מאת: מערכת פקפוק

'פקפוק' הוקם על-מנת להשיג שלוש מטרות מרכזיות: יצירת מרחב פתוח לשיח אקדמי, שיפור האווירה במחלקה ופתיחת ערוצי תקשורת בין ציבורי הסטודנטים השונים לבין חברי הסגל. לאחר 25 גליונות, נדמה לנו שבעוד שיש מקום לשביעות רצון מסוימת בנוגע למטרה הראשונה, בזו השניה והשלישית כשלנו. נכון, האווירה הקשה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית נובעת גם משלל אירועים לא נעימים העוברים עליה (או, שמא, שהיא מעבירה בהם את עצמה) בשנים האחרונות, אולם פנורמת הדלתות הסגורות של חברי הסגל בוודאי שאינה מסייעת למצב, כמו גם השתיקה המחלקתית הרועמת אחרי פרסום הכרעת הדין בענינו של איל בן ארי. למרות נכונות וסיוע של גד יאיר ומיכל פרנקל באופן קבוע, וסיוע מזדמן ומוגבל של  מרצים אחרים במחלקה, 'פקפוק' – כמו כמעט כל יוזמה של סטודנטים במחלקה – נשאר כמעט כולו נחלתם של הסטודנטים, וגם בקרבם, של ציבור מצומצם. הסגל ממשיך להתנהל לו בעולמו שלו, חתום וסגור בפני הסטודנטים, ונדמה לנו, גם הולך ומתנתק מהחברה הישראלית בכללותה. כפי שמעידה רביד נבו, האדישות מכרסמת בכל פה גם בסטודנטים עצמם, אולם, כפי שמנתחתשירי קטלן, התעלמות מתרומתם של חברי הסגל לאדישות זו היא בבחינת טמינת הראש בחול.

הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הן דיסציפלינות שקל להתאהב בהן. בבסיסן סקרנות עצומה לגבי המצב האנושי, ולפיכך, הן מצליחות לגעת בנימי נפשם של סטודנטים רבים במחלקה. את תוצרי אהבה וסקרנות אלו אנחנו מפרסמים מדי חודש, מתוך גאווה מתמשכת ביכולות של הסטודנטים במחלקה. אלא שאותה סקרנות, נדמה לעתים, נמוגה באחת ברגע שיש להפנות אותה חזרה פנימה. או אז, הוראת הסוציולוגיה נהיית כורח, שיתוף הסטודנטים בהחלטות ובמידע נהייה טאבו, ומשמעותן האישית (כלפי הסטודנטים) של החלטות מבניות (לגבי אופיה של המחלקה) נעלמת מעיני המחליטים. כבר לפני 25 גליונות החליטו חברי מערכת 'פקפוק' שעיוורון זה אינו הכרחי, ושהמצב יכול להיות – וראוי לו שיהיה – טוב יותר. הקריאה שיוצאת מ'פקפוק' לשיחה ערה, מכבדת והדדית בין כל שדרות המחלקה טרם נענתה על ידי הסגל – אולם היא תמשיך, בגליון זה ובבאים אחריו, להישמע.

קריאה מהנה,

המערכת.