מאת: פרופ' גד יאיר

את הקורס הזה – "לקחים בפראג: שבר הנאורות בהגות הגרמנית" – יכולתי ללמד גם בהר הצופים. יכולתי להורות את "החומר" למשתתפים בו, יכולתי גם לבחון אותם בתום הקורס. אבל לא יכולתי ללמד אותם. לא באמת. לא כפי שאני מבין למידה. ואני מבין דבר ושניים בהוראה ובלמידה. אז בדף הקצר הזה – אני כותב אותו במלון בפראג עוד לפני שהקבוצה מגיעה – אני מסביר מדוע ולמה פראג. ואני מקווה שכתיבה זו לא רק תסביר מדוע אני מלמד בפראג מזה ארבע שנים; אני מקווה שהיא תניע פרופסורים נוספים להכריע לטובת הוראה חדשנית, מאתגרת ורלוונטית. כמה מן הדברים שנאמרים בקורס – על המודרניות, על החיצוי הגרמני, על הענייניות של מי שאלוהים אינו עימו – מסבירים למה צריך למצוא "הילות של קדושה" כדי לייצר חווית למידה שיש בה ערך של ממש. ובפראג יש קדושה והרבה הילות. ואנחנו פה כדי לגעת בהילה. כדי לתת חיים ב"רעיונות מתים" וכדי לטעת בלומדים חוויה חד-פעמית של אקדמיה משמעותית.

הקורס בפראג הוא קורס המשך לקורס ב"א אותו אני מלמד על "תרבות וחשיבה סוציולוגית: הגרמנים". קורס מקדים זה עוסק בפיצול בנפש הגרמנית ובהשפעה של הפיצול התיאולוגי שהרפורמציה יצרה בהגות הגרמנית, החילונית לכאורה, של מאתיים השנים האחרונות – בפילוסופיה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה. הקורס בפראג ממשיך דיון זה ומנצל את העיר כדי לדון בפיצול הגרמני בהקשר ההיסטורי שבו הוא התרחש (קרי, להבין גרמנים באמצעות דיון במלחמות הדת במקום בו הן התחילו). אולם הקורס גם עוסק בהבנה העצמית שלנו: שלנו כאנשים מודרניים חילוניים, בהיותנו תוצרי הפיצול; ושלנו כישראלים, בהיותנו תוצרי הגרמנים. במובן זה, הקורס בפראג מציע ארכיאולוגיה של הזהות שלנו. הוא משתמש בטירות, ארמונות ומחנה ריכוז כדי להראות כי המלחמות הגדולות שנעשו סביב האתרים הללו ממשיכות ומחוללות בתוך הזהות שלנו מחשבות והרגשות. אנחנו – כמודרניים – משקפים בצורות המחשבה שלנו, ברגשותינו ובהתנהגותנו קודים תרבותיים גרמניים ש"הולבשו" על אירועים טראומטיים בעברם, אירועים שלכאורה אינם שייכים לנו ואף לא מצויים באופק ההיסטורי שלנו. אבל פה, בפראג, אנחנו לומדים לראות כי הקודים הללו ממשיכים לפעול בנו בלא מודע ומכוננים חלק ממה שאנחנו. לפיכך, הקורס הזה מבקש לשכנע את המשתתפים בו כי הבנתם העצמית תשתפר וחירותם תגבר במידה שבה יבינו את הכוחות הפועלים מאחורי תודעתם ובעמקי לבבם. במובן זה, לקורס יש ממד תראפויטי – כמו שיש למרבית התיאוריות הסוציולוגיות האירופיות ("ידע זה כוח"; מדע מסיר "תודעה מזויפת"). באמצעות פראג הקורס מעניק ללומדים בו הזדמנות ללמוד על העולם ועל עצמם בצורה שאינה אפשרית בחדרים אטומים בהר הצופים.

