check
לא "אחסולית" ולא "אשכנזיה". "פולניה" : על מנגנוני שליטה, הכלה ומחיקה תרבותית של עדות אשכנז | פקפוק

לא "אחסולית" ולא "אשכנזיה". "פולניה" : על מנגנוני שליטה, הכלה ומחיקה תרבותית של עדות אשכנז

מאת: אלומה קפטן

עם תחילת חודש דצמבר, התקיים ברחבי ישראל זו שנתו השנייה “שבוע האוכל הפולני”- פסטיבל שהוקם על ידי ‘המכון הפולני’ (כן, יש דבר כזה) החוגג ומציג לקהל הרחב את קסם (“סקסיות”) המטבח הפולני החדש במבחר מסעדות-שף, קונדיטוריות ופאבים ברחבי הארץ (חיפה ותל אביב, עם עיטור של ירושלים – בני ברק). האירוע כמעט ולא זכה להתייחסות חברתית או ניתוח תקשורתי, פרט למקבץ מודעות פרסום בדפי אמצע של עיתונים, וחבל שכך. יחד עם הפופולאריות הגוברת של הפסטיבל לתרבות יהודית (Festiwal Kultury Zydowskiej) שמתקיים כל קיץ בעיר הפולנית קראקוב או האירוע המקביל שנערך באותה עת בתל אביב (בחסות ‘התדר’), מסמן ‘שבוע האוכל’ הייפ פולני עולה בישראל, ומה שמריח כתחילתה של התגבשות והתחדשות תרבותית של עדת יוצאי פולניה. או כפי שהעיר מגיב בדף הפייסבוק של האירוע, “סוף סוף גם לנו יש עדה” (Polish Institute Tel Aviv, 31.11.2014). הערה זו היא בעלת חשיבות מבחינת התוכן שהיא מציעה, שכן היא מרמזת על היעדרותה של תרבות עדתית – נקודה שתועלה לדיון בהמשך. אולם טרם זאת, נראה כי את הצהרת העדתיות הפולנית- אותה אבחן כמקרה מייצג של עדות אשכנז- ניתן כך נדמה, לשייך למגמה כוללת בישראל של תחייה עדתית שנושאת דגלה, הלו היא העדתיות ה”מזרחית”.

אין בכוונתי לערער על הדיון הציבורי הער לאחרונה סביב סוגיית ה”מזרחיות”, אלא, לקשור את טענותיי אל המימד התרבותי של דיון זה ולבסס בו את נקודת המוצא. חילוקי דעות חברתיים בצד, אין ספק כי הצלחתם של ‘ערס פואטיקה’ ו’קפה גילברטר’ (ובמידה רבה, ‘האליטות החדשות’ של רון כחלילי) אינה עומדת בוואקום, ושבמיצובם בהקשר תרבותי, מדובר במיצגים של גל סוחף של ניכוס-מחדש של ‘תרבות מקור' על ידי בנים ובנות של יוצאי עדות המזרח. תרבויות שהוקצו אל השוליים הישראליים במהלך השנים, זוכות כעת לביקור וגאווה מחודשת, גאווה המתריסה בלשון גלויה כנגד ההדרה החברתית לה היו קורבן. גם בירושלים, אומנים כמו נטע אלקיים, שירן קרני ואחרים, סדנאות לימוד ואירועי תרבות כדוגמת הג’עלה ב’קפה קרוסלה’, מאפשרים ליוצאי עדות ‘מזרח’ השונות לבקר בתרבויות המוצא ולהופכן לגורם אינהרנטי מחודש בזהותם התרבותית, האישית והקהילתית. אין בי דבר פרט להערכה מהולה בקנאה לפעילים בפרויקט חברתי זה. קנאה, משום שלא כך הדבר עם המקרה הפולני ועדות אשכנז. בניגוד למראית העין, ‘שבוע האוכל הפולני’ הוא אינו סממן לתחייה עדתית. הוא, כמו אירועים רבים אחרים ה”חוגגים” את תרבויות יבשת אירופה (שבועות סרטים צרפתיים או הבהלה לזהב הגרמני בישראל של השנים האחרונות), אינו אלא מבט אל החיצון למקום, השאלה של אלמנטים המייצגים תרבות זרה. או במילים פשוטות, ייבוא של “תרבות ההיפסטרים”. אתמול היו אלה פראג וברלין, היום זוהי קראקוב, ומחר תוכרז בודפסט כמקום להתחקות אחריו. זוהי אינה הישענות על שורשים תרבותיים כמשאב חברתי, זוהי אינה תחייה עדתית.

