מאת: נגה כספי ורואי חסון

בימים אלה מוצגת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים התערוכה "לכל הרוחות והשדים" העוסקת בכישוף, קמעות ולחשים בעולם היהודי החל מתקופת בית ראשון.

בביקור בתערוכה נדהמנו מעושר הממצאים החומריים המציגים נכוחה את חלקם הדרמטי של המאגיה, הכישוף והלחשים ביהדות – לאורך כל הדורות, ובמקומות מגוונים בעולם. רבים נוטים להדגיש את ההיבט הרציונאלי של היהדות, המרחיק את האל מביטויים גשמיים. עמדה זו עשויה להיות מאותגרת נוכח שפע האבנים, החמסות, הקמעות, פריטי הלבוש ושלל המוצגים האחרים בתערוכה. אלו מציגים יהדות של חכמת-נסתר, של ניסיון להתגונן מפני שדים ורוחות רעות, ואף של ניסיון לרקוח שיקויי פלא ולפעול בתחום האפל של המאגיה השחורה.

סיור בתערוכה מגלה עד כמה השפיעו הכישוף והמאגיה ביהדות על כלל תחומי החיים ועל השלבים השונים בחיי האדם. לנגד עינינו מצטיירת תמונה הוליסטית של השפעה זו כפי שהיא מגולמת בששת חלקי התערוכה העוסקים בנושאים שונים: 'עין הרע', הגנת הבית, הגנת האם והילד, הגנה אישית, אות ומילה, מאגיה שחורה.

בחלקים השונים ניתן למצוא קמעות שונים נגד עין הרע, כמו גם פסלים המוצבים בחזיתות הבתים לשם הגנה עליהם. כמו-כן, בתקופה שבה רק כמחצית מהילדים שרדו את השלב הראשון של חייהם, אפשר למצוא הגנות שונות: כאלה המופנות נגד השדה לילית אשר נחשבה מסוכנת לילד ולאם, או טוניקה שהתגלתה על-ידי יגאל ידין המכילה כיסים למילוי זרעים ומלח המשמשים כסגולה המגינה על הוולד.  ממצא מעניין נוסף הוא אריג מאגי גדול מאיראן המכיל את שמות עשרת בני המן: ככל הנראה, בהיותם סמל לרוע מוחלט, הם נועדו לספוג אליהם כל מעשה או מחשבה רעה שכוונו אל בעל האריג.  מן הממצאים אפשר גם ללמוד על החשיבות הגדולה שייחסו לאות ולמילה הכתובה ולכוחותיה המאגיים (לרוב, בפירושים קבליים), כפי שמעידים תליונים עם האות ה', לחשים על גבי חרוטים ורצפים אלפבתיים (אבצדריום) שנכתבו על פיסות אבן או חרס.

ללא ספק, החלק המעניין והפיקנטי ביותר בתערוכה הוא זה המוקדש למאגיה השחורה. כישוף מעין זה אסור במפורש במקרא ובהלכה, למשל באיסור: "מכשפה לא תחייה" (שמות כ"ב, י"ז). מאגיה שחורה היא אומנות של שליטה בכוחות וישויות על טבעיות, וזאת על מנת להביא לרווח אישי של מבצע הכישוף על חשבון אחר, או על מנת לפגוע באופן ישיר באדם אחר או ברכושו. הפחד מהמאגיה השחורה הוא, למעשה, שהביא להתפתחות המאגיה המגוננת. למרות האיסור ההלכתי, בחלק אפלולי זה של התערוכה ניתן למצוא ממצאים, חפצים ולחשים שונים שנועדו "להוציא אדם מדעתו", בובות וודו ארוטיות ואפילו תיאור מעניין כיצד להשפיע על מי שחושקים בו להתאהב בעושה הכישוף:

"לאהבה, כתוב על ביצה ותניחה על האש ותאמר: 'כשם שאני מדליק זאת הביצה, כך יידלק לב פלוני בן פלוני.. שלא יהיה לה נחת רוח ולא לשום אדם להביט עד שתבוא אהבה...".

יש מי שראו בחומרה רבה את הפעילות המאגית. אחד הקיצוניים שבהם היה אולי הרמב"ם: "ודברים האלו כולן [הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב – המחברים], דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן [...] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת." (משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק י"א, הלכות י"ז-י"ח).