הקורס הזה עוסק בשתי המהפכות ששינו לעד את אירופה: הרפורמציה והנאורות. זוהי תקופה שהביאה לקיצה שליטה בת למעלה מ-1,000 שנים של הכנסייה הקתולית; והיא הביאה, לכאורה, לחיסולה של האמונה ולמותו של האלוהים. אולם המהפכות הגדולות שצמחו בעקבות כך – התעשייתית והמדעית במיוחד – חוללו אסונות גדולים יותר מבעבר. הן חוללו מלחמות ואסונות, והן גם יצרו לאומים והוליכו להשמדות עמים. "הגולם קם על יוצרו", כתבו אנשים אחדים בנסותם להבין את הטרנספורמציה ההיסטורית; "ופאוסט מכר את נשמתו לשטן" כתבו אחרים בנתחם את מפנה העבר לעתיד. היכן שאתה לא מסתכל בהגות הגרמנית אתה מוצא אותם אוחזים באחד משני הנרטיבים הללו – המטריאליסטי בסיפור הגולם, האידיאליסטי בזה של פאוסט. והסיפורים הללו – נשמע עליהם בבית של צייר פנטזיה בלילה אפל בניתוח סיפורים בנאליים של רוע, סוציאליזציה לרצח ואלימות רגילה, המופעלת כלפי גילויים של חוסר צייתנות אצל האחים גרים ווילהלם בוש – ובכן, הסיפורים הללו חדרו לכל חלקה טובה וזרעו בנו, המודרניים, צורות מחשבה ופחד שגם אם אין בהן שטן ואלוהים (שהיו במקור התיאולוגי) הרי הן, בכל זאת, משפיעות עלינו ממקום סמוי. באמצעות הקורס ננסה להבין כיצד הנרטיבים של הגולם ופאוסט, המבוססים על אותם קודים גרמניים עתיקים, ממשיכים לפעום ללא הרגש בתוך התובנות של זיגמונד פרויד ואריך פרום, לדוגמה, ואיך הם ממשיכים לפעום גם בתוכנו, ציונים מבית מדרשו של מרטין בובר הגרמני. ומכיוון ששני הסיפורים הללו – גולם ופאוסט – נכתבו ב-1580 לערך ובהקשר קונטרה-רפורמי, אנחנו ננסה להבין איך זה שהתרחשויות מלפני 500 שנים ממשיכות להניע אותנו ליצור או מונעות מאיתנו ליצור. אנחנו בוחנים זאת בפראג באמצעות האמנות והיופי של הקתוליות האלוהית ודנים בתיאולוגיה של הפיצול בתוך כנסיית סנט ויטוס ובוחנים את הטרנספורמציה של האמנות שחוללה הלותרניות בתוך ארמון שוורצנברג – ועל רקע מקומות קסומים ואותנטיים אלו אנו מנסים להבין מה להם ולנו.

המוקד של הקורס הם הגרמנים. הגם שלאורך חלקים מסוימים המוטיב הזה שקט, הוא נמצא שם כל הזמן. המוקד שלנו הוא גרמנים כי הם ששינו את אירופה – הם עומדים תקועים במרכזה והם המוקד שעליו התחוללה הסערה הגדולה בין רומא לדוכסויות המקומיות. ואנחנו בפראג כי פה זה התחיל: בבית פאוסט, בטירת פראג. אנחנו משוחחים על-יד החלון שממנו הושלכו נציגי הקיסר הקתולי על-ידי הדוכסים הפרוטסטנטים – הארוע הפוליטי שהתניע את מלחמת 30 השנה ושממנו נוצרה או התחזקה לעד הטראומה העמוקה בלב הגרמני, קרי החיצוי הדתי. כאן נוצר הדפוס, כאן התחיל המדע (טיכו בראה ויוהנס קפלר), כאן קמו המשכילים והתארגנו בכתות הסוד (הנאורות של הרוזנקרנצים, למשל), ומכאן גם נשלחה החרב אל ליבו של אלוהים. בקלמנטינום, היום הספריה הלאומית של צ'כיה, אנחנו רואים את הפרדוקס ההיסטורי שבו הישועים – שתמכו בהשכלה וחקרו בה שמיים וכוכבים – הצטרפו לפרוטסטנטים ביצירת התנועה הדיאלקטית של מדע ונאורות, שחיסלו את אלוהיהם ועשו בו שפטים. והגרמנים – מאז קאנט שרצח את אלוהיהם וניטשה שהכריז על מותו – מסתובבים עם לב דיאלקטי שותת דם. בעודם נלחמים זה בזה, הם התפצלו, וליבם נותר חצוי. אבל אז חדר הפיצול הזה למחשבתם ויצר תיאוריות של פיצול: בין תרבות לציוויליזציה (פרויד על תרבות ואי נחת), בין הכפר לעיר (גמיינשפט וגזלשאפט), בין החיים לבין המחשבה. ופיצול זה, שהוא תוצר פוסט-טראומטי, ממשיך ומחולל את המחשבה וההרגשה של בני ימינו – המפצלים בין ציות למחשבה חופשית, שרים חירות ונענים לסמכות.

