הקורונה עוד לא הלכה לשום מקום וזה כמובן משפיע גם על האופן שפקפוק מתנהל, הגיליון הנוכחי הוא תוצר של תקופת הסגרים האחרונה, עם הפנים קדימה אל עבר האומיקרון הלא נודע. יצירתו בתקופה של מיעוט מפגשים פנים אל פנים הייתה עמוסת אתגרים, בדומה לעבודה על גיליון 66. הוצאת גיליון זה מסמלת ניסיון לחזור לפעילות סדירה יותר בפקפוק, בשילוב עם כוונה לנטוש חלקית את השאיפה לעבוד במסגרת של גיליונות ובמקום זאת להתחיל לפרסם כתבות על בסיס שוטף. כלומר לבנות גליונות בדעיבד , קצת בדומה לשינוי שעברו כתבי עת נשפטים רבים. אם הם יכולים, גם אנחנו יכולים לנסות.

אתגר נוסף שלא קשור לקורונה היה חילוף עורכים מלא, כשדניאל והדר עזבו אותנו יחד, אותם החליפו כותבי מילים אלו ממש, אמיר וגליה. החילוף הטוטאלי לא לקח איתו את הידע הארגוני של פקפוק, כשעבודת העריכה המשמעותית של הכתבות שנמצאות בגיליון זה היא תודות להדר ודניאל. הדר עומלת בימים אלו על כתיבת התיזה שלה, ודניאל ממשיך את לימודיו במחלקה בכל הכוח. נאחל לשניהם בהצלחה ותודה ענקית, ללא ספק פעלתם בהצלחה שמירה על פקפוק בחיים בתקופה בלתי אפשרית. 

אז מה לגביי הכתבות שיש לנו הפעם?

אבי לפאיר עסק ב״פייק ניוז״ שהופצו סביב הקורונה תוך הצעת מושג חדש בשם ״פייק נרטיב״ ועיסוק בחשיבות של צריכת ידע מודעת. גד שצברג עסק בחיי האדם העירוני בתקופת הקורונה תוך עיסוק במוטיב הקיבוץ העירוני בו גדל. בנצי שכטר, עסק בחינוך לאהבת הלמידה בחברה החרדית תוך השוואתו לחינוך הממלכתי. ריקי ענתבי ראיינה את ראשת המחלקה היוצאת מיכל פרנקל. דניאל זוהר, העורך היוצא של ״פקפוק״ ראיין את שירה אראל על עבודת התזה שלה העוסקת בהחלטה של זוגות חד-מיניים בישראל להתחתן. ודניאל דה שליט, עסק בחינוך בבתי ספר בצל גזענות ולאור אירועים גזעניים המתרחשים בחיי התלמידים והחברה כולה.

 

גיליון שלישי בסימן קורונה אינו דבר של מה בכך, ואולי אפשר ללמוד מכך דבר או שניים על אדפטציה. זוהי איננה רק אדפטציה ביולוגית – כמו ההסתגלות של נגיף הקורונה כדי לשרוד בעולם אבולוציוני – אלא גם אדפטציה חברתית ותרבותית, שבה בני אדם, מדינות, מוסדות וארגונים נאבקים כדי לשרוד.

מאז פרוץ הקורונה כולנו עוברים שרשרת מוטציות (=שינויים יסודיים). בתקופה הנוכחית, המתאפיינת בשיעורי תמותה ותחלואה גבוהים, בסגרים ובהסתגרויות נפשיות וגופניות, בקיפאון כלכלי ובאי-וודאות קשה, אין פלא שרבים תופסים את המוטציות כרוע צרוף. בכך למעשה מאשרים אותם אנשים את הניואנס הסמנטי של אבניאון – לפיו המוטציות הן "בדרך כלל בהקשר שלילי".

אך מוטציות הן גם תקווה. בביולוגיה, "מוטציות מיטיבות" הן בעלות השפעה חיובית על האורגניזם שבו הן מתרחשות, והן מובילות להרכבי חלבונים שמסייעות לו להסתגל לשינויים בסביבתו. זאת ועוד, מוטציות מיטיבות חיוניות על מנת שהאבולוציה תתרחש. הן מגדילות את סיכויי האורגניזם לשרוד ולהתרבות, ובהתאם – הופכות ליותר ויותר נפוצות במין נתון.

