מכילה בתוכה רעיון שלפיו יש תחומים שמחוץ לתחום. נושאים שבהם אין לדון, ואין לחקור אותם כלל. במחשבה אינטואיטיבית, יש להודות, נדמה כי רעיון זה אינו חף מהיגיון. לעתים גם אמונה ברורה בערך עליון מצליחה להתערער בעקבות התפלפלות פילוסופית חריפה. דיון כזה יכול להביא את האדם לידי תסכול, בעקבות הסתירה בין אמונה בערך ובין הפסד בזירה השכלית. דוגמה כזאת יכולה להיות אמונה בערך החיים, המצליחה להתערער על ידי אידאולוגיה אלימה, המשתמשת ברטוריקה שכלית ובטיעונים שקשה להתמודד איתם. קולות אחרים מתוך היהדות, אם כן, ממליצים פשוט להימנע מאותם דיונים וחקירות באותם אזורים רגישים וחשובים.
עם זאת, יש לציין שמבחינה חברתית, לרעיון כזה יש סגולה כמנגנון שימור עצמי של מסורת. האיסור על החקירה מעודד הישנות המסורת ומונע ביקורת עליה. כך, כאשר מעמדה של המסורת מתערער על ידי ביקורת שכלתנית, אפשר לשלוף את ההנחיה – יש דברים שלא דנים בהם. מבחינה אידאולוגית יש סתירה בין רעיון זה ובין רעיון הקדמה המודרנית. המדע המשוחרר מהדת, כלומר המדע שלאחר ההתנתקות מהכנסייה, כתוצר של המודרנה, תומך במחקר רחב ככל האפשר, בכל תחום העולה על הדעת. כיום מושקעים מאות מיליוני דולרים בפרויקטים מדעיים שמטרתם להתחקות אחר רגע היווצרות היקום, רגע הבריאה. במוסדות אקדמיים בכל רחבי העולם, פקולטות למדעי הרוח והחברה פועלות במרץ כדי לשאול את השאלות הקשות ביותר, ומנסות להתמודד איתן. לרגע לא יעלה על דעת איש מהעולם האקדמי לאסור קיום של מחקר בגין היותו "תחום אסור למחקר".
במדינת ישראל, שמתקיימת בתוך הכפילות של היותה מדינת לאום מודרנית שבה המסורת היהודית תופסת חלק נרחב מהמרחב הציבורי, נדמה כי קיימים במקביל שני סוגי השיח. באחד קיימים תחומים שהם מחוץ לשיח, ובשני אין דבר שעליו לא ראוי לדבר. האחד קובע גבולות ברורים לשיח, והשני ממשמע הכול בתוך גבולות אין-סופיים (כמעט) של השיח. כדי להבין את החשיבות של רעיונות מהמסורת היהודית ואת השפעתם על השיח בישראל, יש לזכור כי אלה המגדירים עצמם "חילונים" (על אף הבעייתיות בהגדרות אלו) מהווים פחות ממחצית האוכלוסייה היהודית בישראל[3]. חסידים וליטאים, חרדים ואנשי הציונות הדתית, כולם צאצאי ההגות היהודית המכילה את עקרון הטאבו. גם על קבוצת ה"מסורתיים", אף שגבולותיה ומקורות ההשפעה שלה מאתגרים את המחקר, אפשר לומר בזהירות כי היא שואבת את הנחות היסוד הנורמטיביות שלה מתוך מסורת יהודית. כלומר, בקוד התרבותי העמוק שעליו נשען חלק גדול מאוכלוסיית ישראל, מוצפן רעיון "התחומים האסורים לדיון ולמחקר".
הבנה זו יכולה לסייע בהארת המפגש הבין-מגזרי בישראל באור חדש. המפגש של היהודי המסורתי[4] עם זה שזנח את הרעיונות המסורתיים יכול ליצור התנגשות בין שני סוגי השיח. כאשר במפגש מסוג זה עולות קושיות שהן "מחוץ לתחום", היהודי המסורתי ישאף להימנע מדיון מהטעמים המסורתיים שהוצגו, ואילו בעיני האחר תיראה התנהגות זו כחוסר נאורות. כך גם אפשר להבין עוד גורם לרתיעה של גורמים חרדיים לחשוף את הציבור החרדי לאותן "חוכמות חיצוניות", בעקבות השתלבות בעולם המודרני. הציבור החרדי הוא שמשמר לרוב את המסורת היהודית על רעיונותיה, ברמה הגבוהה ביותר. ייתכן כי עצם הקיום של רעיון הטאבו בשיח המסורתי מצמיח "תופעות לוואי" כגון הימנעות טוטלית מלימודים כלליים שמקורם אינו ביהדות. כלומר, ברגע שקיים שיח שמגביל את עצמו, נוצרת לגיטימציה לדחיית תחום לימוד מסיבות דתיות, וכך נוצרת רתיעה מכל דבר שאינו "לפי הספר". בפועל כיום, רתיעה זו באה לידי ביטוי בהתנגדות לגיוס תלמידי ישיבות וללימודי ליבה. הגיוס מביא את הנוער החרדי למפגש עם חברה שיונקת את ערכיה ואת תרבותה מעולם מערבי ולא יהודי בעיקרו. לימודי הליבה מפגישים את הנער החרדי עם מיני תחומי ידע שמקורם זר, ומקורות זרים משמעם שיח המאפשר דיון וחקירה בלתי מוגבלים. כך או כך, מפגש עם הלא מסורתי מאלץ את החרדי להתמודד מול הסתירה של שני סוגי השיח.
מובן שלרתיעה החרדית מהמפגש עם העולם החילוני יש עוד גורמים מלבד עיסוק בנושאים שמחוץ לתחום. מובן גם שהתפיסות וההתנהגויות של "חברת הלומדים"[5] מתווכות על ידי סוכנים אחרים מלבד מקורות טקסטואליים ורעיוניים ממאות קודמות. אין ברעיון הטאבו שהצגתי אלא להעשיר במקצת את ניתוח התופעה התרבותית. ותרבות מעולם לא הייתה עניין פשוט לניתוח.
קל יותר לציבור הלא מסורתי לפטור את הבדלנות החרדית כ"התנהגות חשוכה". אולם, לנוכח דברים אלו יש להבין כי מקורה של הבדלנות נטוע עמוק במסורת יהודית ארוכת שנים, הנתמכת במידה רבה על ידי הוגים מכל קשת ההגות היהודית לדורותיה. בחברה היהודית, שבמשך שנים הייתה חברה לומדת, להגות ולרעיונות מסורתיים יש משקל רב ביצירה של נורמות ושל מסגרות שיח עכשוויים. רעיונות כאלה לא קל לעקור מהשורש, ולא בטוח כי למישהו יש הזכות לעשות כן. עכשיו נותר רק להחליט כיצד מתקיימים עם סתירה כזאת.
"גרסה מוקדמת של מאמר זה פורסמה באתר News1 ב23.10.2012".
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-77559-00.html
[1] ליקוטי מוהר"ן, קמא, סד.
[2] אבן שלמה, יא, סי'ד
[3] הלמ"ס, הסקר החברתי, 2009
[4] כאן, המונח "מסורתי" אינו מתייחס לקבוצה הקרויה "מסורתיים", אלא למובן המקורי של הביטוי – כלל שומרי המסורת היהודית.
[5] מנחם פרידמן, 1991. החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים. מכון ירושלים לחקר ישראל.