את כל זה אנחנו מחזירים בפראג להיסטוריה, וקוראים את ההווה מתוך העבר. היטלר שימר את העיר בדמותה העתיקה כדי לתעד את העם שהושמד (אותנו) אך גם כדי ליצור עבור הגרמנים עיר בירה רומנטית, המקבילה לבירה הרציונלית בברלין. באמצעות העיר אנחנו מבינים טוב יותר את הכמיהה הגרמנית לעולם שבטרם נפילה מגן עדן, ובאמצעות המקום אנחנו מבינים מדוע הם כל כך מפחדים "לשחק את אלוהים". כשאנחנו מדברים על התיאולוגיה של האפיפיור בתוך כנסיית ניקולאס הקדוש וכאשר מישהו מציג בה את השבר של החילונות אזי יש ומתחוללת בלב השומעים הבנה עמוקה וחדשה. בצורה כזאת, מאתר לאתר, העיר מחזירה לנו את ההזדמנות לחוש את ההילה שוולטר בנג'מין ביכה את העלמותה. כשאתה עומד בחדר שבו התקבלו הכרעות ששינו סדרי עולם, או בחדר האסורים של מי שבגינו החלה מלחמת העולם הראשונה – אתה מבין אחרת; אתה מבין בגוף, כי הקירות ומשמעותם חודרים עד לעומקיך. אז עם ההילה של קפקא בקפה סאבוי או בקבר שלו אנחנו מחוללים פה למידה שאי אפשר לחולל בארומה בהר הצופים ובחדרי ההרצאות של האוניברסיטה.

זאת הסיבה שאנחנו לומדים בפראג. וחוץ מזה, יש פה גם עניין של אהבה למקום, ויש גם עניין של חיבור אישי. בכל ביקור שלי פה אני מבין טוב יותר את העולם, אני מבין טוב יותר את מה שאני עושה. אני יכול לקרוא חמישים ספרים בירושלים, אבל שהות בת יומיים בפראג נותנת לי יותר תובנות לגבי מחקריי ואמירותיי על היסטוריה ותרבות במעשה האדם. כל ביקור כזה משכנע אותי מדוע הסוציולוגיה צריכה לצאת בזום אאוט: החוצה מעצמה אל שאר הדיסציפלינות; החוצה מן ההווה אל העבר; והחוצה מהכיתה אל העולם. בזום אין שלנו אנחנו מלמדים בורות ועיוורון, יוצרים אנשים מומחים לדבר שאינם מבינים דבר. באמצעות הזום אאוט שפראג מספקת אני מנסה לשכנע את הסטודנטים שלמידה יכולה להיות אחרת, ושכשהיא מוצלחת – היא יכולה לחולל הרבה בהבנה ובחיים שלהם.

חוץ מזה, יש לי גם צוות נפלא שעובד איתי ונהנה איתי – אילנה עמיעד מהמזכירות, ירון גירש ואריאל אגאי. הסרום האנושי הזה עושה את השהות עבור כל המשתתפים הרבה יותר כייפית משהייתי מסוגל לחולל בעצמי. אני בונה את הארכיטקטורה של החוויה, אבל הם עושים אותה בפועל.

אז זהו, זהו ההסבר שלי על "למה פראג". מבחינתי, זהו קורס על גרמנים, ופראג היא הזירה הנכונה ללמד בה על "שבר הנאורות" בהבנה העצמית שלהם. פה, חמישים מטרים מכאן, בטירת פראג, התחילה ההיסטוריה שאנחנו – ניצולי השואה – הם תוצריה. לכן פראג, לכן עכשיו. זו עבודת שורשים, אבל הרבה יותר עמוקה. פה צריכה להתחיל ההבנה העצמית שלנו, כי כל למידה משמעותית היא גם הבנה עצמית. לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להבין את שהכי קרוב לך. וזה למה פראג.

 

פרופ' גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. תחומי המחקר שלו הם תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של בתי ספר ולמידה, חוויות משמעותיות בחיים, תרבות והגות והחברה ישראלית.