מתוך "Nightmares". חלק מהטרילוגיה הביקורתית "And Europe Will Be Stunned “של אמנית המולטימדיה יעל ברתנא, מקימת התנועה הבדויה "הרנסנס היהודי בפולין" (JRMiP)

“אי אפשר לדבר על אשכנזים בלי לדבר על השואה” – על מחיקת הזהות העדתית של יוצאי אשכנז.

 בניגוד לעדות ה’מזרח’, עדות ‘אשכנז’ עומדות אילמות ועיוורות ביחס למוצאן. יתומות ובורות, דחיית המקורות והקבלה של ה”ישראליות” הותירו אותן ללא קצוות חוט פרום לאריגה משחזרת. אשכנזים לא מתאגדים ולא מחייאים. ומה שיש – או שיתרחש בשוליי השוליים החברתיים (ראה ערך מוזיקה יידישית), ייתפס כ”זקן”, או שיוצג כ”גימיק” (ההיפסטריזציה). אז יבואו ויאמרו, בוודאי שהאשכנזים לא יתורו אחר מוצא תרבותי, שהרי ישראל היא “מדינת אשכנז” (רועי חסן, “מדינת אשכנז”, 2013). לדעתי, זוהי אמירה צרה, אליה אני מתנגדת בכל תוקף. לצורך הדיון, אבקש לבצע את ההפרדה התרבותית שבין האשכנזי ההגמוני (ששון לוי, 2008)- הארצישראלי, החילוני, בעל ותק האדמה- ובין ה”אשכנזי” העדתי. חשוב להדגיש כי תפיסת האשכנזיות אינה בהכרח קשורה ב”אשכנזיות” עדתית, אלא מייצגת פרשנות ישראלית ל“מערביות” (שם). מראשית הגדרת האשכנזיות, היו קיימים יחסי כוחות בין קבוצות אותן אנו רואים היום כמקשה אשכנזית אחת ואחידה (כזום, 1999) והכתמת זהות יהודית-תרבותית אחת על ידי אחרת, אינה מהלך חדש. כשם שה”מזרחיות” מסומנת על ידי ה”ארצישראליות”, כך סומנו קבוצות אשכנזיות כ”אחר” והפגום על ידי אותו הגמון חברתי. אדרבא, ה”ישראליות” והעבריות מייצגות מערך חברתי סגור ומשטיח, דרכו התבססה תרבות מרכזית וגטאות של תרבויות “שוליות” (גילעת, 2003). 

