אתניות וגזע

אופס! משהו השתבש. נסו לטעון את הכתבה שוב

פופוליזם

מאת: אביטל סיקרון

התחלתי להתעניין במונח "פופוליזם" כשהתחלתי את לימודי התואר הראשון, באותה שנה שבה טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית. כיום, כמעט ארבע שנים אחר כך, נראה שתנועות ומנהיגים שמוגדרים כ"פופוליסטיים" הופכים להיות יותר ויותר מרכזיים בעולמנו, והיכרות עם התחום הופכת להיות קריטית בשביל לקבל החלטות פוליטיות באופן מושכל. בעיני, הנושא כולו מרתק – המחשבות על פופוליזם ועל הביטויים שלו בישראל המשיכו ללוות אותי, עד כדי כך שהיום אני כותבת את התזה שלי בנושא. אבל גם אם תחומי העניין שלך שונים משלי, ופופוליזם לא נשמע לך כמו נושא מעניין במיוחד, חשוב להכיר אותו באופן בסיסי ולהבין במה מדובר, כי נראה שתופעה זו כאן כדי להישאר. אך מהו הפופוליזם? האם מדובר בתופעה אחידה? ומה המצב בישראל? כדי להתחיל לענות על שאלות אלה, אסקור עבורכן/ם מאמרים, דוגמאות אקטואליות וגישות מחקריות שנחשפתי אליהם במהלך המחקר שלי בנושא.

המשך קריאה >
אופס! רעננו את הדף :)

יזראל? יס, יזראל. || טור בוגרים

מאת: תמר שמש

"בלונדון, בסביבה שגדלתי, להיות גזען זה גרוע, להיות שוביניסט מראה על בורות, ולהיות ציוני זאת קללה. כל אלו נופלים לאותה הקטגוריה", אמר לי אוליבר במבטא הבריטי המסוקס שלו. עין לציון צופיה; מבט סוציולוגי על פוליטיקת זהויות, גזענות במסווה והסברה בעל-כורחי.

המשך קריאה >
The image failed to load. Please try refreshing the page.

שירות משמעותי || טור כתיבה סוציולוגית מחוץ למחלקה

האם עשיתי שירות משמעותי בצבא?

בהחלט פיתחתי מיומנויות חדשות, למדתי דברים חדשים, פגשתי אנשים מיוחדים וצברתי חוויות מרגשות. כן, עבדתי קשה, ישנתי מעט, נתתי מעצמי והשקעתי את כל כולי בעבודה שעשיתי. לא, לא רציתי לשרת בקרבי. כן, היו לא מעט רגעים, ואפילו תקופות, שבהן הרגשתי חסר תועלת לחלוטין. היו רגעים שבהם כעסתי על המערכת, והבנתי שהיא לא רואה בי יותר מעוד חייל, אחד מני רבים. כן, גם עיגלתי פינות, ובנקודות מסוימות לקחתי את החוק הצבאי לידיים. כן, אני מאמין שנתתי את  חלקי במלאכה של הפיכת מדינת ישראל לבטוחה יותר, ושמילאתי בתורי את התפקיד שיועד לי ברצינות הראויה לכך.

אני אינני היחיד ששואל את עצמו את השאלה הזו –  'האם עשיתי שירות משמעותי'.

המשך קריאה >
אופס! רעננו את הדף :)