מובן שלא נטען כפי שטענו בעבר, שאפשר לעשות רדוקציה של החברה והתרבות לביולוגיה. אך אפשר בהחלט לקחת שיעור ממדעי הטבע כדי להבין טוב יותר את החברה ואת התרבות. ובינתיים, פקפוק נעים ומוטציה קלה לכולם.

***

בגיליון הנוכחי אנחנו ממשיכות.ים לעסוק בנושאים מגוונים. גם הפעם הקורונה משמשת כתפאורה לכתבה של אבי לפאיר, שטוען כי לא ניתן להבין את מגוון האירועים הפוליטיים והחברתיים שהתרחשו לאחרונה מבלי להקדיש תשומת לב להיסטוריה ולדינמיות של תפיסת החופש. אמיר פרייברג הולך בעקבות תחום שחשיבותו גדולה בהרבה מגודל הזרקור שמאיר אותו - הסוציולוגיה של המוסר, ובודק מה התחדש בתחום בשנים האחרונות. נטע אלראי סוקרת תופעה שאנתרופולוגים וסוציולוגים, במיוחד עם נטייה כלכלית, יתאהבו בה במבט ראשון: "צלילת-פחים" (dumpster diving), כולל שורשיה וביטוייה השונים בעולם. מיכל אלגוי לוקחת אותנו למסע נוסטלגי, אך בעיקר פוקח-עיניים ושובר-תמימות, אל אותו עולם (שחשבנו ל) צבעוני – עולם צעצועי הילדים. דניאל זוהר חוזר ליַטְרָה (עלייה הינדית לרגל) שביצע בהודו בקיץ לפני שנתיים, ועושה בה קריאה מחודשת באמצעות כתביו של טרנר על טקסיות ועל לימינאליות. הדר ויסמן מנסה לגלות מה הסוד לכתיבת תזה מצטיינת, ומקלפת שכבה אחרי שכבה את תהליך כתיבת התזה של אלכס בוצ'בסקי ,וגליה פרנק יוצאת למסע מאחורי הקלעים של סרטים אסורים לצפייה לילדים מתחת לגיל 18, בהם למרבה האירוניה לא יכולים לצפות השחקנים הראשיים בסרט.

 

שלכם, 

דניאל והדר

נסו לחשוב על התהליך שעברתם.ן מאז שקורונה נכנסה לחיינו בסערה לפני אחד-עשר חודשים. נסו לשחזר חוויה, הרגשה, מחשבה. מי הייתם.ן ומי אתם.ן עכשיו? מה נשתנה? יותר מכול, הרפלקסיביות הסוציולוגית מסוגלת לאפשר לנו מבט מפוכח וצלול על ההשפעות הדרמטיות שמתחוללות במגרש שלנו, כחלק מהמגרש הגלובלי. כשגלי הטירוף שוקטים וכשהאב-נורמליות מתנרמלת, כשה"לא-טבעי" הופך ל"טבעי" והמסכות שכולנו עוטים הופכות להיות איבר נוסף בפנינו, כשקורונה הופכת לתפאורה ותו לא - זה הרגע שאנחנו, סוציולוגים וסוציולוגיות, אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות, יכולים (וצריכים?) לקום ולצעוק: "המלך עירום"! אנחנו אלה שיכולים לשחות נגד הזרם, ולמחות: "זה לא טבעי"! זהו המנדט שקיבלנו, או שלקחנו, או שהוטל עלינו, להציב מראה מנצנצת ובוהקת מול פניהם של בני החברה שאליה אנו משתייכים, ומול העולם, ולסרב לנרמול, לסרב לנטורליזציה, לסרב לבל יהי יומי עלי כתמול-שלשום, לבל יהי עלי יומי הרגל. זוהי תיבת-פנדורה שלנו, הקללה והברכה.

