מאת: מיכל אנדלמן

"באיזו עבודה תרוויחי מיליון שקל בשנה? אולי בזנות". ציטוט זה, הלקוח מתוך שיחה אקראית בין שני סטודנטים על ספסל האוטובוס, שב וממחיש את יחסנו האמביוולנטי לתופעת הזנות^[1]. מצד אחד גועל ורתיעה, ומצד שני משיכה, סקרנות ואולי אפילו "זוהר" מסוים, כאשר בתווך מפרידה ביניהם שכבה עבה של אדישות. אור וצל המהבהבים לסירוגין. בהכללה זו אין אני מתייחסת למי שעוסק בנושא מדי יום ביומו וגיבש לעצמו דעה מוצקה עליו (הזונות עצמן, ה"לקוחות" והמעגל המטפל), אלא לאנשים, כמוני, שמרבית הידע שלהם בנושא מגיע מהמדיות השונות. עם זאת, כאשר התחלתי להתעמק בנושא, מהר מאוד גיליתי כי עשן הסקרנות ממסך עולם שקשה מאוד למצוא בו דבר מלבד אופל. עולם בו הכול "מותר". מותר לקנות בני-אדם. מותר לנצל, לשדוד, להחפיץ, להשפיל, להתעלל. בשל מיקומה בשולי החברה, זוהי אוכלוסייה דוממת. שקופה. אפופת שתיקה. מעגל השתיקה מהווה את אוויר הנשימה עבור המשכיותה. גם כאשר היא עולה לכותרות מעת לעת, מהר מאוד היא צוללת חזרה לתהום האופיינית לה, תהום הנשייה.    

המפגש הראשון שלי עם זנות היה בדיוק לפי הסטריאוטיפ. כנערה צעירה, נתקלתי בהן (או בהם, הכתיבה בלשון נקבה היא מטעמי סטטיסטיקה בלבד)  במקרה בחוף תל-ברוך, בשעת הדמדומים, בעודן עומדות בצד הכביש, חשופות לבוש, עמומות מבע, שפת גופן מזמינה. ואני, לא הרהבתי עוז אף להישיר מבט. התביישתי. בעצמי, בחברה, במסר שהן העבירו. הן נדמו לי כצללים מבין האפילה, שעוררו בי פחד, רתיעה, ורצון עז להוציא אותן משם. כלפי המכוניות שעצרו חשתי תיעוב עמוק. כיום, אני תוהה האם גם אני לא השטחתי את הדמות שלהן לצללית בלבד. זונה. שונה. האם גם אני ביצעתי החפצה שלהן במובן מסוים? לקח לי זמן להבין שהזנות נמצאת בכל מקום. היא לא ממודרת למקומות כמו חוף תל-ברוך, למרות ששם היא מתגלה באופן מופגן. ה"לקוחות" הם חלק אינטגרלי מהחברה, ניסיון לשרטט פרופיל אופייני של אחד יעלה בתוהו. יש דירות "אירוח" בכל עיר, לפי הביקוש, היא מסורסרת על-גבי האינטרנט באין מפריע.

התחלתי להתעניין בנושא יותר לאחרונה, עם עליית התופעה לכותרות התקשורת בשל קידום "חוק הפללת הלקוח" בכנסת, או בכינויו המוכר יותר "חוק הזנות" (פברואר 2012). חוק זה, שטרם אושר סופית, קורא להטלת עונש לא רק על הסרסור כפי שהיה נהוג עד היום, אלא דווקא על ה"לקוח" (תוך תפיסה של הזונה כקורבן), וכולל עד חצי שנת מאסר. מסיבה עלומה הנושא ננעץ כקרס בקרבי, וכדג מפרפר במים הנמשך אל עבר החכה תרתי אחר נתונים, מאמרים וטורי דעה אודותיו במטרה לגבש דעה משלי. התחלתי בדרך הקלה ביותר בימינו: האינטרנט. הקלדתי מספר מילים רלוונטיות במנוע החיפוש וחיכיתי לתוצאות. במחשבה לאחור, אין ספק שלא הייתי מוכנה למידע שקיבלתי. רק מתי מעט הסיפורים שליקטתי, גרמו לי להרגיש שאני מתפלשת בשיא הזוהמה האנושית. הניצול הגרוע ביותר, ההחפצה הנתעבת ביותר, הסיפורים האומללים ביותר. קרסתי.

