מאת: טליה שגיב
הכתיבה - סוציולוגית או אחרת - נובעת לא פעם מהרצון ללכוד במילים חוויות או תובנות, שנדמה כי חסרה להן כסות מילולית. החמקמקים האלה מעוררים חשק לרוץ בעקבותיהם עם קיסם, כמו אספני פרפרים, לעקוד אותם אל הדף ולומר – הנה! זה בדיוק מה שרציתי להגיד. לשם כך נבראה הפאוזה הקופית המוכרת: הרמת היד מהמקלדת תוך כדי גירוד הקודקוד/הסנטר, כשהראש מחפש אחרי הביטוי, הצירוף, המשפט שיקלע לכוונה שמבעבעת וטרם קיבלה צורה.
בכתיבה האקדמית אני מחפשת את החמקמקים האלו בתחום שבין קטגוריות חברתיות שהן לכאורה "דיכוטומיות": כשרציתי לבחון נקודה על הציר שבין "דתיים" ל"חילוניים" (ברוח הספר "מערבולת הזהויות", בעריכת יהודה גודמן), חקרתי ישראלים יהודים שאינם מקיימים מצוות, אך לומדים תלמוד באופן קבוע. רציתי לתאר את מורכבותה של הזהות שהיא בתווך שבין קבוצות חברתיות מובחנות. שהיא גם וגם? ואולי לא ולא
עכשיו אני כותבת על זהות עדתית כפולה. אני מראיינת ישראלים שלכל אחד מהוריהם מוצא עדתי אחר. זהו נושא חמקמק לא פחות: קשה להגדיר מהו בעצם, "מוצא עדתי אחר". לא מכבר נתקלתי באישה שאביה הגיע לישראל מלודג' ואילו אמה – מקראקוב. היא ניסתה לשכנע אותי שמדובר בשני עולמות תרבותיים שונים ("זה בכלל לא דומה, זה שתי תרבויות, הכפרית והעירונית, אין מה להשוות"). הקושי העיקרי בכתיבה הוא בלשרטט הבדלים תרבותיים בין קבוצות עדתיות בישראל בת ימינו (מזרחים ואשכנזים, עם ובלי מרכאות), בלי לפול לתהום הסטיגמטיזציה. עדיין לא ברור לי אם הדבר אפשרי.
שני עקרונות מנחים את הכתיבה האקדמית: ראשית, החובה להשאר קרוב לנתונים, לתיאורי המציאות שהופקדו בידי על ידי המרואיינים והמרואיינות. זה הסיפור שלהם, וגם כשאני מוסיפה עליו רובד של ניתוח, עלי לשבת זקופה, לפזול לערימת הקלטות ולשאול - האם זה מה שהם אמרו? האם אני נשארת נאמנה לאופן שבו הם רואים את הדברים? העיקרון השני הוא עיקרון הבהירות: עד כמה שרק אפשר – חשוב לי להסביר את כוונתי, להיות בהירה ככל האפשר, ולנמק את טענותי בפרוטרוט.
בכתיבה שאיננה אקדמית, מנחים אותי שני עקרונות הפוכים: אני משתדלת לכתוב בלי להיות קשובה לאיש. אמנם, צפים מולי לא פעם ציטוטים משיחות או ראיונות שערכתי (התבטאויות שנשארו על "רצפת חדר העריכה" של הטקסט האקדמי ממגוון סיבות), אבל אינני חייבת דבר למי שאמר אותם. אני גוררת את הרעיון שבבסיסם קילומטרים מהמקור, עד שנוצרת דמות בדיונית שמותר לה לומר ולחשוב כל דבר, ללא מגבלות של "פוליטיקלי קורקטנס" או מגבלות אחרות. בקריאת סיפורים קצרים או רומנים, נדמה לפעמים שרעיונות סוציולוגים מסוימים מוצאים ביטוי חד יותר, דרך דמויות בדיוניות נטולות מעצורים אקדמיים. זוהי תהייה שהציבה תמר אלאור בקורס "המשפחה הישראלית בראי הספרות העברית": האם כתיבה ספרותית יכולה לשמש דאטה על השדה התרבותי?
העקרון השני גם כן מתהפך – מעט הסברים, מעט מילים (הספר כתוב בפרגמנטים קצרים). אותם משפטים הסבריים, "שופכי אור", שהם חיוניים ממש לכתיבה האקדמית, הופכים למיותרים – מותר לתת לקורא אשראי שיבין לבד.
ההשכלה הסוציולוגית שרכשתי עומדת בבסיסו של כל טקסט שאני כותבת. אני הולכת הלוך ושוב בין שני סוגי הכתיבה, נהנית מההפריה ההדדית שבתנועה ביניהם. אני לא מנסה לערבב: אני אוהבת את ההיגיון הברור של הכתיבה האקדמית, את בהירות העוגנים; ואוהבת לא פחות, רק לחוד, את הכתיבה שבה חובת הדיוק היא לא כלפי חוץ, אלא רק כלפי פנים.
טליה שגיב הינה דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' גד יאיר, עוסקת בזהות עדתית כפולה. ספר הביכורים שלה, "גם אתם גם אתם גם אתם – כמוני?", עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים". הספר נבחר על ידי מוסף הארץ כאחד מארבעת ספרי המקור המבטיחים של השנה הקרובה.