***

לאורך החודשים האחרונים לא הפסקנו לפקפק. כך נולד הגיליון ה-65 של כתב העת, והרי הוא לפניכם. בהזדמנות זו נעדכן במספר אירועים משמחים ב'פקפוק': דניאל זוהר הצטרף למערכת, במקום אור גיל, שבהזדמנות זו נודה לה על תרומתה הרבה לקידום כתב העת. בנוסף, אנו מתחילים לגבש צוות כותבים מחודש ורענן למערכת פקפוק 20/21 – פרטים בקרוב. ואם זה לא מספיק, רקחנו סדנאות כתיבה מיוחדות לחברי המערכת, כך שיש הרבה למה לצפות. 

***

אז מה יש לנו כאן? בשונה מהגיליון הקודם שהתמקד בקורונה כתופעה חברתית, המאמרים שתמצאו בגיליון הנוכחי אינם עוסקים בה ישירות. הסיבה לכך פשוטה - קורונה כשלעצמה איננה חזות הכול, ומחקרים חברתיים עשויים להמשיך להתנהל מבלי להעניק לה תשומת לב מופרזת. עם זאת, תמצאו אותה מבליחה, למשל, במאמר של אביטל סיקרון על פופוליזם (כי מה יותר פופוליסטי מלחלק כסף). אביטל מבהירה באופן מאיר עיניים את ההבדל בין פופוליזם כפי שנתפס בשיח היומיומי, לבין פופוליזם כמושג אנאליטי במחקר החברתי. יהונתן הרשברג לוקח אותנו אחורה בזמן, וצפונה במרחב: אל תקופת המקרא ואל הר גריזים המקודש לשומרונים. אך אל תטעו, השיבה בזמן מטרתה לשוב להווה, וזאת כדי לשרטט הבדל מאלף בין תפיסת הזיכרון היהודית המסורתית לבין תפיסת הזיכרון השומרונית. הדר ויסמן מדברת על תהליך הכתיבה הייחודי בו עסקה סדנת הכתיבה האחרונה שהעבירה לכותבים ב'פקפוק' בשנה החולפת, לא לפני שהיא פורסת בפנינו מפגש אינטימי נוגע ללב בין נער חרדי לבין סטודנטית לסוציולוגיה בשכונת בית וגן בעיר. דניאל זוהר, העורך הנכנס, לוקח אותנו למסע תרבותי דרך שמו של כתב העת שלנו - 'פקפוק', ועל הדרך משתדל לפקפק בעצמו. בגיליון מופיעים גם שני ראיונות שערך דניאל: הריאיון האחד עם ד"ר לירון שני, שהצטרף למחלקה כחבר סגל בתחום האנתרופולוגיה של הסביבה. בראיון מספר לירון על התהליך שעבר מהיותו סטודנט ועד כניסתו כחבר סגל, על "המשחק האקדמי", על יחסי סטודנט-סגל במחלקה ועל חשיבות הנגשת המדע לאוכלוסייה.

 

שתהיה לכולנו שנת בריאות והתבוננות.

תמשיכו לפקפק,

דניאל והדר

 

ראשית, אנו מתרגשות להציג בפניכם שני טורים חדשים שנחנכים בגיליון זה: הראשון, טור "כתיבה סוציולוגית מחוץ למחלקה" – בו יפורסמו כתבות נבחרות של סטודנטים מחוץ למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ואשר להן ניתוח סוציולוגי במהותו. את הטור הזה חונך גל קומם מחוג פכ"מ שמציג חלק מרתק מהסמינר שכתב על משמעות הרעיון של "שירות (צבאי) משמעותי" והאם דבר כזה קיים. הטור השני הינו "טור בוגרים" בו אריאל גפן מראיין סטודנטים/ות בוגרי/ות המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ושומע היכן הם/ן היום וכיצד התואר תרם ותורם לעבודתם/ן.