החלטתי בכל זאת להמשיך. משהו בנושא הזה לא נתן לי מנוח, הציף אותי באופן כמעט מזוכיסטי. ניסיתי להרחיב את מעגל הידע שלי מעבר לדפי המידע באינטרנט, ולהגיע לאנשים בשר ודם שאוכל לשוחח עמם. עם זאת, התקשיתי למצוא

אינפורמנט מתוך המעגל המטפל, ואילו לזונה לא אזרתי אומץ להגיע. חששתי מדחייה, ובעיקר פחדתי מההשתקפות שלי עצמי בעיניה של הזונה. איך אעמוד מולה, כסטודנטית במדעי החברה באוניברסיטה העברית שמתעניינת ב"תופעה הזנות", מבלי לרצות לקבור את עצמי במקום? מבלי להרגיש "בעלת-כוח" במובן הכי מרקסיסטי של העניין? וכך התחוללה בקרבי מהפכה, סערה משלי בזעיר אנפין. מצד אחד, רציתי להשיג אינפורמציה מלאה יותר ולהעלות את הנושא אל המודעות הכללית, ומצד שני, לא הצלחתי להמשיך להעמיק בו. הבירור נגדע באבו. הציפו אותי שאלות המאפיינות כמעט כל מחקר (ובעיקר חברתי): למה אין ביכולתי להיות חוקרת אובייקטיבית? איך הרגשות שלנו משפיעים על מחקר? האם זה טוב או רע?

הדבר המרכזי שגיליתי בתהליך שתואר לעיל, ובעצם הנקודה המעניינת ביותר מבחינה סוציולוגית, הוא הכמות העצומה של המיתוסים הרווחים בחברתנו ובעצם מאפשרים לתופעה להתקיים. מיתוסים אלה, שבראייתי הינם תוצר ישיר של הבנייה חברתית, מהווים מערכת הצדקות ורציונליזציה עבור שימורה של התפיסה החברתית המקובלת. "זנות זה המקצוע העתיק בעולם", "תמיד הייתה, תמיד תהיה", "יש זונות בכל העולם", "זנות זה מבחירה", "הלקוח מפרנס את הזונה", "יש זונות צמרת שמרוויחות המון כסף", "מיסוד זה הפתרון", "אם לא יהיו זונות, יהיו יותר מקרי אונס" והרשימה עוד ארוכה.

מסתבר, שכשבוחנים זאת לעומק, פעמים רבות האחיזה בין אמונות אלו לבין המציאות קלושה. ואין זה המקום להפריך אותן, כי אם להעלות שאלות, תוך עימותן עם נתוני הרקע הבאים. ראשית, נבחן את האמירה כי "זנות זה מבחירה". ישנן הערכות שונות לגיל הממוצע למעורבות ראשונה בזנות, הפסימיים ידברו על גיל 11-12, האופטימיים על גיל 14. לפי המטה לסחר בנשים, גיל התמותה הממוצע למעורבים בזנות משוער כפחות מ-40. זונה מקבלת ביום בממוצע כ-10 לקוחות. לפחות 90% מהנשים במעגל הזנות נשלטות ע"י סרסורים, כאשר כ-80% מהן חוות תקיפות ואונסים אלימים, הן מצד הסרסורים והן מצד הלקוחות. כ-80% עברו התעללות מינית בילדותן. האם באמת מדובר בבחירה ולא בנסיבות חיים מאוד ספציפיות? האם זהו "מקצוע לגיטימי"? מי עומד מאחורי המחשבה שהזנות "לגיטימית"? לגבי האמירה כי "מיסוד הינו הפתרון", העובדות הבאות מערערות במידת מה חשיבה זו. במקומות השונים בעולם בהם זנות מוסדה, קמה תעשיית זנות מחתרתית בהיקף גדול בהרבה מזו הממוסדת, הכוללת קטינות, מהגרות ועוד נשים משולי החברה, שתנאיהן מחפירים ולא מפוקחים. כך, למשל, בהולנד, ארגון זכויות אדם העריך, כי מדי שנה כ-3500 נשים מוברחות למדינה, שם נכפה עליהן עיסוק בזנות, תוך ספיגת התעללויות וכליאה. וכאן כבר עולות שאלות חברתיות וחוקתיות: כדאי למסד? מה המחיר של מיסוד? של חברה המצהירה על רכישת גוף בכסף כדבר "נורמטיבי"?