החתונה המלכותית

מאת: אופיר ברנקין

"החתונה המלכותית", חתונתם של הנסיך הארי והשחקנית האמריקאית מייגן מרקל, סוקרה בהרחבה בכלי התקשורת ואף שודרה בשידור חי ברחבי העולם. "הממלכה המאושרת"[1], "חגיגה מלכותית לעיני מיליונים בעולם"[2], "החתונה המלכותית"[3], "חתונה מלכותית שנעה בין הישן לחדש"[4] – הן רק חלק מהכותרות שניתן היה למצוא בתקשורת הישראלית, לצד כותרות ביקורתיות יותר, דוגמת "מייגן מרקל עשויה להציל את הממלכה הבריטית"[5] מצד אחד ו-"מייגן מרקל היא לא האייקון הפמיניסטי שאתן חושבות שהיא"[6] מהצד השני. מרקל ידועה בדעתנותה ועמדותיה והיא מגיעה מרקע "לא מסורתי" (שחקנית אמריקאית, חצי שחורה, גרושה), בהשוואה לבית המלוכה הידוע בשמרנות שלו. על כן התקשורת עסקה רבות, עוד טרם החתונה, במפגש בין שני העולמות ובשאלה כיצד שוני זה יתבטא בחתונה.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

המושבה האבודה: התבוננות סוציולוגית ביחסי הציונות והאימפריה הבריטית

מאת: מאיה קריינר

מאמרו של אריה דובנוב, "'המדינה שבדרך' או האימפריה מכה שנית?: אימפריאליזם פדרטיבי ולאומיות יהודית בעקבות מלחמת העולם הראשונה", הוא מתאר את מערכת היחסים שנרקמה בין האימפריה הבריטית ובין הציונות בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה סביב שאלת הצטרפות היהודים כדומיניון שביעי באימפריה.[1] בחיבור זה אבחן יחסים אלו כדוגמה למערכת קשרים בין מרכז ופריפריה קולוניאליים, ואתבונן בשתי אסטרטגיות שונות שהופעלו על-ידי האימפריה במסגרת אינטראקציה זו: הכלה, גמישות וסתגלנות כלפי הפריפריה הקולוניאלית – היא הציונות – מחד גיסא; והתערבות אקטיבית וכפיית מודל חיצוני על הפריפריה מאידך גיסא. אתייחס גם לאופן שבו שני מושגים מרכזיים – גזע וריבונות – משתלבים בתווך שביניהם.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

איכות, טעם וגבולות חברתיים

מאת: תמר שלם

חודש פברואר האחרון, הזדמן לי לקחת חלק בקורס של פרופסור תמר אלאור על 'תרבות חומרית' בהודו. המסע בהודו התמקד ביצירה של בדים ובסגנון ההודי שמתגלם בהם. מתוך חוויותיי במסע ובאמצעות רעיונותיו של בורדייה, אתמקד בהיווצרות של סגנון. באופן ספציפי, בדינמיקה בין המערביות להודיות שמייצרת את הטעם המערבי ובו בעת מגדירה את הסגנון ואף את החברה ההודית.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

מסע אחר תרבות (או איך בחרתי נושא לדוקטורט)

מאת: אירה ליאן

באחד הכנסים שמעתי פרופסור מגיב להרצאה על תרבות ארגונית: "כשאני שומע את המילה 'תרבות' בא לי להוציא אקדח ולירות בבן אדם." לקח לי כמה שנים להבין למה הוא התכוון ורק כשהתחלתי ללמד קורס על מפגש בין-תרבותי בארגונים, הרגשתי עד כמה קשה לשים אצבע על הדבר החמקמק הזה שנקרא "תרבות." לכאורה זה לא מסובך – תרבות היא אוסף של ערכים, נורמות ואמונות (ולפעמים נכללות בהגדרה הרחבה הזאת גם פרקטיקות ודרכי התנהגות) במקום מסוים: תרבות לאומית במדינות הלאום, תרבות ארגונית בארגונים.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

Emojim All the People

מאת: אור גיל

מכבים אורות, מנתקים את הפלטה ומפסיקים את סבב הקטאן בעיצומו – כך, לרקע ברכת "ברוך שהחזירנו הפלאפון", הבדלנו עוד יום מקודש לחול וחיברנו את עצמנו לשקע של העולם. אך לא היה זה מוצאי שבת רגיל, שכן אף אחד לא חזה את הקצר, שעם שאלה אחת הפיל את משכננו והאפיל את הסלון. בעודי יושבת על הספה, נושמת לסירוגין בין צלצול להודעה, בת דודתי, ג'ינג'ית שכבר יודעת משהו על העולם, העלתה בפני את הסוגיה הקשה מכל – למה אין אימוג'י ג'ינג'י? הסתכלתי עליה בתדהמה, לא האמנתי שזה מה שבאמת מפריע לה, מנגד לעובדה שעדיין אין אימוג'י של פלאפל.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לא "אחסולית" ולא "אשכנזיה". "פולניה" : על מנגנוני שליטה, הכלה ומחיקה תרבותית של עדות אשכנז