וכמובן, מעבר לכתבות בטורים החדשים: אליעזר היון, מפגיש בין רבני הגמרא לבורדייה בכתבה מרתקת על מהותו של הון תרבותי, יהונתן הרשברג מציג את מחשבותיו (הרלוונטיות ביותר) על המפגש בין הנפש לעיר בעקבות הגותו של זימל, ואלכס בוצ'בסקי נותן טוויסט בלתי צפוי בניתוחו את טרנד ההאקתונים שצובר תאוצה.

אם כן, נאכל לכן/ם קריאה מהנה ומעוררת מחשבה!

אנחנו שוב ממשיכות לעודד אתכן/ם לשלוח כתבות לגיליון ולהשתלב בקהילת פקפוק כדי להפרות את כולנו עם היצירתיות, החדשנות ונקודות הניתוח הייחודיות שלכן/ם.

נשמח לשמוע ממכן/ם, ולבנתיים, תמשיכו לפקפק!

נועה נוימרק ואור גיל

ראשית, נברך לשלום את אלונה שץ, העורכת היוצאת – שתמשיך להצליח בכל דרכיה! את מקומה תמלא אור גיל – סטודנטית לתואר מוסמך מחקרי במחלקה שבמחקרה מתמקדת בסוציולוגיה פוליטית, מגדר, דת ומדינה, אבל בפועל – כמו כולנו, מתעניינת בהכל. לצידה, תמשיך את דרכה כעורכת – נועה נוימרק: סטודנטית לתואר מוסמך מחקרי במחלקה, ובהתמקדותה בסוציולוגיה פוליטית חוקרת את החברה האזרחית, תנועות התנגדות, שינוי פוליטי ואקטיביזם.

עם כניסתנו לתפקיד – שוב ומחדש, אנחנו רוצות לעודד את כולכן/ם לצלול עמנו לתוך עולם של "פקפוק". לתוך פלטפורמה שאכן מבקשת מאתנו לפקפק – להשתחרר מכבלי המובן מאליו ולהתבונן בעולם בצורה יצירתית, ולעיתים אף חדשנית, על מנת לחשוף את המטריקס שהוא החברה שבה אנו חיים. בין אם אתן/ם רק מתחילים את דרככם עמנו במחלקה ובין אם אתן/ם בדיוק באמצע עבודת השדה המתקדמת; יש כאן מקום לכולן/ם!

אנחנו יודעות שלעיתים ישנה תחושה שהזמן נעלם. בין מאמרים, לעבודות, לשיעורים ומחויבויות – קשה למצוא רגע כדי לקחת נשימה ולאפשר לעצמנו לכתוב לשם הכתיבה. לכן, גם השנה אנחנו ממשיכות לעודד אתכן/ם לשלב את פרי עמלכן/ם בקורסי התואר ב"פקפוק" – לקחת עבודות שכבר כתבתן/ם, ועם שינוי קל, לאפשר להן להפוך לכתבות שיעשירו את כולנו. וכן, הכתבות בגיליון הנוכחי מהוות דוגמאות מרתקות לרעיון זה בדיוק!

גיליון זה עוסק בביקורת פמיניסטיות על מגוון תופעות ואירועים חברתיים, שכן כתבותיו הינן "עבודות-מומרות" מהקורס "סוציולוגיה של מגדר" בהנחייתה של פרופ' מיכל פרנקל. בין כתבות אלו, אופיר ברנקין בוחנת את החתונה המלכותית של הנסיך הארי והשחקנית מייגן מרקל מבעד לעדשות התיאוריות הפמיניסטיות. אדוה מצליח מבקרת את התעסקותה הלעומתית של התקשורת הישראלית בין נטע ברזילאי לאלני פוריירה (קפריסין) לאחר האירוויזיון האחרון. שיר ידיד דנה במקומן של נשים בטלוויזיה הישראלית והדינמיקה בין מראיינים למרואיינות. חנה קופר וניצן ישראלי מנתחות את השפעות המשבר הדמוגרפי בסין על היבטים מגדריים בחברה הסינית. הילאי פלאי מבקרת את איון ההיבטים החברתיים והפוליטיים ממחקרים מדעיים על הקהילה הטרנסג'נדרית. ואחרונה, ניצן לונברג מנתחת את תפקידי המגדר המסורתיים בדייטים ראשונים כחלק מממצאי התזה שלה.