בשאילה של לוגיקה זו, האוריינטליזם היהודי פעל ועודנו פועל על כל קבוצות האוכלוסיה שאינן תואמות ואינן מבטלות עצמן אל מול מדד המיתוס ה”חלוצי”. רבות כבר נאמר בנושא, על דחיית הגוף ה”גלותי” ותרבותו בציונות הישראלית וסימונו כ”פגום” (גלוזמן, 2007)- רופס, אפרורי, מיושן ומגוחך. כך או כך, דיי בבחינה של האופן שבו מוצג ההגמון הישראלי במסמך”הצעה להוראה בין-תחומית” של המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך כדי לבסס עניין זה במהירות: מחויבות לאומית של ה”יהודי החדש” הוגדרה כ“חלוציות” (עמ' 16), וזו, אינה אלא תמונת תשליל של הגלותי, “לא עוד דמות האיכר האירופאי ולא עוד דמות התימני” (עמ’ 17). שנים קדימה, והפרויקט הכוחני נשאר. אמנם דמות הישראלי נטשה מכבר את המעדר, אך הנרטיב הישראלי עודנו מושרש בתפיסת החלוץ והבוז כלפי ה”אחר”. אי התאמה לקונצנזוס הארצישראלי – הקול המעושן של שלמה ארצי, האגביות של אריק איינשטיין והשלוכיות של יהודית רביץ- פירושה סטייה חברתית ודחייה תרבותית. ועם זאת, קיימים הבדלים בין “דמות האיכר האירופאי” ו”דמות התימני”, שהרי בכל זאת אנו חיים ב”מדינת אשכנז”. כלומר, שהתפיסה הרווחת היא שהקונצנזוס הוא האשכנזי, ושה”ארצישראלי” (לו כמובן מקורות בתרבויות מהמרחב האשכנזי, על כך לא אערער) וה”אשכנזי” העדתי אחד הם. במילים אחרות, ה”אשכנזי” העדתי נתפס כחלק מה”שקוף” בישראל (ששון לוי, 2008), הלא מסומן, הנורמה, חסר גבולות פנימיים של חלוקה תרבותית. 

מתוך "Wall and Tower", חלקו השני של הטרילוגיה בפרויקט של ברתנא, מציג "חלוצים" ארצישראלים בונים מאחז על אתר גטו ורשה.

הסיבות שהביאו לתפיסת ה”אשכנזי” כחלק מהקטגוריה השקופה בישראל והכלתו לכאורה בהגמוניה ברורות. ראשית, יוצאי עדות אשכנז נפגשו בפחות מכשולים מיוצאי עדות המזרח בנסיונותיהם לאמץ ולסגל זהות תרבותית “ארצישראלית”. בל נשכח שהמקורות דומים (אך שוב, חשוב לחדד כי אינם זהים) ולכן שאת החזות ניתן לחקות. לאחר דור-שניים המבטא המוזר נעלם, ומנהגים תמיד ניתן לזייף, להסתיר או להדחיק. שנית, ליוצאי עדות אשכנז קיים המניע, בין אם היסטורי- טראגי ואישי ובין אם אופורטוניסטי ותועלתני, לבטל את הזהות העדתית לטובת זו המקומית. אך יותר משתי סיבות אלה גם יחד, עומדת פעולת ההכלה האגרסיבית של יוצאי עדות אשכנז על ידי ואל הנרטיב הישראלי. סיפורן של עדות אשכנז כפי שהוא נתפס (משואה, שואה ועוד שואה לתקומה) עובד, הופשט ונוכס בצורה צינית לטובת המאמץ הלאומי. השפעות ניכוס זה על החוויה הסובייקטיבית הן כמובן נושא למניפסט אחר, אולם ההשלכות של פעולה זו בהחלט רלוונטיות לדיון זה. כפי שטען בפניי מכר “אשכנזי”, “אי אפשר לדבר על אשכנזים בלי לדבר על השואה”. בפעולת הניכוס, נעשתה ה”שואה” וכל הנגזר ממנה לנחלת הכלל, והמימד האישי בה כמו גם הקונטקסט התרבותי שהיא מייצגת נמחקו. בהצבת האשכנזיות כישראליות דרך הסמן ה”שואתי”, בוטלה התרבות, הקהילה והסיפור הבינאישי של עדות אשכנז. זאת ועוד, דחייה של ניכוס זה, משמעה דחייה של האשכנזיות על ידי ה”אשכנזי”. כדי להיות “אשכנזי”, על יוצא אשכנז להתאים עצמו לנוסחת הזיכרון והעשייה התרבותית של הישראליות המקומית את זכרונו התרבותי שלו. במבט רחב יותר, וזהו עיקר הטיעון, בניגוד ל”מזרחי” שהודר מהשיח, ה”אשכנזי” הוכל בו עד חנק. ובעוד שה”מזרחי” “נענש” (ועודנו) על הדרתו, ה”אשכנזי” נושל ממאפייניו האישיים עם תהליך ההכלה. אסביר.