מאת: אלומה קפטן

עם תחילת חודש דצמבר, התקיים ברחבי ישראל זו שנתו השנייה “שבוע האוכל הפולני”- פסטיבל שהוקם על ידי ‘המכון הפולני’ (כן, יש דבר כזה) החוגג ומציג לקהל הרחב את קסם (“סקסיות”) המטבח הפולני החדש במבחר מסעדות-שף, קונדיטוריות ופאבים ברחבי הארץ (חיפה ותל אביב, עם עיטור של ירושלים – בני ברק). האירוע כמעט ולא זכה להתייחסות חברתית או ניתוח תקשורתי, פרט למקבץ מודעות פרסום בדפי אמצע של עיתונים, וחבל שכך. יחד עם הפופולאריות הגוברת של הפסטיבל לתרבות יהודית (Festiwal Kultury Zydowskiej) שמתקיים כל קיץ בעיר הפולנית קראקוב או האירוע המקביל שנערך באותה עת בתל אביב (בחסות ‘התדר’), מסמן ‘שבוע האוכל’ הייפ פולני עולה בישראל, ומה שמריח כתחילתה של התגבשות והתחדשות תרבותית של עדת יוצאי פולניה. או כפי שהעיר מגיב בדף הפייסבוק של האירוע, “סוף סוף גם לנו יש עדה” (Polish Institute Tel Aviv, 31.11.2014).

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ייצוג מופתי

מאת: ליזה אידלמן

ארבעה עולים מעליית שנות ה90 מברית המועצות לשעבר יושבים בחדר. ארבעה אנשים, בגילאים שונים, מרקעים שונים, מאזורים שונים בארץ. סטודנטית למדעי הרוח, סטרטאפיסט מעונב, מהנדסת תוכנה בחברת החשמל ומדריך חברתי ב"דרור ישראל"[1]. ארבעה אנשים מדברים על חוויות העלייה שלהם. מספרים על הקשיים, על ההתמודדות, על היחס האמביוולנטי כלפי החברה הישראלית. ארבעה אנשים עסוקים ללא הרף בגיבוש והגדרת זהות, בניתוק וחיבור בין "הם" ו"אנחנו" – בלי משנה סדורה לגבי הנכללים בכל קטגוריה. ארבעה אינפורמנטים מספרים, לבקשתי הספציפית, על הניסיון שלהם ברשת החינוך מופת. רשת חינוך שהוקמה בתחילת שנות ה90 על ידי העולים כמענה על צרכים ספציפיים של ילדיהם שהתקשו למצוא את מקומם במערכת החינוך הישראלית הכללית, והפכה במהלך 20 שנים לרשת חינוך ישראלית כלל ארצית ברוח ערכי עליית שנות ה90 בכלל, ורוח החינוך הרוסי בפרט. בעבר נכתב שמה של העמותה כראשי תיבות – מופ"ת. ראשי התיבות הכילו בתוכם את אבני היסוד של הרשת – מתמטיקה, פיזיקה ותרבות. כיום נכתב כמילה אחת, מופת. המתמטיקה והפיזיקה עדיין ממלאות תפקיד מרכזי, אך מה עם התרבות? ובכלל, באיזו תרבות מדובר?

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

זר לא יבין זאת

מאת: נופר גואטה

"אם תנחת עכשיו חללית באמצע הסלון, מה יהיה הדבר הכי מפחיד שיכול לצאת ממנה?"