ניכר שמחכה לכן/ם קריאה מרתקת! נאחל קריאה נעימה ומעוררת מחשבה!

אל תהססו להגיב לכתבות ולייצר שיח סביב הנושאים שעוררו בכן/ם עניין.

נשמח לשמוע ממכן/ם, ולבנתיים, תמשיכו לפקפק!

נועה נוימרק ואור גיל

גיליון זה הינו פרי של שיתוף הפעולה בין מערכת פקפוק לבין הדוקטורנטים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא מבוסס על כנס הדוקטורנטים/ות שהתרחש במחלקה ב-12 לחודש, והוא מציע טעימה מן הפרויקטים השונים שהוצגו בכנס כמו גם התייחסויות לסוגיית הדוקטורט מזוויות שונות.

שלוש מן הכתבות מציגות את עשייתם המחקרית של דוקטורנטיות ודוקטורנטים במחלקה, ומספקות חלון למוטיבציות, לדילמות ולחוויות הכרוכות בכתיבת הדוקטורט; אירה ליאן משתפת מחוויותיה במסע בעקבות בחירת הנושא לדוקטורט, ומתארת כיצד המפגש הבין תרבותי האישי שלה שיחק תפקיד בתפיסתה המחקרית. נגה בובר בן-דוד מציגה את ההקשר בו צמח מחקרה אודות עסקים חברתיים בישראל, ומאפשרת לנו לחשוב מחדש על מושג העבודה ועל המשמעויות שאנו מקנים לו. אוראל בני עמנו משתף בגורמים שהביאו אותו למחקר הדוקטורט שלו, ודן במערכת היחסים ההדדית השוררת בין המדע לחברה.

שלוש הכתבות הנוספות מציעות בחינה של חווית הדוקטורט ושל השאלות השונות שעולות ממנה, מזוויות מגוונות; הילה נחושתן דנה במשמעויות הסוציולוגיות של חוויות הנחוות במהלך הדוקטורט, ובאופנים בהם ניתן לפעול על מנת לקדם את ציבור הדוקטורנטיות והדוקטורנטים בארץ. ליאה טרגין-זלר משתפת בחווית הלימודים שלה כתלמידת דוקטור אורחת באוניברסיטת קיימברידג', ובאופנים בהם היציאה 'מאזור הנוחות' עשויה לתרום לעשייה המחקרית. פרופ' גילי דרורי מציגה את הלבטים הכרוכים בבחירה במסלול הדוקטורט, ומצביעה על האופנים בהם ההתבוננות בפן המוסדי ובפן האישי כאחד יכולה להאיר את הסוגיה.

בדומה לטקסטים רבים מהדיסצפלינה, הכתבות בגיליון נעות מן השדה לחוקרת וחזרה אל השדה, כאשר חוויות אישיות הופכות למושאי מחקר ולהפך. אנו מקוות כי הקריאה בגיליון תאפשר לקהל הקוראות של פקפוק היכרות מעמיקה יותר עם הדוקטורנטים והדוקטורנטיות במחלקה, כמו גם פתח לשיחה מתמשכת על השאלות הרחבות יותר שהכתבות השונות מעלות.

ברוח סיום תפקידנו כעורכות, אנחנו מודות מכל הלב על הזכות הגדולה לה זכינו, לעבוד עם עשרות כותבות וכותבים מקוריים ומגוונים, אשר סיפקו לנו ולקוראות המגזין הצצות מרתקות לעולמן/ם. ננצל את הבמה על מנת להודות לכותבות ולכותבים אלו, כמו גם לחברי וחברות הסגל האקדמי והמנהלי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שסייעו לנו רבות ותרמו לפעולתו של העיתון. אנו רוצות להודות באופן מיוחד לאלונה שץ, תלמידת בוגר במחלקה, שליוותה את פקפוק בעשייתו לאורך כל השנתיים האחרונות. בנוסף, אנו מודות למארגני כנס הדוקטורנטים – נטע כהנא, ליאור בסרמן וליאור חן, על שיתוף הפעולה הפורה שהניב את גיליון זה. לבסוף, תודה מיוחדת מוקדשת לקוראות ולקוראי פקפוק, הוותיקים/ות והמצטרפים/ות החדשים/ות כאחד.