היהדות והדתות המונותיאיסטיות האחרות אמנם נטו, לרוב, להרחיק את האל, להפוך אותו ליחיד וגם לבלתי-מוחשי, אולם מן העדויות המוצגות בתערוכה זו עולה כי קשה להילחם בצורך של היחיד 'לאחוז' בדבר-מה, בחפץ ממשי, המסמל את הקשר עם הכוחות המגנים עליו. מסתבר שהאמונה המונותיאיסטית יכולה לדור בכפיפה אחת עם שדים וישויות, אולי בגלל הנטייה האנושית 'לגעת' בייצוג כלשהו של האמונה. במערכה זו הפסיד הרמב"ם לתנועות המיסטיות (כגון הקבלה והחסידות) ולנטייה העממית להיאחז במאגיה.

בכל אתר של התפוצה היהודית לאורך הדורות הושפעו הכישוף והלחש היהודיים מן השכנים – יהיו אלו שבטים פגאנים בצפון אפריקה, הכיבוש המוסלמי, הנצרות ועוד.  חמסות שמקורן באיסלאם, השדה 'לילית' שמקורה בתרבויות עמי מסופוטמיה, שימוש בחיות מנחש ועד סלמנדרה להגנה על הבית מפני שריפות, כולם בהשפעה פגאנית וכן בדמויות שמקורן בנצרות. אגב, השפעה זו אינה מוגבלת רק לתחום המאגיה והכישוף, כפי שיעידו מחקריו של פרופ' ישראל יובל.

רוב רובם של הממצאים המוצגים בתערוכה הם חפצים שהיו בבעלותם של אנשים שונים ואשר חשיבותם במשמעות הסמלית שיוחסה להם. משמעות זו הפיחה רוח בחומר, העניקה לו סיפור, חיים ותכלית – וזו, לרוב, הייתה להגן על בעליו וללחום בכוחות האופל.  המעמד שיש לחפצים אלה במיסטיקה היהודית הוא דוגמה מאלפת לחשיבות החקר של התרבות החומרית באנתרופולוגיה ובחקר הפולקלור, זאת על-ידי הכרת המבט האמי של המאמינים בערכו של חפץ מסוים ובסגולותיו.  במקרה זה, חקר התרבות החומרית מאפשר לנו להתנער מהתפיסה "המובנת מאליה" שהיהדות היא דת רציונלית ומתקדמת יותר. לתובנה דומה הגיע גם מקס גלקמן, שבהתייחסו לספרו שלאוונס-פריצ'רד "כישוף, נבואה וקסם בקרב האזנדה בסודן", טען כי "העובדה שאמונות אלו התקיימו עד לפני זמן לא רב באירופה ובאמריקה הנאורות, מוכיחה שהן אינן טבועות באפריקאי מעצם בריאתו, אלא הן חלק מתרבותו כשם שהיו חלק מתרבותנו. תיאורו של אוונס-פריצ'רד את הצד השכלתני של הכישוף והקסם ... מדגיש ומבליט את אופיים ההגיוני" (גלקמן, 1998: 114). ואולי גם ההפך הוא הנכון: יש גם טעם להדגיש ולהבליט את האופי הבלתי-הגיוני הקיים ביהדות – או, לפחות, בחלקה.

בכל מקרה, נראה כי האמונות העממיות ביהדות רווחות בדורנו לא פחות מאשר בדורות קודמים.  דוגמה בולטת לכך היא תורת הקבלה, שהיא אופנתית היום יותר מתמיד. אך האם הסיבות לעלייתה של הקבלה בימינו דומות לסיבות שהביאו לשגשוגה של המאגיה היהודית לאורך הדורות? לנו נדמה שמדובר במגוון סיבות רחב, שיש לבחון בצורה פרטנית בכל מקרה ומקרה: אמונות ופרקטיקות פושטות ולובשות צורות בכל תקופה, והדעת נותנת כי יש להבין אותן על-פי הגיון תפקידן בקונטקסט של זמן ותרבות. וחוץ מזה, "סנוי", "סנסנוי" ו"סמנגלף" הם שמות נהדרים למלאכים – אבל בשביל לדעת מה הם עושים ולמה תצטרכו לבקר בתערוכה.

 

מקורות:

גלקמן, מקס. 1998. "ההגיון שבמדע ובכישוף האפריקאים". בתוך: שוקד ודשן (עורכים) החוויה הבין תרבותית: מקראה באנתרופולוגיה.ירושלים: שוקן. עמ' 113-121.

 

נגה כספי היא סטודנטית בשנה הראשונה של התואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך.

רואי חסון הוא סטודנט בשנה הראשונה לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה ללימודי מזרח אסיה.