 כאשר מסומנות עדות המזרח כ”אחר” וכנוגד למוגדר כ”ראוי” בגבולות החברה הישראלית, זהותן התרבותית מודרת ומסומנת כ“מוקצית”. וכך מעצם ההדרה, מתרחשת ההכרה. כלומר, שעל מנת לזהות את ה”אחר"- כזה שיש לתקן ולנגח-  יש להגדיר, מעצם השלילה (פוקו, 1970). במידה רבה, הדחייה של ה”מזרחיות”, הסירוב לראות בה מגוון ודחיקתה לשוליים, היא שאפשרה את שימורה על זרמיה. ואף יותר מזה, היא שאפשרה את יצירת הזיקה המתחדשת היום של יוצאי עדות מזרח למקורות תרבותיים. בדומה לקבוצות אלה, ניתן לראות כי זרמים “אשכנזים” בעדה החרדית, זרמים שהוצבו כאנטי-תזה להבניית הסיפור הישראלי, אף הם זוכים לבעלות על תרבותם מחמת דחייה והדרה חברתית. לעומתם, יוצאי עדות אשכנז זכו כאמור להכלה כוחנית כחלק מה”שקוף” המקומי, ובעצם כך נדרשו למחיקה של כל סממן שיבדיל אותם מאותו קונצנזוס. המנגנון הישראלי לפישוט, ניכוס ומחיקה של זהות אתנית אשכנזית הוא כל כך אפקטיבי, שהאשכנזי עצמו חש דו-ערכיות וחוסר יכולת להגדה עצמית ביחס למקורות זהותו התרבותית. כלומר, שההכלה בקטגוריה החברתית של האשכנזיות ההגמונית דורשת מהפרט שלא להגדיר עצמו מבחינה אתנית או עדתית (ששון לוי, 2008). כך לדוגמא, ילד יוצא עדת אשכנז שיידרש להגדרה עצמית, יסדיר את לשונו ושונותו, יזהה עצמו כבעל “מוצא ישראלי” ויסתיר את מוצאו העדתי. או לחילופין, יעמוד עירום ממקורותיו ללא ידע, “אז שאלו אותי מה אני ולא ידעתי ממש מה לענות”, כפי שתיארה בפניי “אשכנזיה” נוספת. אין ספק, ה”אשכנזיות” העדתית השפיע על הישראליות לאורך השנים (במידה רבה, כפי שהשפיעו או משפיעות קבוצות אתניות אחרות על התרבות ההגמונית, אם לשלילה ואם לחיזוק). אך השפעה זו עלתה במחיר רב, של מחיקת הזהות התרבותית והניואנסים האישיים.

מתוך "Aassassination" חלקו השלישי והאחרון בטרילוגיה, מתאר התנקשות במנהיג תנועת הרנסנס היהודי-פולני, ןמעמיד בסימן שאלה את תפיסת ה"מולדת" והמוצא היהודיים.


“מותר לנו להתלונן” – על קבלה ויצירה של סטיגמה עצמית

 כפי שנרמז, התנגדות להכלה והמחיקה הכוחנית או אי התמעות מוחלטת בתרבות ההגמוניה הישראלית מביאות לסנקציות ול”יישור” חברתי. בדומה ל”מזרחיות”, אשכנזיות עדתית נתפסה (ועודנה נתפסת) כמרכיב זהותי בו יש להתבייש. “עיברות” של שמות, משטור תרבותי, האחדה, הסללה, הגחכה והסתרה. כפי שמתארת את עליתה לארץ מגיבה בדף הפייסבוק של ‘המכון הפולני’, “כל כך רצינו להיות ישראלים וקצת התביישנו בפולניות” (Polish Institute Tel Aviv, 2.12.14). זוהי כמובן רק דוגמא אחת מיני רבות, ודיי לנבור בסיפוריי עולים שלאחר קום המדינה (ועד היום) בכדי לתמוך בכך. דיי לשאול בני דור שני ושלישי על פרקטיקות של הסתרה ונסיונות התאמה ל”אשכנזיות ההגמונית”. אולם המחיר החברתי אינו נחסך גם בקבלת ההכלה ואי התנגדות לה.