שמחנו על ההזדמנות לקחת חלק בתפעול הבמה שנקראית "פקפוק", ואנו בטוחות כי היא תמשיך להוות בסיס לדיונים מעניינים, חיבורים בין אישיים, גיבוש רעיונות והשמעת קולות מגוונים.

קריאה מהנה,

רתם ונופר.

 

כתבתה של נועה נוימרק בוחנת את המסרים המועברים בקמפיין "רוצה שווה יכולה" של ערוץ הילדים, ואת השאלות העולות בעקבותיו אודות סוגיות של העצמה נשית, חתירה לשוויון, והאופן בו יש לתווך את המאבק הפמיניסטי לדור העתיד. אלונה שץ מנתחת בכתבתה את הדיון הציבורי סביב סוגיית האיחוד של עיריית תל אביב ובת-ים, ובוחנת כיצד באמצעות שיח זה מבנות שתי הערים את זהותן, האחת אל מול השנייה. ליזה אידלמן מתארת את הלבטים, האתגרים והתובנות שחוותה במסגרת ההתמחות שערכה בקניה, כחלק מלימודיה בתכנית לפיתוח קהילות.

כמו כן, אנו שמחות להציג בגיליון זה את הכתבה התשיעית בפינתו של לירון שני "מסמני דרך", הפעם בשיתוף פעולה עם ד"ר אורית אבוהב, שממשיכה להוות ערוץ ייחודי למפגש עם מגמות עכשוויות ומרכזיות באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה.

אנו מאחלות לקהל הקוראות והקוראים קריאה מהנה בגיליון.

עורכות פקפוק,

רתם ונופר

 

 בפינה "פנים חדשות במחלקה" משוחחת הילה נחושתן עם ד"ר גילי המר על עבודת הדוקטורט שלה בנושא נשים עיוורות, ועל מחקרה הנוכחי על קבוצות של מחול משולב בהן רוקדים יחד רקדנים עם וללא מוגבלויות. בכתבה "Emojim All the People"', אור גיל מפרקת את מקלדת האימוג'י כדי להסביר מדוע כל כך אכפת לנו מי מיוצג בה ומי לא. כתבתה של מור כרמל, "החלום החדראי: שוקו וניל", מציעה מבט מקורי על ייצוגם של אתיופים ואתיופיות במחקר ועל בימות התיאטרון.

 הגיליון מספק גם הצצה לנעשה מחוץ לגבולות המקומיים. לירון שני, בכתבתו השמינית במסגרת פינת "מסמני דרך", מספק חלון עשיר לאנתרופולוגיה העכשווית. כתבה זו עוסקת בין היתר באנתרופולוגיה של האוכל ובאנתרופולוגיה של גיל וזקנה. ענת זלצברג בכתבתה "אני של האו"ם" עושה שימוש מרתק בתיאוריות סוציולוגיות ודוגמאות ספרותיות על מנת לדון בסוגיית האונס באיזורי סכסוך.

 בהזדמנות זו, נרצה להודות לכותבות ולכותבים על שיתוף רעיונותיהם, ולהזמין את יתר קוראי וקוראות העיתון לקחת חלק פעיל ביצירת הגיליון הבא.

קיץ שמח, נופר ורתם.

 

הירתמותם של כותבים וכותבות, עורכים ועורכות ומעטפת מחלקתית תומכת הם אלו שאפשרו את הוצאת הגיליון לאור. גיליון זה קרם עור וגידים בין היתר הודות לפרויקט "חניכה-עריכה", במסגרתו זכו כותבים וכותבות חדשים לעבוד עם עורכי ועורכות העיתון לדורותיהם; נרצה להודות לעורכי העבר אלעד אור, איתי ארצי, מורן מימוני, ערן פסקל ויעל פינדלר, וכן ללירון שני אשר המשיך את המסורת החשובה של פינת "מסמני דרך".