גם האמירה כי "זנות היא המקצוע העתיק בעולם" צופנת בחובה משמעויות חברתיות רבות. ראשית, היא מעניקה לזנות לגיטימציה, שכן זהו "מקצוע", ועוד "עתיק". אך מעבר לכך, בעיניי, דווקא משפט זה הוא גורם המפתח להבנת התופעה

מבחינה חברתית. זוהי תופעה "עתיקה", מהימים בהם האנושות התבססה על עבדות, תקופה בה נחשב מותר ולגיטימי לרכוש בכסף את חירותו וגופו של האחר על מנת שיעמוד לצרכיך. מרקס, כבר במאה ה-19, קישר את הבעלות על רכוש לבעלות על בני-אדם, ואכן כך היה מתקופותיה הקדומות של האנושות. כסף תורגם לשליטה בחיי אדם. למי שהיה רכוש היו גם בני-אדם עבדים משלו. עוד נורמה חברתית מיני רבות. כאשר נבחן חוקים חברתיים עכשוויים יותר נגלה התפתחויות מעניינות. כיום, אסור לסחור באיברים, גם (או במיוחד) אם האדם התורם במצוקה כלכלית. על אימוץ, תרומת ביציות ופונדקאות ישנן הגבלות חוקיות וחברתיות רבות, כשהמאפיין העיקרי שלהן הינו האיסור לנצל את קשייו הכלכליים של האדם התורם. כנראה שבמהלך הדרך החלטנו שזה לא אתי. ואני שואלת, מה ההבדל הגדול בין סחר באיברים לסחר באיברי מין? בין סחר בילדים לאימוץ לבין סחר באנשים למטרת מין? האם זו לא רק שאלה של טכנולוגיה? בראייתי, מכיוון שהטכנולוגיות לכל ההליכים שפירטתי לעיל פותחו רק לאחרונה, כחברה ניסחנו עבורן חוקים נאורים. אולם לגבי תופעת הזנות שכבר קיימת משכבר הימים, "מה שהיה הוא שיהיה". השינוי קשה מדי.

עם זאת, ניתן גם לראות התאמות של הזנות לימינו אנו. כיום, הזנות לובשת פנים חדשות. טכנולוגיות. מודרניות. האינטרנט מסייע לכל אדם להגיע לכל מקום שיחפוץ בו. אתרי סרסרות וצ'אטים שכותרתם "צריכה כסף" קמים חדשות לבקרים. פרסומות ל"מסאז'ים ארוטיים" ממלאות את השמשה של רכבנו. אפילו באייפון יש אפליקציה המתארת את דירת ה"אירוח" הקרובה למקום הימצאך. עוד נדבך מ"תרבות הצריכה". כך, התופעה הפכה חמקמקה יותר, מתוחכמת יותר, כשמדובר בסכומים אדירים של כסף שמשמנים את התעשייה. העכביש השמן, בדמות הסרסור, מחכה על דפנותיהן של קורי הרשת, והוא זה שבסוף יגרוף את כל הקופה. וכשמדובר על תעשייה המגלגלת כ-2.4 מיליארד ₪ בשנה, הקופה גדולה למדי. 

מאמר זה לא בא לענות על השאלות הרבות שמעורר נושא טעון זה, אלא לשוב ולהציף אותן. כולי תקווה ש"חוק הזנות" יעורר מספיק הדים בשביל שניאלץ לקבל על עצמנו החלטות, גם אם יהיו אלה החלטות קשות. שנתחיל להבין את כוחם של המיתוסים הפושים בקרבנו ומבטיחים את המשך התופעה. הסבת המבט העקבית של החברה מהזנות והמבט המשטיח שלה, מבחוץ, מותירה את הזונות "שם" ואותנו "פה", כאשר כל מה שבאמת מפריד בינינו הינו מחיצת המיתוסים שנבנו עבורנו. רק מרגע שזו תישבר, אולי תחלחל ההבנה שזנות היא אמנם עתיקה, אבל ממש לא מקצוע.