עם אובדן השורשים והזהות העדתית, נעשה ה”אשכנזי” לאחד מיני רבים. על אף שהוא עצמו לעיתים יכיר בשונותו, הוא אינו נתפס כשונה. ומאחר והוא מוכל כ”שקוף”, יכולתו להתאגד, להתנגד ולנתב את יחס החברה כלפיו נלקחת ממנו. תהליך ההדרה והכרזת הזהות העדתית של ה”מזרחים” הביאו ליכולת לנפץ ולערער על מוסכמות חברתיות ביחס אל עדות המזרח ואף לניכוס מחודש של ה”מזרחי” את “תארו” העדתי וענידתו כאות לכבוד ולא לקלון. לא כך הדבר עם ה”אשכנזי”. בעוד שביטויי גנאי הקשורים ב”מזרחיות” אט אט זוכים לביקורת ופירוק מבפנים, סטיגמות על אשכנזיות עדתית נותרות בעינן וללא ערעור. לקריאה “רומני”, “פולני”, “גרמני” ואפילו “אשכנזי” (או כל הקשור בהן תרבותית, יהיה זה אוכל, מוזיקה או שפה) משמעות חברתית מנחיתה, מבזה, ממעיטה. לא רק זאת, אלא שה”אשכנזי” מאמץ את הדעות הקדומות והסטיגמות המוכלות עליו, כאילו היו מובנות מאליהן. כך, יומו האחרון של ‘שבוע האוכל הפולני’ הוצג בפייסבוק במילים “אל תדאגו לנו חבר'ה, אנחנו נהייה בסדר. יש לנו משרד גדול וחשוך שנוכל לשבת בו בשקט עד שנה הבאה כדי שלא נפריע לכם יותר מדי” (Polish Institute Tel Aviv, 5.12.2014). בדומה, קבוצת פייסבוק ששמה “אגודת יוצאי פולניה” שמה לה את המשפט “מותר לנו להתלונן!” כמוטו. ואל נא נזכיר בדיחות הקשורות באירוע ההוא, השואה (שהוא כאמור, לכשעצמו אינו סממן זהותי-תרבותי). כמובן, מדובר באמירות הומוריסטיות שנכתבו בבדיחות הדעת. ובכל זאת, בנקודות אלה במיוחד ניכר החלחול של הבוז הישראלי בתודעה העדתית של יוצאי אשכנז והסטיגמה והזילות העצמית המוכלת – תופעה שמועצמת עם הניתוק העדתי וההתעלמות הישראלית מהשונות האשכנזית.

מפרקים את תרבות ה”אחוסלים”

כאמור, אין בכוונתי לצאת כנגד המחאה ה”מזרחית” או להציע מצע קורבני בסגנון “לקחו לי, עשו לי”. אלא, שברצוני להציע ביקורת על מציאות תרבותית תמוהה ועגומה בה אחיזה באוריינטציה וגאווה תרבותית מתגלמת כמאפיין חסר בתודעה העדתית של יוצאי אשכנז בישראל. בעוד שיוצאי עדות מזרח מנכסים מחדש את מקורותיהם התרבותיים, ה”אשכנזי” העדתי מתעקש להישאר מבוטל תחת כנפה של תרבות ה”אחוסלים” (קימרלינג, 2001), ה”אשכנזים” הותיקים. כיצד ייתכן שלא נשמעת קריאה לשבירת הסיפור הישראלי הדורסני מצידו האשכנזי-עדתי של המתרס? מדוע לא מתרחשת תחייה תרבותית-אשכנזית בסקאלה רחבה, שאינה בגדר תרבות-שוליים? זוהי אינה ביקורת או התייחסות חדשה לעדתיות האשכנזית, ודברים דומים עולים ונשמעים אחת לתקופה. עם זאת, העובדה כי תפיסת האשכנזיות העדתית כחלק מה”שקוף” התרבותי- מה”אחסולי”- עודנה רווחת, מעידה שהביקורת דועכת כלעומת שהיא באה ושכבלי ההכלה פועלים בחוזקה. שוב, חשוב להדגיש כי איני מדברת על משאבים חומריים או פוליטיים, אלא על היכולת של פרט וקבוצה לפעול להכרה, הגדרה, חקירה והתחדשות תרבותיים.