את השאלה הזו שאל אותי השותף שלי, כאשר הוא ניסה להסביר לי את המושג "אל-ביתי". "לא יודעת", גמגמתי כתשובה, "מפלצת? חייזר?"

"הדבר הכי מפחיד שיכול לצאת משם זה את עצמך".

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

זעקה עמומה

מאת: אור כפיר

כתבה זו היא תגובה לכתבה "הזמן המזרחי והחרדה האשכנזית" שהתפרסמה באתר "העוקץ" על ידי עמיתי למערכת פקפוק, איתמר טהרלב. מטרתי העיקרית היא לחלוק על הנחות היסוד והטיעונים המרכזיים המובאים בה, שחלקם אינם בלתי-שכיחים בשיח הנידון. חשוב לציין כי הנקודה המשותפת לשנינו, והיא מרכזית וחשובה, היא ההנחה כי ישנה בעיה שצריך לפתור. בביקורתי, אבקש להצביע על ניתוח פוליטי-סוציולוגי פשטני הבא לידי ביטוי בדרכים ובצורות שבעיני פוגעות בבהירות הבעיה הנתונה ומסיחות את הדעת מפתרונות ישימים. שורשי הבעיה בחברה הישראלית עמוקים, ועל כן ברצוני לבקר היבטים מסוימים בשיח הקיים ולהציע מבט מורכב יותר מהמוצג בכתבה.

באחד מכתביו טען קרל מנהיים (בתרגום חופשי) שכל פעולה אנושית המתמשכת ללא בקרה אינטלקטואלית וביקורת עצמית נוטה לצאת משליטה. באמצעות יומרה זו, אני מתכוון להציג את בעיית השימוש הפשטני בתאוריה הביקורתית, אשר באה לידי ביטוי לדעתי בכתבה של טהרלב.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הכשל הסוציולוגי של ההיסטוריונים

מאת: איתמר טהרלב

במהלך התואר הראשון התנדבתי בארגון "מגמה ירוקה" בתחום של קידום תחבורה ציבורית. אני מזכיר את הארגון הזה כי שם פגשתי את עמית, סטודנט סקרן בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. עמית ואני שיתפנו פעולה בלובי שעשינו בעיריית ירושלים למען התחבורה הציבורית אך רוב השיחות שלנו בעל פה או בפייסבוק סבבו סביב ההבדלים בין לימודי סוציולוגיה ללימודי היסטוריה (בתואר הראשון שלי בכלל למדתי ספרות, אך כבר אז פזלתי לעבר מדעי הריבוד החברתי עוכרי השלווה).

עמית תמיד היה מנסה להקניט אותי שסוציולוגים מתעלמים מהקשרים היסטוריים ותופעות היסטוריות. דווקא הסכמתי איתו ואף הוספתי שייתכן שהסוציולוגיה אכן "ממולכדת" בהווה –  במשימה המרתקת של פיענוח המודרנה –  ולכן מדברת על תופעות קיימות ועל צורות ההבנייה וכך היא עוסקת פחות במהלכים היסטוריים בני מאות שנים.

המשך קריאה >
אופס! נסו לרענן את הדף :)

על אנטישמיות, גרמניות, יהודיות וחיים

מאת: ניר רותם

אדורנו והורקהיימר (1993) עוסקים באנטישמיות ופורטים את מרכיביה על רקע המודרנה והפשיזם. להבנתי, עיסוק זה באנטישמיות נוטה להבליט צד אחד, דהיינו האנטישמי, ונוטה להתעלם מהצד השני במשוואה–היהודים. מכאן שהקול השקט, קולם של היהודים, שהדיון באנטישמיות מתעלם ממנו, הוא שמושך אותי, ואנסה לבדוק כיצד האנטישמיות והמודרנה סייעו דווקא להגברת הרצון היהודי לחיבור בינם לגרמנים, בזמן שאותם גורמים עצמם הובילו את הגרמנים לכיוון של השמדת היהודים.

המשך קריאה >