הכתבות בגיליון מגוונות ושונות זו מזו, ויחד הן מהוות מצע עשיר לחשיבה ביקורתית על שלל תופעות בחברה הישראלית ומחוצה לה. על אף יריעתן הרחבה נדמה כי מתגלה ביניהן מרחב שיחני משותף; הכתבות השונות, כל אחת בדרכה, מבקשות לדון במערכת היחסים שבין זהות לבין תכתיבים חברתיים, ולהתחקות אחר האופנים בהם נתפרים ונפרמים גבולותיהן של קהילות, קבוצות חברתיות ואף דיסציפלינות. כך, מבקש תום אינהורן לשרטט את מערך השיחים באמצעותם מצדיקים אבות מהקהילה ההומוסקסואלית את בחירתם בפונדקאות, וניצן ריבלין מציעה להתבונן במתח שבין ההבנייה המגדרית לבין הגחתה של סולידריות בקרב משתתפות קבוצת הפייסבוק 'אמהות מבשלות יחד'. אלונה שץ מנתחת את זליגתו של חג הכריסמס הנוצרי אל קבוצת יהודים חילוניים בירושלים, ומור כרמלי מבקשת לנער גבולות דיסציפלינריים על ידי הפגשת התיאוריה האנתרופולוגית של מרי דגלס עם מחזותיו של חנוך לוין. אלי צמח קורא לערער על האמון שרוכש הציבור בעיתונות ובתקשורת וואמיר זלאיט יורד לעומקה של תפיסת הגבריות הנורמטיבית, ומציע מימד סמוי של אלימות סימבולית גברית במרחב הציבורי.

הכתבות שמרכיבות את גיליון 55 מקפלות בתוכן את ההזדמנות לחדד ולאתגר את השיח הסוציולוגי-אנתרופולוגי, ואנו מזמינות אתכן/ם לקרוא, להגיב ולכתוב במסגרת המערכת לקראת גיליונות נוספים.

קריאה מהנה, רתם ונופר.

 

גם המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית – המהווה בית פיזי ורוחני ל'פקפוק' – עברה שינויים עם תחילת שנת לימודים זו. ביניהם, כניסתה של פרופסור גילי דרורי לתפקיד ראשת המחלקה אותה אנו רוצים לברך, כמו גם שינויים בהרכב סגל ההוראה הזוטר והמעבר של דוקטורנטים מהעברת קורסי המונוגרף לאיוש תקני תרגול על חשבון מסטרנטים. לאחרונה התבשרנו גם על לכתו בטרם עת מאיתנו של פרופסור בעז שמיר, מותיקי חברי הסגל במחלקה שנפטר לפני מספר שבועות, בגיליון מופיעים ההספדים אותם נשאו בהלווייתו פרופסור מיכאל שלו ודיקנית הפקולטה למדעי החברה פרופסור ורד וינצקי סרוסי.

כמו כן, בגיליון זה כתבתו של אביב רייזמן על חוויותיו בסין, כתבתה של תמר שלם על המיקום של מדריכה במחנה קיץ בארצות הברית בזמן מבצע צוק איתן, כתבתה של אלומה קפטן על הזהות המחוקה של ישראלים יוצאי מדינות אירופה, כתבתה של נופר גואטה על האופן בו מובא רגש השמחה לידי ביטוי, כתבתה של ליזה אידלמן על צעדיה הראשונים במחקר איכותני וכן פינה נוספת של "מסמני דרך".

לבסוף, מערכת 'פקפוק' נפרדת מיעל פינדלר שהייתה אחת מעורכות העיתון בשנה שעברה. זוהי הזדמנות להודות ליעל על העבודה הנהדרת ולאחל לה המון הצלחה בהמשך הדרך. באותה נשימה, אנו מברכים את אורי כפיר שנכנס לנעליה של יעל עם גיליון זה, כעורך הנוסף החדש במערכת.

שתהיה לכולנו שנה מוצלחת מלאת שאלות, ספק, עניין וביקורת,

מערכת ‘פקפוק’