אדרבא, אם לא דיי בהבנה שהאשכנזיות העדתית עברה תהליך של הכלה כוחנית ומחיקה, הרי שיש לפחות להכיר בכך שהתרבות והסיפור הישראלי, כמו אלה של כל לאום אחר, הם מכוננים ומומצאים (Anderson, 1991; Hobsbawm &Ranger, 1983). ומעצם הכרה זו, יש להכיר בכך שגם הם ניתנים לפירוק על גורמיהם. אם כך, תהיה זו טעות להימנע בכל מחיר מביזור של ה”אשכנזיות” ומשבירה של עדות אשכנז מהנרטיב המכיל והאגרסיבי של תרבות ההגמוניה וה”ארצישראליות”. כמובן, ניתן להשליך ביקורת זו גם כן על העדתיות עצמה, על עדות המזרח ועדות אשכנז- ולטעון כי גם אלה הן אינן אלא זהויות תרבותיות מומצאות הלכה לאחר מעשה, ושנסיונות התחייה הבוערת מבטאים קריאה סלקטיבית ובלתי-תלויה של העבר. בוודאי. אבל זה לא משנה. אי הקיום האובייקטיבי של תפיסה תרבותית אינו מבטל את חשיבות וערך החוויה שלה ברמה האישית, הקהילתית והקולקטיבית. בהקשר זה, וזוהי בהחלט ביקורת הן כלפי ה”אשכנזי” העדתי השותק והן כנגד קולות קיצון בקרב קבוצות “מזרחיות”, יש להכיר בכך שהמאבק המזרחי בכללו הוא במידה רבה מאבק על הגדלת העושר התרבותי בישראל. כולנו מרוויחים כשיש יותר מגוון וכש”הארון היהודי” גדל, ומפסידים כשיש פחות. לא מדובר כאן במשחק סכום אפס. מכאן שלחימה כנגד ה”אשכנזיות” ולמען ה”מזרחיות” רק מחזקת את מנגנון השליטה הכוחני והמשטיח של ה”ארצישראליות”. הפעולה והרמת הראש תלויה אך ורק ב”אשכנזי” עצמו, בכך אין ספק, אבל חשובה לא פחות האג’נדה וההכרה המשותפת.

 

מקורות:

גילעת, יעל. 2003. צורפות יהודי תימן ב'כור ההיתוך': תפקידה ומיקומה של צורפות יהודי תימן בתרבות החזותית בישראל בשנות ה50 וה60. אוניברסיטת תל אביב.

גלוזמן, מיכאל. 2007. הגוף הציוני: מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

חסן, רועי. 2013. "מדינת אשכנז".

כזום עזיזה. 1999. "תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית…", סוציולוגיה ישראלית א(2): 385-428

פוקו, מישל. 1970[2005]. סדר השיח. תל אביב: הוצאת בבל.

קימרלינג, ברוך. 2001. קץ שלטון האחוסלים. ירושלים: הוצאת כתר.

ששון=לוי, אורנה. 2008. "אבל אני לא רוצה לעצמי זהות אתנית": גבולות חברתיים ומחיקתם בשיחים עכשוויים של אשכנזיות. תיאוריה וביקורת (33): 101-129

"מותר לנו להתלונן! =אגודת יוצאי פולניה". בפייסבוק. 06.12.2014. <https://www.facebook.com/groups/145372860973/>

Anderson, Benedict. Ed. 1991. Imagined communities: reflections on the origin and spread of nationalism. London: Verso.

Hobsbawm, Eric & Ranger, Terence. Ed. 1983. The Invention of Tradition. Cambridge University Press

Polish Institute Tel Aviv. In Facebook. 06.12.2014. https://www.facebook.com/Polish.Institute.Tel.Aviv?ref_type=bookmark